אור ברסלב

שואל ומשיב מהדורא תנינא· רבי יוסף שאול נתנזון

כרך ג

כרך ב

סימן א

א להרב הגאון וכו' מו"ה יצחק יהושיע הורוויטץ נ"י ראב"ד דפה תוך העיר:

ב אשר שאל במה שבא לפניו מעשה באשה אחת שדרכה להוציא דם עם מ"ר וכפי המבואר ברמ"א סימן קצ"א אך להיות כי הרמ"א כתב שלא להתיר רק ביש לה ווסת וע"ז שאל מעלתו כיון דהאשה הלז כבר פסקה מלראות וחדל להיות לה אורח כנשים אם להתירה דשייך טעם המהרי"ל דא"כ לעולם לא תהיה טמאה הנה חפשתי בספריי אשר אתי ולא מצאתי בהחפזי ובהיות כי הזמן בהול להיות קרוב ליום הקדוש האדיר יוה"כ הבע"ל שנת תר"ד והגיעו הימים אשר יחשוב אדם עם קונהו אבל מצד הסברא נ"ל דאדרבא בזה מהראוי יותר שתועיל משום דכיון שחידל להיות לה אורח פשיטא דיש לתלות בהכאב שיש לה ואדרבא לפע"ד נראה דבזה מהראוי דלא נצריך בדיקת ג"פ ודי בבדיקה אחת משום דכל טעמו של מהרי"ל שמא קבעה ווסת בעת עשית צרכיה וכיון שכן כיון דכבר פסקה הווסת מטעם שהיא זקוקה אף דאם ראתה אח"כ חוזרת לווסתה הראשון כמבואר סי' קפ"ט סל"א מ"מ זה כשראתה בודאי אבל פשיטא דמועיל בדיקה אחת לעקור ווסת שחיישינן שמא קבעה בעת עשיית צרכיה ועכ"פ בדיקת שלשה פעמים ודאי מועיל שוב מצאתי בשו"ת נודע ביהודה מהד"ק חלק יו"ד סי' נ"ה בתשובה להגאון בעל בית מאיר ז"ל שכתב שם לענין חולי הפארכאל שבאשה זקינה שפסק ווסתה לגמרי פשוט הדבר להתיר בספק שקול מטעם חזקה של טהרה ע"ש שהאריך והסכים כן להלכה בסוף התשובה והגאון בעל בית מאיר בסוף ספרו ב"מ בצלעות הבית שם נדפס ובא תשובתו באורך והסכים ג"כ כן ולפ"ז ה"ה כאן כיון דאשה זו פסקה לראות יותר ראוי לתלות שמשום מ"ר בא ולא לתלות במקור דהוה ספק השקול ותלינן להקל משום חזקת טהרה של אשה ובלבד שיהי' לה כאב בעת הטלת מ"ר כנלפע"ד לפום רהיטא ועם מעכ"ת החכמה להוציא לאור:

ג ובזה אמרתי לישב דברי המהרי"ל והרמ"א שכתבו בדיקה ג' פעמים דלמה צריכה בדיקה ג"פ כיון שנתברר שדם מכה שבצדדין הוא וכבר נתקשה בזה בשו"ת נו"ב סי' מ"ח ובדג"מ ע"ש ואמרתי בזה דהנה גוף דברי המהרי"ל צ"ב שכתב דע"כ צריך שיהי' לה ווסת דאל"כ וכי לא תראה לעולם ותמה הש"ך דהא בלא בדיקה לא מכשרינן ע"ש ולפע"ד נראה דכונת המהרי"ל דבאמת הך בדיקה לא ברירא ליה וכמ"ש הש"ך ובפרט כיון דיש רוב דם שהוא מן המקור מהכ"ת לתלות במ"ר אך באמת עכ"פ מיעוט יש שיוציא במ"ר וכיון שיש לה ווסת אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת אורח בזמנו בא ואתרע לה רובא והוה ספק השקול ומטהרינן כמ"ש הנו"ב ולכך מועיל הבדיקה עכ"פ להחזיק המועט אבל אם אין לה ווסת דליכא חזקה אורח בזמנו בא לא סמכינן אבדיקה וז"ב בסברת המהרי"ל והנה כבר נודע מ"ש הנו"ב לחדש דסמוך לווסת שפיר חיישינן שמא תראה דהוה כמו שמא ימות דחיישינן ולפ"ז לכך צריך בדיקה ג' פעמים דאל"ה ניהו דהבדיקה מועיל לטהר אותו דם ולתלות במ"ר משום סמוך מיעוטא לחזקה אבל אכתי איך נתילה תמיד במ"ר הא לענין זה ל"מ החזקה דאורח בזמנו בא דחיישינן שמא תראה ולכך צריך בדיקה ג' פעמים דאז אתחזיק שרואית במ"ר ושייך סמוך מיעוטא לחזקה ודו"ק כי ברור הוא ויש להאריך בזה ואכ"מ ובזה יש לישב מה שהקשו האחרונים מ"ש מרואה דם דסגי בבדיקת שפופרת בפ"א וכאן צריך בדיקה ג"פ וגם בס"ט הקשה הא כאן הוה כווסת הקפיצות לראות דם בשעת מ"ר וסגי בפ"א ולפמ"ש א"ש דברואה דם מ"ת סגי בפ"א דשם יש חזקת דם שבא בהרגשה ומדלא ארגישה ש"מ דמן הצדדים אבל במ"ר דיש לתלות דאימור הרגשת מ"ר הוא וכדאמרו בנדה דף נ"ז ע"ב וא"כ שפיר צריך שלשה פעמים אף דווסת הקפיצות סגי בפ"א היינו דל"ש רוב דמים באין מן המקור דגם זה מן המקור אבל כאן דאזלינן נגד הרוב לכך צריך שלשה פעמים ודו"ק היטב:

ד ומדי דברי זכור אזכור בענין מקור מקומו טמא או טהור נראה לפע"ד ברור דנחלקו בזה דהנה הר"ן בחידושיו לנדה דף מ"א כתב בטעם דמקור מקומו טמא הוא משום שבתחלת היצירה נברא טומאה שם וכל מה שיוצא שם הכל טמא וכוונתו דחמשה מיני דמים טמאין באשה וזה בא ע"י מקור דמקור דמי' כתיב בזה ולכך כל מה שיוצא מזה טמא ולפ"ז נראה לי ברור דאם נימא כמ"ש התה"ד וכן קי"ל סי' קפ"ח דגם לבן וירק בא מן המקור א"כ יש שם גם דם טהור וליכא למימר דהם המיעוט נגד הטמא דז"א דכל שהוא בתחלת ברייתו מעורב לא שייך ביטול כמ"ש המרדכי וא"כ כל שמעורב בה מקור דם טמא עם טהור לא שייך ביטול ול"ש מקור מקומו טמא אבל באמת הרא"ה בחינוך פ' תזריע כתב דחקרו החכמים דדם טהור דהיינו ירוק ולבן אינו בא מהמקור וא"כ י"ל דלדידהו מקור מקומו טהור ובזה מיושב כמה קושיות ובפרט מה שהאריכו הרבנים אחרונים בפסקי הרמב"ם דפסק מקור מקומו טמא ופסק בדם מכה שהיא טהורה והדם טהור וכבר נתחבטו בזה בשו"ת נו"ב מהד"ק ומהד"ב ובס"ט וכל הספרים מלאים מזה ולפמ"ש א"ש דבאמת דעת הרמב"ם דהמקור מקומו טמא משום שאינו מגדל רק דמים טמאים אבל כשיש דם מכה ושלא בשעת ווסתן או למ"ד ווסתות דרבנן עכ"פ אין כאן חשש משום דם נדות דניהו דמעורב בהו הא כעת בודאי דם המכה הוא הרוב ואף שנתערב טפה מדם נדה בטל ברוב דכאן אינו מתחלת ברייתו והאיסור וההיתר ניכרין לעצמו ולכך הכריע הרמב"ם דכזה טהור אבל מקור שהזיע שתי טפי מרגליות דע"כ מן המקור בא אף שלבן וצלול וכיון שאירע מקרה שנפלו מן המקור א"כ לא שייך ביטול בזה ודו"ק כי קצרתי:

ה והנה במה שחידש הנו"ב מהד"ק סי' נ"ז הוכח דהפסיקה בטהרה ובאמצע ימי הספירה מוצאת דם או קרטין הנ"ל אי נקראת בחזקת טומאה או בחזקת טהרה והביא דברי הש"ס בזבחים דף כ"ט דאמר ר"ע הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה ואם ראו סתרו ופירש"י בזב וזבה שפסקו והתחילו למנות ימי ספירה ומנו ד' או ה' ימים והתוס' הקשו דאין זה קרוי חזקת טהרה ומשמע דלשיטת רש"י מקרי חזקת טהרה הרי דלרש"י כיון דהפסיקו בטהרה מקרי חזקת טהרה ולתוס' לא מקרי חזקת טהרה ואולי גם חזקת טומאה ע"ש ולפע"ד שני הצדדי ספק גם יחד לא יצדקו דמ"ש לתוס' מקרי חזקת טומאה לפע"ד לא נהירא דאף שלא טבלה לא מקרי חזקת טומאה וכמו שהביא בעצמו דברי התוס' בגיטין דף ב' דאינו בחזקת שתהא רואית כל שעה וכשעברו שבעה ימים טהורה ממילא ומ"ש לדחות דשם הוא דוקא לענין נאמנות שכל שהוא בידה לא מקרי אתחזיק איסורא אבל מ"מ אתחזק איסורא לא מסתבר לחלק ולפע"ד הדבר מוכרח ממ"ש התוס' בזבחים שם לפרש דמיירי לאחר שטבלה בשביעי קודם שהעריב שמשה ובזה מקרי חזקת טהרה והרי אם ראתה אח"כ מטמא למפרע כמ"ש התוס' שם ואפ"ה כל שטבלה אף שמחוסר הערב שמש מקרי חזקת טהרה וה"ה כאן לענין שתוחזק בראיות נגד זה ניהו דאינו בחזקת טהרה אבל בחזקת טומאה אינו שעכ"פ אינה עומדת לראות כל שעה ועיין בתוס' נדה דף ב' ד"ה והלל שכתבו גבי סוטה דאף שאתרע חזקת טהרתה אבל חזקת שאינה טמאה אית לה שאינה טמאה בודאי ע"ש וא"כ מכ"ש כאן אמנם מה שחידש הנו"ב דלרש"י מקרי חזקת טהרה לפע"ד גם זה אינו ואין ראיה משם דשאני התם בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שזה חולי מחולי הגוף ומקרה מתדבק בגוף שייך לומר שכל שהתחילה לספור הימי טהרה הוא בחזקת טהרה דהא הוא בעצמו בחזקת טהור לולא מקרה הזיבה הנשוא עליו משא"כ בנדות שהוא ענין מגופה ואיך שייך בזה חזקת טהרה דכל שיש לומר שנתעורר עוד ענין נדות שהי' מקודם לא שייך חזקת טהרה ועיין נדה דף ב' דב"ה ס"ל כיון דאתתא מגופא קא חזיא לא אמרינן אוקמה אחזקתה וערש"י כיון דמועדת ועלולה לכך אין לה חזקת טהרה ע"ש וה"ה בזה כל דמגופה קאתי ויש מקום לומר שנתעורר עדיין ענין נדות שלה לא שייך חזקת טהרה וז"ב כשמש לדעתי ובזה מסולקת דמים שלא בשעת וסתה והוה חזקת הגוף דאלים מחזקת טומאה דמקדם ולפמ"ש א"א לומר כן דכל שעלולה לראות ואיכא ריעותא בגופה לא שייך חזקת הגוף בזה וכמ"ש ומה שהביא ראיה מתוס' כתובות דף ע"ה ע"ב ד"ה ספק טמא שכתבו דיש לאוקמא בחזקת שלא היה בה נגע ולפמ"ש אין ראי' משם דש"ה שהוה חזקת הגוף ממש דנגע הוא ענין מקרה שנתחדש בגוף אבל נדה ריעותא בגופה ולא שייך חזקת הגוף בזה:

ו וראיתי בשו"ת מעיל צדקה בסי' ס"ז שהביא בשם אא"ז הגאון הח"ץ ז"ל שכתב דבימי ליבונה הו"ל כמודאמרו דמשנזקק לטומאה ספיקו טמא וה"ה כאן ע"ש ולכאורה תמוה דלא הזכיר שם דברי רש"י ותוס' בזבחים דף כ"ט דלרש"י מקרי בחזקת טהרה כל שהתחילה לספור נקיים ולפמ"ש א"ש דשם בזב וזבה שהוא בלא עת נדתה ואינו אלא חולי מחולי הגוף ועשו"ת תשב"ץ ח"א סי' ק"ב שפיר מקרי לרש"י חזקת טהרה אבל בימי לבונה שיש עוד חשש שמא לא נטהרה מנדתה דזה אית לה ריעותא מגופה וכדאמרו בנדה דף ב' ובזה לא שייך חזקת טהרה והן נסתר מחמתו גם דברי הגאון מוהר"ח כהן הנ"ל שהרי הגאון הנ"ל מביא מדברי התוס' בכתובות דף ע"ה דחזקתה דגופא מדחה חזקת טומאה וא"כ אם נימא דגם האשה בחזקת מסולקת דמים שלא בעת ווסתה לחזקת הטומאה א"כ גם בימי ליבונה מקרי חזקת טהרה וע"כ דא"אז הח"ץ סבר דבכה"ג שהוא בימי לבונה ולא נקתה עוד א"כ יש חשש עדן שמא המעין פתוח הוא מדם נדות ולזה לא שייך חזקת טהרה וז"ב מאד:

ז ובזה אני אומר ליישב קושית אא"ז הח"ץ ז"ל סי' מ"ו על מפרשי הטור שהבינו דשיטת הרשב"א דאף באינה יודעת שמכתה מוציאה דם דתולה במכתה והקשה שאף בכתמים הקלים אמר ר"ע אם יכולה לגלע ולהוציא דם הרי"ז טהורה הרי בעינן שתדע שתוכל להוציא ולגלע דם מכ"ש ברואת ממש ע"ש שהאריך ובחידושי להלכות נדה כתבתי בזה כמה דברים ולפמ"ש י"ל דהרי הרשב"א מיירי שהי' לה מכה מקודם שהגיע לה הווסת שהרי כתב וז"ל וטעם הדבר שתולין במכה לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת ואפילו הגיע שעת ווסתה דווסתות דרבנן ומספק אל תאסרנה לעולם ומשמע דמיירי שראתה קודם שהגיע שעת ווסתה ואז מעינה סתום ושפיר החזקת טהרה שלה בתקפה שאז אין לה ריעותא בגופה אף שאח"כ הגיע לה הווסת בכה"ג הו"ל ספק פרעון קודם להלואה דלא שייך חזקת חיוב ולכך כיון דקודם שהגיע הווסת ודאי תלינן במכה דהא הוה לה חזקת טהרה ואין לה ריעותא בגופא ומוטב לומר דמחמת מכה שלא גרע חזקת טהרה שלה ולא נתחדש בה ענין חדש שמכה יש לה וא"כ אף שאח"כ הגיע שעת ווסתה כיון דווסתות דרבנן א"כ יהי' מחזי כחוכא שמקודם החזקו הדם הלז מחמת מכה ואח"כ בהגיע ווסתה הדם מחמת ווסת והרי ווסתות אינו רק דרבנן ומדאורייתא כל שלא ראתה בבירור אין חוששין לה ועכ"פ אין ספק דרבנן מוציא מידי ודאי דאורייתא ולכך טהורה אבל שם בכתמים דבאמת שאל ר"ע שמא מכה היתה ביך א"ל הן וחיתה וכיון שא"ל שחיתה הרי הוא כלא הי' דאטו אם יהי' לאחד מכה זה כמה יתלה תמיד הסבה במכה והא כבר חי' המכה א"כ קולא גדולה שחידש ר"ע דבאמת אף שיש לה חזקת טהרה אבל הרי אתרע חזקתה דא"כ דם זה מאין שלא הי' לה במה לתלות וע"כ יצאת מחזקת טהרה וע"כ חידש ר"ע שמא יכולה להגלע ולהוציא דם א"ל הן והכרח לומר שלא הלכו חכמים להחמיר אלא להקל שנאמר דם ולא כתם והיינו שלחדש אחרי שחיתה המכה שמא מ"מ יכולה להגלע ולהוציא דם זה לא אמרינן וע"כ לא אמרו דתולין במכה רק שלא חיתה אף שלא נודע אם מוציא דם מ"מ החזקת טהרה בתוקף משא"כ כאן שחיתה ועיין בש"ך סי' קצ"ו ס"ק י"ג תמצא דיש לחלק בין מעינה סתום ויש להאריך שם בזה ואכ"מ ובזה ניחא מה שהקשה בחוות דעת סי' קצ"ו במה שאמר ר"ע דם ולא כתם והא אף בדם כל שלא בהרגשה טהור ולפמ"ש א"ש דמ"מ מדרבנן טמא אף שלא בהרגשה ומהכ"ת נתלה במכה שחיתה דחזקת טהרה אתרע כיון דעכ"פ מדרבנן יצאה מחזקתה כמ"ש הר"ש דכל שמדרבנן יצא מחזקתו לא שייך לאוקמא אחזקתו ולכך קאמר דגם חז"ל לא החמירו בזה דדם ולא כתם ודו"ק היטב:

ח ובגוף דברי התוס' בזבחים דף כ"ט שהקשו על רש"י דאין זה נקרא חזקת טהרה אני תמה דשם פריך ר"ע לר' אליעזר והרי ר"א ס"ל בנדה דף ס"ח דהוא בחזקת טהרה בזב וזבה וא"כ שפיר פריך לי' דאף דהוה בחזקת טהרה ואפ"ה כל שראו סתרו ואני תמה על הנו"ב והנמשכים אחריו דאמאי צריך לחפש בזבחים והא ש"ס מפורש הוא דהוה בחזקת טהרה לר"א וכן קי"ל כר"א כמ"ש הרמב"ם וצע"ג וגם יש לתלות הדברים בהא דמבואר ביו"ד סי' גבי יצא בהיתר ובדברי הט"ז והש"ך ואחרונים שם דאם נימא דל"צ בדיקה הוה כיצא בהיתר וצ"ע בזה וא"ל דכל שלא הי' סופן בבדיקה עדן לא קרי חזקת טהרה דהא לר"א אף תחילתן בלי סופן די כדאמרו בנדה דף ס"ט ואף דר"ע ס"ל דבעי סופן ג"כ אבל שפיר הקשה לר"א דס"ל תחלתן אעפ"י שאין סופן למה מקרי חזקת טהרה. ואגב אמרתי לבאר בענין שכתב הנו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' קי"ח באשה שבשעת שינה נדמה לה כאלו היא מרגשת שנפתח מקורה והקיצה ובדקה ולא מצאה כלום וע"ז רצה הרב השואל מו"ה דוד זצ"ל לחדש דהו"ל ס"ס שמא לא נפתח מקורה וגם שמא ראתה דמים טהורים שגם הם באין מן המקור וע"ז חידש דלהראב"ד בשער הווסתות דרוב דמים טמאים באשה לא מקרי ס"ס דמה שהוא נגד הרוב לא מקרי ס"ס וכמ"ש התוס' בכתובות דף ט' בסוגיא דפ"פ והנה באמת כאן אין הרוב נגד שני הספיקות דנגד הספק שמא לא ראתה לא סותר להרוב רק ספק אחד סותר להרוב ובכה"ג אפשר דמצטרף הס"ס לדחות והארכתי בזה בתשובה אחת לבאר דברי התוס' באופן זה ואכ"מ אמנם כעת חדשות אני מגיד דבגוף הדבר שהעלו דרוב דמים טמאים באשה לכאורה נראה לפע"ד דלא מקרי רוב דמ"מ כיון דהדמים טמאים שבאשה והטהורים באים מהמקור וא"כ נקבעו במקום אחד והו"ל קבוע והו"ל כמע"מ וא"ל דפירש ואזלינן בתר רובא דז"א דכל שהרגישה שנפתח המקור הו"ל כאילו ראינו שפירש מהקבוע והו"ל כמו שראינו שלקח הנכרי מהקביעות דמקרי קבוע וכמבואר בסי' ק"י וא"כ לא שייך רוב אך נראה דכאן שבדקה ולא מצאה כלום וספק שמא לא ראתה כלל א"כ לא ראינו שנפרש מן הקביעות ושוב לא שייך קבוע אך ז"א דממנ"פ בצד הספק שמא לא ראתה כלל ורק שנדמה לה כאלו נפתח שוב לא שייך שום טומאה וכן בצד הספק שמא ראתה א"כ שוב הוה ספק שמא ראתה דמים טהורים ול"ש לומר דרוב דמים טמאים דבצד הספק שמא באמת הרגישה הוה כאלו ראתה שפירש מהקביעות ודין קבוע יש לה ולא שייך לומר דהו"ל ס"ס נגד הרוב דז"א דשני הספיקות כל אחד בפ"ע הוא עיקר הרוב ומבטלו דהספק הראשון שמא לא ראתה אינו נגד הרוב כלל והספק השני שוב לא מקרי רוב דהו"ל קבוע ובכה"ג ודאי מועיל וז"ב מאד מאד:

ט וראיתי בשב שמעתא שמעתא ד' פ"א שחידש ג"כ לענין הא דאמרו בב"ב דף כ"ג דם שנמצא בפרוזדור ספיקו טמא ואע"ג דאיכא עליה דמקרבא ודחי רבא דרוב ומצוי קאמרת דרוב ומצוי ליכא למ"ד וחידש הוא ז"ל דבאמת רוב דמים בא מן המקור לא הוה רוב גמור דהא הו"ל קבוע כיון דבלא הרגשה אינו טמא מן התורה וכל שהרגישה שוב הו"ל כנולד הספק במקום הקביעות אבל ברוב ומצוי לא מועיל קבוע כיון דקבוע הו"ל חידוש ואין לך בו אלא חידושו וכל שהוא רוב ומצוי עדיף מקבוע וכמ"ש הש"ך כעין זה בסי' ק"י לענין ס"ס דמועיל בקבוע ע"ש וה"ה בזה ע"ש שישב בזה הרבה קושיות התוס' והנה דבר גדול דיבר הרב בזה אבל לפע"ד נראה דכיון שהוא מצוי לא שייך כלל ענין קביעות דהנה הבאתי בתשובה אחת בשם חכם לפרש ענין קבוע כיון דקבוע ל"ש רק ברובא דאיתא קמן וא"כ כל המעלה דרובא דאיתא קמן שהוא לפנינו והרי כל שאקבע גם המיעוט איתא קמן מקרי ורובא דליתא קמן ל"ש עד"מ בתשע חניות דכל שאקבע ולא מקרי רובא דאיתא קמן שגם המיעוט נקבע א"כ איך יועיל הרוב דרובא דליתא קמן אין כאן רק רובא דאיתא קמן והרי גם המיעוט אקבע לפנינו ולפ"ז לפמ"ש התוס' בהא דאמרו ש"מ רובא דאורייתא דחשיב לי' רובא דליתא קמן והיינו משום דמה שמצוי לזוב יותר מן המקור וזה הוה כמו רוב בהמות טריפות וכמ"ש בש"ש שם וא"כ בזה לא שייך קבוע דהא בזה לא נקבע המיעוט דלרובא דליתא קמן ל"ש קבוע וכמ"ש ודו"ק היטב אך לפע"ד הי' נראה דבר חדש דבזה לא מקרי קבוע כלל דהנה כל הנשים מתטמאות בבית החיצון וכדאמרו בנדה דף מ"ם ואף דלא בעי שיצא לחוץ מ"מ בעי שיעקר מהרחם ויצא מבין השינים דבין השינים עצמו כל פנים כדאמרו בדף מ"א ע"ב שם וכן קי"ל כמ"ש הרמב"ם פ"ה מאיסורי ביאה ה"ב וא"כ כיון שבמקור עצמו אין כאן ענין טומאה רק משהתחיל לעקר ולצאת מהמקור ומבין השינים א"כ אז לא מקרי קבוע הניכר במקומו ובכה"ג ל"ש ענין קבוע וז"ב מאד ראה זה דבר חדש דע"כ לא מקרי קבוע רק כשנקבע האיסור במקום ידוע אבל כאן כל שהוא במקומו טהור הוא ואף דנחלקו אי מקור מקומו טהור או טמא מ"מ הוא דוקא לענין שהדם אב הטומאה הוא ולטמא טומאת ערב אבל האשה טהורה ועיין בנדה דף ט"ז ברש"י ותוס' וא"כ לענין שתהי' האשה טמאה זה ל"ש קבוע ואזלינן בתר רוב וז"ב:

י ובזה אני אומר דבר נחמד ליישב הא דאמרו בב"ב רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד דתני ר"ח דם הנמצא בפרוזדור שורפין את הקדשים עליו ותמה התוס' דמנ"ל דהוא משום דרוב ומצוי הוא דלמא משום דרוב וקרוב הוא ולפמ"ש א"ש דבאמת לא שייך רוב דהו"ל קבוע רק דכבר כתבתי דלא שייך קבוע דבמקום קביעתו אינו נאסר ולפ"ז לענין תרומה וקדשים אם נימא דמקור מקומו טמא ועכ"פ טמא טומאת ערב והנה אב הטומאה שוב שייך קבוע אם נימא דמקור מקומו טמא ושוב הו"ל קבוע במקומו ולא אזלינן בתר רוב וע"כ מה דטמא ושורפין עליו את התרומה משום דהו"ל רוב ומצוי ושפיר דייק מר"ח דרוב ומצוי הוא ודו"ק היטב. ובזה נראה לפע"ד להבין דברי התוס' בנדה דף נ"ז ע"ב ד"ה ואין שהקשו כיון דלא ילפינן מסוטה נוקי אשה בחזקתה ונטהר אפילו ברה"י וי"ל משום דדמי החדר מצוין ביותר וכדאמר בלא יחפור רוב ומצוי קאמרת ול"ח חזקה וקורבא לגבי רובא אלא בפלגא ופלגא ע"ש ודברי התוס' תמוהין דלמה הוצרכו לטעם דמצוי הא רבא הדר בי' שם מזה ולמה לא כתבו דרוב בלבד ג"כ עדיף מקורבא וחזקה ומהתימה על הכו"פ ס"ס ס"ג שכתב מדעתא דנפשי' דרוב עדיף מחזקה וקורבא והביא מהך דאשה יש לה חזקת טהרה ולא הזכיר כלל דהתוס' הוצרכו לחדש דרוב ומצוי הוא ולפמ"ש אש דבאמת ל"ש קבוע דאין ניכר במקומו ולכך שפיר הוה רוב חשוב טפי יותר מקורבא וחזקה בהדה אבל מהך דאין שורפין את התרומה דלענין זה הו"ל קבוע א"כ שפיר הוצרכו לרוב ומצוי דמזה הוכיח רבא בב"ב שם דהוה רוב ומצוי ודברי התוס' מדוקדקים והדברים שמחים ת"ל ובלא"ה הי' נראה דכל שהרגישה שנפתח מקורה לא שייך ענין קבוע דבמקור עצמו הדם טמא ועכ"פ מן העלייה לא נקבע במקור רק שיכול לבא דרך המקור אבל קבוע ל"ש בזה ועיין בפני יהושיע בכתובות דף ח' בסוגיא דפ"פ שכתב דלכך יש לתלות בדם בתולים ולא בדם נדות משום דדם בתולים הו"ל קורבא דמוכח ואף דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב אף בקורבא דמוכח היינו אם ההוכחה בא מחמת הקורבא שקרוב יותר אבל אם רגלים לדבר לא אמרינן דאזלינן בתר רובא ע"ש ובזה יש לפרש הא דאמר אביי אי בתר חששא אזלת אידי ואידי ספק הוא ואי בתר חזקה אזלת וכו' והיינו דבכה"ג דלא מקרי הוכחה גמורה שוב הרוב עדיף מקורבא ויש להאריך שם בסוגיא ועיין בתוס' שם ד"ה קרקע ודו"ק היטב עכ"פ זה לענין אם מסתפקים אם בא מעלייה או מהחדר ל"ש קבוע משום הנך טעמים שהבאתי אבל אם נסתפק לענין הדם עצמו אם הוא טהור או טמא בזה ודאי מקרי קבוע דגם הדם טהור הוא במקור ועיין תוס' נדה דף י"ז ע"ב ד"ה ודם. ובזה נראה לפע"ד הא דאמרו מקומו טמא ופירש הר"ן משום שכל מה שיש שם טמא ולכאורה צ"ב הא גם דמים טהורים יש שם ונקבע שם טהור וטמא אך נראה דבאמת לא שייך קביעות כיון דלא נקבע במקומו האיסור רק שכתבתי דכיון דמקור מקומו טמא שוב מקרי קבוע ולפ"ז אם נימא דמקור מקומו טהור שוב לא נקבע במקומו וא"כ מהראוי ליזל בתר הרוב ורוב דם באשה טמא כמ"ש הראב"ד ואם ניזל בתר קבוע הא בקביעות אין שם טומאה כלל וע"כ מקור מקומו טמא וא"כ ממנ"פ נטמא או בשביל הרוב או בשביל המקור הקביעות ודו"ק היטב. ובזה נראה לפע"ד לישב פסקי הרמב"ם התמוהים שבהלכות משכב ומושב פסק בכמה מקומות דמקור מקומו טמא ובהלכות א"ב פסק דמקור מקומו טהור ולפמ"ש א"ש דלענין טומאה א"כ ממנ"פ טמא או בשביל הקביעות או בשביל הרוב אבל לענין טהרת אשה לבעלה דלזה לא נקבע במקור טומאה דאף למ"ד מקור מקומו טמא היינו שהדם טמא טומאת ערב אבל לא האשה וא"כ לא שייך ענין קביעות וטהור ולא אזלינן בתר רוב דהו"ל חזקה וקורבא דמוכח לא מחמת הקורבא כ"א מחמת הדבר בעצמו וכעין מ"ש הפ"י ודו"ק היטב ובדברי הפ"י הנ"ל אמרתי לדחות דברי הנו"ב שרוצה לצרף ספק מן הצדדין אף שלא ברואה מחמת תשמיש ולפמ"ש הפ"י אי אפשר לאמרו דבאמת יש רוב דהוא מן המקור וקבוע לא שייך בו דבהמקור עצמו אין כאן איסור וא"כ הרוב דוחה להקורבא דמן הצדדין אף בקורבא דמוכח ולכך אין להסתפק במן הצדדין אבל ברואה מחמת תשמיש דיש לומר דמן הצדדין בא ולא מן המקור משום דהרי ראינו שאינה רואית רק מן הצדדין וא"כ דם חימוד הוא ומנ"ל שבא מן המקור וא"כ הוה הוכחה שלא מחמת קורבא ובכה"ג יש לתלות מן הצדדין ג"כ ודו"ק היטב אברא דלפ"ז תמוה במה שנחלקו הראב"ד והרז"ה אי רוב דמים שבאשה טמאים או לא והביא הראב"ד ראי' מהא דאמרו ריש המפלת קשתה שנים ולשלישי הפילה לר"י מביאה קרבן ונאכל משום דר"י ס"ל אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ואכתי איכא חשש שמא דם טהור הוא וע"כ דרוב דמים טמאים והרז"ה בשער הווסתות אות יו"ד דחה דבפתיחת הקבר רוב דמי' טמאים ע"ש ועכ"פ בין למר ובין למר קשיא הא בזה לא שייך רוב דהו"ל קבוע ולפמ"ש לא שייך קבוע דאינו ניכר הקבוע. אמנם העיקר נראה לפע"ד כיון דר"י אמר דמקור הוא מהשלשה דברים שעשו חכמים ספק כודאי א"כ לא שייך ענין קבוע כלל דהא הוא כודאי דמן המקור הוא ובזה לא שייך קבוע דקבוע אינו רק שעושה הרוב לספק כמע"מ אבל במקום שהרוב נחשב כודאי לא שייך ענין קבוע ולפ"ז גם ברוב דמים הן הטמאים גם כן עשו חז"ל הרוב כודאי ולא שייך ענין קבוע כלל. ובזה נראה לפע"ד הא דפליגי אם אפשר לפתיחת הקבר בלי דם נחלקו בזה אם עשו הרוב כודאי ומיושב היטב קושית התוס' ריש המפלת דאם נימא דפליגי באפשר לפתיחת הקבר בלי דם א"כ הנך שלשה דעשו רוב כודאי למעוטי מאי ולפמ"ש א"ש דלר"י באמת סובר דשם אפשר לפתיחת הקבר בלי דם ושוב א"צ לעשות הרוב דמים כודאי ואתי למעוטי זאת ובזה מיושב גם קושית הרז"ה שהקשה דלהראב"ד הו"ל לחשוב גם הרוב דמים בכלל הני שלשה דחשיב ר"י ולפמ"ש א"ש דאדרבא אם מוקמינן הפלוגתא באפשר לפתיחת הקבר בלי דם באמת אתי ר"י למעט הרוב דמים מהנך שלשה ולא קי"ל כר' יהושיע בזה ובאמת מביא קרבן ואינו נאכל ורק אם מוקמינן הפלוגתא בלא נודע מה הפילה ור"י ס"ל דזיל בתר רוב חתיכות של ד' מיני דמים דשם הוה רוב מעליא דלא שייך קבוע דחתיכות אינן קבועות שם שפיר א"צ לומר דאתי למעוטי רוב דמים וס"ל לר"י דמקור והדמים שבמקור גופא עשו כודאי ולא שייך ענין קבוע כלל ועכ"פ זכינו לדין דלא שייך כלל ענין קבוע בדמים ובדם מהמקור והעליה וכמ"ש ודו"ק והנה אם נימא דשייך קבוע במקור בזה הנה מקום אתי ליישב קושית אא"ז הח"ץ ז"ל סי' מ"ו שהקשה לשיטת הפוסקים בסי' קפ"ז דכל שיש לה מכה אף שא"י אם מוציאה דם תולין במכה והקשה הח"ץ ז"ל דכי גרע מכתם הקל דאמר ר"ע אם יכולה להגלע ולהוציא דם ולפמ"ש א"ש דבאמת צריך לומר הא דתולין במכה אף דרוב דמים הם מהמקור ומה"ת לתלות במכה שיש שם וכבר התפלא בזה בשו"ת מעיל צדקה על זקני הגאון הח"ץ ז"ל שם בתשובתו והמעיל צדקה נדחק בזה אבל אם נימא דהו"ל קבוע א"ש דהו"ל כפלגא ופלגא וא"כ יש לתלות במכה שיש רגלים לדבר קצת ולפ"ז זהו בדם דשייך ענין קבוע דהא בא בהרגשה והוה כאילו ראינו שנפרש ממקום הקביעות אבל בכתם שלא הרגישה כלל שוב לא שייך ענין קביעות כלל וא"כ מה"ת לתלות במכה ולכך הצריך ר"ע שתדע שמוציאה דם ואז שוב יש לתלות בה וכמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל שם לענין רואה דם מחמת תשמיש משום דאין דרך דם המקור לבא מחמת תשמיש וה"ה כל שיש לה מכה שיכולה להוציא דם טפי יש לתלות במכה ותולין במצוי וז"ב מאוד ודו"ק היטב כי חריף הוא אבל העיקר הוא לפע"ד דבזה לא שייך ענין קבוע כלל ומכל הטעמים שכתבתי והן נסתר מחמתו כל בנינו של זקיני הח"ץ ז"ל בתשובת מעיל צדקה שם ודו"ק היטב כי הוא ענין נפלא ת"ל למעיין בעומק הדברים:

יא והנה התה"ד סי' רמ"ו כתב דאם הרגישה שנפתח מקורה ולא מצאה כלום דטמאה דהרגשה דאורייתא הוא ובודאי ראתה דם והביא ראי' מר"פ הרואה דאמרו אי דארגישה אמאי בנמצא לאחר זמן פטורין ע"ש ולכאורה צריך להבין דניהו דארגשה דלמא דם טהור הי' דגם הוא במקור וא"ל דרוב דמים הם טמאים דהא הו"ל קבוע וצ"ל דזה מקרי קבוע ומטעם שכתבתי דבמקור לא נטמא רק עד שבא לביה"ח דהיינו בין השיניים ולפנים וכמ"ש למעלה ולפ"ז לטהרות דמקור מקומו טמא א"כ הו"ל קבוע א"כ אין לטמאות בהרגישה ולא מצאה דבר דהו"ל קבוע ואינו רק ספק והוה ס"ס שמא לא ראתה כלל ושמא ראתה דם טהור ורוב לא שייך כאן דהו"ל קבוע כמ"ש למעלה:

יב ובזה ישבתי לנכון מה שהקשה בספר נטע שעשועים סי' כ"א בהא דאמרו בנדה דף ס' כל שבעלה באשם תלוי טהרותיו תלויות והקשה דהכא יקשה קושית הש"ס בנדה דף נ"ט אי דארגישה מ"ט טהרותיו תלויות והא ודאי טמאים ואי דלא ארגישה מ"ט תהי' טמאות כל שבעלה בחטאת הא לא ארגישה וכאן לא שייך לשנויי אימר ארגשה והרגשת עד הוא או הרגשת שמש דבטהרות לא שייך זאת ע"ש וכבר כתבתי בחידושי להלכות נדה ליישב ולפמ"ש א"ש דלענין טהרות אדרבא כל שהרגישה אדרבא בשעת הרגשה לא היתה טמאה ואינה טמאה רק אח"כ בעת הראי' דם ואז הי' שלא בשעור שעת ווסתה ולא שייך לטמא למפרע דבשלמא בדף נ"ט דמיירי לבעלה ולבעלה לא שייך קביעות דאינו מטמא במקור רק משיצא לחוץ וא"כ שוב כל שארגישה למפרע טמאה אף שראתה לאחר זמן שיעור ווסת אבל בטהרות דאינו מטמא בשעת הרגשה דאז שייך קביעות דמקור מקומו טמא וא"כ אין הטומאה רק אח"כ בעת הראי' ואז הוא שלא בשיעור ווסת וז"ב. ובזה מיושב היטב הא דאמרו בנדה דף ג' מ"ט דשמאי קסבר אשה מרגשת בעצמה והקשו התוס' דא"כ כשלא הרגישה כעת ג"כ וראתה ואין ראי' מדלא ארגשה א"כ לטמא למפרע ולפמ"ש א"ש דבאמת כל שהרגישה א"כ לא שייך לטמא בעת ההרגשה דאדרבא ההרגשה מהמקור הוא בקביעות ושם קאי לטהרות ולתרומה וא"כ כל שס"ל לב"ש דאשה מרגשת בעצמה לא שייך לטמא בעת ההרגשה דעכ"פ היא הרגישה וידעה בעת הקביעות ואף שיש רק אחד שידע מהקביעות הוה קביעות וכמ"ש הכו"פ בסי' ק"י וא"כ כל שראתה ולא הרגישה כלל היאך שייך לטמא למפרע מחשש דשמא הרגישה וסברה שהרגשת שמש ועד הוא הא אדרבא אם היתה מרגשת בזמן הקודם היתה טהורה כ"ז שלא ראתה דם ממש דהרגשה לאו כלום הוא לענין טהורה וא"כ כל שלא הרגישה מה"ת לטמא והרי כל טעמו דב"ה הוא משום דאימר הרגשת שמש הוא וא"כ בשלמא לב"ה דאמרינן דאשה אינה מרגשת כלל א"כ אין כאן קביעות והו"ל כנמצא ביד עכו"ם דאזלינן בתר רוב כיון דאין כאן שום אחד שידע בהקביעות אבל לב"ש דס"ל דאשה מרגשת בעצמה וכל שמרגשת לא חיישינן דהרגשת שמש הוא וא"כ איך שייך לטמא למפרע דהא חזקת דם שבא בהרגשה ורק דניחוש דלמא ארגשה וסברה דהרגשת שמש וזה לא חיישינן דהיאך נחמיר טפי מאם הרגישה באמת מעל"ע קודם ולא ראתה עד לאחר מעל"ע היתה טהורה עד שראתה כיון דבעת הרגשה אז הוה כאילו ראינו שבא מהקביעות וא"כ איך נחמיר לחוש שמא הרגישה וסברה דהרגשת שמש הוא אבל לב"ה דאמרו דאין אשה מרגשת וא"כ אין כאן קביעות כלל דאין כאן יודע מהקביעות כלל ואין שייך לקבוע ואזלינן בתר רוב משא"כ לב"ש דס"ל דאשה מרגשת לכך לא מטמאין למפרע לטהרות וכמ"ש ועיין בכו"פ להלכות נדה סי' קפ"ג וסי' ק"ץ שכתב דהא דאמרינן אימור הרגשת שמש הוא יש לפרש בשני פירושים אם דהיא בעצמה תולה בהרגשת שמש או דהיא אמרה דהרגישה ואנן תלינן דהרגשת שמש היה ולאחר זמן שיעור ווסת תלינן דמה שהרגישה מקודם הי' הרגשת שמש וא"כ יש לומר דגם ב"ש וב"ה בהכי פליגי דלב"ש אפשר שתרגיש באמת ולב"ה תמיד אינה מרגשת וא"ש מ"ש למעלה בזה וז"ב בישוב קושית התוס' ודו"ק היטב כי חריף ועמוק הוא:

יג והנה בהא דאמרו בנדה דף נ"ז ע"ב ובמגעות ובהיסטות הלך אחר רוב והיינו אם רוב דמיה טמאים טמאים וק"ל הא בהך דאמרו בשבת בהולך במדבר וא"י איזה יום שבת דעושה כדי פרנסתו וכו' וכתב המ"א בסי' שד"מ דאף דרוב ימים הן מותרות במלאכה מ"מ הימים הן קבוע ולפ"ז כאן להיפך נימא דהימים הן קבוע וגם להקל אזלינן בתר קבוע וא"כ למה לא נטהרה מספק ועכ"פ אחר הרוב לא שייך למיזל ולטמא בודאי ואפשר כיון דקאי על אשה שאין לה ווסת כפירש"י והיא רואית רוב ימי' שפיר יש לטמא מספק ג"כ והו"ל כעין קבוע שאין ניכר דבאמת דרך אשה לקבוע לה ווסת וחיישינן שמא תראה כיון דהרוב עכ"פ הוה ספק טמא והטהרה אינו ניכר דניהו דלא חיישינן שמא ראתה שמא תראה חיישינן וכמ"ש הנו"ב סי' ג' לענין סמוך לווסתה ועכ"פ מיושב הקושיא של התוס' דלמה לא פירשו לענין ספק על בשרה ולפמ"ש שם לענין כתם דרבנן פשיטא דל"ח כיון דהו"ל קבוע ועכ"פ ספק דרבנן לקולא ול"מ רוב ודו"ק:

יד ובזה נראה לפע"ד לתת טעם לשבח למ"ד ווסתות דרבנן והיינו דבאמת הרוב ימים הן טהורים דהרי קבעה לה ווסת לזמן ידוע והי' מהראוי למיזל בתר רוב רק דהו"ל קבוע דעכ"פ נקבע לה ווסת לזמן ידוע ולפ"ז אם אנן מסופקים אם ראתה בווסת הקבוע לה עכ"פ אינו ניכר הקביעות ראנן מספקינן שמא לא ראתה וסתם דם בא בהרגשה רק דחיישינן שמא הרגישה ולאו אדעתה ועכ"פ הו"ל קבוע שאינו ניכר וגם כיון דס"ל לחז"ל דווסת דרבנן והיינו עכ"פ שאינו ברור שתראה בזמן הווסת שוב הו"ל קבוע שאינו ניכר וז"ב ומ"ד ווסתות דאורייתא ס"ל כיון דהדבר ברור דקבעה לה ווסת א"כ הו"ל קבוע גמור וחיישינן לה ול"מ הרוב. ובזה יש לומר הא דסמוך לווסת דאורייתא והווסתות עצמן דרבנן ונתקשו בזה התוס' וכל הקדמונים ולפמ"ש א"ש דבאמת סמוך לווסת כל דחיישינן שמא תראה בזמן הווסת אמרינן שפיר דכיון דהוקבע לה ווסת בזמן ההוא ל"מ הרוב דבשלמא כשאנו מסופקים על גוף הווסת אמרינן מדלא ארגישה הו"ל קבוע שאינו ניכר משא"כ בסמוך לוסת דאמרינן דבאמת תרגיש ותראה בבירור כיון דקבוע הוא ול"מ הרוב ולכך סמוך לווסת מדאורייתא ודו"ק:

טו והנה בהא דאמרו בנדה דף ס"ו ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה יוצא הדם דברי רבי רשב"ג אומר דם מכה הבא מן המקור טמא ורבותינו העידו על דם מכה הבא מן המקור שהוא טהור מאי ביניהו אמר עולא מקור מקומו טמא איכא בינייהו והנה בעת למודי ש"ס הנ"ל הי' קשה לי טובא דמה שייכות לזה עם דברי רבי דרבי מצי ס"ל דמקור מקומו טמא ומ"מ הא אינו אלא טומאת ערב ולא טומאת נדה כדפירש"י בנדה דף ט"ז ואיך שייך שיאמר רשב"ג אומר דם מכה הבא מן המקור טמא ומהיכן שמע שרבי פליג בזה הא מ"מ נאמנת לומר שבא מן המקור ונתקשיתי מאד ומצאתי ששאלתי כשאלת הראשונים שמצאתי בס"ט בחידושיו לנדה שהעיר בזה ומצאתי בתשובתו לדו"ז הגאון מוהר"ץ האלברשטאט זלה"ה שהשיב להס"ט והיא נדפסה בס"ט סי' קפ"ז ס"ק ט' ע"ש ולפע"ד נראה דלפמ"ש לעיל דהא דא"צ שתדע שמכתה מוציאה דם משום שהוא קבוע ול"ש לתלות ברוב דמים שהן מן המקור עצמו בלא סיבת המכה אך כבר כתבתי למעלה דלא שייך קבוע אם נימא דמקור מקומו טהור דאז במקום המוצא הדם לא נקבע הטומאה וא"כ כשבא לבין השינים אז הוה נידי ולא שייך קביעות ולפ"ז נ"ל אם אנו דנין על המקור דהיינו לענין טהרות ולענין דם נדה לבעלה אז שפיר יש לומר מתוך שאנו דנין על הקביעות לענין טומאת ערב של הטהרות ממילא ע"כ הוא קביעות גם לענין טומאת נדה ולפ"ז הא כבר כתב בשו"ת מהר"ץ ז"ל הנ"ל דהפוסקים דייקו מהא דאמר רבי ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא דצריך לדעת בבירור שמכה מוציאה דם ועיין בשו"ת אא"ז בעל שער אפרים ז"ל סי' ע"ו וא"כ ע"כ דס"ל דמקור מקומו טהור דאז ליכא קביעות כלל אף לענין טהרות וא"כ צריך שתדע בבירור שמכתה מוציאה דם דאל"כ יש לתלות ברוב דמים הבאין מן המקור עצמו וקביעות לא שייך בזה ולכך שפיר פליג רשב"ג וס"ל דמקור מקומו טמא וא"כ שוב א"צ שתדע בבירור שמכתה מוציאה דם וכמ"ש. ובזה מיושב הא דהקדימו דברי רבי לרשב"ג אביו וכבר דקדקו בזה הענין בתוס' ב"מ דף ד' ע"ש וגם כאן קשה כן ולפמ"ש א"ש דבאמת רשב"ג לא מיירי לענין זה רק שכל שרשב"ג ס"ל מקור מקומו טמא ממילא איכא נ"מ בזה שא"צ שתדע אבל לענין שנאמנת לומר מכה יש לי באותה מקום זה הוא מאמר רבי ולכך הקדימו דברי רבי דמיירי באותו ענין והסכים לדברי רבותיו של רשב"ג דס"ל מקור מקומו טהור. ובזה מיושב מה שהקשו עוד דכבר נחלקו רשב"ג ורבי במקור מקומו טמא בדף ט"ז ולפמ"ש א"ש דכאן לא נחלקו בזה רק דעי"ז איכא נ"מ בדין זה אי צריכה שתדע שמכתה מוציאה דם וכמ"ש ובאמת שם הקדים דברי רשב"ג לרבי. ובזה מיושב דברי הב"י ביו"ד סי' קפ"ז שכתב דנאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור וז"ל גם זה שם פלוגתא דרבי ורשב"ג וק"ל כרבי ותמה עליו הב"ח ואמונת שמואל ושו"ת פ"י ומהר"ם לובלין דהא לא נחלקו רק לענין מקור מקומו טמא שזה לטהרות אבל לבעלה אין נ"מ ולפמ"ש א"ש דכל דאיכא נ"מ לטהרות א"כ נ"מ לעתיד לכשנזכה שיבנה בהמ"ק ויהי' טהרות אז שוב א"צ שתדע בבירור שמכתה מוציאה דם ולכך אמר שקי"ל כרבי בזה ודו"ק היטב:

טז והנה הרב החריף מו"ה ליפא מבראדזוויטץ האב"ד דשם רצה לחדש דלענין קרטין מהראוי לתלות במי רגלים דזה קורבא דמוכח הוא ורוב דם מן המקור ל"ש בזה ולמה לא ניזל בתר קורבא ולכאורה רציתי לומר דכיון דרוב נשים אין משתינים דמים במ"ר א"כ הוה רוב נגד הקורבא ואזלינן בתר רוב כנלפע"ד לפום רהיטא כי לא עיינתי היטב וצ"ע. והנה במ"ש למעלה דלא שייך רוב כיון דהימים הן קבועים והבאתי דברי המג"א לענין שבת דהימים קבועים ובזה אמרתי לפשוט מה שנסתפק הרב מו"ה אברהם קאמפף נ"י בהך דהולך במדבר דעושה יום אחד שבת איך הדין בבה"ש שלו אם אסור וכתב דהוה ס"ס ואפשר דהו"ל ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות וגם במ"ש לא שייך לומר דאפוקי שבתא הוא דהא אינו שבת ודאי ולפמ"ש יש לומר דהוה קבוע ול"מ ס"ס ומיהו הש"ך בסי' ק"י דעתו דס"ס מועיל גם בקבוע וגם הו"ל קבוע שאינו ניכר וגם בה"ש אף דמקרי קבוע כמ"ש בתשובה והבאתי דברי הפר"ח סי' ק"י בכללי הספיקות מ"מ כאן הו"ל קבוע שאינו ניכר ודו"ק:

יז והנה מה שחידש הנו"ב סי' מ"ג ובכמה מתשובותיו דרואה מחמת תשמיש הוא משום תורת ווסת וכמו ווסת הקפינה דמקרי ווסת והביא ראיה ממ"ש הב"י ס"ס קפ"ז ע"ש ד"ה וכתב בתוך תשובה להרשב"א והיא ממהר"ם ובאמת שכעת נדפס ובא שו"ת בשמים רא"ש שם הביא הרא"ש דבר זה בשם המהר"ם רבו ודחה אותו ולפע"ד מצאתי ראיה ברורה לזה מדברי הר"ן בפ"ב דשבועות הובא בב"י סי' קפ"ו שכתב שלדעת הרי"ף אף דאשה שאין לה ווסת לא בעיא בדיקה היינו לאחר שתהא מוחזקת שלש פעמים שלא תהא רואה דם מ"ת אבל בתחלה חוששין לה שכיון שאין לה ווסת נראה מעניניה שראיות הבאים לה כפי המקרים שקרה לה בקפיצות או אכילות ולפיכך ש לחוש לה שמא אף מ"ת תראה ע"ש הנה חידש דהאשה שאין לה ווסת יש לחוש שמא תראה מ"ת ויהי' ווסת כווסת הקפיצות מכ"ש כל שכבר ראתה מ"ת דיש לחוש לוסת אף שכבר קבעה לה וסת אחר שמא נתחדש לה ווסת הקפיצות ומ"ש הרא"ש לדחות דברי המהר"ם דהו"ל וסת מחמת אונס כוסת הקפיצה שאף אם נימא דחוששין לה מ"מ איך שייך דתאסר עולמית הנה באמת גוף שו"ת בשמים רא"ש אינו ת"י רק ראיתיו מובא בספר ישועות יעקב לדו"ז הגאון ז"ל סי' קפ"ז ואני אומר דלפע"ד זה עדיף מווסת הקפיצות לפמ"ש הב"י סי' קפ"ט בשם הרשב"א דווסת הגוף קובעת בלי וסת ימים ול"ד לווסת הקפיצות דלא קבעה בלי ימים דשם עיקר הראי' אינה אלא מחמת אונס ולכך לא מקרי ווסת קבוע אבל ווסתות דגופה אדרבא האורח הוא דגורם למקרים הללו כמקרים המתילדים ממותר הליחות והדמים הלכך אפילו בלא הרכבת הימים הוה ווסת ע"ש ולפ"ז גם ווסת מחמת תשמיש יש לומר דמחמת חימוד התשמיש נתרבה החימום ונוזלת דם עי"ז א"כ הוה וסת הגוף בקובעת לה ווסת כנלפע"ד ברור דל"ד לוסת הקפיצה ולזה כתב הר"ן דבאשה שאין לה וסת ואינה רואות רק מחמת המקרים פשיטא דיש לחוש שמא תראה מחמת תשמיש ודו"ק היטב ומ"ש הרא"ש בטעם דרואה דם מ"ת דהוא משום דע"כ דם כנוס במקור והאבר מוציא הדם ולכך בודקין בשפופרת שנראה אם אמת הדבר שכנוס בתוך המקור ודו"ז ז"ל קלסו מאד לפע"ד לאו גושפנקא דהרא"ש חתום עלה וכבר יצא עוררין על הספר הלז ולפע"ד אינו נכון בעצמותו דמה"ת ניחוש שכנוס כ"כ עד שא"א להוציאו רק האבר דא"כ הא דנחלקו שמאי והלל אי דיין שעתן וגם הלל לא מחמיר רק בטהרות ומטעם דאמרינן כותלי בה"ר אוקמי דם וא"כ מה"ת נחוש שכנוס במקורה הדם ולא יוכל להוציאו רק האבר דא"כ למה נימא דיה שעתה כשלא שמשה נימא דהדם כנוס במקור ולא יכול להוציאו רק האבר וע"כ דזה לא מסתבר דכל שיש דם תצא בודאי לחוץ ודרך טבעי הוא שמותרי הליחה והדם לא תוכל להכנס בפנים והטבע תמהר להוציאו לחוץ וע"כ נראה לפע"ד ברור דמטעם ווסת הוא וראיה ברורה מדברי הר"ן דאל"כ למה באשה שאין לה ווסת נחוש שמא תראה דם מחמת תשמיש אדרבא נימא דמדאין לה ווסת ע"כ שהדמים עצורים בעדה כ"כ וגם האבר לא יוציאו וע"כ דזה לא מסתבר כלל וז"ב ודו"ק היטב. וראיתי בב"י סי' קפ"ג שכתב בשם הר"ן דמה שאמרו בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל דהרבותא הוא דבראיה מרובה יש לומר שנשתהה בפרוזדור זה שלשה ימים והוה זבה גדולה ע"ש ובאמת שזה חששא רחוקה דהא ל"ח שכותלי בה"ר העמידו הדם ודברי תר"י ר"פ אין עומדין תמוהין יותר דנראה שהוא מפרש דחיישינן שמא הי' ביום ראשון בבית הפנימי וביום השני בבית האמצעי וביום השלישי בבה"ח וזה תימה דהא לא מטמאת רק בבה"ח בלבד והרגיש בזה דהא אין האשה מטמאה כשהוא בפנים אפ"ה הו"א דחיישינן לזה וזה דחוק מאד דמהכ"ת ניחוש לזה שאף שאם הי' כן היתה טהורה מכ"ש שלא חיישינן שמא הוא כן וכותלי בה"ר העמידוהו גם מה שמפרש חדר עליה ופרוזדור שהן שלשה בתים הנ"ל עיין ברמב"ם פ"ה מא"ב וצ"ע ומצאתי בנו"ב מהד"ק חיו"ד סי' מ"ג שהרגיש בזה וכתב דדברי הר"ן והרר"י אינו רק דה"א לומר כן אבל ל"ח לזה:

יח ובזה יש לישב דברי הראב"ד ע"ד שכתב הוא ז"ל רק שיש להוסיף כיון דרואה דם מ"ת אינו רק חשש רחוק שמא דם כנוס במקור ולכך סגי בבדיקת שפופרת אבל לדידן דחידש ר"ז דאף טיפת דם כחרדל והרבותא הוא דבראיה מרובה יש לחוש שמא נשתהא בפרוזדור א"כ שוב חיישינן נרואה דם מ"ת אבל כ"ז דחוק ורחוק ול"ח כלל שכנוס ברחם וכמ"ש ודו"ק. שוב ראיתי בתוס' נדה ס"ו ד"ה ונאמנת שכתבו דום לרבי בעי ברואה מ"ת שלשה פעמים וכמו באכלה שום הרי דמדמה רואה מ"ת לרואה מחמת שאכלה שום וזה מקרי ווסת הגוף כמבואר סי' קפ"ט והוא הדבר אשר דברתי ומצאתי בשו"ת נו"ב מהד"ק סי' מ"ו שהביא בשם הגאון מוהר"ח צאנזיר ז"ל שרמז לדברי התוס' אלו והקשה דא"כ למה נעקר ע"י שפופרת ולפע"ד ל"ק משם דכל הטעם הוא דאחר שבא בשביל התשמיש א"כ חזינן דהוא בא מצד הגוף שנתרבה החום בהגוף מחמת התשמיש ולפ"ז כל שע"י שפופרת אינה רואית נתברר שמן הצדדים בא ועכ"פ אינו ווסת הגוף רק ע"י מקרה שהרי חזינן שהשפופרת שדומה לאבר ואפ"ה לא בא בשביל זה וע"כ דאינו רק במקרה אונס ונעקר בפ"א כנלפע"ד ברור ולא קשה קושיותיו ובאמת אם הוא מתורת ווסת והוא ודאי אינו רק דרבנן א"כ מיושב קושית הב"י דמה מועיל בדיקה נימא דאין כל האצבעות שוות ודלמא בא מן המקור ולפמ"ש יש לומר דהוה ספיקא דרבנן ומה"ת נחוש לזה:

יט ודרך אגב אעתיק מ"ש פה כעת טריסקאוויטץ סמוך לדרחהביטש שנתרי"א להרב החריף מוה' אורי וואלף מלבוב תשובה בענין זה מ"ש לישב קושית המפורשים מ"ש בעל ראשון דל"מ בדיקה מבעל שלישי ולזה אמר עפ"י דברי הב"י שהקשה דמה מועיל בדיקה הא יש לחוש דמהמקור בא ומה שאינו מוציא דם מפני שאין כל האצבעות שוות וכתב דכיון דרוב נשים אינן רואות דם יש לתלות דהוא מן הרוב ולפ"ז אמר דבבעל הראשון דיש לתלות שהאצבע הלז אינו שוה לשאר אצבעות א"כ לא יצאת האשה מהרוב ורק שהאצבע גרם לכך ל"מ בדיקה משא"כ בבעל שלישי שהוחזקה לכל האצבעות א"כ נהיה מוכרחין להוציאה מהרוב שוב מועיל בדיקה כמ"ש הב"י והשבתי בצום י"ז תמוז דאף שדבר חכמה אמר מ"מ קשה אם הבעל הראשון נשא עוד אשה ואינה רואית דם מחמת תשמיש א"כ ע"כ שהיא יוצאת מן הרוב ושוב יהי' מועיל בדיקה בבעל ראשון וזה לא מצינו ובלא"ה לכאורה אין מקום לדבריו דהא גוף קושית הב"י ע"כ הוא להפוסקים דבבעל הראשון מועיל בדיקה דאל"כ מה קושיא הא הוחזקה לכל האצבעות וכמדומה שכ"כ הנוב"י בהדיא וע"ז תירץ דתלינן ברוב וא"כ הן נסתר בנינו אמנם באמת יש לומר דקושית הב"י הוא אף דהוחזקה לכל אצבעות היינו אצבעות בעח"י המתנועע ומרגישה אבל בדיקת אצבע של שפופרת אינה מרגשת אמנם כן לפ"ז שוב יש לומר דבלא"ה לא קשה קושית המפרשים דלכך בבעל ראשון ל"מ בדיקה דבאמת אין כל אצבעות שוות וי"ל מכ"ש בדיקת שפופרת ול"מ אף הרוב לזה משא"כ בבעל שלישי דהוחזקה לכל אצבעות רק דהחשש שהשפופרת אין דומה לכל האצבעות בעח"י בזה שפיר כתב הב"י דתלינן בהרוב נשים ודו"ק היטב וכ"ז כתבת בלי עיון בספר ולפ"ז צ"ב מ"ש הש"ך סי' קפ"ז ס"ק י"ג דאם בדקה בראשון ונמצא על המוך אסורה לכל דבאמת נימא להיפך דהשפופרת גרע מאצבע ואצבע בעל השני לא יהי' כ"כ כמו האצבע הראשון ול"ש הרוב וגם לא הוחזקה לכל האצבעות מיהו ז"א דלכ"ע השפופרת קיל מכל האצבעות וכל שראתה בשפופרת הוחזקה לכל האצבעות והנה במה שהאריך הנו"ב אי בימי ספירתה חשוב חזקת טהרה או חזקת טומאה ע"ש סי' נ"ז בזה ישבתי דברי הד"מ סי' קכ"ד ביו"ד שכתב לענין החמאה דבשאר איסורים אינו נאמן נגד זה שאמר שהוא תיקן לו וכתב הד"מ דא"ל דדוקא באתחזיק איסורא וע"ז הקשה אחד מהתלמודים בלמדינו שנת תרי"ט עש"ק יתרו ט"ז שבט דהך דפלוני טיהר לי את הכתם הוה תיובתא דעכ"פ לא אתחזיק איסור דהא כל שיוכל להיות שהכתם טהור לא מקרי אתחזיק איסורא ולפמ"ש א"ש דהא סתמא אמרו אף בימי ספירתה ואז מקרי אתחזיק אסורא וכמ"ש התוס' והנו"ב ע"ש ודו"ק:

סימן ב

א שלום וכ"ט אל כבוד הרב המאוה"ג וכו' מו"ה גרשון אבד"ק איוואסקיוץ נ"י:

ב מכתבו הגיעני היום רצוף בתוכו העתק תשובתו. והנה אשר שאל בדבר שנראה מהשליח שביטל שליחתו והביא דברי זקני הפ"י בח"ב מתשובותיו סי' פ"ה שכתב שיכול להיות שליחמחדש אם נתרצה אח"כ וע"ז הביא דבט"ז סי' קמ"א סנ"ט כתב דשליח יכול לבטל שליחותו. הנה באמת לפענ"ד לולא שאיני כדאי להכריע בין הרים הגדולים לפענ"ד דברי זקני הפ"י נכונים מדברי הט"ז דאתי דיבור ומבטל דיבור לא שייך לנדון זה דהגט שהוא מעשה זה לא נתבטל ע"י שביטל שליחתו והבעל בעצמו לא יוכל לבטל לאחר שנכתב הגט רק שהשליחות יכול לבטל אבל הגט לא נתבטל ויכול לגרש בו עוד כדקי"ל בסי' קמ"א סעיף ס"ו ואף אם אמר בטל הוא אם גרש בו אח"כ היא ספק מגורשת ועב"ש ס"ק ק"ג ומ"ש התוס' ריש השולח ע"ב ד"ה רב ששת דוקא רב ששת ס"ל כן אבל אנן קיי"ל כר"נ דהגט לא נתבטל ולפ"ז כל שהבעל לא ביטל השליחות רק שהשליח לא רצה להיות שליח כל שנתרצה אח"כ לתת לה הגט א"צ למלך בבעל כלל ויכול להוליך הגט כמ"ש הפ"י אמנם כאן א"צ לזה שלא הי' שום ביטול להשליחות רק שבעת שהאשה לא נתרצית לקבל הגט אמר שטוב לפניו שלא רצתה לקבל ואדע שוב מה שאקח שכר שליחות שגם בזה לא הוה רק גלוי דעתא ואולי אמר כן לאיים עלי' ואם כן לא נתבטל השליחות מידי דהוה אם הבעל אמר הטוב והמטיב דקי"ל כאביי וגם מע"ל האריך בפרט הזה באופן שלא נתבטל השליחות. ומ"ש מעלתו ששלחו שני גיטין ע"י השליח אחד בשם ריזל לבד ואחד בשם ריזל דאתקריא בלומא ריזל ובלומא כתב בואו וע"ז חשש מע"ל למ"ש הנו"ב שע"י שליח יש חשש ברירה והנה באמת יש חשש בזה אבל מ"מ בדיעבד כשר הגט ומה גם שכתבו דאתקריא בלומא ריזל הנה לא כתבו רק דאתקריא ול"ש כ"כ לברירה די"ל דרצו בשניהם ומ"ש בלומא בואו אינו פוסל בדיעבד כנלע"ד דהגיטין כשרים בדיעבד ובשעת הדחק ועיגון ומפני כי היום באו אלי הרבה שאלות הנחוצים ע"כ דברי מעטים ויעיין בשו"ת רמ"א לענין שני גיטין ובגט פשוט שהאריך ואין לחוש לחשש ברירה דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה הצעיר יוסף שאול הלוי נאטינזאהן האבד"ק לבוב והגליל:

ג ובדבר הס"י לענין שעטנז והביא מ"ש זקני הפ"י בתשובותיו יעוין בספרי שו"ת שואל ומשיב בענין זה וגם שם כתבתי במפתחות שצ"ע בזה אמנם אחרי צאת ספרי לאור מצאתי באגדת בראשית שחיבר רב שבפרק כ' שם הביא משל לשנים אחד מוכר פשתן ואחד מוכר אמינטון ואמר הרי אש לפניכם והפשתן נשרף ואמינטון לא נשרף ונדפס שם בהג"ה להרב ר' מנחם דליזאני ז"ל שאמנטין הוא קנבוס ונראה ברור שמזה יצא להה"מ שזה הסימן בין קנבוס לפשתן אבל שם כתוב בהג"ה שם שאמינטין אינו קנבוס ע"ש ולפ"ז לפי מה שהבין הה"מ ור' מנחם דולזאני שאמינטין הוא קנבוס א"כ מבואר הסי' במדרש ונוכל לסמוך בזה על המדרש ואף שאין למדין מהמדרש הלכות בכה"ג שאינו רק מגלה דבר וגלוי מלתא בעלמא נוכל ללמוד מהמדרש כמ"ש הנו"ב בתשובתו מהד"ב חלק יו"ד ס"י ע"ש כנלע"ד תוכן השאלה מן הגיטין כך הוא שם האשה מהעריסה היא בלומא ריזל וכן נכתב בהכתובה שני השמות וזה לא כביר שנכתבה הכתובה אמנם אין שום אחד קורא אותה בשני השמות רק בשם ריזל לבד בין קודם שנכתבה הכתובה בין אחר שנכתב הכתובה אין זכר לשם בלומא כלל והמסדרים סדרו שני גיטין ע"י שליח א' בשם ריזל לבד וה"ב כתבו בו ריזל דאתקריא בלומא ריזל ובלומא כתבו בואו אחר הלמד וכאשר התחלו לסדר הגיטין חזרה בה האשה ואמרה שאין רצונה לקבל גט ונתבטל הענין קצת ואז אמר השליח בפני הב"ד טוב הדבר אשר אינה רוצה לקבל הגט ולואי שאראה אותה באמצע הדרך בכפר הסמוך אלא שמורא על ראשי פן כשאתחיל לילך לדרך ויראו מבית האשה יקראו אותי לחזור ליתן לה הגט ומשמעות הענין היה שטוב הדבר בעיניו מה שלא קבלה הגט בכדי שכשיבא הדבר לידי גמר ישלחו אותו עוד הפעם ויקח עוד הפעם שכר שליחות וכמדומה שאמר בזה הלשון טוב הדבר מה שלא קבלה הגט ואדע שוב כמה ליקח שכר שליחות כאשר ישלחו אותי עוד הפעם כשיבא הדבר לידי גמר ותתרצה כי אחר לא ישלחו רק אותי. ואח"כ נתרצתה האשה וסדרנו הגיטין כדת:

סימן ג

א לאבי מורי הרב הגאון נ"י בענין הא דאמרו מיגו דאי בעי מפקיר נכסי וחזי ליה:

ב במה שהגיד לי הרבני המופלג מוהר"ש שטאציר נ"י מה ששמע מפיך בישוב קושית התוס' בסוכה דף ל"ה שהקשו דלמה לא קאמר בדמאי ג"כ דיש בו היתר אכילה לעני כמו בתרומה לישראל דחזי לכהן ואמרת דהנה תרומה אותה התרומה דבר שאסור לישראל מותר לכהן משא"כ בדמאי לענים שרי משום דאמרינן דמעושר הוא אבל לעשירים אסור דחיישינן שמא לא הפריש וא"כ בצד הספק שמא לא הפריש אין בו צד היתר לענים ג"כ הנה לכאורה יפה חלקת והתימה על התוס' שלא ירדו לזה אך נראה דהנה כל הטעם דדמאי אסור משום דהו"ל טבל ובאמת שיטת הרמב"ן דאף בטבל יוצא דיכול להפריש ממקום אחר ורק דהר"ן נחלק עליו וכתב דסוף סוף לא שייך בטבל שלכם דעכ"פ כל שלא הפריש אסור אותו האתרוג וכן נראה לשיטת התוס' ד"ה אתיא דאתרוג של טבל אסור משום שותפות של כהן ולפ"ז נראה הדבר ברור דכל שיכול להאכיל לעניים דמאי עכ"פ ל"ש חלקו של כהן כיון דיכול לסלקו מזה דמה כשיכול להפריש ממקום אחר שיטת הרמב"ן דלא מקרי חלקו של כהן מכ"ש כשיוכל לסלקו ע"י שיהנהו לענים ובזה אף הר"ן והתוס' מודים דשם גוף הדבר הוא טבל בעצמותו ואסור כ"ז שלא הפריש ממקום אחר אבל כאן כיון שיכול לסלקו ע"י ענים שוב אין שייך חלקו של כהן ושפיר קרינן ביה לכם וז"ב כשמש לדעתי אך לפע"ד נראה בישוב קושית התוס' דל"ד לתרומה דבשלמא בתרומה כיון דאסורה לישראל הו"ל כתרומה טמאה דכל שאסרה הכתוב קרינן בי' לכם בשאר הנאות שיש בו כגון להסיק תחת תבשילו כיון דלא שייך בי' כל דרכי הנאתו וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה לפי משא"כ בדמאי דבאמת הוא חומרא בעלמא ורוב ע"ה מעשרין וא"כ ראוי באמת לכל דרכי הנאות וכיון שרבנן אסרוהו לא קרינן בי' לכם בשביל דחזי לענים דעכ"פ אינו ראוי לכל דרכי הנאות וכאן באמת ראוי לכל דרכי הנאות משא"כ בתרומה דלא חזי רק לכהן א"כ מקרי לכם שראוי לכהן וזו הנאה המותרת בו ודו"ק ובלא"ה י"ל לפי מה דקי"ל דמי שאין לו שמן של חולין להדליק נר חנוכה מדליק שמן שריפה שלא ברשות כהן כמ"ש הרמב"ם פי"א מתרומות הלכה ח"י וגם לצורך הרבים מותר ועמלמ"ל שם ובפ"ב מתרומות הלכה ח"י א"כ מותר לישדאל ג"כ דכל הנאה שאינו של כילוי מותר גם לישראל ובפרט דמצות לאו להנות ניתנו ולכך קאמר דכל דחזי לכהן מותר לישראל ולכם קרינן בי' משא"כ בדמאי דבעינן שיהי' ראוי לו ובפרט אם נימא דטבל אסור בהנאה של כילוי מן תורה ותרומה אינו רק דרבנן ודאי א"ש ודו"ק. עוד יש לומר בישוב קושית התוס' לפי מה דכתב הרמב"ם פ"י ממעשר הי"א דמאכילין לענים דמאי וצריך להודיען ואם רצו לתקן מתקנין והוא מהירושלמי א"כ ל"ש לומר כיון דחזי לעניים דדלמא גם העני ירצה לתקן ועכ"פ הוא שהוא עשיר בודאי צריך לתקן ולכך אמר מיגו דאיבעי מפקיר לנכסי' והוא עני וחזי לי' ולא רצה לתקן ודו"ק היטב. ועיין בהרע"ב שכתב דלכך ב"ה מכשירין דהא חזי לעניים וכתב התויו"ט דהכונה דמקרי עי"ז לכם וע"ז תמה דהי' לו להרע"ב לפרש דאי בעי מפקיר נכסי וחזי לי' ולפמ"ש א"ש דכל דלעניים חזי שוב מקרי לכם וכמ"ש ודו"ק:

ג ומדי דברי זכור אזכור מה שאמרתי בהא דאמרו שבת דף קכ"ז ע"ב דמאי הא לא חזי ליה ומשני משום דאי בעי מפקר נכסי' וחזי לי' והקשו התוס' דאמאי לא קאמר דחזי לכהן כמו בתרומה דאמר דחזי לכהן ולפענ"ד נראה בזה דהנה התוס' הקשו שם בהא דאמר גבי תרומה דחזי לכהן הא הו"ל מוקצה לגבי ישראל והוה מוקצה לכל העולם וכתבו דרק אריה דאיסורא רביע עלה אבל חזי לי' ע"ש ועמ"א סי' ש"ט בסופו ולפ"ז לדעת הטור ביו"ד סי' של"א דבדמאי התרומת מעשר יכול למכרה לכהן וא"צ ליתנו בחנם א"כ שוב הוה בודאי מוקצה דמחוסר ממונא הכהן ולע"ע הוא ביד ישראל ולישראל לא חזי בשום פנים דהוא צריך להפריש ולתתו ליד כהן דתרומה הוה בודאי לכהן ולא שייך מוקצה דלישראל מה דלא חזי הוא מצד ארי' דאיסורא אבל לכהן בודאי חזי אבל בדמאי דלישראל לא חזי והכהן צריך ליתן דמים שפיר הוה מוקצה ולכך קאמר מיגו דאי בעי מפקר לנכסי' והוה עני וחזי לי' ובודאי לא אקצי' כנלפע"ד. ואגב אומר במה שחידש הקצה"ח סימן ע"ר שהפקר כ"ז שלא זכה בו אדם הוה שלו עדיין רק דאינו ברשותו מקרי אבל של בעלים עדיין ע"כ לפ"ז לפמ"ש בשו"ת הריב"ש סי' שי"ט וכ"כ בקצה"ח דקדושת הגוף אף בדבר שא"ב חייל כל שהוא שלו עדיין ע"ש א"כ יהי' יכול להקדיש עדיין הפקרו וזה לא שמענו וגם לקדש בו אשה דהיא בודאי קדושת הגוף יהי' יכול להקדיש ולקדש בו אשה וזה לא שמענו ואדרבא המקדש בחיטי קורדנייתא בשש שעות אין חוששין לקידושיו והרי חמץ משש שעות ולמעלה הוא מתורת הפקר דביטול הוא מטעם הפקר וא"כ מהראוי שיהי' יכול להקדיש וא"ל דעכ"פ הוה כהפקר ב"ד ולכ"ע הוה קנין כמ"ש בקצה"ח דז"א דבאמת אינו רק דרבנן דהיא חיטי קורדנייתא ורק שרבנן הפקירו ממונו מטעם הפקר ב"ד הפקר וכמ"ש רש"י בפסחים דף וא"ו והרי בדבר שהוא עדיין תחת ידו לא שייך הפקר ב"ד הפקר כמ"ש התוס' ביבמות דף פ"ט ע"ב וכמ"ש בזה ואף אם נדחוק דכל דרבנן אסרו שוב הוה הפקר ב"ד ונעשה הפקר קנין ויצא מרשותו מ"מ יקשה בהא דאמרו שם ונבטלי' בשש ומשני כיון דרבנן אסרוהו כדאורייתא דמיא ולאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטל וקשה הא אדרבא באמת מצד עצמו הפקר אינו עושה קנין רק שכל שרבנן אסרוהו נעשה הפקר ב"ד עכ"פ ע"י מה נעשה קנין ע"י שביטלו והפקירו ולמה לא מצי לבטלו בעת ההוא דכל שלא מבטלו באמת התורה עשאו כאלו ברשותו ומה"ט כתב הקצה"ח שם דאף ברשותו מקרי וא"כ מכ"ש דיכול להפקירו וע"כ צ"ל דכל שהפקירו אם מעצמו או שרבנן הפקירו נפקע הקנין ונעשה קנין עי"ז ולכך ל"ש דאינו ברשותו מקרי:

ד ובזה יש לישב הקושיא שהקשה הכנה"ג באו"ח סי' תל"א על הדבר שמואל ואחוזת מרעהו שנסתפקו אם ביטל ואסור מדרבנן אם מועיל שלא יעבור על ב"י ולא ילקה אב"י ותמה הכנה"ג דהא אמרו בהדיא כיון דאסור מדרבנן כדאורייתא דמיא ול"מ מבטל ולפמ"ש א"ש דבאמת לענין שלא ילקה מה"ת בזה שפיר י"ל דניהו דרבנן אסרו אבל לא נעשה הפקר קנין רק שא"ב מקרי וחמץ עשוהו כאלו הוא ברשותו ומצי מבטל לי' שלא ילקה אבל לענין שיתקנו חז"ל שיבטלו בשש בזה פשיטא דכל דרבנן אסרו אין בידו לבטל ולא שלו מקרי אף דלענין איסור עשה הכתוב שלו ודו"ק. ועכ"פ יהי' איך שיהי' דיכול להקדיש לאחר שהפקיר ולקדש אשה זה לא שמענו ואף דלענין קידושין י"ל דכל שנתן לה וזכה בו אחר בודאי ההפקר נעשה קנין וכמ"ש בקצה"ח ושוב לא נתן להדבר משלו דמצדו לא בא דבר דהא הוא הפקירו וניהו דעדיין שלו מקרי היינו כ"ז שלא בא ליד אחר אבל כל שבא לידה שוב נעשה הפקר למפרע ואף שדעת הרדב"ז הובא במלמ"ל בקידש באיסור לחולה שיש בו סכנה דאף דמצדו אסור כל שמצדה הוא קידושין הוי קדושין וי"ל דה"ה להיפך דז"א דכאן כל שבא לידה אף מצדו הוה הפקר לגמרי. ובזה מיושב מה דקי"ל דהמקדש בגזל אינה מקודשת ומטעם דבר שא"ב ואף שניהם א"י לקדש כמ"ש הב"ש בסי' כ"ח ועכ"פ כל שהחפץ ביד הגזלן א"י הגזלן לקדש בו אף דשלו הוא רק שא"ב והא קדושת הגוף לא צריך שיהי' ברשותו וכמ"ש בשם הריב"ש ולפמ"ש א"ש דכאן כל שיתן ליד האשה שוב אינו נותן לה דבר שלו דהגזלן קנה ביאוש וש"ר דע"כ אינו ברשותו ואף אם לא נתייאש כל שהתורה הקנתו להגזלן שיתחייב באחריות והוציאו מרשות הנגזל פשיטא דא"י להקדיש דמה נותן לה הא לידה בא בהיתירא וצ"ע בזה עדיין מיהו זה נראה דעכ"פ בהך דינא דסי' כ"ח שחטף המעות מידה וקדשה בזה ונתרצית בזה נראה ודאי דמועיל והב"ש ס"ק ט"ז האריך בזה דעכ"פ אינו בידו וחידש דשניהם ביחד יכולין להקדיש ותמהו עליו האחרונים ולפמ"ש א"ש דעכ"פ קדושת הגוף כל שנתרצית לזה אף שאינו ברשותו יכול להקדיש וניהו דל"ש בזה נתינה הא כאן הוא בעצמה חטפה מידו וכל שרוצית להחזיר ונתרצית לקבל בעד קידושין שוב הוה נתינה גמורה וז"ב לפע"ד עכ"פ יהי' איך שיהי' עכ"פ לקדש בודאי נוכל לצדד דל"י אבל להקדיש למה לא יועיל שוב נזכרתי שש"ס ערוך הוא בחולין דף קל"ט גבי מקדיש פירות שובכו ומרדו דאמר לך רב דוקא קפטרו משלוח כגון פירות שובכו דקדשי מזבח הוא דכיון דקדשו קדושת הגוף נינהו לא פקעה קדושתיהו אבל במקדיש תרנגלתו לבדק הבית דלאו קדשי מזבח דקדושת דמים בעלמא הוא כיון דמרדה פקעה קדושתה וחייבת בשילוח ושמואל אמר כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא הוא ולכאורה לא נודע מ"ט של רב ולפמ"ש י"ל ראי' להקצה"ח דבקדושת הגוף דאף דבר שא"ב יכול להקדיש וכמ"ש הריב"ש דהך תרנגולת שמרדה הוה הפקר כמ"ש רש"י ותוס' שם ד"ה כיון מ"מ בקדושת הגוף ההפקר ל"מ דהא שלו עדיין רק שא"ב מקרי ובקדושת דמים לא אכפת לן בזה וזה דוקא בקדושת הגוף משא"כ בקדושת דמים וכמ"ש אבל בכ"ז פשטת הענין מורה דנעשה קנין ע"י ההפקר וכן נראה דאל"כ יכול לחזור בו מהפקירו דניהו דהוה כא"ב כל שחזר בו בא בחזרה לידו והרי בנדרים מ"ד משמע בהדיא דאינו רק בפני תקנת הרמאים הא לאחר כדי דיבור א"י לחזור בו וכ"כ במחנה אפרים הלכות זכיה והפקר סי' ד' והרי בהדיא דעושה קנין ודו"ק היטב כי דרך אגב נתגלגל ענין נחמד ת"ל ושל"י ובמ"ש למעלה על דברת אבי מורי הרב הגאון נ"י יש להוסיף עוד כיון דבדמאי צריך הכהן לשלם לו א"כ שוב יצא אף שהוא טבל דהא אין להכהן בו שותפות דהא צריך לשלם לו בעדו ועדיין צ"ע. ודרך אגב אזכיר מ"ש המהרי"ק שורש קמ"ב לשיטת הרמב"ם דבעי בהפקר שיפקיר עכ"פ בפני אחד וע"ז הקשה דלמה לא לבעי שלשה לענין ביטול כדמשמע פשטא דשמעתא דנדרים והוא תימה דהא ריב"ל פסק דד"ת אפילו באחד וקי"ל כריב"ל נגד ר' יוחנן וכפי הנראה לזה רמז הכ"מ בפ"ב מנדרים שכתב שאשתמיטתי' להמהרי"ק דברי הש"ס הנ"ל אבל באמת תימה גדולה הוא דהרי היתה הסוגיא לפניו וכפי הנראה לא ברור לו למהרי"ק זה הכלל דקי"ל כריב"ל לגבי ר' יוחנן וגם דכאן ר"י בשם רשב"י אמרי' וניהו דריב"ל הי' רבו של ר"י אבל רשב"י אמרה וע"ז כתב דיש לו ראיה מהך דב"מ דף למ"ד ויש קצת ט"ס במהרי"ק מ"ש דבפ"ב דנדרים כתב הרמב"ם דביטול לא מועיל אא"כ יש אחר עמו וז"א דלא כתב רבינו שם לענין ביטול רק לענין הפקר רק דאם נימא דביטול מתורת הפקר לא מהני וע"ז כתב דביטול אינו מתורת הפקר רק מתורת עפרא בעלמא מיהו לפמ"ש הר"ן ריש פסחים בלא"ה ל"ק דחמץ כיון דבלא"ה אינו ברשותו של אדם לכך סגי בביטול בעלמא ע"ש וא"כ ל"צ לכל הפלפול של המהרי"ק:

סימן ד

א לחכם אחד.

ב מה שהקשית בהא דמבואר בשבת דף כ"ט ע"ב מפני החולה שישן פטור והקשית למה התירו לכבות ולא התירו לטלטל את הנר להוציאו מחדר הלז הנה לכאורה לר"ש דס"ל משאצל"ג פטור אבל אסור א"כ מכבה וטילטול שניהם אינו רק איסורי דרבנן ומה נ"מ בזה ולומר דזה יש לו סמך למלאכה דאורייתא וזה אין לו סמך הנה לשיטת הראב"ד פכ"ד דשבת גם טלטול מגדר הוצאה ויש לו סמך בתורה אבל באמת קושיתך יש לה מקום לפי מה דמוקי בשבת דף למ"ד המשנה כר"י ומיירי בחולה שיש בו סכנה וא"כ שפיר קשה כיון דפ"נ אינו רק דחויה ולא הותרה וכל מה דאפשר לעשות בהיתר טפי עושין א"כ למה לא יטלטל דאין בו רק איסור דרבנן ובזה יש לקושיתך פנים והנה יגעתי ומצאתי ברלב"ג בפירושו לשמואל על פסוק אין לחם חול תחת ידי כ"א לחם קדש אם נשמרו הנערים אך מאשה כתב וז"ל והתיר הכתוב אכילתה לזרים ולא התיר אכילתה בטומאה כי הזרות יתכן שהותר מפני פקוח נפש כי האכילה בעצמותה מסיר הסכנה מהרעב ואולם הטומאה אינו ראוי שתדחה מפני הטומאה אחר שאינה בעצמותה סבה להסיר הסכנה ולזאת הסיבה יותר לכבות את הנר ולא יותר לטלטל את הנר הרי הרגיש בקושיא זו והנה דבריו תמוהים כמו שהאריך הפרשת דרכים דרך החיים דרוש י"ט בזה אבל קושיתו יש לו מקום והפר"ד נדחק ליישב יעו"ש אך לפע"ד נראה דבר חדש דהנה דעת הר"ן דלכך אינו דוחה שופר להביא מחוץ לתחום וכדומה משום דשופר אינו רק עשה ואיסורי דרבנן עשה ול"ת מדבריהם יש בהם יעו"ש ולפ"ז נראה לפע"ד דזה דוקא בדברים שהם איסורים שלא נתפרש בתורה שמותרין ורק שלא נאסרו מן התורה א"כ כל שחז"ל גזרו עליו הוה עשה ול"ת דרבנן וא"כ טלטול שמן התורה אין לו איסור אבל גם היתר אין לו שלא יהי' נחשב מלאכה א"כ כל שדרבנן אסרוהו נעשה עשה ול"ת של תורה אבל במכבה שמה"ת הוה מלאכה שאצל"ג ואף דאסרוהו מדרבנן מ"מ אין כאן רק איסור ל"ת דדבריהם בלבד ולא עשה ולכך הותר לכבות אבל לא לטלטל אך כ"ז אליבא דר"ש אבל לר"י דמכבה חייב יקשה למה לא התירו לטלטל וגם לר"ש נראה לפע"ד דמ"מ יש להתיר יותר הטלטול שאינו רק משום גדר הוצאה או משום שינוח ולא יעסוק בטלטול לטעמו של רמב"ם פכ"ד משבת אבל הכיבוי יש בעצמותה איסור תורה כשהי' צריך לפחמין אך לפע"ד נראה ברור דהמשנה דינא אתי לאשמעינן דהנה זה ודאי דאף דפ"נ דחויה הוא ויש להדר אאיסור קל שיכול להיות אפ"ה כל שעבר ועשה איסור תורה פטור דבאמת דחוי הוא שבת אצל פקוח נפש ולכך קמ"ל דאם כיבה פטור דה"א דלתחייב הואיל שיכול לעשות ע"י טלטול קמ"ל דפטור אמנם אי קשיא הא קשיא דא"כ מה מקשה הש"ס מדקתני סיפא חייב ש"מ ר' יהודה היא רישא במ"ע אי בחולה שיש בו סכנה מותר מבע"ל ומאי קושיא הא א"א לתני מותר דלכתחלה ראוי לטלטל ולא לכבות והיא קושיא גדולה מאד והנראה בזה דהנה בהא דכתב הרמב"ם פ"ב משבת הדיחוי הוא שבת אצל פ"נ כתב הכ"מ דתלוי בפלוגתא אי טומאה דחויה או הותרה והנה ר' יהודה ס"ל דטומאה הותרה בציבור כמבואר בפסחים דף ע"ז וביומא דף ז' ע"ש ולפ"ז לדידיה א"צ לחפש אחר איסור קל דהותרה פקוח נפש לדידיה שפיר מקשה הש"ס מותר מבע"ל וז"ב ועיין בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' נ"א. ובזה מיושב היטב קושית הפני יהושיע בשבת שם דלמה צריך הש"ס להקשות מכח סיפא ולא לקשי בפשיטות דרישא דקתני פטור ע"כ מיירי בחולה שאין בו סכנה ולדידיה פטור אבל אסור ואכתי קשה הא איסור דרבנן מותר לעשות בידים בשבת בשביל חולה שאב"ס כמבואר סי' שכ"ח סי"ו בשם הרמב"ם והאחרונים הוסיפו להקשות דהא דתני ר"א אם בשביל החולה שישן לא יכבה ואם כיבה פטור אבל אסור ולמה לא יכבה הא מוקי לה אליבא דר"ש ואינו רק שבות דהו"ל מלאכה שאצל"ג ולפמ"ש א"ש דלר"ש דס"ל דטומאה דחויה הוא א"כ לדידיה גם בשבת לא הותרה לכבות לכתחלה דמוטב לטלטל וכמ"ש דאף לר"ש יותר יש להתיר טלטול מלכבות ולכך לא קתני מותר וז"ב ודו"ק. ובחידושי אמרתי בישוב קושית הפ"י והאחרונים הנ"ל דהנה לכאורה צריך להבין אמאי מותר לר"ש בשביל החולה משום דהוה מלאכה שאצל"ג הא הוא צריך לחולה ומצוה היא והמצוה עושה מלאכה הצריכה לגופה וכמ"ש התוס' בשבת דף ק"י ד"ה בחובל דלר"א אף דצורך מצוה לא חשיב תיקון מ"מ צורך לגופה חשיב ע"ש וה"ה כאן וצ"ל כיון דעכ"פ גם בשביל חולה שאב"ס התירו שבות דרבנן א"כ כיון דזה גופא נדחה בשביל החולה איך אפשר שזה גופא יעשהו איסור תורה ולא יהי' ניתר לחולה הא האיסור אינו בא רק בשביל שמצוה לרפאותו ואיך יסבב זאת איסור תורה ולפ"ז זהו דוקא כשעבר ועשה אבל לכתחלה אסור לכבות דבאמת כיון דעשה בשביל החולה הו"ל מלאכה הצל"ג אבל כשעבר יעשה שיתחייב עי"ז זה ודאי לא אמרינן דבאמת לא חשבינן המצוה שיהי' עי"ז אסור אבל א"א להתיר לכתחלה דא"כ שוב יהי' נחשב מלאכה שצל"ג ודו"ק היטב כי הוא נכון מאד. ואגב אומר מה שתמה הפר"ד שם על דברי רש"י בב"ק שפירש בדף ס' היינו דכתיב ויצילה שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל עצמו בממון חברו וע"ז תמה הפר"ד דמשמע שאסור להציל עצמו בממון חברו במקום פיקוח נפש והיא תימה דאין לך דבר שעומד במקום פק"נ ועיקר האבעיא אם צריך לשלם כמ"ש התוס' והרא"ש ע"ש שהניחו בקושיא ולפע"ד דברי רש"י נכונים ע"פ מה שמצאתי דבר נפלא בשטה מקובצת בב"ק דף פ' גבי מעשה דחסיד שכתב בשם המאירי מהאי עובדא דחסיד שמעינן דאף שבמקום פקוח נפש הותרו האיסורים להתרפאות דבר שנאסר מכח תקנה ומכח פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר ע"ש א"כ מכ"ש דאסור להציל עצמו בממון חברו בשביל פקוח נפש וז"ב. ודרך אגב אומר במה דקשיא לי במ"ש התוס' בפסחים דף מ"ו דלמ"ד הואיל בטלת כל מלאכת שבת דחזי לחולה שיש בו סכנה וכתבו דחולי כזה לא שכיח וקשה לי לפי מה דאמרו בפסחים דף ס"ט הכל חולין הם אצל מילה וא"כ כל מלאכות לשתרי דאם יש קטן הנימול כבר ובודאי הוא מסוכן ובטלו כל המלאכות דפשיטא דגם על נפל מחללין השבת דמה"ת הוה ולד מעליא דאזלינן בתר רוב ובפרט בפ"נ וא"כ מגו דאשתרי לגבי חולה שייך הואיל וחולי כזה שכיח וצ"ע. ומן האמור נראה לישב מה שהשיג הראב"ד על הרי"ף ורמב"ם בפ"ח מחובל וכתב וז"ל על דעת הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו בזה וכן הדין שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ומאין מתחייב לו שימות בשביל ממון חברו הואיל ויחדו לו בפירוש עכ"ל ולפמ"ש לא שייך בזה פקוח נפש דגם פ"נ אסור בדבר שיש בו פסידת אחרים ומכ"ש כאן להציל עצמו בממון חבירו ומיהו אכתי קשה דניהו דל"ש בזה פ"נ אבל מ"מ אין לך אונס גדול מזה וכל שעשה באונס למה יתחייב בנזקו ואף דאדם מועד לעולם כבר כתבו התוס' דבדבר שהוא אונס גמור פטור ועיין בתוס' ב"ק דף כ"ג וב"מ דף פ"ג ע"כ נראה לפע"ד כיון דאסור להציל עצמו בממון חברו ומחויב לתת כל ממונו אם אונסין אותו לעבור על ל"ת כמבואר באו"ח סי' תר"ג ומכ"ש בזה שאם הי' נותן להם כממון הזה מה נ"מ בזה הממון או בממון אחר א"כ לא שייך בזה אונס דכל שהתורה אסרה לעשות דבר זה אף שהוא אנוס איך שייך אונס בזה ועיין ביו"ד סי' רל"ב סי"ב שמבואר דאם הי' אונס שיכול לסלקו בממון דמקרי אונס ותמה אא"ז הב"ח שם דהיאך מקרי אונס דהא מחויב לתת כל ממונו ולא יעבור על ל"ת וכתבו הט"ז והש"ך שם דש"ה דאמרינן אדעתא דהכי לא נשבע אבל היכא שנשבע ע"ז בפירוש אסור לו לעבור על שבועתו ע"ש א"כ כאן שאסור להציל עצמו בממון חברו וא"כ איך שייך אונס בזה ול"מ אם לא הי' אונס רק בממון ולא בגוף דפשיטא דכל שיכול לסלקו בממון אחר דל"מ אונס ואף באונס הגוף כל שהי' יכול לסלק עצמו בממון לא מקרי אונס וחייב דזה גופא חייבו התורה להיות אף במקום פ"נ שלא לגרום רעה לחברו ואיך שייך בזה אונס וז"ב ובזה הנה מקום אתי לחלק בין אם עיקר כוונת הגזלנים אינו רק על ממון ולא על החפץ בעצמו בזה יש לומר דלא מקרי אנוס דהא אסור להציל עצמו בממון חברו וזה גופא חייבתה התורה אבל היכא דאנסוהו על אותו חפץ דוקא והוא אין לו חפץ כזה או שאין לו ממון כעת לסלק עצמו מהם א"כ אין לך אונס גדול מזה ולמה יתחייב לשלם. ובזה נכון הנך תרי מעשה דמבואר בב"ק דף קי"ז גבי כספא דאי לאו אמוד הוא אדעתא דכספא קאתי ופטור ותמהו על הרי"ף דהרי לשיטתו אף באנוס חייב ולפמ"ש א"ש דשם אנוס גמור היה דכיון דהוא לא הי' אמוד א"כ אתי רק אדעתא דכספא וכסא דכספא לא הי' אפשר לו ליתן להם שלא הי' לו אחר וגם ממון כפי הנראה שלא הי' לו וא"כ אנוס גמור הוא ופטור וגם מהך מעשה דארנקי של פדיון שבויים דפטרו דאין לך פדיון שבוים גדול מזה והיינו כיון דמיירי שלא הי' לו כעת ממון אחר כמ"ש בתוס' א"כ מה יכול לעשות ואנוס גמור היה אף דהציל עצמו בממון אחר ובלא"ה י"ל בישוב הקושיא מהך דארנקי שלפדיון שבויים דבאמת הנימוק"י הקשה דלמה יתחייב שם הא הו"ל ממון שאין לו תובעין דלשמור ולא לחלק לעניים וכתבתי בתשובה אחת לישב ע"פ מה דאמרו בחולין דף קל"א באנס המלך גרנו דחייב ופריך הש"ס והא מזיק מתנות כהונה פטור ומשני ש"ה דקא משתרשי לי' וביאר הר"ן שם דכל שלא נתכוין להפקיע המצוה אלא שאנס המלך גרנו כל דמשתרשי לי' חייב ולפ"ז ממנ"פ פטרו דבאמת הא הוא אנוס רק שכתבתי דכאן לא שייך אנוס דהתורה אסרה להציל בממון חברו ולפ"ז כאן דאין לך פדיון שבוים גדול מזה אף דהוא אמוד אינו מהראוי שיתחייב דממנ"פ על מה יתחייב על מה שהפסיד ממון אחר זה פטור דהא הוה ממון שאין לו תובעין ועל מה שהציל עצמו ומשתרשי לי' בזה כיון דאין לך פדיון שבוים גדול מזה וא"כ גם הוא בכלל ואף דגם אנוס חייב הוא משום דזה גופא חייבה התורה אבל בממון שאין לו תובעין דאינו חייב רק על מה שמשתרשי ונהנה וכל שאינו נהנה דאנוס הוא פשיטא דפטור והרי התוס' כתבו דכל שיכול לטעון שהי' מתענה פטור ולא שייך משתרשי מכ"ש באנוס גמור ודו"ק:

ג ובזה מיושב היטב דאין סתירה על הרי"ף ורמב"ם מדברי הירושלמי שהביא בעל העיטור והרמב"ן הפליג בקושיא זו דמבואר שם דאם אנסו אותו לתת ממון של פלוני דפטור ולפמ"ש א"ש דשם רצו דוקא ממון פלוני ולא יכול לסלק להו בממון אחר וא"כ אנוס גמור הי' דהרי לא אמרו ממון סתם רק של פלוני אבל בממון סתם אסור דיכול להציל עצמו בממון חברו ולא מקרי אנוס ולכך גם נרדף ששיבר הכלים של כל אדם חייב דאסור להציל עצמו בממון חברו ול"ש בזה אונס וגם מה לי לחברו באנסו של זה והוה כעין דאמרו אונס כמאן דלא עבר אבל לא כמאן דעבד וחברו מה אכפת לי' באנסו וכמ"ש הש"ך בחו"מ סי' כ"א וה"ה כאן ודע שמ"ש הרי"ף שרודף אחר הרודף דפטור לא מצד הדין היינו בשיבר הכלים שלא באונס רק במתכוין רק שלא הי' כוונתו עיקר בהזיקו של זה רק להציל חברו מיד הרודף ולכך מן הדין ראוי להתחייב דלחברו מה אכפת לו במה שזה אנוס ומקיים המצוה ובזה יתישב קושית הרב המגיה מ"ש מרץ ברשות דפטור ולפמ"ש שם לא נתכוין להזיק וכאן מתכוין להזיק רק שרצה להציל חבירו בזה וז"ב מאד עכ"פ דברי הרי"ף והרמב"ם נכונים והמעיין בנימוק"י ורמב"ן במלחמות ימצא שיש לישב בזה כמה קושיות ואכ"מ להאריך וראיתי בשטה מקובצת בב"ק שם שהאריך הרבה בשיטה הלז ומפני אריכות דברים לא יכולתי לעמוד על תוכן כונה והמעיין שם ימצא סעד ותומך לדברי שכתבתי ודו"ק כי הוא ענין נבחר ונחמד ת"ל:

ד אחד כמה שנים בשנתרי"ב ראיתי עפ"י מקרה עלים הנדפסים באלטונא ושם נדפס פלפול אם מותר לגזול ולהציל עצמו בשביל פ"נ ולא ראו דברי השיטה מקובצת הנ"ל שהבאתי למעלה ובגליון הפר"ד שלי לענין מה שהקשה בסוגיא דבולמס דנתרים התרומה ואח"כ נבטלה ברוב ואמרתי כיון דגוזל הכהנים וממונא של כהנים לא בטל והארכתי בזה אף דהוה ממון שאין לו תובעין ועיין ביצה דף ל"ח ובמהרש"א ע"ש. אמנם עדיין קשה לי בהא דאמרו שם ואם מחמת הגזלן הוא חייב לא צריכא דאחוי אחוי ואמאי במכת מדינה פטור ומטעם שהי' אונס וכל שלא נשא ונתן ביד פטור והא בהא דאמרו בכתובות דף ח"י אר"ח קסבר ר' מאיר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יעברו וכתבו בשטה מקובצת שם בשם הרמב"ן דמצא במדרש דר"מ ס"ל דגם בגזל יהרג ואל יעבור כמו בהנך שלשה ע"ז ג"ע וש"ד ולפ"ז למה לא יתחייב כאן כיון דמוקי לה כמאן דדאין דינא דגרמי והוא ר"מ וא"כ מה מועיל אונס הא אף שהוא פ"נ אסור ומחויב שיהרג ואל יעבור בגזל ואף אם נימא דדוקא בגזל בידים מחויב להרוג ואל יעבור ולא בגרמי מ"מ קשה דאיך למדו לקמן בשמעתין ר"ש בן אליקים וכו' ממתניתין דחייב משום דיני דגרמי והא שאני דיני דגרמי ואולי לא משמע להו דהמשנה אתיא כר"מ רק דס"ל דיני דגרמי כר"מ אבל לא ר"מ בעצמו דלר"מ ודאי חייב משום דיני דגרמי דלגבי גזל שמחויב להרג ואל יעבור אסור אף בדיני דגרמי ולדידן דקי"ל דלא כר"מ בזה אינו חייב משום דיני דגרמי ובזה מיושב היטב קושית התוס' ד"ה לא דאמאי בב"ק דף ק' לא משכח דר' מאיר סבר דיני דגרמי רק מברייתא ולא הביא מהך משנה ולפמ"ש א"ש דא"א לאוקמא כר"מ בעצמו דא"כ גם באונס לגמרי יתחייב לדידיה דס"ל בגזל יהרג ואל יעבור ודו"ק ועיין ירושלמי פ"ב דע"ז ה"ב שאמר לא סוף דבר שאמר הרוג את פלוני אלא אף חמוס את פלוני וע"ש בפ"מ:

ה ומדי דברי זכור אזכור מה שראיתי דבר תימה בדברי אא"ז הגאון הח"ץ ז"ל סי' קל"ב מה שהקשה על אא"ז הב"ח ז"ל שכתב דלכך בשיירא שעמד עליה גייס לטרפה דמחשבין לפי ממון משום שכלם בסכנה ולכך מחשבין לפי ממון וע"ז תמה אא"ז הח"ץ דאין לך נתפס על חברו וחבירו יתחייב לשלם כ"א במסים והאריך בזה ואח"כ הביא ראיה מהא דאמרו בחולין דף קל"א הרי שאנס המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר ואם באנפרות פטור ומשני שאם התם דקמשתרשי לי' ופירש"י דבמקום זה הניח לו שאר ממון שהיה יכול ליקח הרי דאף שהרויח בעה"ב שבמקום מה שלקח מהתרומות הי' מניח שאר דברים ואפ"ה אמרו דאם הוא באנפרות פטור ואין עליו שום חיוב וע"ז הקשה למאי דקי"ל דאינו נתפס על חברו אפילו בשחברו חייב דהכא בבית המלך מיירי ומלכא לא טרח אלא הרשות בידו לתפוש אחד על חברו וע"ז כתב וזה סותר דעת הב"ח בכל מכל כל שהרי המלך שולט ומושל בכל הנכסים והרשות בידם לקחתם וניצולין עי"ז ואפ"ה פטור הלה ע"ש שמסיים וזו ראיה שאין עליה תשובה ואני תמה על עצמי שאין התחלה כלל משם דש"ה דבאמת הוא מזיק מתנות כהונה דפטור ורק במקום דמשתרשי חייב וא"כ כל שהוא באנפרות למה יתחייב דהו"ל מזיק מתנות כהונה דפטור וז"פ ובלא"ה תמהני דמה ענינו לשם דבשלמא כשנתפס על חברו שפיר אמרינן דמה לי לחברו באנסו של זה ואטו בשביל אנסו של זה יתחייב הלה לשלם לו ואונס רחמנא פטרי' אמרינן אבל לא שיתחייב בזה ע"י אנסו של זה אבל כאן התורה חייבה לעשר פירות וכל שבחובו חייב לעשר ולכך כל שנלקח באנפרות פטור דמה יעשר ואדרבא אף אם לקח באונס בשביל חובו הוה ס"ד דמזיק מתנות כהונה פטור ומשני דקמשתרשי לי' וגם זה גופא אינו ברור ועמ"ש הר"ן בזה בטעם הדבר דדוקא כשלא רצה להפקיע המצוה הוא דחייב אבל מה ענינו לזה שבאו שוללים וגזלו דבזה יש לומר כיון דהם כלם בספינה מחשבין לפי ממון דמסתמא דעת השוללים על ממון ואני אומר תנא דמסייע ליה לאא"ז הב"ח מהא דאמרו בב"ב פ"ק כשהן גובין לפי נפשות גובין או לפי ממון והשיב דלפי שבח ממון וכתב בנימוק"י דה"ט דגייסא לא בא רק בשביל ממון וע"ז הקשה דהרי סוף סוף בא לידי נפשות כענין שאמרו בבא במחתרת דחזקה דבשביל נפשות בא דאין אדם מעמיד על עצמו וכתב דאעפ"כ כיון דאין באין ברצון על הנפשות שאם לא יעמדו על נפשם להציל ממונם לא יהרגו אין זה מקרי סכנת נפשות ע"ש וכ"כ התוס' בב"ב שם דף ז' ע"ש וביאור הדברים דאף דבמחתרת התירה התורה אף להרוג אותן מחזקה דודאי יהרגוהו במחתרת אפ"ה תחלת הענין אינו בא לנפשות ומחשבין לפי ממון ע"ש וא"כ גם כאן עכ"פ כיון שהם בסכנת נפשות רק שאם לא ירצו להציל יהי' ממון לבד עכ"פ הם באין בשביל ממון וא"כ ממילא מהראוי לחשוב הערך לפי הממון וז"ב:

ו ובזה מיושב מה שתמה הח"ץ ז"ל שם דהא ע"כ איירי כשיש סכנת ממון לבד ולא נפשות דאל"כ אמאי אין מחשבין לפי נפשות וכיון שכן אמאי אחד נתפס על חברו והא אין אדם נתפש על חברו אף בר מתא אבר מתא זולת במסו ולפמ"ש א"ש דבאמת יש סכנת נפשות רק דלכך אין מחשבין לפי נפשות דעיקרן באין על ממון ואם לא ירצו להציל ממונם לא יהרגו אותם וכיון שכן בדין הוא דנחשב לפי ממון שהרי עיקרם באים לממון ומה"ט אין מחשבין לפי נפשות וז"ב כשמש. ובזה נראה לפע"ד ליישב גם דברי המהרש"ל ביש"ש פ' הגוזל בתרא סי' מ"ב שכתב דהירושלמי מיירי שיכולים להציל על ידי הדחק וכל שלא הצילו מסתמא דעתם הי' שיחלקו ביניהם הממון לפי ערך הממון והיא תמוה מאד דמנין לנו זאת הסברא דדעתם הי' כן וגם תמה ע"ז הגאון מוהר"ר ליב אבד"ק גלוגא דלמה לא מוקי הרש"ל דמיירי בשיכולין להציל שלא ע"י הדחק והרבה טרחו בזה הוא והגאון אבד"ק קאליש ואא"ז הח"ץ ז"ל יעו"ש ולפענ"ד הדבר נכון עפמ"ש הנימוק"י דלכך מחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות משום דברצונם באים לממון ולא לנפשות לפי שאם לא ירצו להציל ממונם ולא יעמדו הנשדדים והעושקים לנגדם ישללו הממון וילכו להם ולפ"ז אם יכולין להציל ע"י הדחק והיינו שאפשר שיעמדו נגדם אם להרוג או להרג רק שלא רצו לעמוד על נפשם כי יראו פן תגבר יד הלסטים וע"כ הניחו הממון וגופם חביב מממונם וא"כ פשיטא שמחשבין לפי נפשות שהרי יכלו להציל ע"י הדחק וכיון שבאו עיקרם להממון ממילא בדין הוא שיחשבו לפי ממון שבודאי מדלא טרחו להציל בלי ספק שיראו לנפשם וע"כ הניחו ממונם שידעו שהלסטים אינם באים ברצונם על נפשות א"כ בדין הוא שיחלקו לפי ערך הממון אבל כל שיכולין להציל אף שלא ע"י הדחק א"כ אינו סכנת נפשות בשום אופן וא"כ מה להם במה שלא טרחו וניהו דבא להם אונס והם נשדדו כיון דהנשארים ניצלו אין לך מי שנתפס על חבירו ומתחייב לשלם ורק במקום שהיה יכול להגיע לידי סכנת נפשות ובמה שהניחו נח רוגזם ושללו והלכו בדין הוא שיחלקו לפי ערך הממון שהרי באו על ממון וניצולו ע"י שלא עמדו נגדם ויש לומר דנח יצרם בזה שלא עמדו לנגדם וז"ב מאד להדר פני זקני הרש"ל וזקני הב"ח ז"ל כנלפע"ד ברור ודו"ק:

תוכן העניינים

שואל ומשיב מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה