שואל ומשיב מהדורא תנינא· רבי יוסף שאול נתנזון
כרך ב
סימן א
א ב"ה החילותי במ"ש צום גדלי' שנת תר"ב ד' תשרי לפ"ק:
ב נשאלתי אם מותר לתת חלב ביום א' ר"ה שנה זו שחל ביום ה' ו' ואח"כ היה ש"ק אם מותר לחלוב ביום ה' או ביום וא"ו על ש"ק. והשבתי בפשיטות דעכ"פ ביום וא"ו על ש"ק ודאי מותר ולהיות כי אחד מלומדי למד מהנדז בדבר אמרתי להעלות על הספר טעמי. הנה בש"ע סי' תק"ה מבואר באו"ח דבבהמה שעומדת לאכילה מותר לחלוב לקדירה שיש בה אוכלין. ובהג"ה כתב דנהגו לאסור ואין לשנות מיהו בי"ט של גליות מותר ביו"ט שני. ולכאורה משמע דביו"ט של ר"ה אסור אף ביום שני דכיומא אריכתא הוא. אמנם מעודי ת"ל אוהב אני לחקור אחר שורש דין. ולפענ"ד נראה דאף בר"ה מותר ומראש צורים נראה הנה דעת הרי"ף דמותר ביו"ט לחלוב עז לקדירה כיון דמצי לשחוט מקרי אוכל והוה אוכל דאפרת וכ"כ התוס' בשבת דף קמ"ה ע"ב והרמב"ן במלחמות מתיר אף בשבת דזה לא מקרי מוקצה כיון דאין האיסור בא מחמת מעשה דדחי' בידים ומכיון שנסתלק האיסור נסתלק המוקצה מ"ה שרי החלב שנחלב אף שהעז אסור לשחטו והוה מוקצה כיון שנחלב נסתלק המוקצה עכ"ל. ובאמת שלולא שאיני כדאי להרהר אחרי קדושת דבריו לא זכיתי להבין דבריו דכיון דכ"ז שהיה בהעז החלב טרם שנחלב היה אסור משום מוקצה דהו"ל כגופיה אם כן במה נסתלק האיסור ואף דכעת נחלב על זה גופא אנו דנין דלמה יהיה מותר ואף דכעת נסתלק האיסור הא מ"מ שם מוקצה עליה ואטו בכל מוקצה אף שאח"כ נסתלק האיסור מ"מ כל שנתקצה ביה"ש אתקצאי לכולי יומא כמ"ש בסי' ש"י וה"ה בזה דכל שלא נחלב אסור משום מוקצה כיון דהעז אינה ראויה והחלב מתמצה בכל האיברים וכמבואר בחולין דף ס"ט והיא בכל הגוף. והראיה שמביא הרמב"ן מהא דאמרו ריש ביצה דף ב' שבת דעלמא תשתרי אף דאסור לשוחטה בשבת. לפענ"ד אין ראיה דש"ה דהביצה היא דבר נפרד בפ"ע ואינה מעורבת עם הבשר ורק דדשא אחד באפה. ובפרט לרבה דאמר כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה אם כן כבר נגמרה והיא בפ"ע ואינה שייכא להתרנגולת. אם כן שפיר מותרת דכל שילדה נסתלק האיסור. אבל בחלב שמתמצה בכל הגוף מנ"ל דמסתלק האיסור. ובזה יש ליישב הא דפריך על רבה שבת דעלמא לשתרי. ולא פריך על ר"נ שבת דעלמא לשתרי וכבר נתקשו בזה המפורשים. ולפמ"ש אתי שפיר דלר"נ יש לומר דלא ס"ל מדאתמול גמרה לה אם כן יש לומר דאסור משום מוקצה אף דמאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד וכדמוקי לה לר"נ כבר כתבו התוס' דגם ב"ש מודי דמוקצה דבעלי חיים חמיר טפי והוה כגרוגרות וצימוקין ע"ש בתוס'. וכיון שאסור לשוחטה אסור אף הביצה אבל לרבה שפיר פריך ודו"ק. ומצאתי בפנ"י שכתב סברא זו דבביצה לא חשוב נולד דכבר נגמרה מאתמול. והיא כעין סברא שכתבתי ונהניתי עד מאד עכ"פ סברת הרמב"ן יש לפקפק וצ"ע. וגם במ"ש הרמב"ן דזה לא חשיב דחי' בידים צ"ע דאפשר דזה מקרי דחי' בידים מדלא חלבו אתמול מיהו י"ל דהמתין שמתיירא שלא יתקלקל עד למחר כמ"ש הרמב"ן במלחמות שם. עכ"פ הראשונה ודאי קשה וגם צ"ע דעכ"פ נתוסף עוד חלב בשבת וזה ודאי הוה מוקצה ועיין בסי' ש"ך ובסי' שי"ח ס"ב בהג"ה ובמ"א שם ס"ק ח' ואף דבטל ברוב כמ"ש המ"א שם עכ"פ אפשר דלא מקרי נסתלק האיסור וגם אפשר דמקרי דחי' בידים. וכמ"ש בשוחט דמקרי דחי' בידים במה דלא שחטו מאתמול וכ"ש בזה דהוסיף איסור וצ"ע עכ"פ הרמב"ן אמר זאת ואסור להרהר אחריו. והנה הב"י כתב דהרשב"א בתשובה דהתיר החלב שחלבו גוי ביו"ט משום דלא מקרי מוקצה כיון דגם ישראל יכול לחלוב לאכילה גם הוא כוונתו לדברי הרמב"ן וכמו שהסכים לדבריו בחידושיו לפרק חבית דף קמ"ה והמ"א תמה עליו דאם כן למה הוצרך לומר דישראל יכול לחלוב והיינו בעומדת לאכילה והרי הרמב"ן מתיר אף בעומדת לחלובה וע"כ כתב המ"א דכוונת הרשב"א דבגוי לא שייך מוקצה דא"צ הכן וכמ"ש בסי' תצ"ח ס"ג דבגוי לא שייך הכן רק דנולד שייך ביה וא"כ לכך כתב שיכול לחלוב לאוכלין ולא מקרי אוכל ע"ש שהאריך וזה תוכן דבריו. והנה אם כי דבר חכמה דיבר מכל מקום אין שמועתו מכוונת לפענ"ד דמ"ש דמוקצה לא שייך בגוי אבל נולד שייך לפענ"ד אינו נכון אף שהפר"ח הסכים כן מדעתו תמיהני דכיון דהטעם דלא שייך הכן בנכרי הוא משום דהעכו"ם לא מקצה מדעתו א"כ מנ"ל בזה שהוא נולד ניהו דנולד חמיר טפי שלא היה בעולם כלל וכמ"ש רש"י ותוס' ריש ביצה מ"מ זה בישראל כיון דלא היה בעולם ביה"ש ודאי אסח דעתו מיניה אף דידע שיהיה אחר כן כל דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולי יומא. אבל בנכרי כל דנתהווה אח"כ א"כ לא אקציה העכו"ם דעתו מיניה והוה מוכן לדידיה דבדידיה לא שייך איסור אתקצאי לביה"ש ואם כן כל דהוה מוכן לדידיה הוה מוכן לכל העולם כמ"ש המ"א בסי' ש"י בטעם דאין הכן לעכו"ם ע"ש. ומה שהביא המ"א ראיה מסי' תקי"ג וסי' תקי"ז וכוונתו לביצה שנולדה ביו"ט המבואר בסי' תקי"ג. הנה לפמ"ש אין ראיה דשם אטו לישראל נאסר משום מוקצה דנימא דהוה מוכן בשביל שמוכן לעכו"ם שם נאסר מטעמא דרבה גזירה אטו יו"ט אחר שבת ומשום דאין שבת מכין לי"ט וא"כ מה בכך דהוה מוכן לעכו"ם אטו בשביל זה מותר להכין משבת לי"ט וז"ב כשמש. ומ"ש מסי' תקי"ז גם שם לפע"ד אין ראיה דשם מבואר דאסור ליקח מעכו"ם דבר מחובר ומחוסר צידה וגם ביצה. ובכל אלה הטעם משום דהיא מוקצה מחמת איסור מחובר או צידה או נולד דביצה דהיא משום הכנה דרבה ומה יועיל במה שהיא של עכו"ם וז"ב מאוד. ובזה מיושב מה שהקשה דו"ז הגאון בישע"י ז"ל מהא דמבואר בסי' תקט"ו דגבי עכו"ם אסור מחובר ומ"ש בזה דדוקא במה שאינו מוקצה בעצם היא דהתירו בעכו"ם כמו חוץ לתחום ע"ש במחכ"ת לא זכר שם דברי הר"ן בס"פ כל כתבי וכן העתיקו הרמ"א בסי' ש"י דאף במוקצה דגרוגרות וצמוקים מותר בעכו"ם דלא שייך הכן והן נסתר כל בנינו של הישע"י שם. אבל לפמ"ש א"ש בפשיטות דבמחובר מה יושיענו שהיא של עכו"ם וכל ענין היתר דא"צ הכן בעכו"ם היא דוקא במידי דהיא מוקצה בשביל שאסח דעתו מיניה ולפ"ז בעכו"ם דעכו"ם לא אסח דעתו א"כ כל שמוכן לאחד מוכן לכל וכמ"ש המ"א בסי' ש"י ועיין סוף סי' ש"ח במ"א ותמצא דאף בהקצה אחד מפורש כל שראוי לאחד ל"ש מוקצה ומכ"ש במה שהוקצה בשביל דלא היה דעתו עליו דכל שראוי לאחד ל"מ מוקצה משא"כ במוקצה מחמת איסור וז"ב. ולפ"ז כאן לא שייך זאת דניהו דלעכו"ם לא הוה מוקצה מ"מ כאן כיון דהמוקצה היא בשביל שלא שחטו דאסור לשחטו מה יועיל שלעכו"ם היא מוכן ואם היה העכו"ם שוחטו היה נאסר הכל לישראל וא"כ ל"ש כאן זאת גם פשטות לשון הרשב"א דכתב משום מוקצה אין לאסור והיה לו לכתוב משום נולד וגם היה לו לבאר כ"ז וע"כ נראה דצדקו דברי הב"י שכוונתו למ"ש הרמב"ן. אך מה שהוצרך הרשב"א לטעם שיכול הישראל לחלוב לאוכלין נ"ל הדבר ברור דנתכוין למ"ש בחידושיו בדף קמ"ה להסכים עם הרמב"ן דכל שנסתלק האיסור ל"ש מוקצה רק דהוסיף דאף דבבהמה שמתה אסור אף לכלבים אף דנסתלק ממילא היינו לפי שלא אסיק אדעתיה שתמות אבל כאן אסיק אדעתא שיצטרך לחלוב ע"ש ולפ"ז אם היתה עומדת לחליבה שוב היה אסור דלא אסיק אדעתיה שהרי היא מוקצה מחמת איסור לכך כתב הרשב"א שהיה יכול הישראל לחלוב לאוכלין ולכך לא אסח אדעתיה מינה וז"ב ואמת ת"ל עכ"פ הרשב"א כתב בהדיא כהרמב"ן ולא נשאר רק דעת המ"א. והנה הד"מ כתב דהא"ז והג"א גם כן י"ל דמודים בעומדת לאכילה והמ"א השיג עליו דהרשב"א לא התיר רק בשל עכו"ם ומטעם דא"צ הכן בעכו"ם ולפמ"ש א"א לומר כן וא"כ מדינא ודאי י"ל דמותר בעומדת לאכילה והכל מקרי לאכילה כמ"ש הד"מ וכפי הנראה טעמו כמ"ש הכלבו דבעינן דוקא שיהיה עומד לעשות גבינות וכמו בתרנגולת דבעינן שיעמוד לגדל אפרוחים והיא שיטת הרז"ה ריש פ"ק דביצה ע"ש באורך וזה שכתב הכלבו וכ"כ הר"ז וכוונתו להרז"ה הנ"ל. והפר"ח כאן האריך לחלוק על הכלבו וכפי הנראה לא הרגיש שמקורו מהרז"ה הנ"ל. ובאמת אף שהמלחמות שם האריך לדחות פירושו מ"מ בזה לא נדחו דבריו ע"ש. ואף דבתמים דעים להראב"ד השיג על פירושו גם בזה מ"מ לענין עומד לחליבה אפשר דמודה לזה וכן הסכים בט"ז כאן ס"ק א' ולפ"ז כיון דבסתם עומד לאכילה ובפרט אותן הנשים שמוכרות החלב הם ודאי עיקר מחייתם היא מזה שיתנו החלב לבעה"ב כנהוג ואינם מקפידות שיהיו גבינות א"כ פשיטא שמראוי להתיר כמ"ש הד"מ ואף דמבואר כאן דבחולב כל צאנו לא התירו בפרוסה שנותן לכלי מ"מ כפי הנשמע העכו"ם חולב בי"ט ובזה בודאי יש להקל ואף דהרמ"א החמיר בש"ע אף ביו"ט שני של גליות נ"ל דזה דוקא באינו עומד לאכילה וגם בזה רבים מאחרונים מתירין המבואר בט"ז ומ"א בשם שו"ת אא"ז רש"ל להתיר בנחלב ע"י עכו"ם ובפרט כיון דיש ספק אם יש מוקצה בי"ט ועיין בסי' תצ"ה שני דיעות ואף בנולד כמ"ש המ"א שם ס"ק ז' ואם כן הוה ספק פלוגתא דרבוותא בדרבנן ובפרט שרוב גדולי המורים מראשונים ואחרונים שהתירו אף בו ביום בעומד לאכילה כדאי הם לסמוך עליהם עכ"פ בשעת הדחק שא"א לחלוב על שלשה ימים שיתקלקל וע"כ יש להקל. אמנם אם לחלוב ביום ראשון על יום שבת או ביום שני הדבר צ"ע. והנה בשני ימים טובים של גליות הדבר מבואר במ"א סי' תק"ג שאסור להכין מיו"ט לחבירו ובפרט האידנא דבקיאין בקביעא דירחא ויום שני לגבי ראשון חול הוא. אברא דצ"ע דהרי המ"א אוסר שם אף בדבר שאינו מלאכה ומטעם דאין יו"ט מכין לחבירו והרי סעודת חול לא חשיבה הכנה כמ"ש רש"י בביצה דף ב' וכיון שיום שני חול מה איכפת לן אך צ"ל דבשלמא חול ממש שפיר לא שייך הכנה. אבל כאן דיו"ט שני מ"מ עשאוהו חז"ל קודש א"כ אסור להכין דמ"מ חשיב מכין על י"ט דרבנן וז"ב ובפרט דשם באמת הוה הכנה בידי שמים ומ"מ יו"ט לחבירו או לשבת אסור אבל לגבי חול מה אכפת לן הא לא עשה מעשה בידים והכנה בידי שמים כזו שהיא רק גזירת הכתוב כמ"ש הרז"ה ריש ביצה א"כ לכך מותר אבל לעשות מעשה הכנה ודאי אסור וז"ב. וגדולה מזו מבואר בסי' תקכ"ז סעיף י"ג דאף בעירוב אסור להכין מיו"ט ראשון על שבת ומטעם כיון דיו"ט ראשון ודאי יו"ט היא לכך אסור ע"ש בב"י ובט"ז. אך בשני ימים טובים של ר"ה דקדושה אחת היא לכאורה אין נ"מ בין יום ראשון לשני ועיין במ"א סי' תק"ג ס"ק ג' מ"ש בשם הש"ג ואפשר שזה טעמו של הש"ג אבל המ"א השיג עליו ודבריו נכונים דאזיל לשיטתו שכתב שם בס"ק א' דלהקל לא אמרינן דקדושה אחת הן וגם לפמ"ש שם ובסי' תי"ו דיום ראשון עיקר גם בר"ה א"כ נראה לפע"ד דמ"מ יותר נכון להכין מיום שני של ר"ה על שבת דיום ראשון ודאי יום טוב היא וכנ"ל וע"כ הוריתי שתחלוב ביום ראשון בין הערבים כנלפע"ד. והנה הישע"י סי' תק"ה חקר איך מותר לבשל החלב ביו"ט ראשון או שני על שבת הא עיקר ההיתר היא משום הע"ת והרי ביום זה אסור החלב ובכה"ג לא התיר הע"ת כמ"ש המ"א סי' תקכ"ז דהיכא דאינו חזי לאותו יום לא ניתר בע"ת כגון סמוך לביה"ש. ולפע"ד נראה כיון דבאמת אינו רק חומרא בעלמא ובפרט אם נחלב ע"י עכו"ם דודאי יש להקל אף בו ביום כמ"ש הרש"ל רק דמ"מ החמירו עכ"פ מותר לבשל על שבת ועיין מ"א סי' תק"ט ס"ק ט"ו שמותר לטלטל המוקצה לצורך אוכל נפש אף דאסור לאוכלו ע"ש ואף דיש לחלק אבל עכ"פ יש לסמוך על זה. ובזה יש לפרש דברי המהרי"ל שכתב דבנחלבה בשבת מותר ביו"ט שני משום דכתב הא"ז דאין לדמותו לביצה וכו' ותמה הרש"ל דהא גם בביצה נולדה בזה מותרת בזה ומ"ש המ"א בזה המעיין יראה שאין הלשון הולמתו. ולפמ"ש י"ל דהכוונה לענין בישול החלב דזה ודאי דהביצה כשנולדה בזה אסור לבשלה על יום מחר דהיום איננה ראויה כלל אבל בחלב מותר ומשום דראוי עכ"פ לחלוב לאוכלין כנלפע"ד ומצאתי בא"ר שאוסר בר"ה אף על שבת אח"כ והנראה לפע"ד כתבתי ודו"ק. והנה במ"ש למעלה לענין הכנה בעכו"ם שדעת המ"א דנולד אסור ואני דחיתי דבריו. והנה כעת נ"ל דיש ליישב דבריו ע"ד הפלפול דהנה לכאורה קשה לי טובא על כל המוקצות דקי"ל דבעינן שיהיה מוקצה ביה"ש ואם היה ראוי בעת ההיא אף שנדחה אח"כ לא אמרינן מוקצה לחצי שבת כמ"ש בסי' ש"י א"כ כיון דקי"ל דשבות לא גזרו ביה"ש ואמירה לעכו"ם היא רק שבות אם כן כל מוקצה לא נתקצה ביה"ש דהיה יכול לומר לעכו"ם לעשותו והיה ראוי ביה"ש והיא קושיא גדולה לפענ"ד. והנה במוקצה מחמת איסור רציתי לומר עפמ"ש בשו"ת אא"ז הפ"י חלק יו"ד להקשות דלמה אסרו לעכו"ם לומר משום שבות ת"ל דאם נימא דיש שליחות לעכו"ם לחומרא א"כ הו"ל כמו שעשה בעצמו וע"ש שכתב דאם נימא דאין שליח לדבר עבירה ניחא ולפ"ז במוקצה דאינו אסור משום דלא אתקצי דיכול לעשותו ע"י עכו"ם שוב יאסר משום שלד"ע אך זה דחוק ואינו עיקר והעיקר נראה לפענ"ד דכיון דלא אמר לעכו"ם והוא בעצמו אסור שוב אתקצאי על כל השבת וז"ב. ולפ"ז זה בדבר שהיא שלו שפיר יש לומר דודאי אקצי' נפשו שלא עשהו ולא צוה לעכו"ם אבל בדבר של עכו"ם אם כן אין ראיה ממה שלא צוה לעכו"ם דעדן לא ידע כלל מעכו"ם ושפיר אמרינן דכל שידע שהיה לעכו"ם זאת לא הוה אקצי' מיניה והו"ל כמוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין דהיה יכול לומר לעכו"ם ולפ"ז בנולד דביה"ש לא היה כלל בעולם שוב בודאי אקצי' נפשיה ואתקצאי לכולי יומא וז"ב. ויש להאריך בזה הרבה אבל כ"ז ע"ד הפלפול והעיקר כמ"ש בתשובה ודו"ק. והנה המעיין במ"א ומפרשי דבריו יראה שהמ"א ס"ל דאף הרמב"ן אינו מתיר כי אם בעומד לאכילה ובאמת שלפענ"ד המעיין ברמב"ן ימצא כי הוא התיר אף בעומד לחליבה והוא רצה לומר דהרמב"ן חזר בו אבל מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא נראה כן והרמב"ן בכל גווני התיר וכמ"ש הרמב"ן בטעמו וגם בדברי המ"א גופא אינו מבואר כן בהדיא והמפורשים הגיהו בדבריו כן ואינו מוכרח למעיין ודו"ק. והנה במ"ש למעלה דלא שייך נולד בעכו"ם כמ"ש הלבוש לכאורה ש"ס מפורש בשבת דף כ"ט להיפך דפריך על הא דאמר ראב"א דעכו"ם שחקק קב בבקעת ישראל מסיק בה ביו"ט ואמאי והא נולד היא וש"מ דנולד אסור אף בשל עכו"ם ותמהני על המ"א דלא הזכיר מזה להביא ראיה דנולד אסור בשל עכו"ם אך האיר ד' עיני ומצאתי במ"א סי' תקפ"ו ס"ק ה' שהרגיש בזה ומוקי דחקק בשל ישראל ע"ש והיא דחוק. אך לפענ"ד היה נראה דאין ראיה משם דכל הטעם דלא שייך מוקצה ונולד בשל עכו"ם היא משום דלעכו"ם לא נתקצה וכל דלא הוה מוקצה לאחד לא הוה מוקצה לכל העולם וכמ"ש המ"א בסי' ש"י ולפ"ז זהו בכל מוקצה ונולד אבל כאן אדרבא בשברי כלים מותר להסיק ובכלים אסור אם כן זה העכו"ם שחקק קב בבקעת עשאו כלי ואם כן ודאי לא אסיק אדעתיה שיסיקו בו דלזה לא צריך חקק בבקעת שיהיה כלי ואם כן הוה ממנ"פ נולד דישראל לא ידע מזה ועכו"ם עשאו כלי שלא על מנת להסיקו וא"ל כיון דנעשה כלי אם כן חזי לישראל לטלטולי וא"כ שוב מותר להסיקו דזה אינו דעכ"פ לענין הסקה הוה מוקצה ביה"ש היום מיהו יש לעיין דעכ"פ ביה"ש לא אתקצאי דביה"ש עוד לא היה כלי וראוי להסקה ובאמת שהפני יהושע בחידושיו לשבת דף כ"ט הקשה דאיך קרי ליה נולד דאדרבא מאתמול הוה ראוי להסקה טפי שלא היה כלי ע"ש. אבל י"ל כיון דמיירי בבקעת של עכו"ם אם כן מאתמול בלא"ה הוה מוקצה דלא היה של ישראל וא"כ אף שכעת נותנו לישראל הא הוה נולד דעכשיו היא כלי ואם כן לגבי עכו"ם ודאי הוה נולד לענין הסקה ולכך אסור לישראל ודו"ק היטב ועיין מ"א סי' שכ"ה ס"ק ט' שכתב בהדיא דאסור פת שאפה עכו"ם משום דהו"ל נולד הרי דשייך נולד בעכו"ם וכן נראה מהר"ן פרק כ"צ במ"ש שם בשם הרמב"ן דדוקא בחטין הראוי לכוס והיינו דשייך נולד דאל"כ למה יאסר כיון דלא מתקצי דהא ראוי לכוס ע"ש היטב ודו"ק. אחר כמה שנים בלמדי הלכות יום טוב מצאתי בט"ז סי' תקי"ז ס"ק ב' שכתב לחלק בין מוקצה מצד ריחוק המקום ובין מוקצה מצד איסור דזה שייך אף בעכו"ם והיא כעין מ"ש למעלה ועיין בתמים דעים סי' קכ"א שביאר בהדיא דבמחובר אסור אף בעכו"ם רק בתלוש איכא פלוגתא אם שייך מוקצה בעכו"ם ע"ש וע"כ כמ"ש הט"ז וכמ"ש למעלה ודו"ק. ובזה מיושב מה ששמעתי קושיא בשם הגאון מוה' עקיבא איגר ז"ל במה דדעת רש"י דעכו"ם שהביא דורון לישראל ביו"ט דמותר לערב ליל שני של יו"ט בכדי שיעשו והקשה דכאן נימא מוקצה דביה"ש היה מוקצה מחמת יום שעבר ואף דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן היינו שם דאין אסור רק ביה"ש וכאן דצריך בכדי שיעשו שוב שייך לאסור משום מוקצה ביה"ש ובתשובה אחרת כתבתי ליישב ולפמ"ש א"ש דבאמת בעכו"ם לא שייך מוקצה רק במחובר אסור כיון דהוקצה מחמת איסור וכאן לא שייך זאת דכל דכבר הביאו העכו"ם אם כן עכ"פ על ליל שני לא הקצהו בשביל איסור רק משום דביה"ש נתקצה משום דביה"ש הראשון לא היה ידע מזה וכעת שכבר ידע לא שייך בזה מוקצה דאין מוקצה בשביל עכו"ם דאם היה יודע אתמול שהעכו"ם יעשה זאת דניהו דאסור להיות והנה ביום ראשון אבל מוקצה לא שייך בזה ובלא"ה נראה לי דהנה באמת רש"י כתב דיו"ט הראשון אסור משום מוקצה ואף ר"ש מודה בזה ולערב אסור בכדי שיעשה משום דאסור להנות ממלאכת יו"ט והנה מה שלא אמר בערב משום מוקצה נכון דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן אמנם מה שלא פירש דביום אסור ג"כ כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט צ"ב וכבר עמדו בזה המפורשים אך נראה דבאמת לכאורה צ"ב דמה שייך בזה שלא יהנה ממלאכת יו"ט ובמה נודע שנהנה ממלאכת יו"ט אם העכו"ם עשה זאת ביו"ט או שהי' קוצצן בעיו"ט וכעין זה אמרו בחולין דף קט"ו דל"ש כל שתיעבתי במעשה שבת רק אם ניכר מעשה התיעוב אבל בשבת אטו ניכר שנעשה בשבת כמ"ש בתוס' שם ומכ"ש כאן דהוא בודאי לא נהנה ממה שנעשה ביו"ט וצ"ל דבאמת כל היום ל"ש זאת כיון דהיה יכול לעשות מע"ש אך אם כבר עבר היום ולא קצצו רק לעת ערב ליל יום שני אם כן בזה שפיר נהנה דלא היה לו לעשות אם לא הי' קוצצו דאף דהיה יכול לקצצו מה שעבר אין וגם הרי ניכר מעשה יו"ט הרי לא היה לו כל היום רק עכשיו ולכך אסור לערב בכדי שיעשו ולפ"ז כיון דביה"ש באמת אסור בשביל מוקצה ומוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן ואם כן אף דאסור אח"כ בשביל שלא יהנה ממלאכת יו"ט אבל בשביל מוקצה מחמת יום שעבר לא שייך בזה דביום לא שייך כלל האיסור שלא יהנה ממלאכת יו"ט רק בשביל מוקצה אסור ומוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן וז"ב כשמש ודו"ק. ועיין בר"ן פרק כל כתבי במשנה דעשה גוי כבש שכתב בשם הרמב"ן דאם הי' העצים תלושין מע"ש לא שייך מוקצה בשל עכו"ם אבל באם תלש העכו"ם העצים בשבת אסור ומשמע דנולד אסור בעכו"ם ודו"ק ועיין ב"י סי' ש"ך שהביא דברי הר"ן אלו והביא דברי הכלבו שמוסיף דגרוגרות וצימוקים דכ"ע מקצה דעתי' מיני' שייך מוקצה אף בעכו"ם וע"ז כתב הב"י דבזה נקטינן כהר"ן אבל בנולד משמע דלכ"ע אסור ובמ"ש למעלה נראה לפענ"ד ליישב דברי הטור בסי' שכ"ד בשם ר"ת דכתב שמא נטחן היום ונמצא שהוא מוקצה דביה"ש לא ראוי ותמה הב"י דמשמע דהאיסור היא בשביל שנטחן היום הא אם נטחן מאתמול שרי והרי אח"כ סיים דבביה"ש לא היה ראוי משמע דאף שנטחן מאתמול אסור שלא היה ראוי ביה"ש ואין לומר דקמח חזי לכוס ומקרי ראוי דזה אינו שהרי ממ"ש הרא"ש דאפילו היה קמח או עיסה ביה"ש לא הוה מוקצה כיון שגמרו בידי אדם משמע דקמח או עיסה מסתבר טפי לאסור דכתבו בלשון אפילו ונדחק מאד ולפמ"ש יתבאר הדברים דבאמת צ"ב איך שייך משום מוקצה הלא אין מוקצה בשל עכו"ם וצ"ל דאסור משום נולד והיינו דהא טחן אותו היום הו"ל נולד כמ"ש המ"א ס"ק ט' ולפ"ז נראה לפענ"ד ברור דאף מוקצה אסור כאן דכל הטעם דלא שייך מוקצה בשל עכו"ם משום דהא לא אסח דעתיה דהא עכו"ם יכול לאפות ואם כן גם כאן דמצד אפי' ל"ח אסור בשביל גוי דהיא כמ"ש הרא"ש וא"כ לא שייך מוקצה אך נראה דכיון דאסור מצד פת עכו"ם וכבר נתעורר בזה הט"ז אבל בחנם נדחק דמ"ש דהו"ל אפאו בשביל ישראל גם כן ז"א דזה ודאי דהישראל אינו סומך לקנות פת עכו"ם ובפרט בשבת דמצוה לאפות לכבוד שבת וע"כ דמיירי בשעת הדחק שכלה לו החלה וכדומה ואם כן פשיטא דהוא לא אפה עכ"פ בשביל ישראל וז"פ. ולפ"ז שוב שייך מוקצה בשל עכו"ם גם כן דהא הישראל אקצי' מדעתיה דבאמת אסור לו מצד פת של עכו"ם ולא ידע דיצטרך לזה מע"ש ולכך כתב הטור דאסור משום מוקצה ובאמת לפמ"ש למעלה בשביל הטחינה הי' לו לנקט נולד וגם דאין ברור אי נולד אסור. ולפמ"ש אתי שפיר דגם משום מוקצה אסור אף שהיא של עכו"ם. והנה המ"א כתב בסי' תקפ"ו דאף בנולד כל שגמרו בידי אדם שרי נולד אם עשאו בשל עצמו ע"ש ולפ"ז יש לומר דזה טעמו של הרא"ש דמתיר כיון שגמרו בידי אדם אף נולד שרי ודברי המ"א סי' שכ"ה ס"ק ט' שכתב דבנולד ל"מ אף גמרו בידי אדם היא תימה וגם סותר דברי עצמו בסי' תקפ"ו הנ"ל. ובזה י"ל דלכך נקט לשון אפילו בקמח דהרי התוס' חלקו והובא במ"א ס"ק ט' סי' שכ"ה שם דאם הוקצה אף שעה אחת אתקצאי לכולי יומא ולא מהני גמרו בידי אדם. ולפ"ז נראה לי דאדרבא מגרע גרע כשהקצהו ביה"ש דהיה קמח ואז הקצה אותן הישראל משום פת של עכו"ם ולא מהני גמרו בידי אדם ולזה כתב דמכל מקום כל שגמרו בידי אדם שרי ומטעם דעכ"פ בעכו"ם לא שייך מוקצה כל שגמרו בידי אדם ואף נולד לא שייך בזה והוא לא ס"ל דאסור משום פת של עכו"ם וכאופן דשרי משום פת של עכו"ם. ובזה נראה לי דמ"ש הרמ"א דליתן לו מעות מע"ש ושיתן לו הפת בשבת דאסור ולפמ"ש כיון שנתן לו מעות אם כן נקנה לו הקמח עכ"פ או החיטים ושוב שייך בודאי מוקצה ונולד דהו"ל כשל ישראל ודו"ק היטב כי חריף הוא. ועיין מ"א סי' ש"ח ס"ק נ"ו שהש"ג כתב בשר עכו"ם שנשחט היום מותר לטלטל מידי דהוה אנבילה שמתה בשבת וכ"ש בדבר של עכו"ם דאין מוקצה והכנה לעכו"ם שאין העכו"ם מקצה מדעתו וא"כ מבואר דגם נולד לא שייך בעכו"ם שהרי נבילה שמתה בשבת קרי ליה נולד בחולין דף י"ז ודוקא בעומדת לאכילה היא דהוה מוכן ע"ש והרי המ"א סי' ש"ח ס"ק י"ד כתב שיעורר בכ"מ דאיכא נולד די"א דבשבת נולד אסור וע"כ דגם זה מותר בעכו"ם ודו"ק:
ג ודרך אגב אזכיר מה שהקשה אותי המופלג מוה' יוסף שארשטיין נ"י בהא דאמרו דב"ש דלית להו נולד גם מוקצה לית להו וא"כ היכא ס"ל לב"ש דלא יגביהנו אלא אם כן יש עליו כזית בשר ופירש"י ברי"ף משום דהוה מוקצה והרי ב"ש לית להו מוקצה ולק"מ דבמוקצה כזו שאינו ראוי מחמת עצמו הוה כמוקצה דאבנים דאף ר"ש דלית ליה מוקצה מודה במוקצה כהאי ועיין בשבת דף מ"ט בתוס' ד"ה בשלחין ובטוש"ע א"ח סי' ש"ח ובב"י האריך שם בביאור דיני מוקצה מחמת עצמם דבזה אף ר"ש מודה וז"ב ופשוט:
ד והנה בתוס' ע"ז דף ס"ו ד"ה אמר כתבו מיהו בה"ג חשיב להו נולד כשטחנו ביו"ט מיהו רבינו יחיאל הי' נוהג היתר בדבר וגם בשבת יש מתירין ליקח פת חמה מן הנכרי מטעמא דפרישית. אמנם בב' ימים של ר"ה שמע מורי שיש אוסרין והנה מ"ש התוס' דגם בשבת יש שמתירין אף דשבת קיל לענין מוקצה מיו"ט וגם נולד יש דעות שמותר בשבת מכל מקום לענין אפיה בשבת יש לאסור טפי דהרי אסור לאפות ושמא אפאו בשביל ישראל וגם דשמא היה קמח דלא חזי לכוס ואסור בשבת כמ"ש הרא"ש סוף פרק א"צ וז"פ אבל הב"י באו"ח סי' שכ"ה העתיק בשם התוס' אמנם יש אוסרים אפי' בשבת בשני ימים של ר"ה ולפנינו לא כתוב כן וצע"ג:
ה והנה בשנת תבר"ך ערב חג הסוכות ראיתי בפני יהושע ח"ב שנדפס מחדש בסי' ט' חלק או"ח והנה גוף השאלה מבואר בשו"ת הרשב"א ח"א סי' קצ"ז הובא במ"א סי' תרנ"ה ובפלפולו שהאריך שם ת"ל שזכיתי קצת למעלה בזה אמנם מ"ש דגמרו בידי אדם ל"ש רק בדבר דאח"כ בשבת נעשה ראוי אבל בדבר שאסור כל השבת ויו"ט לא שייך גמרו בידי אדם. הנה דברי הש"ע סי' רנ"ב לענין מנעלים שמתיר הג"א בשביל דגמרו בידי אדם הם לנגדו וגם בשבת ס"ט והובא במ"א סי' תקפ"ו הם לנגדו. והנה במ"ש למעלה לענין נולד דהלבוש מחלק בין מוקצה בשל עכו"ם לבין נולד והבאתי בכמה מקומות דמשמע דנולד שוה למוקצה ועכ"פ זה ודאי דנולד לא גרע משל מוקצה ותמהני דראיתי בהה"מ פ"ו משבת ה"ג ד"ה לקט עשבים והובא בב"י או"ח סי' שכ"ה במ"ש דרשב"א הוסיף אף הנולד ותמהני על לשון אף דמשמע דנולד יש להקל יותר וזה אינו כמ"ש וצע"ג:
סימן ב
א לחכם אחד:
ב מה שהארכת אם הנאת כילוי בתרומה אם אסור מן התורה או מדרבנן והבאת דברי הר"ש והמלמ"ל פ"ב מתרומות הנה בגליון הרמב"ם שם ציינתי בריטב"א בע"ז דף ט"ו הנדפס מחדש מצאתי שכתב דאינו רק מדרבנן וכדעת הר"ש ומ"ש המלמ"ל להקשות מהא דאמרו ולא יחללו לרבות את הסך תיפוק ליה דהוי ליה הנאה של כילוי כבר הרגיש הריטב"א שם ועיין מלמ"ל ריש פי"ז ממ"א ובחידושי הר"ן בנדה שם ודו"ק. אבל לפענ"ד נראה ראיה ברורה דהיא מן התורה מהא דמבואר במשנה ט' פ"א דחלה דחלה ותרומה חייבין מיתה וחומש ואסורים לזרים והביא הר"ש שם דברי הירושלמי שהקשה דל"ל שאסורה לזרים תיפוק ליה דכבר תני דחייב מיתה ומשני דלא נצרכה רק לחצי שיעור והיינו לר"י דחצי שיעור אסור מן התורה וכמ"ש הר"ש והרע"ב שם וקשה אכתי יקשה המשנה לר"ל דס"ל חצי שיעור מדרבנן מאי איכא למימר ודוחק לומר כמ"ש התוס' ביבמות דף ע"ג דקמ"ל דמדרבנן אסור דאכתי יקשה מה קמ"ל פשיטא דמדרבנן אסור ועיין בתוי"ט שם שהחזיק בתירוץ הזה אבל באמת היא דחוק. אך אם נימא דהנאה של כילוי היא מן התורה והרי אמרו בירושלמי פ"ו דתרומות דמודה ר"ל בא"ה דח"ש אסור מן התורה ומטעם דעכ"פ הוא נהנה אף בכ"ש ועיין במפרש שם וכבר הארכתי בזה במקום אחר דהרבה מאחרונים לא זכרו דברי הירושלמי ולפ"ז שוב שפיר אסור גם מן התורה חצי שיעור לר"ל משום דכשאכלו הוה הנאה של כילוי דאסור מן התורה. ובזה מיושב גם כן מה דקשה לי טובא לפמ"ש המלמ"ל פ"א מחמץ בשם הרלב"ח דכל שהיה לו שעת הכושר אינו אסור מן התורה ע"ש וא"כ בתרומה דודאי מקרי היה לו שעת הכושר קודם שנתחייב בתרומה וא"כ אף לר"י מהראוי שיהיה מותר ועיין תוס' שבת דף כ"ה ע"ב ד"ה תתן וצ"ע. ולפמ"ש א"ש דבא"ה אף בהיה לו שעת הכושר מ"מ סוף סוף הוא נהנה מן האיסור וכמו דמודה ר"ל בזה וז"ב. ובזה מיושב מה דקשה בהא דאמרו בסוכה דף ל"ה בטעם דערלה דפסול או משום דאין לו היתר אכילה או משום דאין לו דין ממון וקשה לר"ל הא הו"ל היתר אכילה פחות פחות מכשיעור וממילא גם דין ממון יש לו לר"ל ולפמ"ש דגם ר"ל מודה בא"ה אם כן בא"ה דערלה אף לר"ל אין בו דין ממון והיתר אכילה וז"ב. ולפ"ז משם ראיה דבתרומה אסור הנאה של כילוי מן התורה דאל"כ יקשה גבי תרומה דאמרו שם ג"כ הנך טעמי ובמסקנא דאמרו הכי לא ע"ש ממילא היא להיפך דדין ממון אין לו והיתר אכילה יש בו וא"ש ודו"ק. ומ"ש רש"י דלמאן דלא בעי היתר אכילה כשר בטבל ומשמע דהיתר אכילה אין בו ואמאי והא לר"ל כשר לאכול ח"ש וגם לר"י הא היה לו שעת הכושר. ולפמ"ש א"ש דגם טבל אסור בהנאה של כילוי מן התורה אם כן הוא אסור מן התורה. הן אמת דגוף דברי רש"י תמוהין דהיאך אפשר לצאת בו בטבל הא אינו שלו דהוה כשל שותפים וכמ"ש התוס' בד"ה לחם. והנראה לי דהתוס' מיירי כשטבול לתרומה ולמעשרות אבל כשאינו טבול רק לתרומה בלבד כיון דמן התורה חטה אחת פוטרת את הכרי א"כ יכול לפטור עצמו בחטה אחת ופשיטא דמי שיש לו אתרוג שאין לחבירו חלק בו רק בפחות משו"פ פשיטא דמקרי שלו וה"נ כיון דאינו רק חטה אחת פשיטא דיצא מן התורה וז"ב. ובזה מיושב קושית הפ"ת דאם כן אמאי לא פריך ממתניתין דפוסל בדמאי ומכ"ש בטבל ולפמ"ש א"ש די"ל דמיירי בטבל שנטבל למעשרות דבזה פסול וכמ"ש התוס' וגם קושית התוס' יש ליישב דלכך צריך קרא למעט מצה של טבל למעט במצה שאינו טבול רק לתרומה בלבד וז"ב. ובזה יש ליישב דברי הרשב"א שהוכיח דא"י בנודר הנאה מאתרוג ולא אמרינן דאי בעי מתשיל עלה והביא ראיה מדלא יצא בתרומה ואמאי לא נימא מיגו דאי בעי מתשל עלה ותמה בשו"ת אא"ז בעל שע"א סי' ל"ח דאם ישאל עליו יהיה טבל ולא יצא ולפמ"ש אתי שפיר דשם שכבר נתרם ונתעשר ואח"כ שאל עליו אם כן לא נטבל רק לתרומה בלבד ובכה"ג יצא בו ודו"ק. איברא דאי קשיא הא קשיא לשיטת הטור ביו"ד סי' של"א דתרומת מעשר של דמאי א"צ ליתנו לכהן רק למכרה אם כן מה נחלקו ב"ש וב"ה בדמאי והלא גם בטבל אינו פסול רק משום דאית ביה שותפות והרי בדמאי א"צ ליתן כלל. ולמה לא יצא בו. ומכאן ראיה ברורה לשיטת הרמב"ם ספ"ט ממעשר דצריך ליתן לכהן בחנם התרומת מעשר ואם כן יש לכהן שותפות בו ודו"ק. וצ"ע בתוס' ע"ז דף ס"ו ע"ב ד"ה אמר שכתבו דלכך מותר אם הסיקו בכמון של תרומה משום דתרומה מותר בהנאה וצ"ע הא הוה הנאה של כילוי דהעצים נכלו ועכ"פ מדרבנן אסור לכ"ע ולשיטת התוס' בפסחים דף כ"ו דבדרבנן לא שייך שבח עצים בפת וע"ש במהרש"א יש ליישב אבל העיקר נ"ל דממנ"פ אם אתה חושבו כנכלה אם כן כבר עבר וכשאתה בא לאסרו משום שבח עצים בפת ע"כ שעוד נשאר האיסור בפת ואם כן עדן לא נכלה אבל זה דחוק דאטו באיסור הנאה נרגש האיסור בפת יותר מאיסור אכילה ועיקר החילוק הוא משום דבאיסור הנאה עכ"פ שבח עצים בזה דעכ"פ נהנה מזה משא"כ באכילה דמכ"מ לא אכיל האיסור אבל גם בא"ה א"א לומר דהאיסור נרגש וא"כ הוה הנאה של כילוי ועדיין צ"ע ועיין בשטמ"ק ב"מ דף ל"ח ע"ב שהביא בשם הריטב"א דבתרומה הנאת כילוי אינו רק מדרבנן ע"ש ודו"ק. והנה בהא דאמרו בפ"ב משנה ד' החנוונים אינן רשאים למכור את הדמאי ופריש בירושלמי מפני התינוקות שלא יאכלו דבר שאינו מתוקן וקשה לי טובא דהא דמאי אינו רק איסור דרבנן וא"כ מה אכפת לן בשביל התינוקות והרי אינו מאכילו בידים רק שאינם בקיאים להוציא הטבל ממנו ואף ליספי בידים שרי לשיטת הרשב"א באיסור דרבנן ואם כן אמאי החמירו חכמים גבי חנוני. ולכאורה רציתי לומר כיון דטבל אסור בהנאה א"כ אסור להנחתום שיהנה מהטבל שלפי שמכרוהו בעודו טבל לוקח יותר. אך זה אינו דרק הנאה של כילוי אסור וזה אינו הנאה של כילוי דמה שהוא נהנה אינו רק הנאה שמרויח זה אינו מקרי הנאה של כילוי וצ"ע. ולכאורה רציתי לומר דדמאי כיון דהו"ל ספק שמא היא טבל מן התורה ואם כן כל שכבר גזרו חז"ל על הדמאי שוב אסור למספי דהו"ל ספק איסור דאורייתא וצ"ע בזה: והנה בהא דכתבו התוספות בפסחים דף ל"ג ע"ב ד"ה אמר קרא דדוקא בטבל טמא אין מדליקין אבל בטבל של חמץ מדליקין דלא איירי אלא בשתי תרומות. והדבר צריך ביאור דהא גם טבל אסור בהנאה של כילוי וכמ"ש התוס' בקושייתם ואם כן מה זה שתירצו ובמהרש"א מקשה מתוס' פסחים דף ט' ולפענ"ד תמוה דהא ממקומו הדבר תמוה דבקושיתם התחילו בזה. והנה החריף מוה' מאיר בראם אמר לי דלדעתו נראה זה פירוש היא דכל ענין כילוי דאסור דטבל היא בשביל שהתורה אסרה לכלות ואם כן טבל של חמץ שמצוה לשרוף החמץ אף לריה"ג שוב לא שייך איסור הנאה של כילוי דהא מצוה לכלות. אבל אם כי לכאורה יפה כתב אבל בתוס' פסחים דף כ"א ע"ב ד"ה עבר זמנו כתבו דלריה"ג א"צ לשרפו רק יריצנו לכלבו או למכור לעכו"ם וגם בדף כ"ח כתבו בד"ה ר"ש דלריה"ג שרי להסיקו תחת תבשילו הכל ביחד:
ג אמנם לפע"ד נראה כיון דעכ"פ אם לא מכר לנכרי מצוה לשורפו לקיים מצות תשביתו ואם כן ניהו דעכ"פ יכול ליתנו לכלבו אבל עכ"פ אם שרפו קיים המצוה אם כן שוב מצות לאו להנות נתנו ואף דמסיקו תחת תבשילו ונהנה זהו שוב לא אסור דאף דהנאת הגוף בהדי מצותו אסור להרבה פוסקים מ"מ זהו אינו הנאה של כילוי דמה שנהנה בהסקה כיון דבגוף הסקה צריך לקיים המצוה שוב אינו הנאה של כילוי ודו"ק. והנה לפענ"ד היה נראה ברור דאיסור הנאה של כילוי בתרומה ובטבל תלוי זה בזה דאם נימא דבטבל אסור מה"ת גם בתרומה אסור מן התורה ואם אינו רק מדרבנן גם בתרומה אינו רק מדרבנן משום דלפענ"ד מה דאסור בטבל הנאה של כילוי היא בשביל חלק התרומה דמעורב בכל הטבל ואם כן ממילא תלוי זה בזה דאם נימא דבתרומה אינו רק מדרבנן ממילא גם בטבל אינו רק מדרבנן ולכך להר"ש דס"ל דבתרומה מדרבנן היא גם בטבל אינו רק מדרבנן כמו שצדד הר"ש. אבל לשיטת התוס' גם בטבל גם בתרומה מן התורה היא. ובזה נראה לפענ"ד דלכך בטבל של חמץ מותר להדליק דכיון דעיקר איסור בטבל היא בשביל דדרשינן שתי תרומות והיינו דעיקר היא בשביל חלק התרומה המעורב בו ואסור לכלות חלקו של כהן והו"ל כגזל של השבט דאסור. ולפ"ז בחמץ דמצוה עכ"פ לשרוף אם כן שוב בטל חלק של התרומה בהרוב של טבל חולין ושוב מותר לכלות לקיים מצות שריפה. וגדולה מזו מצינו בבה"ז בזבחים דף ע"ב שכתב דכל דמצוה להמית תלינן דזהו האיסור ע"ש מ"ש ליישב דברי הרמב"ם דאף דלא תלינן דהך דאיסורא נפיל שמצוה להמית מותר לבטל ולומר דזהו שמת ע"ש ומכ"ש בזה דכבר מעורב ולכך מותר להדליק. וא"ל דממונא לא בטיל דהא ממון שאין לו תובעין אמרו בביצה דף ל"ח דגם ממונא בטל ומכל שכן בזה דאסור מצד חמץ ורק בהטיה מותר דפשיטא דנתבטל ומותר להדליק:
ד והנה בהא דאמרו דבעינן ראשית ששיריה ניכרין ראיתי בהגהות הגאון מוהר"ע איגר ז"ל הנדפס בגליון הש"ס דפוס ווילנא בפסחים שם שהקשה דאם כן לא תלוי כלל בתרומה רק בשירי' ומשכחת לה דלפעמים מפריש תרומת חמץ כגון שיש לו סאה חמץ תרומה ומפריש על ט' סאין מצה דהא שיריה ניכרין וכן להיפוך אם הט' סאין חמץ והתרומה אינה חמץ דא"י להפריש דהא אין שיריה ניכרין. ולפענ"ד נראה בפשיטות דמה"ת תלוי בשיריה ניכרין אבל מה דאמרו דאין מפרישין תרומת חמץ הוא מדרבנן דמדרבנן אין מפרישין תרומת חמץ אף במקום ששיריה ניכרין דהו"ל כמו טמא על טהור ומן הטהור על הטמא וברע"ב ביאר הטעם דשמא יתרום שלא מן המוקף ועיין מלמ"ל פ"ו מתרומות הי"ז במגיה שם ואם כן מכ"ש מחמץ על המצה דודאי מקפידין ואסור כן נראה לפענ"ד פשוט:
ה שוב ראיתי שכוונתי בזה להצל"ח שהקשה כעין זה וכתב כעין מ"ש: והנה בהא דכתבו התוס' בע"א ד"ה תתן דלמ"ד דאסור בהנאה א"צ ללמוד מלו ולא לאורו ת"ל דכתיב ונתן לכהן את הקדש וזהו לאו נתינה היא וכתב הגאון מוהר"ע איגר ז"ל ת"ל דא"י להפריש כלל וא"י להקרות שם תרומה דהא אינו שלו דחמץ אינו ברשותו של אדם וא"כ לא צריך קרא כלל. ולפענ"ד לא קשה מידי דבאמת צריך להבין דלמה צריך כלל נתינה הא חטה אחת פוטרת את הכרי מה"ת וצ"ל כמ"ש המלמ"ל פ"ז ממתנות עניים דניהו דמצד ההפרשה א"צ רק חטה אחת אבל לכהן לא מקיים מצות נתינה רק בשיעור נתינה וע"ש מ"ש בשם תוס' רי"ד ובהלכות חלה הבאתי בזה דברי הגאון נודע ביהודה מהד"ת חלק יו"ד סי' ר"א ודברי הרמב"ן בשרשיו לספר המצות שורש י"ב ולפ"ז זהו לפי דכתב לשון נתינה ונתן לכהן את הקדש אבל אם לא כתיב נתינה שוב לענין הפרשה כיון דחטה אחת פוטר שוב ל"ש דא"ש דעכ"פ נותן אף דהוא איסור הנאה ועיין תוס' ב"מ דף מ"ז ובגיטין דף כ'. ובלא"ה נראה דחטה אחת הוה דבר שברשותו דלא עבר בבל יראה בפחות משיעור והו"ל דבר שלו אף דאסור בהנאה. ושיטת הראב"ד דאיסורי הנאה מקרי יש לו ושאני חמץ דעובר בב"י והתורה צותה לשורפו ולהשביתו ואפקה מרשותו ואם כן בחטה אחת דאינו עובר על בל יראה שוב הוה שלו. וגם לר"י דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין בבל יראה ובל ימצא וא"כ כל שקורא שם תרומה שוב ממילא נעשה שלו ומקרי תרומה דתרומתו וזכייתו באין כאחת ודו"ק היטב:
ו והנה החריף מוה' מאיר בראם נ"י נסתפק לר"י דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין בב"י איך הדין בתרומת חמץ שנתערב עם החולין של חמץ כיון דלאחר פסח מותר דהתרומה אין שום אחד עובר ואם כן שוב מהראוי להתיר הכל דאמרינן אין ברירה וכמ"ש השאגת אריה לענין חמץ עכו"ם וישראל דמותר לאחר הפסח שניהם דעל כל אחד אמרינן דזו של עכו"ם וה"ה בזה. ולפע"ד היה נראה דבזה לא שייך אין ברירה דהא רק על ידי התערובות הותר וכמ"ש הרמ"ר בתמורה דף ל'. אך לפי שגוף דברי הרמ"ר צ"ב ובתשובה אחת ביארתי הדברים בשרשן ע"כ אקצר כאן דבלא"ה יש לומר כאן דקודם התערובות גם כן היה מותר התרומה וצ"ע בזה. והנה לכאורה קשה דהכא דרשינן לו ולא לאורו אלמא דלאורו לא מקרי שלו והא בשבת דף כ"ו דרשינן שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. אבל אחר העיון לא קשה דזה פשיטא דכל דא"א רק בהסקה מקרי שלו וכמ"ש התוס' בסוכה דף ל"ה דלולב דלא שייך אכילה מקרי שלו אף שאין שייך בו היתר אכילה אבל לענין שיתן לכהן פשיטא דבעי שיתן לכהן דבר הראוי לאכילה ולא מה שאינו ראוי רק לאורו וז"ב. ובזה נראה לי לפרש הא דאמר ר"ע לריב"נ וכי מה הנאה יש לו בו אמר לו ריב"נ וכי מה הנאה יש לאוכל תרומה טמאה בשאר כל ימות השנה שמשלם אמר לו לא אם אמרת בתרומה טמאה בשאר כל ימות השנה שאע"פ שאין לו בה היתר אכילה יש לו היתר הסקה וכו' והדבר תמוה דקארי לה מה קארי לה ועיין בפ"י וצל"ח. ולפמ"ש א"ש דהכי מקשה דבאמת זה אין שלו גמור דהא אינו רק להסקה ואם כן למה יתחייב זה מה שהפסיד לו דבר שאינו ראוי רק להסקה ובכה"ג אפשר דלא מתחייב על אכילה וע"ז קאמר כיון דסוף סוף הזיקו שזה עכ"פ יש לו בו היתר הסקה שוב חייב. ויש להמתיק הדבר דבאמת בתרומה דרשינן כי יאכל פרט למזיק ואם כן לא מחייב משום מזיק רק משום אוכל וא"כ אם אוכל דבר שאסור באכילה רק להסקה אם כן לא מצית לחייבו משום אוכל דהרי אינו בר אכילה רק בשביל היזק ובתרומה פטור מזיק וע"ז קאמר זה הפסיד הסקה וא"כ שפיר מתחייב במה שאכל וגם צ"ל דמהראוי שלא יתחייב רק כמו ששוה להסקה ולא כמו דבר שראוי לאכילה וע"ז קאמר דכל שראוי להסקה נתחייב גם על מה שאכל ודו"ק היטב. והחריף מוה' מאיר בראם נ"י אמר לפמ"ש התוס' בדף כ"ה דמה שהתירה התורה תרומה טמאה להנות בשמן שריפה היא שלא הקפידה תורה מה שזה נהנה בשעת שריפה א"כ עכ"פ למה יתחייב זה הא באמת גם להכהן אינו שלו להסקה רק שמותר להנות בשעת הסקה וע"ז אמר דכל דמותר בהסקה להנות חייב ודבר הגון הוא ויפה אמר ודו"ק היטב בכל מ"ש:
ז והנה אחר זמן רב בשנת תר"ט בלמדי הסוגיא בסוכה דף ל"ה תמהתי בהא דפריך בשלמא למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה שפיר אלא למ"ד לפי שאין בה דין ממון אמאי הרי מסיקה תחת תבשילו. וקשה מדוע לא קאמר דראוי ויש בה דין ממון להנות הנאה שאינו של כילוי דמותר בתרומה טמאה ורק הנאה של כילוי אסורה ואדרבה הא דמסיקה תחת תבשילו אינו כל כך דין ממון לפמ"ש התוס' בשבת דף כ"ה הא דמותר היא לפי שלא הקפידה תורה שיהנה בעת השריפה אם כן לא הותר הנאה מצד עצמותו. ואף אם נדחוק דמ"מ סוף סוף הרי שייך בו דין הנאה אכתי תמוה דלמה לא אמר דמותר להנות שלא בהנאת כילוי ושוה ממון וצ"ע וגם אם נימא דהנאת של כילוי בתרומה אינו רק דרבנן אם כן קשה הא מן התורה מותר להנות בו עכ"פ אם כן שוב מהראוי שיהי' מותר בתרומה טמאה עכ"פ מן התורה ומאוד נתקשיתי בזה. אמנם באמת ביאור הדבר נראה לפע"ד דהרי התוספות הקשו ד"ה לפי דהא תרומ' טמאה היא בשריפ' וכתותי מכתת שיעורי'. אך נראה דבאמת לפי מה שנראה מרש"י בשבת דף כ"ה תרומ' טמאה דהיא בשריפה היא רק מדרבנן דלא ליתי בהו לידי תקלה ובתוספות שם דחו דבריו וכתבו דדמי לקודש א"כ פשיטא דלא שייך כתותי מכתת שיעוריה דאינו רק מדרבנן אלא אף אם נימא דהיא מן התור' כמ"ש התוספות שם בתירוצם השני אפ"ה יש לומר דכיון דאין שורפין תרומ' טמאה ביו"ט אם כן שוב ביו"ט אינו מכתת שיעוריה דהא אינו עומד אז לשריפה ואם כן שפיר הפסול בשביל שאין בו היתר אכילה ולפ"ז שפיר אמרו דמותר להסיק תחת תבשילו דשאר הנאות אסור דהא מצוה בשריפה ואין בו דין ממון וניהו דביו"ט אסור לשרפו הא מכל מקום דין ממון אין בו דהא באמת צריך לשרפו ואינו שום ממון רק במה שיכול להנות בשעת ביעורו כנלפע"ד דבר חדש ועדיין צ"ע. ובגוף קושית התוס' דתרומה הוה כתותי מכתת שיעוריה נראה לפענ"ד דבר ברור דהנה באמת התוס' בסוטה דף כ"ה כתבו דכתותי מכתת שיעוריה לא שייך אלא בדבר שאסור בהנאה ע"ש ולפ"ז כאן בתרומ' לא הוה כתותי מכתת שיעוריה דהא כל הנאה שאינה של כילוי שרי. אמנם לכאורה יש לומר דע"כ לא כתבו התוס' דבעי שיהי' איסורי הנאה רק בדבר שאינו עומד לשריפה רק שהיא איסורי הנאה והוא מהנקברין (ואף דמדברי התוס' בסוכה ד"ה לפי הנ"ל משמע דבכל דבר שאינו בשריפה אינו שייך כתותי מכתת שיעורי' אפשר דשם השיגו ע"ז וכדעת הר"ן דאף בעומד לקבורה שייך כתותי מכתת שיעוריה ועיין באהע"ז סי' קכ"ד ובב"ש שם ובשערי אפרים סי' ל"ח באורך) אבל בעומד לשריפה ודאי אמרינן דכתותי מכתת שיעוריה ולפ"ז הרי לא עדיף מהך דס"ל לר"ש כל העומד לשרוף כשרוף דמי והרי אמרו במנחות דף ק"ב דאף דנותר ופרה לשריפה קאי מ"מ מטמא לר"ש אף דס"ל עומד לשרוף כשרוף דמי מכל מקום חיבת הקודש משוי ליה אוכלא ובתוס' סוטה שם רמזו לזה ע"ש שכתבו דפרה חיבת הקודש משוי ליה אוכלא ולפ"ז הרי הך דתרומה טמאה בשריפה מה"ת כתבו התוס' בשבת דף כ"ה והבאתי למעלה משום דדמי לקדש וא"כ שוב חיבת הקודש משוי לה למנא ולא אמרינן כתותי מכתת שיעוריה וז"ב כשמש לפע"ד ראה זה חדש הוא ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל שהקשיתי למעלה דשפיר אמר דהוה דין ממון דראוי להסיקו תחת תבשילו והיינו דלא מקרי כתותי מכתת שיעוריה משום דחיבת הקודש משוי ליה אוכלא ומ"מ יש לו דין ממון דיכול להנות בשעת הסקה וגם בקדש יכול להנות בשעת שריפה ועיין בשבת דף כ"ד שם ובתוס' אבל אם נימא דמקרי ממון דיכול להנות הנאה שאינה של כילוי בזה יקשה דמ"מ פסול דכתותי מכתת שיעוריה דעומד לשריפה ואף דחיבת הקודש משוי ליה אוכלא הא עיקר היא משום דהו"ל קדש ואם כן לא מקרי דין ממון דהרי קדש אינו שו"פ ועיקר הנאתו ושויו היא רק במה דשוה פרוטה דיכול להנות בשעת שריפה וז"ב לפע"ד. ואף דבאמת מותר להנות הנאה שאינה של כילוי בתרומה ול"ד לקדש דאסור מ"מ כיון דל"ד לקדש שוב כתותי מכתת שיעוריה דהא כל עיקר דלא מכתת שיעוריה היא בשביל דחיבת הקדש משוי ליה אוכלא ואם דמי לקדש שוב אסור וע"כ דלא דמי לקדש ושוב מכתת שיעוריה ולכך אמר דדמי לקדש ומכל מקום מותר להסיק תחת תבשילו וז"ב ודו"ק:
ח והנה במ"ש רש"י בהך דס"ד דמאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה ופירש"י ומכשיר אתרוג של טבל דאף דאסור באכילה מ"מ מותר בהנאה. ולכאורה קשה לי לפי מ"ש במק"א בתשובה באורך דטבל משום דפתיך ביה תרומה עיקר איסורו משום התרומה שבו ובתשובה הבאתי הך דנדה דף ז' דחולין הטבולין לחלה היא משום דפתיכא בהו תרומה ולפ"ז נראה לפע"ד למ"ש המ"א סי' תרמ"ט ס"ק כ' דאתרוג אשר נבלע בו איסור לא שייך לומר שאין בו היתר אכילה דהרי בעצמותו היתר הוא ואם כן גם כאן כיון דהטבל בעצמו לא נאסר רק בשביל דפתיכא ביה איסור תרומה והרי יכול לתרום ממנו או ממקום אחר ויהיה מותר לא שייך בו דין איסור אכילה והיא קושיא גדולה. אמנם באמת יש לחלק דכל זמן שלא נפרש הטבל הרי כולו אסור ועיין ט"ז יו"ד סי' שכ"ד מ"ש בשם המהרי"ו והב"ח לא נחלק רק בשכבר נתרם אבל קודם שנתרם פשיטא דמקרי כולו טבל. שוב נזכרתי שבתשובה לענין טבל באתרוג הארכתי בזה והנה במ"ש למעלה דחיבת הקודש משוי ליה אוכלא אף כתותי מכתת שיעוריה לא שייך התלמידים הנדזו בדבר די"ל דל"מ רק לר"ש דיהיה מחשב אוכל ולא עפרא בעלמא אבל לא למלאות חשבון השיעור ולפע"ד היה נראה דהוה כל שכן השתא לר"ש דעומד לשרוף כשרוף דמי והוי עפרא בעלמא אפ"ה חיבת הקודש משוי להו אוכל מכ"ש דלא שייך כתותי מכתת שיעוריה ותדע דאל"כ קשיא גם לרבנן דר"ש דהרי נותר ופרה מטמא טומאת אוכלין ובעי כזית לטמא אחרים וא"כ יקשה הא כתותי מכתת שיעוריה וע"כ דחיבת הקדש כל דמחשבו לאוכל הרי היא אוכל שלם ועיין בתוספות ב"ק דף ע"ז ד"ה פרה. והנה התוס' כתבו דאפשר דאפילו מדאוריי' הוה ערלה בשריפה וכוונתם נראה לפע"ד דהם רצו להוכיח דמכתת שיעוריה משום דהיא בשריפה וס"ל דכל שהוא מהנקברין כתותי שיעוריה ועל זה כתבו דאפשר דאף מדאורייתא הו"ל בשריפה דאל"כ יש לומר דמ"מ מן התורה לא מכתת שיעוריה ואף שהיא מדרבנן בשריפה מ"מ מה"ת יוכל לצאת בו וכן מצאתי לזקני בשער אפרים סי' ל"ח ועיין שעה"מ פ"ח מלולב. שוב ראיתי בתוס' סוטה שם שכתבו בהדיא דלרבנן לא אמרינן כתותי מכתת שיעוריה רק בא"ה ועל זה סיימו דפרה חיבת הקודש היא וכוונתם דבזה לא שייך כתותי מכתת שיעוריה דחבת הקודש משוי להו אוכל ע"ש הרי בהדיא כסברתי. הן אמת דלפ"ז צריך ביאור למה יהיה שייך כלל כתותי מכתת שיעוריה בתרומ' טמאה הא כל הנאה שאינה של כלוי בתרומ' שרי ואם כן לא שייך כתותי מכתת שיעוריה. וראיתי ברמב"ן במלחמות ריש לולב הגזול ובר"ן שם רמזו בקצרה דכיון שאסור בהנאה ולא שריא התור' רק כשמסיקה תחת תבשילו שרי להנות בעת הסקה ל"ח היתר אכילה דהיינו איסור הנאה וזה ענין כתותי מכתת שיעורא ומלבד שזה דחוק בלשון אף גם דאכתי שרי להנות שלא בהנאה של כילוי ולא שייך כתותי מכתת שיעורא ומכ"ש אם נימא דגם הנאה של כילוי אינו רק מדרבנן דל"ח כתותי מכתת שיעורא מה"ת וצ"ע בזה ועיין בא"מ ח"ב בשו"ת שם מ"ש בסי' ח"י דתרומ' אסור לבטל מה"ת דהו"ל מאבד התרומ' וע"ש מ"ש בהג"ה ובאמת שהיא תימה דהא לא עדיף מהנאה של כילוי דאינו אסור רק מדרבנן להריטב"א והר"ש ואף להתוס' כל שמבטלה ונעשה חולין בודאי אינו אסור רק מדרבנן ומותר לבטלה וצ"ע:
ט והנה בהא דכתבו התוס' דהומ"ל מעשר שני בגבולין ואליבא דכ"ע דמוכח בפרק חלק שהיא ממון גבוה באמת התוספות בקידושין כתבו בדף נ"ג להיפך דמוכח מדברי הש"ס שם דף נ"ד דלר"י ממון הדיוט היא אף בגבולין דהרי אמרו שם דהפודה מעשר שני מוסיף חומש בין שהוא שלו או שנתן לו במתנה מני אילימא ר"מ מי מצי יהיב לי' במתנה והאמר מעשר שני ממון גבוה היא אלא לאו ר"י הרי דלר"י גם בגבולין ממון הדיוט היא דהרי פדיו אינו רק בגבולין ע"ש ועל זה כתבו דהך דחלק היא רק לענין שלא יתחייב בחלה כיון דאין ראוי שם לאכול ובאמת שכ"כ רש"י בסנהדרין שם שני פירושים בזה ועיין מהרש"ל ומהרש"א בסוכה שם ולכאורה צריך להבין דלמה לא יתחייב בחלה הואיל ויכול לפדותו ועיין בתוס' בפסחים דף מ"ז ד"ה הואיל שהקשו דלימא הואיל ואי בעי מתשיל וכתבו כיון דכתיב לה' הוה של גבוה ע"ש וזה דוקא שם אבל כאן דמעשר שני ממון הדיוט לר"י בגבולין רק משום דאינו ראוי לאכילה הא כל דיפדה יהיה ראוי לאכילה שם וגם הואיל ואי בעי פריק אמרינן כמ"ש התוס' שם ותירוצם שם לא שייך בזה והיא קושיא גדולה וצ"ל דרב חסדא לשיטתו דלא ס"ל הואיל. מיהו אכתי קשה הא אמרו בפסחים דף ס"ב דדוקא לקולא לא אמרינן הואיל לר"ח משא"כ לחומרא ס"ל הואיל ואם כן אמאי לא יתחייב בחלה משום הואיל והיא קושיא נפלאה. אך לפענ"ד היה נראה דבר חדש דלענין חלה דכתיב ראשית עריסותיכם ואינו חייב בחלה רק כשהיה ראוי בשעת גלגול העיסה אם כן לא שייך דניהו דהיה יכול לפדותו והרי באמת עכ"פ מחוסר ממונא וניהו דל"ח מחוסר לשיטת התוס' ודעת הר"ן אינו כן אבל עכ"פ לא גרע מאילו היה בשעת גלגול פטור מחלה ואח"כ נתחייב וא"כ ניהו דהיה יכול לפדותו עכ"פ בעת גלגולו לא היה ראוי לאכול כבר נפטר וכן ביאר רש"י בהדיא בסנהדרין שם דעיקר הפטור היא כיון דנפטר בשעת גלגול וא"כ בכה"ג לא שייך הואיל כנלפע"ד ברור:
י ובזה נראה לפענ"ד לבאר הסתירה של התוס' מקידושין לסוכה דבסוכה שפיר כתבו התוס' דמחלק משמע דמעשר שני בגבולין ממון גבוה לכ"ע דהרי המהרש"ל כתב שם דבחלק ע"כ מוכרח דקאי אליבא דמ"ד דין ממון דאלו היתר אכילה יש לו על ידי פדיון וכתב המהרש"א דלפי המסקנא דשאני עיסה דכתיב עריסותיכם עריסותיכם ל"מ היתר אכילה כל דאין לו דין ממון ולפ"ז התוס' דקאי לפי הס"ד ע"כ מוכח דגם לר"י ממון גבוה היא דהא עכ"פ יש לו היתר אכילה על ידי פדיון ושייך הואיל. ובזה מיושב גם קושית המהרש"א שם על רש"ל דניהו דיש לה היתר אכילה ע"י פדיון מ"מ כעת כל שלא פדהו אין לו היתר אכילה. ולפמ"ש א"ש דעכ"פ הואיל שייך בזה וא"ל דמ"מ נפטר בעת גלגול דזה אינו דלענין שיהיה מקרי ממון גבוה ואסור באכילה לא שייך זאת דכל שיש לו היתר ע"י פדיון לא מקרי ממון גבוה דעכ"פ משכחת לה היתר אכילה דדוקא אם אנו דנין אם מקרי עריסותיכם שייך לומר דבעת הגלגול לא נתחייב אבל מצד ממון גבוה דאין לו היתר אכילה ולא מקרי שלכם בזה שפיר עכ"פ היתר אכילה משכחת לה וז"ב ודו"ק. ולפ"ז זהו לפי הס"ד אבל לפי המסקנא דיש תרי קראי שוב נ"ל דלר"י בגבולין ג"כ ממון הדיוט הוא דשאני חלה דמכל מקום לא נתחייב בחלה דאינו ראוי לאכול שם ואף דשייך הואיל הא כתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני ומתחייב משעת גלגול וכל שנפטר בעת הגלגול פטור ודו"ק:
יא והנה בהא דפריך בקידושין דף נ"ב לר"מ דממון גבוה היא איך מצי יהיב במתנה וקשה דהא י"ל דנתן לו במתנה שיקנהו לאחר שיפדהו ואין לומר דהו"ל דבר שלבל"ע דהא לר"מ קנה גם בדבר שלב"ע והרי שוב צריך להוסיף חומש דהא חל המתנה בעת הפדייה ופדייתו ומתנתו באין כאחד וצ"ל דהקושיא היא דלמאן דס"ל כר"מ דממון מעשר שני ממון גבוה ולא ס"ל בהא דיכול להקנות או לפדות דבר שלבל"ע שוב יקשה ודוחק לומר דדוקא ר"מ קאמר לה וצ"ע. ועיין ב"ק דף מ"ה ע"ב דמוכיח הש"ס דאוקמא רחמנא ברשותו דאל"כ איך מצי לפדותו ואמאי מוסיף חומש וגם שם צריך להבין דלמא לכך חייב בחומש כיון דלאחר שפדהו יהי' שלו אם כן גם בעת פדיה לא מקרי פודה דבר שא"ב דהא יכול לפדותו אף דהוא דבר שלבל"ע לר"מ יכול לפדותו וצ"ע כי יש לדחות ואין להאריך. ומדי דברי זכור אזכור מה שראיתי באבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ג' שכתב על דברת המג"א סי' תרל"ז בשם היראים דאתרוג וכל המינים אם גזלן מגוי לא יצא דאף דגזל עכו"ם מותר מ"מ לא קרינא ביה לכם. וע"ז כתב הוא דלפי מה דקי"ל דסגי כל שיש בזה היתר אכילה אף שאין בו דין ממון סגי וה"ה כאן יש בו היתר אכילה אף שאינו שלו דעכ"פ גזל עכו"ם מותר אף שאינו שלו הרי יש בו היתר אכילה. ובאמת שדבר חכמה אמר אבל לפענ"ד לא שייך היתר אכילה רק בדבר שהיא שלו או שנתן לו במתנה דכל שהוא שלו אף שאין בו דין ממון כמו מעשר שני דהוה ממון גבוה מכל מקום הוא יש לו בזה היתר אכילה אבל בדבר שאין לו בו זכיה ניהו דמותר לאכלו מ"מ לא מקרי לכם דאם גזלו אחר ממנו באמת לא עבר דהא אינו שלו ולא זכה בו ואדרבא בגזל עכו"ם דמותר ואינו חייב בהשבה כמ"ש האחרונים מגרע גרע דכל שגזלו אחר ממנו לא מקרי שלו וא"צ להשיב להגזלן ועיין בתוס' ב"ק דף ס"ט ד"ה כל שכתבו שצריך לשלם להגזלן כדי שיפטור עצמו מן הנגזל וכאן דא"צ שוב א"צ לשלם לו ושוב לא מקרי לכם דמ"מ לא קנהו ואטו יצא באתרוג חברו כיון דיש לו בו היתר אכיל' וישלם דמיו וז"ב לפענ"ד ועיין מ"ש הא"מ ליישב קושית התוס' בסוכה דף ל"א ובאמת שכעין זה כתב הג"ה סי' תקפ"ו והמ"א דחאו אבל לא מטעמו ע"ש ודו"ק:
יב ודרך אגב ארשום בקצרה מה שהקשה תלמידי המופלג כמר ישראל מלך נ"י בהא דכתב המעדני מלך פג"ה גבי חתיכה של חטאת טמאה שנתערב במאה של טהורה תעלה וכתב הרא"ש דלא מקרי חר"ל משום דאסורה בהנאה וכתב המעדני מלך היינו דלכותים אסור להאכילה אבל בשאר הנייה כגון להסיקה תחת תבשילו נ"ל דמותר כמו בתרומ' טמאה כדדרשינן פרק ב"מ דף כ"ה ועל זה תמה הנ"ל דאדרבא שם מבואר דוקא תרומ' טמאה אבל שמן קודש שנטמא אסורה בהנא' דיליף ממעשר ועיין בתוס' שם ד"ה הא ואני מוסיף שכן מבואר בפסחים דף כ"ד והמעיין שם ימצא דהיה ראוי להלקות אם נהנה מקדש שנטמא ועיין צל"ח שם שהאריך בזה ועכ"פ אסור בהנאה בודאי. הן אמת דברמב"ם פרק ח"י מפהמ"ק ופי"ט שם לא נזכר כלל מאסור הנאה רק שאם אכל לוקה וצריך שריפה אבל שיהי' אסור בהנא' לא הזכיר שם ועיין ברמב"ם פרק ג' מיו"ט ה"ח שכתב שאין שורפין קדשים ביו"ט וכו' ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וצ"ע שהי' לו לומר רבותא טפי שאפילו בהנא' אסור להנות אף בעת הסקה וע' תוס' שבת דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי ודו"ק וצ"ע. עכ"פ זה ברור דקודש שנטמא אסור בהנא' ודברי המעדני מלך הם תימה וצע"ג:
יג והנה בהא דאמרו בברכות דף מ"ז ועירובין דף י"ז ומאכיל את האכסניא דמאי הביאו התוס' דברי הירושלמי דמיירי באכסנאי עכו"ם וקמ"ל דמותר להאכילם דמאי אף שיש להם הנאה מטבל. ולכאורה מה שפורע חובו מטבל זה לא הוה הנא' של כילוי ואינו אסור מן התורה וצ"ע ובתשוב' הארכתי בזה אי בכה"ג דפורע חובו הוה הנאה של כילוי או לא כיון דהוא אינו אוכל ועיין ירושלמי פ"ב דביכורים מתניתא מסייעא ליה ואסורים לזרים פתר לה פחות מכשיעור ועיין במפרש שם שהגיה ודבריו נכונים ועכ"פ קשה אם נימא דהנאת כילוי אסור מן התור' אף לר"ל מהראוי שיאסור כדאמרו בירושלמי פ"ו דתרומות משנה ד' באיסורי הנא' דחצי שיעור אסור ועי' רש"י בביכורים שם ובתוספות יו"ט ובב"מ דף נ"ו ובתוס' שם וע"כ דמותר בהנאה ודו"ק:
יד והנה בהא דאמרו בשבת דף כ"ו ע"ב אין מדליקין בטבל טמא ואצ"ל בשבת נתקשה הרשב"א דמה נ"מ בין שבת לחול עד שאמר ואצ"ל בשבת והניח בקושיא ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"ב פלפול ארוך בזה ע"ש סי' פ"א ולפענ"ד נראה דהנה הנאת כילוי של טבל לפע"ד ברור דלא שייך בזה ח"ש דכל הטעם דחצי שיעור אסור משום חזי לאצטרופי והרי הנאה של כילוי מה שכבר נכלה לא נצטרף וגם הו"ל ח"ש ע"י תערובות דטבל פתך ביה ברוב חולין ואף דכולו טבל מ"מ לא הוי רק חצי שיעור ע"י תערובות אך בהנאה ל"ש ח"ש כמ"ש הה"מ פ"ח ממ"א ואם כן אם טבל אסור בהנאה של כילוי מה"ת גם חצי שיעור אסור ועכ"פ בשבת דהוא הדלקת חובה והמצוה אחשביה לכשיעור דומיא מה שנסתפק המלמ"ל היכא דעל ידי המצוה שו"פ אם יכול לקדש בו ע"ש וכן בכמה מקומות דהמצוה מחשבו לכשיעור ולפ"ז שפיר אמרו דאצ"ל בשבת דהמצוה מחשבו לשיעור שלם ודו"ק. וגם יש לומר בפשיטות דבחול בידו לתקן ולהפריש התרומ' והטבל נעשה חולין אבל בשבת אסור לתקן ודו"ק:
סימן ג
א לחכם אחד:
ב על מה שהבאת שראית בסידור הגאון מליסא ז"ל שכתב בדיני אתרוג ולולב דאם אמר יהא שלך לצאת בו ולא יותר דאף הוא לא יצא משום שאין בו דין ממון. ושאלת כי דבר חדש הוא. והנה מאז צאת סידורו לאור עולם כשראיתי דבר זה ורבים היו קוהים בזה ושמתי עיני בזה וזה אשר כתבתי בגליון הסידור מדברי הרא"ש פרק לולב הגזול וטור וש"ע סי' תרנ"ח ס"ג וס"ז במ"ש דאם אמר יהי' שלך עד שתצא בו לא יצא והוה כשאול. והרא"ש הביא ראי' מהא דאמר בדף מ"א לא לקני איניש לולבא לינוקא ביומא קמא וכו' ואמאי לא יקנה לו עד שיצא וע"כ דהוה כשאול ומזה מוכח דלולא דהוה כשאול היה יוצא ומקרי דין ממון ועיין בשו"ת הרשב"א סי' אלף הרי בהדיא דלא כמ"ש הגאון כ"כ שם על הגליון ובאמת שלפענ"ד ראיה ברורה דלא כהגאון דהרי בהא דנחלקו ר"א ור"ח בר"א בסוכה דף ל"ה אם בעינן היתר אכיל' בלבד אף דאין בו דין ממון וכפי הנרא' בש"ע סי' תרמ"ט ס"ה בהג"ה ובמ"א שם ס"ק כ' קי"ל דבהיתר אכיל' בלבד סגי אף דאין בו דין ממון ולפי"ז באתרוג בודאי יצא אף שאין בו דין ממון דעכ"פ יש בו היתר אכילה אף שאין יכול לאכלו כל שיש בו היתר אכיל' סגיא וא"כ אף בלולב דבעינן דין ממון כמ"ש המ"א שם מ"מ בודאי יצא גם בזה מיהו יש לעיין דהא עכ"פ לא הוה כל מתנה שאם הקדיש' מוקדש דא"י להקדישו וליתנו ואיך יצא מיהו לפמ"ש התוס' בדף מ"א התירוץ השני כל שהוא בדרך מתנה יצא אף שא"י ליתנו ולהקדישו ע"ש. ואין לומר דסוף סוף לא יצא דהו"ל כשאול וכמ"ש הרא"ש לענין אם אמר יהיה שלך עד שתצא בו דזה אינו דבשלמא שם לא נתנו לו רק עד זמן שיצא בו הו"ל כשואל לזמן משא"כ בנ"ד הוא לא נתן לו לזמן רק שלא נתנו לו לגמרי כי אם לענין לצאת בלבד ובזה שפיר יצא וז"ב:
ג והנה מפי כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י שמעתי דלפי דינו של הגאון מיושב קושית הרא"ש פרק לולב הגזול בשם רבינו ישעי' דמה בין שאול למעמ"ל. ואמר הוא דבשאול אין לו רק על זמן השאלה לענין לצאת בו דלא נתנו לו רק לצאת בו ובכה"ג אין לו דין ממון משא"כ במעמ"ל עכ"ד אבל עכ"פ מכל הפוסקים דהקשו קושיא זו משמע דלולא דשאול פסול הוה מקרי דין ממון ודלא כמ"ש הגאון מליסא ז"ל וכן נראה מהא דאמרו בקידושין דף כ"ד דנתן לו כסף ע"מ שיצא בו לחירות דלרבנן יצא בו לחירות אף שלא נתן לו רק ע"מ שיצא לחירות ונימא דאין לו בו דין כסף ממש ושם בעינן כסף לגמרי ואף דיש לחלק מ"מ קצת ראיה יש:
ד אמנם נ"ל ראיה ברור' מהא דאמרו בלולב של ע"ז אם נטל יצא ומשום דמצות לאו להנות נתנו והרי לדעת הרבה פוסקים א"ה אין לו בעלים כלל ואין לו שום זכיה בו רק שיצא בו ואפ"ה מקרי שלו. הן אמת דשם כתבו התוס' דמיירי ביו"ט שני דלא בעינן שלכם דאל"כ מדאגבהה קניא ונעשה של ישראל ואם כן אין ראיה. ובזה היה מקום לישב הקושיא שהקשו בתוס' דהו"מ למפרך בחולין דף פ"ט על רבא דס"ל מצות לאו להנות נתנו מהא דאשירה פסול. ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דכאן מיירי ביו"ט ראשון ואם כן ניהו דמצות לאו להנות נתנו מ"מ אין לו בו דין ממון דהרי אין לו זכייה רק לצאת בו והיה מקום להאריך ואכ"מ אבל באמת מרש"י ותוספות וכל הפוסקים מבואר דגם ביו"ט ראשון היה יוצא לולי דכתותי מכתת שיעורי' אבל דין ממון מקרי ודו"ק: ומדי דברי זכור אזכור מה שאמרתי ליישב קושית התוס' בסוכה דף ל"ב דלרש"י דאף בלא ביטל יוצא כיון שיוכל לבטל אם כן מה מבעיא ליה בע"ז דף מ"ז באשירה שביטלה אי מקרי דיחוי והיאך שייך דיחוי כיון דע"ז של כותי יש לו ביטול ואף ביו"ט ראשון לא מקרי דיחוי מה שאינו שלו דאטו אם יקבל מתנה ביום ראשון היה מקרי דיחוי ע"ש ואמרתי ליישב דהנה ל"מ אם נימא כדעת הב"י בטור יו"ד סי' קמ"ו דביטול ע"ז צריך שיהי' ע"י מעשה שפחסה וכדומה אם כן כיון דמחוסר מעשה שפיר מקרי דיחוי דהא אין בידו לבטל רק ע"י עכו"ם וצריך שיעשה מעשה אלא אף לדעת המרדכי וכן קי"ל בסי' קמ"ו שם דאף באמירה יכול לבטל אבל עכ"פ אם עכו"ם לא ירצה אף שיכול לכופו עכ"פ ל"מ בלי מעשה כמ"ש שם בש"ע בשם המרדכי ואם כן שוב מקרי דיחוי דדלמא יצטרך לכפות העכו"ם אבל ביו"ט שני שפיר יוצא לרש"י דכיון דעכ"פ יוכל להתבטל בחול ואף ביו"ט אם ירצה העכו"ם לא מקרי כתותי מכתת שיעורי' ואף בלא ביטל יוצא אבל ביו"ט ראשון בביטלה שפיר מקרי דיחוי וז"ב ודו"ק ויש להאריך שם בסוגיא: וראיתי לאחרונים שהביאו ראיה להמרדכי מהא דאמרו בע"ז דף נ"ב לתברינהו ופירש"י ע"י עכו"ם ולמה צריך שבירה אף על ידי אמירה סגי ולפענ"ד הכוונה דשם צריך שבירה להשתמש בהם לגבוה כיון ששקצום היה צריך פ"ח דאל"כ בודאי פסול לגבוה ולכך קאמר לתברינהו וע"ז אמר דאבנים שלימות בעינן וז"ב. וקצת ראי' להמרדכי הנ"ל מהא דאמרו בע"ז דף מ"ז כאן לאחר שבא אתי הגיתי וביטלה והקשו בתוס' שם למה לא לקח עכו"ם לבטלה ועוד למה לא שבריה בעצמו לאביי ולפמ"ש א"ש די"ל דבאמת לא רצה לשוברה ולפחסה כלל ולשיטת המרדכי כשאינו כופהו א"צ שבירה כלל ובאמיר' בעלמא מבטל ולכך אמרו בא אתי הגיתי וביטלה והיינו שבא מעצמו וברצונו:
ה שוב מצאתי ברמב"ן על התור' פרשת וישלח שכתב על מה שהטמין יעקב באלון אשר בשכם ע"ז והנזמים באזניהם והקשה הא פשיטא דהיה כופה לעכו"ם לבטל בע"כ וכתב שהי' עושה לתוספת קדושה ועיין בחידושי תורת חיים בע"ז דף נ"ב מ"ש בזה ולפי דעת המרדכי יש לומר דכל שלא עשו מעשה ל"מ ביטול בע"כ ולכך הטמין אותם והיה בודאי די וא"צ לפרר ולזרור לרוח דעכ"פ היה ביטול של נכרי רק שלא היה במעשה רק בדיבור יש לחוש שמא לא ביטל בלב שלם עכ"פ אין לו דין ע"ז ממש ודי בהטמנה בעלמא כנלפע"ד: ובגוף דינו של הגאון כשהקפיד שלא להיות שלו רק לצאת בו בלבד אי מקרי דין ממון לפע"ד הדבר ברור דמקרי דין ממון דהא באמת התוס' והקדמונים הקשו דמה מועיל מתנה עמ"ל והא בעינן מתנה שאם הקדיש' תהי' מקודשת והביא הר"ן בשם הראב"ד דיכול להקדיש טובת הנאה שיש לו באתרוג זה ונותן דמי הנאה להקדש ע"ש ולפ"ז גם בזה הא יש לו בו עכ"פ דין טובת הנא' שיכול להקדישו ונותן דמי הנאה להקדש ואם כן שוב מקרי דין ממון. הן אמת דנפלנו ברבוותא אי טובת הנא' הוה ממון או לא. וגם לפמ"ש המהרי"ט בשניות חיו"ד סי' ה' דשעבוד והקנאה לא מהני בטובת הנאה ע"ש שהאריך בזה ובתשובה הארכתי והבאתי דברי הש"ס ב"ק דף פ"ט דאמרו דט"ה ל"ש שיעבוד דמילי נינהו ומילי לא משתעבדי ומסיק שם דמילי דמזדבני בדינרי נינהו וכתבתי דאף לפי המסקנא שאני התם וכמ"ש בשיטה מקובצת שם ואם כן שוב לא מקרי ממון דאף דיכול להקדיש היינו כדיליף מקרא בערכין דף כ"ח וכמ"ש המהרי"ט שם אבל לא דחשיב ממון. ולפמ"ש במק"ח סי' תל"א דט"ה מקרי ממון ושוה כסף הוא רק דהפלוגתא הוא אי טובת הנאה חשוב ממון בגוף החפץ או דלמא דאינו רק קנין מבחוץ ולא בגוף החפץ א"כ פשיטא דמקרי ממון אלא שדבריו צ"ע כמ"ש בתשובה הנ"ל מש"ס ב"ק דף פ"ט הנ"ל וע"כ דינו צ"ע:
ו והנה החריף המופלג מוה' מאיר ברא"ם נ"י הקשה בגוף הענין דהנותן אתרוג לחברו ע"מ שתחזירהו דקי"ל דאם לא החזירו לא יצא ואמאי לא יצא ניהו דמחייב להחזירו ואל"ה הוה גזל בידו מ"מ המצות אתרוג מהראוי שיצא דהא דעת הבה"ג דאם התנה עם אשה הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ואח"כ מת הבעל ושתתה יין אחר מיתתו דכל דמית בעל בטל לתנאו וביאור הדברים דדוקא מה דצריך לענין התנאי שפיר כל שעברה על תנאי בטל הגט אבל אם מת דלא מכח הגט קא אתית להנשא אם כן מה לנו בתנאו ולפ"ז הרי קי"ל סי' תרמ"ט דיכול ליטול לולב חברו שלא מדעתו ואם כן אף שלא קיים התנאי הרי לא היה צריך להמתנה כלל והיה יכול לקחתו שלא מדעתו ואם כן למה לא יצא. והשבתי דזה אינו דכל שגלה דעתו דנותן לו ע"מ שיחזיר לו אם כן שוב לא שייך לומר דניחא לאיניש לעביד מצוה בממונו דהרי גלה דעתו דאם לא יחזיר יתבטל המתנה וגם כל דנותן לו במתנה עמ"ל אם כן באמת מקיים המצוה ע"י מתנה משום דלא ניחא ליה שיטול שלא מדעתו ואם כן צריך לבא ע"י קיום התנאי ודו"ק. אחר זמן רב יצא לאור ספר נחלת יעקב להגאון מליסא ז"ל ובדקתי בו בחידושיו לסוכה דף ל"ה ומצאתי מקור דינו שהוא נסתפק במה דקאמר דאין בו דין ממון אם לו אין לו דין ממון כגון שהחליף אתרוג בעד א"ה דלו אין דמים ולאחר יש דמים אם מועיל וכתב לפשוט ממ"ש הרשב"א דמודר הנאה מלולב א"י וע"ז הקשה דהא הרשב"א ס"ל בסוכה דף ל"ה דא"ה מקרי בעלים וע"כ משום דאין בו דין ממון ומזה יצא דינו. ובמחכ"ה לא ידע שחידושי סוכה המכונים להרשב"א הם להריטב"א והרשב"א באמת ס"ל דא"ה לא מקרי בעלים וכמ"ש באורך בסי' רכ"ג בספרי יד שאול ובהך דאין בו דין ממון הדבר ברור להיפך מדברי הגאון שכל שיש בו דין ממון אף לאחר מועיל וכ"כ המח"א הובא בספרי שם בהדיא והרשב"א לשיטתיה דס"ל דא"ה לא מקרי בעלים ובזה אזלא ליה כל דבריו כמ"ש שם באורך ודו"ק היטב:
ז ודרך אגב אבאר מה דאמרו בסוכה דף מ"א דדרשו מולקחתם שיהא לקיחה בו דכל אחד ואחד והקשה בכפות תמרים דלמה לי קרא הא במצוה שבגופו לא שייך שליחות. והנה הוא כ"כ מדעתא דנפשי' אבל הדבר מבואר בתוס' רי"ד ריש פ"ב דקידושין דבמצות שבגופו לא שייך שליחות. ולפענ"ד נרא' דהנה טעם הדבר דלא שייך במצות שבגופו שליחות לפע"ד דהוא משום דהוה חציצה והרי אמרו בסוכה ל"ז דשיירו בי' בית יד כי היכא דלא תהוי חציצה ואף למה דמסיק דכל לנאותו לא הוי חציצ' וכן בלקיחה על ידי דבר אחר דשמה לקיחה אבל עכ"פ מה דאינו על ראש זה רק על ראש של אחר הוה ודאי חציצה בין ראשו ובין התפילין והרי ע"ג רגל חבירו פסול משום דלא מבטל ליה וכדאמרו ביומא דף מ"ח ואם כן שוב הוה חציצה גמורה והרי בתפילין אף להניח סמרטוט אסור דבעינן על ידך ממש ומכל שכן בראשו של חברו דל"מ דעכ"פ מידי חציצה לא נפיק. ובזה יש ליישב מה שהקשה בקצה"ח סי' קפ"ב על תוס' רי"ד דאם כן היאך לשמאי חייב בשאמר הריני לפלוני ואנן ממעטינן ממקרא דאשלד"ע אלמא דשייך שליחות בדבר דבעי מעשה. ולפמ"ש אתי שפיר דלאו משום שאין עושה כלום פסול רק משום דהוה חציצה ולענין דבר עביר' אי לאו דאין שליח לדבר עביר' ל"ש ענין חציצה והרי אם הרגו על ידי סייף וחץ ג"כ חייב אף שלא נגע בגופו וז"ב. ומעתה מיושב היטב הקושיא דהרי הכ"ת הקשה דבעי ולקחתם שיהי' לקיחה תמה ולפמ"ש דא ודא אחת היא דעכ"פ לקיחה תמה לא הוה דהו"ל חציצה. ובזה מיושב מה שהקשו דלמה לא העתיקו הרמב"ם וטוש"ע הדין דבעי שיהי' לקיחה ביד כל אחד. ולפמ"ש אתי שפיר דלפי האמת דבעי לקיח' תמה שוב פסול משום מצוה שבגופו דלא שייך שליחות דהרי הוי חציצ' כנלפע"ד דבר חדש ועיין קצה"ח סי' שפ"ב מ"ש בזה ולפמ"ש יש לפלפל בכל דבריו:
ח והנה בהא דאמרו בקידושין דף ו' ע"ב אמר רבא הילך מנה על מנת שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי בתרומ' יצא ידי נתינה ופריך הש"ס מה קסבר רבא אי קסבר מעמ"ל שמה מתנה וכו' ואי קסבר לא שמה מתנה תרומה כו' ועוד הא רבא הוא דאמר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה דאמר רבא הילך אתרוג על מנת שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא והקשו בתוס' דלמה לא יצא הא לא הוה ת"כ והדבר תמוה דלמה לא הקשו תיכף למה במכר אינו קונה ובקידושין אינה מקודשת והא לא הוה ת"כ וכבר תמה בזה המקנה. ולכאורה רציתי לומר לפי מה דמבואר בש"ע אהע"ז סי' ל"ח ובטוש"ע חו"מ סי' רמ"א די"א דדוקא בגיטין וקידושין צריך משפטי תנאים שהן איסור ולא בד"מ יש לומר דלכך במכר לא קנה דאף בלי משפטי תנאים הוה תנאי וא"כ לכך במכר לא קנה ובקידושין היינו טעמא דלא סמכה דעתה שהיא סברה שמא תצטרך להחזיר ועיין סי' ל"ח בב"ש שם. אבל באתרוג שפיר מקשה דהוא מלתא דאיסורא אף דפתיך ביה ממונא צריך משפטי התנאים ושפיר הקשו דלמה לא יצא. אמנם לפע"ד נ"ל דבר חדש דהנה כל הטעם דבעי ת"כ משום דאם לא היה ת"כ אמרינן מדהתנה ולא התנה כהלכתו פטומי מילי הוו דאי הוה קפידא למה לא התנה ת"כ ולפ"ז נ"ל דבר חדש דהנה הרדב"ז הובא במ"א סי' תמ"ח וכן הפרי תאר סי' ק"כ כתב דבת"כ הוה כל זמן שלא נתקיים התנאי הוה כפקדון עד שיתקיים התנאי ולפ"ז יש לומר דכל שהיא פקדון צריך להחזיר אותן מעות שנתן לו כמו בשליח ששלח על ידו מעות דאסור לשנותו אותו המעות כמבואר בב"י סי' קס"ח ביו"ד ודברי הש"ך בחו"מ סי' קכ"א תמוהים כמ"ש בגליון הש"ך שם ובב"ש סי' ל"ח. ולפ"ז יש לומר דזה הנ"מ בין התנה כהלכתו או לא דבהתנה כהלכתו צריך להחזיר אותו מעות ואם לא התנה כהלכתו אינו רק הלואה ודי בשיתן מעות אחר ולפ"ז ל"ק למה לא קנה במכר או בקידושין כיון דהוה הלואה וצריך להחזיר ניהו דיכול לשנות ולתת מעות אחר אבל סוף סוף אין כאן כסף כיון דמחזיר המעות ולא קבל כלום ולכך הקשו מאתרוג דשם כל שאותו אתרוג נקנה לו רק שצריך להחזיר אחר שפיר יצא באתרוג הלז והוא יחזיר אתרוג אחר ושפיר הקשו למה לא יצא כשלא החזיר אותו אתרוג וע"ז כתבו דהיה אומדנא שרצונו דוקא באתרוג זה כמ"ש הרא"ש דל"מ חזרת דמים באתרוג ה"ה אתרוג אחר דרצונו באתרוג הלז כנלפע"ד. ובזה מיושב קושית העצמות יוסף דלמה הקשו התוס' על מה דלא החזירו לא יצא ולא הקשו תיכף דקרי ליה מעמ"ל והא לא צריך להחזיר כלל כל דלא היה במשפטי תנאים ולפמ"ש יש לומר דבאמת צריך להחזיר דהו"ל כהלואה אף דלא התנה כמשפטי התנאים ורק דלא צריך להחזיר אותו חפץ שנתן לו ושפיר נקרא מעמ"ל דצריך להחזיר דמי אותו חפץ אבל הקשו דאף שלא החזיר אותו חפץ סגי ואמאי לא יצא וכמ"ש. והנה הקצה"ח סי' רמ"א בנה בנין מפואר דהיכא דלא התנה כמשפטי התנאים גם כן צריך להחזיר הדבר דהו"ל כשכירות אלא שאם לא החזיר הו"ל גזל מכאן ולהבא משא"כ בהתנה משפטי תנאים הו"ל גזל למפרע כל שלא קיים התנאי וכבר הארכתי בזה הרבה. וכעת נ"ל דז"א דלפמ"ש דהו"ל כהלואה יכול לתת לו חפץ אחר ומידי דהוה בשכירות שאם א"ל ליתן לו חפץ זה יכול לשנותו ולתת לו חפץ אחר כמבואר בחו"מ סי' של"ב וה"ה בזה. ובזה נדחה מ"ש ליישב דברי הגה"מ שכתב בשם הסמ"ג שצריך להתנות משפטי התנאים והקשה הגהת מיימוני דאדרבא אם לא התנה עדיף טפי וע"ז כתב כיון דנתחייב מתורת שכירות שוב הוי למפרע שלו ולא מקרי לכם ולפמ"ש דהו"ל כהלוא' שוב א"צ להחזיר אותו אתרוג ושפיר יוכל לצאת ואף דחזרת דמים לא הוה חזרה באתרוג אבל חזרת אתרוג אחר אפשר דמועיל ואף דהתוס' ס"ל דגם בזה שייך אומדנא אבל אינו מוכרח דהרי גם גזל אתרוג דעת המהר"ם מינץ דיכול ליתן לו אתרוג אחר ואף דזקני הח"ץ והמלמ"ל תמהו עליו היינו בגזל אבל לא כשיתן לו ול"מ במשפטי תנאים דעכ"פ סגי בהחזרה אתרוג אחר. גם מ"ש הקצה"ח דהיכא דלא התנה כמשפטי התנאים הוא מחוייב לקיים התנאי וכל שהמעשה לא יוכל להתבטל מחויב לקיים תנאי ולמדו מחליצה מוטעת דכתבו הרמב"ן והרשב"א והרא"ש דמחויב לקיים התנאי לפע"ד ל"ד דשם כל שחלץ לה ועכ"פ מידי חליצה פסולה לא יצא דעכ"פ פסלה לה החליצה אם כן שפיר א"א להחזיר אבל בשאר תנאים כמו בגיטין וקידושין הרי יוכל להתבטל הדבר כל שלא קיים התנאי ואם כן שוב אינו מחויב לקיים התנאי מדין שכירות ונימא דיתבטל המעשה או שלא יתבטל כל דלא הוה במשפטי תנאים ולא שייך בזה לומר דמחויב לקיים כמו שהתנה שהרי לא התנה כמשפטי התנאים ולא שייך בזה לומר דמחויב מתורת שכירות כל דאי אפשר להתבטל המעש' דבאמת יוכל להתבטל המעשה. ובזה מיושב מה שהקשה הקצוה"ח בעצמו באבני מילואים מגיטין דף ע"ה דלמה בלא כפליה לתנאי מועיל והרי צריך להחזיר תמיד מתורת שכירות. ולפמ"ש כל שנתבטל התנאי אין שייך תורת שכירות דהא אפשר לבטל המעשה ולומר דלא הוה גט כלל ודו"ק. ובמ"ש יש ליישב דברי הסמ"ג דלכך בלא התנה כמשפטי התנאים הו"ל כהלואה ושוב הו"ל קנין בשבת ויו"ט דאסור משא"כ בתורת מתנה דהו"ל כפקדון ולא הוה קנין מותר ביו"ט ודו"ק כי קצרתי. שוב ראיתי שכוונת הקצה"ח כיון דלא התנה כמשפטי תנאים אם כן המעשה קיים וא"א להתבטל שוב מחויב מתורת שכירות לקיים התנאי ולפע"ד זה אינו דכל דהוה מעשה קיים ותנאי בטל למה יתחייב מדין שכירות וע"כ לא כתבו הרמב"ן והרשב"א דע"כ החליצה נתקיים דהו"ל עכ"פ חליצה פסולה אבל כאן המעשה נתקיים והתנאי בטל למה יתחייב והא מצד התנאי הי' מקום שיתבטל המעש' רק דלא התנה כהלכתו ודו"ק היטב:
ט והנה מ"ש הקצה"ח דדמי למ"ש הנמוקי דאם משך חפץ מחבירו והתנה ליתן לו כור חטים דחייב ליתן לו כמו שפסק והוא הדין כאן. ותמהני דמה מדמה זה לזה שם התנה עמו שיתן לו כור חטים בעדו וכאן היה מתנה על מנת להחזיר וכל שלא כפל לתנאי ותנאי בטל והמעשה קיים למה יתחייב ליתן לו דהתנאי בטל ודברי הקצה"ח צע"ג:
סימן ד
א נסתפקתי בדיינים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול דקי"ל דבטל כל הדין וכמו בעדות דאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול כל העדות בטל וכמ"ש בשו"ת מהרמ"ש סי' ח"י הובא במלמ"ל הט"ז מעדות הלכה ה' אם כשרים הדיינים הכשרים לפסוק אח"כ הדין השנית וכמו בעדות דעת הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ט' בשם העיטור דא"י העד להעיד שנית אף שנתרחק משום שעביד לאחזוקי דיבורא מכ"ש בדיינים דמה בעדות דפשיטא שיותר ניקל לשנות המחשב' מלשנות המעשה וכמ"ש העקידה בפ' שופטים ואם בעדות חשו לזה מכ"ש בדיינים והנה בסתם דין שכבר נתן פס"ד אם כשר אח"כ לישב על אותו משפט כבר האריך המהריב"ל ח"ג סי' צ"ד ואא"ז בעל הח"ץ ז"ל סי' קל"א דכשר ע"ש אבל כאן דנמצא אחד מהם קרוב או פסול אפשר דבכה"ג פסולים הדיינים ולפמ"ש במפרשי הים פרק הגוזל לחלק בענין הלז לענין עדות גם כאן החילוק ההוא ע"ש שמבואר ליישב קושית הקצה"ח ועיין בכתובות דף כ"א ע"ב אם משחתמו אין מעידין עליו ופירש"י דגנאי הוא להם שישבו עם פסול בדין ולא כתב משום דעבידי לאחזוקי דיבורא אלמא דלא נפסלין בשביל זה ומיהו יש לדחות דשם לקיים החתימות לא שייך עביד לאחזוקי דיבוריה. ולכאורה אמרתי להביא ראיה מהא דמבואר ביבמות דף ק"ד ע"ב במשנה חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול חליצתו פסולה ופירש"י דהדר הו"ל שנים אלמא דלא נפסלו הדיינים כלם ותמה המלמ"ל בפט"ז מעדות על המהרח"ש מזה ע"ש ובאמת שהיא קושיא גדולה אך באמת יש לומר דכוונת רש"י דהנה בש"ס דף ק"ה מקשה על הא דקאמר שחלצו בינו לבינה מנא ידעי ומשני דעדים עומדים בחוץ ועיין בחידושי הרשב"א שם שביאר דאף במודים שניהם מ"מ פסול ע"ש ולפ"ז כיון דבעי שנים להעיד אם כן קשה היאך מקרי חליצה פסולה עכ"פ בנמצא אחד מהם קרוב או פסול כמ"ש בש"ע סי' קס"ט ס"ב והא כיון שלא היה עדים למה הי' חליצה כלל וצ"ל כיון דהי' שנים כשרים אם כן הם נעשו עכ"פ עדים שנחלצה לפניהם ואף דאין עד נעשה דיין וה"ה דיין עד היינו כשרוצים להיות עדים ודיינים כשרים ושייכי כל הטעמים שכתבו התוספות בב"ק דף צ' משא"כ כאן דבאמת פסול ורק שיהי' חליצה פסולה בזה שפיר נאמנים הדיינים וזה שכתב רש"י דהדר הו"ל שנים היינו שהם עכ"פ שנים והם נאמנים עכ"פ להעיד כדי שתהי' חליצה פסולה ובזה מיושב היטב הא דקשה לשיטת המהרח"ש דפסול בדיינים כשנמצא אחד מהם קרוב או פסול הא מגוף המשנה מוכח דלא כדבריו שהרי נקטה חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול ומשמע דהוא דומיא דשנים דהפסול הוא בשביל שהם שנים דאל"כ לנקטו ארבעה וחמשה ויותר. ולפמ"ש אתי שפיר דאשמועינן דעכ"פ נפסלה משום דהם נאמנים שעכ"פ נחלצה בפניהם ובאמת שהדבר מוכרח לומר כן דהם בעצמם נעשים עדים דאל"כ היאך משכחת לה דתהי' חליצה פסולה כלל דא"ל דהיו עדים אחרים דהא הו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול דכיון דהדיינים נפסלו א"כ הם מקרי נמצא אחד מהם קרוב או פסול ולא גרע מעדים ולשיטת הפוסקים דבראה בלבד מצטרפין הרי נפסלו וע"כ דהדיינים בעצמם כשרים להעיד ואף שיש לדחות ראיה זו עכ"פ דברי רש"י יש לפרש כן ומעתה מוכח דלא נפסלו אח"כ דאל"כ היאך נאמנים להעיד אח"כ והא עביד לאחזוקי דיבורא וע"כ דלא שייך זאת בדיינים איברא דמהא דעד אינו נעשה דיין שכתבו התוס' טעמים שונים ולא כתבו דנפסל משום דעביד לאחזוקי דיבוריה וע"כ דגם בעד לא שייך זאת ויש להאריך בזה. ובגוף הדין אם בדיינים נמצא אחד מהם קרוב או פסול הדיינות בטלה מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' רע"ז שכתב ג"כ כן בפשיטות והביא ראיה מהא דחלצה בשנים או בשלשה חליצתה פסולה ובאמת שדבריו תמוהים דמה ראיה משם דלמא פסול משום דנשארו רק שנים וכמ"ש רש"י באמת. ואף שישבתי כוונת רש"י אבל עכ"פ ראיה בודאי אינו משם ואפשר שכוונתו דאל"כ מה קמ"ל בהא דשלשה ונמצא קרוב או פסול דכיון דבשנים פסול ממילא בשלשה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עכ"פ אותו קרוב ופסול לא נחשב וזה פשוט דחליצה פסול בקרובים ולמה תני לה וע"כ להורות דבשלשה נפסל כלו. ומ"מ הדבר תמוה דיעלים עין מרש"י במקומו עכ"פ גוף הדין הסכים למהרח"ש וגם מדברי הריב"ש סי' תי"ג שרמז המלמ"ל שם משמע כן דלא הכשיר רק דתולין שאח"כ חתם הקרוב הא אל"ה הי' פוסל כל הדין. וכפי הנרא' בגוף דינו של הריב"ש חלוק התשב"ץ כמבואר למעיין בדבריהם יעו"ש היטב יהיה איך שיהי' הדין שנסתפקתי צ"ע עדן. ולכאורה יש ראיה מהא דאמרו בכתובות הנ"ל משחתמו אין מעידין לפירש"י משום דגנאי הוא להם ותיפוק ליה דלפמ"ש התשב"ץ גם בהטפסת השטר לקיימו נפסלו הדיינים כשנמצא אחד מהם קרוב או פסול ואם כן כיון שנפסלו איך יוכלו אח"כ להעיד ולהכשיר והא י"ל דעבידי לאחזוקי דיבורי' כיון שכבר נפסלו מיהו כבר כתבתי דבכהאי גוונא שאינו רק קיום השטר לא שייך עביד לאחזוקי דיבוריה וגם לפי שיטת הריב"ש הנ"ל בהטפסה לא נפסלו הדיינים וצ"ע ועיין בתשב"ץ ח"ב סי' ג' שכתב דהדיינים הו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול ע"ש אבל שם דבריו תמוהים לפע"ד שבמה שהכחישו זה את זה אח"כ לא נפסל בשעת שראו החליצ' וצ"ע ועיין תשב"ץ ח"ג סי' רע"ז שכתב דבדיינים נמצא אחד מהם קרוב או פסול יותר פסול מעדים וצ"ע: