שואל ומשיב מהדורא תנינא· רבי יוסף שאול נתנזון
כרך א
סימן א
א שלום וברכה וכ"ט לאב ובנו שראו את החידוש הרבנים הה"ג המפורסמים חריפים ובקיאים מליאי תורה מ' אברהם דובער נ"י האבד"ק וואשילקווע ומ' אהרן נ"י מרגליות. יצ"ו שלום וברכה וגמח"ט והבד"צ בשם יש"ה כלם יעמדו על הברכה לאלתר לחיים:
ב הגיעני דבריהם מגלה עפה סמוך לקדושת יום הנורא העבר ר"ה לטובה ואם כי הימים האלו ימי בכי' תפלה ותחנונים לעשות את שאינו זוכה כזוכה בכל זאת לבקשתם עברתי תמול בש"ק על דבריהם במרוצה ואם כי לא נתנני הזמן להאריך בכל זאת אבא בפלפלת כ"ש למען הראותם כי ראיתי דבריהם. והנה תורף השאלה א' עשה צוואה שבעה שנים קודם פטירתו וכתב בהצוואה הנני ממנה האפוטרופסים היינו ר' דוד ואשתו כי המה יקחו שכירות השני חנות שלי העומדים אצל הצרקייא בסך שלשת אלפים רובל כסף יקחו ת"י. ב' מהסך השלשה אלפים רובל הנ"ל ישאילו על פ"צ ויהי' שליש הרווח על ישיבה ושליש על א"י ושליש לעניי העיר דפה ולבני אחותי יתן לאחד שהוא רב בעיר ש"ס ווארשא עם אלפסי ולאחיו שלו ש"ס ווארשא בלי אלפסי ולעשות מנין קבוע בביתו משך שנה ותשלום כתובת אשתי וסיים צוואתו בזה"ל והנני מזהיר את יורשיי לבל יהרסו להפיל מצוואתי אף קש"י כי כן נתתי מתנה חלוטה בחיי והאפוטרופסים יקיימו ככל הצוואה כצוואת שכ"מ ומצוה לקיים דברי המת ולא נזכר שום קנין ולא שום חיזוק וחתם בח"י בלא עדים וכן נכתב צוואה בלשון רוסיא ונתנה בפלילים באקט. ואח"כ כתב ואם יהי' יותר מהסך שלשת אלפים רו"כ יתן להאפוטרופסים ויחולק כנ"ל וע"ז באו בני אחותו היורשים והיטב חרה להם על העברת נחלתם לגמרי ורוצים לבטל הצוואה מפני שאין בם מועיל עפ"י דתה"ק וכאשר יתבאר לפנינו וע"ז האריכו מע"ל וחפשו חפש מחופש לבטל כל הצוואה והנה בקשו ממנו לחוות דעתי בזה ובאמת אם נרצה לבאר זאת יכלה הזמן כי בכל פרט ופרט הרבו פלפולים רבים מש"ס ופוסקים ומקום שבעלי תשובה עומדין וכמעט לא הניחו מקום להתגדר. וטרם יהי' כל שיח אומר מה שהאריכו דא"א לבטל ולעקור ירושה דאורייתא באומד הדעת של הדיין הנה מלבד דהביאו בעצמן שו"ת מהרשד"ם חחו"מ סי' שמ"א דכל היכא דקים לן באומד הדעת שדעת המצווה הי' כן מקיימין אותו אפילו לעקור ירושה דאורייתא וכאן נראה בעליל שדעת המצוה הי' כן מקיימין אותו אפילו לעקור ירושה דאורייתא ומ"ש שבסי' שי"ז נראה שחזר בו לא ראיתי שום חזרה בזה אמנם מלבד כל זה בהשקפה ראשונה אמרתי דאין שיעור למה שישאיר נחלה דאורייתא וכל שיש איזה דבר שיקוים בו ירושה דאורייתא סגי בזה וכן מצאתי בשו"ת רמ"א סי' צ"ב שכתב בהדיא דכל שנתקיים ירושה בשאר נכסים לא אכפת לן וא"כ כאן שנתן ש"ס לקרובי' א"כ קיים נחלה דאורייתא ומצאתי בתוך דבריהם שהביאו כן בשם העיטור וכן ראיתי באמת בעיטור באות מ' מתנה בדרך השני שכתב דכל שכתוב בטופס השטר שיור ד' זוזי גם רוח חכמים נוחה הימנו וכן מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קמ"ז שהביא דברי העיטור שיעור ד' זוזי שיהי' רוח חכמים נוחה הימנו ומע"ל כתבו בשם תשב"ץ להיפוך ולא ידעתי למה ובמח"כ שכתבו על העיטור שלא דייק והביאו בשם ספר מעשה חייא סי' ט' ובאמת אין לדחות דברי העיטור וכל הקדמונים דיהבי שיעור ד' זוזי ולפענ"ד ראי' ברורה לזה מכתובות ד' צ"א דהי' שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אמן וכו' והיינו כל דנשאר ירושה דאורייתא די וכן קי"ל כמבואר בש"ע אהע"ז סי ק"ל ס"ב ודינר היינו ד' זוזי ולכאורה רציתי לומר דשם כתובת בנין דכרין ג"כ שם ירושה דרבנן עלה ואם יש מותר דינר די לקיים נחלה דאורייתא וסגי בנחלה דרבנן אבל כל דליכא נחלה דרבנן לא סגי בדינר אבל ז"א דהרי רבי אמר יסבון תנן כמבואר בב"ב קל"א ואח"כ חזר בו עכ"פ חזינן דאף אם יסבון תנן די במותר דינר וע"כ דאין נ"מ בזה ובדינר מקוים נחלה דאורייתא ות"ל מקום הניחו לי וא"כ כאן שהניח להם ש"ס הרי נתקיים נחלה דאורייתא ואין לומר דנתן להם בתורת מתנה א"כ גם השאר נתן בתורת מתנה ויוכל לעשות בשלו מה שירצה ועתה נבא לעמק הדין והנה במה שהאריכו בפלפולים רבים אי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוי כמסירה מעכשיו להדיוט או לא הנה מה בצע באריכות דברים בכ"ז לא ישוו המחלוקת בזה שאף לכל הדברות ולכל האמירות המחלוקת במקומו עומדת ובאמת בזה נקראים היורשים מוחזקים וגם בצדקה לעניים דצדקה לעניים דין הדיוט להם ועיין קצוה"ח סי' רנ"ז ועשו"ת ר"ב אשכנזי סי' ט"ו שכתב בהדיא כמ"ש הקצוה"ח שם אמנם לענ"ד נראה דבר חדש דאף דקי"ל דהנודר ומת אין יורשין חייבין לקיים כמבואר סי' רנ"ב והאריך בזה בשו"ת רמ"א סי' מ"ח לדחות דברי הב"י בזה ומהר"ם פדואה הסכים לדבריו ואני תמה על הקצוה"ח סי' ק"ל שרצה ליישב דברי הב"י ובאמת מה שחידש שם דמצות צדקה יש בה משום שיעבוד נכסים והוי לי' כהלואה דמחויבים היורשים לשלם מנכסי אבוהן ובזה ישב קושית התוס' למה אכפי' ר' אמי לצדקה והא מ"ע שמתן שכרה בצדה אין כופין עלי' וכ' הוא דהצדקה הוא שעבוד נכסים ולא חשיב מתן שכרה בצדה וכופין אותו לפרוע חובו:
ג הנה בזה זכה לכוין דברי הריטב"א בחידושיו לקדושין דף ע"ו ע"ב ע"ש ואם הקצה"ח הי' רואה זאת הי' שמח. אמנם הקצה"ח בעצמו כתב דזה דוקא כל שנודר ליתן בחייו דאז הוי כהלואה אבל כל דהנדר הי' בפירוש לאחר מותו א"כ בחייו לא חל נדרי' ולא אשתעבדין נכסי' ואין היורשים מחויבים לקיים וא"כ יפה תמה הרמ"א על הב"י אשר שם הי' המעשה דנדר לאחר מותו, ובאמת שכל דברי הב"י שם תמוהין וע' בב"י חו"מ סי' ס"ו בסופו ותראה שדבריו סותרים ועשו"ת רדב"ז ח"א סי' קע"ז ותמצא שמהר"י בי רב הורה דלא כהב"י ואף הרדב"ז יודה בנ"ד דהי' לאחר מותו דלא כהב"י. ולכאורה היינו יכולין לומר דנודר ומת אין היורשים מחויבין לקיים. אמנם לפעד"נ עפ"י מ"ש בתשובה בנידון מ"ש בשו"ת פני משה הספרדי לענין ירושה שאף שהבנות אין יורשין עפ"י ד"ת אבל אין מחויבין לתת פטורים בדיניהם. אחרי כי הם יורשים בדיניהן והוא דבר חדש וכתבתי ראי' לזה ממה שכ' הר"ן בשם הרמב"ם גבי לא תסגיר עבד אל אדוניו דניהי שאין מחזירין אותו לעבדות מ"מ אין כופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור והיינו משום דקרא לא קאמר אלא לא תסגיר כלומר לא תחזירנו לעבדות אבל צריך גט שיחרור ואין כופין את רבו לשחררו ע"ש בר"ן פ' השולח וה"ה כאן בנ"ד ניהו דהתורה לא זכתה להם הירושה אבל עכ"פ אין מחויבין לסלק עצמן בדיניהם. ומעתה אני אומר גם כאן ניהו דאין היורשין מחויבים לקיים נדרו אבל עכ"פ כיון שנעשה בערכאות ומינה אפוטרופסים גם בדיניהם לא נוכל לכוף את האפטרופסים מלסלק עצמן מזה ומי יוכל להכריחם על ככה ודוק היטב בזה כי הוא ענין חדש. ואדרבא נלפע"ד דעל האפוטרופיס בודאי לקיים דבריהם משום מצוה ואף דקיי"ל דלא אמרינן מלקד"ה אלא כשהשליש מתחלה לכך וכמבואר בסי' רנ"ב או שצוה לבניו ליתן. הנה לפע"ד כאן לא שייך ההשלשה כיון שלא הי' לו מעות מזומן והחניות הוי כהתפיסם ביד שליש. וגם הס"ת לא שייך השלשה כיון שעומד בביהכ"נ. אמנם מלבד כ"ז נראה בזה שהאריך מעלתו בענין מלקד"ה מאי טעם יש בדבר אטו המת הוא נביא או מלך ונשיא. והנה גם התשב"ץ כ' בח"ב סי' י"ג והאריך דדוקא לענין ממון יכול לצות שהוא ממון שלו ע"ש. וגם בשו"ת שבו"י ח"א סי' קס"ח האריך בזה אבל כולם לא ידעו המקור. אבל אני מצאתי בספר ר"י אבן שועב פ' ויחי שכ' בשם הרמב"ן שיש ללמוד עשרה דברים מיעקב אחד מהם דמלקד"ה נלמד מדכתיב ויעשו לו בניו כן כאשר צום. ובאמת שזה תמוה דהרמב"ן לשיטתו דס"ל דאין חילוק בין מוציא מרשותו או לא רק במצוה ליורשיו אמרינן מלקד"ה ושפיר יליף מהך קרא אבל לר"ת דבעינן הושלש מתחלה לכך ע"ז אין ראי' וגם תמהני דלבניו אין ראי' דמשום כבוד אב נגעו בה. אבל אין ראי' לאחרים וגם אין למדין מקודם מתן תורה כמבואר בירושלמי מו"ק פ"ג ה"ח ובמדרש רבה פ' ויחי ועיין ביפ"ת שם. אמנם מה שנלפע"ד בזה דהוא ענין חסד של אמת שעושין עם המתים שהמת אין לו לעשות עוד ומלקד"ה וזה שביקש יעקב ועשית עמדי חסד ואמת היינו על כל מה שיצוה ומה שהצריך להשביע כדי שיהי' לו פתחון פה כנגד פרעה ובזה יתישב כל קושיות השבו"י שם א"כ גם אחר מצוה לקיים דברי המת. ומעתה בנ"ד שרצה ליתן זאת לכפרת נפשו אף אם אין היורשים רוצים אין האפטרופסים מחויבים לבטל דבריו. ומ"ש שהי' מתנת בריא והי' בלא קנין הנה מבואר בש"ע סי' ס' דלשון נתתי הוי כאלו הודה וא"צ קנין וכן הסכים הש"ך והביא דברי הרמ"א בתשובה סי' צ"ב שהאריך בזה דנתתי הוי לשון הודאה וא"צ קנין. וראיתי למעלתם שהאריכו לדחות דברי הרמ"א אבל מי משלנו ירהב עוז בנפשו לדחות דברי הרמ"א אף שיהי' לו קושיות הרבה. וראיתי שבמח"כ הגיסו לבם לדחות דברי הרמ"א במ"ש חיישינן שמא זיכה לו דהאי חיישינן הוי ודאי והם אמרו דחיישינן הוי ספק אבל הרמ"א הביא כן בשם התוס' שכ' האי חיישינן הוי לשון ודאי. וכן כ' הרא"ש וא"כ דברי התוס' והרא"ש במקומם עומדים. וגם מ"ש דשכירות הוי דשלב"ל. הנה מלבד דחניות הוי כמו דקל לפירותיו ואף שנשתנו מ"מ מאי נפקותא בזה הלא הוא אמר על שכירות החניות ומאי נפקא מינה באלו או באלו. ואמנם בלא"ה נלע"ד עפ"י מה דמבואר בסי' קע"ו וס' רע"ט ס"ח דאף דאין אדם מקנה דשלב"ל אם הוא רוצה לקנות מקנה ג"כ א"כ גם כאן דרצה לזכות נפשו שיהי' לו לזכות א"כ בודאי גמר ומקנה בלב שלם והרי אנן קיי"ל בסי' ר"י דלגבי ברי' גמר ומקנה אף בדשלב"ל והטעם דדעת אדם קרובה אצל בנו וגמר בכל לבו להקנותו וכ"ש לגבי נפשו ונשמתו בודאי גמר ומקנה בלב שלם. גם בעיקר הדין באמת כבר התפשרו עצמן ורק שמסרו מודעה ולא אדע מה הכרנו באונסי' שייך בזה אטו הפסיד משלו ורק מניעת הריוח יש בזה וע"כ לפע"ד אם יהיו שומעים לדברי יבצעו תמימים היינו הצדקות יטלו שלשה חלקים והיורשים שני חלקים ואז כ"א על מקומו יבא בשלום כן נלפע"ד. ובאמת יש לי דברים רבים בענינים אלו ועיין יד שאול סי' רנ"ח שם פלפלתי הרבה בענין אמירה לגבוה אבל מה בצע בהעתרת דברים ובפרט בימים האלו ימי תפלה ותחנונים והנני בזה הדו"ש באהבה. וע"ד המתנה טמירתא הנה כאן לא יקרא מתנה טמירתא אחרי שבצוואות הדרך לעשות בהסתר מעשיהם בכדי שלא יצערו אותו היורשים וגם הוא ענין עגום נפש ואת צנועים חכמה ומהגם כי נתנו להאמת:
סימן ב
א שלום וכו' אל כבוד ש"ב הרב הגאון וכ' מהו' יצחק שמעלקיש נ"י אבד"ק בערזאן:
ב מכתבו הגיעני ערב שבת קודש העבר סמוך לליל התקדש השבת ותמול בשבת קודש ראיתי דברי' והנה תרי תמיהי מידכר דכירי האחת מ"ש התוס' ב"ק דף יוד ד"ה שהשור שכתבו שער שור פסולי המוקדשין שרי כדאמרו בבכורות ד' כ"ה וע"ז תמה מע"ל דבדף כ"ו שם מבואר דלרבנן מיסר אסרו כשמת ע"ש והחמיר בקושי' זאת ולדידי לא קשה כלל דע"כ מאי דאסרו רבנן אינו רק מדרבנן שהרי גיזה מותרת מן התורה כמ"ש התוס' דף כ"ה ד"ה שער דכולי שמעתא מוכח דגיזה שרי אף מה"ת קודם שחיטה וא"כ ע"כ מאי דאסרי רבנן במתה ע"כ היא מדרבנן ובשלמא אם הי' השחיטה מתיר אז נוכל לומר דכל שמתה והשחיטה לא התירה שוב אסור מן התורה אבל כיון דהגיזה מותרת אף בלי שחיטה א"כ אף שמת' מותרת מן התורה רק מדרבנן אסור וא"כ שפיר כתבו התוס' שער פס"ה מותר והיינו מן התורה וזה שאמרו כדאמר בבכורות דף כ"ה דהיינו במה שכתבו ד"ה שער דכול' שמעתא מוכח דמותרת הגיזה וז"ב:
ג ומע"ל כתב ג"כ דמ"ה מותר אבל תלי לה בפודין את הקדשים להאכיל' לכלבים ונדחק במה שכתבו ראי' מבכורות דף כ"ה והדברים פשוטים כמ"ש. וז"ב כשמש. אמנם אי קשיא הא קשיא דלמ"ש התוס' חיצונית הובא במהרי"ט אלגזי הלכות בכורות שם וכעת הנה נדפס במזבח כפרה על בכורות שכתב שם ג"כ דגיזה מותרת והקשה מהא דאמר המתכוין להתחמם בגיזה חולין ונתחמם בגיזה עולה דמעל וכתב דשאני בכור שהוקדש מאלי' ויש לומר דהגיזה לא נתקדשה אבל עולה שהוקדש כולה היא וגיזותיה שוב אסור מ"ה ע"ש. ולפ"ז י"ל דאף אם נימא דבבכור מותר מ"ה הגיזה דוקא בבכור שקדוש מאליו אבל שור פס"ה שהוקדש אף הגיזה אף שהוממה מנ"ל דמותר הגיזה מ"ה והיא קושיא גדולה. וצריכין לדחוק כל שהוממה נפקע קדושתה מ"ה לכך הגיז' מותרת מ"ה איברא דלפ"ז יקשה הא דאבעיא ד' כ' התולש צמר מעולה תמימה מאי ואמר שם חטאת ואשם לא תבעי לך ולפי מה שכתבו בתוס' החצונית חטאת ואשם ועולה כל שהיא תמימים ראוי לאסור מן התורה הגיזה והיא תימא גדולה. ולחומר הנושא נ"ל דוקא בתולש מבעיא לי' דשאני גיזה דהתורה אמרה תזבח ולא גיזה וכל שעבר וגזז י"ל דאסור מ"ה בדבר שהוקדש גם הגיזה אבל תולש לאו היינו גוזז ועי' בכורות ד' כ"ד וכ"ה א"כ יש לומר דמותר מן התורה ולא אסרה אלא גיזה. ובזה מיושב הא דמבעיא לן בתולש ולא בגוזז ועי' במהרי"ט אלגאזי שם ולפמ"ש אתי שפיר והי' מקום להאריך אבל לא נפניתי כעת:
ד ומה שכתב להקשות מהך דזבחים דף ע"א בתוס' ד"ה בטריפה דכתבו דאתי כמסקנא כרבנן ופסקו דבשר בקבורה ועור בשריפה וע"ז הקש' דגם לר' עקיבא ניחא דהוא לא מתיר רק לאחר הפשטה ולא קודם הפשטה זה לא קשה כלל דלמה להו להתוס' להדורי אליבא דר' עקיבא הלא כרבנן ודאי אתי שפיר וקיימא לן כרבנן וזה פשוט ומע"ל יצא לחלק בזה דברים חדשים ללא צורך:
ה ועתה אשיב על דברי בנו השנון המופלג. מ"ש לתמוה על מהרי"ט אלגאזי הנ"ל שכתב דלא מצא המאמר שהביא התוס' חיצונית המתכוין להתחמם בגיזה חולין והוא מצא פסחים דף ל"ג הנה כבר כתבתי כן זה רבות בשנים ונדפס במזבח כפרה בהגהותי. ומ"ש על דברי הש"ס בסוכה מ"ב עולת העוף שנמצא בין האגפים ופריך היינו הך וע"ז הקש' דשאני מעילה דדבר שאין מתכוין אסור ומשא"כ בשבת וטעה בדבר מצוה לא גרע משאין מתכוין לא קשה מידי דבאמת ניהו דדבר שאין מתכוין אסור במעילה דמעילה חייב בשוגג אבל טעה בדבר מצוה הוה מתכוין לעשות דבר מצוה ודאי פטור ושפיר פריך:
ו ומה שהקש' מיבמות ד' ל"ג במזיד מי איכא קרבן ולמה לא מוקי דשגג בכרת והזיד בלאו דמקרי שוגג ומ"מ מזיד הוי לעניין איסור יעי' בתוס' שבת ד' ס"ט שכתבו דלרבי ל"ש שגגה בכרת וכאן תני ר' חייא ושפיר פריך דאם רבי לא שנא ר' חייא מנ"ל ושפיר פריך:
סימן ג
א שוכ"ט לכבוד הרב החריף ומופלג מ' ישעי' יעקב איגרא דיינא ד"ק סטריא:
ב מכתבו הגיעני כמו רגע והנה מה ששאל בענין צרימת אוזן בבכור עד היכן הוי מום קבוע כי מפסקי מהרא"י ס' רמ"ב ושו"ת מהרי"ל ס' מ"ב וק"ג נראה דתנוך נקרא בשפת האוזן וכש"כ לפמ"ש מעדני יו"ט שבכל האוזן הוי מום רק למטה הוי עור לפי שיטת רש"י ולשיטת הרמב"ם בכל אורך האוזן נקר' עור ואולם הט"ז הביא בשם רש"י שבגדר הפנימי של האוזן נקרא תנוך ולפי ראות העינים נראה שכל האוזן הוי סחיס וקשה במשמוש היד הנה שאלת חכם חצי תשובה ובאמת לשון ששנו חכמים במשנה נפגמה אזנו מן הסחיס אבל לא מן העור והנה הסיפא לא מן העור שפי' רש"י והרע"ב דהיינו אלי' רכה משמע שהוא העור שבתחתית האוזן ולשון הטור העור שבשפת האוזן וא"כ כל שהיא לפנים משפת האוזן הוי מום אף שהיא למטה מגדר האמצעי ואולי מרישא מן הסחיס היינו תנוך האוזן כמ"ש רש"י ותוס' שם ותנוך פירש"י בחומש גדר האמצעי משמע דלמטה מזה לא הוי מום אבל הרמב"ם פ' בפי"ד דנגעים ה"ט שכל המקיף קרוי עור וכבר העיר התיו"ט על הכ"מ שמשוה מדתו בין רש"י והרמב"ם וז"א וע"כ נראה דהיא ספק פלוגתא דרבוותא ויש להחמיר שהוא ספק בכור ונסמית העין הוא כפשוטו שאינו רואה בעיניו כמ"ש בבכורת ד' מ"ד וברמב"ם וש"ע ואינו ענין למ"ש דבעוף בעינן חסר אבר דשם משום דאין תמות בעופות רק מחוסר אבר דברי הכותב בנחיצה הד"ש באהבה:
סימן ד
א שלום וכל טוב לאברך החריף והשנון בנש"ק מוה' יצחק ליב סופר נ"י. בהגאון המנוח אב"ד דק"ק פ"ב זלה"ה:
ב מכתבו היקר הגיעני מגילה עפה עש"ק העבר סמוך להתקדש ליל שבת ואני יושב קרית חוצות להשיב נפשי ולשתות מי מעיין הקשה למעיין ומחוסר ספרים. ובכל זאת למען כבודו ולמען למודו אמרתי להשיב בקצרה מה שהקשה על מהר"ש מבונבורג שכתב להתיר למי ששכח לעשות ע"ת להניח ביו"ט שני כיון דלא שייך שיפשע דהא שכח יע"ש וא"כ אמאי אמר שמואל לההוא סמיא סמוך אדידי ולמה לא התיר לו להניח בעצמו וגם בשנה שניה דא"ל פושע את ולכ"ע שרי ולדידך אסור ולמה לא התיר לו להניח בעצמו. הנה זוכרני שהקושי' הנ"ל כבר קדמוהו בספרים אחרים אבל מה אעשה שאין אתי פה שום ספר אך הקושיא שנייה לא ידעתי שאחרי שאמר לו שמואל שהוא פושע שוב אסור כמ"ש הר"ש מבונבורג בעצמו שכל שפשע אסור וכיון דקרא לו פושע למה יתיר לו. אמנם קושיתו יש לו מקום דאחר דסמיא לא ידע מהאי דחידש שמואל דזה נקרא פושע שוב למה לא הניח בעצמו בשנה שנייה והנה מעלתו האריך בפלפול נחמד כנהוג והיטב אשר דבר כי טל ילדות עליו:
ג ולפעד"נ דהנה קשה על מהר"ש מבונבורג כיון דרבא חייש לשמא יפשע א"כ למה יהי' מותר להניח בי"ט שני כששכח הא יוכל להערים אף כשיהי' מזיד ויאמר ששכח עי' ביצה י"ז דחשו להערמה. וצ"ל דכאן אין לחוש להערמה דלמה יערים הא יוכל לסמוך ע"ג הדור שמניח בשביל כולם ועיין ב"י סי' תקכ"ד וא"כ למה יערים והרי יוכל לסמוך על גדול הדור. ולפ"ז לאחר שחידש שמואל שיכול לסמוך ע"ג הדור שוב מותר כששכח וכאן שאמר שמואל סמוך אדידי שוב הי' יכול להניח בעצמו וז"ב ומיושב קושיא ראשונה. ולפ"ז בשנה שניה דא"ל דמיקרי פושע שוב אסור להניח בעצמו דבפושע לא התיר מהר"ש מבונבורג ובזה מיושב מה שאמר לכ"ע שרי ולדידך אסור ודיקדק מעלתו הא גם לכ"ע כשיהי' פושעים אסורין ולפמ"ש א"ש דהנה הסמיא באמת טעה בדין ולא ידע הך דר"ש מבונבורג וחשיב ששמואל לא התיר רק לסמוך עליו והנה מבואר בתרומת הדשן. בשם או"ז הובא בח"מ וב"ש סימן י"ג באהע"ז דת"ח הטועה בדין לא חשיב שוגג כי אם מזיד והוא מב"ק דף צ"ה. ולפ"ז שפיר קא"ל לכ"ע מותר בשכח אבל לדידך שאתה ת"ח חשוב שוגג שלך מזיד ואסור ודוק היטב כי הוא נחמד ונעים:
ד זה חזיתי לכתוב למעכ"ת למען יהי' לו לאות כי ראיתי דבריו ושמחתי בהן והי' ד' עמו ויעלה על במתי אב כנפשו ונפש הדו"ש תמיד באהבה:
סימן ה
א שלום וכ"ט לכבוד הרב הה"ג החריף ובקי גדול ליהודים המפורסים מ' משה שיק נ"י האבד"ק ברעזווא:
ב מכתבו הגיעני היום ואם אמנם אני אחוז בחבלי טרדות רבות בכ"ז חשתי ולא התמהמהתי למען כבודו ולמען למודו להשיב על אתר אשר שאל בכלי שעות שנעשה מחדש באופן שיש בו וועקיר וגם מדליק מאליו נר העומד מצדו אם רשאין להעמידו בע"ש שבשבת באשמורת תדליק את הנר ומע"ל האריך הרחיב הדבור והביא דברי המג"א ס' שט"ז ס"ק ט' שאם פורש מצודה במקום שמצוין חיות דבודאי יצוד חייב אם יצוד לבסוף וע' פרמ"ג שם וכתב מעלתו דהיינו למ"ד אשו משום חציו. ומה שנעשה לבסוף הוי כאלו נעשה מיד וכמ"ש הנמוקי' בב"ק בסוגיא דאשו משום חציו דלכך מותר להדליק הנר בע"ש כדי שתדלק אח"כ בשבת דהוה כאלו נדלק כלו בע"ש ע"ש אבל הר"ן בחדושיו לסנהדרין דף ע"ז כתב דדוקא לענין נזקין שייך אשו משום חציו אבל לענשי שבת וקטלא ל"ש אשו משום חציו. והנה עיינתי בחדושי הר"ן ולא כתב רק דבקטלא ל"ש אשו משום חציו. אבל לא הזכיר לענין שבת. ולפענ"ד בשבת ודאי אסור ואדרבה שבת חמור מנזקין וע' בב"ק דף ס' דפריך מ"ש מזורה ורוח מסייעתו דחייב בשבת ומשני התם משום מלאכת מחשבת דאסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא הרי דלענין שבת כל שנתכוין שידלק חייב ומכ"ש למ"ד אשו משום חציו דודאי חייב בשבת וכמ"ש הנמוקי' בב"ק דף כ"ב בשם הרמ"ה דלכך הי' אסור להדליק נר בע"ש שתדלק בשבת אי לאו דנחשב כמו שהדליק לגמרי ע"ש ולא מצינו שהר"ן יחלוק בזה והרי הנמוק"י זה דרכו להביא דברי הרנב"ר וכאן לא הזכירו כלל ואף דאפשר דלא הגיע לידו חדושיו לסנהדרין אבל עכ"פ פשיטא לי' להנמוק"י דאף גרם הדלקה אסור בשבת ובזה נראה מה שהאריך מעכ"ת לענין גרם כבוי דשרי להפוסקים ולפענ"ד דדוקא כבוי דבאמת הוי מלאכה שאצל"ג דפטור רק דהוא קרוב למלאכה דאורייתא וכמ"ש התוס' סוף כירה ולכך בגרם שרי אבל גרם הדלקה דהוא מלאכה דאורייתא וצריכה לגופא פשיטא דאסור אמנם נראה דגם גרם הדלקה נמי שרי וחילי דילי מהא דאמרו בשבת דף ק"כ ורמי דרבנן ארבנן ודר' יוסי אדר' יוסי וכו' ומשני שאני התם דכתיב לא תעשון כן לד' אלהיכם עשי' הוא דאסור גרמא שרי ופריך אי הכי ה"נ כתיב לא תעשה מלאכה עשי' הוא דאסור גרמא שרי ע"ש הרי וגם בשבת לא אסרה תורה רק עשי' ממש אבל גרמא שרי וא"כ מה דהדלקה הוא מלאכה עשי' הוא דאסור גרמא שרי ע"ש ולפ"ז צריך לומר דמה דהקשה הנמוק"י דיהי' אסור להדליק היינו משום דאי נימא אשו משום חציו. והיינו שבכל רגע ורגע שולח חיצו וא"כ הרי מדליק בשבת ואסור. וע"ז תירץ דהוה כאלו נדלק כלו בע"ש והיינו דמה שדולק בשבת אינו מעשה חדש רק שהוה גרמא דעיקר הדלקה הי' בע"ש ומה שידלק מכחו בשבת הוה רק גרמא ושרי כנ"ל ברור שוב נזכרתי שכן הוא בירושלמי פ"ב דשבת ה"א ולא בשמן שריפה אר"ח זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דולקת בשבת ופריך והא תנינין ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולין כדי שיצת האור ברובה ומשני בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה נעשית הוא מאליו ברם הכא וכו' הרי מבואר דבשבת לא אסרה תורה רק עשי' ממש אבל מה שבא בכחו שרי כמ"ש הנמוק"י וכפי אשר כתבתי פירושו דאינו רק גרמא אף למ"ד אשו משום חיציו וא"כ נתבאר מזה דל"מ מע"ש לתקן הכלי שעות ומדליק נר העומד מצדו מאליו דודאי שרי מידי דהוה אם מדליק נר בע"ש אלא אף אם מתקן כלי השעות בשבת והוא מדליק מאליו אח"כ הנר שעומד בצדו אינו רק גרמא בעלמא ושרי והתורה לא אסרה רק עשי' ממש ולא גרמא אלא שאפשר לומר דכיון שנעשה הכלי כך שבעת שמתקן ומעמיד הכלי הוא מדלקת הנר אפשר דהוה כבא בב"א והוא מדליק ממש הנר ואסור אבל בע"ש ודאי מותר מידי דהוי אם מדליק נר בע"ש כדי שתדלק בשבת וה"ה כאן ואף אם בשבת תדלק הנר ע"י תקון הכלי בע"ש ג"כ שרי והרי זה ודאי אינו רק גרמא בעלמא ושרי שוב נזכרתי מ"ש המג"א ס' שכ"ט ס"ק נ"ב להעמיד עלוקה ולמצוץ הדם בשבת דאסור ובחדושי הרב בס' אבן העוזר שם האריך ושם מבואר פלפולו של מעכ"ת וע"ש גם מצאתי שם דשבת חמור מנזיקין והביא דברי הש"ס ב"ק ושמחתי וע"כ לענין דינא נראה דשרי בע"ש לתקן הדבר ולא גזרינן אטו שבת דגם בשבת עצמו אפשר דאינו רק גרמא דמ"ש דבא בב"א לא נתברר עוד בבירור וא"כ עכ"פ בע"ש מותר כנלפע"ד:
סימן ו
א להרבני המופלג חריף ושנון מ' מאיר הכהן רפאפורט נ"י:
ב מכתבך הגיעני והנך יודע כי טרוד אנכי בענינים נחוצים בכ"ז עברתי במרוצה על דבריך מה שהקשת בהא דפריך ביבמות דף ל"ג זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה לאו עבודה הוא. וע"ז הקשית דלפמ"ש התוס' יומא דמ"ב בשם הר"י מאורליאנש דלכך שחיטה לאו עבודה היא דלא מקרי עבודה רק דבר שאינו נוהג בחולין ורק בקדשים אבל שחיטה דגם חולין צריכה שחיטה ל"ח עבודה וע"ז הקשית דא"כ למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ובכ"ז בקדשים צריכין לשחוט א"כ שוב הוי שפיר שחיטה עבודה וא"כ משכחת לה בשחיטת עוף. הנה טעית בזה דהא בשבת הוא רק קרבן צבור ובקרבן צבור לא משכחת לה עוף כלל ועיין רמב"ם פ"א ממעש' הקרבנות ובחולין ד"מ ד"ה חייב. ולאוקמי בעבר והקריב בשבת הוא דחוק. ובגוף הדבר דשחיטה לאו עבודה שנדחקו רש"י ותוס' תמהני דהוא מקרא מפורש ביחזקאל מ"ד דהכהנים שתעו בע"ז לא הוכשרו לעבודה רק לשחיטה ששחיטה כשרה בזרים יעו"ש וימצא דבר מבואר. ויעיין רמב"ן סוף יתרו שכתב דסכין של שחיטה אף דברזל לא בא בעזרה משום דשחיטה לאו עבודה הוא ודו"ק: מ"ש בשבועות ל"ה בתוס' ד"ה או שכתבו דאשמעינין נמצא אחד מהן קרוב או פסול בטל עדותן ול"ש קרבן שבועה וע"ז הקשית דגם זה מפורש במכות ד' ו' דנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה וממילא ל"ש קרבן שבועה. הנה ל"מ לר"י דס"ל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר משכחת לה בכהאי גוונא דעיקר קרבן שבועה בד"מ הוא ואף לר' משכחת לה בעדות מיוחדת שכתב הריטב"א במכות שם בשם הראב"ד דגם עדות מיוחדת בד"מ מצטרף קאו"פ לבטל עדותן. וע' בקצה"ח ס' ל"ו ס"ק ב' א"כ קמ"ל בכה"ג ודו"ק:
ג והנה לפי דבריו לא הי' צריך להקשות אמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה דהרי בעוף לכולי עלמא בעי מליקה בכהן כדאמרו בקדושין ל"ו בן עוף שקבע לו כהן במליקתו וכן אמרו בזבחים מ"ח וע"כ כמ"ש ולא קשה כלל:
סימן ז
א תשובה לאבי מורי הרב הגאון החריף הגדול המפורסים וכו' מוהר"ר ארי' ליבוש נ"י יום י"ג ניסן תר"ג. אשר כתבת בהא דכתב רבינו במעשה הקרבנות פ"ט הכ"ד דמעשה הלחם של שניהם חוץ לעזרה והכ"מ לא הערה מקורו ועיין בבה"ז וע"ז כתבת דלדעתך יצא לו מהא דאמרו בפסחים דף ל"ח דחלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן למכור בשוק יוצא בהן דמימר אמר אי מזדבן מזדבן אי לא מזדבין אפיק בה אנא וקשה דא"כ יהי' חולין למפרע בעזרה ועפ"ב מה"ש במלמ"ל ודוק עכ"ל הזהב והנה אם כי דבר חכמה אמרת לפע"ד אין משם ראי' דל"מ למה דהאריך המלמ"ל שם דחב"ע אינו רק איסור דרבנן לשיטת הרמב"ם א"כ כיון דהוא ספק שמא ימכרם לתודה ונזיר וא"כ ספיקא דרבנן ולקולא. ובאמת שצריך להבין לפ"ז הא דאמרו במנחות דף פ' דלמא לאו תודה היא והו"ל חב"ע אף דחב"ע רק איסור דרבנן הוא והו"ל ספיקא דרבנן צ"ל כיון דאסור לעשות ספק דרבנן לכתחלה ועמ"א סי' יו"ד ובמגן גבורים שם וא"כ אסור לעייל לכתחלה שיהי' ספק דרבנן אבל כאן דבשעת שאופה הוא אינו עושה ספק דרבנן דבאמת הם מותרות לתורה ונזיר ורק דאם יארע סיבה שלא יוכל למכרם פשיטא דבכה"ג לא מקרי עושין ספק דרבנן לכתחלה אלא אף אם נימא דהוא מן התורה מ"מ זהו כשהם עכ"פ ספק חולין אבל כאן באמת ראוים הם לנזיר ולתודה רק שיוכל להיות שלא יזדבנו היום שא"צ להם פשיטא דלא עשה שום איסור דלא הכניס חב"ע דהוא אפה לצורך תודה ונזיר ומה יעשה אם אינו מוצא קונה אתמהה הכי בשביל זה יהי' מקרי חולין בעזרה וז"ב. ומדי דברי זכור אזכור מה שישבתי דברי המרדכי פכ"ש סי' תק"ע שכתב ראיה דאם נאפה פת חמץ ומצה ביחד דלא אמרינן ריחא מלתא בפת דהרי הלחם תודה נאפית ביחד והיו בה חמץ ומצה והנה בסי' תמ"ז באו"ח מבואר בשם י"א ומקורו מתוס' ע"ז דאסור בכה"ג וכתבתי דהטעם הוא דלפמ"ש הרי"ף דריחא משהו מקרי א"כ אין ראיה מתודה דשם לא אסור במשהו משא"כ בחמץ ומצה וכתבתי בחידושי דראיית המרדכי הוא מש"ס הנ"ל דאמר דאי מזדבן מזדבן ואי לא אפיק בה אנא והוה משומר לשם מצה וקשה היאך יוכל לצאת בו חובת מצה הא לענין מצה יהי' אסור בשביל ריחא דבמצה אסור במשהו וע"כ דבפת לא שייך ריחא ודוק ועיין בטוש"ע או"ח סי' תנ"ו ובפר"ח מה שהביאו מלחה"פ ולחמי תודה ע"ש ודו"ק שוב ראיתי בש"ך יו"ד סי' ק"ח ס"ק ט"ו שתמה על הרמ"א שהוציא כן מהמרדכי דל"ל משהו דמנ"ל דלמא משהו אית לי' ולפמ"ש א"ש דא"כ אין להמרדכי ראיה מלחמי תודה דשם ל"ש משהו וע"כ דגם בחמץ מתיר אם הי' רק משהו רק בריח חזק וכ"ש להמרדכי דזה שכתב ר"ת דל"מ ריח בפת הוא משום דבעינן טעם וריח חזק נרגש ודו"ק. אברא דגוף הדבר לומר דחמץ בפסח דהוא במשהו ריחא מלתא חדשו המ"א סי' תמ"ז ס"ק ד' והוציא כך מהרי"ף דתלה ריחא במשהו אבל לפע"ד בחמץ ל"ש ריחא אף דאוסר במשהו דכל הטעם דחמץ במשהו הוא משום דהוה דבר שיל"מ לאחר פסח ולפ"ז הא קי"ל דריח נטל"פ מותר כמ"ש המג"א סי' תמ"ז ס"ק י"א א"כ לא שייך דבר שיל"מ דלאחר פסח לא יהי' שייך ריחא דיהי' נטל"פ ול"ש ריחא וכעין שכתבו דבמאכל המתקלקל ל"ש דבר שיל"מ מכ"ש במשהו וז"ב ובזה ניחא מה דכתב הרמ"א סי' ק"ח הך דיעה דבחמץ אוסר ריחא בשם הגהת סמ"ק ולא הביא כן משם הרי"ף ראש המורים וכבר תמה בזה השעה"מ בהלכות מ"א פי"א ולפמ"ש אין ראיה מהרי"ף לענין חמץ ולכך הביא מהגהת סמ"ק ותוס' ע"ז שהם כתבו בהדיא לענין חמץ בפסח ע"ש ודו"ק ומ"ש למעלה ראיה להמרדכי מהא דל"ת שעשאן למכור בשוק דהאיך יקחם למצה נתישבתי דאין ראיה דכיון דנאפית קודם פסח דע"פ אין מביאין תודה מפני החמץ וא"כ קודם הפסח דהוא בששים לא שייך ריחא ובפסח אינו חוזר וניעור כל שאין ממשות איסור רק ריחא בעלמא ועיין מ"א סי' תמ"ז ס"ק ז' ח' ודו"ק:
ב והנה זה ימים כבירים הקשיתי לשיטת הרי"ף דריחא מקרי משהו מהא דאמרו בשבת דף ס"ד דריחא מידי מששא אית בי' וע"ש דאף ח"ש לא מקרי הרי מבואר דלא הוה משהו והקשיתי לכמה חכמים ולא מצאו מענה וזה ימים לא כביר הראני אחד כי בשו"ת בשמים ראש העיר בזה בסי' ק"פ ונהניתי עד מאד אך כעת נתישבתי דאין ראיה משם דשם לענין שבת דתלוי בממשות הדבר ופשיטא דריחא שהוא רק נרגש והוא אינו נרגש במשוש ואינו חייב משא"כ לענין איסור דכל שבטל בששים אינו נרגש הטעם ואינו ניכר ממשות איסור ואפ"ה לרב לא בטל במב"מ והוה במשהו וא"כ חזינן דכל שנרגש אסרה התורה אף שכבר נתבטל ממשותו וטעמו וא"כ בריח שיש לו ריח חזק ונרגש כאן הריח של איסור ולכך אוסר אף בא"מ דעכ"פ משהו מקרי אף שאין בו ממש ולא טעם מ"מ נרגש בו האיסור ומן האמור נראה שצדקו דברי הכו"פ סי' ק"ח ס"ק ז' שדעתו דלהרי"ף כל מה שהוא למעלה מששים אוסר ריח ע"ש שמישב בזה כמה קושיות ומן האמור כאן נסתייעו דבריו ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ ודו"ק. ובחידושי אמרתי לישב קושיא הנ"ל ע"פ שאמרתי בביאור דברי הרי"ף הנ"ל דכתב דרב דס"ל ריחא מלתא שייך בהך דרב דס"ל מב"מ במשהו ודבריו תמוהין מאד דהא כאן הוה מבשא"מ ג"כ וריחא מלתא וגם קשיא דר"י אדר"י דר"י ס"ל מב"מ במשהו ואפ"ה ס"ל ברודה פת חמה דמותר וס"ל דריחא לאו מלתא וכבר התעורר בזה בגליון האלפסי המהר"ם מטיקטין ז"ל ע"ש ואמרתי בזה דהנה צריך להבין הך דחדש הרי"ף דריחא מלתא שייך בהך דמב"מ במשהו ולכאורה מה שיאטי' דמשהו וזה ולפע"ד נראה ע"פ מה שאמרתי בילדותי הטעם דס"ל לר"י דמב"מ במשהו הוא דהרי בהך דבגד שאבד בו כלאים דל"ש בו ביטול אף חוט אחת שלא נודע מקומו וכתבו התוס' והרא"ש בנדה דף ס"א דל"ד לבב"ח דבב"ח בטעם תלוי וכל שיש ששים ונאבד הטעם ל"ש איסור משא"כ בכלאים דל"ש טעם וכל שיש כאן חוט אחת כלאים ל"ש בזה ביטול ועיין בש"ך יוד סי' רצ"ט ס"ק א' ולפ"ז י"ל דה"ה במב"מ דע"כ לא שייך לומר דהתורה הקפידה על הטעם והרי מב"מ אינו נרגש הטעם וא"כ עיקר הקפידא הוא על מציאות הדבר שלא יתערב זה ולכך מב"מ במשהו וז"ב. ואחר שנים רבות הוגד לי וכמדומה שכן ראיתי בעצמי בכסא דהרסנא לש"ב הגאון מוה' שאול ז"ל ונהניתי דמתאמרה משמי' דגברא רבא כוותי' ומעתה אני אומר גם לענין ריחא מלתא דכיון דטעם ל"ש בזה ואין בו כדי נתינת טעם וא"כ כל דאמרינן ריחא מלתא היינו שנרגש בו הריח וא"כ ל"ש בזה ביטול בששים דע"כ לא שייך ששים רק בטעם אבל כאן דכל דההקפדה הוא על הריח וא"כ הו"ל דין מב"מ דהוא במשהו בשביל זה דל"ש בי' טעם וה"ה לענין ריח וז"ב ומעתה ל"ק מהך דשבת דבאמת ריחא אף משהו לא הוה רק דכל דריח מלתא לא שייך בי' טעם ול"ק כל קושיות הנ"ל דכאן אף בא"מ שייך ריחא מלתא דכל שאין שייך בו טעם מבשא"מ שוה עם מב"מ ולכך לר"י דס"ל ריחא לאו מלתא הוא וא"כ ל"ש משהו בזה דבאמת בריח אף משהו לא שייך וכמו שהוכחתי מהך דשבת ורק דלמאן דס"ל ריחא מלתא ממילא הוה במשהו דל"ש בי' טעם אבל אם ס"ל דריחא לאו מלתא ל"ש בי' משהו וז"ב ודו"ק היטב כי הוא נקודה נפלאה בכוונת הרי"ף ת"ל ומן האמור נפשוט מה שנסתפק בשו"ת שארי הגאון בעל נו"ב מהד"ת סי' ל"ה לר"י דמב"מ במשהו אם גם בבלוע שייך משהו ולפמ"ש הדבר מבואר בטעמו דכל דל"ש טעם אף בבלוע ל"ש ביטול וגם הדבר מבואר ברי"ף שהרי ריחא מלתא ודאי אין בו ממשות רק בלוע ואפ"ה שייך במב"מ כמ"ש הרי"ף ומה שנסתפק הרב השואל שם אם נימא דטכ"ע לאו דאורייתא הוה בבלוע מב"מ לא בטל כבר כתבתי בגליון הנו"ב שם דהדבר מבואר בחידושי רשב"א בסוגיא דזרוע בשלה דמקרי מב"מ ולא בטל לשיטת רש"י עכ"פ יהי' איך שיהי' דברי הרי"ף נכונים בסברא ויתישב בזה הרבה קושיות שהקשה הכו"פ בסי' ק"ח המעיין ימצא ואין להאריך ועיין שעה"מ פי"א ממ"א מ"ש בשטת הרי"ף ולפע"ד מ"ש נכון ת"ל. ומ"ש הרי"ף לענין פת שאפאה עם הצלי דאסור לאכלה בכותח דהו"ל דבר שיל"מ ותמהו כלם עליו דמה שייך דבר שיל"מ שאינו מותר לאותו דבר שנאסר ועיין בר"ן שם לפע"ד נראה שהדבר נכון דענין דבר שיל"מ נראה לפע"ד דהטעם דענין ביטול ברוב הוא רק ספק והתורה התירה אותו ספק וכמ"ש בשטה מקובצת ב"מ דף ז' גבי עשירי ודאי ולפ"ז לכך לבטל לכתחלה אסור וכמ"ש במק"א באורך שאין עושין ספק לכתחלה ולפ"ז גם לענין דבר שיל"מ י"ל דכל שיש לו היתר בלא ביטול הוה כעושה ספק לכתחלה דבשלמא אם בלא ביטול יאסר שפיר מועיל הביטול דאל"כ יאסר הדבר והוה דיעבד אבל כל שאפשר בלי הביטול שיהי' חוזר להיתירו הו"ל כלכתחלה וזה דוקא מב"מ דל"ש טעם אבל במבשא"מ דכל דלא נרגש הטעם הרי נתבטל הדבר ממציאות ולפ"ז בריחא מלת' דבאמת עכ"פ נרגש הריח שפיר כתב הרי"ף דכל דאפשר בלי כותח הוה כדבר שיל"מ. עוד נראה לפע"ד דבר חדש ע"ד הפלפול דהנה שיטת ר"ת הובא בתוס' מנחות דף כ"ב דדבר שיל"מ לא שייך רק בלח בלח ולא ביבש ביבש שהרי כתב דאף ר"י לא אמר רק בלח בלח ולא ביבש ביבש ולפ"ז יש לומר דבר חדש דהנה הר"י אבן פלט ז"ל והראב"ד דעתם דבכל דבר שחוזר להיתירו ל"ש לשער בכל מה דנפיק מיני' רק באומד מה דיצא ממנו וכל הפוסקים חלקו כיון דסוף סוף לא ידעינן כמה נפיק מיניה צריך ששים ע"ש ולפ"ז אני אומר דהא דמשערינן בששים אינו ברור שמתפשט הטעם בכלו רק דלחומרא צריך ששים דעד ששים יכול להתפשט ולפ"ז י"ל דבדבר שיל"מ אמרינן דלא נתפשט בכלו ונשאר עוד טעם וממשות באיסור מה שלא נתפשט ולא מועיל ששים וכמ"ש הראב"ד דלא משערין בכלו רק במה דנפיק בדבר החוזר להיתירו וניהו דלא קי"ל כן לחומרא אבל להיפך שיועיל ששים אמרינן להיפך דלמא לא נתפשט הטעם בכלו ולכך הוה במשהו וז"ב ולפ"ז גם בריחא מלתא שייך דבר שיל"מ דכל שיש היתר בלא כותח ל"ש לומר דבטל בששים דדלמא לא נתפשט בכלו ובאותו מקום שיש הריח הוא ממש כנלפע"ד ע"ד הפלפול אבל גוף דברי הרי"ף נכונים מאד לפע"ד ודו"ק היטב ולפמ"ש הפני יהושיע במס' ביצה דף ל"ט בטעם דמב"מ לא בטל משום דבמין בשא"מ נתבטל המיעוט במרובה וכמאן דליתא דמי משא"כ במב"מ דהמועט הוא במציאות כמו הרוב שהרי אין הבדל בין הטעמים כלל והו"ל כקבוע בפ"ע ע"ש א"כ י"ל דבריחא דנרגש הריח ולא נתבטל במרובה א"כ אף א"מ שוה למב"מ ול"ש ביטול ומיושבין דברי הרי"ף וז"ב וצ"ע לשיטת הפוסקים דקי"ל ריחא לאו מלתא ורב גופא רק משום משהו אסר א"כ אמאי מועלין בקטורת קודם שתעלה תמרותו כדאמרו בפסחים דף כ"ו והא ריחא לאו מלתא והרי אמרו שם דקול ומראה אין מועלין לפי שאין בהם ממש וא"כ ריח נמי הא אין בו ממש ומצאתי בתו"י בכריתות דף וא"ו שכתבו דריח דקטורת איכא איסורא אבל ריח יין נסך ונבלה פלוגתא דאביי ורבא בפסחים וכוונתם מהא דריחא מלתא ובע"ז דף ס"ו נחלקו אביי ורבא ובאמת לפמ"ש התוס' בע"ז שם י"ל דגם אביי מודה ע"ש ועכ"פ התוס' דמו הדברים וא"כ קשה טובא הא חזינן דשם ריחא מלתא ואף די"ל דקטרת הריח חזק והוה כמו פת חמה הא לשיטת הרי"ף כל ריח אין בו רק משהו וא"כ בקטרת דבעי שיעור ואיך מועל בזה הא ריחא לאו מלתא הוא ואין בו רק משהו וצע"ג אלא שדברי הפ"י לפע"ד תמוהין דכתב דטעם דר"י כיון דהם מין אחד לא נתבטל הטעמים והו"ל האיסור בפ"ע והו"ל קבוע וקשה ל"מ לשיטת הרמ"א בסי' צ"ח דלענין מב"מ אזלינן בתר שמא א"כ אין מקום לדבריו דאף שטעם אינו שוה מקרי מב"מ ואף לפמ"ש הש"ך והפר"ח מילא ידיו דאזלינן בתר טעם ולא בתר שמא מ"מ זה דוקא לדידן אבל לר"י ולרבא דאמר בע"ז דף ס"ו דבתר שמא אזלינן מה יענה הפ"י דשם לא שייך טעם שלו ועש"ך שם דהעלה דלר"י ודאי תלוי בשמא והן נסתר מחמתו גם מה שכתבתי לעיל בטעם דמב"מ דלא הקפידה על הטעם הן אמת דגם הר"ן כתב בנדרים דף נ"ב בטעם דמב"מ לא בטל לר"י משום דכל דבר שדומה לחברו אינו מחלישו ואדרבא עוד מחזקו מ"ש וכפי הנראה גם זה אינו רק אם אזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא וצ"ע דהרי הש"ך כתב בסי' ק"ב ס"ק ג' דבדבר שיל"מ אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא כרבא וא"כ ל"ש טעמו של הר"ן ובזה נראה לפע"ד לישב מ"ש הת"ח בטעם דנתערב בשא"מ בטל בששים בדבר שיל"מ משום דאינו נקרא ההיתר על שם האיסור רק על התערובות שהיא א"מ ותמה הט"ז שם דלמה לא כתב טעמו של הר"ן בנדרים ולפמ"ש י"ל דשם דאזלינן בתר שמא ובפרט לשיטת הרמ"א בכ"מ מב"מ אזלינן בתר שמא אף לדידן ומכ"ש בדבר שיל"מ וא"כ א"א להיות כטעמו של הר"ן ובזה אני אומר לישב דברי הרשב"א וכן קי"ל להלכה בסי' צ"ח ס"ב דאם נתערב במינו ושא"מ ונשפך כל שהי' רובו היתר במינו אמרינן רואין את שא"מ כאלו אינו וכו' ותמהו המהרש"ל והש"ך והאחרונים דע"כ לא אמרו סליק לר"י רק משום דבמין במינו ל"ש טעם אלא שגזה"כ הוא אמרינן סליק את מינו אבל בשא"מ איך שייך סליק הא מ"מ ספק הוא דלמא נ"ט ולפמ"ש א"ש דלר"י אזיל בתר שמא לענין מב"מ אף דלא שוה בשמא וא"כ יש בו בנו"ט ואפ"ה אמרינן סליק ממילא גם בשא"מ הוא כן וז"ב אך לפע"ד לולא דמסתפינא הייתי אומר דאיפכא מסתברא דר"י במב"מ ודבר שיל"מ דהוה מב"מ ודאי רק בטעם תלוי וכטעמו של הר"ן דל"ש רק לענין טעמא ולא לענין השם אבל לדידן דקי"ל מב"מ בטל ברוב אדרבא בשמא תלוי ולא בטעמא דמ"ש הש"ך דכל שבטעם אינו שוה אף ששוה בשם מה מועיל הא נו"ט וההיתר נהפך לאיסור לא ידעתי טעמו של דבר כיון דהתורה אמרה אחרי רבים להטות אף שנרגש הטעם אדרבא אמרינן האיסור נהפך להיות היתר כמ"ש הרא"ש לענין יבש ביבש וה"ה בלח בלח ואדרבא בלח בלח שנבלל שייך יותר הסברא הזאת דכבר נתבטל ברוב ונעשה היתר ומראש צורים נראה דאחרי רבים להטות שכתוב בדיינים ושם ג"כ שווים בשמא דדיינים מקרו ובטעמא לא שוו שזה אומר פטור והם אומרים חייב ולהיפך ואמרה תורה אחרי רבים להטות וא"כ ה"ה בכ"מ דהם שווים בשמא ולא בטעם ואזלינן בתר רובא ובאמת במין בשא"מ צדקו דברי הש"ך דכל דמחולקים בטעם אף שאינם שוים בשם ג"כ מקרי מין בשא"מ והעיקר תלוי בטעם והכלל דמבא"מ הם כשאינם שווים בשמא ובטעם ומין במינו הוא כשהם שווים בשמא דבזה קי"ל כרבא וז"ש הרמ"א ולענין מב"מ אזלינן בתר שמא ולא כתב דלענין מב"מ וא"מ אזלינן בתר שמא ולא בטעם משום דבא"מ כל ששוים בטעם לא מסתבר דלבעי ששים כיון שאינו נרגש הטעם ורק לענין מב"מ תלוי בשמא אף שאינו שוה בטעם ומכ"ש אם שווים בטעמא ולא שווים בשמא דניהו דלא נקרא מב"מ מ"מ לא נרגש הטעם ואולי כיון דבמשא"מ נרגש הטעם מחמרינן מדרבנן וצריך ששים ועכ"פ כששוים בשמא ודאי דהוה מב"מ אף דאינם שווים בטעמא וז"ב ויש לישב בזה כל קושיות וראיות הש"ך וגם קושיות הפר"ח יש לישב ודו"ק ואין להקשות לשטת הרמ"א דאזלינן בתר שמא דא"כ מב"מ לר"י דיליף מדם הפר ומדם השעיר והא פר ושעיר שחלוקין בשמות לא מקרי מב"מ אך באמת ל"ק דמלבד דלר"י בודאי אזלינן בתר טעמא וכמ"ש דהרמ"א מודה בזה אף גם לשיטת הש"ך דלר"י אזלינן בתר שמא מ"מ בדם הפר ודם השעיר כיון שהדם שוה דמי לביצי עוף זה בשל זה אף בטמאות עם טהורות דמקרי מב"מ דהביצים שווים וכמ"ש באו"ה והאגור והובא בב"י סי' צ"ח וה"ה בזה דהדמים שווים ועיין בטוש"ע או"ח סי' שי"ט סט"ו לענין ביצים דהחלמון והחלבון מקרי שני מינים ונ"מ גם לענין זה לענין שמא וטעמא:
ג ומדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי מקשים לפמ"ש התוס' בע"ז דף ס"ו בשם יש מפרשים דכ"מ דאסור במשהו אסור אף נוטל"פ א"כ היאך נסתפקו בע"ז דף ס"ח אם רב ס"ל נו"ט לפגם אסור דמהיכן יליף לה מגיעולי עכו"ם והרי רב ס"ל מב"מ במשהו וא"כ יש לומר דהגעילו בשביל שמא יבשל במינו ויאסור אף נוטל"פ והנה לפמ"ש למעלה דלר"י דמב"מ במשהו תלוי בטעם א"כ שוב כל שנוטל"פ שוב אינו שוה בטעמא ושוב ל"ש מב"מ במשהו וממילא נוטל"פ מותר בזה והתוס' שם קאי אליבא דרבא דס"ל בתר שמא אזלינן משא"כ אליבא דאמת דסוף סוף ניהו דאינו נרגש כ"כ מ"מ זה לפגם ואינם שווים בטעמא בודאי וז"ב ובלא"ה י"ל דע"כ לא אסרו התוס' במשהו בנוטל"פ רק היכא דליכא רק משהו דאז אינו נרגש הטעם א"כ אף נוטל"פ ל"ש דאינו נותן טעם כלל משא"כ אם יהי' בו טעם באמת כל שהוא לפגם מותר כמו שהארכתי בחידושי למס' ע"ז שלמדתי זה שנתים בעיון והרבה פלפלתי שם בזה א"כ שפיר צריך גיעולי עכו"ם דמסתמא אין ששים נגד כל הקדירה ואף אם יש ששים אבל התורה אצרכה גיעולי עכו"ם כשיש בו טעם בודאי וא"כ בזה הרי נוטל"פ ומותר וגם דא"כ הוה ס"ס ספק שמא לא נשתמש בה מינו וגם דלמא נרגש הטעם ושרי ודו"ק. ובגוף דברי הש"ך הנ"ל בסי' צ"ח אני תמה דאמאי לא הביא מ"ש התוס' בחולין דף צ"ז ד"ה אמר רבא וכו' במה שהקשו דרבא אמר במב"מ דליכא למיקם אטעמא בששים והרי הוא ס"ל דחמרא חדתא בענבי דהוה במשהו וכתבו בשם רבינו אפרים דהי' דוחה דבחולין מיירי בחמרא חדתא בענבי וקרי לי' מב"מ לפי שטעמם שוה ויש להם דין מבשא"מ דהא רבא אזל בתר שמא וע"ז כתב דאין נראה לומר כן דכיון דאזיל בתר שמא לא הי' קורא אותו מב"מ הרי לך בהדיא דענין מב"מ בשמא תלוי וכשיטת הרמ"א ומהתימה על הש"ך שהביא דברי התוס' הנ"ל במ"ש דהא דאזיל רבא בתר שמא מיירי בטבל ויי"נ לראי' לשיטתו ולא הרגיש דהרי רבינו אפרים רוצה לפרש דלא כר"ת ורבא לא מיירי ביי"נ וטבל ורצה לחדש דזה נקרא מב"מ ויש לו דין מב"מ וע"ז דחו התוס' דא"א לומר כן הרי בהדיא דצדקו דברי אא"ז הרמ"א דאזלינן בתר שמא לענין מב"מ ומהטעם שכתבתי והמעיין בפר"ח בסי' צ"ח וסי' צ"ט וסי' ק"ב יראה דס"ל דכל שמרגישין הטעם ל"ש ביטול דטעימתו זו הכרתו אבל באמת אין זה נכון דכל שנתבטל ברוב ונהפך האיסור להיות היתר מה בכך דניכר האיסור הא כבר נעשה היתר ואף דגם מב"מ צריך ששים מדרבנן משום שמא יבא לבשלם היינו מדרבנן כיון שבא"מ הי' נו"ט אבל מה"ת מב"מ כל שנתבטל נהפך האיסור להיות היתר ועכ"פ כשיש ששים בודאי לא שייך טעימתו זו הכרתו ודו"ק היטב:
ד והנה בהך דריחא מלתא שהארכתי למעלה אני תמה כעת בהא דאמרו בביניתא דאטווי בהדי בשרא אסרה רבא מפרזקיא למכלה בכותחא ופרש"י משום דקסבר ריחא מלתא וצ"ע דהרי התוס' כתבו שם ד"ה מאי לאו דרש"י ס"ל דאף ללוי דאומר ריחא לאו מלתא הוא לכתחלה אסור ועיין במהרש"א שכתב מהיכן יצא להם מרש"י כן ע"ש וא"כ שוב אסור אף ללוי לאכל בכותח לכתחלה דזה מקרי לכתחלה והא יכול לאכול בפ"ע שלא בכותח ובזה הי' מקום לישב קושית התוס' בפסחים דף למ"ד דאמאי לא אסר בפת שאפאה עם הצלי לאכול אף במלחא וכתבו כיון דלא נאסר רק משום ריחא לא אסר כולי האי וזה דחוק ולפמ"ש י"ל דהם ס"ל דריחא לאו מלתא רק שמ"מ אסור לכתחלה וא"כ דוקא בכותח אסור דזה מקרי לכתחלה אבל אם נאסר גם במלחא שוב יהי' אסור לאכול אף בפ"ע ג"כ ואין לך דיעבד גדול מזה והתוס' לשיטתם דס"ל דאף לכתחלה שרי ללוי הקשו שפיר אבל לרש"י קשה. אמנם י"ל דמשמע לרש"י דכיון דריחא לאו מלתא הוא שוב בטל בששים וא"כ גם משום סכנה ליכא ועיין בט"ז סי' קט"ז ביו"ד ס"ק ב' ובנקה"כ שפלפלו בזה וא"כ איך אוסר מטעם ד"א אף במלחא משום דקשיא לריחא והא ריחא לאו מלתא ולא שייך סכנתא וע"כ דריחא מלתא הוא ולפ"ז מזה ראיה ברורה דכל שיש ששים אף בסכנה מותר דהרי כל ענין דאסר רב בריחא מלתא כתב הרי"ף משום דמשהו איכא וא"כ שוב יכול להיות אף ללוי דס"ל דריחא לאו מלתא היינו דהוא לא סבר מב"מ במשהו אבל בסכנתא דאסור במשהו אוסר וע"כ דאיסור וסכנה שווים והנה בגליון הש"ע סי' קט"ז שם כתבתי דלפי מה דמבואר בחולין דף יו"ד דאף רובא דאיתא קמן ל"מ לענין סכנתא וחיישינן למיעוטא ועיין בתוס' פסחים קט"ו ע"ב ד"ה קפא א"כ לפ"ז מהראוי שלא יועיל ששים בסכנה דהרי ניהו דהטעם בטל בששים אבל גוף כמות האיסור ע"כ משום ביטול ברוב קאתינן עלה ועיין בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל ביו"ד סי' י"ד שתמה על הנו"ב שטעה בזה ובכמה מקומות החליט כן ואני כתבתי דדברי הנו"ב נכונים דכל שהטעם אינו נרגש הוה כעפרא בעלמא ושרי ועכ"פ זהו לענין איסור אבל לענין סכנה דמ"מ זהרורא דסכנה איכא בי' וע"כ צריך לתורת ביטול ברוב מהראוי שלא יועיל ששים דלא עדיף מרובא דאיתא קמן ושוב דברי רש"י תמוהים ודו"ק היטב. שוב ראיתי ברי"ף בפג"ה שכתב באמת דהא דאסר לאכול בכותחא הוא משום דאף ללוי לא שרי לכתחלה וזה הוה כלכתחלה ושמחתי מאד שבהשקפה ראשונה אמרתי כן ועכ"פ על רש"י תימא רבה לפי הבנת התוס' דא"כ למה נדחק דסבר כרב וע"כ כמ"ש דאל"כ עכ"פ במלחא שרי ולפ"ז צ"ל לדירן דאסרינן אף במלחא י"ל משום דסכנה אסור אף במשהו ודו"ק. והנה לפי מה דמבואר בסי' ק"ח בהג"ה ביו"ד דבדבר חריף ודאי ריחא מלתא הוא לפ"ז צריך להבין דאמאי לא אסר במלחא משום ריחא אף בלי סכנה דהא מלח ודאי יש לו דין חריף ועיין בש"ך סי' ס"ט ס"ק ל"ח שמשמע כן וגם מצד הסברא פשיטא דכיון דהוה כבישול וצלי ודאי חריפות יש בו וא"כ שוב הוה בזה ריחא מלתא וחורפי' מחליא לי' לריח אשר נבלע בו מורגש והו"ל כממש וצ"ל דדוקא כשבעת שנצלה הי' האחד חריף אבל אח"כ אין החריפות עושה הריח שבו כממש ועיין ביש"ש פג"ה סי' ט"ו שממרוצת לשונו נראה שהבין אפילו במלחא היינו שאף בנמלח ביחד דגים ובשר אסור ובאמת ז"א דמליחה אינו אוסר בדג ובשר ועיין בט"ז וש"ך סי' ע' ס"ו ודו"ק. והנה הרמב"ן והריטב"א בע"ז דף ס"ו כתבו דמש"ה החמירו לאכול עם הבשר כיון דלא בדילי מינה והיתר בהיתר הוא אף דריחא לאו מלתא הוא בזה החמירו וע"ז הקשה נד"ז יניק וחכים כמר אברהם נ"י דא"כ מה פריך הש"ס מפני תערובות טעמים הא שם בודאי היתר בהיתר הוא והשבתי דבפסח לא החמירו חומרא דרבנן כי האי כמ"ש התוס' בפסחים ריש כיצד צולין לענין כבדא עילוי בשרא ודו"ק. והנה בשנתרי"ב י"ד שבט למדתי סי' תמ"ז והמג"א הביא שם קושית מהרי"ל דמ"פ בפסחים שם לימא תיהוי תיובתא דרב והא י"ל דל"מ גדי וגדי דהוה מב"מ אלא אף גדי וטלה דהוה מבשא"מ נמי וכתבתי על הגליון דלק"מ דבאמת צ"ב להרי"ף דפירש טעמא דרב משום דס"ל מב"מ במשהו קשה התינח מב"מ מבשא"מ מא"ל ובאמת בצל"ח בסוגיא ראיתי דצידד דרי"ף ס"ל דוקא מב"מ הוא דריחא מלתא וז"א דמבואר שם דאף במבא"מ ריחא מלתא וצ"ל דריחא לא דמי לטעם דטעם בא"מ מבטל הטעם של האחר אבל הריח מ"מ נרגש ובשלמא למאן דס"ל דמב"מ בטל א"כ ע"כ דס"ל דלא אכפת לן במשהו א"כ גם בריח הוא כן אבל כיון דס"ל לרב דמב"מ במשהו וא"כ בריח דנשאר עכ"פ משהו דאטו לפי שהוא א"מ לא נרגש הריח משהו ולכך אסור ולפ"ז שוב אין רבותא בא"מ יותר מבמינו דאם אתה אומר דיש רבותא יקשה מנ"ל לרי"ף באמת דאסור בא"מ וע"כ דזה סברא פשוטה דלגבי ריח ל"ש לחלק בין מב"מ לא"מ א"כ שוב קשה על רב מאי אפילו וז"ב. ובגוף קושית המהרי"ל והצל"ח מביא ג"כ קושיא זו בשם הרב מוהר"ל קאסוויץ ז"ל נראה לפע"ד דבאמת בפסחים דשניהם היתר ל"ש לומר דמבא"מ בטל דהא היתר בהיתר לא בטל אברא דלפמ"ש בתשובה דהיתר בהיתר לא בטל הוא מטעם דהו"ל דבר שבא לעולם בתערובות דל"ב ואף לפמ"ש הכו"פ סי' ק"ב לחלק בין ההיתר הי' ניכר בפ"ע דאז בטל אף שבא לעולם בתערובות היינו דוקא כשאחד איסור אבל כאן דבתחלה שניהם היתר רק שבא לעולם בתערובות ושניהם נאסרו בב"א לא שייך ביטול והארכתי בזה ומעתה קשה לפמ"ש הנו"ב במהד"ת חלק יו"ד דמה שבא לעולם בתערובות לא שייך ביטול זה דוקא ברוב אבל בששים בטל ואף דבישועת יעקב דחה דהא כל ששים הכמות איסור צריך להתבטל ברוב והארכתי בזה במק"א אמנם זה שייך לענין תערובות איסור אבל לענין ריח דבאמת אין בו כלל כמות האיסור רק שנרגש בו ריח שוב גם היתר בהיתר מהראוי להיות בטל בששים והדרא קושיא לדוכתה דשפיר איכא רבותא בגדי וטלה וע"כ מחוורתא כמ"ש דלענין ריח ל"ש ביטול בששים וכמ"ש ודו"ק היטב: והנה המרדכי פ"ב דפסחים הביא ראי' דריחא לאו מלתא בפת איסור ובפת היתר דהרי לחמי תודה נאפו ביחד והי' עשרה חמץ ושלשים מצה ונאפו בתנור אחד ועיין ש"ך יו"ד סי' ק"ח וכו"פ ובפר"ח או"ח סי' תס"א מ"ש בזה ולכאורה רציתי לומר דכיון דהוה מב"מ ל"ש ריח דאינו נרגש ולמ"ד מב"מ בטל מה אכפת לן במשהו וכבר כתבתי כי מב"מ גרע מבשא"מ וישבתי בזה דברי הרי"ף אך אכתי יקשה דא"כ לר"י דמב"מ במשהו יהי' אסור לאפות בתנור אחד וזה לא שמענו ובכו"פ הרגיש קצת בזה יעו"ש וגם קשה לפע"ד דאף לרבנן הא מצות אין מבטלות זא"ז וא"כ כיון שהמצה והחמץ הכל לחמי תודה א"כ לא יתבטלו אף לרבנן ועתוס' מנחות דף כ"א ד"ה מכאן שכתבו דבאיסורי אכילה הכל מודים דאין מבטלות זה בזה אך לפע"ד נראה בגוף ראיית המרדכי דהנה באמת מה דלחמי תודה היו שלשים מצה הוא דהתורה רצתה שתהי' לישתה ועריכתה ואפייתה מצה אבל מה שמקבלת טעם חמץ מעלמא זה לא מצינו שאסרה תורה ואטו לאחר שנאפית מצה אם ירצה לבוללו ולאכלו עם חמץ אטו אינו רשאי כל שגוף השלשים חלות היו מעצמם מצה וגם נאפו בעצמותם מצה רק שקבלו חמץ מצד שנאפה חמץ עמו זה לא נאסר מעולם וז"ב כשמש לפע"ד ובזה נסתר דברי הכו"פ סי' ק"ח ס"ק ז' בסופו ע"ש והנה במ"ש לעיל מה שנחלקו הנו"ב ודו"ז בישועת יעקב אם ביטול בששים צריך לבא מתורת ביטול ברוב מצאתי בספר גינת וורדים להפרמ"ג כלל נ"ז שכתב בפשיטות כמ"ש דו"ז ז"ל והמחבר הנ"ל רב גוברי' באו"ה:
סימן ח
ראיתי בספר אלי' רבא סי' תמ"ג בסופו שכתב בשם התוס' דגידולי חמץ מותרין בהנאה ובראותי זאת תמהתי דלא מצאתי זאת והוא כתב בשם התוס' פ"ק דפסחים וכמדומה לפי מיעוט זכרוני שאין משם זכר מדבר זה ומצאתי שכפי הנראה סמך על גיסו הרב בעל חק יעקב שכתב כן בס"ס תמ"ג ס"ק ט' שכ"כ מדעתא דנפשי' דכמו דחליפין מותרין ה"ה לגידולין והביא כן בשם תוס' פ"ק דפסחים דגידולי א"ה מותרות מה"ת ג"כ ויגעתי ומצאתי שכוון לפסקי תוס' שם אות י"ח והמ"מ שם הוא מדברי התוס' ד"ה ואומר אבל תמהני דשם מדברין מגחלת א"ה ומצאתי בש"ס הנדפסים בווין שהוגה בפסקי תוס' שם גחלי א"ה וא"כ אין ראי' לגידולין אך לפע"ד נראה ראיה ברורה דגידולין מותרין מהא דאמרו חכמים מפרר וזורה לרוח וכתבו התוס' בפסחים דף כ"ח ובע"ז דף מ"ג דאף דבע"ז חיישינן שמא נעשה זבל ומגדל צמחים שאני ע"ז דאסור אף שלא כד"ה משא"כ חמץ דמותר דכתיב לא יאכל ובעינן כד"ה הרי בהדיא דלא חיישינן לגידולין בחמץ ומכ"ש בשאר א"ה דשלכד"א אינו אסור ועמלמ"ל הלכות יסה"ת שהאריך בזה ועכ"פ הגידולין שאינן רק סיבה רחוקה מא"ה דמותר וראיתי במקו"ח לשארי הגאון מליסא ז"ל שבסי' תמ"ג חולק על הח"י הנ"ל דבא"ה אסור הגידולין והביא ראיה מנטל כרכר וארג בו ולפמ"ש אין ראי' מע"ז ומ"ש מאפה הפת בא"ה ומכרה שנתפטמה מא"ה אין ראיה דזה לאו גידולין מקרי דשם אנו דנין שהוא נהנה מהפיטום ומהפת ע"י א"ה שגרם לזה ונהנה מא"ה אבל הגידולין שנעשו ע"י הע"ז שאינו הא"ה רק שנתהווה מזה פשיטא דמותר ואה"נ שגוף הכרשינין היו מותרין אח"כ כשנשתנו אבל הבהמה נתפטמה מהכרשינין בעצמם ומ"ש מהא דלא יעשה זבל משם תברא וכמ"ש בשם התוס' דדוקא בע"ז אסור ועיין בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ד' במה שכתב לחלק בין שנתמזג ונשתנה לשכינה החלטית ובין שכינה הרכבית ע"ש עכ"פ בדברי התוס' מבואר בהדיא דגידולין מותרין ובזה נראה דאף דחמץ אסור להנות מגחליה אף דהוא שלא כד"ה משום דעכ"פ מהאפר נהנה כד"ה אבל הגידולין אינו החמץ בעצמותו והח"י אינו מתיר רק אח"פ ולפע"ד נראה דאף בפסח גופא מותר וכנראה מדברי התוס' הנ"ל. והנה מצאתי בכתבי הקדש של אבי זקני הרב הגדול הצדיק מוה' דוב בעריש היילפרין זצלה"ה שכתב שאלה במי שזורע קודם פסח ועדיין לא הושרשו בקרקע שלא שהה ג' ימים קורם פסח אם מותר לזרוע יום או יומים קודם פסח הא החמיצו מלחות הקרקע ועדיין לא הושרשו והשיב דבר זה מוכח ממשנה במנחות דף ע' אם הושרשו קודם לעומר העומר מתירן ואם לאו אסורין עד שיבא עומר הבא ולכאורה קשה כיון דביום שני של פסח עדיין לא הושרשו ולא הי' עדיין ג' ימים עיי' בפסחים דף נ"ה דהשרשה דתבואה ג' ימים ואם איתא דהוה חמצו של ישראל כ"ז שלא הושרשו וא"כ הוה אח"כ כגידולי חמץ דאסור בהנאה מידי דהוה אערלה דהגידולין אסורין בהנאה כמבואר במסכת ערלה פ"א מ"ט וע"ש בתויו"ט וע"כ כיון דנתבטל בקרקע מותר לזרוע ובמק"א מצאתי עוד ראיה מהא דאמרו במנחות דף ס"ט ל"צ דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר ואתא עומר וחליף עליו ע"ש ולפמ"ש דגידולי חמץ מותרין בהנאה א"כ אין ראיה משם ובלא"ה יש לומר דמה שגדל בטל ברוב כמ"ש התוס' ב"ק דף ס"ט ועיין מג"א סי' שי"ח ובפרט במקום דלא הושרש שבודאי בטל מה שיגדל אח"פ. אברא דאכתי קשה ניהו דיבטל אח"כ או דהגידולין מותרין לאח"פ אבל עכ"פ איך זרעינהו קודם לעומר בתוך שלשה ימים והא עבר על ב"י י"ל דבאמת אפקרינהו או שמכר לעכו"ם קודם הפסח ואח"כ נעשה של ישראל שמכרו אח"כ להישראל ולא עייל שליש ביד עכו"ם דיהי' פטור מעומר מיהו בגוף השאלה נראה לפע"ד ברור דמותר לזרוע כיון דהוא בטל אגב קרקע כדאמרו בדף ס"ט בפירוש או דלמא בטלו להו אגב קרקע וא"כ ניהו דלענין איסור עומר ל"מ זאת דסוף סוף הוה כמאן דמנחי בכדא אבל לענין ביטול החמץ סגי בהכי דסוף סוף הוא מבטל להו ואינו רוצה בגוף החיטים האלו ואדרבא רוצה שיפסדו ויהיו כעפרא דארעא למען יצמחו ויצאו חטים טובים ואף שיקפיד אם ירצה איש לשרש אחת מהם אבל אינו רוצה בגוף החיטים ההם כ"א במה שיפסדו ויהיו כעפרא דארעא ויחזרו ויצמחו ובכה"ג ודאי מקרי ביטול לענין חמץ כנלפע"ד ואין כאן משום רוצה בקיומו דאדרבא רוצה שיפסדו בקרקע ודו"ק. אחר זמן רב מצאתי בתוס' ע"ז דף מ"ט ד"ה שאם שכתבו דבא"ה יש לאסור הגידולין שגם זה הנאה הוא אבל באיסורי אכילה לא ודבר זה נשמט מכל הגדולים הנ"ל אמנם לענין חמץ נראה לפע"ד דעכ"פ לאחר פסח ודאי מותר דלא גרע מנתערב חמץ שעבר עליו פסח בשיש ס' שרי אף להטור ולהמ"א לא צריך ששים א"כ מכ"ש בנתגדל ממנו דניהו דזה גרם שיגדל אבל עכ"פ נפסד מקודם ופשיטא דשרי וגם בפסח יש לדון דפ"ח באו לכאן וע"ז לא עבר על ב"י ול"ש קנסא קניס ר"ש וגם ניהו דזה הוה גורם אבל הו"ל זוז"ג ושרי מיהו בחמץ המ"א אוסר זוז"ג משום דמשהו הוה מ"מ לאחר פסח פשיטא דשרי וכמ"ש ודו"ק היטב:
סימן ט
א תשובה לחכם אחד
ב אשר שאלת בהא דאמרו בחולין דף כ"ח ת"ש מלק בסכין וכו' וא"א אין שחיטה לעוף מן התורה וכו' והקשית לישני דס"ל כזעירי דנשברה מפרקת ורוב בשר עמו נבלה וכדאמרו בחולין דף כ' הנה יפה שאלת אמנם לפע"ד נראה בפשיטות דהנה רבא מקשה שם וכי מתה עומד ומולק ומסיק דחותך בלא רוב בשר והנה צ"ב מה פריך וכי מתה עומד ומולק לשני דמצות מליקה בכך כמ"ש רש"י לענין אם נימא דטריפה היא ועריטב"א שם שכתב דכיון דמטמא בחיים לא שייך לומר כן וזה דחוק וצ"ל דרבא פריך אם נימא אין שחיטה לעוף מן התורה וא"כ שפיר א"א לומר דהכשירו בכך דמליקה הוא במקום שחיטה בחולין וכל דלא בעי שחיטה כלל א"כ איך שייך מליקה בנבלה דבשלמא אם צריך שחיטה א"כ כשם דנקיבת הוושט הוה נבלה ואפ"ה כשר בשחיטה דדרך שחיטתו בכך ועריטב"א שם ה"ה מליקה הוה כשחיטה אבל אם א"צ שחיטה ל"ש שם מליקה על נבלה ובזה ניחא מה דלא קשיא לי' לר"ח קושיות רבא די"ל דהוא ס"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת א"כ ל"ק כלל ומעתה כאן דאזלינן דאין שחיטה לעוף מן התורה א"כ ע"כ דבלא רוב בשר חותך דאל"כ הוה נבלה וכי נבלה עומד ומולק וא"כ שפיר מקשה דגם לזעירי ע"כ דלא הוה נבלה דאל"כ היאך עומד ומולק. וא"ל דאם אין שחיטה לעוף מה"ת שוב ל"ש וכי מתה עומד ומולק דהא לא אכפת לן בנבלה דז"א דכבר כתב רש"י בדף כ"ח דניהו דאין שחיטה לעוף מן התורה אבל עכ"פ נחירה בעי ונבילה שייך בזה ואף דמנזיר דף כ"ט לא נראה כן ברש"י עיין שו"ת בית יעקב סי' קס"ב שהאריך בזה שוב ראיתי בבאר יעקב סי' כ"ז שהקשה קושית מעלתו וע"ש מ"ש בזה והנלפע"ד כתבתי ודו"ק. אמנם העיקר נ"ל דהנה הט"ז ואחיו הגאון מהר"י הלוי זלה"ה האריכו בסי' כ"ז דאם נשבר המפרקת והחוט קיים כשר והביא הט"ז ראי' מהא דאמרו כאן ניהו דכי אתבר שדרה ומפרקת טריפה הוה והך שדרה כוונתו על החוט כמ"ש רש"י בזבחים דף ס"ב וא"כ למה לי תרוייהו ע"ש ואני אומר שאין זה מוכרח דבאמת שם דחותך בציפורן ואינו חותך רוב בשר עמו כמו דמסיק שם בהדיא וא"כ יכול לשבור השדרה דהיינו החוט ג"כ ואינו רק טריפה מחמת פסיקת החוט ולכך פירש"י שדרה היינו החוט דאל"כ לא יהי' אף טריפה אבל בסכין דחותך רוב בשר כמ"ש בבאר יעקב שם ועיקר הקושיא הוא כן כיון דחותך בסכין ע"כ חותך רוב בשר א"כ הוה טריפה עכ"פ אף בלי פסיקת החוט וכמ"ש הט"ז בשם אחיו הגאון ז"ל וז"ש דניהו דאתבר שדרה ומפרקת טריפה הוא והיינו אף אם החוט קיים דעכ"פ טריפה הוא וא"כ ממילא תהני לה סכין ובזה נראה לפע"ד לישב קושית התוס' שהקשו דלר"י דאמר דמלק ונמצאת טריפה אינו מטהר דשחיטתה מטהר ולא מליקה א"כ מה פריך הש"ס תהני לה סכין לטהר מידי נבלה ולפמ"ש א"ש דבאמת לאח"כ חתך רוב בשר וא"כ הוה ודאי נבלה ולכך כשנמצאת טריפה ל"מ המליקה לטהר מידי נבלה דבאמת נבלה גמורה הוה אבל הש"ס פריך קודם שחתך רוב בשר אז הי' יכול הסכין לטהר מידי נבלה קודם שחתך רוב בשר עמה ובזה הי' מקום להאריך בדברי הט"ז שם אבל צ"ע הדברים כי לא נפניתי כעת. עוד נראה לי דבר חדש דהנה רש"י פירש בדברי זעירי דאף שמפרכסת חשובה כמת' ע"ש ולפ"ז נ"ל ברור דזה דוקא לדידן דבשחיטה תליא מלתא א"כ כל שנשבר המפרקת ורוב בשר עמו א"כ הוה נבלה אף שמפרכסת אבל אם נימא דאין שחיטה לעוף מן התורה וא"כ הוה כמו לב"נ דבמיתה תליא א"כ כל עוד שמפרכסת עדיין לא קרינן בי' מתה כמו דאמרו בדף ל"ג ושם אזלינן אם אין שחיטה לעוף מן התורה ושפיר פריך הש"ס ודו"ק ואף דנחירתו זו הוא שחיטתו אבל בעינן מתה ממש ודו"ק. והנה בהא דאמרו בזבחים דף ס"ט ע"ב דר"מ ס"ל מה בהמה דבר שמכשירו לאכילה מטהרו מידי טומאתו אף עוף דבר שמכשירו לאכילה מטהרו מידי טומאתו ושאל אותי החריף מוה' מאיר בר"ם נ"י לר"מ דממעט עוף דאינו אסור באבמה"ח כדאמרו בחולין דף ק"ב דוזבחת מבקרך ומצאנך ולא בעוף והפרמ"ג נסתפק דאף עשה שאינו זבוח לא נהיג בעוף לר"מ וא"כ היאך שייך לומר לר"מ דדבר המכישירו באכילה מטהרו מידי טומאתו דהא ל"צ כלל שחיטה ולפע"ד לק"מ לפמ"ש התוס' בחולין דף כ' ד"ה אילימא וד"ה לא דאף למ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה מ"מ נחירה בעי בסימנים וא"כ זהו הוה כשחיטה דמטהר מידי טומאתו וגדולה מזו כתבו התוס' בחולין דף צ"א דאף ב"נ נצטוו עכ"פ לנחור ובאמת שדבריהם תמוהים שם ועיין ספר תפארת ישראל פרק י"ט לאא"ז הגאון מהר"ל מפראג ז"ל אבל עכ"פ בישראל בודאי בעי עכ"פ נחירה וזהו מקרי דבר המכשירו באכילה ודו"ק היטב ומה שהקשה עוד בהא דנחלקו שם ר"י ור"ל באבמה"ח מהטריפה אי חייב שתים והקשה הוא דלמה לא יתחייב שלש לר' יהודה דס"ל בזבחים דף ס"ט דטריפה ששחטה מטמא ול"מ לפירש"י דמטמא כלו ואף לפירוש התוס' עכ"פ אותו אבר מטמא ע"ש שכ"כ בשם רבינו חיים ולפע"ד לק"מ דאה"נ דר' יהודה ס"ל כן אבל אנן לא קי"ל כן רק כר"מ ור' יוסי דדוקא מליקה מטמא אבל שחיטה אינו מטמא כמ"ש רבינו בפ"ג מאה"ט ה"ז ע"ש ועיין בחולין דף ע"ב דס"ל לחכמים דמגע טריפה שחיטה ע"ש ואף במוקדשין אינו מטמא רק מדרבנן וע"ש בדף ע"ג וא"כ לק"מ ודו"ק. ודרך אגב אומר במה שראיתי בספר נדפס מחדש שהביא בשם אחד שהקשה בהא דכתבו התוס' בחולין דף כ"א ע"ב ד"ה ואינו שכתבו דאביי לטעמי' דס"ל דאם מתה אינו עומד ומבדיל דהא פריך לעיל והא עולת העוף דבעי ב' סימנים וכי מתה עומד ומולק ולית לי' טעמא כדי לקיים מצות הבדלה עכ"ל וע"ז הקשה דאדרבא אפכא מבואר כיון דאביי לית ליה מצות הבדלה א"כ ע"כ ס"ל דאם מתה עומד ומולק דאל"כ קשה על אביי קושית רבא דאם מתה עומד ומולק והמחבר נדחק בזה והאריך בזה בדחוקים ודבריו תמוהים דאיך אפשר שאביי ס"ל דמתה עומד ומולק אבל הדבר פשוט דהא באמת הש"ס מסיק דחותך שדרה ובשר בלא רוב בשר וא"כ אינה מתה עדיין ואף דאביי ס"ל דרוב בשר מעכב היינו דלאחר שחתך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר כשהגיע לושט חותך סימן אחד עם רוב בשר א"כ בשעה שמולק לא מתה דהא לא הי' אז רוב בשר עמו וז"ש התוס' דלאחר שחתך סימן אחד עם רוב בשר אז לא שייך הבדלה דהא כל שמתה כבר היאך עומד ומבדיל דהא אביי ס"ל דלא שייך מצות הבדלה כל שכבר מתה ודברי התוס' נכונים ופשוטים והמחבר שם האריך בדחוקים אשר לא ניתן לכתוב כלל ובחק נתן הספרדי מביא המחבר שהקשה קושיא זו וכתב דבחטאת הוא דס"ל לאביי דל"ש לקיים מצות הבדלה משא"כ בעולה וכתב המחבר שאין לו הבנה והנה הספר ח"נ הנ"ל אין אתי אבל אני אבאר לו הדברים דבחטאת דחתך רוב בשר אחר סימן ראשון א"כ לא שייך אח"כ מצות הבדלה שכבר נגמר מצותו בסימן ראשון ומה מבדיל אח"כ אבל בעולה דחותך שני סימנים עם רוב בשר א"כ אימת בא הבדלה כשעודנה חיה דבלא רוב בשר עודנה חיה וז"ב כשמש: שוב ראיתי במהרש"א דף כ' שם בד"ה וכי מתה שביאר שם כן כוונת התוס' יע"ש שהטמין ברמז ודו"ק:
ג והנה ביום ד' וישלח תרי"ד הגיעני שו"ת מתלמידי החריף מוה' סענדר שארשטיין ובתוך חידושיו כתב תמיה גדולה על המהר"ם לובלין בחידושיו לחולין כ"ח דמה משני בנזיר כ"ח אין שחיטה לעוף מה"ת הא מכי תבר שדרה ומפרקת הוה טריפה עכ"פ וכתב די"ל דלפי המסקנא אף טריפה לא הוה דהכל בא בב"א כיון דמולק מן העורף וחותך הסימנים הוה בב"א יעו"ש וע"ז תמה מעלתו מדברי התוס' בדף כ' ד"ה לא שכתבו דבפ' התכלת ל"ד נבלה רק טריפה והרי דלפי המסקנא הוה טריפה עכ"פ הנה הפלאה זו א"י מהו דבאמת התוס' חולקים בזה על סברא זו וס"ל דהו"ל טריפה אבל הסוגיא דנזיר א"ש דס"ל כסברא זו דלא הוה נבלה ולא טריפה וגם התוס' בנזיר כ"ח ס"ל כן ועשו"ת בית יעקב סי' קס"ב ובחידושי הרשב"א ובבאר יעקב סי' כ"ז האריך בזה והנה מ"ש מעלתו ליישב דברי המהרש"א בחולין צ' תוס' ד"ה קדשים שהקשה הא דהותר מליקה לגבוה אף דאינו מן המותר לישראל משום דהותר לכהנים ותמה השעה"מ פ"ח ממ"א הא כשם דחלב ודם מצותו בכך גם מליקה מצותו בכך וגם מה זה שתירץ דהותר לכהנים הא אמרו בש"ס חולין דף ק"כ דשאני כהנים דמשלחן גבוה קזכו והנה ע"ז חידש דבאמת מצות מליקה הוא אף מחזיר סימנים לאחורי עורף ומבואר במהר"ם לובלין שם דאם החזיר הסימנים אחורי עורף אינו רק טריפה למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה ולמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אינו אף טריפה כשהחזיר ולפ"ז שפיר הקשה המהרש"א ממליקה בלא החזיר סימנים דל"ש לומר שמצותו בכך דהא הי' מקום להחזיר סימנים לאחורי עורף ואף בזה מקרי מליקה וא"כ לא הי' רק טריפה ולא שייך לומר שמצותו בכך ולפ"ז יישב המהרש"א שפיר דמותר לכהנים דאף דשאני כהנים דמשלחן גבוה קזכו הא ע"כ לא אמרינן זאת רק למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת והוה נבלה אבל למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת לא משכחת לה שתהי' נבלה כלל ולא קשה כלל קושית הש"ס בחולין דהותר מכללו אצל מליקה ולא צריך לחידוש הש"ס דמשלחן גבוה קזכו וקושית המהרש"א אינו רק למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת דאז ל"ש שמצותו בכך דלמ"ד יש שחיטה לא משכחת בכשרות כלל והנה אף שדבר חכמה אמר מ"מ אינו נכון דמ"ש הקושיא הוא דל"ש מצותו בכך דעכ"פ הי' יכול להיות מחזיר אחורי עורף דז"א דמ"מ ע"כ מצותו בכך דבאמת למה מצות מליקה לכתחלה בלי החזרת סימנים ע"כ דכך מצותו מה"ת וא"כ שייך לומר דמצותו בכך אך גוף סברתך דלא שייך מצותו בכך כיון דיכול לעשות ע"י שיחזיר סימנים אחורי עורף כבר קדמך בספר כתנות אור להפנים מאירות פ' בהעלותך יעו"ש ועיין בישועת יעקב סי' כ"ז. והנה הוגד לי קושיא בהא דאמרו במנחות דף י"ח כהנים אצטריך לי' סד"א מדאשתרי מליקה לגביהו אשתרי נמי נבילה וטריפה וע"ז הקשה הרב מוהר"ץ חיות ז"ל אבד"ק זאלקווא דא"כ שוב לא יהי' הכהנים בתורת זביחה כמו נכרי כיון דאשתרי נבלה וטריפה לגביהו וא"כ לא יהיו רשאין הכהנים לשחוט כמו נכרי והרי הכהנים כשרים לשחיטה וביוה"כ הי' כל מצות יוה"כ רק בו בלבד אף השחיטה וכדאמרו במשנה קרצו ומירק אחר על ידו והנה מלבד דל"ק דעכ"פ נבלה לא הותר כמ"ש התוס' בחולין דף כ' ושבירת השדרה והמפרקת הם במקום נחירה וא"כ עכ"פ כיון דנבלה אסור א"כ מועיל השחיטה להוציא מידי נבלה ואף אם נימא כיון דסגי בנחירה שוב הוה כמו נכרי דב"נ ג"כ נצטוה לנחור כמ"ש התוס' בחולין צ"א אך לפע"ד נראה דהנה בשחיטה יש עשה ול"ת עשה וזבחת ול"ת דנבלה וטריפה ולפ"ז ניהו דמליקה הוה טריפה והותר הלאו דנבלה אבל העשה וזבחת לא הותר ואף דבמליקה לא הי' שחיטה מ"מ הרי מליקתו זהו שחיטתו וא"כ עכ"פ נצטוו על השחיטה אך אם נימא דאין שחיטה לעוף מה"ת א"כ גם העשה ליכא אבל גם מזה אין ראי' דהרי אדרבא במליקה נצטוו עכ"פ שימלקו וזהו במקום שחיטה אף דבעוף ל"צ שחיטה ומ"מ בעי מליקה א"כ חזינן דהעשה דזביחה נצטוו ושפיר יכולים לשחוט ודו"ק היטב. והנה בשנת תרט"ז פ' משפטים שאל אותי החריף מוה' שלמה חיות נ"י בהגאון מוהר"ץ חיות ז"ל במ"ש הרמב"ם בפ"א משחיטה דעוף צריך שחיטה מה"ת משום דכתיב ושפך את דמו וע"ז הקשה דממנ"פ איך ס"ל לר"ע אם לר"ע דבקדשים איירי א"כ הי' מליקה ולא שחיטה ואי בחולין הא גם בחי' ל"צ שחיטה רק נחירה לר"ע והרמב"ם פ"ד הי"ז פסק כר"ע הנה כיוצא בזה הקשיתי על ספר התרומה הלכות שחיטה אבל המעיין בכו"פ ר"ס א' ימצא ישוב לזה ודו"ק היטב. והנה בשנת תרט"ז ב' מסעי בהיותי בטריסקאוויטץ שאל אותי עלם משכיל מטארניפאהל במ"ש הט"ז סי' כ"ז בתשובת אחיו הגאון מוהר"י ז"ל בשם השואל שהביא דברי התוס' בעירובין דף ז' שכתבו דנפסק השדרה טריפה בלי החוט דאפילו למטה מפרשות דליכא פסיקת החוט איירי ודלא כפירש"י שפירש בא"ט בר"פ דנשברה השדרה אינה טרפה אלא בפסיקת החוט וע"ז הקשה הוא דאיך אפשר לומר כן והא משנה מפורשת בדף נ"ד דנשברה השדרה ולא נפסק החוט דכשר וגם על אחי הט"ז תמוה דלמה הי' צריך לדחות דהתוס' מיירי בנחסרה חוליא ולא כתבו בפשיטות דע"כ מיירי הכי דאל"כ למה כשר בנשברה השדרה ולא נפסק החוט ובאמת שזהו תימה גדולה ואז לא הי' לי שום ספר ובבואי הביתה ועיינתי בספרים לא מצאתי בשום אחרון שיתעורר בזה ונבהלתי מאד והנה לפע"ד לחומר הנושא י"ל דבאמת הך דקתני נשברה השדרה ונפסקה החוט דפירש"י דעיקר הוא פסיקת החוט ונשברה השדרה דקתני אורחא דמלתא קתני דפסיקת החוט ע"י שבירת השדרה הוא וזהו לכאורה דחוק אמנם לכאורה היה נראה דבאמת שבירת שדרה הוא טריפות מצד עצמו ואפילו שלא במקום החוט אמנם זה דוקא כשנשברה השדרה בכח גדול שכואב לה ביותר והמופת לזה דאם נפסק החוט ע"כ שהי' בכח וכואב לה ביותר דכל שלא נפסק החוט אינו כואב לה כ"כ דהרי החוט יוצא ע"פ כל השדרה ואם נשברה ולא נפסק החוט ע"כ דלא הי' השבר גדול כ"כ ותתרפא אבל באמת שבירת השדרה הוא מצד עצמה ולכך במקום שאין שם חוט באמת טריפה מצד עצמו ומ"ש התוס' אפילו שלא במקום החוט היינו דאם נימא מחמת החוט א"כ שלא במקום החוט הי' כשר לכך כתבו אפילו שלא במקום החוט אבל באמת במקום החוט קיל דכל שלא נפסק החוט ע"כ שלא הי' השבר גדול כ"כ ולא כאיב לה הרבה ולא נתקלקל כ"כ וחוזרת להתרפא ובזה מדוקדק מה דנקט במשנה נשברה השדרה ונפסק החוט שבאמת שתי טריפות הן פסיקת החוט מצד עצמו ושבירת שדרה מצד עצמה רק דבמקום החוט ע"כ שלא הי' השבר גדול מדלא נפסק החוט ובמקום שאין חוט השדרה מצד עצמותה טריפה וזה נכון ולכך כתב דלא כפירש"י והיינו דמהמשנה עצמה אין ראיה ודו"ק ולכך רצה לחדש דבמפרקת שאין החוט הולך ע"פ כל המפרקת הוא באמת טריפה שאין ראיה מה דלא נפסק החוט שהרי רוב בשר שעמה ג"כ קיים וע"ז דחה אחי הט"ז דשם בעקירת החוליא קמיירי ובאמת שכוון האמת לאמתו שכן מבואר בש"ע סי' נ"ד ס"ד דנעקרה חוליא אחת אפילו במקום שאין צלעות טריפה והרמ"א כתב בשם הטור דאפילו הוא למטה במקום שאין פסיקת חוט השדרה הרי דדוקא בנעקרה חוליא אחת הוא דטריפה אף בלי פסיקת החוט אבל בנשברה השדרה כל שאין פסיקת החוט כשר ובזה עמדתי על מ"ש ס"ה שם נשברה השדרה ולא נפסק החוט כשר והקשה הפרי תואר דזהו משנה שא"צ והתוס' ריש א"ט כתבו דה"א או זה או זה אבל בש"ע ל"ש זאת ולפמ"ש א"ש דבא לשלול דלא נימא דשבירת השדרה טריפות מצד עצמו כמו דהבין הרב השואל הנ"ל בדברי התוס' עירובין קמ"ל כמ"ש אחי הט"ז דאין הכוונה רק בחסר חוליא דאז טריפה אף בלי פסיקת חוט משא"כ בנשברה גרידא דצריך פסיקת חוט דוקא וז"ב אברא דמה דמצוין בר"מא טור לא מצאתי בסי' נ"ד ויגעתי ומצאתי בד"מ סי' ל"ב אות ג' דכתב דמדברי הטור שם משמע דעקירת חוליא הוא דוקא במקום החוט ומדברי התוס' פ"ק דערובין מבואר דעקירת חוליא הוא אפי' למטה ממקום החוט ולפ"ז מה שמצוין טור הוא ט"ס ומצאתי בכו"פ סי' נ"ד ס"ק ב' בפלתי שהל"ח תמה על הרמ"א דמנ"ל זאת והתפאר הוא דמצא בתוס' עירובין הנ"ל דבר זה והוא לא זכר דברי הד"מ שהד"מ בעצמו הרגיש בזה ועב"ח סי' נ"ד שכתב דלכך כתב הטור הדין בסי' ל"ב ובסי' נ"ד להורות דנעקרה חוליא טריפה אף בלי פסיקת החוט ובמחכת"ה לא זכר דברי הד"מ דאדרבא הטור ס"ל דוקא בשביל החוט הוא הטריפות ועיין בכנפי יונה מה שהקשה בסי' נ"ד על העט"ז שכתב דחצי חוליא שנעקרה טריפה בשביל החוט דא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא בחולין מ"ג דאמאי לא חשיב גרגרת ומ"ש דמשום פסיק' לא קחשיב והרי חוליא ג"כ בשביל זה וכתב שגם על הד"מ סי' ל"ב יש לתמוה כן ולא ראה סוף דברי הד"מ שהביא כן בשם התוס' בעירובין ז' כן אבל לפמ"ש בתוס' ישנים בעירובין שם ל"ק על העט"ז וכן על הטור וד"מ ודו"ק היטב עכ"פ דברי אחי הט"ז מבוארים בד"מ ורמ"א וכל האחרונים שכלם תפסו כן בהבנת התוס' עירובין והרב השואל יש לו שיטה אחרת בהבנת דברי התוס' וכמ"ש ודו"ק היטב כי נתבאר בו ענין נכבד ת"ל. ודרך אגב אזכור מה דאמר לי שוחט אחד מסטאניסלאב בשם הרב הגאון מוה' ארי' ליבוש ז"ל אב"ד דשם במה שאירע בשוחט ששחט אווזות ונמצא גמי בוושט ואמר הוא כיון דדרך אווזות שיהי' הקנה קודם בשחיטה לוושט שהקנה מונח על הוושט וא"כ הרי נשחט הקנה בהכשר והוה כתפס הקנה בידו דכשר וע"ז פקפקו הלומדים וגם השוחט המופלג מוה' ישראל ליב נ"י מפה דהא הוה שהייה במיעוט בתרא ופסול ואמרתי דיש לחלק דדוקא בחד סימן הוה שהייה במיעוט בתרא פוסל וכאן הקנה נשחט כהוגן וכל דכשר בקנה לבד מה אכפת לן בוושט במיעוט בתרא דל כל הוושט ויהי' כשר בקנה לבד וכעין מ"ש הדרישה הובא בש"ך יו"ד סי' ב' ס"ק כ"ז דכל שאחר גומר השחיטה לא אכפת לן ה"ה בסימן אחד לא אכפת לן ואף שאני מצאתי בדברי התוס' ביומא דף ל"ג ד"ה למה שכתבו להיפך דבאחר מגרע גרע מ"מ לענין זה יש לחלק כן כנ"ל. ודרך אגב אזכור מה דהראה תלמידי המופלג מוה' שמואל ביק נ"י דברי הג"א סוף פרק כל הבשר במ"ש בשם ר"ש בר קלונימוס דלא מקרי גמרו בידי עכו"ם רק כשזה שחט הרוב והעכו"ם שחט המיעוט ע"ש ומבואר שם דבזה השחיטה פסולה והוא תמה דבש"ס חולין דף י"ט מבואר דאחר שחיטת הרוב לא פסול ע"י העכו"ם והוא תימה רבה ואני פה קרית חוצות עש"ק פנחס תרי"ט ואין לי ספרים לעיין ולחומר הנושא נראה לי דהר"ש סבירא ליה דפסול משום שהייה במיעוט בתרא ודחה באמת הרבה סוגיות דמשמע דכשר ועיין רש"י ותוס' חולין דף למ"ד ע"ב ולא ס"ל חלוקו של הדרישה והב"ח וא"כ פוסל בשביל שהייה במיעוט בתרא כנלפע"ד ודו"ק היטב:
סימן י
ע"ד מה שהאריך השאגת אריה סי' פ"ט וסי' צ' צ"א בשני שותפין שמכר אחד חלקו לעכו"ם דאותו שמכר חלקו מותר דאמרינן ברירה והוברר הדבר שמעיקרא זהו חלקו דחמץ שע"ע הפסח הוא דרבנן ובדרבנן יש ברירה רק שהאריך לענין חלקו של ישראל האחר יעו"ש לפע"ד נראה דבר חדש דהנה באמת צריך להבין במוכר אחד מהבתים או השדות איך מועיל המכירה והא אין ברירה וכבר נשאל בזה הרשב"א ח"ג וכתב דלקיומו של המכר א"צ לברירה ויכול לקנותו מעכשיו יעו"ש סי' פ"ב שהאריך והוא כעין חלוקו של הר"ש גבי צנועין ולפ"ז כאן דצריך לענין המקח גופא שיהיה חלקו מבורר קודם דאל"כ בימי הפסח לא היה מועיל מכירתו דמוכר דבר שא"ש וחלקו של חבירו נאסר בהנאה ואין לו שווי כלל ואף דלגבי העכו"ם לא איכפת לי' מ"מ מצד המוכר אין לו דבר שימכור והי' צריך שיבורר חלקו למפרע וכל דלא הוברר לא מועיל וכיון דכל ימי הפסח דאז הי' דאורייתא לא הי' מועיל מכירתו משום דא"ב א"כ כל שלא מכר קודם הפסח ובימי הפסח א"כ שוב עבר על ב"י ושוב אין כאן מכירה דכבר נאסר בפסח דנתערב והו"ל כמכר לו דבר שאינו מסויים דל"מ מכירתו וה"ה כאן כל דלא נתברר למפרע הרי נאסר גם חלקו שמכר בשביל שנתערב עם חלק האחר וע"כ צריך שיבורר הדבר מקודם והרי לא אמרינן ברירה וא"כ כל ימי הפסח לא הוברר ולאחר מכן ל"מ ובלא"ה יש לומר כיון דכל ימות הפסח הי' צריך לבערו דל"מ המכירה כיון דא"ב בדאורייתא ודלמא יבא לו אח"כ חלק של חברו מה שלא מכר לו וא"כ אף דלא יכול למכור רק חלקו מ"מ כל שלא ביער אף שאנוס הי' מ"מ לא מועיל וכמ"ש בלקוטי הרמב"ן לענין גזל דעבר על ב"י אף שלא הי' ברשותו למכרו ולבערו והארכתי בזה בתשובה אחרת דלא כנב"י ה"ה כאן כיון דהי' צריך לברר מקודם חלקו ולא עשה כן הרי נאסר חלקו ועבר מספק על ב"י וא"כ אסור אף לאח"פ ובשלמא כשהוא שותף עם העכו"ם שפיר מותר חלקו של עכו"ם לאח"פ דלענין חלקו של עכו"ם א"צ שיברר מעיקרא דכיון דאינו רק מדרבנן אסור אמרינן דזה חלקו דלענין העכו"ם אין נ"מ וא"כ אמרינן דזה חלקו למפרע אבל לענין ישראל שמכר חלקו כיון דבימי הפסח לא הי' מבורר שוב ל"מ המכירה וכמ"ש ובחידושי אמרתי ע"פ דברי הרשב"א האלו ליישב דברי רבינו בפ"ג מזכייה הלכה ה' שכתב הכותב לחברו קרקע מנכסי נתונה לך דל"ק דהוה דבר שאינו מסוים אבל אם אמר לו כך וכך בשדה פלונית הואיל וסיים השדה אף שלא סיים החלק נוטל אותו חלק מן הפחות שבשדה והראב"ד והטור סי' רמ"א תמהו מ"ש מבית בבית אני מוכר לך דמראהו נפל והא לא סיים וה"ה תמה דמה חילוק בין רישא לסיפא דגם בחלקי השדה יכול לדחותו בכל חלק ממנו ולומר לא זהו הוא ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת גם בחלק מחלקי השדה צריך להבין הא אין ברירה וכל מה שיברר לו אח"כ אולי לא כיון לזה וצ"ל כתירוצו של הרשב"א כיון דלקיומו של המכר אין לנו עסק דיכול לקנותו מעכשיו וכמ"ש הרשב"א באורך ולפ"ז הרי כבר נודע מה שכתב התוס' רי"ד בקידושין דף נ"א גבי יקדשו ארבעים מתוך שמונים דבזה ל"ש ענין ברירה דברירה לא שייך רק כשתולה ברצונו איזה שארצה היום או מחר אבל כאן הא הוא מתחלה לא ידע כלל איזה קידש והיאך שייך ברירה ע"ש וביאור הדברים דאף למ"ד יש ברירה הוא דווקא כשתלה במה שיברר אחר כך א"כ אמרינן דזהו שרצה מתחלה אבל כל דקידש בספק כמו מקדש אחת מחמש נשים ולא אמר איזה שארצה אקדש הרי קידש מתחלה בספק והיאך שייך אח"כ לומר שהוברר למפרע ולפ"ז אף אנן בדידן נמי נימא דבשלמא כשאומר חלק כך וכך בשדה אני נותן לך וא"כ הרי תלה ברצונו שכך וכך יתן לו מחלקו וא"כ כל שמברר לו אח"כ לאיזה חלק כיון שייך ברירה שפיר מועיל דאף דקיי"ל אין ברירה כבר הורה לנו הרשב"א דכל דא"צ לקיומו של מכר כ"ע מודו דאמרינן יש ברירה אבל באומר קרקע מנכסי נתונה לך גם הוא בעצמו לא ידע איזה קרקע שלא סיים א"כ איך שייך ברירה כיון דלא סיים לו כלל והו"ל כמקדש אחת מחמש נשים דל"מ אף למ"ד יש ברירה דלא סיים כלל איז' שירצ' אבל בחלק מחלקי השדה הרי סיים עכ"פ השדה רק דהוא אמר דהוא יתן לו איזה חלק שירצה ושייך ענין ברירה אבל בקרקע מנכסי לך נתונה לא בירר לו הקרקע כלל ולא שייך ענין ברירה כלל כנלפע"ד ברור. ובזה מיושב קושית הראב"ד והטור מבית בביתי אני מוכר לך או שור בשורי דקנה הגרוע ולפמ"ש א"ש דשם כל שאמר הלשון בית מביתי אני מוכר או שור משורי וא"כ הא יש לו הרבה שוורים או קרקעות הרבה א"כ תלה ברצונו שאיזה שירצה ליתן לו מקרקעותיו או ביתיו ושוריו שייך שפיר ענין ברירה אבל באומר לו קרקע מנכסי לא אמר לו שיתן לו קרקע מקרקעותיו דהיינו שיתלה ברצונו דהרי נכסי כולל מטלטלין וקרקעות וכל דבר והו"ל כאלו אמר קרקע אני נותן לך וכל שלא סיים הקרקע ולא תלה ברצונו רק שמחוייב ליתן לו קרקע והיאך שייך ברירה דהא הוא בספק משא"כ בקרקע מקרקעות תלה הדבר במה שיברר לו דלא חסר רק פרט הקרקע בשם ובזה שייך ענין ברירה אבל קרקע מנכסי דלא סיים מדת הקרקע לאורך ולרוחב והיאך שייך שיתברר למפרע הא גוף הנתינה הי' בספק ולא סיים כלל. והנה לכאורה צריך להבין הא דנחלקו אביי ורבא בפסחים דף ל"א אי למפרע גובה או מכאן ולהבא הוא גובה ונחלקו שם באקדיש מלוה וזבין מלוה ולכאורה צריך להבין כיון דעכ"פ לא נתברר למפרע אי יגבה מזה הקרקע או יסלקו בקרקע או במעות ומטלטלין אחרים וא"כ איך שייך להקדישו ושם צריך לקיומו של ההקדש שיחול למפרע דאל"כ לא חל ההקדש או המכירה בעת ההוא דלא היו שלו. ואף שהי' לו שעבוד הא לא נתברר על איזה מהדברים חל השיעבוד וא"כ איך חל למפרע וכאן אם לא יחול ההקדש בשעת מעשה נפקע גם אח"כ דבשלמא במכר צריך ליחול בעת הקניה ולקיומו של מכר א"צ ליחול למפרע דיכול לקנות בעת הזאת וא"כ לא שייך בזה ברירה וכמ"ש הרשב"א דמה אכפת לן אם קנה למפרע או השתא לענין קיומו של מכר משא"כ בהקדש דל"מ להקדיש דבר שאינו שלו וע"כ צ"ל דחל למפרע והרי לא נתברר הקנין וצ"ל דהא כיון דלמ"ד למפרע הוא גובה כתב הפ"י דודאי שעבודא דאורייתא וא"כ השעבוד חל על כל הנכסים ולא שייך בזה ברירה כמ"ש הרמב"ן לענין משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דכל שנשתעבד לכל מאן שיבא לגבות ל"ש ברירה ועיין בר"ן פ"ק דגיטין גבי מעמד שלשתן וא"כ ה"ה בזה דהשעבוד חל על כל הנכסים וא"כ עכ"פ הי' לו חלות על כל הנכסים וכל שלמפרע גובה נתברר דאותו שגבה כעת ע"ז הי' שעבודו מקודם ובכה"ג ל"ש ענין ברירה וההקדש הי' לו חלות לתפוס וכעין שכתב הכ"מ במקדש היבמה לאחר שיחלוץ יבם דחל אף דהוה דבר שלב"ל כיון דגם כעת הוא ספק קידושין וא"כ ה"ה ברירה דכתבו האחרונים ומכללן בעל קצה"ח סי' ס"א דלר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל אף בריר' אמרינן ואני הראיתי שכן מצאתי בספר הישר לר"ת שכ"כ דענין בריר' תלוי בפלוגתת ר"מ ורבנן לענין דבר שלב"ל וא"כ כל שיש לו חלות השעבוד ל"ש בריר' אך אי קשיא הא קשיא דהיאך חל השעבוד למפרע הא כל דיכול לתת אחרת עד"מ שיש לו הרבה שדות וכל אחת שוה כנגד החוב וא"כ ע"כ לא חל השעבוד על כל אחת רק מתורת ספק שמא זהו השעבוד וא"כ הרי נודע מ"ש הר"י מגא"ש ז"ל והובא בר"ן בשבועת הדיינים דמשכון לא מיקרי הילך דמנה אין כאן משכון אין כאן וביאור הדברים דמשכון אין קונה אלא בשעת הלואה או בגביית ב"ד אבל שלא בשעת הלואה אף שנתנו לו הלוה מדעתו למלוה אינו קונה ולפ"ז שוב כשאנו רוצים שיהיו כולם משועבדים ע"כ אינם כלם קנוים דהרי הם שוים יותר מחובו כפלי כפליים ורק שכל אחד הוא משכון שאם לא יגבה מזה יגבה מזה והרי משכון אינו קונה רק בשעת הלואה ונצטרך לומר שהוברר הדבר שבעת הלואה נשתעבד הקרקע שגבה אח"כ להיות לו למשכון דאל"כ גם לקיומו של מקח אינו כלום דהא אינו קונה משכון אח"כ ובכה"ג ל"ש ברירה וי"ל דזה הטעם דשעבודא לאו דאורייתא דלא נתברר למפרע ובזה יש ליישב דברי ר"פ שהקשו התוס' בקידושין דף י"ג ובב"ב אהדדי דהרי בקידושין אמר דאינו גובה מהלקוחות דלית לי' קלא ובב"ב אמר משום דשעבודא לאו דאורייתא ולפמ"ש א"ש דבאמת שעבודא לאו דאורייתא וא"כ בפשיטות ל"ק ומשום דלא הוברר למפרע שאותו שגבה הי' למפרע משועבד וע"כ שכולם היו משועבדים וא"כ כל אחד לא הי' רק בתורת משכון ומשכון אינו קונה כ"א בשעת הלואה ונצטרך לומר ברירה אבל כל שכבר נתקן שעבוד מדרבנן ומיתומים גובה משום שלא תנעול דלת וכל שהי' לו חלות מעיקרא לא שייך ענין ברירה כמ"ש לכך הוצרך לומר משום דלית לי' קלא ודו"ק ואף שהוא ע"ד הפלפול ויש לפקפק בזה מ"מ לא נמנעתי לכותבו כי יש בו סברות ישרות והנה יש להבין דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא היאך גובין מהיורשים הא ל"ש שעבוד וכבר נפקע שעבוד הגוף במותו וצ"ל דיתמי במקום אביהם קאי ומשום נעילת דלת תקנו דיהי' נגבה מהיתומים ולפ"ז נראה לי ברור דעכ"פ אינו יכול לגבות בבינונית משום דבאמת עיקר מה דגבה דהא אינם חייבים לפרוע רק מצוה איכא משום כבוד אביהם וא"כ עכ"פ די שיגבו להמלוה בזיבורית ובזה יצאו ידי כיבוד שלא יהי' אביהם לוה רשע ובלא"ה כיון דמן הדין הוא בזיבורית רק משום נעילת דלת תיקנו בבינונית וא"כ מדרבנן ל"ש לכפות משום מצות כיבוד כמ"ש רש"י בכתובות דף צ"א ועיין בתוס' שם דף פ"ו ד"ה פריעת. אברא דבגיטין ד' נו"ן אמרו בטעם דמיתומים גדולים לא גבי רק מזיבורית משום דלא אסיק אדעתא דנפלי נכסי קמאי דיתמי ול"ש נעילת דלת ולפמ"ש בלא"ה א"צ לטעם זה וצ"ל דשם אזיל אי נימא דשיעבודא דאורייתא וא"כ אין חילוק בין הלוה ליתמי משא"כ לדידן ובזה מיושב מה שהקשה בפ"י שם דכאן משמע דל"ש נעילת דלת ביתומים ואלו בב"ב משמע דמשום נעילת דלת גבי מיתמי ולפמ"ש א"ש דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא גבי מיתמי מתורת מצוה על הבנים וא"כ א"צ לומר דלא שייך נעילת דלת די"ל דשייך נעילת דלת ורק דדי שיגבה מזיבורית אבל למ"ד שעבודא דאורייתא א"כ קשה מה בין דידיה ליתמי וצ"ל דביתמי ל"ש נ"ד וז"ב ונכון ודו"ק היטב: ומן האמור בדברי הרשב"א הנ"ל דלא שייך ברירה כל היכא שא"צ לקיומו של דבר ענין ברירה ויכול להיות נקנה אז ול"צ שיחול למפרע והוא כעין חלוקו של הרא"ש אני תמה על הקצה"ח סי' ס"א שהקשה בהא דכתב הרא"ש בשטר שכתב בו שיוכל כל המוציאו לגבות בו דגובה בו הא בשעת כתיבה לא נשתעבד ולא נתברר בו למי נשתעבד ומי יהי' המוציאו והאריך בשורש כל דיני ברירה וכבר קדמו בשו"ת מהרי"ט חלק חו"מ סי' כ"ג באורך ואני מתפלא שנעלם מהם המרגליות טובה שהניח הרשב"א ז"ל דבכה"ג ל"צ לענין בריר'. אברא דיסודתם בהררי קודש הרמב"ן והר"ן ז"ל שכתבו בהא דאמרו בגיטין ד' י"ג משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך והקשה הרמב"ן דהא אין ברירה וכתב דבאמת ל"מ מה"ת ויכול למחול והר"ן כתב דלא שייך ברירה דאין ברירותו של זה פוסל זה ויכול להיות משועבד לכל העולם זאח"ז הרי דמדמי ענין ברירה לזה ולדברי הרשב"א לקיומו של ענין א"צ ברירה ויכול להיות משועבד להאחר אז בעת שמתחיל השעבוד. אך נראה דהדבר נכון דהנה שיטת הראב"ד דאי כתב לוה למלוה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך ומכר המלוה אותו שטר דא"י למחול דהו"ל כמאן דכתב שטרא ללוקח ומדמה להך דאמרו בגיטין לענין מעמד שלשתן דה"ל כאומר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך וכתב הרא"ש בפ' הכותב אות יו"ד דאין ראיה דלא יכול למחול דכל דשני שעבודים יש ושעבוד הגוף נשאר קיים ביד המלוה הראשון יכול למחול ואף אם נימא דבמעמד שלשתן א"י למחול היינו משום דשם כל שעומדין שלשתן ביחד א"כ מחל לו הלוה שעבוד גופו שלו ג"כ וחל שעבוד הגוף של לוה לשני אבל במכר לו שטר כיון דקנין של המלוה ל"מ להקנות השעבוד הגוף ורק שאתה בא בשביל שכתב לו הלוה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך ואנן סהדי דאין הלוה רוצה להשתעבד לשניהם למלוה הראשון לפי שלא יוכל למכור השעבוד הגוף וגם ללוקח בשביל שכתב לו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך זה אינו רוצה א"כ ע"כ דלא כתב לו משתעבדנא לכל דאתי מחמתך רק לשיעבוד ממון וכל דשיעבוד הגוף נשאר לראשון שוב יוכל למחול ועוד מפרש דמ"ש לו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך הוא כשארצה להשתעבד יחול שעבודו מעתה וא"כ במעמ"ש נתרצה אבל לא במכירה דלא ידע כלל מזה ע"ש ומעתה שפיר מקשה כיון דהורנו הרא"ש ז"ל דצריך שהשעבוד הגוף יחול מהשתא להשני ויסתלק הראשון לגמרי א"כ שוב צריך ענין ברירה דמאיזה טעם יחול שעבוד גופו לשני אח"כ וכבר נשתעבד לראשון ואנן סהדי דכל שנשאר שעבוד גופו לראשון אינה רוצה להשתעבד גופו לשניהם וע"כ דהוה כאלו מכר המלוה שעבוד גופו ג"כ לשני והו"ל כאלו נסתלק המלוה הראשון וחל שעבוד גופו לשני משעת מתן מעות א"כ שוב צורך ענין ברירה לקיומו של הענין דאל"כ במה הוסר שעבוד גופו של ראשון ונקנה לשני והרי שעבוד גוף א"י להקנות ולמכור וע"כ דמשעה ראשונה נשתעבד לשני בעת שימחול המלוה הראשון במעמד שלשתן ולכך צריך ברירה אבל בשטר שכתב בו לכל המוציאו פשיטא דא"צ ענין ברירה כלל דשפיר נשתעבד ענין שעבוד ממון לכל מי שמוציאו מכח הראשון כל דיכול למחול וז"ב כשמש ובפרט לפירוש השני דמשתעבד לכשארצה שייך ענין ברירה ותלוי בענין ברירה בתולה בדעת עצמו ובזה אני מיישב הך דכתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ח סי' ז' שהוא מקורו של הש"ע סי' ס"א הנ"ל שכתב ראיה בשטר שלא נכתב שם המלוה דמשתעבד לכל מי שמוציאו דמועיל והביא מהא דאמרו בגיטין משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך וא"ל דשאני התם שהמלוה הראשון ניכר וידוע בשטר הרי בהך דפלוני לויתי ממך מנה דאמר אף מר"ג וא"ל דשאני התם דעכ"פ העדים הכירו וידעו מי המלוה ע"ז הביא ראיה ראשונה ממשתעבדנא וכו' ותמה המהרי"ט שם דמה ראיה משם דשם איכא תרתי לטיבותא דידעו וגם הוזכר בשטר ולפמ"ש א"ש דהרא"ש בא להביא ראיה דלא נימא דכל שלא כתב שם המלוה בשטר ל"מ להשתעבד לו וא"כ שוב צריך לקיום של השטר ושעבוד לדעת למי נשתעבד ושוב צריך ענין ברירה ע"ז כתב דמשתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דבודאי צריך ענין ברירה כמ"ש הרא"ש בעצמו דצריך דשיעבוד גוף יהי' להשני ולכך א"י למחול וע"ז כתב דאין ראיה דכל שעכ"פ שם המלוה הראשון מוזכר בשטר סגי ושוב א"צ לברירה וכסברת הר"ן דיכול להשתעבד בזאח"ז לכל העולם וע"ז כתב ראיה מר"ג דשם לא נזכר שם המלוה כלל וע"ז כתב דשאני התם שהכירוהו אבל כאן להמלוה השני לא הכירו וידעו עדים וע"ז כתב ראיה דאם כן דבעינן שיכיר המלוה השני שוב ל"ש לומר דמשתעבד לכל העולם בזאח"ז דהא בעינן שיכירו וע"כ דסגי במה שנשתעבד אף שאינו מכירו וא"ל דשאני התם שעכ"פ מוזכר שם המלוה הראשון דז"א דאם נימא דבעינן שנדע למי נשתעבד א"כ אין נ"מ בין ראשון לשני דשוב שייך ענין ברירה ולא שייך סברת הר"ן הנ"ל וגם י"ל דבהס"ד ס"ל דבאמת יכול למחול כמו שרצה לומר בהכותב וא"כ ל"מ כלל לענין ברירה ואח"כ כשמביא מהך דר"ג דל"צ להיות כתוב בשטר שם המלוה א"כ ממילא ע"כ דנשתעבד להשני שעבוד הגוף ושפיר ראיה ממשתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך. ובאמת שיש לומר דעיקר שאלת הרא"ש היה דלא שייך שעבוד כל שאינו מכיר להמלוה וכעין שכתב הר"ן בפ"ק דקידושין דל"מ ערב כל דא"י למי נעשה ערב וה"ה בזה דשעבוד נכסי הוא מטעם ערבות וע"ז הביא ממשתעבדנא וע"ז כתב דעכ"פ נשתעבד להראשון שמכירו וממילא חל גם להשני שבא מכח ראשון וע"ז כתב מלויתי ממך דלא נשתעבד בשטר עכ"פ למלוה מבורר וע"ז כתב לדחות דעכ"פ ידעו העדים והכירוהו וע"ז כתב ראיה ראשונ' דכיון דנשתעבד להשני שעבוד הגוף ונסתלק הראשון א"כ איך חל השעבוד להשני דלא הכירו וא"ל דבא מכח ראשון דהא שעבוד הגוף א"י הראשון להקנות ושם גם שעבוד הגוף נמחל להשני וכמ"ש ודו"ק היטב. והמהרי"ט כתב שם דראיית הרא"ש ממה שאמר שאול והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול דהוא מתורת שליחות ואלמוה רבנן לכח השליחות שא"צ לברירה והקצה"ח רצה להעמיס בדבריו שכוון לסברת הר"ש גבי חילול דלכל הנלקט מועיל ולא שייך ברירה ובאמת המעיין יראה דהר"ש שיטה אחרת לו דכל דבר שא"צ לחול מעכשיו לא שייך ענין ברירה וזה כעין חלוקו של הרשב"א הנ"ל ומ"ש הקצה"ח דמדברי הרשב"א בתשובה גבי אשה שמינתה שליח ואמרה כל מי שירצה הבעל לתנו יהי' שלוחו דאין ברירה מוכח שלא כדברי הר"ש תמה אני על עצמי כמה לא חלי ולא הרגיש כלל בזה אף שלא ידע מדברי הרשב"א הנ"ל הי' לו לחלק מעצמו דשם צריך לענין ברירה דאל"כ ל"מ דהא שליח לקבלה צריך שיהיה בפני שני עדים כמבואר סי' קמ"א ס"ח וא"כ בעת עשותה שליח לא היה מבורר השליחות והו' תלוי בדעת הבעל אם יתרצה לזה ושוב לא היו עדים בעת ההוא משא"כ בהך דהר"ש דקאי אם נימא דמועיל חילול אף בדבר שא"ב א"כ הי' מועיל החילול ול"צ לברירה ומ"ש הרשב"א בתשובה לחלק בין אם מנתה עשרה שלוחים לתלתה בדעת הבעל לפמ"ש הענין מבואר דשאני בתלתה בדעת הבעל דלא הי' השליחות בפני עדים אבל בזה שמנתה עשרה שלוחים דעכ"פ הי' עדים על כל שליח ושליח ומה נ"מ להעדים אם זה יהיה השליח או זה סוף כל סוף עכ"פ כל מי שיקדם יהי' שליח בעדים אבל בתלתה בדעת הבעל לא הי' לעדים כעת שם עדות דלא ידעו כלל אם יתרצה בזה וכעין זה מבואר בשו"ת מוהר"ם ובב"ש סי' ל"א לענין המקדש בפני עדים ספק קידושין דמועיל ע"ש ובאחרונים ודו"ק ועיין בנתיבות המשפט לשארי הגאון מליסא ז"ל שזכה לחלוקו של הרשב"א ז"ל מדעתא דנפשיה אבל לא ביאר דא"כ למה כתבו הרמב"ן והר"ן גבי משתעבדנא לך ענין ברירה ולפמ"ש הדברים נכונים. עוד הי' נ"ל דענין ברידה ל"ש גבי ממון ועמוד והתבונן בזה דענין ברירה שייך בדבר שצריך לאותו דבר דוקא ולאותה אשה או לאותו מקום עד"מ איזו שתצא מפתח תחלה או שני לוגין שאני עתיד להפריש דצריך שיגרש אותה אשה או שיפריש תרומה ומעשרות וכדומה לשחט הפסח על אותו שנמנה וכדומה אבל ענין החוב עד"מ שמשתעבד לכל מי שמוציאו עיקר החיוב והשעבוד בא בשביל שזה לוה ואטו נ"מ ממי לוה כל שלוה נשתעבד וא"כ כל שנשתעבד לא חסר לנו דבר מהחיוב ומה לנו בזה אם נשתעבד לזה ואטו אם אחד יחייב עצמו מנה לאחד נצטרך להכיר אותו אם פניו כן או כן הוא נתחייב ומי שיהי' מברר או מוציא שלזה נתחייב הרי התחיל השעבוד וזה נ"ל בכוונת הרא"ש שהאריך להוכיח דנתחייב אף למי שאינו מכיר והיינו משום דעיקר השיעבוד הוא מכח שזה לוה יהי' המלוה מי שיהי' וא"כ לא שייך ענין ברירה דזה הוברר דהיינו שהוברר שנשתעבד ואין אנו דנין על המלוה רק על הלוה שנשתעבד אברא דלפ"ז צ"ב הך דגיטין במשתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דאיך שייך ברירה כלל. אך נראה דבאמת מעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא ורצה הש"ס לומר דהוה כמאן דאמר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך והיינו דוקא למי שעומד עמו ביחד במעמד שלשתן וא"כ לא שייך לומר דהוא לוה דאמת דהוא לוה אבל במה ישתעבד לזה דאז לא היה במעמד וא"כ יוכל לומר לאו בע"ד דידי אתי דבשלמא כשקנה השטר אז בא מכח הראשון ול"ש ברירה דהוא לוה ונשתעבד להראשון והשני בא מכח הראשון אבל כאן זה השני לא קנה ורק שבא לזכות במ"ג והרי אז לא הי' הענין וע"כ דאמרינן הוברר הדבר שנשתעבד אליו ג"כ וא"כ צריך ענין ברירה ודו"ק וזה שהביא הרא"ש מהך דשאול דבאמת שאול לא הי' לו נפקותא למי יעשיר רק מי שיהרוג את גלית יעשרנו ומה נ"מ בזה או בזה וכבר אמרו במדרש ובש"ס תענית דנזדמן לו כהוגן דהי' יכול להרגו אף מי שהוא עבד יהי' צריך ליתן לו בתו וז"ב כשמש ואם חומה הוא מיושב בזה כל קושית המהרי"ט מהך דמבשרני ומהך כל מי שיגיע לולבו לידו ועוד הרבה קושיות ולפמ"ש לא שייך ענין ברירה דעיקר אנו דנין על מי שיעשה הענין וכל מי שיבשר לו או כל מי שיגיע לו לולב הוא מקנהו לו ואין לו שום נפקותא באותו אדם ובאותו חפץ דוקא ולכך בתלתה ענין השליחות בבעל שייך ענין ברירה דתלוי במה שיבחר הבעל בזה או בזה אבל בעשתה הרבה שלוחים אטו נ"מ לה אם זה יקבל או זה הוא רוצית שתתגרש באיזה מהשלוחים שיביא לה הגט וז"ב מאוד מאוד ועיין מהרי"ט שתמה על הרא"ש דלהר"ן דס"ל דל"ש ברירה כל דיכול להשתעבד בזה אח"ז א"כ אכתי לא מוכח מהך דמשתעבדנא לך דשם בא בהרשאת הראשון אבל להשתעבד למי שאינו מבורר כלל לא מצינו וכ"ת שיעבוד ממון הוא דנשתעבד דהא כל דלא נשתעבד הגוף גם ממון לא משועבד ודבריו תמוהים דמה נ"מ בין בא בהרשאה או לא וגם מה נ"מ בין שעבוד הגוף לשעבוד ממון וכבר התעורר בזה בנתיבות שם ולפע"ד הדברים כפשטם עפמ"ש הרא"ש בהכותב דאינו רוצה לשעבד גופו לשני בני אדם ע"ש וא"כ דברי המהרי"ט נכונים דשם כל שבא בהרשאת הראשון א"כ הגוף נשתעבד לראשון והשני בא בשעבוד נכסי כמו כל מכירות שטרות דמה"ט יכול למחול לר"ת וא"כ שפיר נשתעבד אבל אם אינו מבורר כלל המלוה א"כ ל"ש לומר סברת הר"ן דרוצה להשתעבד זאח"ז דהא שעבוד גופו אינו רוצה לשעבד לשניהם וכאן לא מבורר למי שעבד גופו ולמי שעבד נכסי ושוב שייך ברירה וע"ז כתב המהרי"ט וכ"ת דשעבוד ממון נשתעבד ולא שעבוד הגוף וזה רוצה לשעבד בכל אחד בזאח"ז וע"ז כתב דז"א דהא שעבוד נכסי ל"ש להשתעבד בלי שעבוד גופו ודברי מהרי"ט ראוים אליו לרב גדול ומובהק כמוהו אבל לפמ"ש א"ש ומיושבין כל הדברים דבזה ל"ש כלל ענין ברירה דאנו דנין על שעבודו של לוה לא על שעבודו של מלוה מי ומי הוא וז"ב מאד והנה הרא"ש הביא ראיה מהא דאמרו והי' אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול והרי הוא מלוה כדאמרו בסנהדרין דשאול אמר לו מלוה אית לך גבאי וקשה הא לא נתחייב לאדם מבורר וע"כ דאף בכה"ג מועיל ותמה בשו"ת מהרי"ט דע"כ דוד קדשה בעת בא ולבש מדיו דאל"כ במה נתקדשה וא"כ אז היה מבורר ועיין קצה"ח ונתיבות מ"ש בזה והנה לפע"ד נראה בכוונת הרא"ש דלכאורה צ"ב למה נחשב זאת למלוה הא כל הטעם דקדשה במלוה דידה דאינה מקודשת הוא משום דמלוה להוצאה ניתנה וכבר אזלא ההנאה ולכך בחוב דאחרים מקודשת דיש לה הנאה מחודשת ולפ"ז זה כשהיו כבר חייבת לו שפיר אמרינן דאין לה הנאה מחודשת אבל כאן מה שנתחייב שאול עושר גדול הוא כשיכה וא"כ אז בעת הכאתו נתחייב לתת לו והוא קדשה בזה הרי קיבל שאול הנאה מחודש דהוא חייב כעת לתת לו והוא נותן לו זאת בעד קידושין והוא תימה ועקצה"ח דהקשה כעין זה דהוה שכירות ויפה כתב בנתיבות דהוא לא הלך בשביל שכירות רק לקנאות קנאת ד' צבאות ואני מוסיף דהוא לא רצה לקדשה בזה דזה הוה מלוה כדמוכח בש"ס דנחלקו בזה אבל לפמ"ש קשה טובא דבאמת לא הי' מלוה כלל דנהנה כעת הנאה מחודשת דהכה לגלית ושו"פ שהרי נתחייב לו המלך עושר גדול אך נראה דכיון דהמלך נתחייב סתם לכל מי שיכה ולא הי' נ"מ כלל מי שיכה כדאמרו בתענית דשאל שלא כהוגן ונזדמן לו כהוגן א"כ שאול כבר נתחייב אף לאיש שאינו ידוע וא"כ כעת שנודע למי שנתחייב בזה לא הגיע לשאול הנאה מחודשת שהוא באמת כבר נתחייב ואזלא הנאה ואף דלא נתחייב רק למי שיכה הא עכ"פ כל שיכה יהיה מי שיהיה הוא כבר נתחייב וא"כ מה שנתברר שזה המקדש לא נתברר לשאול הנאה מחודשת שיהי' חשוב כנתינה ומזה למד הרא"ש דיכול לחייב אף לאיש שא"י דאז שפיר מקרי מלוה אבל אם צריך להתחייב לאיש מבורר א"כ עיקר המלוה נעשה בעת הכאה ולא נקרא מלוה כלל ודו"ק היטב כי הוא עטרה לרא"ש וקילורין לעינים כי הוא ענין נכבד ת"ל ומן האמור אתה תחזה דמ"ש התה"ד והרמ"א סי' ס"ו בשטר שכתוב בו לכל מי שמוציאו דגובה בלי כומ"ס ובחליפין נקנה והש"ך חולק ע"ז והתומים והאחרונים ישבו דבריו ולפמ"ש יש מקום לומר דלא יגבה דאם נימא דל"צ כומ"ס ונקנה בחליפין שוב אנו מוכרחין לדון מטעם ברירה דכאן ל"ש סברת הרשב"א דע"כ הוה כאלו מעיקרא נשתעבד לזה דאל"כ צריך כומ"ס ואינו נקנה בחלופין ושוב שייך אין ברירה ודו"ק ולענין חליפין בלא"ה לפע"ד נראה דאינו ראוי שיקנה לפמ"ש התוס' בערכין דף כ"ט דכל דבר שחוזר אח"כ הוה כטובת הנאה דאין נקנה בחליפין וא"כ שטר דלאו גופו ממון דמי לט"ה דאינו נקנה בחליפין ומזה יש לעיין גם בקנין אגב אם יכול לקנות ועיין ב"מ דף י"א. והנה ארשום בקצרה לפע"ד נראה הא דאמרו בבכורות דף נ"ו דבשני מינים ודאי לא שייך ברירה הטעם דהנה רש"י ותוס' נחלקו בגיטין דף מ"ז דשיטת רש"י דכל שבולת ושבולת הוא שותפות לכל אחד החצי ותוס' כתבו די"ל דחלקו של זה הוא של זה ולפ"ז נראה לי דלשיטת תוס' בשני מינים ודאי א"א לומר דזה מגיע לו מין זה וזה מין זה וע"כ דיש חלק לכל אחד ואחד בשני המינים וא"כ ל"ש ברירה אף למ"ד יש ברירה ולרש"י אף במין אחד לא שייך ברירה וזה שנחלקו שם ועיין תוס' חגיגה דף כ"ה ע"ב ד"ה חבר ובטורי אבן האריך שם לתמוה על התוספות בקידושין וזכה לכוין לדעת התוס' רי"ד שכתב בהדיא שם כן ומהתימה על הריטב"א בקידושין שם שלא הרגיש כלל בזה דיש חילוק בין שני מינים למין אחד ועיין בפ"ו מדמאי ברמב"ם ור"ש ותוס' יו"ט שם שלא הוזכר חילוק הזה אף דהתוס' בחגיגה הביאו בשם רש"י כן וצ"ע: