שואל ומשיב מהדורא תליתאה· רבי יוסף שאול נתנזון
כרך ג
סימן א
א אל כבוד ש"ב הרב הגדול החריף המופלג השנון שלשלת היוחסין מוה' נפתלי הירץ בערינשטיין נ"י:
ב מה ששאל אותי בהא דאמרו בביצה דף ל"ט ע"ב לרחוץ בבור הכא במ"ע למלאות מר מדידי' קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא ופירש"י דאמרינן ברירה דאמרינן שהוברר הדבר שזה חלקו המגיע לו מן השמים והקשה מעלתו הא לרבנן דאסור בחצר השותפין משום דאין ברירה א"כ ה"ה למלאות מים אסור וכן מבואר בהדיא בב"ק דף נ"ב גבי משימסור לו דליו ואזדו לטעמי' וכו' הנה קושיא גדולה היא ולפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין דברי הש"ס בב"ק היאך אמר ואזד' לטעמייהו הא הר"ן הקשה ריש השותפין שנדרו דניהו דאין ברירה והא הוה החצר השותפין שאין בו דין חלוקה דאין אדם אוסר על חבירו וכתב כיון דא"א לומר דקנה קנין הגוף בשעה שמשתמש א"כ כל אחד ששימש בחלק חבירו שימש ע"ש באורך דבריו כי נעמו ולפ"ז בשלמא שם דמשתמש בחצר ובעי שיקנה קנין הגוף כחצר ממש שפיר אסרו רבנן משום דאין ברירה אבל לענין למלאות מים דהמים שמלא שפיר קונה ומה ענין לברירה אך הדבר נכון דשם הספק אם קנהו השני להיות כשואל עליו להיות חייב בנזקיו א"כ צריך שיקנה בגוף הבור להיות חייב על נזקיו א"כ שפיר אמרו דמשמניחו משתמש נעשה שואל עליו משום דאין ברירה ויוכל להיות גם של שני דלא הוברר איזה מגיע לחלקו וז"ב. ומעתה זה שם אבל כאן דאין לו נ"מ בבור רק במים שפיר אמרינן דמר ממלא בדידיה ומר ממלא בדידיה וז"ב. ואגב אעתיק מ"ש בחידושי לרמב"ם שנשאלתי מחכם אחד עמ"ש רבינו בפ"ז מנדרים ה"ב דבאר הוא של שותפין ונשאלתי הא בש"ס מסיק דבירא דהפקירא הוא והשבתי דבאמת קשה מה פריך הש"ס מבאר הא באמת קי"ל כראב"י דמתיר בשותפין בחצר וצ"ל דעיקר הקושיא לת"ק דסבר דאוסר בשותפין ואיך סתם רבי אח"כ דמותר בבור אי נימא דשותפא הוא והא לת"ק מהראוי לאסור. ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו דאמאי לא מקשה מסיפא ולפמ"ש יש לומר דעיקר הקושיא על רבי דאיך סתם אח"כ שלא כת"ק. ומעתה מיושב דברי רבינו דלפי מה שפסק כראב"י שפיר מותר בבור אף דשותפין הוא ודו"ק. אחר כותבי זאת מצאתי ביש"ש בב"ק פ"ה בדיני ברירה שהקשה קושיתו דמעלתו ונדחק ולפמ"ש אתי שפיר ת"ל ברווחא ודו"ק:
ג והנה הש"א סי' פ"ט הקשה בהא דאמר בסנהדרין דף קי"ב דבהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אסורה עיסה חציה של עיר הנדחת וכו' מותרת מ"ט בהמה אי אפשר למפלגה עיסה כמאן דפליגא דמיא והקשה הוא דאנן קי"ל בדאורייתא אין ברירה וא"כ גם עיסה ליתסר. והנראה בזה דהנה בהא דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה דפליגי ראב"י ורבנן אי מותרין לכנס ומוקמינן לפלוגתייהי בברירה והקשה הר"ן דניהו דאין ברירה מכל מקום הא כיון שאין בו כדי חלוקה וכ"א יכול להשתמש בכל החצר א"כ איך אוסר דבר שאינו שלו ע"ש. והנה לכאורה דבריו תמוהין דהא שותף יכול לאסור כדאמרו בחולין דף מ"א והיא לכאורה פליאה גדולה וצריך לומר דסברת הר"ן דכיון דבשעה שמשתמש הוא של כל אחד לבדו כמו שהאריך הר"ן שם לענין ברירה ולפ"ז לא שייך שותף דבשעה שמשתמש כ"א בשלו משתמש ולא שייך שותפות וזה שדייק הר"ן דכל אחד שמשתמש בשלו הוא משתמש וז"ב בכוונתו. ולפ"ז כאן לענין בהמת עיר הנדחת יקשה הא ניהו דאין ברירה הא מכל מקום אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וצ"ל דכיון דשותפות יש לו בגווה שפיר יכול לאסור וז"ב. ומעתה מיושב היטב קושית השאג"א דהנה הרמב"ם בפ"י מטומאת המת ה"ה כתב דהחורש את הקבר בשדה שא"ש אינו עושה בית הפרס שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו שותף וכו' והקשה בשו"ת מהרלב"ח סי' ס"ח דהא בפ"ח מע"ז כתב דבהמה של שותפות ששחטה לעכו"ם אסורה וכתב הוא לחלק דבהמה כיון דאי אפשר לחלקה א"כ יש לו חלק בכלה ושפיר יכול לאסור משא"כ כאן בשדה דיכול לחלק וכיון שיכול לחלק שוב אין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום דהא יש לו שותפות וא"כ ה"ה בעיסה דכמאן דפליגא דמי וכיון דיכול לחלקה ניהו דאין ברירה הא מכל מקום אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכמאן דפליגא דמי וז"ב ועיין רש"י שם שנדחק בטעמו של דבר ועיין בחידושי הר"ן שם שהקשה דלפי טעמו של רש"י יקשה מאי קמבעיא לי' ר"ח אח"כ אם שחטה מוציאה מידי נבילה הא אי אפשר למשחטה ולפמ"ש אתי שפיר דא"צ לפירש"י כלל וכמ"ש וכן נראה ממ"ש רבינו בפ"ד מע"ז הלכה י"א בסתם דעיסה אפשר לחלק ובבהמה לא ביאר כלל הטעם דנאסר ולפמ"ש אתי שפיר בפשיטות וע"ש בהלכה י"ב שכתב דבהמת עיר הנדחת ששחטה אסורה בהנאה ועיין כ"מ שם דלא מסתבר כלל שיהיה מותר בהנאה ואסור באכילה. ולכאורה לפמ"ש הרא"ה לענין בהמה ששחטה לע"ז דאף דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מכל מקום עכ"פ לא שרי לה ועיין בש"ע יו"ד סי' ד' בט"ז וש"ך ולפ"ז שפיר יש לומר דבהנאה מותרת ובאכילה אסורה אלא שלפמ"ש לא שייך כאן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום דיש לו שותפות בגווה ודברי רבינו נכונים וקצת צ"ע דלמה השמיט הדין לענין טומאת נבילות שנסתפק ר"ח והעתיק במקומו דין אחר מה שאינו מדרכו של רבינו וצ"ע עכ"פ דברי הש"ס אתי שפיר איברא דלפ"ז עדיין צריך ביאור דהא בנדרים מוקי הש"ס פלוגתא דראב"י ורבנן באין בו כדי חלוקה ולפ"ז לדברי הרלב"ח בא"י לחלוק שוב יכול לאסור דהו"ל שותפות בגווה ועכ"פ טפי הו"ל להיות איפכא דביש בו חלוקה יהיה מותר. אך הדבר נכון אחר העיון דהמעיין בר"ן בסוגית הש"ס שם יראה דכל שאין בו כדי חלוקה כתב הר"ן דשייך הסברא דכל אחד בשלו משתמש וא"כ לא שייך שותפות בגויה וגם להס"ד שם המעיין בר"ן שם ימצא דלפי טעמו אין קושיא משם והיה מקום בזה ליישב דברי הרמב"ם והטור שם לענין בה"כ של שותפות ע"ש ואכ"מ להאריך ובזה מיושב ג"כ מה דקשה דבשותפות מהראוי לתסר גבי חורש בשדה שאינו שלו דנימא אין ברירה ולפמ"ש אתי שפיר דכל דלא שייך שותפות בגווה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכמ"ש המהרלב"ח מיהו בלא"ה אין קושיא דבית הפרס דרבנן ובדרבנן יש ברירה. והן נסתר מחמתו דברי השאגת ארי' סי' פ"ט שם שרצה לחדש דאם ע"י שנימא דאין ברירה בדרבנן יהיה קולא אמרינן להיפך ע"ש דא"כ אמאי יאסר חלקו עכ"פ נימא להיפך דאין ברירה והו"ל א"ש ואינו אסור אמנם עדיין קשה דהא ע"י מעשה ודאי דיוכל לאסור עכ"פ ואף במעשה זוטא לדעת הרבה פוסקים וא"כ בחרש בה קבר הו"ל מעשה זוטא עכ"פ ולמה לא יוכל לאסור וגם ק"ל דלפמ"ש התוס' ביבמות דף פ"ג ד"ה אין דבמעשה לא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ור"כ הרע"ב דאטו אם ישליך אחד בשר נבלה לתוך הקדירה לא יאסור וע"ש בתוס' יו"ט פ"א מכלאים וא"כ כאן דחרש בה קבר פשיטא דיוכל לאסור וע"כ מחוורתא כמ"ש בגליון הרמב"ם שלי שם דכיון דאינו רק גזירה דרבנן ובדבר שאינו שלו לא גזרו על בית הפרס וכמו דעכו"ם אינו עושה בית הפרס ותדע דאל"כ עכ"פ הי' לו להקשות מזה בחולין דף מ"א על מ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו מתוספתא הלז לענין בית הפרס וע"כ דבכה"ג לא גזרו ובמ"ש למעלה יש ליישב קושיית המק"ח סי' תמ"ח בהא שכתב הר"ן דגם קודם חלוקה מותרין דאנן סהדי דע"מ כן לא נשתתפו שיאסור חבירו עליו והקשה דא"כ במנסך דמוקי ביש לו שותפות לימא דאדעתא דהכי לא נשתתפתי ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דעשה מעשה יוכל לאסור אך לפ"ז יקשה א"כ ל"ל שותפות כלל הא עשה מעשה ניסוך ולמה לא יאסר (וצ"ל דזה לא מקרי מעשה אף שעשה מעשה כיון דעיקרו תלוי במחשבתו שחשב לנסך לע"א ועיין שם בתוס') וגם יקשה קושית המק"ח בבהמה ששחטה לע"ז דמוקי ביש לו שותפות בגווה ויקשה קושייתו וגם תירוצו של המק"ח לא יועיל ע"ש וכעת צ"ע. ובחידושי אמרתי בהא דאמרו בסוכה דף כ"ז ע"ב דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת ופירש"י דע"כ בשאולה דאל"כ אי אפשר שתהא של כלם דלא מטי פרוטה לכל חד והתוס' כתבו דבחנם דחק דשותפין ממועט מלך ע"ש שהאריכו ובר"ן ובריב"ש סי' שמ"ז האריך בזה ולפמ"ש הר"ן דבשותפין אמרינן דכל אחד בשעה שמשתמש נעשה שלו לגמרי א"כ אי אפשר למעט שותפין מלך דהרי באמת הוא שלו בשעה שיושב בה לבדו והו"ל קנין הגוף. איברא דיש לומר דהחכמים דהכא כחכמים דהתם דפליגי על ראב"י דל"ל ברירה דלדידהו לא אמרינן דהוברר הדבר דשלו הוא בשעה שמשתמש בה ובזה יש ליישב קושית התוס' דלר"א הכא דבעי סוכה שלכם אין שנים יוצאין בסוכה אחת לעולם ויצטרך אדם לכל בני הבית סוכה לכל אחד. ולפמ"ש יש לומר דר"א ס"ל כראב"י דהתם וא"כ אמרינן דבשעה שמשתמש כל אחד בשלו הוא משתמש ואף דיש לפקפק דמכל מקום הרי משתמשים כלם ביחד ואינו כל אחד ואחד בפני עצמו מ"מ יש לומר דעכ"פ לפמ"ש הרמב"ן הובא בר"ן שם דלכך אמרינן בזה ברירה דאל"כ יאסר על חבירו לגמרי ויוציא חבירו בע"כ ואינו בדין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"ש וה"ה כאן י"ל דאדרבא לר"ע דבעי שלכם ממש וא"כ ע"כ נעשה שלו בעת שמשתמש כל אחד ואחד ואף אם משתמשין ביחד י"ל דכל אחד נקנה לו כל הסוכה לשמושו דאל"כ יאסר על חבירו דבעינן לכם וא"א שיוציא את חבירו משלו לגמרי וכמ"ש הרמב"ן לענין קונמות שם אבל לחכמים המכשירין בשאול ממילא י"ל דלא יהי' שלו לגמרי דהרי שאול כשר ג"כ ועכ"פ דברי הריב"ש ודאי נכונים דאם שאול כשר מכ"ש שותפות ולפמ"ש אתי שפיר לכל השיטות בר"ן שם וצ"ע על הריב"ש שלא ביאר הדברים היטב ע"ש. והנה בהגהת אשר"י בחולין פרק גיד הנשה באות ל"ג דהורה הר"י הצרפתי כששחט שלש אווזות ונתנבלה אחד ונתערבה בין שתי החתיכות ולא הוכרה הנבילה וצוה להשליך אחת לחוץ ושתים לאכול ואמר אבא מארי כי שגגה גדולה שגגו כו' ולפענ"ד נראה סברת הררי"ץ הי' כך דהנה התוס' הקשו בתמורה דף למ"ד ד"ה ואידך דבכל איסור המעורב בהיתר לשקול חד ונימא דהוא החיסור ואידך לשתרי למ"ד יש ברירה וכתבו בשם הרמ"ר כלל גדול בדין זה דכל שהוברר האיסור מתחלה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה כיון שתערובתו הי' באיסור אבל הני תערובתו בהיתר כי האיסור לא הי' מבורר קודם תערובתו ולאחר תערובתו נולד האיסור אז סמכינן אברירה וביאור הדברים כתבו האחרונים דכל דגם קמי שמיא לא נתברר ביחוד מי ומי האיסור כמו שם גבי תשעה וכלב וזה שנטלה העשרה לא נתברר מי מהטלאים נגד הכלב רק שאחד הוא נגד הכלב בכה"ג שייך ברירה ולפ"ז כאן עכ"פ נתברר קמי שמיא מי האיסור אבל לפי פשטת הדברים לא נראה כן. ולפענ"ד נראה בכוונת התוס' דבאמת כל שנתערב האיסור הו"ל קבוע כמ"ש התוס' בבכורות דף ס"ג דלכך אין נבילה בטלה בשחיטה דהו"ל קבוע ולפ"ז כיון שהוא קבוע והו"ל פלגא ופלגא לא שייך רוב דנימא דבטל ברוב ואותן הנשארים כאן הן רוב ההיתר דהו"ל פלגא ופלגא ולפ"ז כיון דכל דלא ניכר האיסור לא שייך קבוע כמבואר סי' ק"י א"כ כל שלא ניכר האיסור לא שייך קבוע ושפיר סמכינן אברירה ואמרינן דמה שנשאר הם מרוב ההיתר אבל כאן הא לא שייך ברירה דהי' ניכר האיסור והו"ל קבוע וז"ב בכוונת התוס'. ולפ"ז כאן שנתנבלה בשחיטה ונתערב ולא ניכר הקביעות של האיסור שפיר שייך ענין ברירה ואף דאנן קיי"ל דאין ברירה הא מחלקינן בין דאורייתא לדרבנן וכאן כיון שמן התורה חד בתרי בטל ביבש במב"מ ואין כאן רק איסור דרבנן ובכה"ג שייך ברירה. ובזה מיושב קושית האבא מארי דאמאי בנתבשל גיד בין הגידין או חתיכה נבילה שנתערבה בין הגידין לא אמרינן דאף באינו מכירו זורק אחד מהם ולפמ"ש אתי שפיר דשם כבר ניכר הקביעות וכבר הי' ניכר הגיד האיסור או החתיכה נבילה ועכשיו נתערבו בכה"ג ל"ש ברירה וכבר כתבו האחרונים דכל שיש אחד בעולם שיוכל להכיר הקביעות הוה קבוע וז"ש הרי"ץ והמורה כוון כשורה וק"ל אין ברירה והיינו בכה"ג אין ברירה ודו"ק. ובמ"ש בכוונת הרמ"ר דכל שהאיסור ניכר הו"ל קבוע ולא שייך ביטול צ"ל דע"כ מיירי בחתיכה הראויה להתכבד או שאר דבר חשוב דהו"ל קבוע דרבנן דאל"כ לא שייך קבוע כמ"ש התוס' והרשב"א והר"ן פרק ג"ה דכל שבטל חד בתרי לא שייך גזירה שמא יקח מן הקבוע דכבר נתבטל ולפ"ז בכל איסור המעורב בהיתר היכא דאינו ב"ח ודבר חשוב יקשה קושית התוס' דתתבטל ברוב וצ"ל דכל דרבנן תקנו דצריך ששים א"כ לא נתבטל ברוב מדרבנן ושוב הו"ל קבוע כל שניכר הקביעות. ובזה יש ליישב מה שהקשו לשיטת הרמ"ר מהא דאמרו במעילה דף כ"א ומודה ר"ע באומר פרוטה מן הכיס זה הקדש שהוא מוציא והולך עד שיוציא כל הכיס ולפי מה דרצה לומר שם דר"ע ס"ל דיש ברירה א"כ יקשה כיון שהוציא אחד לימא דהוברר הדבר שזה ההקדש ואידך לשתרי. ולפמ"ש יש ליישב דכל הטעם היא דכיון דלא הוה קבוע אמרינן ברירה בדרבנן וכיון דשם לא שייך ביטול דהו"ל דבר שיל"מ או מטבע חשוב כמ"ש התוס' והכ"מ א"כ אף בדרבנן לא אמרינן ברירה כמו שהארכתי בזה בתשובה אחרת ודו"ק:
ד והנה במ"ש בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ס"ה דמה שנוהגין הסופרים לומר שמעבדין לשם ס"ת ולתפילין הוא בכלל ברירה ע"ש. ולפענ"ד העבודת הגרשוני לשיטתו דס"ל שם דגם בעיבוד לס"ת אסור לשנות לכתוב עלי' תפילין אבל לפמ"ש הב"י והלבוש והמג"א סי' ש"ב ס"ק י' דאם עבדו לשם ס"ת מותר לשנות לכתוב עליו תפילין משום דהזמנה לדבר חמור מותר לשנותו לקדושה קלה א"כ אין מקום לענין ברירה דכיון דאח"כ נתברר מה שכותב נתברר הקדושה על מה חל ואף אם חל על החמור מכל מקום יכול לשנותו לקדושה קלה וגם להפך אף שלא נתברר למפרע אם זה הקלף נתעבד לשם ס"ת הא הוא התנה בהדיא דיהיה לס"ת ולתפילין ובכה"ג היכא דתולה במה שנברר אח"כ הו"ל כאומר יקדשו ארבעים מתוך שמונים שכתבו התוס' בעירובין ובהרבה מקומות דבכה"ג לא שייך ענין ברירה. ובזה ישבתי מה שהקשה אותי משכיל אחד מראהטין בהא דאמרו בפסחים דף ל"ח דחלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו יצא בהם י"ח מצה מ"ט דאמר אי מזדבן מזדבן ואם לאו יהי' לעצמי והקשה הוא הא בעינן לשמה ואין ברירה שלא הוברר על מה חל הכוונה לשם מצה אם למצת תודה או למצה של פסח. ואני הוספתי דלפמ"ש התוס' בגיטין דכל דבעי לשם כריתות אף למאן דלית לי' ברירה אפ"ה בעינן לשמה א"כ כאן לא הוה לשמה. ולפמ"ש הדבר דומה למעבד לשם ס"ת ותפילין דכל בהזמנה לא איכפת לן אם משנה לקדושה קלה או להיפך דכל שמכוין לשם קדושה סגי וה"ה בזה כנלפענ"ד והדבר צ"ע. והנה כבוד אבי מורי הגאון נ"י הקשה בהא דפריך הש"ס בעירובין דף ל"ח על ר"ש דאמר אם רציתי אלך והא ר"ש לית לי' ברירה והקשה דלמא הכוונה ע"מ שלא אמחה כדאמרו בקידושין דף ס"ג ע"מ שלא אמחה ונמצא כל שהלך נתברר שלא מיחה וסגי אף בשהלך ורצה בלילה דכל שהלך ונתרצה נתברר השלילה שלא מיחה ובשלילה כזו ל"ש ברירה ולפענ"ד נראה דדוקא בתולה ברצון אחר שייך לומר ע"מ שלא ימחה אבל כאן שתלה ברצונו הא הליכתו או שלא הלך מברר אם מיחה או לא ואיך שייך שתלה כל שלא ימחה והא כל שלא הלך לא רצה וז"ב לפענ"ד והבן כי דק שכלי הוא:
סימן ב
א לחכם אחד:
ב מ"ש אי איסור לאו חל על איסור עשה. הנה מראש צורים נראה התוס' בשבועות דף כ"ד ע"ב ד"ה דמוקי כתבו דאינו חל והביאו ראיה מהא דאמר בשבועות דף כ"ה אילימא צדקה לעני הא מושבע ועומד מהר סיני דכתיב נתן תתן לו. ובאמת שלולא דברי קדשם יש לדחות ראיה זו דהתם ממעט משום דבעינן הטבה והרעה רשות אין השבועה חל ועיין ברמב"ם בפיהמ"ש ותוס' י"ט ובחבורינו מגן גיבורים סי' ת"י ביאור דבר זה באורך אך גוף דבר זה כבר ישב על מדוכה זו הרב בעל פ"מ בפתיחה לה"ש באורך ואכתוב מה שראיתי בדבריו בהעברה בעלמא מ"ש להקשות בסוף שורש ה' דלשיטת ריב"א דהעשה וזבחת אינו רק תיקון הלאו א"כ ממילא למ"ד דאמ"ה אינו נוהג בחיה ועוף ליכא גבייהו שום איסור וזה א"א לומר כלל ועוד מה הקשו בחולין דף פ"ו למה לי' למימר רוב מעשיהם מקולקלים נימא סמוך והא כיסוי הדם אינו נוהג רק בחיה ועוף. ולפענ"ד ל"ק דהרי הריב"א דייק בתוס' שבועות שם דלכך לא שייך לומר דוזבחת איסור עשה דל"ל הזבחה ת"ל דאסור משום אבמה"ח וא"כ בחיה ועוף למ"ד דאינו נוהג אבמ"ה ממילא נצטוה על הזביחה. ובזה מיושב ג"כ דברי רש"י שכתב בדף פ"ו שם דבחזקת איסור אבמה"ח עומד אף דבחיה ועוף לא שייך אבמה"ח וע"כ הכוונה לאינה זבוחה וכמ"ש הפר"מ אבל הדבר תמוה דהא רש"י לית לי' איסור אינו זבוח. ולפמ"ש אתי שפיר דבחי' ועוף מודה ומ"ש שם בשורש הב' דלענין איסור שאינו זבוח אם נימא דהוא עשה לא שייך גבי' שיעור דאינו רק רשות לא צווי ומניעה ג"כ לא נראה דפשיטא דכל איסורין אינו חייב רק בכשיעור ואף כאן כל שעבר ואכל מה שלא נזבח הוה כשאר איסורים דאינו עובר רק בכשיעור ואטו יציבא בארעא דעל איסור לאו וכרת יצטרך שיעור ובעשה דקיל לסגי בכ"ש וז"ב לפענ"ד. ומיושב קושיתו בשורש הב' שם. ומ"ש להקשות על התוס' שכתבו ראיה מצדקה לעני דהא מושבע ועומד מהר סיני דכתיב נתן תתן לו והרי דאין איסור לאו חל על עשה והקשה הפרי מגדים דהא איכא ג"כ לאו דלא תקפוץ את ידך וכו' ובאמת שגם על הש"ס קשה דלמה נקט דוקא העשה דנתן תתן. אך לפענ"ד נראה דבאמת הריטב"א הקשה דנוקי במתנה מרובה דאינו מחויב ליתן לעני ע"ש אך לפענ"ד נראה דבס"ד שם דרצה לאוקמא בתורת צדקה לעני א"כ ממנ"פ אם מיירי באופן דמחייב ליתן לו מתנה מרובה הוא ג"כ בכלל נתן תתן לו די מחסורו אשר יחסר לו דדרשו בכתובות אפילו סוס לרכוב עליו ומעתה זה דוקא מכח עשה דנתן תתן ולא מה שהוא בכלל לאו דלא תקפוץ:
ג עוד נראה לי עפמ"ש בריטב"א שם דהיאך הוה מושבע ועומד מהר סיני הא נתינה בע"כ לא הוה נתינה ודלמא לא תרצה לקבלו וכתב דיכול לזרוק בע"כ. אך לפענ"ד נראה עפמ"ש הרשב"א דנתינה בע"כ אף למ"ד דלא הוה נתינה מכל מקום א"י להעמיד את האדם בחובו ע"ש בחידושיו לגיטין דף ע"ג. ולפ"ז כיון שהוא מחוייב לקיים המצוה א"י להעמידו בחובו וא"ל כיון שהוא אינו רוצה ליטול הוא אינו מחוייב ליתן דזה אינו דבאמת מחוייב הוא דאם אינו רוצה לקבל במתנה מחוייבים לפתוח לו בהלואה כדאמרו בכתובות דף ס"ח ולכך ממילא שפיר מושבע ועומד מהר סיני דכתיב נתן תתן לו ואינו יכול להעמידו בחובו. ומעתה זה דוקא לענין מ"ע דנתן תתן אבל לענין לא תקפוץ לא הוה מושבע ועומד דכל שאינו רוצה לקבל פשיטא דעכ"פ אינו עובר בלא תקפוץ וז"ב ודו"ק. אמנם בגוף הספק נראה לפענ"ד דזה תלוי אם עשה חמור מל"ת דדעת הרמב"ן פרשת יתרו דעשה חמור מל"ת ולכך דחי הל"ת ולכך לא יחול על עשה אבל באמת הל"ת חמור כדאמרו ביבמות דף ז' וי"ל דמצי לחול וצ"ע בזה. וראיתי בתוס' חולין דף ק"כ ד"ה מה להנך שכתבו דאף למ"ד לאו לאברים עומדת מכל מקום הי' בה איסור שאינה זבוחה והרי מבואר בהדיא דאף בעוף שייך האיסור שאינו זבוח וכמ"ש לעיל לדחות דברי הפרמ"ג ומדברי התוס' ראיה דבעי שיעור אף לענין איסור שאינו זבוח דהרי הש"ס שם אמר דאם לא כתיב הטמאים ונילף מהני הא די' וכו' מה התם בכזית הרי דכלהו בכזית אף נבלת עוף. וע"כ דדברי הפרי מגדים בשורש ב' נדחים וכמ"ש ודו"ק שוב ראיתי בלב אריה שהרגיש בראיה ראשונה על פרמ"ג ונהניתי שבהשקפה ראשונה חשבתי כן ת"ל. שבתי וראיתי דאין מדברי התוס' ראיה לדידן דבאמת יש לומר דהרי הפמ"ג כתב למ"ד דאין אבמ"ה נוהג בחיה ועוף וא"כ יש לומר דכאן אזלו התוס' אם נימא דאבמ"ה נוהג בחיה ועוף אף גם דהרי התוס' בחולין דף ל"ג הקשו דלמ"ד אבמ"ה אינו נוהג בחיה ועוף א"כ שייך מי איכא מידי דלכותי אסור משום אבמה"ח (והיינו כשיטת הראב"ד פ"ט ממלכים דגם בעוף נוהג אמ"ה לב"נ דלא כרמב"ם מיהו גם לרמב"ם כתבו המ"ע והכ"מ דאיסור יש) וכתבו דמכל מקום אסור לישראל משום דבעי שחיטה ע"ש ולפ"ז לר"ל דס"ל בנזיר דף נ"ט דאין שחיטה לעוף מן התורה א"כ שייך מי איכא מידי ע"כ לדידיה יש איסור דשאינו זבוח דהיינו עכ"פ נחירה. מיהו זה אינו דמלבד דזה דוחק לומר דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת צריך נחירה עכ"פ משום מי איכא מידי דלא נזכר כלל אף גם דבלא"ה כתבו התוס' שם דלר"ל ע"כ צ"ל דל"ל מי איכא מידי דהא אמ"ה א"צ שיעור ובמשהו בשר גידין ועצמות חייב ולישראל לא אסור רק בכזית דח"ש מותר מן התורה. ודבר זה היה בהעלם עין לפי שעה מהכו"פ סי' ס"ב ס"ק ג' שכתב להקשות לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה א"כ הא קי"ל דלב"נ אף משהו אסור דלא ניתן שיעורין לב"נ כמ"ש הרמב"ם פ"ט ממלכים א"כ שייך מי איכא מידי ע"ש שכתב דלר"ל ע"כ צ"ל דשיעורין גם לב"נ נאמרה וזה דחוק דשיעורין הם הל"מ ולב"נ לא ניתן הל"מ אבל באמת כבר כתבו התוס' דלר"ל לא ס"ל הך כללא דמי איכא מידי ואף דמדברי התוס' שם נראה דגם לב"נ צריך שיעור שכתבו דאסור במשהו בשר גידין ועצמות באמת שכמדומה שהאחרונים הרגישו בזה אבל לפענ"ד כוונת התוס' דשם אבמ"ה עכ"פ צריך בשר גידין ועצמות דבהכי מקרי אבר אבל א"צ שיעור לב"נ רק במשהו סגי כנלפענ"ד. ומ"ש הפ"מ שם דנ"מ לענין מומר לתיאבון דמבואר בסימן ב' ביו"ד דאינו נאמן אף בשבועה ששחט יפה משום דמושבע ועומד מהר סיני אם הוא חשוד על חצי שיעור נבילה מהראוי שנאמינו אם נשבע דאינו מושבע ועומד מהר סיני. במחכת"ה דבריו תמוהין לפענ"ד דע"כ לא כתבו התוס' דבחצי שיעור לא הוה מושבע ועומד היינו כשנשבע לאכול ח"ש נבילה שפיר אמרינן דהשבועה חל עליו דהאיסור אינו חמור כ"כ כיון שאין בו מלקות שלא יהיה נתפס עליו איסור שבועה החמור שיש בו מלקות אבל מה ענינו לשם שם כתב הרשב"א דאם הוא מומר לאכול נבלות לתיאבון ואינו חושש על השחיטה אינו נאמן בשבועה דהרי חשוד הוא לאותו דבר וכמ"ש הש"ך שם בנקודות הכסף ורמזו בש"ך והכריתי נתקשה שם במה שדייק הש"ך חשוד לאותו דבר. אבל כיון ליישב בזה קושית הט"ז וכמ"ש בנקה"כ ועכ"פ כיון דמשום חשוד לאותו דבר קאתינן עלה נראה פשוט לדעתי דאף בנחשד על חצי שיעור דאינו רק איסור ולא מלקות ג"כ אינו נאמן על השבועה דעכ"פ חשוד לאותו דבר הוא ועיין בש"ך סי' קי"ט ס"ק כ"ב שכתב שאף בחשוד באיסור דרבנן שייך לומר דחשוד הוא דמושבע ועומד מהר סיני עליו ואף דיש לחלק בין איסור דרבנן דשייך לא תסור בין איסור חצי שיעור מן התורה וכעין שמחלק הרלב"ח הובא בש"ך יו"ד סי' רל"ה ס"ק י"ט ע"ש מכל מקום לענין חשוד לא מסתבר דיהיה עיקר תלוי במלקות ורק דכל שהוא חשוד לאותו דבר אינו נאמן בשבועתו שוב ראיתי בתבואות שור סי' ב' אות י"ב שכתב בהדיא דאף בחצי שיעור אינו נאמן בשבועה וכפי הנראה כוון למ"ש. וראיתי בפרמ"ג בסי' ב' שם שהביא דברי התב"ש וגמגם עליו ע"ש אבל באמת לפענ"ד הדבר פשוט דאין ענינו לשם כלל ודו"ק. והנה בהא דאמרו בחולין דף ל"ג מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור והקשו התוס' דנימא דשאני ישראל דבר שחיטה הוא וכדאמרו לענין יפ"ת. ולפענ"ד נראה דאם נימא דבהמה בחייה בחזקת איסור אבמה"ח עומדת והיינו חזקת אבמה"ח א"כ שפיר שייך לומר דלישראל השחיטה תיקון של אבמה"ח משא"כ לעכו"ם אבל אם נימא דבחזקת שאינו זבוח הוא כשיטת הריב"א א"כ לא שייך לומר דבר שחיטה דמה ששוחט הוא לקיים מצות זבוח אבל מכל מקום שייך אבמה"ח ושייך מי איכא מידי. ובזה מיושב קושית התוס' לר"מ דס"ל דבטהורין ג"כ אינו נוהג אבמה"ח בטהורין עופות וחיות א"כ יקשה מי איכא מידי ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם הוא משום דכתיב וזבחת מבקרך וא"כ בעופות דלא שייך איסור וזבחת א"כ עיקר השחיטה דהל"מ היא לענין אבמה"ח א"כ ל"ש מי איכא מידי דלישראל בשחיטה תלוי וז"ב. ובזה י"ל מה שנסתפק התב"ש סימן כ"ז אם נמצאת טריפה אם שרי לעכו"ם לדידן דאמרינן מי איכא מידי ולפמ"ש יש לומר דבאמת כיון דאינו בא בשביל אבמה"ח רק לתקן איסור שאינו זבוח ושייך מי איכא מידי ולא שייך לומר דבני שחיטה הן וכמ"ש אבל בטריפה דאינו בא לתקן האיסור שאינו זבוח דהרי נטרפה בשחיטתה ורק דאהני לטהר מידי נבילה וא"כ בכה"ג שוב לא שייך מי איכא מידי דעיקרו הוה לתקן להוציאו מידי אבמה"ח דהאיסור שאינו זבוח לא נתקן וא"כ אין דברי התב"ש מוכרחים ורק דמכל מקום יש לומר כיון דאינו בא לתקן איסור אבמה"ח רק להוציא מידי נבילה שוב שייך מי איכא מידי וז"ב. ובזה יש ליישב מה שהקשו האחרונים דאמאי נסתפק התב"ש והא הדבר מבואר בחולין דף ק"ב א"ר שיזבי אף אנן נמי תנינא אכל אבמה"ח ממנה אין סופג את ארבעים ואין שחיטה מטהרתו במאן וכו' אלא לאו בב"נ ופירשו התוס' דמרישא ל"ק דקתני רישא ושחיטתה מטהרה מטומאתה ול"ק ואין שחיטתה מטהרתה משום דכיון דלישראל שרי מותר אף לב"נ משום איכא מידי והרי שם מיירי בטריפה ואפ"ה לא קאמר ואין שחיטתה מטהרתה וע"כ דגם בנטרפה אמרינן מי איכא מידי והדבר מבואר כמ"ש התב"ש והתב"ש לא כתב שום הכרע לזה וכן שמעתי מהרב בעהמ"ח ס' מנחת יהודה ז"ל שהקשה כן על התב"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת צריך להבין איך שייך בעוף מי איכא מידי דהא בעוף לא שייך איסור שאינו זבוח רק לתקן מידי אבר מה"ח ולא שייך מי איכא מידי דשאני ישראל דבני שחיטה ננהו כדי לתקן איסור אבמה"ח וצ"ל דלהך ברייתא ס"ל דגם בעוף שייך איסור שאינו זבוח כמ"ש הפר"מ דדוקא לר"מ דס"ל דאין אבמה"ח נוהג בחיה ועוף מטעם דכתיב וזבחת מבקרך וצאנך וא"כ ע"כ דס"ל דבעוף לא שייך שאינו זבוח אבל לדידן יש לומר דהוקש עוף לבהמה. ולפ"ז יש לומר דלכך אין חילוק בין טריפה לכשירה דכיון דס"ל להאי תנא שחיטתה מטהרתה מידי טומאתה וא"כ בא לתקן איזה דבר ולא איסור אבמה"ח ובפרט דשם הך סיפא דשחיטתה מטהרתה דברי ר"מ ור"מ לשיטתי' דלא ס"ל אבמה"ח בעוף א"כ ע"כ שייך מי איכא מידי ולא שייך לומר דבני שחיטה משום דר"י ס"ל דאין שחיטה לעוף דהרי לא ס"ל דוזבחת קאי אעוף אבל בבהמה שפיר יש לומר דכל שנטרפה לא שייך מי איכא מידי דאינו בא לתקן איסור שאינו זבוח ועקרו בא לתקן אבמה"ח ויש לפקפק ע"ז וצ"ע. והנה בהא דכתב הרמב"ם וכ"כ בש"ע סי' כ"ז דבאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה אסור ושיטת הרמב"ם דעובר בלאו דלא תאכלו על הדם ושיטת רש"י דאינו רק איסור דרבנן ובתב"ש שם נדחק בדברי רש"י דמנ"ל זאת ולפענ"ד דרש"י לשיטתו דפירש דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דהיינו חזקת אבמה"ח ולפ"ז כיון דאמר עד שיוודע לך במה נשחטה משמע דהשחיטה מוציאה מכלל איסור ומותר לאכול תיכף דאל"כ עדיין בכלל חי הוא עד שתמות היא ואיך יצאה מכלל אבמה"ח וע"כ דמותר לאכול תיכף:
סימן ג
א בהא דיש נוהגין להניח ביום השבת קדרות צוננות על בית החורף קודם שתסיק השפחה נכרית אם אריך לעשות כן או לא. הנה בש"ע סימן רנ"ג מבואר בהגהת רמ"א דשרי ומקורו מדברי תה"ד סי' ס"ו. והנה טרם יהיה כל שיח אומר במ"ש התה"ד שם דאם הישראל היה עושה כן וישראל אחד הי' מסיק היה הישראל ראשון עושה איסור דרבנן דאחד מביא העצים ואחד מביא אור פטור אבל אסור. והנה דברי רבינו פ"ט משבת ה"ד נאחזים בסבך ועיין כ"מ שם בשם הר"י בי רב מ"ש בזה ובלח"מ. ולפענ"ד נראה ליישב דברי רבינו דהנה מקודם צריך ביאור מדוע באם נתן אור קודם כלם חייבים והא הוה שנים שעשאוהו דפטורין וכמ"ש רבינו בפ"א משבת ה"ט ונתקשיתי בזה בראשית ההשקפה ומצאתי בקרית ספר להמבי"ט שכתב דלכך חייב דמיירי שעשו בב"א ובב"א לא הי' אדם יכול לעשות הכל וא"כ כל שא"י שתיהן לעשות כל אחד בפני עצמו כל המעשה בכה"ג חייב וזה דחוק מאוד דאמאי לא יכול לעשות כל אחד כל המעשים אף שיעשם זא"ז מכל מקום מקרי יכול לעשות ולפענ"ד נראה בפשיטות דע"כ לא פטרינן בשנים שעשו רק שעשו שתיהן מעשה אחת כדצייר רבינו שכתבו בקולמוס אחד אבל כאן כל אחד עושה פעולה חלוקה שזה מביא עצים וזה תבלין וזה קדירה וכלם ביחד ענין בישול הוא אבל אינם עושים מעשה אחת ובכה"ג לא מקרי שנים שעשו וז"ש רבינו שכל העושה דבר מצרכי בישול הר"ז מבשל והיינו שכל אחד עושה פעולה אחרת ועניני בישול וז"ב מאוד. ולפ"ז כלם חייבים משום בישול אבל בסיפא דהביא האור אח"כ וא"כ קודם שהביא האור לא שייך פעולות חלוקות שדוקא כל שכבר יש אור שייך בענין הבישול פעולות חלוקות אבל כל שליכא עדן האור לא שייך בישול ולכך אינם חייבים רק האחרונים משום מבשל דהוה פעולות חלוקות בענין בישול ובזה מיושב קושית הלח"מ דלמה לא חייב משום מבעיר. ולפמ"ש אתי שפיר דלענין מבעיר הו"ל שנים שעשאוהו. ובזה ניחא מה דאינו חייב אותו שמביא את האור. ולפמ"ש אתי שפיר דזה הוה שנים שעשאוהו כמ"ש וע"כ דמה שנתן את האור היא מלאכה בפני עצמה כמ"ש רש"י בביצה דף ל"ד דחייב משום מבעיר שע"י הולכתו מבעירה ע"ש וא"כ עשה המלאכה בפ"ע וגם ברישא אינו בכלל שרבינו לא חשב רק מה שחייבים כלם משום בישול אף דהוה לכאורה שנים שעשאוהו אבל המביא האור שהוא בכלל מבעיר ועשהו בפ"ע זה לא חשוב ופשיטא שחייב וה"ה בסיפא לא חשוב רבינו רק מה שחייבים השנים האחרונים משום בישול אבל מה שחייב המביא האור משום מבעיר זה לא חשוב בכלל וזה ברור כשמש. ומה שאמרו בש"ס שם דהאחרון חייב כשמביא לבסוף היינו רק המביא אור בלבד דכ"ז שאין אור הוו כלהו שנים שעשאוהו דכ"ז שאין אור לא שייך פעולות חלוקות בבישול וכמ"ש ורבינו שהביא ע"פ התוספתא שמביא האור באמצע חשוב רבותא דשנים האחרונים חייבים משום בישול וז"ב והוא נקודה נפלאה לדעתי בכוונת רבינו. ובזה מיושב מה שדקדק הר"י בי רב בכ"מ שם שברישא נקט רבינו אחד נותן ואחד נותן ובסיפא נקט ובא אחר ולפמ"ש אתי שפיר דרבותא נקט בכל אחת דברישא אף שעשאוהו כלם בב"א כדמורה לשון אחד נותן כמ"ש הר"י בירב שם מכל מקום לא הוה שנים שעשאוהו כיון דישנו פעולות חלוקות בענין הבישול ובסיפא נקיט רבותא דאף שעשאוהו בזאח"ז כל שלא הי' עדן אור הוה שנים שעשאוהו ומ"ש הראב"ד להקשות על מ"ש רבינו בשופת את הקדירה דבש"ס מוקי לה בקדירה חדשה ומשום ליבון רעפים וה"ה לא השיב בזה ועיין בלח"מ פ"ג מיו"ט הי"א מ"ש בזה לפענ"ד ל"ק דזה דוקא בקדירה ריקנית אבל במליאה תבשיל בודאי הוה כמו נתן מים בקדירה וכ"כ התה"ד בהדיא והא דפריך בש"ס ביצה שם שופת הקדירה מה קעביד ולא מוקי לה במלאה תבשיל צ"ל דהש"ס שם לפי מה דמביא לשון הברייתא לא נזכר שם דמלאה בשר וא"כ מה נ"מ בשפיתתה ושפיר פריך והוצרך לאוקמא בקדירה חדשה אבל רבינו שהביא התוספתא ומוזכר ביש בשר ותבלין בתוכה שפיר צריך שפיתה ולכך לא הזכיר רבינו קדרה קדשה דוקא ודו"ק כי דברי רבינו נפלאים מאד. ומעתה אחרי הודיענו ד' את כל זאת מעתה נבא לענין דינא הנה אחר שביארנו דאין כאן רק שבות א"כ ממילא כשעכו"ם מסיק אח"כ הוה שבות דשבות ובאמת מותר כיון שזה מחשב קצת מצוה ועונג שבת שלא יאכלו מאכלים קרים ועיין בסי' ש"ז דבמקצת חולי יש להתיר או לצורך רב וכאן ג"כ איכא קצת חולי ועכ"פ צורך רב יש כאן ועונג שבת ואדרבא היה נראה לפענ"ד דיש להתיר יותר ע"י שהישראל יניח מקודם על בית החורף דאז כשיסיק העכו"ם אח"כ אז אם הי' הישראל מסיק הי' שנים שעשאוהו וכמ"ש וגם לפי פשטת לשון רבינו דוקא כשעשו בב"א הוא דחייבין כולם אבל בשלא בב"א פטור וכמ"ש הכ"מ בשם ר"י בר רב ז"ל א"כ בכה"ג הוא שבות דשבות אבל כשהעכו"ם יעשה זאת הוה רק חד שבות דאם היה הישראל עושה כלו הי' חייב אבל מה אעשה שהתה"ד ואא"ז הרמ"א ז"ל אסרו ע"י ישראל מסתפינא מגחלתם וע"כ נראה דמכל מקום יש לעשות ע"י עכו"ם משום דע"י ישראל ניהו דהוה שבות דשבות עכ"פ נראה כמתכוונת שהעכו"ם יחמם אח"כ ויודעת שתהיה כן ונראה כמתכוונת שיתבשל אח"כ והוה כמסייע לזה וכמ"ש התה"ד עוד ראי' מהמרדכי אבל ע"י עכו"ם שרי והמ"א שהעתיק הטעם ראשון של התה"ד לא כוון יפה לפענ"ד. ומעתה נעתיק עצמינו למ"ש התה"ד כיון דעיקר הכוונה לחמם בית החורף אף שהוה פ"ר לענין החמין מכל מקום פ"ר דרבנן שרי וכ"כ בסי' ס"ד והמג"א סי' שי"ד האריך לתמוה עליו וגם הגאון מהראו"ו ז"ל בביאורי' לש"ע או"ח סי' רנ"ג תמה על התה"ד דזה דוקא בלא ניחא לי' אבל בניחא ליה אסור משום פ"ר והוה דאורייתא והביא משבת ק"ג וקל"ג וכוונתו להא דעביד בארעא דחברי' ולענין מילה בעביד אחר ובאמת שלפענ"ד משם יש לדחות דשם הוה איסורי תורה משא"כ כאן דהוה איסורי דרבנן אך ראית המג"א משי"ו ס"ד גבי צידת דבורים אף שאין במינם ניצוד היא ראיה ברורה ועיין בסי' שי"ו ס"ק ט' במ"א שם והאחרונים תמהו דהא בסוכה דף ל"ג פריך והא פסיק רישא הוא אף דשם אינו רק דמחזי כמתקן מנא ואינו רק איסור דרבנן וכן הקשה השעה"מ פכ"ה משבת ע"ש שהביא עוד ראיות. ולפענ"ד נראה דאין מכל אלה ראיה משני טעמים דבאמת גם התה"ד סובר דפ"ר בדרבנן אסור אך היינו דוקא דניחא לי' אבל כאן ובסימן ס"ד הוה פ"ר דלא ניחא צי' ובסי' ס"ד הדבר ברור דלא ניחא לי' דמה איכפת לי' אי יוסיף הנקב או לא יוסיף ואדרבא אינו רוצה שיתקלקל הכותל יותר והוא א"צ רק שיוציא הסכין משם וגם כאן אטו היא מכוונת שיתחמם כ"כ עד שיהיה בישול ממש ומה איכפת לה בזה וגם מה לה בזה היא עושית מה שצוה עליה הבעה"ב וגם הוא אינו רוצה רק בחימום קצת שלא יהיה קר אבל לא בישול ממש וא"כ הוה פ"ר דלא ניחא לי' ובכה"ג בודאי שרי דהרי אף בדאורייתא דעת הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' מותר ואף שהתוס' והרא"ש חלקו עליו ועיין לקמן סי' ש"ך אבל עכ"פ בדרבנן בכה"ג בודאי מותר. ובלא"ה נראה דע"כ לא אסור פסיק רישא דלא ניחא לי' רק בישראל דמכל מקום עושה מלאכה בשבת וע"כ נעשית המלאכה והתורה צותה שישבות מעשות אבל כשעושה ע"י עכו"ם הא עיקר המלאכה לא איכפת לן דאינו מתכוין שרי ורק דהוה פ"ר וכיון שכן ע"י עכו"ם ודאי שרי דגוף המלאכה אין בה איסור שא"מ ומכל מקום גופו שובת ואף דבדאורייתא מכל מקום אסור דמכל מקום נעשית המלאכה ע"י צויי' וחז"ל אסרו אמירה לנכרי אבל בכה"ג דהוה פ"ר פשיטא דשרי ע"י נכרי ועכ"פ קושית הגאון ודאי מיושב שהקשה דהוה פ"ר דניחא לי' ואסור. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דגוף המלאכה לא אכפת לן ורק מה שניחא לי' וזה ודאי אינ' עושה בידים ומכל מקום שובת ובפרט דלא אסרה תורה רק דיבור ע"י עכו"ם כמ"ש רש"י מטעם ודבר דבר וכיון דהרהור שרי ועיין בתוס' שבת בהקדמה להלכות שבת סי' רמ"ג וא"כ מה דניחא לי' לא עדיף מהרהור וז"ב לפענ"ד ואף אם נימא דגם הרהור מה שיעשה בשבת אסור כמ"ש בתשובה אחרת מכל מקום כאן שבעת שהעכו"ם מניח עוד לא עשה איסור רק שאח"כ נתחמם בכה"ג ודאי מותר ודו"ק:
ב ובזה מיושב גם קושית הט"ז על התה"ד דכיון שהעכו"ם מתכוין לבישול ג"כ אסור והביא מיו"ד סי' קי"ג לענין בישולי עכו"ם. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דלא נתכונה לבישול ממש רק שיתחמם שלא יהיה קר פשיטא דשרי דמה"ת לחוש שתכוונה לבישול ממש ובפרט כיון דלהישראל א"צ בזה מה אכפת לן דהעכו"ם מתכוונת וזה העכו"ם ע"ד דנפשיה עביד וז"ב. וגם בגוף הדין נראה לפענ"ד דאין בית מיחוש כיון שהעכו"ם מסיק לצורך הצינה שזה מותר שהכל חולין אצל צינה א"כ מה בכך שמתכוונת לחמם התבשיל ג"כ וגם בישראל כה"ג הי' מותר אם מסיק לצורך חולה ואגב זה מונח קדירה ג"כ ונתבשלה ג"כ נראה לפענ"ד שלא יתחייב ע"ז דמה עביד הוא דידיה עביד והקדירה ממילא נתבשלה ודאי אם הי' מושיב אח"כ הקדירה היה חייב דמבשל בשבת אבל אם הי' מונח כבר והוא מסיק לצורך החולה מה עשה בזה והוא לא הרבה בשביל הבריא ודאי אם היה מתכוין גם ע"ז היה מקום לאסור דהוה הערמה בדאורייתא אבל ע"י עכו"ם דהוה הערמה בדרבנן פשיטא דשרי וכמ"ש הבכ"ש כעין זה לחלק בין הערמה בדאורייתא לדרבנן וכן מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קל"ח לחלק כן והאחרונים תמהו על הבכ"ש והרי מצאתי לו חבר ורב מובהק שכ"כ ע"ש. ועכ"פ בנידון דידן נראה לפענ"ד דהיתר גמור הוא ומכל הטעמים שכתבתי נראה לפענ"ד דלית דין צריך בשש ושרי ומנהג ישראל תורה:
ג עוד נראה לי דבר חדש דלפמ"ש ה"ה פי"ב משבת הלכה ב' לענין צירוף דכל שאינו מתכוין לא שייך פסיק רישא דכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אינו עושה מלאכה כלל וא"כ ממילא באינו מתכוין שתתבשל לא שייך בישול דעיקר הכוונה לחמם הבית חורף בשביל הצינה ולא שייך פסיק רישא ואף דדברי ה"ה תמוהין כמ"ש האחרונים דא"כ מה פריך בסוכה שם והא הוה פסיק רישא כיון דאינו מתכוין כ"כ בזה בחידושי לסוכה שם ועיין במג"א סי' שי"ח ס"ק ל"ו שהעתיק דברי ה"ה גם לענין מיחם ועיין בדגול מרבבה שם ועכ"פ בנ"ד ע"י עכו"ם פשיטא דלא שייך בזה פסיק רישא כלל כל שאינה מתכוונת בשביל זה וכדאי ה"ה להיות סניף בפ"ר דרבנן ודו"ק. עוד נראה לי דבר חדש דכאן לא שייך פסיק רישא דהנה הרשב"א בחידושיו ס"פ האורג גבי מצא צבי נעול בתוך ביתו דמותר לנעול בעדו ובעד הצבי וכתב הש"ג ומצינו למדין דאע"ג דקיי"ל פסיק רישא אסור היינו דוקא שבאותה מעשה דעביד הפ"ר אינו מתכוין ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו פ"ר שעושה עושה ג"כ דבר היתר עמו ומתכוין גם לדבר היתר אז אע"ג דקעביד פ"ר ומכוין גם לו שרי ע"ש ולפ"ז כאן שהיא מסיקה לצורך הצינה דהכל חולים אצל צינה ואגב זה מתחמם התבשיל א"כ לא שייך פ"ר דמתכוין לדבר היתר. ולפ"ז היה נראה לי דבר חדש דלפ"ז היכא שמסיק בשביל החולה דמשום חולה דיש בו סכנה ודאי מותר לישראל להסיק א"כ כשהעמיד מקודם קדירה להתבשל שרי ולא מקרי פ"ר ואף דהר"ן חולק על הרשב"א הנ"ל אמנם גם לחלוקו של הש"ג בשם הריא"ז דהיכא דמשכחת הדבר שיעשה בהיתר אף דעושה לא מקרי פ"ר וכמו שהאריך הרב בעל מרכבת המשנה בה"ש פ"א באורך א"כ כאן כיון דאפשר להתחמם שלא יהיה בישול גמור וגם אפשר לסלקו קודם שתתבשל מן הבית חורף שפיר מותר כנ"ל. והנה במ"ש למעלה הלא מראש בדברי רבינו באחד נותן את העצים ואחד נותן את האור דבש"ס אמרו דבאייתי אור מעיקרא כלם חייבין אחר זמן רב שכתבתי זאת בלמדי מס' ב"ק הוה קשה לי בהא דאמרו בב"ק דף נ"ט ע"ב אחד מביא את האור ואחד את העצים המביא את העצים חייב אחד מביא את העצים ואחד מביא את האור המביא את האור חייב וכן קי"ל וקשה בשלמא באייתי אור לבסוף פטור המביא עצים דהוא הוא דעביד מעשה כדאמרו שם אבל באחד מביא את האור מהראוי שיתחייב גם המביא האור כדאמרו שם דבאייתי אור מעיקרא כלם חייבים וצ"ל דלפי מה דאמר ר"א בב"ק שם דף ס' לענין זורה ורוח מסייעתו דוקא בשבת דהו"ל מלאכת מחשבת משא"כ הכא דגרמא פטור וא"כ גם כאן אינו רק גרמא בעלמא אותו שהביא את האור. ובזה אומר אני מה שהאריך הכ"מ בפ"ד מנ"מ ובב"י סי' תי"ח דלא קי"ל כר"א לפמ"ש מוכרחין אנו לחלק כסברת ר"א וגם על מ"ש בש"ך סי' תי"ח ס"ק ד' דלכך כתב רבינו סתם ולא חילק משום דאזיל לשיטתו דאף בגרמא חייב א"כ יקשה למה לא חייב המביא האור וצ"ע ועיין בשו"ת תורת השלמים להמנחת יעקב בסופו סימן י"ג מ"ש בזה וע"כ דבר זה צ"ע. ובמה שהבאתי למעלה דברי הרשב"א בפ' ר"א דאורג דאם נתכווין לנעול את ביתו ולשמור את הצבי דמותר שהביא מהירושלמי בתינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות מחילה של דגים עמו דמותר והר"ן נחלק עליו וכתב דל"ד לשם דשם פ"נ הוא ואף דעושה דבר רשות עם פ"נ של זה מותר כדי שלא ימנע מלהתעסק במלאכת מצוה ופ"נ משא"כ בזה ששניהם רשות והוה פסיק רישא דניחא לי' דחייב אני תמה מאד על שני מאורות הגדולים הרשב"א והר"ן ז"ל דלמה לא הביאו הא דמבואר במנחות דף ס"ד שמע שטבע תינוק ופירש מצודה לעלות דגים והעלה דגים ותינוק דחייב לרבא ולרבה פטור הרי דלרבה פטור ואפילו תימא דשאני התם כיון דשמע מהתינוק אמרינן דדעתו אתינוק וכדמפרש שם אכתי קשה מהא דאמרו דאם פירש להעלות דגים והעלה הדגים ותינוק דרבה אומר פטור ומטעם דזיל בתר מעשיו הרי התם דלא נתכוין לדבר מצוה כלל דהוא נתכוין רק לדגים ואפ"ה כל שבמעשיו נזדמן לו דבר שרשאי ומצוה עליו פטור מכ"ש כאן דהוא מתכוין לנעול ביתו מה בכך דנועל הצבי ג"כ מ"מ לפענ"ד הא עדיפא מהך דהעלה דגים ותינוק דשם הפרישת מצודה הי' לאיסור וכאן המחשבה והמעשה הם בהיתר דנעילת ביתו מותר ומה שע"י ננעל גם הצבי פשיטא דבין אם אזלינן בתר מחשבה בין בתר מעשה בשניהם פטור וצע"ג:
ד שוב ראיתי ברמב"ם פ"ב משבת הלכה ט"ז דאף בלא שמע שטבע תינוק כל שהעלה דגים ותינוק דפטור וא"כ הרי דלא שמע כלל ולא נתכוין רק לאיסור ואפ"ה כל שעלה בידו היתר פטור אף דשם עלה בידו מצוה וכאן דבר הרשות מכל מקום כאן ק"ו הוא מהתם דהתם מחשבתו לאיסור וגם במעשה דהעלאת דגים יש איסור משא"כ כאן דהנעילה בעצם אינו איסור ומחשבתו ג"כ אינו לאיסור מהראוי לפטור וצ"ע ועיין ביומא דף פ"ד ובמהרמב"ח ביום הכיפורים שם וצ"ע. והנה המג"א סי' רכ"ג ס"ק מ"ג כתב דהא דשרינן דוקא בתבשיל חם אבל בתבשיל קר או שאר דברים עסי' שי"ח איזה אסור משום בישול דאורייתא וכן כתב בסי' שי"ח ס"ק י"א שכל הדינים דאסורים משום בישול אפילו ליתן על הכירה או על התנור קודם היסק אסור כמ"ש ס"ס רנ"ג. ובאמת שאין העולם נזהרים בזה ומניחין תבשילין שיש בהם מרק או שעכ"פ אינו יבש על התנור קודם ההיסק וכפי הנראה יצא להם ההיתר ממה דמבוא' סי' רנ"ג ובאמת כל שיש בו משום בישול אסור הן אמת דגוף דברי המג"א צריכין ביאור דמה דמותר כשלא שייך בישול הוא רק משום דמה שמבער הגוי התנור הוא בשביל הצינה וממילא הוחם גם הדבר שמניחין ע"ג וא"כ גם בבישול יהיה מותר דהוה כאילו נתבשל מעצמו והגוי לצורך עצמו הבעיר וכל דלא שייך החשש שמא ירבה בשבילו מותר ועיין סי' שי"ח ס"ב:
ה אמנם נראה דהדבר נכון וטרם יהיה כל שיח נבאר דברי הט"ז סי' שי"ח ס"ק ג' שהאריך להסכים דברי הרא"ש עם הטור ותורף דבריו דבנצטנן יש חיוב חטאת אף במקום דלא שייך בישול ובלימוד הישיבה אמרתי דביאור הדברים דמבשל יש בו משום שני איסורים משום מבשל סממנים ומשום מחמם ועיין ברמב"ם פ"ט ופי"ב והמג"א סי' שי"ח ס"ק יו"ד כתב דסתרי אהדדי ובלח"מ פי"ב שם כתב דלרמב"ם יש בו משום מבעיר ומחמם ומשום מבשל ולפ"ז לענין חיוב בישול תלוי במקום דשייך בישול אחר בישול או לא אבל לענין מחמם אף במקום דלא שייך בישול אסור עכ"פ משום מחמם ולפ"ז בנצטנן שייך חיוב חטאת אף בנתבשל כ"צ משא"כ משום מבשל לא שייך בזה וכל שהוא רותח לא שייך משום מחמם ושייך משום בישול ותלוי אי יש בישול אחר בישול ובזה מבואר כל דברי הט"ז ודברי הט"ז ס"ק ד' הם תמוהים ועיין בפרמ"ג שלא עמד בזה על כוונת הט"ז ועיקר כמ"ש. ויש להמתיק הדברים לפמ"ש הרשב"א בשבת דף ק"ל בשם רבינו יונה ז"ל דשבות דאית בי' מעשה היינו מה שהוא עושה פעולה בגוף הדבר כמו בבישול ושחיטה שגוף הדבר קיבל פעולה חדשה משא"כ הוצאה שלא נתפעל המלאכה בזה ע"ש והרבה הארכתי בזה לפ"ז בנצטנן דנתחמם הדבר זה אסור בכ"מ אבל אם אנו דנין מתורת בישול א"כ כל שהוא בישול אחר בישול לא נתפעל הדבר באיכות ולא עשה בו פעולה חדשה ותורת בישול הוא רק כשנשתנה הדבר בזה. ובזה נראה לפענ"ד דזה שיטת הרי"ו דדוקא אם מצטמק ויפה לו והיינו דכל שאינו מצטמק ויפה לו א"כ לא פעל הבישול שינוי עצמיות בהדבר שבישל ולא שייך בישול אחר בישול וגם משום מחמם לא שייך בזה דהא אינו רוצה בהחימום רק שתפוג צינתן ועיין בט"ז ס"ק ד'. ובזה מיושב היטב שיטת רא"מ דבישול אחר צלייה ואפייה יש בו משום בישול והביא ראיה מהא דאמרו בפסחים דף מ"א לענין ק"פ שצלאו ואח"כ בשלו חייב והראבי"ה דחה דבריו דשאני מצה דבעי טעם מצה וליכא וכדאמרו בברכות דף ל"ח והט"ז סי' שי"ח ס"ק וא"ו כתב דגם בשבת שייך לומר דעכ"פ נשתנה הטעם והוה כמצטמק ויפה לו כיון דעכ"פ ניחא לי' ודבריו דחוקים דאדרבא ע"י הבישול נשתנה הטעם ואינו לא צלי ולא מבושל ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר תלוי שהתבשיל יתפעל ע"י הבישול וכל שבמצה נשתנה הטעם א"כ קיבל הצלי התפעליות ונשתנה לכך חייב וז"ב כשמש. ובזה מיושב מה דמבואר בסמ"ג בשם הרא"ם דאף צלי לאחר בישול ג"כ אסור וכ"כ המג"א בהדיא בס"ק י"ז בשם פסקי רקנטי. ובאמת שבראשית ההשקפה תמהתי דראיית הרא"ם היא רק מצלי ואח"כ בישול והיינו דבישול כחו יותר חזק לשנות הצלי אבל מנ"ל דצלי יהי' מועיל אחר בישול. ולפמ"ש כל דקיבל הבישול התפעלות ע"י הצלי זה נקרא מעשה שבת כמ"ש רבינו יונה ע"ש. ומעתה מבואר היטב החילוק דבשלמא לענין מחמם דלא קיבל המאכל התפעליות ע"י החימום רק שמפיג הצינה א"כ כל שהסיק בשביל הצינה שוב מותר אבל בישול דהתבשיל קיבל התפעלות אסור אף דהחימום היה בשביל הצינה מכל מקום התבשיל קיבל התפעלות במקום דשייך בישול אחר בישול ודו"ק היטב כי הוא ענין נבחר:
ו והנה בשנת תרי"ב הגיעני מכתב מהרבני המופלג מוה' מרדכי אברהם גיטמאן נ"י מק"ק יאבריב ששאל על אודות שנהגו שאומרים לגוי שישים תבשיל קר על ענגלישע קעכין והאח מבוערת תחתיו אח"כ והאריך לאיסור משום דמחזי שמבשל בשבת שהרואה יראה שמבשלים על הכירה כדרך שמבשלים בחול. והשבתי שגם אני צווחתי ע"ז וחלילה חלילה לעשות כן וגם כל ההיתירים שכתבו התה"ד והמ"א ואני הארכתי למעלה לא שייך בנידון זה אדרבא יש להוסיף איסור שהמבשלת היא לא תרגיש שום הבדל בזה שזה דרכה בחול להוסיף מטעמים או איזה ירק בקדירה וכאן הרי היא מבשלת בשבת ויש חיוב חטאת וכרת בענין זה והיא לא תבין שזה מקרי מבשל שההמון לא ידעו זאת וגם ב"ב הדיוטים לא יבינו זאת ע"כ יראה להזהיר את העם לבל יעשו כזאת וישראל קדושים הם וישמעו לקול התורה ועיין בר"ן ריש שבת שכתב שאיסור תקיעה בשבת הוא רק משום דמחזי כעובדא דחול ואף שאני הקשיתי עליו בתשובה אחת מש"ס מפורש בשבת דף קי"ז אבל עכ"פ מחזי כעובדא דחול היא איסור גמור ע"כ יש איסור לעשות כן ובפרט שיש כמה מכשולות בזה:
סימן ד
בשנת תרי"ד הגיע מכתב מהשנון מוה' יונה בר' זלמן איציק אייזינבערג מטארנאפאהל שאלני במה שאירע באחד שהביא בשר מבית המטבחיים והלך לו ונשתהה יותר משעה וכאשר בא אל ביתו סיפר לו העכו"ם המשמש אצלו במסל"ת שכאשר השרה הבשר במי השרייה בא כלב וחטף חתיכה אחת ועתה מונח הבשר במליחה כדינו וע"ז שאל לפמ"ש הסמ"ק דטעם הדחה ראשונה משום דם בעין א"כ ל"מ מסל"ת דדם בעין לא מקרי דם שמלחו והמליחה אינו פועל בזה דלא אמרינן איידי דטריד לא בלע ולא כבכ"פ בזה משום דהוא בעין א"כ לא קלש טעם הדם בזה אבל לפמ"ש הש"ך בסי' ס"ט ס"ק י"ג ליישב הקושיא מסי' צ"ח א"כ משמע דבמסל"ת כהאי אף באיסור דאורייתא נאמן דהא בסי' צ"ח יש איסור תורה ואפ"ה מועיל במסל"ת כי האי שלא שאלנוהו זה תו"ד. והנה טעה בכל צד מ"ש דדם בעין לא שייך שהמלח יקלוש הדם הנה הפרמ"ג כתב להיפך ומ"ש שאין דבריו נראים לא ידעתי והלא דברי הפרמ"ג בהקדמתו להלכות מליחה הביא ראיה מחולין דף ק"כ בתוס' ד"ה הקפה ודבריו ברורים דשם אין לך דם בעין שלקח דם בעין והקפה אותו באור ומליחה דומה לאור לענין זה כמבואר במנחות דף צ"א שם ומ"ש דלפמ"ש הש"ך מועיל מסל"ת באיסור תורה הנה הע"ז והש"ך סי' צ"ח נדחקו באמת למה מועיל מסל"ת והא הוה איסור תורה וכתב הש"ך דאפשר לטעום ע"י קפילא ומרתת וא"כ אין ראיה לשאר מסל"ת וקושית הב"ח והש"ך בסימן צ"ח הוא רק דל"ש מסל"ת ביודע שהאיסור וההיתר תלוי בזה וע"ז הביאו מסי' צ"ח אבל בודאי כ"ע מודו דכל מסל"ת ל"מ רק בדרבנן וז"ב ובגוף הדין כיון דהוא מסל"ת מועיל דדם שמלחו אינו רק דרבנן וגם יש לצדד דעכו"ם אנקיותא קפיד דהדחה ראשונה היא כשהוא מלוכלך בדמים כנלפענ"ד. והנה בהא דנחלקו הגירסאות אי גרסי וכן לקדירה או וכן לצלי נראה לפענ"ד דתלוי בזה אי מליחה לקדירה חשוב אינו נאכל מחמת מלחו או לא והנה בקדשים בחטאות החיצונות הי' שני חלקים מה שמלחו להעלות לאישים וזה הוה כצלי ומה שמלחו חלק הנאכל לזכרי כהונה והנה זה שנאכל היה צריך מליחה לקדירה לבישול דנאכל מבושל וז"ש וכן לקדרה והיינו אף מה שנאכל לזכרי כהונה היה סגי בזה. ולפ"ז היה מקום לומר בהיפך דבחטאות הפנימיות אדרבא יהי' עובר על דם שמלחו דהא לא מלחו כ"כ משא"כ בחיצונות. אך נראה דגם בחטאות החיצוניות מה שמלחו לאישים לא מלחו רק כמו שמולח לצלי ויש להאריך בזה ודו"ק ועיין רמב"ם פ"ז ממעה"ק ה"א ומפריש באימורים ומלחם ואם רצה ליתן בכלי נותן ובפ"ב כתב דמילח האמורים בכ"ש ועלח"מ. ולפענ"ד נראה דהנה חטאות הפנימיות היה יכול להיות בכלי אף דמלח בכשא"מ משום דדם שמלחו בחטאות הפנימיות אינו עובר ודו"ק:
סימן ה
א נשאלתי במי שיש לו זכות שיוכל למכור יי"ש שצריך ע"ז רשיון משרי המדינה ונותנים רשיון שמקום הלז הוא מותר למכור י"ש והנה הבית הלז נפל לפני יורשים של שני בני אחים ונשאלתי אם יש לזה מי שאביו הי' לו בזכות למכור י"ש חלק יותר מחמת הזכות הלז אם יכול להוריש לבניו אותו זכות או לא. והנה בראשית ההשקפה אמרתי דדין מפורש היא בסי' רע"ו בחו"מ ס"ו בהג"ה וז"ל אין היורשים יורשים דבר שאין בו ממש או טובת הנאה בעלמא שאינו ממון ולפ"ז כאן אותו זכות הוא דבר שאין בו ממש ואינו דבר מסויים ומיוחד וגם אינו רק טובת הנאה בעלמא שאינו ממון להוריש לבניו. אמנם הש"ך שם כתב דזה דוקא אם הוא ביד אחרים א"י להוציא מידם אבל כל שהוא ביד היורש פשיטא דטובת הנאה היא שלו וכן יכולים לתנם לאחרים ובאמת השל"ה בענין צדקה ומעשר כתב דמי שיש בידו מעות מעשר שצריך לחלק בחיים דלאחר מותו אין היורשים יורשים אותו זכות כיון דט"ה אינו ממון והביא ראיה מהמרדכי פ"ק דמציעא שכתב גבי ר"ג וזקנים דאינם זוכים במתנות כהונה ולויה ואפילו חצר לא זכי בט"ה ע"ש. איברא יש לדחות ראיה זו דש"ה כדאמר דנתינה כתיב בי' והאי לאו נתינה היא ופירש"י דחליפין וקנין סודר ל"מ נתינה דהוה דרך מקח וממכר ועיין בשיטה מקובצת שם והש"ך חו"מ סי' ר"ו ס"ק א' והקצה"ח בסי' רע"ו הסכים להשל"ה והביא ראיה ממ"ש התוס' בנדרים דשם בספרי' בגוף לבעלים אין להם ט"ה במעשר עני רק בימות הגשמים ולא בימות החמה משום דכתב ונתתיו התורה נתנה לו רשות ליתן וא"כ ליורשים דלא כתיב נתינה מאין יבא להם זכות לחלק למי שירצו ע"ש ולפענ"ד יש לדחות דכיון שזכו בהשדה ופירותיה פשיטא דיש להם אותו כח שיש לאביו וגם עלייהו כתיב ונתתיו ולפענ"ד היה נראה לחלק דהש"ך מיירי בדבר שאינו מסויים וכדומה דגוף הדבר שייך לו רק הט"ה שמגיע לאחרים פירות מזה עד"מ מי שהקדיש מעות דהיינו הקרן הוא שלו ורק העיסקא שתעלה הי' להקדש או לקרוביו וכדומה ושפיר כתב הש"ך דכל שהוא ביד היורש הוא שלו הט"ה דגוף הממון הוא שלו וגם אינו מסויים אותו מעות דוקא שהקדיש בסתם סך מעות עד"מ חמשה מאות זהובים יהי' הפירות להקדש אבל השל"ה מיירי במי שיש בידו מעות מעשר ואותו מעות מבורר שהוא עצמו אין לו רשות בו רק ט"ה פשיטא דא"י להנחיל ליורשים אף שהוא תחת ידם ועיין בתוס' חולין דף קל"א ד"ה יש דדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים אפילו בא עני ולקחו מוציאין מידו ע"ש ובמהרש"א וצ"ע על הש"ך שכתב דאם טובת הנאה אינה ממון א"י להוציא מאחרים וכאן מבואר להיפך ולומר דהתוס' אזלו למ"ד טובת הנאה ממון דוחק וגם ראיית התוס' שם לא אזלא לפ"ז דדלמא הש"ס לעיל דקרי ליה ממון שאין לו תובעין אזלא אליבא דמ"ד טובת הנאה אינו ממון וא"כ מכ"ש בדבר שאין לו ט"ה דמוציאין מידו וע"כ דאזלי לפי ההלכה דטובת הנאה אינו ממון וצ"ע ואף דהטור יו"ד סימן של"א כתב גבי תרומות ומעשרות שלא יטלו הכהנים שלא מדעת בעליהן דיש להן בו טובת הנאה ואם נטלו שלא מדעת בעליהן זכו דטובת הנאה אינה ממון היינו אם הבעלים אינם רוצים לקחת מידם ורק שנטלו שלא בידיעתם מכל מקום זכו דט"ה אינה ממון אבל פשיטא דיכול להוציאו מידם וגם בזה צ"ע כיון דיוכל להוציא מידם פשיטא דלא זכו בו דאיך יהי' מקרי זכייה כל שהלה יוכל לגבותו ממנו ע"כ ועיין ביש"ש ב"ק פ"ט סי' ל"ב שכתב שלענין לטלו בע"כ של הבעלים מקרי טובת הנאה ממון מידי דהוה אפחות משו"פ דמקרי גזל אף שלא מקרי ממון ע"ש ואני מוסיף דלא גרע מא"ה דודאי אינו שוה כלום ואפ"ה ס"ל לכמה פוסקים קדמונים דהבעלים יש להם זכות בו ואסור ליטלו מהם וע"כ דברי הטור צ"ע. אמנם בגוף הדין של הש"ך הנ"ל מצאתי בשו"ת מהר"י מטראני בשניות חיו"ד סי' ה' שכתב בהדיא דלענין שעבוד והקנאה לא מקרי טובת הנאה ממון שיחול עליה שעבוד והקנאה והביא ג"כ הך דר"ג והזקנים ומבואר כדעת השל"ה הנ"ל וכן כתב במעשה חייא סי' וא"ו הובא בכנה"ג יו"ד סי' של"א ע"ש וכן נראה עיקר:
ב ומצאתי במחנה אפרים הלכות טובת הנאה שעמד על מבוכה זו וכתב ג"כ כהש"ך דבטובת הנאה יכול להקנות לאחרים והיורש יורשה וגם הוא לא זכר דברי המהרי"ט הנ"ל ומ"ש ראיה מהא דכתב רש"י בקידושין דף נ"ח ע"ב וז"ל וצריך היורש הזה לתנם לכהן וכו' אלמא דעכ"פ יורשה ע"ש לפענ"ד אין משם ראיה דשם כל זמן שלא הורמו וכיון דר"י סבר לאו כמי שהורמו דמיין א"כ עדיין לא זכו בו הכהנים דיכול לתרום ממקום אחר וא"כ פשיטא דממון הוה להורישה לבנים אף דטובת הנאה אינה ממון וז"ב. איברא דלפ"ז יקשה בהא דכתב רש"י בע"א אליבא מאן דס"ל כמי שהורמו דמיין דאף יורש זה ימכרנה לאחרים ומשמע דיכול ליורשה. אך באמת ל"ק דשם כיון דנפלו לו מבית אבי אמו כהן והכהן לא הוטל עליו רק להפריש ולזכות בו בעצמו כמ"ש רש"י שם וא"כ פשיטא דמקרי שלו דשלו לגמרי הוא וכל המחלוקת היא רק בישראל שצריך ליתן להכהנים רק שיש לו בו טובת הנאה יכול ליתן לכהן שירצה בזה שייך לפלפל אם הוה ממון להקנאה ולירושה או לא אבל בכהן דממון שלו הוא פשיטא דיכול להנחילו וז"ב. ואדרבא אי ס"ל כמי שלא הורמו דמיין א"כ צריך לתנו לכהן שפיר יש לפקפק דאפשר דאינו ממון דצריך לתנו לכהן אבל אי כמי שהורמו דמיין בודאי שזה ממון גמור. ובזה הנה מקום אתי ליישב בהא דאמר אח"כ דמפלגי בדשמואל אי חטה אחת פוטרת את הכרי והקשה רש"י דא"כ לפלגי בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ודכ"ע לאו כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון רק דפליגי בדשמואל ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דהש"ס השתא אזיל דאם נימא לאו כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה ממון שוב אינו יכול להנחיל כלל ולא ס"ל הסברא שכתבתי למעלה דכיון דלאו כהורמו דמיין א"כ עדיין לא מקרי תרומה כלל כיון דסוף סוף יצטרך ליתן לכהן לא אפסדיה וא"י להנחיל דלאו בר הקנאה ושעבוד וא"ל כיון דיכול לפטור בחטה אחת שוב הוה ממון להנחיל דזה אינו דהכהן בודאי הי' צריך להפריש כלו דהוא נותנה לעצמו. מיהו יש לפקפק דאדרבא כ"ש דיכול לפטור בחטה אחת ואדרבא בזה נ"ל לפרש דהש"ס דפירש דפליגי בדשמואל לא הדר מאוקומתא הראשונה דמיירי בטבלים שנפלו מבית אבי אמו כהן וגרס ואבע"א דכ"ע לאו כמו שהורמו דמיין וכמ"ש הרשב"א בשם אית דגרסי ורק דיכול לפטור בחטה אחת ואדרבה מיושב בזה קושית הרי"ד דאיך חטה אחת פוטרת כל הכרי הא מדרבנן צריך שיעור וחידש בזה דגוף הטבל נפטר בזה וידי נתינת באמת לא יצא ועיין משנה למלך פ"ו ממ"ע שהאריך בזה. ולפמ"ש אתי שפיר טפי דמה שבא לו מכהן פשיטא דיכול לפטור עצמו בחטה אחת דהכהן בעצמו בודאי הי' יכול לפטור בחטה אחת כל הכרי דהוא לא צריך ליתנה לכהן ומה שהקשה הרשב"א דא"כ מתניתין אמאן תרמייה הא במתניתין קתני מקודשת יש ליישב ואכ"מ. עכ"פ יהיה איך שיהיה ראיית המחנה אפרים אינה ראיה דיש לומר כמ"ש עכ"פ בדבר שאין בו ממש הסכים גם הוא שם דא"י להקנות ולהנחיל. וראיתי להנתיבות המשפט שכתב ראיה להש"ך דאל"כ באויר דהוה דבר שאין בו ממש לא יוכל להנחיל לבנים ואני אומר שכן הוא באמת וכמו שאמרו ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום משום דמתנת בריא לא קני ומשום דהוה דבר שאין בו ממש וכ"כ במחנה אפרים שם בהדיא עכ"פ הדין הנ"ל שנשאלתי מבואר משלשת קראי השל"ה והמהרי"ט והמח"א דלא מצי להנחיל וכן נראה עיקר ועיין בב"י חו"מ סי' רנ"ג סל"ה שהביא דברי הר"ן שכתב דמשום טעם דיורש יורשה אף באויר יורש יורשה אמנם לא מסיק הכי בש"ס רק דבעינן שיוכל להקנות בבריא וכאן ליתא בבריא ע"ש וצ"ע:
ג וראיתי לשעה"מ פ"א ממעשר שהביא בשם שיטה למהר"י בי רב על קידושין שהקשה בהא דמוקי הש"ס בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ופירש רש"י דהן שלו והיאך משכחת לה טבל דאם הוא של אבי אמו נמי מוציאין אותו מידו כדאמר כל דבר שבקדושה מוציאין מכהן לכהן ע"ש ולפענ"ד נראה הטעם דמוציאין הוא משום דלמא פשע ואכיל לה בטבלה דכיון דשלו הוא מימר אמר ל"צ לאפרשה וכמ"ש שם ולפ"ז זה כשכבר הפריש התרומות שייך לומר כן דדלמא פשע כיון דרואה שאוכל בעצמו ל"ל להפריש אבל כל שהם טבלים א"כ פשיטא דהי' יכול לפטור בחטה אחת עכ"פ האיסור טבל היה יכול לפטור והשאר יהיה שלו ובזה לא שייך דלמא פשע ואכיל בטבלה דהטבל כבר נתקן לכהן ול"מ לדעת התוס' רי"ד דחידש דהשאר הוא רק לצאת ידי נתינה וכמ"ש למעלה בשמו פשיטא דיכול לעשות כן אלא אף לפי מה שחלק המשנה למלך עליו בפ"ק ממתנות עניים עכ"פ בכהן בעצמו בודאי יכול לעשות כן דהא א"צ לקיים מצות נתינה רק מצות הפרשה בלבד להפקיע מאיסור טבל וא"כ המשנה דמיירי בטבלים ומה דקתני התרומות היינו משום דכמו שהורמו דמיין וא"כ פשיטא דיכול לקדש בו אשה. ובזה מיושב דברי המהרש"א שכתב בע"ב שם בהא דמוקי דפליגי בדשמואל דה"ה דהוה מצי לאוקמי המשנה בכה"ג דיכול לפטור כדשמואל ותמה הפ"י דבמתני' קתני תרומות וכל שכבר נתרמה א"י לפטור. ולפמ"ש אתי שפיר דמוקי בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן והיה יכול לפטור בחטה אחת כדשמואל. אך עדיין יש לפקפק דאם נימא לאו כמו שהורמו דמיין שוב לא יוכל לפטור עצמו הישראל עכשיו בזה וע"כ דכמו שהורמו דמיין וכבר אוקמא בזה ול"ל דשמואל ועפ"י שם. וגם גוף הדבר שכתבתי ליישב קושית השיטה עדיין יש לפקפק דבמעשרות מאי איכא למימר וא"ל דהמעשרות מיירי לאחר שקנסו עזרא כדכתב רש"י בע"ב דאכתי יש לומר דמוציאין מכהן זה לכהן אחר ומטעם הנ"ל דלמא פשע וצ"ע בכל זה כי לא כתבתי רק לפלפולא בעלמא. והנה לכאורה היה נראה לי פירוש אחר בהא דמשני דפליגי בדשמואל דמר סבר דשמואל והי' יכול לפטור עצמו בחטה אחת. ובאמת לכאורה אין זו טענה דאיך נוכל לחייבו לשלם עבור זה שלא הי' עושה המצוה כתקנה ובודאי הי' נותן כשיעור חז"ל. ולפענ"ד היה נראה דבאמת כל הא דפטור הגנב הוא משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין וכמו בכל מזיק מתנות כהונה דפטור וכמ"ש רש"י לפרש הא דאוקמא דפליגי בטובת הנאה ממון דלמ"ד טובת הנאה אינה ממון הו"ל ממון שאין לו תובעין. ולכאורה יש לומר דבשלמא מתנות כהונה דאינו רק הנתינה לכהנים ואינו טובל שפיר דמזיק מתנות כהונה פטור אבל כל שטובל וקדושה יש בו ואסור לזרים כשנתרם א"כ ל"מ מזיק מתנות כהונה דאינו מתנות כהונה בלבד רק דכל שלא נתרם הוא טבל כלו ובזה נתקן אך כיון דחטה אחת פוטרת את הכרי א"כ לענין איסור די בחטה אחת ומה שהוא יותר הוא רק לענין שיהיה כדי נתינה לכהן כן לשיטת התוס' רי"ד דמדאורייתא היא צריך שיעור נתינה כן לשיטת כל הפוסקים עכ"פ מדרבנן צריך נתינה אבל לענין (טבל) חטה אחת פוטרת ושוב הו"ל מזיק מתנות כהונה דפטור:
ד ומעתה יש לומר דהפלוגתא קאי הכא אם הגנב יכול לומר דאני מזיק מתנות כהונה דלשמואל אינו רק מזיק מתנות כהונה בלבד דפטור ולמאן דלית ליה לשמואל ויש בו איסור א"י לומר כך ולשיטת רש"י צ"ל ג"כ דכל שיכול לפטור עצמו לענין הטבל שוב יכול הבעה"ב לומר דהוא לא הי' נותן משום דהי' מזיק מתנות כהונה ופטור ואף אם הם בעין כתב הר"ן דאינו רק משום מצוה וא"כ יכול לומר כיון דסוף סוף גם השתא אני חסר מהמצות הנתינה שוב היה פוטר ונהנית ממנה דמזיק מתנות כהונה פטור משא"כ אם לית לי' דשמואל כל שטובל אינו בגדר מזיק מתנות כהונה וא"כ שוב פטור הגנב. ובזה מיושב מה שהקשה במקור מים חיים סי' ס"א דאכתי אף למאן דל"ל לשמואל ניהו דצריך להפריש יותר אבל אכתי יכול לומר דהייתי מפריש ולא נתתי לכהן דעיקר היא ההפרשה. ולפמ"ש אתי שפיר דכל שטובל שוב לא הוה בגדר מזיק מתנות כהונה וממילא פטור הגנב ובלא"ה אין מקום לקושייתו דכל שהיה קורא עליו שם תרומה שוב אינו ראוי רק לכהנים ומאי אזקי' ובשלמא אם חטה אחת פוטרת א"כ יכול לומר דלא הי' מפריש יותר אבל כל שהפריש וחל עליו שם תרומה ניהו דא"צ ליתנו לכהן אם ירצה אבל גם לו א"צ ולא אזקי' וז"פ. ובזה יש ליישב הא דמוקי לה בטבלים שנפלו לו מאבי אמו כהן והקשה המהר"י בי רב דהא מוציאין מכהן לכהן ולפמ"ש אתי שפיר דכאן ודאי פטור דהו"ל רק מזיק מתנות כהונה בלבד דלענין הכהן אינו טובל אם אמרינן כמו שהורמו דמיין וא"כ אינו רק מתורת נתינה לכהן ובזה שוב פטור דהו"ל מזיק מתנות כהונה. ובזה מיושב היטב מה דקשה לי בהא דאמרו בנדרים דף פ"ד קונם כהנים ולוים יטלו בע"כ והיאך יוכלו ליטול בע"כ והא הר"ן כתב דאף כשהוא בעין נמי פטור רק שחיסר מצוה וכיון שכן הא שם אסר עצמו בקונם וא"כ כשנוטלין בע"כ שוב אינו מקיים המצוה וא"כ איך יוכלו ליטול הא הו"ל מזיק מתנות כהונה. ולפענ"ד היא קושיא גדולה ולפמ"ש אתי שפיר דבכהנים ולוים דהיא תרומה ומעשר דטובל לא הוה בגדר מזיק מתנות כהונה. ומיהו בלא"ה ל"ק דמוקי לה דפליגו אי טובת הנאה אינה ממון היינו דכיון דטובת הנאה אינה ממון א"כ יכולין ליטול בע"כ דלא אזקי' לי' מידי והוה כמו דבר של הפקר כיון שאין לו טובת הנאה בהם והוא צריך לתתם דטובל ולא הוה בגדר מתנות כהונה ויש להאריך בזה שם. ומה שהקשה במקור מ"ח שם בהא דמוקי דפליגי בטו"ה ולרבי דס"ל דטובת הנאה אינה ממון מש"ה פוטר דהו"ל ממון שאין לו תובעין והקשה מהא דכתב המרדכי בב"ב בהאי גברא דאפקיד לעניים דפטרו אביי משום לשמור ולא לחלק והקשה המרדכי תיפוק לי' דהו"ל ממון שאין לו תובעין ותירץ דשם הו"ל ממון שיש לו תובעין דר"י גבאי הי' ותבע מהאי גברא דאפקיד גביה ע"ש והיינו כיון דהו"ל מפקיד מיוחד ל"ח ממון שאין לו תובעין כמ"ש המשנה למלך פ"ג ממלוה ולפ"ז גם כאן הא גנב מבעלים מיוחדים ע"ש במח"כ אינינו רואה כל מאומה דשם כיון דהיה גבאי א"כ הוא יכול לתבוע בדין ולא מקרי ממון שאין לו תובעין דאם לא יתן לו יהיה הוא חייב לשלם דפשע במה דאפקיד גביה ממון עניים ואף אם הוא פטור עכ"פ לא מקרי ממון שאין לו תובעין דהוא תובע שנתן לו ממון וצריך להחזיר לו אבל כאן יכול הגנב לומר כיון דבאמת הוא טובל וא"כ הוא צריך ליתן להכהן וא"כ שפיר יכול לומר כיון דטובת הנאה אינה ממון א"כ לא הפסדתיך כלום וז"ב ופשוט. ובלא"ה אין מקום לקושייתו דש"ה דכיון דכבר הי' מעות של עניים א"כ גבי כל העניים כפי מה שיחלק ר"י לכל אחד מעניים חלקו א"כ אטו מי שנותנים לו הרבה אנשים ממון שהוא יחלק להם כפי הצורך אטו יהי' מקרי ממון שאין לו תובעין ואטו בה"כ וב"מ ששותפין כל העיר בו יהיה מותר לאחר למכרו משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין וע"כ כאן דכל דכבר ניתן לר"י שיחלק לעניים א"כ הוה ממון שיש לו תובעין ולזה נתכוין הריטב"א שהביא הספר מקור מים חיים שם ול"ק כלל וז"פ. ומה שהקשה שם בשם אחד מהחכמים בהא דפירש"י בחולין דף קל"א במ"ש רש"י ד"ה דאתי לידי' בל"א שמסר לו הטבל לזכות בתרומה שבו והקשה דא"כ ל"ל הטעם דכמי שהורמו דמיין ת"ל דאף אם לא הורמו מכל מקום זכה בו כבר וכדמוכח בקידושין דף נ"ה. והנה כוונתו למה דאמר שם דיהיב לי' בטבלייהו ומשמע דקנהו בטבלייהו. הנה לכאורה קושיא גדולה היא ולפענ"ד מכאן ראיה למ"ש הרמב"ם וכן הוא בטור וש"ע חושן משפט סימן רמ"א ס"ד דאם נותן דבר שאינו מסויים לא קנה וא"כ גם כאן הו"ל דבר שאינו מסויים דלא נודע מאיזה מקום יטול התרומה והמעשר ואף דנתן לו הטבל שיטול ממנו התרומה לא הוה כמו שסיים לו השדה דש"ה דכל שסיים לו השדה וא"ל חלק כך וכך שפיר הוה דבר מסויים דעכ"פ יש לו חלק הפחות אבל כאן כ"ז שלא הפריש התרומה לא נסתיים הטבל והתרומה איזו היא מקום התרומה ויוכל לומר שהיה רוצה לתת לו מצפונו או מדרומו וגם עוד לא נודע כמה יטול או חלק ארבעים או ששים וכדומה ולא מועיל המתנה ולכך לא זכה אי לאו דכמו שהורמו דמיין והוה כמסויים כבר חלקו בתרומה ומעשר שבה. אמנם אף לשיטת החולקים בחו"מ סי' רמ"א שם וסוברים דאף בדבר שאינו מסויים קנה נלפענ"ד דכאן לא זכה עדיין דהרי כבר נודע מ"ש הרשב"ם דחצר הנפקד קונה למפקיד ועיין בט"ז חו"מ סי' קפ"ט ולפ"ז כאן כל שאינו מבורר עדיין חלק התרומה שבו א"כ המקום שבו הטבל הוה רשות המפקיד ולא זכה לו חצירו להתרומה דכל חטה וחטה יש לומר דזו הוא שאינו תרומה וא"כ נקנה כל המקום להמפקיד וא"כ במה נקנה לו התרומה ולכך בעינן שיהי' כמו שהורמו דמיין ואז נקנה לו בתורת קנין חצירו דחצירו שלו הוא וז"ב. ובזה מיושב היטב מה שהקשה בטעם המלך פ"ה מאישות הלכה וא"ו דלמה לא פירש רש"י הך לישנא אחרינא גבי הא דפריך שם לעיל מיניה מריב"ב ומוקי לה כמ"ד כמו שהורמו דמיין ולמה לא פירש שם רש"י הך לישנא דמיירי שא"ל לזכות בו. והוסיף עוד לשאול דלפמ"ש הפר"ח ביו"ד סי' ס"א דלכך פירש רש"י הך לישנא דלמ"ד טובת הנאה ממון לא אתי שפיר לשון ראשון שברש"י וא"כ לריב"ב דמשמע בפסחים דף מ"ה ע"ב דס"ל טובת הנאה ממון הי' מוכרח לפרש לשון השני ע"ש שנתעצם הרבה בקושיא זו. ולפמ"ש אתי שפיר דשם לענין מתנות כהונה דהם דברים מבוררים מה הם א"כ הו"ל דבר מסויים וחצרו קונה לו א"כ לא נוכל לפרש כפירוש השני והוכרח לפרש דזכה במתנות מתורת הפקר ודו"ק. והנה בהא דפלפלו בגיטין דף מ"ם ע"א אם איסורא לברי' מורית או לא וקי"ל שם דיכול להוריש איסורא לבריה אף דהקנין ממון שבעבד כבר נפקע ורק האיסור נשאר ואין בו שום תועלת להבנים וא"כ איך מצי להוריש לבנים דבר שאין בו ממש ואף טובת הנאה אין בו ואף לשיטת התוס' שם דמותר בשפחה יש לו טובת הנאה שהולדות יהי' שלהם (וכן לשיטת רש"י דאסור בשפחה) ומכאן ראיה ברורה דבדבר שהוא תחת יד היורשים יורשים אף שאין בו ממש וכאן לענין איסורא עוד נשאר העבד תחת יד יורשים וז"ב:
ה ובזה מיושב מה דהקשה דו"ז הגאון בישועת יעקב סי' ס"א ביו"ד על דברת התוס' דאינו מחזיר רק כשיעור טובת הנאה והקשה דהיאך שייך טובת הנאה הא הוה ספק בכור וא"כ הוה הט"ה כמעט כל הבכור דיכול לומר שלא הייתי נותן כלל ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ע"ז שלא היה נותן כלל שוב מועיל תפיסתו ולא שייך כלל טובת הנאה דאדרבא בשביל שלא הי' נותן מועיל תפיסתו ורק דיוכל לטעון שאם הי' נותן הי' נותן לו דבר בעדו וא"כ אינו מגיע לו רק טובת הנאה. ובזה מיושב מה שהקשה שם בהא דפריך בחולין מספק לקט על ספק מתנות ולישני דשאני ספק לקט שאין לבעלים טובת הנאה בהם משא"כ בספק מתנות ועיין בחולין דף קל"א ולפמ"ש אתי שפיר דגם בלקט כבר כתבו התוס' בחולין דף קל"א דלכתחילה א"צ ליתן ולא שייך טובת הנאה רק אם הי' הכהן תופס או העני ולענין זה ספק מתנות גרע טפי דכיון דספק הוא מועיל התפיסה יותר דא"י להוציא ממנו דאולי לא יתן כלל וכמ"ש ובזה י"ל הא דמשני בחזקת חיובא קיימא וכו' והקשו כמה קושיות ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק. והנה לכאורה צריך להבין הא דדעת הפוסקים הובא בטוש"ע חו"מ סי' ס"ו דהיורש נמי יכול למחול לעצמו והרי לשיטת ר"ת כל הטעם דיכול למחול הוא משום דשני שעבודים יש על הלוה שעבוד הגוף ושעבוד על הנכסים ושעבוד הגוף א"י ליתן במכירה לפי שאין בו ממש ולכך נשאר אצלו ויכול למחול ע"ש ולפ"ז קשה היאך היורש יורשו הא הו"ל דבר שאין בו ממש וכבר הבאתי לעיל דברי המח"א שכתב בהדיא דא"י להוריש דבר שאין בו ממש וא"כ איך יכול למחול לעצמו. ובזה הנה מקום אתי ליישב הקושיא המפורסמת בשם הגאון בעל אור חדש זצלה"ה בהא דפריך הש"ס בסוגיא דתקנת אושא ואי אמרת ליתא לתקנת אושא תזבין כתובתה לגמרי והקשה דהא יורש מוחל לעצמו וא"כ מי ירצה לקנות דהא כשתמות הבעל הוא היורש וימחול לעצמו ועיין בים התלמוד ובמפה"י מ"ש בזה ולפמ"ש אתי שפיר דכאן יקשה היאך יוכל היורש לירש כלל הא הו"ל דבר שאין בו ממש ולא שייך כאן לומר דכל שהוא ביד היורש יכול לירש דזה אינו דבשלמא שאר יורש שפיר יורש מאביו השעבוד הגוף הנשאר אצלו על הלוה משא"כ כאן דהבעל משועבד לה שיעבוד הגוף וכל שמתה הרי נפקע שעבודו לגמרי ושפיר פריך ודו"ק. ובחידושי אמרתי בישוב קושית ההפלאה הנ"ל דבאמת כבר הקשה הפני יהושיע דאמאי יורש הבעל נצ"ב הא לא גרע ממלוה שעמו דאינו יורש רק פלגא כמו בבכור דאינו נוטל רק פלגא וצריך לומר כמ"ש האחרונים כיון דכתובה לא נתנה לגבות מחיים וא"כ כל שמתה בחיי הבעל שוב לא התחיל החיוב כלל וממילא יורשה כל דלא נתחייב לה רק לכשימות. ולפ"ז זהו לאחר תקנת אושא אבל אי ליתא לתקנת אושא להס"ד אף בנצ"ב א"כ כיון שהיא יכולה למכור בחיי בעלה שוב עכ"פ הוה מלוה שעמו דפלגי ואמאי ירש הכל ושפיר פריך ודו"ק. ואגב אומר מה שכתב הר"ן פרק הכותב גבי מגבי בי' דמי ניירא והביא מחלוקת הקדמונים אי מחוייב הלוקח לתת גוף השטר למוכר או לא וכתב שמדברי רש"י נראה דא"צ לחזור הנייר שהרי כתב בדף פ"ט שם דמי ניירא כלומר אומר שלא מכר לו אלא הנייר ולפענ"ד רש"י לשיטתו א"ש דהנה בטעם דיכול למחול יש שלשה שיטות או משום שעבוד הגוף או משום דמכירת שטרות ד"ס או משום דיכול לומר אני לא שעבדתי עצמי לך והיא שיטת הראב"ד והנה מדברי רש"י נראה ג"כ כן שהרי כתב דלכך יכול למחול דהלוה יאמר ללוקח לאו בע"ד דידי את ולפ"ז שפיר עכ"פ השטר שלו בעצמותו דהרי זה קנה מן המוכר משא"כ לאינך טעמי כל שלא מועיל מכירת השטר שוב גוף הנייר של הלוה וז"ב:
ו והנה הרי"ף כתב שם לדחות הטעם שכתבו הקדמונים בטעם דיכול למחול דיכול לומר עיינתי בחשבוני ולא פש לי מידי ע"ש שהאריך לדחות טעם זה וגם הר"ן האריך ונפלאתי אמאי לא הרגישו בדרבא מיני' דהיאך אמרו מאן דדאין דיני דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא וא"כ ל"מ אם נימא דגובה כל דמי החוב שמכר לו בודאי קשה דאיך שייך דיני דגרמי דהא הוא אומר שלא רצה להזיק לו רק שטעה וסבר דחייב לו ואינו חייב לו והרי במוחל לעצמו דעת הפוסקים דלא שייך דיני דגרמי בזה ועיין סי' ס"ו סכ"ג ואף החולקים יודו כאן דמה הו"ל למעבד במה שטעה ואף אם נימא דאינו משלם רק דמים שנתן מכל מקום קשה א"כ היאך קאמר למאן דלא דאין דיני דגרמי מגבי בי' דמי ניירא והא מכל מקום צריך לשלם לו עכ"פ הדמים שנתן בעדו כיון דהוה מקח טעות וחוזר וצע"ג ואולי יפרשו דאמימר לא קאי כלל על המוחל רק על סתם היזק בשטר כגון בקליא אבל זה דחוק דפשטת לשון הש"ס מבואר דקאי אמוחל ואף דאותן הסוברים דצריך להחזיר הנייר ע"כ מפרשי' דקאי על שורף וכמ"ש הר"ן היינו משום דבמוחל אף דמי ניירא א"צ להחזיר ומפרשי' דזה קאי על כל היזיקות שבשטר ואף בלא מחל אבל לומר דלא קאי על מוחל כלל הוא דבר שאי אפשר לומר כלל וצע"ג. והנה בהא דפריך הש"ס בחולין דף ק"ל מבעה"ב שהיה עובר ממקום למקום וקאמר הש"ס מדר"א ליקו וליתוב והוא תמוה דלמה לא יפרוך מר"א. ולפענ"ד נ"ל עפמ"ש התוס' בדף קל"א דדבר שאין בו טובת הנאה לבעלים בא עני ולקחו אין מוציאין מידו אבל אם לא לקחו ובא לשאול ממנו אם ירצה לא יתן לו דקרי לעיל ממון שאין לו תובעין והמהרש"א תמה בזה דהא מתנות כהונה דנתינה כתיב ביה שפיר קרי ממון שאין לו תובעין וכתב דכוונת התוס' דא"כ מה מקשה מלקט דשם הוה ממון שיש לו תובעין. ומעתה יש לומר דבאמת זהו דקאמר הש"ס מדר"א ליקו וליתוב והיינו דהא ר"א מיירי כשהוא עני ובלקט לא שייך ממון שאין לו תובעין וע"ז מקשה מחכמים דאמרו עני הי' באותה שעה הא עשיר חייב אף בשאר מתנות כהונה וזה דחוק. והעיקר נראה לפענ"ד דלכאורה קשה הא קמשתרשי שהרי עני באותו שעה וצריך להם וכל דמשתרשי חייב כדאמרו גבי אנס המלך את גרנו וצריך לומר דלפמ"ש הר"ן דוקא כל שלא הפקיע המצוה רק שהמלך אנס גרנו הוא דחייב כל שמשתרשי אבל כל שהפקיע בעצמו המצוה פטור ולפ"ז זהו דאמרו מדר"א ליקו וליתוב דהרי באמת משתרשי והוא לא רצה להפקיע המצוה שהרי כעת עני הוא ולכך כשבא לביתו צריך לשלם ולא שייך מזיק מתנות כהונא דהא קא משתרשי ולכך פריך מרבנן דפטרו בעני ואם הי' עשיר חייב והא שם הוה מזיק מתנות כהונה ורצה להפקיע מצותו בידים וזה נכון מאד והעיקר כפירוש המהרש"א שכ"כ הר"ן בהדיא בשם התוס' אמנם אי קשיא הא קשיא דמה פריך הש"ס בדף קל"ז ספיקא לקולא ופריך מספק לקט דלמא שאני לקט כיון דאין לו ט"ה לכך הוה טפי בחזקת עניים משא"כ במתנות כהונה דיש לו טובת הנאה ואף אם תפס הכהן הי' צריך להחזיר הט"ה א"כ לכך הוה טפי בחזקת בעה"ב כעת ועיין שבת דף כ"ג מפני גזל עניים ושאל אחד מהתלמידים דאכתי מה תקנו דאף באין בו טובת הנאה לבעלים אינו מחוייב ליתן ויוכל לתת לקרובו ולק"מ דמלבד דיש לחלק בין עני אחד שיוכל לדחות אבל אם יבאו כל עניים שבעיר לא יוכל לדחותם אף גם דבאמת יתבייש לדחותם שיאמרו שלא קיים מצות פאה ולכך תקנו שיתן בסוף שדהו ואז ירגישו כל העניים ויבאו ויתבייש מלדחותם ודו"ק:
סימן ו
א לחכם אחד ממדינת רוסיא:
ב ע"ד מ"ש לחדש לענין חרש כיון דלאו בר כוונה הוא א"כ א"י ליבם כיון דלאבא שאול צריך לכוין לשם מצוה דאל"ה אף בסתם הוה ככונס לשם נוי וחרש לאו בר כוונה הוא והאריך בזה מאד תמהני דכבר קדמך בזה הרב השואל בשו"ת נודע ביהודא מהד"ק חלק אהע"ז סי' נ"ד והגאון האריך לסתור דבר זה. ולפי שיש לי קצת לבנות ולסתור בדבריו הקדושים אאריך מעט. הנה מ"ש הנוב"י להוכיח מהא דמבואר בש"ע סי' קס"ה ס"א די"א דמצוח חליצה קודמת ובסי' קע"ב מסי' ב' והלאה מבואר דחרש מייבם ועוד כמה משניות בפרק החרש דמבואר דמייבם וא"כ שוב אי אפשר לומר דלאבא שאול חרש לא מייבם כלל א"כ היאך יסתור המשניות פרק החרש דחרש מייבם וממילא אין הלכה כמותו ע"ש. ולפענ"ד נראה דממנ"פ אם מחשבתו דעתא קלישתא ואינו מכוין לשם מצוה ממילא גם לשם נוי אינו מכוין וליכא משום פוגע באשת אח דסתמא לשמה קאי ופשיטא דבשביל זה לא נימא דלפקע זיקתו או שתתעגן כיון דאי אפשר לא ביבום ולא בחליצה והשואל לא כתב רק בנדון שהי' תנאי בקידושין וע"כ אמר כיון דלאו בר כונה ליבום הוא יש לצרף גם זאת והנוב"י קיצר דברי השואל ואי אפשר לעמוד על כוונתו יהיה איך שיהיה עכ"פ יש מקום דמייבם גם לאבא שאול ועיין באו"ח סי' רס"ה דיתננו לחרש גם מה שהקשה מקידושין דף י"ט דלא"ש למה לי קרא למעוטי ממיתה ת"ל דקטן לאו בר יבום הוא ובפרט לשיטת רש"י שם דבן ט' ביאתו ביאה מן התורה ג"כ ל"ק דכיון דלאו בר כוונה הוא ממילא להיפך ג"כ לאו בר כוונה הוא לאיסור וסתמא לשמה קאי. ומדי דברי בשיטת רש"י דקטן בר ט' ביאתו ביאה לענין יבום זכור אזכור מ"ש רש"י ביבמות דף ל"ט לענין ביאת קטן וחליצת גדול דפירש דלאו קטן ממש רק דאיכא גדול מיניה וכתבו הרשב"א והריטב"א בחידושיהם דאינו מוכרח ומה שהביא ראיה ממשנתינו אינו ראיה דדלמא המשנה מיירי בקטן פחות מבן תשע דאין ביאתו ביאה ולכך צריך שיהיי' אבל בן תשע מנ"ל דצריך לשהות. ואני אומר דרש"י לשיטתו דס"ל דביאת קטן מבן תשע הוה כגדול מדאורייתא אם כן לדידיה מקרי לענין יבום גדול וא"כ האי קטן דמיירי הכא מיירי בפחות ממה שראוי ליבום וממילא שפיר ראיית דש"י דזה הקטן גדול הוא והוא בכלל גדול וז"ב. והתוס' שהביא הריטב"א שם בחידושיו דפירשו בפחות מבן תשע הוא לשיטתם דסברי בקידושין שם דאינו רק מדרבנן א"כ אינו בכלל גדול א"כ יש לחלק בין בן ט' לבין בן י"ג אבל לשיטת רש"י אין לחלק ודו"ק. והנה לדברי הנוב"י היה מקום לדייק מגוף המשנה דמבואר תלה בחרש כו' אין שומעין לו ולא"ש היאך יפרש המשנה דלאבא שאול אינו מיבם כלל ועיין בתוס' שם ובע"ב שפירשו משנתינו לאבא שאול ג"כ ומ"ש שם הנוב"י ראיה לשיטת רש"י מיבמות דף קי"א ע"ב במחכ"ת לא זכר שר בעת ההוא שהמהרש"א הרגיש שם בזה ודחה שפיר שוב מצאתי בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סי' ק"מ שהראו לו דברי המהרש"א ונדחק שם ות"ח שאמר דבר לאחר מעשה וכו' ועיין בסי' קמ"ט. שם ועיין תוס' יבמות דף ל"ה ע"ב ד"ה תגלי ודו"ק: ומ"ש הנוב"י שם ראיה מהא דאמרו בדף מ"ם גבי מנחה מאי תרי גווני איכא וכתבו התוס' דליכא למימר רצה לשם סעודה אוכלה דבאמת א"צ שיכוין לשם מצוה אלא שלא יהיה אוכלו אכילה גסה וע"ז הקשה היא גופא טעמא בעי ולמה ביבמה צריך שיכוין לשם מצוה ובמנחה א"צ שיכוין לשם מצוה וע"כ דגם במצוה א"צ שיכוין בפירוש. ובאמת שזו אינה קושיא כלל דבשלמא במנחה דסתמא עומד במקום מצוה א"צ שיכוין כלל דאכילתו לשם קדושה ואוכלה במקום קדוש ומעשיו מוכיחין עליו משא"כ ביבמה דאיכא איסור אשת אח שהוא בכרת בעי כוונה לשם מצוה שלא יפגע באיסור אשת אח ובמנחה לא הוה איסור כ"כ אם לא יכוין לשם מצוה וגם למה יאכל לשם אכילה גסה אבל להפך יש קצת ראיה מדכתבו דבמנחה א"צ שיכוין לשם מצוה משמע דביבמה צריך שיכוין לשם מצוה בפירוש ועיין רש"י שם משמע ג"כ כן. אמנם אין ראיה מזה דבאמת פשיטא דלאבא שאול מהראוי שיתכוין בפירוש לשם מצוה אבל פשיטא דלא מעכב בשביל זה המצוה ובחידושי פירשתי בזה לשון המקרא שבי אלמנה בית אביך עד כי יגדל שלה בני ופירש"י דדחה אותה בקש כי אסורה לו בשביל שהיתה קטלנית והרמב"ן תמה דא"כ למה לא אמר לה בפירוש הדין ובשו"ת אא"ז הח"ץ סי' א' תמה דהא ביבמה לא שייך קטלנית דשומר מצוה לא ידע דבר רע ואמרתי דבאמת אף דנימא דלאבא שאול א"צ שיכוין בפירוש לשם מצוה וגם בקטן אף דלאו בר כוונה הוא יכול לייבם מ"מ אם יש כאן איסור קטלנית ורק דשומר מצוה לא ידע דבר רע ובזה כ"ע מודים שצריך שיכוין לשם מצוה דאל"כ במה נפקע כח הסכנה דקטלנית. והוא הדבר אשר דבר יהודה שבי אלמנה בית אביך עד כי יגדל שלה בני דעתה שהוא קטן ולאו בר כוונה הוא אז שייך איסור קטלנית והוא כפתור ופרח ת"ל ובחידושי תורה הארכתי בזה הרבה ואכ"מ. והנה אם נימא דלאבא שאול צריך לכוין לשם מצוה דוקא וא"כ במזיד שאינו מכוין למצוה או בשוגג לדידיה אסור וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו ליבמות דף ל"ט דהא דאמר בין בשוגג בין במזיד לא אתי כאבא שאול הי' מקום לומר בהא דאמרו ביבמות דף נ"ד יבמה יבא עלי' למצוה ד"א יבמה יבא עלי' בין בשוגג בין במזיד והיינו דאם נימא דאינו מצוה ביבום וחליצה קודם כאבא שאול א"כ לדידיה אינו רשאי בשוגג או במזיד שלא לשם מצוה. ובזה הי' מדוקדק לשון רש"י שכתב יבמה יבא עלי' למצוה כלומר בביאה יותר מחליצה והוא תמוה ולפמ"ש אתי שפיר ומדוקדק דכרבנן אתי. אך באמת גוף הדבר הוא תמוה דא"כ היאך אפשר לפסוק כאבא שאול כיון דסתם משנה ותנא דר"ח שם דאף בשניהם מזידין או שוגגין או אנוסים דלא כוותי' הן אמת דברמב"ם וטור וש"ע לא מוזכר הך דינא דר"ח בשניהם שוגגין או אנוסין או מזידין היאך הדין. ולכאורה רציתי לומר דלא קיי"ל כהך דר"ח. אמנם באמת הש"ס אמר שם מאי אפילו דאפילו הוא שוגג והיא מזידה דתרווייהו לא קמכווני למצוה נמי קנו וא"כ עכ"פ שניהם שוגגין ואונסין דקנו וכבר כתבו הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם שם דה"ה דהו"מ למתני שניהם שוגגין כדאיתא בברייתא דר"ח אלא סוגיא דלישנא הוא ובחידושי ריטב"א כתב דה"ה דהו"מ למתני שניהם אנוסין אלא דסוגיא דלישנא היא גם בתוס' שם ד"ה הוא אנוס כתבו דהו"מ למנקט שניהם אנוסים דהוה רבותא טפי וכתבו דאגב דנקיט ברישא הוא שוגג והיא מזידה נקט נמי הוא אונס וכו' ואף דדבריהם תמוהים דבאמת היא גופא קשה למה לא נקט ברישא שניהם שוגגין כמ"ש הרמב"ן והרשב"א עכ"פ הדין דין אמת דבשניהם שוגגין או אנוסין קני כמ"ש הרמב"ן והרשב"א והריטב"א וגם בשניהם מזידין נראה דקני וצע"ג על הטור והש"ע שלא הזכירו הדין כלל בזה אי קי"ל כתנא דר"ח או לא וגם בתרוייהו מכוונו שלא לשם מצוה כגון היא שוגג והיא מזידה ובגוונ' דמפרש הש"ס להמשנה נמי אינו מבואר היטב וגם הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו הדין בזה ועיין משנה למלך פ"ב מיבום דמזכיר בתוך דבריו דבשניהם שוגגים ואנוסים קני ובמזידים לא הזכיר וצע"ג עכ"פ הדין אמת דתרוייהו לא מכוונו למצוה קני כדאמרו בש"ס וא"כ איך אפשר דלא אתי כאבא שאול. וכאשר השקפתי בזה מצאתי בנימוק"י בר"פ הבא ע"י כתב דגם כאבא שאול מוקי מתניתין ואבא שאול רק מדרבנן אוסר והובא בב"ש סימן קס"ו ס"ק ה' והב"ש רומז לסי' קע"ז ועיינתי בסי' קע"ז כתב בס"ק ג' דאף אם נימא דמדאורייתא אוסר אבא שאול אבל בסתם שאינו מכוין כלל ודאי אינו אסור רק מדרבנן ומהתימה על השליט הגדול הנוב"י שלא זכר דברי הב"ש אלו דלפמ"ש הנימוק"י וגם לדברי הב"ש אין מקום לכל קושיותיו ודו"ק. ועכ"פ הדין אמת כמ"ש למעלה לענין חרש גם מ"ש הנוב"י שם דבחרש אפשר שיוכל לכוין לשם מצוה וכגון שגדול עומד ע"ג ע"ש צ"ע דלא זכר שם הא דאמרו ביבמות דף נ"ו גבי חרש כהן יבם ע"ש בש"ס ורש"י דחרש הוה כשוגג או אנוס דלא יוכל לכוון לשם מצוה ע"ש היטב ולדבריו משכחת לה בכה"ג וצע"ג: