שואל ומשיב מהדורא תליתאה· רבי יוסף שאול נתנזון
כרך ב
סימן א
נתעוררתי במה שראיתי תמול בשעה"מ הלכות מקוואות כלל ח' במ"ש הב"י סי' פ"ג בשם הסמ"ג דכל דאיכא ס"ס מן התורה וספק אחד בדרבנן דאזלינן לקולא וכן קבעו הש"ך והפר"ח סי' ק"י בכללי הס"ס וע"ז כתב השעה"מ שהוא ש"ס מפורש בפסחים דף ט' ואבע"א ספק וספק הוא כדר"א דאמר מערים אדם וכתבו רש"י ותוספות דאף דמדרבנן אסור והוה טבל אפ"ה אתי ספק ומוציא מידי ודאי טבל וא"כ מבואר דכל דמן התורה הוה ס"ס ובדרבנן ספק אחד מועיל ואף לתירוץ השני של התוספות הוא משום דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי אבל בלא"ה היה מועיל ע"ש שהפליא מאד על שלא הביאו זאת והיא תמיהה גדולה דאדרבא ברש"י מבואר דגבי איסור דרבנן סמכינן על חזקת חבר הרי דאי לאו חזקת חבר היה אסור ולא מועיל הס"ס דמכל מקום מדרבנן אסור ולתירוץ התוספות השני באמת אסור ואף דיש לומר דש"ה דאין ספק מוצא מידי ודאי ולכך בעי חזקת חבר וכמ"ש השעה"מ אבל זה אינו לפענ"ד דכל שיש ספק אי חל שם טבל דשמא הערים שוב לא הוה ודאי עכ"פ. הן אמת דתמוה לי טובא על רש"י דנסתייע מכח חזקת חבר והרי בהך אבע"א לא ס"ל הך חזקת חבר. ולכאורה רציתי לומר דהך רוב חברים מעשרים לא הוה אלא דרבנן ובס"ס מצרפינן ולא בספק אחד וכעין מ"ש התוספות בסוגיא דפ"פ לענין אונס ע"ש ולכך בדרבנן שוב סמכינן על רוב אבל זה אינו דממנ"פ אם הוה חזקה גמורה למה לא יועיל לספק אחד גם כן ול"ד לשם דשם אתרע משום דרובא קלא אית ליה אבל כאן למה יגרע החזקה הלז. ובאמת דצריך ביאור למה לא יועיל הך רוב חברים מעשרים והרי רוב עדיף מחזקה ולמה בהתירוץ הראשון של הש"ס לא הועיל הך רוב ומ"ש רש"י בד"ה התם ודאי וודאי הוא שכתב ואין גמגום והלך אחר הרוב בדבר אלא חזקה ודאי הוא על כל החברים לא זכיתי להבין דלמה לא יועיל רוב דעדיף מחזקה ואף דיש לומר דחזקה שאינה פוסקת עדיפא מרוב וכמ"ש התה"ד סי' ר"ז אבל אכתי למה לא יועיל רוב להוציא מידי ודאי ובכל מקום אזלינן בתר רוב ואף די"ל דכל דהוא ודאי גם רוב לא מועיל וכמ"ש בשיטה מקובצת ב"מ דעשירי ודאי אף רוב לא מועיל ולכך הוכרת להחזקה דיהיה ודאי ואבע"א חידש דכל דספק שמא הערים שוב ודאי עכ"פ לא הוה והו"ל רוב אבל אכתי תקשה א"כ מה הקשה רש"י דהוה טבל מדרבנן והוצרך לחדש החזקת חבר תיפוק ליה דאיכא רוב ולענין ודאי דרבנן פשיטא דמועיל רוב. אך נראה דבר חדש דבאמת אם נימא מטעם רוב דרוב חברים מעשרים הם א"כ כל דיש מיעוט חבירים דאינן מעשרין שוב אזלינן בתר רובא דע"ה דאין מעשרין וסמוך מיעוטא דחברים לרובא דאינשי דלא מעשרים ולא מקרי רוב וכעין זה אמרו בב"ב דף צ"ו גבי רובא לזריעה ע"ש ולכך לא מועיל וע"ז חידש דחזקת חבר הוה ודאי ואין שום גמגום וא"כ לגבי חבר שוב הוה ודאי גמור ולא שייך למיזל בתר רוב ע"ה דהחבירים מעשרים בודאי וע"ז חידש דאפילו אם נימא דאין חזקת חבר ודאי עכ"פ ספק שמא לא חל טבל ואף דמדרבנן אסור שוב מועיל חזקת חבר וא"ל דהחזקת חבר אינו ודאי דזה אינו דכיון דעכ"פ יש לפניך תרי רובי רובא דחברים ורובא דע"ה עכ"פ ספק הוה ובדרבנן סגי בספק אחד וא"כ שוב מבואר שיטת רש"י דהוא כמ"ש הסמ"ג והתוס' בתירוץ השני ס"ל דעכ"פ אינו מוציא מידי ודאי וכמ"ש השעה"מ ואף דאינו ודאי גמור הא מדרבנן הוה ודאי גמור ודו"ק. שוב ראיתי בברכי יוסף סי' קפ"ו באו"ח שהקשה על השער אפרים לענין ספק ברהמ"ז באשה דלא הוה ס"ס כיון דמדרבנן עכ"פ חייבת והביא ראיה מהך דפסחים דצריך חזקת חבר לזו ע"ש באורך ולפמ"ש אין ראיה וראיתי מה שהביא שם בשם שו"ת הרשב"א ח"א סי' שס"א שכתב דיש חזקת פירות שלא הופרשו נגד דברי ר' אושעיא וא"כ ספק שאינו מעושר עדיף ע"ש ולפענ"ד לא זכיתי להבין דמה בכך שאינו מעושר הא יש ספק אי חל כלל שם טבל וגם לפענ"ד לא שייך העמד פירות על חזקתן דיכול להיות שהפריש ממקום אחר שהיה מוקף לזה וצ"ע ומה שהאריך בבר"י שם לענין אין ספק מוציא מידי ודאי בדרבנן והקשה מספק נטל ידיו שפסק הטור סי' ק"ס דאזלינן לקולא והא אין ספק מוציא מידי ודאי לפענ"ד כיון דנט"י לחולין אינו רק משום סרך תרומה לא שייך ודאי דאינו רק משום ספק תרומה. ובזה יש ליישב גם קושית המלמ"ל פ"ד מבכורות שהקשה מספק הניח ודו"ק ועיין שעה"מ כלל ד' שם ובכו"פ סי' ס"ט לענין מליחה ומ"ש השעה"מ ובר"י שם ומה שהקשה מספק בירך ברכה אחרונה דאזלינן לקולא אף דודאי אכל ונתחייב בברכה ל"ק דשם משום לתא דספק ברכה שא"צ אתינן עלה שוב ראיתי בבר"י בסופו שהרגיש בזה ודו"ק ועיין בשו"ת הנספח למפרשי הים מ"ש בזה ואינו לפני כעת:
סימן ב
א בסוגיא דקידושין דף י"ב:
ב הנה בהא דאמר שמואל קדשה בתמרה וכו' חיישינן שמא שוה פרוטה במדי הקשו כלם למה לא אוקמא בחזקת פנויה ועיין רי"ף ור"ן גבי נתן הוא ואמרה היא דהר"ן כתב דיש לומר דאוקמא אחזקת פנויה רק מפני חומר ערוה הוה ספק קידושין ולפ"ז גם כאן יש לומר דמדרבנן חש לה אבל לשיטת הרמב"ם ס"ל כשידוע ששוה פרוטה במקום אחר מקודשת מן התורה וא"כ אף שלא נודע חיישינן מה"ת וצ"ב למה לא אוקמא בחזקת פנויה והנראה עפמ"ש המלמ"ל פ"ז מהלכות עדות דבספיקא דדינא לא שייך לומר אוקמא אחזקה דאטו ע"י חזקה של זו נשתנה הדין ע"ש וכ"כ הכנה"ג ביו"ד הובא בפרי מגדים סי' ולפ"ז גם דבר התלוי בשערים לא שייך לאוקמא אחזקת פנויה דאטו ע"י חזקתה של זו ישתנה השער ולא יהיה שו"פ במקום אחר והדבר התלוי בשערים לא שייך לאוקמא אחזקה וזה נראה סברת המרדכי ס"פ המדיר לענין מעיל דבדבר שתלוי בשער שבשוק ויכול להשתנות מבקר לערב לא שייך להעמידו בחזקה דהשתא ע"ש והיינו מטעם זה דלא שייך ללכת בתר חזקה דהשתא או דקמא בדבר העשוי להשתנות. והנה בהא דנחלקו ב"ש וב"ה כתבו התוס' דבעדיות חשיב קולי ב"ש וחומרי ב"ה אע"ג דאי קבלה קידושין מאחר הוו ב"ש לחומרא לאו להכי אתשל והקשה הפ"י דע"כ להכי אתשל דאל"כ גם לב"ש יש לחוש שמא שוה דינר במדי. ולפענ"ד נראה דלב"ש ודאי לא מועיל דבאמת יש לאוקמא אחזקת פנויה וא"ל דשערים עשויים להשתנות ולא שייך חזקה דזה אינו דהרי כל טעמו דב"ש דאשה מקפדת כדאמרו בדף י"א א"כ מה בכך דשערים עשויים להשתנות הא מכל מקום היא מקפדת ואינה רוצית להתקדש רק אם שוה דינר בכאן ובאמת לפמ"ש הר"ן דטעם דשמואל הוא משום דיכולה לומר לדידי שוה לי לפ"ז לב"ש דאשה מקפדת ובודאי אינה מתרצית ודו"ק:
סימן ג
א ראיתי באור זרוע הנדפס מחדש בזיטאמיר בח"ב הלכות תפלה אות פ"ו שהקשה לר' יהושיע דס"ל תפלת ערבית רשות כמבואר בברכות דף כ"ז ע"ב איך אמר בריש תענית ר' יהושיע אומר מיו"ט האחרון של חג והא תפלת ערבית רשות ואיך מזכירין בה ומזה הביא ראיה דעכ"פ אין לבטלה בחנם כמ"ש התוס' בשם הר"י. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בטעם דתפלות ערבית רשות הוא מבואר בטור וב"י סי' רל"ז משום דהיא נתקן כנגד תמידין שלא נתעכלו מבעוד יום וקרבים והולכים עד הלילה כדאמרו בברכות דף כ"ו וכוונתם מבוארת דהרי אמרו שם תפלת ערבית אין לה קבע שהרי איברים ופדרים שלא נתעכלו קרבים והולכים כל הלילה ומה שאמרו תפלת ערבית אין לה קבע מפרש בש"ס דף כ"ז דהיינו כמ"ד תפלת ערבית רשות וז"פ ולכאורה צריך ביאור הא היום הולך אחר הלילה ונמצא דתפלה ראשונה של היום היא בלילה ולדעת הרמב"ם עיקר תפלה מן התורה אינו רק פעם אחת ביום ואח"כ אינו רק מדרבנן וא"כ למה לא נתנו ללילה משפט הקדימה שזו יצאה ראשונה. אך הדבר נכון דהרי תפלות כנגד תמידין תקנו ובקדשים הלילה הולך אחר היום ולכך תפלת ערבית רשות וז"ב. ולפ"ז אני אומר דבר חדש דזה דוקא בשאר ימים אבל ביו"ט דהיום הולך אחר הלילה לענין מלאכה וכדומה א"כ בזה ודאי גם לענין תפלה עיקרה בלילה דזה ראשונה ומגו דנחשב לילה ראשונה והיום הולך אחר הלילה לענין מלאכה וקדושת יו"ט ממילא מקרי לילה גם לענין תפלה ומיושב היטב קושית או"ז. ובזה מיושב היטב קושית התוספות ריש פרק תפלת השחר דלמה ליה לומר הטעם דטעה ולא הזכיר יעלה ויבא ערבית אין מחזירין משום דאין מקדשין החדש בלילה ת"ל דהא ת"ע רשות ולפמ"ש אתי שפיר דאם היו מקדשין החדש בלילה א"כ היה היום הולך אחר הלילה בזה לענין קידוש החדש שוב היה תפלת ערבית חובה בלילה ולכך הוצרך לומר דאין מקדשין החדש בלילה. ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב דברי הב"י שהביא דברי הי"מ שהביאו התוספות דדוקא בלילה הראשונה אין מחזירין לפי שאין מקדשין אבל בלילה שניה שכבר הוא חדש ומקודש מיום שלפניו מחזירין וכתב הב"י שכן הוא באו"ח אבל הן דברי תימה שהן נגד הגמרא דאמרו ל"ש מלא ול"ש חסר ותמה המהרש"א דהש"ס קאי על לילה הראשונה אבל השניה שפיר יש לומר דמחזירין והוא תימה גדולה ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא כל שכבר מקודש מיום שלפניו שוב יקשה הא תפלת ערבית רשות וא"ל שכיון שאין מקדשין הלילה הולך אחר היום דזה אינו דכל שכבר מקודש מבעוד יום לא שייך הטעם שאין מקדשין החדש ודו"ק ויש לפקפק אבל מכל מקום נכון הדבר. והנה במ"ש שם טעה ולא הזכיר של ר"ח בלילה אין מחזירין אותו מפני שיכול לאמר בשחרית כתבו התוספות דלא גרסינן ליה דהא בלא"ה אין מקדשין החדש בלילה ולפמ"ש הי"מ נ"מ ללילה שניה. והנה בשו"ת הגאון מוהר"ח כהן ז"ל בא"ח סי' ב' הקשה על קושית התוס' דמה מקשים ות"ל דתפלת ערבית רשות דלמא רב למ"ד חובה קאמר וכדאמרו סוף יומא ולפע"ד נראה דהנה במה דאמרו ערבית אין מחזירין לפי שיכול לאמרו בשחרית לפענ"ד דוקא דאם תפלת ערבית חובה שייך שיכול לאומרה ביום שהוא מעין תפלה אבל כשזה רשות וזה חובה מה מועיל מה שיאמרו ביום הא בלילה אין חיוב רק שא"י לבטל בחנם וכל שכבר בטל מה מועיל מה שיזכיר ביום וא"כ ע"כ למ"ד רשות אמר דלמ"ד חובה היה לו לומר שיכול לאמרו בשחרית כן נראה לפענ"ד לחומר הנושא:
ב והנה בהא דאמרו ר"פ תפלת השחר אבעיא להו טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים משום דחד יומא הוא דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד אבל הכא תפלה במקום קרבן היא כיון דעבר יומו בטל קרבנו. וקשה לי טובא הא בקדשים הלילה הולך אחר היום וכדאמרו בחולין דף פ"ג בהדיא ע"ש לענין קרבן וא"כ איך שייך לומר דבטל קרבנו וצריך לומר כיון דתפלת מנחה הותקנה כנגד תמיד של בין הערבים שזמנה עד הלילה א"כ אם לא הקריב התמיד עד לאחר צאת הככבים עבר זמנו ולא יקרב עוד א"כ כיון דהתפלה נגד התמיד לכך שפיר מבעיא ליה אם עבר זמנו בטל קרבנו ובפרט דהחובה מתפלל קודם ההשלמה וא"כ לאחר שנעשה ערבית איך שייך להקריב התמיד וז"ב. ובזה יש ליישב מה שהקשה בצל"ח למה לא פשיט הש"ס מהך דת"ר טעה ולא התפלל ע"ש מתפלל בליל שבת שתים ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת צריך ביאור הא דאמרו תפלת ערבית אין לה שיעור שהרי איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבין והולכין כל הלילה וקשה טובא דא"כ בליל שבת דקי"ל דאברים ופדרים של חול אין קרבין בשבת א"כ לא שייך לומר שקרבין והולכין כל הלילה וצ"ל דכיון דבמשלה האור קרבין בשבת כמ"ש התוס' בשבת דף י"ט ע"ש ובכמה מקומות א"כ תפלת ערבית הוה כמשלה בהן האור שהרי יכולין להתפלל מבעוד יום קצת כמ"ש התוס' ד"ה יעקב דיעקב התפלל מבעוד יום ושוב הוה כמשלה בהן האור מבעוד יום ושפיר קרבין והולכין כל הלילה ולפ"ז משבת אין ראיה דלא שייך עבר זמנו בטל קרבנו דכאן ע"כ מבעוד יום הוה דהרי אברים ופדרים של חול אין קריבין בלילה של שבת וע"כ דהוה כמשלה בהן האור וא"כ שוב שפיר מתפלל בלילה שתים אבל בחול דזמנה בלילה ממש שוב אין צריך להתפלל בלילה דעבר זמנו בטל קרבנו. אחר שכתבתי כ"ז נזכרתי במ"ש המג"א סי' רס"ז ס"ק א' דיש להתפלל בע"ש קודם הלילה משום דאברים ופדרים של חול אין קרבין בלילה. ולכאורה צריך ביאור דא"כ מה מועיל מה שמתפלל קודם הא כל שמתפלל ערבית הוה לילה וכבר נתקשה בזה בספר תוספת שבת ועיין במחצית השקל מ"ש בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דאם מתפללים של שבת בע"ש הוה כמשלה בהן האור מבעוד יום ומותר להקריב בלילה ומעתה משלה ודו"ק מ"ש דבשבת ע"כ דמקדימין קודם הלילה ושוב לא שייך עבר זמנו בטל קרבנו משא"כ בחול וכמ"ש ודו"ק היטב כי חריף הוא והנה לכאורה יש לעיין למה לא אמר האבעיא אי במקום קרבן הוא ועבר זמנו בטל קרבנו או דאבות תקנו וא"כ יוכל להשלים גם בלילה ומכאן ראיה ברורה דקי"ל כריב"ל דתפלות כנגד תמידין תקנו ולכך עבר זמנו בטל קרבנו ובזה יש לומר מה דרב צלי של שבת בע"ש הוא מטעם דבעי שיהיה משלה בהן האור מבעוד יום וכמ"ש:
ג והנה אם נימא כמ"ש הע"ש דבע"ש ודאי דמקדימין להתפלל ערבית קודם דתוספת שבת דאורייתא א"כ מיושב קושית הצל"ח דבע"ש ל"ש לומר דעבר זמנו בטל קרבנו שהרי מתפללין מבעוד יום דתוספת שבת דאורייתא ולא עבר זמנו עדן וז"ב. והנה הצל"ח נסתפק בהך דמשלים מנחה בערבית דאיזה מהם יקדים דהא למ"ד תפלת ערבית רשות ומנחה היא חובה ואם כן מהראוי להקדים הך דחובה ברישא ע"ש ולפענ"ד היה נראה לומר דתלוי במחלוקת אי כנגד תמידין תקנו או כנגד אבות דאם כנגד תמידין הא ודאי דקרבן חובה קודם לנדבה אבל אם כנגד אבות א"כ ניהו דתפלת ערבית רשות אבל כיון דהוא כנגד אבות א"כ מה נ"מ בין זה לזה ואדרבא יעקב הוא מובחר שבאבות. וזה לדעתי מה דאמרו באבעיא אי תפלה במקום קרבן עבר זמנו בטל קרבנו היינו דאף דבקדשים הלילה הולך אחר היום היינו דוקא מהשהקריב ביום זמנה כל הלילה שלאחריו אבל ודאי דנמשך אחר קרבנות היום ולא שייך להקדים הרשות קודם החובה או דלמא דרחמי נינהו והיינו כנגד אבות דבקשו רחמים עלינו וכל אימת דבעי מצלי ומה בכך דהוא רשות אדרבא כיון דרשות הוא וכל אימת דבעי מצלי שוב לא שייך משפט הקדימה למנחה קודם מעריב וכן כתב בשאגת אריה דמה דתדיר קודם היינו בדבר שבחובה אבל ציצית ותפילין דציצית חובת מנא לא שייך משפט קדימה וה"ה בזה אדרבא כיון דרשות הוא ודאי אין שייך משפט קדימה וכל אימת דבעי מצלי וז"ב. ובזה מיושב הקושיא מהא דמתפלל בשבת שתים דלפענ"ד אף למ"ד תפלת ערבית רשות היינו בחול אבל בערבית של שבת דתקנו לקדש היום בזה ודאי מחויב להתפלל ערבית ולקדש היום וא"כ בזה ודאי מתפלל שתים דלא שייך לומר דתפלת ערבית רשות ומצוה להקדים החובה ולא שייך השלמה דהא בשבת מתפלל לחובה לקדש היום וז"ב. איברא דכל מ"ש לישב קושית הצל"ח עדיין קשה מהך דמתפלל במוצאי שבת שתים והרי שם מוצאי שבת ודאי הוה רשות ולא שייך להקדים הרשות להחובה. והנה לכאורה רציתי לומר דאם נימא דהבדלה דאורייתא וגם אם נימא דלאו דאורייתא עכ"פ חיוב להבדיל ושוב ג"כ לא שייך דתפלת ערבית רשות דהא צריך להבדיל. ובזה יש לישב קושית הש"ס דפריך למימרא דאי לא אבדיל כמאן דלא צלי דמי ורמינהו הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין והש"ס הניח בקושיא וכבר ידענו מהרשב"ם בב"ב דף מ"ב דכל מה דמסיק בקושיא נוכל ליישב וכ"כ המלמ"ל פי"ז מא"ב בשם קדמון אחד ע"ש וגם הרי"ף כאן מיישב הקושיא. ולפמ"ש אתי שפיר דאם לא אבדיל ודאי דלא שייך השלמה דהא מנחה קודם דתפלת ערבית רשות ואי משום ההבדלה הא לא אבדיל גם כעת ודו"ק. עוד יש לי לומר דממוצאי שבת ודאי אין כאן קושיא דבאמת הש"ס אמר דתפלה דרחמי היא כל אימת דבעי מצלי אך מכל מקום סברת הש"ס באבעיא היא דהא גם תפלת מנחה רחמי היא ושוב אין משפט קדימה לערבית דהוא רשות להקדימו לחובה וגם הוא בקשת רחמים ולפ"ז בקשת רחמים הוא צרכי הגוף שתקנו חז"ל ולפ"ז תפלת שבת דאין בו בקשת צרכים רק לברך השם ותפלת מו"ש הוא בקשת צרכים שוב בודאי בקשת צרכים עדיף דיש בו שתים קדושת השם ובקשת צרכים וז"ב ובזה יש לומר ג"כ דאם לא הבדיל א"כ עדיין אין נכון לבקש צרכים בשבת ועדיין קדושת שבת עליו שוב שניה עלתה לו ולא הראשונה ודו"ק היטב:
ד והנה המג"א סי' רפ"ו כתב דאם יש לפניו מוסף ומנחה דמנחה קודמת דוקא כשיש שהות ביום להתפלל שתיהן אבל כשאין שהות מוסף קודם דמוסף אין לו תשלומין ומנחה יש לו תשלומין בערבית והצל"ח תמה דנעלם ממנו הירושלמי דאמר בשם ר' יוחנן דמנחה ומוסף מנחה קודם הוון בעו מימר בשאין שהות ר"ז בשם ר' יוחנן אפילו כשיש שהות ביום מנחה קודם הרי להיפך דבאין שהות ודאי מנחה קודם והיא תימה גדולה וכבר כתבתי בזה הרבה דברים וכעת נראה לי דבר פשוט דהנה למ"ד אבות תפלות תקנו א"כ מוסף אין לו מקום כלל דזה ודאי רק במקום קרבנות המוספין וא"כ מנחה קודם דזה אבות תקנו וזה נתקן אח"כ אבל למ"ד כנגד קרבנות תקנום א"כ אדרבא מוסף יש לו מעלה טפי שנתוסף קרבנות וע"ש זה נקרא מוסף ולפ"ז בירושלמי אמר ר' יוחנן מימרא זו ור"י אית ליה תפלת ערבית חובה ועיין בתוספות ברכות דף ד' ע"ב ולפענ"ד תלוי בזה דאם אבות תקנו הרי הוה תפלות ערבית חובה שהרי יעקב תיקן אבל למ"ד רשות דהוא במקום קרבן וקרבן אינו נקרב בלילה ועיין בירושלמי שם ר"פ תפלת השחר וא"כ לדידיה שוב מנחה קודם אבל לדידן דקי"ל דתפלת ערבית רשות ותפלות במקום קרבן שוב אם אין שהות מוסף קודם וז"ב. ובזה מיושב היטב מה שהקשה בשו"ת שאגת אריה סי' י"ט דלמה אמר ר' יוחנן בדף כ"ז הלכה מתפלל מנחה ואח"כ מתפלל מוסף ולמה ליה זאת והא רבנן ור' יהודה הלכה כרבנן וע"כ דאשמועינן דבדליכא שהות מוסף קודם ולפמ"ש אין ראיה דהרי לר' יוחנן ודאי מנחה קודם אף באין שהות דהרי אבות תקנו וכמ"ש ודו"ק וזהו דקמ"ל ר' יוחנן ודו"ק היטב. והנה לכאורה היה נראה לי דבר חדש כיון דמיירי בשאין שהות להתפלל שתי שמ"ע והנה תפלת מוסף אינו רק שבע ובמנחה הם ח"י ברכות ולדידן תשע עשרה וא"כ מסתמא התפלה של מוסף אינו משתהה כל כך כמו המנחה וא"כ אפשר דלא היה יכול להגיע גם בתפלת מנחה אף לבדו לאמרו כלו ביום ועכ"פ אם היה כן היה נראה לי דיש להקדים מוסף דהרי מנחה בלא"ה לא יגמור כלו ביום ויצטרך להשלים בלילה ומוטב שיתפלל מוסף מבעוד יום ויתפלל מנחה בלילה לתשלומין ובכה"ג ודאי מוסף קודם והנה בירושלמי משמע דהי' מתפללין מוסף ג"כ י"ח ברכות כמ"ש התוספות בברכות דף כ"א א"כ שוב ודאי מנחה קודם ודו"ק:
ה והנה בהא דאמרו שחרית מתפלל במנחה שתים ולכאורה ביום שיש בו מוסף א"כ עובר שתי תפלות ואנן קי"ל רק תפלה אחת יש לה תשלומין ולא שתים אמנם נראה כיון דשחרית עצמו זמנה עד חצות א"כ שוב מה בכך שגם מוסף יש כאן וע"כ לא אמרינן דשתי תפלות אין להם תשלומין רק כשהזמנים הם שני זמנים עד"מ ערבית מתפלל שחרית שתים אבל אם עבר זמן שחרית ג"כ אין לו תשלומין לערבית במנחה שכבר עבר שני זמנים אבל כאן ניהו דיש שתי תפלות אבל הזמן אינו אלא אחת שפיר משלים וז"ב. ובזה עמדתי על הא דאמרו תפלת שחרית עד חצות ותו לא והאמר ר' יוחנן טעה ולא התפלל שחרית משלים במנחה שתים והיא תימה גדולה מה ראיה ממה שמשלים לגוף הזמן דהרי בערבית משלים בשחרית ואטו ערבית דינה ע"ד תפלת שחרית וכבר תמהו בזה כל המפרשים ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ זמנה עד חצות דאל"כ האיך משלים במנחה כשיש מוסף וע"כ משום דשחרית זמנה עד חצות ולא אכפת לן בשתי תפלות וכמ"ש ודו"ק. ומזה נראה ראיה להטור דס"ל דגם לר' יהודה זמנה עד חצות והב"י והט"ז האריכו בזה בסי' פ"ט ולפמ"ש ע"כ מוכרח הוא דאל"כ איך יתקנו כשיש מוסף להשלים במנחה ודו"ק:
ו והנה הרב החריף מוה' זלמן לארבער בוים נכד ש"ב הגאון מליסא ז"ל אמר ליישב דברי הטור והקושיא הלז עפמ"ש מהרש"ל בח"ש שלו וז"ל אלמא דמושכת זמנה עד תפלת מנחה והיינו אחר חצות וביאור הדברים דאל"כ איך משלים במנחה והא מחצות ואילך עבר זמן שחרית והיאך משלים במנחה וע"כ דזמן שחרית נמשך אח"כ עד זמן מנחה ומזה דייק דגם לר"י הוא כן ומיושב דברי הטור ולפענ"ד דברי זקני הרש"ל תמוהין דמה בכך דעבר זמן יותר מכל מקום יכול להשלים בזמן תפלה הסמוכה כל שלא עבר עליו יותר מזמן תפלה אחת ולפענ"ד מחוור יותר ודו"ק ועיין ט"ז ומג"א שסברת הרש"ל אינו מוכרח:
סימן ד
א נתתי לבי לעיין במה שכתב רש"י פרשת משפטים על פסוק ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לעשות כל מצות עשה באזהרה שכל שמירה לאו הוא וכתב בשפתי חכמים שם ולכך עשה דוחה ל"ת שהרי בעשה יש ל"ת ג"כ והנה דבר גדול דיבר בזה והוא חדש ואני מצאתי דמשמע אפכא ביומא דף פ"ה דפריך השתא על ל"ת מכפרת על עשה מבעיא ומה קושיא הא עשה חמור שיש בה ל"ת ג"כ וכן בהא דמשני שם ה"ק על עשה ועל ל"ת שניתק לעשה והרי עשה בעצמה יש בה לאו ואף דאין בה מלקות דהו"ל לאו שאין בו מעשה הא עכ"פ הוה כל"ת הניתק לעשה דניתק לעשה ויש לו ריצוי משא"כ בלאו שאין בו מעשה אין לו ריצוי וכמ"ש התוספות ביומא דף ל"ו ד"ה על ע"ש ודברי התוספות הללו נראה לפענ"ד שנעלם מהתומים במח"כ סי' ל"ד ס"ק א' שדעתו דלאו שאין בו מעשה קיל מלאו הניתק לעשה דקיל הואיל ולא עביד מעשה ע"ש ומהתוס' משמע להיפך דזה חמור שאין לו תיקון וריצוי ועכ"פ קשה על הש"ח וכן קשה מהא דאמרו ביומא דף פ"ו עבר על עשה ושב לא זז משם עד שמוחלין לו עבר על ל"ת תשובה תולה ויוה"כ מכפר הרי דעשה קיל אף שיש בה ל"ת ג"כ ואף דאין בו מלקות הא כבר הבאתי התוספות הנ"ל דלאו שאין בו מעשה חמור שאין לו תיקון וא"כ למה בעשה מוחלין תיכף וזה יש ליישב דכיון דהעשה נמחל לו א"כ הל"ת שנגרר אחר העשה ודאי נמחל ג"כ דלא יהיה טפל חמור מן העיקר. ובזה יש ליישב גם קושיא הראשונה דהרי מקשה כיון דמכפר על ל"ת מכ"ש על עשה דקיל ואף דיש בו ל"ת ג"כ מכל מקום כיון דהעשה נתכפר פשיטא דגם הל"ת שנטפל להעשה שמכפר ודו"ק. ובזה נראה לפענ"ד הטעם במה דאמרו בכתובות דף פ"ו בד"א במצות ל"ת אבל מ"ע כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו ולא נודע הטעם ולפענ"ד הוא הדבר כיון דהתורה כתבה ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לעשות מצוה עשה באזהרה. ולכאורה מה נ"מ במה שיש ל"ת הוא ללקי אינו לוקה דהו"ל לאו שאין בו מעשה וא"כ מה נ"מ בהל"ת. אמנם יש לומר דאהני כדי שיכו אותו עד שתצא נפשו ועל ל"ת ממש מלקין אותו לאחר שעבר אבל מ"ע מכין אותו קודם שיעבור שילך ויעשה. וזה לפענ"ד מה שנחלקו אי השמר דעשה לאו הוא או דהוא עשה ולכאורה מה נ"מ באם הוא עשה והרי כבר כתבה התורה עשה ומה אלים העשה במ"ש שמירה ג"כ ולפמ"ש יש לומר דאלים בזה כדי שיכו אותו קודם שעבר שיקיים המצוה ודו"ק. ובמ"ש יש לישב קושית הישרש יעקב ביבמות דף כ' במ"ש התוספות ד"ה אמר קרא דאין תרי עשה דוחה ל"ת ועשה והקשה הוא לפמ"ש הש"ח דעשה יש בו ל"ת למה לא ידחה תרי עשה חד לאו ועשה וכוונתו דאף דהל"ת שיש ג"כ עשה והעשה יש ל"ת ג"כ אבל תרי עשה כנגד העשה יש גם כן בזה עשה ול"ת ונשאר חד עשה נגד הל"ת דעשה דוחה כיון שיש ל"ת בעדו. ולפמ"ש א"ש דבאמת הל"ת שיש בעשה הוא נגרר אחר העשה וכל שהעשה אין לו כח גם הל"ת לא תוסיף תת כח וא"כ כיון שיש ל"ת ועשה דאין עשה אחד אלים לדחות ל"ת ועשה וא"כ מה מעליותא של תרי העשה והרי עיקרו אינו עשה ול"ת נגרר אחר העשה ואינו דוחה ודו"ק היטב. אברא דמ"ש דלכך מכין עד שתצא נפשו הוא מכח הל"ת זה אינו כפי הנראה אינו רק מדרבנן ועיין תשב"ץ ח"ב סי' נ' נ"א ובפר"ח או"ח סי' תע"א ע"ש ובגליון שם הארכתי בזה ולפ"ז באמת קשיא למה נ"מ אמרה תורה שישמרו ובשלמא למ"ד לאו יש לומר לאלים כח העשה שיש בה ל"ת אבל למ"ד דעשה עשה למה אזהרה תורה להעשה שתהיה עשה פעמיים וצריך לדחוק דלכך כתבה תורה השמר להורות נתן שיזהר במ"ע זו יותר משאר מ"ע מפני שהתורה צותה שישמרו המ"ע הלז ביותר:
ב ובזה נראה לפענ"ד במ"ש הת"כ ורש"י הנ"ל ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לעשות מ"ע באזהרה שכל שמירה לאו הוא ולכאורה זה דוקא לר"י דאמר השמר דעשה לאו אבל לר"ל דאמר השמר דעשה עשה לא שייך זאת ועיין רמב"ן שם ומזרחי שם ובשעה"מ הלכות תפילין הי"א שהאריך בזה ולפמ"ש אתי שפיר דהכלל דכל מ"ע יהי' תשמרו עשה זה א"א דמה נ"מ בין העשה המפורש או שכתוב תשמרו ורק במ"ע פרטי שהתורה צותה בשמירה וכמו שמירה דעינוי או מצות תפילין בזה יש מקום לומר דאינו רק עשה רק שהתורה הוסיפה שמירה למעלת המצוה אבל שמירה דכל המצות בכללות ודאי לאו הוא ודו"ק. ויש להמתיק הדבר דהשמר דעשה עשה במצוה פרטית נ"מ לדחות עשה אחרת ולא שייך מה אולמא דהא חזינן דהתורה אחשבה אבל אם כל מ"ע הוא בכלל תשמרו א"כ למאי אתיא ע"כ ללאו ודו"ק:
ג והנה מ"ש למעלה דאף דיש בעשה ל"ת דהשמר מכל מקום הו"ל לאו שאין בו מעשה וכ"כ השעה"מ שם. ולכאורה הא הו"ל לאו שיש בו מעשה דהתורה צותה לעשות וישמור שיעשה אך נראה דלא עדיף מלאו הבא מכלל עשה דאינו רק עשה ולא לאו שיש בו מעשה אבל לדחות שפיר יכול לדחות דהא מכל מקום אית ביה לאו והתורה צותה לעשות ושישמור לעשות. ובזה נראה לפענ"ד דלכך צריך להיות בעידנא דאל"כ הל"ת ממש עובר ועושה מעשה בידים מה שהתורה צותה שלא לעשות והעשה אינו עושה בשעת מעשה ומה דעובר על ל"ת ועושה בידים אלים ממה שמקיים העשה אח"כ כיון דכעת אינו עושה מעשה וכעין דאמר ר' יהושיע כשהוספת עשית מעשה וכשלא הוספת אינו עושה מעשה בידים וה"ה בזה ובזה יש לומר מה דר"א שחרר עבדו והשלימו לעשרה אף דאינו בעידנא מכל מקום מצוה דרבים שמוציא רבים י"ח אלים כמ"ש הרא"ש ולא נודע טעמו ועיין מג"א סי' תמ"ו ולפמ"ש אתי שפיר דהרי רק ר"א עבר על ל"ת ועשה מעשה בידים אבל אחרים יקיימו המצוה ולא יעברו בידים ופשיטא דהוה כעין דאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך כל דלא פשע ומכ"ש כאן דגם הוא יקיים המעשה אח"כ וז"ב. ובזה נראה דלכך דוקא שופר וקריאת התורה וכדומה דרבים מקיימים המצוה על ידי זה שעובר אבל חמץ לא נקרא מצוה דרבים. כמ"ש המג"א שם ומשום דכ"א יעבור ויעשה מעשה בידים טרם שיקיים המצוה וזה לא אמרינן ודו"ק. ובלא"ה יש לומר ע"פ מה ששמעתי מאבי מורי הרב הגאון ני' דלכך צריך להיות בעידנא דאל"כ שמא לא יוכל לקיים אח"כ המצוה ונמצא עבר בחנם על הל"ת ודפח"ח ואני מוסיף דחיישינן למיתה וכדאמר רשב"י שיאמר אני נודר לד' דשמא ימות ויזכור שם שמים לבטלה וה"ה כאן ולפ"ז אנן קי"ל דדוקא למיתה דחד חיישינן ולא למיתה דרבים ולפ"ז מכ"ש דלא חיישינן ברבים שיארע סיבה שרבים לא יקיימו המצוה זה לא חיישינן וז"ב. ובזה נראה ג"כ דחמץ לא מקרי מצוה דרבים דהא כל חד בפ"ע ושפיר חיישינן שמא יארע לו מקרה שלא יוכל לקיים וז"ב ולפמ"ש הרמב"ן בפרשת יתרו דלכך עשה דחי ל"ת שיותר חשוב בעיני הקב"ה מה שאדם מקיים המצוה ממה שאינו עובר א"כ יש לומר דלכך עשה דחי ל"ת ולכך בעי בעידנא דכל דאינו מקיים בשעת מעשה אינו חשוב לדחות ולפ"ז מצוה דרבים יש לומר דיותר חשוב בעיני ד' שרבים יקיימו המצוה אף דלא הוה בעידנא ודו"ק. איברא דלפמ"ש דטעם בעידנא שמא יארע לו תקלה ולכך ברבים לא שייך חשש זה דלרבים לא שייך תקלה דהא רבים הם ולפ"ז קשה דכאן דהשלימו לעשרה ופחות מעשרה ליכא כאן מצוה וא"כ כיון דלחד חיישינן שמא יארע תקלה וא"כ מה מועיל מצוה דרבים דלמא יארע תקלה רק לאחד ושוב לא יהיה כאן מצוה והיא קושיא גדולה ונפלאה ולכאורה רציתי לומר דעכ"פ טרוד במצוה הוא ופטור אף דנאנס ולא עשה דכיון דלא בעי בעידנא והו"ל עכ"פ כמאן דטרוד במצוה ופטור. אבל זה אינו דר"א ס"ל דטרוד בדבר מצוה ולא עשה חייב ועיין פסחים דף ע"ב וא"כ לר"א קשה. אמנם נראה כיון דרק ר"א שחרר ואחרים לא עברו א"כ כיון דהוה עשרה ואם יארע באותן ט' חלילה מקרה ליכא למיחש דהא הם לא עברו וא"כ אין לחוש רק על ר"א לבד וכיון דעל הרוב ליכא למיחש אזלינן בתר רובא דאחד מן הרוב שמאימות דליכא חשש ודו"ק היטב:
ד והנה הר"ן בגיטין והרשב"א בחידושיו שם כתבו דלא עשה ר"א עבירה כיון דעשה בשביל המצוה ליכא משום לא תחנם דהוה כמו דמכרו בכסף והקשה המג"א סי' צ' דא"כ מה פריך הש"ס בברכות דף מ"ז מצוה הבאה בעבירה היא ולפענ"ד נראה לפמ"ש דאף דלא הוה בעידנא מ"מ מצוה דרבים לא צריך בעידנא ולפ"ז להס"ד דלא ידענו מסברא זו דמצוה דרבים שאני א"כ שוב יש לחוש שמא יארע המקרה שלא יכלו לקיים המצוה ושוב לא קבל כסף דהא רק המצוה נחשב ככסף וכ"ז שיש לחוש שמא לא יעשה המצוה הוה כאלו לא קבל הכסף ובטל המכירה וה"ה כאן עובר על הל"ת וזה פריך מצוה הבאה בעבירה היא והיינו דהא לא הוה בעידנא וע"ז משני מצוה דרבים שאני ודו"ק היטב. אמנם בגוף דברי הש"ס דמצוה דרבים שאני נראה מתוך דברי הרא"ש בברכות שם דהטעם הוא משום דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכיון דקדושת שכינה יש ברבים אלים העשה טפי ולפ"ז יש לומר לפי מה דאמרו בברכות דף וא"ו דכיון שבא הקב"ה לבהכנ"ס ולא מצא עשרה מיד הוא כועס א"כ הוה הקדושה תיכף משעה שבא לבהכנ"ס א"כ שוב הוה בעידנא דשחררו בשביל בהכנ"ס. איברא לפי מה דאמר ריב"ל דעבד מצטרף ופריך הש"ס מהא דשחררו ומשני תרי הוו א"כ צריך ביאור הא ונקדשתי בתוך בני ישראל הוא דוקא ישראל ולא עבד וא"כ ליכא קדוש השכינה דבעינן עשרה וצ"ל דמכל מקום כל דאיכא רובא ישראל קרינן ביה ונקדשתי בתוך בני ישראל ודו"ק. ובזה יש לומר הא דפריך הש"ס על הך דאמר תרי הוו ופריך הש"ס הא עבר על לא תחנם וקשה הא על גוף דברי ר"א קשה זאת ולפמ"ש אתי שפיר דזה ידע הש"ס דמצוה שאני וכסברת הר"ן והרשב"א דאינו עושה בשביל החנינה לעבד רק בשביל המצוה רק דק"ל דלא הוה בעידנא ולפ"ז אם נימא דמשום קדושת השכינה ששורה על ב"י א"כ שוב הוה בעידנא וכמ"ש אבל כיון דריב"ל אמר דעבד מצטרף וא"כ אף שאינו בתוך בני ישראל סגי שוב ליכא משום קדושת שכינה ואכתי קשה דלא הוה בעידנא וע"ז משני דמצוה דרבים שאני ול"צ בעידנא ושפיר מקשה רק הכא. ובזה מיושב מה דבגיטין דף ל"ח לא מקשה דהא מצוה הבאה בעבירה היא וכבר הקשו כן המפרשים ולפמ"ש אתי שפיר דשם דלא הביא הך דריב"ל א"כ ל"ק כלל וכמ"ש רק על ריב"ל מקשה ודו"ק היטב כי חריף הוא:
ה והנה הרב מוה' ראובן ר"פ נ"י מטארניפאהל הקשה אותי במ"ש דהם לא עברו רק ר"א והוה מהראוי למיזל בתר רוב וע"ז השיב דאכתי אחד מהם שימות יעבור על בל תחנם ויפה הקשה ונשאר קושיתו דלא הוה בעידנא וצריך לומר דגוף הקושיא לא קשה די"ל דנתן גט מעכשיו ולאחר שיקיים המצוה ואם לא יתקיים שוב הוה עבד ולא עבר ודו"ק:
סימן ה
בחו"מ סי' רמ"ב ס"א ראיתי ונתון אל לבי במ"ש בש"ע והוא מהרמב"ם דאפילו הוזלה אחר מציאה עיין ב"י וכ"מ והה"מ שלא ידעו מצוא מקור הדברים והט"ז תמה דהוא ש"ס מפורש בב"מ דף נ"ה המוצא אבידה שו"פ חייב להכריז אפילו דזל ולכאורה הוא תמוה גדולה והנה בפשיטות יש לומר דאין ראיה משם די"ל דשם מיירי שהוזל באמצע ואח"כ בעת הכרזה היא שו"פ אבל אם זל גם בעת הכרזה מנ"ל וז"פ ובלא"ה לא ידעתי דבאמת לוי לא ס"ל כן כמ"ש בשיטה מקובצת דמש"ה לא תני אבידה דבזל ס"ל דאינו חייב להכריז ואף דהרמב"ם פסק כרב כהנא דאין אונאה לפרוטות אבל מכל מקום אין ראיה משם דבאמת למאן דפסק כלוי וכמ"ש הרא"ש בשם הרמ"ה וגם הרי"ף פסק כפי הגירסא שלפנינו א"כ לא פסק כהך דאבידה דזל וא"כ עכ"פ להביא ראיה משם א"א ובאמת לפענ"ד גוף דברי השיטה שכתב דלוי לא ס"ל כן לפענ"ד הדבר מסתבר דהרי רב קטינא ס"ל דאם היה תחלתו פרוטה נזקקין אף בסוף שאינו שו"פ ולפ"ז גם באבידה ס"ל דתחלתו היה שו"פ וחייב להכריז אף דזל אבל לוי לא ס"ל הך דרב קטינא א"כ לכך ס"ל דבזל אינו חייב להכריז. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית התוספות שהקשו בד"ה ותנא דידן דמ"ט לא אמר דלכך לא תני ישיבת הדיינים דאית ליה דרב קטינא ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא כיון דאית ליה דר"ק א"כ שוב היה צריך למתני ישיבת דיינים כמו דתני אבידה ודו"ק היטב ועיין בהה"מ ובכ"מ תמה עליו לפי שהבין דהה"מ בא לומר דכל ששוה בשעת מציאה אף שאינו שוה בשעת אבידה חייב וע"ז תמה דזה היפך מן הסוגיא אבל באמת כוונת הה"מ לשלול דאף דבשעת הכרזה לא שוה פרוטה כל שבשעת מציאה היתה שוה חייב וכמ"ש בגליון הרמב"ם בלח"מ שם וכ"כ בד"מ שם:
סימן ו
א להרב המופלג בתורה מוה' פייביל נ"י מ"ק בוטשאטש:
ב היה אצלי והראני דבר תימה למה השמיטו הפוסקים הא דאמרו בזבחים דף כ"ב אמר ר"פ אם קדחו בו רביעית מטבילין בו מחטין וצנורות הואיל מהכשירא דמקוה קאתי והנה לפירש"י אין קושיא כ"כ דהוא לשיטתיה דבזמן הזה דבטל לרביעית ליתא להאי דינא ועיין תוספות ד"ה לרביעית מיהו לדברי התוספות נראה דר"פ קאי גם לאחר שבטלו לרביעית א"כ קשה למה השמיטו זאת. ולכאורה רציתי לומר דדוקא כשהיתה מקוה בתחלה כדאמר מהכשרא דמקוה קאתי אמנם אכתי קשה למה לא הביאו בכה"ג. וגם הקשה מהך דמחט שנמצא על מעלות המערה הרי דבעי במחט גם כן ארבעים סאה ולדעת הב"ח והט"ז מיירי במקוה כמבואר בסעיף כ"ז בהג"ה וע"ש בב"ח וט"ז והרי בא מהכשירא דמקוה מיהו יש לדחות דשם לא מיירי בקודח רק שמעביר בידיו וכל שהיה נעקר הוה בפ"ע ואינו כשר אבל בקודח כשר. מיהו באמת צריך ביאור הרי עוקא שבמקוה צריך להיות כשפופרת הנאד וכמבואר בפ"ו דמקוואות משנה א' וכן הוא בטור וש"ע סעיף נ"ט ואף דיש לומר דעוקה היא בפ"ע אבל הרי חורי המקוה הרי הוא כמקוה כמה שהם וא"כ מטבילין בהם גם אדם ובמה מיירי ר"פ דאמר דאינו כשר רק לכלים. והנה הרב הנ"ל הראה לי בב"י ריש הלכות נדה שפירשו דקאי לענין נטל סאה ונתן סאה בשאובין והביא הך דזבחים ועיינתי בבעל הנפש עצמו והוא בשער המים פ"ו ושם מזכיר הך דחורי המקוה ועוקה ומביא גם הך דר"פ ומכל מקום צריך טעם על דבר השמטה של הרמב"ם שדרכו להזכיר כל דבר וצ"ע. והנה הקשה הרב הנ"ל על דברת הש"ך שם ס"ק קכ"ג דמיירי במעיין ומטהר בזוחלין דהרי כתב בעצמו בס"ק למ"ד דאינו מטהר בזוחלין כלל כל שנתלש. והשבתי דיש לחלק בין כשנפסק לגמרי מן המעיין וכאן אף שנעקר כעת מכל מקום יחזור אח"כ למקומו ודינו כמעיין. ואשר הראה לי דברי שו"ת נטע שעשועים סי' מ"ד שגוף הדין שפלפל הוא מבואר בש"ע סי"ג ומקורו מהמשנה פ"ה דמקוואות משנה ה' אמת נכון הדבר אבל אכתי קשה הא ניצוק אינו חיבור וצריך לומר כחילוק שכתב המרדכי בשם ר"ת דבנהר שאינו פוסק ניצוק חיבור וזה שפלפל שם בנטע שעשועים וכפי הראות לא נמצא כל התשובה בשלימות:
סימן ז
א נשאלתי אשה אחת אשר זה רבות בשנים אשר לא תוכל לספור שבעה נקיים כי תמצא הרבה כתמים אשר לא תוכל לנקות עצמה ודרשה ברופאים ואמרו כי המקור נקי ולאחר הווסת שיש לה המקור נקי ולא מצאו שום דבר ולא ידעו מה זה ושפטו כי מן המארידין בא אבל לא הגידו דבר ברור אבל זה מקרוב מצא רופא מומחה בצד המקור רחוק מהמקור בלאטיר אחת ושפה לפיו אדום ושופט הרופא כי מזה בא הדם והמקור נקי ואין בו שום דבר לחוש שממנו יצא הדם והאשה יש לה ווסת קבוע וגם הגידה כי בעת בא הווסתה ראשה ואבריה כבידים עליה כמשפט הנשים בעת הגיע תור ווסתן אבל בעת בא אליה הכתמים האלו היא מרגשת כאב אחרת בשינוי ממה שמרגשת בעת ווסתן וע"ז נשאלתי כדת מה לעשות. והנה אבקש עזר מעת ד' להיות עם פי ובלבבי לבל אכשל בדבר הלכה והנה אם אמרתי לבאר הדבר מש"ס ופוסקים יארכו הדברים ומה גם שכבר האריכו בזה ראשונים ואחרונים וגם אני כתבתי הרבה בזה אמנם נשים פנינו אל הש"ע סי' קפ"ז ס"ד שמבואר שאם יש מכה באותו מקום תולין בדם מכתה וכתב הרמ"א וכ"ז באשה שיש לה וסת קבוע אז יכולים לתלות שלא בשעת ווסתה במכתה אעפ"י שאינה יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם וכן אם אין לה ווסת קבוע והוא ספק אם בא מן המקור או מן הצדדים תלינן בדם מכה מכח ס"ס. וראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ק סי' מ"א שביאר דמ"ש דאם יש ספק אם בא מן המקור או מן הצדדין זה דוקא ביש לה מכה במקור עצמה שאז שייך ס"ס ספק מן המקור או מן הצדדין ואת"ל מן המקור שמא מן המכה שבמקור אבל אם ידוע שהמכה מן הצדדין אז ליכא ס"ס דתיכף שאתה מסופק שמא מן הצדדין ואת"ל מהמקור שוב אין כאן ס"ס דבמקור אין לה מכה וכ"כ הרבה מהאחרונים ולפענ"ד זה דוקא אם אין לה וסת קבוע אבל אם יש לה וסת קבוע ויש לה מכה מן הצדדין אז בודאי קיל אם הוא מן הצדדין דהיינו שיש לה מכה בצדדין דאז מה"ת לתלות במקור כיון שאינה מרגשת ואינו רק דרבנן וא"כ בודאי יש לתלות מן הצדדים ואף בספק אחד מקילינן בדרבנן ובשלמא כשאין לה ווסת לא שייך לומר ספק דרבנן דהא יש רוב נגדו דרוב דמים באין מן המקור וא"כ הרוב אלים ולכך אצטריך ס"ס והיינו כשהמכה במקור דמן הצדדין לא הוה רק ספק אחד והרוב כנגדו אבל כשיש לה ווסת ושלא בשעת ווסתה ספק אחד סגי וזה ברור לדעתי. וראיתי בשו"ת נוב"י שם שכתב שם באות טי"ת שאם ראתה שלא בשעת ווסתה אם המכה מוציאה דם אף אם היא כבר נדה תולין במצוי והמקור אין דרכו להוציא דם שלא בשעת ווסתה והנה הוא מיירי שם במכה במקור אבל באות י"א שם ביאר כיון דדרך המכה להוציא דם טהורה כשעומדת בימי טהרה ואני לא ידעתי מדוע לא כתב בשיש לה וסת קבוע דלאחר הוסת תולה במכתה דהוה ספק דרבנן וכמ"ש הן אמת דמ"ש לחלק בין עומדת בימי טהרה או בעת נדתה וכתב שהמקור אין דרכו להוציא דם שלא בשעת ווסתה ולפענ"ד לא שייך לומר דבשביל שהיא נדה אין לה חזקת טהרה כמ"ש באות ה' לבבי לא כן ידמה דכפי הנראה מתוספות ריש גיטין שכתבו ד"ה ע"א דיליף מנדה הקשו דא"כ אפילו אתחזיק איסורא נמי וכתבו דאינה בחזקת שתהא רואה כל שבעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא אתחזיק איסורא וכ"כ ביבמות דף פ"ח הנה למדנו מדבריהם דניהו דאינה בחזקת טהרה לאחר ווסתה אבל גם בחזקת טמאה אינה וזה סתירה לכמה מקומות שהנוב"י מפלפל בזה יעו"ש:
ב וראיתי להגאון מוהר"ח כהן ראפפורט בספרו סי' ל' שכתב בהא דאמרו אשה בחזקת טהרה עומדת היינו חזקת הגוף שמסולקת דמים שלא בשעת ווסתה ולדבריו יש לה חזקת הגוף שלא בשעת ווסתה אך הנוב"י אזיל לשיטתו שבנוב"י סי' ס"ו חולק עליו. ואני אומר דאחר המחילה שניהם לא יתכנו דמדברי התוספות ריש גיטין מבואר דאינה בחזקת טהרה רק שאינה בחזקת טומאה ובאמת מ"ש הגאון ר"ח כהן דהיא מסולקת דמים לפענ"ד עכ"פ לא עדיפא ממניקת שהוא בודאי בחזקת מסולקת דמים ואפ"ה משכחת לה שתהיה רואית דם וכבר הארכתי בזה מהא דאמרו בפסחים דף ע"ב באשתו מעוברת והבאתי דברי הבה"ג בזה ומה שהעיד בנוב"י מהד"ח חלק אהע"ז סי' ס"ט שכתב דהעידו לו הרופאים שאף בחדש השמיני תוכל לראות דם ע"ש והארכתי בזה בתשובה ובהגהות למשניות במס' נדה ביארתי קצת בזה יעו"ש ועכ"פ שוב כשמוצאת דם או כתם שלא בשעת ווסת נראה לפענ"ד דתלוי במחלוקת המהרשד"ם והט"ז באם מוצא מטבע מזוייפת לאחר שפרע דלדעת המהרשד"ם דהוה כא"י אם פרעתיך דמוקמינן בחזקת הלואה שמקודם כן ה"נ בכאן אחר שכבר הוחזקה נדה בימי ווסתה אף שראינו שבלא שעת ווסתה היא מסולקת דמים אבל כל שמוצאת דם או כתם מהראוי לאוקמא אחזקת נדה שהיה לה מקודם ודו"ק וע"כ לפענ"ד ברור דאינה בחזקת מסולקת דמים רק שאינה בחזקת טמאה כמו שנראה מדברי התוספות ריש גיטין הנ"ל ובאמת שלשיטת המהרשד"ם היה מהראוי לאוקמא בחזקת נדה שהיה מקודם אמנם יש לחלק דשאני התם דכל שמוצא מטבע מזוייפת הו"ל ספק בפרעון אבל שלא בשעת ווסתה שכן יסד הקב"ה בטבע שאז פוסקת מלראות איך אפשר לומר שהיא בחזקת נדה כמקדם והרי הוא נגד הטבע ומה שקרה לה מקרה שראתה המקרה לא יתמיד ואינו סותר להטבע שהטביע היוצר בזה ומידי ספק לא יצא וזהו כמ"ש התוספות שאינה בחזקת טהרה אבל גם בחזקת טמאה אינה:
ג שוב ראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ק סי' נ"ז שהרגיש בדברי התוספות ריש גיטין והפשיר אותו כלאחר יד ואין דבריו נראים. והנה נשוב לשאלתינו הנה כיון שהיא שלא בשעת ווסתה ויש לה מכה בצדדים הנה אם היה הדבר ברור שמכתה הלזו מוציאה דם אף שכעת אין אנו יודעין אם מוציאה דם כעת אז בודאי טהורה אבל אף אם לא נדע שמכתה מוציאה דם נראה לפענ"ד דיש לה לתלות במכה כיון שהרופא אומר שהמקור הוא בריא אולם ואין לחוש להמקור ומכתה יכולה להוציא דם אז אף לשיטת הח"ץ ז"ל שחולק על מפרשי הטור ובעי שתדע שהמכה מוציאה דם היינו כשאין לה ווסת אבל אם יש לה ווסת הוה ספק דרבנן כיון שאינה מרגשת וספק דרבנן לקולא וחזקת טומאה ליכא ואף אם לא טבלה לנדתה אבל חזקת טומאה ליכא לאחר שעבר ווסתה כמ"ש התוספות וספק דרבנן להקל כנלפענ"ד. אך מאחר שהרופא כבר היה מתעסק ברפואתה ואז לא הרגיש בהבלאטער הלז וכעת אומר שיש לה בלאטיר קשה עלי לסמוך על הרופא הלז לבדו וצויתי שתעמוד על המחקר ברופא אחר ואם גם הוא יאמר כן אז תהיה טהורה ותתלה במכתה ותטבול לנדתה כלפענ"ד:
סימן ח
הנה אירע מעשה לפני שאחד מהקצבים זה שנתים שמוכר הגיש לידער לאחד מהקצבים על שנה והנה כעת בכלות השנה בקרב לפי מנינם בראשון לנאוועמבר הלך אצל הקצב הקונה וא"ל שיקנה ממנו הגישלידער לשנה ולפי שזה הפסיד באותו שנה קנה ממנו הגישלידער בפחות מעט והיה האנדשלאק וגם מהריטש כנוהג גם הקאפציע שנותן לו מקודם נשאר אצלו על שנה זו זה היה קודם חצות היום ואח"כ בא קצב אחר ונתן יותר ובא אצל קצב הלוקח הראשון וא"ל שרוצין ליתן לו יותר וא"ל בפ"ע שאם רוצים ליתן לו יותר יוכל להקנות לזה כי לפני אינו שוה כל כך וזה א"ל בפ"ע והלך זה והקנה לאחר ונתן לו אדראהן ואח"כ תיכף נתיישב הלוקח הראשון וחזר בו ובא לפנינו לדין והנה הרבנים הדיינים הראו דברי הסמ"ע סי' שט"ו ס"ב בהג"ה שם שכתב בשם הריב"ש סי' תק"י שאם קנה באחד מהדרכים ומחל לו ל"מ עד שיחזיר ויקנה לו באחד מהקונים. ואני אמרתי הא מבואר בסי' של"ג ס"ח בהג"ה דאם אמר לפועל בפני שנים לך מעמדי מועיל וראיתי בסמ"ע סי' שט"ו שם שכתב על דברי הריב"ש עיין לעיל סי' קפ"ט משא"כ בפועל כמ"ש בסי' של"ג ע"ש וכפי הנראה כוונתו לחלק בין מוחל השיעבוד שבסילוק בלבד מועיל לסלק שעבודו אבל במה שקנה דבר והגוף שלו אינו מועיל סילוק דבמה נקנה להאחר רק בקנין והנה לפמ"ש המחנה אפרים הלכות זכייה והפקר סי' י"א דמחילה לא הוה רק סילוק רק הקנאה ע"ש שהביא כן בשם הריטב"א ובקידושין דף ט"ז גבי עבד עברי גופו קנה וכיון שהוא קנין מהראוי שיועיל והנה עיינתי שם וראיתי דכתב דמחילה הוה כמתנה לענין מעשה ידיו ע"ש א"כ אין ראיה מזה לקנין הגוף ולכך צריך גט שחרור לקנין איסור שיש לו בו ע"ש וגם מצד הסברא הוא כן דבדברים לא יווסר עבד וה"ה שאינו נקנה בדברים בעלמא וגדולה מזו מצינו ברא"ש בסוכה ובריטב"א בחידושיו לקידושין דהא דאמרו לא לקני אינש לולבא ביומא קמא די"ט דכתבו דמזה מוכח דאף במקנה על מנת להחזיר צריך להקנותו בחזרה דאל"כ למה לא יועיל בקטן כל שמחזירו ואף אם נימא דא"צ להחזיר ולהקנות היינו מטעם דלא הוה רק ע"מ להחזיר ושייר לו אותו זכות אבל במקנה לו קנין החלט פשיטא דצריך להחזיר לו בקנין אמנם מה שיש לעיין דהא כאן הוה דבר שלא בא לעולם ולא היה רק קנין סטימתא ואף דמועיל אף בדבר שלא בא לעולם כמ"ש בספרי יד שאול סי' רס"ד ס"ק ח' ע"ש ובתשובה ביארתי באורך מכל מקום לפמ"ש במקור חיים סי' ת"נ ס"ק ח' דבדבר שלא בא לעולם אף דקנה בק"ג דהיינו לר"מ מ"מ צריך בעת שבא לעולם שיהיה מקודם להמוכר ומכח המוכר זכה הלוקח מכח הקנין ע"ש וא"כ כיון שע"י המוכר זוכה א"כ כל שחוזר בו קודם שיבא לעולם פשיטא דמועיל ול"צ להקנות לו דהא עדיין לא קנה וז"ב. אך באמת דבריו תמוהים דלא מצינו זאת דמ"ש ראיה לזה ממכרה בן בחיי האב דל"מ לרבנן הרי דרק מכח המוכר זוכה הלוקח. הנה במחכ"ת מלבד דקי"ל כר"ל דמועיל וכמבואר בטוש"ע סי' רי"ז ס"ה אף גם דלר"י דאמר לא קנה היינו מטעם שכתב הרשב"ם בדף קל"ז משום דמעולם לא היו ראויין לבא להבן אבל בשאר דבר שלב"ל דהיה ראוי לבא פשיטא דא"צ לבא מכח המוכר בעת שבא לעולם רק תיכף בשעה שהקנה לו קנה וז"ב. וע"כ הדבר ברור דצריך להחזיר ולהקנות לו וז"ב. והנה ראיתי בשערי משפט סי' שט"ו שהאריך לחלוק על הריב"ש הנ"ל ודעתו דבשכירות כיון שאינו נקנה לו קנין הגוף לגמרי רק לענין הנאת תשמיש כמ"ש הריב"ש סי' שנ"ה ובנימוק"י ועיין ש"ך סי' שי"ג א"כ בזה יכול להסתלק בדיבור בעלמא ולפע"ד לא נהירא דעכ"פ הנאת התשמיש הוה שלא לגמרי והו"ל קנין הגוף ומ"ש ראיה מב"ב דף י"א לענין פרץ פצימיו אין לו ארבע אמות שביאר הרא"ש בפסקיו כיון דאין לו קנין שיהיה שלו לגמרי כשאר ממונו אלא לתשמיש בעלמא הן קנית וכיון שגלה בדעתו שא"צ להפקיע זכותו אלמא דכל שאינו רק לתשמיש פקע זכותו בדיבור. הנה מלבד דיש לומר פרץ פצימיו הוה מעשה חשוב לסלק הקנין שיש לו אף גם דש"ה שגם לשאר בני החצר יש להם אותו זכות ובשעה שמשתמש כל אחד הרי הן שלו כמ"ש הר"ן ריש פרק השותפין וא"כ כל שזה נסתלק ממילא זכו שאר בני החצר אבל בשכירות שבעוד הוא נשכר לזה אין לבעה"ב רשות להשתמש והרי לענין תשמיש הוא שלו א"כ שוב לא נפקע זכותו רק בקנין גמור ומ"ש לדחות ראית הריב"ש ממשכנתא באתרא דלא מסלקי דלא מועיל עד דקנו מיניה וכתב הוא דאין ראיה דשם כ"ז שלא סילק לו המעות יכול לחזור בו כמו בכל תנאי דכל שלא נתקיים התנאי יכול לחזור בו כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מאישות הט"ו ובפ"ח מהלכות גירושין נפלאתי מאוד דשפיר מביא הרא"ש דאפילו פורע לו מעותו לא מועיל כל שהתנה שלא יוכל לסלקו ולכל הפירושים שם כל ששכר ממנו עד"ז לא יסתלק לו ואמר מסתלקא אף שנותן לו המעות יכול לחזור בו ודברי הריב"ש נכונים ועיין טור יו"ד סי' קי"ב ולפענ"ד ראיה ברורה להריב"ש דהרי בהך דלא לקניה לקטן לולבא כתב הרא"ש והריטב"א דצריך לחזור ולהקנות אף דמתנה על מנת להחזיר אינו רק קנין לזמן והו"ל רק קנין פירות כמ"ש הר"ן וא"כ אינו שלו לגמרי רק לתשמיש ואפ"ה צריך קנין ולפענ"ד הוא ראיה ברורה ודו"ק:
סימן ט
ראיתי בספר שנדפס מחדש בווארשא ושמו קול שמחה מהרב המפורסם מוה' שמחה בונם ז"ל מפארשיסחא ובסופו ליקוטים חדשים בגפ"ת שנסתפק במי שנתחייב מלקות וקנס והודה בקנס אם הוה כנתן הקנס ופטור ממלקות דכל דמשלם אינו לוקה והאריך דהוה כנתינה בע"כ דלא שייך נתינה ואח"כ כתב דכיון דמלקות חמור לא שייך שיפטור ע"י הקנס דבזה שייך קושית התוספות דכי אתגורי אתגר ותירוצם לא שייך דהא לא נתן כלום והנה גוף הסברא דחשוב כנתן הקנס מצאתי כעין זה בשו"ת רדב"ז ח"א סי' י"ט דבמפותה כל שמודה בקנס א"צ לישא אותה דהוה כנתן הקנס דפטור ושם שייך ג"כ לומר דהוה נתינה בע"כ ובאמת שלפי דעתי אין כאן מקום ספק כלל כי כל הטעם דקלב"מ הוא משום רשעה אחת אתה יכול לחייבו ולא משום שתי רשעיות ולכך לצאת ידי שמים חייב ועיין ב"מ דף צ"א וא"כ זה כשהב"ד מחייבו אבל כאן דאדרבא נפטר ואינו מחויב כלל קודם שחייבו ב"ד ועיין כתובות דף ל"ג ע"ב א"כ פשיטא דחייב מלקות וז"ב ופשוט:
סימן י
א חירושים במס' נדרים דף ה' ע"ב לימא בפלוגתא דר"י ורבנן קמפלגי וכו' א"ל אביי אנא דאמרי אפילו לר"י ע"כ לא קאמר ר"י דבעינן ידים מוכיחות. קשה לי אמאי לא מביא הש"ס דר"י אמר ר"ט לא ניתן נזירות אלא להפלאה ואם יאמר דר"י אליבא דר"ט קאמר וליה לא ס"ל וכן משמע מנדרים דף י"ט אכתי קשה להיפך דהא ר"י אליבא דרבנן לא ס"ל דבעי הפלאה ועיין סנהדרין דף כ"ה דאמרו בהדיא כן דר"י ס"ל כרבנן דר"ט ע"ש ודו"ק ובתוס' שם בד"ה ר"י כתבו בסופו דאי לאו קרא דיפליא הייתי מרבה גם זו לידות נזירות לכך אצטריך כי יפליא ועיין בר"ן כאן ד"ה אתמר ומ"ש בדרבנן דר"ט ע"ש ודו"ק וצ"ע. דף י"ז ע"ב דכוותא גבי שבועה דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים דלא חיילא והאמר רבה שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמד שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ואכל תאנים והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים הו"ל ענבים חצי שיעור. וקשה לי למה לא אקשה מרבא דאמר בדף כ"ה דחל בכולל למ"ד איסור כולל ולמה אקשה ליה מרבה דענבים הוה חצי שיעור וצריך להוכיח מצד הוכחה ולא מקשה מרבא בפשיטות וגם לפי מה דמשני דרבה וא"כ פשיטא דלא ס"ל גם הך דרבא בדף כ"ה הנ"ל ולמה לא מסייע ליה מהמשנה זו שאוכל וגם בהך דרבה יש שתי גירסאות ועיין בתוספת שבועות דף כ"ט וא"כ למה לו זאת ולקשה בפשיטות מהך דרבא וא"ל דלא ס"ל אחע"א בכולל וצ"ע גם ק"ל למה אקשה רבא בריה דרבה לרבא בדף כ"ה שם ולא אקשה לרבה אביו וצע"ג:
ב דף י"ח ע"ב במשנה במפרש המיוחס לרש"י כבשר מליח כשל שלמים פי' ששלמים צריך מלח יותר שהרי נאכל לשני ימים ולילה אחת והכוונה לפי שחשו שאם ישהה אותן יתקלקל ומתפגם מולחין אותו שלא יתקלקל שע"י המלח אינו מוסרח כל כך במהרה. ובזה מבואר היטב מה דאמרו בתענית דף למ"ד וסנהדרין דף ע' בשר מליח עד כמה כ"ז שהוא כשלמים והנה רש"י פירש שאח"כ נתבטל טעמו אבל לא נודע א"כ למה תלו בבשר מלוח ולימא סתם בשר כל זמן שהוא כשלמים אסור דאיכא שמחה עדיין אבל יותר לא ולפמ"ש אתי שפיר דע"י המליחה שמולח הרבה מחזיק יותר הטעם אבל מה שהוא יותר משלמים לא מועיל אף מליחה הרבה ואינו מחזיק הטעם שלא יתקלקל ודו"ק. והנה בפסחים דף פ"ט דקא ממעט באכילת שלמים. וקשה לי למה לא קאמר שצריך למלוח יותר משום שלמים ואותו היתרון אסרו להביא חולין בעזרה ועיין משנה למלך פ"ב משחיטה מיהו זה אינו דהרי כיון דאינו נאכל רק לילה א"צ מלח כלל ולזה אמר דעכ"פ ממעט באכילה ודו"ק. ומצאתי בספר גבורת ארי שנתקשה דלמה תלוי במליח דוקא ע"ש בתענית דף למ"ד ולפמ"ש אתי שפיר דע"י המליחה מחזיק הטעם יותר וכמ"ש ודו"ק. שם דף י"ט והלך ומצאו שנגנב או שנאבד ר"י מתיר ק"ל למה לא מוקמינן אחזקה דבעת שנדר היה בו כרי מאה ואולי לא נודע כלל שהיה בו מאה מעיקרא ועוד דגם אם היה בו מאה לא עלה על דעתו למחות נפשיה לספיקא ולאוקמא אחזקה גם זה לא עלה על דעתו ודו"ק: דף כ"ז ע"ב והיכא דמתפיסין לאו אסמכתא הוא והתינן מי שפרע מקצת חובו והשליש השטר וכו' ר' יוסי אמר נתן ומשני שאני הכא דאמר לבטלן זכוותיה ק"ל דמה מקשה הרי מבואר במשנה למלך פט"ו מטוען דבמטלטלין אם הם מונחים ביד שליש יש ספק אם אסמכתא היא או לא מוקמינן בחזקת הלוה ולכך לא יתן למלוה השטר אבל כאן שהתפיס זכיותיו בב"ד והב"ד אינו תופס בעד שניהם רק בעד מי שיזכה בדין וא"כ לכך כל דמתפיסין זכיותיה קנה בפרט אם נימא הפקר ב"ד הפקר ואף אם נימא דזה כוונת הש"ס בהא דאמר ש"ה דאמר לבטלן זכוותיה דהיינו שהב"ד תפסו בעד הלוה וזכה בהזכוותא אמנם בלא"ה קשה דהרי שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וא"כ אף שהתפיס השטר אבל לא התפיס המעות ולכך א"צ ליתן אבל שם דזה צריך לזכות עם הזכוותא וכל שלאו כגבוי דמי לא זכה ולכך בטל זכוותא וצ"ע ודו"ק:
ג דף ס"ה בר"ן ד"ה והיכא ע"ש במ"ש בסוף דבריו שכתב וההיא דגיטין לאו ראיה היא דנדר אלמנה מכיון שנדרה ליתומים מה תועלת יש לתינוקת באסור פירותיה דבריו צ"ע דיש להם הנאה שמתוך כך תודה שגבתה כתובתה ולא תרצה לנדור וצריכין לדחוק דהכוונה היא דמגוף האיסור פירות אין להם תועלת רק שעי"ז לא תרצה לנדור אבל כל שנדרה מפירות וגבתה הכתובה מה תועלת יש להן באיסור פירותיה וצ"ע בזה: דף ע"ב ברא"ש בפירושו בד"ה חרש מה שיפר בחרש דקרא קאי וכו' אבל חרש דרבנן ברמיזה לא מצי מפקע נדר דאורייתא. והיא תימה לפענ"ד דלהס"ד דשמיעה אינו מעכב אף בחרש שאינו שומע א"כ גם חרש דרבנן דהיינו מה שאינו שומע ואינו מדבר דרבנן תקנו נשואין וכונס ברמיזה הוה כיתומה קטנה שבעלה יפר לה וכל שיש נישואין אפילו מדרבנן אתי נשואין דרבנן ומפקע לה לנדר דאורייתא משום דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת כדאמרו בנדה דף מ"ו וכ"כ הר"ן כאן ע"ב ד"ה והא מכ"ש כאן דהיא פקחת ובודאי נדרה על דעתו דמצי מפר לה אף שהוא רק רומז ומ"ש הרא"ש דהוא דינו כשוטה תימה דשוטה שאני שלא תקנו לו נישואין כלל אבל חרש דתקנו נישואין למה לא יוכל להפר ואולי כוונת הרא"ש דל"ש בחרש לומר שאדעתא דידיה נדרה דהיא דעתא קלישתא אית ליה ודוקא לנשואין תקנו ליה רבנן דאף דעתא קלישתא סגי אבל שתהי' נודרת ע"ד ל"ש דהוא באמת אין לו דעת כ"כ וז"ש ועוד שהוא כשוטה ודוקא חרש המדבר וא"ש דהוא יש לו דעת רק דפומא כאיב ליה והוא דמבעיא לי' אם השמיעה מעכב ודו"ק היטב כי נכון הוא:
סימן יא
בנדרים דף צ' הר"ן הקשה וכי איסור שבה להיכן הלך וכתב דיש לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין והוה פנויה אלא שלפ"ז אם נבעלה לפסול שוב לא שייך עיניה נתנה באחר ואינו במשמע והדבר תמוה כמו שהקשה המ"א בסוף ספר קטן ביאור תוספתות נזיקין דהיה לו להר"ן להקשות מהך דאמרו גבי נפט ואהלויי דאמרה אי לאו מינך דנפט ואהלויי הוה ואפ"ה התירו ושם מיירי באשת כהן כמ"ש הר"ן והיא תימה גדולה וכבר כתבתי בזה ובשנת תרכ"ה בש"ק עקב אמרתי בזה דהנה קושית הר"ן דאיסור שבה להיכן הלך היינו משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא דניהו דאינה נאמנת מכל מקום לגבי עצמה שוויא חתיכה דאיסורא וע"ז תירץ הר"ן דמשועבדת לו ועיין פרי מגדים סוף סימן א' דלמד מזה היכא דחב לאחרים אף לגבי עצמה אינה נאמנת ועכ"פ בהקושיא אזל הר"ן דשייך שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ולפ"ז הא כבר נודע מ"ש בשיטה בכתובות בסוגיא דפ"פ דכל דלא קים ליה בפ"פ לא שייך שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ע"ש ולפ"ז שאני הך דאמרה טמאה אני לך בהדיא בזה שייך שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ושפיר הקשה הר"ן והוצרך לחלק משום דנעשה פנויה אבל שם דהיא חשבה דמיניה הוא וכשאמר לה לאו מינאי אמרה דלמא מאהלוי ונפט וא"כ לא אסרה על נפשה בודאי ולא שייך שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ואין מקום לקושית הר"ן ולכך לא מביא הר"ן משם ודו"ק היטב:
סימן יב
ראיתי בספר שנדפס מחדש מש"ב הגאון המנוח מו"ה דוב בעריש אשכנזי ז"ל ושמו נודע בשערים ובסי' ח"י חידש דעדות מודעא בכתב ל"מ והטעם דהרי התוס' בב"ב דף מ"ם ד"ה מחאה כתבו דהא דמועיל מודעא בכתב אף דהוה מפיהם ולא מפי כתבם משום דתקנת חכמים הוא כדי להציל עשוק מיד עושקו ולפ"ז לפמ"ש הר"ן בתשובה סי' מ"ו דבנכסים מועטים ל"מ שימכרו פעוטות אף דבמו"מ עשו חז"ל תקנה שיוכלו למכור מכל מקום כיון שיתומים שמכרו בנכסים מועטים עושים איסור במקום אסור לא תקינו רבנן ע"ש והובא בחו"מ סי' רל"ה וה"ה כאן כיון דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה וכו' ואמאן דמסר מודעא וכיון שעושה איסור שוב אינו מועיל דבזה לא עשו חז"ל תקנה ע"ש. והנה דבר גדול דיבר ואמרתי לעיין בזה וזאת אשר העליתי הנה הוא בעצמו הביא דברי המשנה למלך פ"ז מהלכות מכירה הלכה יו"ד שהקשה בשם הגאון מוהר"ח אלפנדרי מהא דאמרו בנכסי לך ואחריך לפלוני דאם עבר הראשון ומכרו דמועיל ואמאי אמרו במתנת שכ"מ דל"מ משום דכבר קדמו אחריך תיפוק ליה דהא עושה איסור במכירתו ומתנת שכ"מ דאינו רק מדרבנן ואפ"ה היה מועיל וכתב דשאני פעוטות דאין מקום להם להקנות כלל אבל בשכ"מ דהיה יכול להקנות בקנין המועיל בבריא ולכך בזה שוב עשו תקנה ולפ"ז במודעא דמועיל בע"פ א"כ ל"צ להכתב כלל ואף דכעת לא היה מועיל הבע"פ מטעם שביטל המודעות והא גם במתנת שכ"מ כעת אינו יכול להקנות כלל ואפ"ה כיון שבעת ההיא היה מועיל גם המכירה מועיל המודעא בכתב וזה נכון ומ"ש לדחות זאת דשאני מתנת שכ"מ דהיה יכול להקנות בקנין בריא היה מועיל בלי תקנתא דחז"ל אבל כאן דהיה מתיירא להביא לב"ד שלא יתגלה הדבר וגם דלמא ישכחו העדות לכך היה צריך לכתוב העדות במחכ"ת עיקר הכוונה שגוף הקנין היה יכול לעשות ולא צריך לתקנת חז"ל להקנין ומה שהוא מתיירא זה אינו גריעותא בגוף הקנין ותדע שהרי במתנת שכ"מ מה לו לשכ"מ להטריח ולהקנות ודי לו במה שאמר לתת מתנה וקשה על השכ"מ שיעשה בקנין ומה"ט עשו דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין שלא תטרף דעתו עליו ואפ"ה כל שהיה יכול לעשות בקנין בריא מועיל מכ"ש כאן וז"ב ופשוט. אמנם בלא"ה נראה דל"מ אם נימא דנהרדעא פליגי אכלהו ולא מנגיד רק מאן דמקדש בביאה א"כ אינו עושה איסור במסירת מודעא אלא אף אם נימא כמ"ש הבאר שבע דנהרדעא לא פליגי רק בענין קידושין ובשאר דברים מודי ועיין בט"ז וב"ש סי' קל"ד באהע"ז ובסי' קמ"א סעיף ס"ז אפ"ה הא אנן לא קי"ל כשיטת הרמב"ם ומה"ת בשטר כשר ולא מקרי מפי כתבם וכמ"ש הש"ך סי' כ"ח וכ"כ שם התוס' בב"ב בשם ר"י וא"כ שוב המודעא כשר מה"ת וא"ל דכאן לא הוה שטר גמור מכל מקום הא כל שראוי להגדה בע"פ לא שייך מפי כתבם כמ"ש ר"ת וכן קי"ל בסי' כ"ח ובלא"ה הא מדרבנן עכ"פ מועיל ושאני הך דפעוטות דעיקר מה שיכולין למכור הפעוטות הוא תקנת חז"ל ומה"ת ל"מ אבל כאן דכל דרבנן עשו השטר בתקפו שוב מדאורייתא מועיל כל שקיימו השטר ומועיל מה"ת ואף אם נימא דגם שם כל שעשו הקנין מדרבנן נעשה קנין תורה כמ"ש הב"י באהע"ז סי' כ"ח ונחלק עם רבינו ירוחם בזה והדברים עתיקים מכל מקום גוף הדברים הם טעות דע"כ לא מנגיד רב אמאן דמסר מודעא רק בגט מעושה בישראל דהוא כדין אבל מי שמסר מודעא על שאנסו אותו לא עושה איסור ועיין בב"ש סי' קמ"א סעיף ס"ז ובסי' קל"ד וא"כ שם דבאונס היה הגט בזה לא מנגיד רב ואני מוסיף דשאני גט דלא בעי הכרנו באונסו כמ"ש הרשב"ם בב"ב דף מ"א וא"כ כל שלא הכרנו באונסו מנגיד רב אבל במקום דמכירין אנו באונסו הוה כשאר דברים ואינו עושה איסור ובכה"ג עשו חז"ל תקנה להציל עשוק מיד עושקו וז"ב כשמש. ובלא"ה נראה לפמ"ש הב"ח בחו"מ סי' ר"ה ובסימן קל"ד באהע"ז להקשות על מ"ש הטור בשם בעל העיטור דבגט אין צריך להכיר באונסו והקשה דאנן קי"ל כאביי דגלוי דעתא בגיטא ל"מ וכתב דדוקא לאחר שכתב הגט הוא דלא מהני גילוי דעתא אבל קודם הכתיבה מועיל מצד גילוי דעת ע"ש א"כ בגט אין מקום לקושית התוספות דניהו דהוה מפי כתבם ול"מ מתורת עדות אבל עכ"פ גילוי רעת הוה קודם הכתיבה ובגט סגי בגילוי דעת לבד ואף דהוה מפי כתבם ול"מ מה"ת כל שחז"ל אמרו דמפי כתבם מועיל ניהו דבמקום איסור לא תקנו אבל עכ"פ מידי גילוי דעת לא נפיק ומועיל וז"ב כשמש ואף שעל דברי הב"ח יש להקשות כמ"ש בשו"ת בת עיני אבל כבר הארכתי בזה לקיים דברי זקני הב"ח וכן הוא הסכים שם כן איברא דמהרשב"ם ב"ב דף מ"א משמע להיפך דאם היה בלא אונס ואמר הגט שאעשה לא יהיה גט ל"מ דבשעה שכותב הגט אנן סהדי דבטל להמודעא אלא א"כ מסר מודעא לאחר כתיבה והרי משמע דלאחר כתיבה עדיף מקודם מיהו יש ליישב דבביטל בפירוש מועיל לאחר כתיבה טפי כל שלא היה אנוס אבל מצד גילוי דעתא גרע אחר הכתיבה מקודם ודו"ק עכ"פ בנדון דידן מועיל אף בכתב מתורת גילוי דעת וכמ"ש:
סימן יג
א ראיתי המלכים נועדו מאן מלכי רבנן והנה הנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' כ"ז וסי' כ"ט שם דעתו דנוגע כשר לעדות אשה אבל השמש יצא על הארץ ונדפס מחדש שו"ת זקני המג"ש ובח"ב סי' ס"ד האריך להוכיח דנוגע פסול בעדות אשה וכל אחד עוטף כל מה שיכול לעטוף ראיות לדעתו ואמרתי לברר הדברים והנה זה יצא ראשונה מ"ש המג"ש שם ראיה דנוגע פסול מן התורה מהא דאמרו בירושלמי גבי הן הן עדיו הן הן שלוחין ואמר ר' אבין נראין הדברים שקדשה בשטר אבל בכסף נוגעין בעדותן א"ר יוסי כיון שהאמינם תורה אפילו בכסף נמי ואם נימא דנוגע אינו פסול רק מדרבנן מה אמר ר"י כיון שהאמינם תורה מה בכך הא מכל מקום מדרבנן נפסל ע"ש והנה באמת אין זה ראיה דבאמת הירושלמי לשיטתו שהובא בתוס' גיטין דף ט"ו ע"ב בד"ה אני הוא עד שני שכתבו דנראה כנוגע בעדותו והיינו שם דהנגיעה היא בגוף העדות ובזה פסול מה"ת אבל כל שהנגיעה אינו בגוף העדות רק שע"י שיעיד יקבל שכר וכדומה זה מקרי נגיעה מבחוץ וזה אינו פסול מה"ת וכ"כ בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סי' קכ"ח ע"ש שדעתו דכל שאינו נגיעה בגוף העדות אינו מקרי נוגע וכשר. ובזה אני אומר דבר נחמד במה שתמהו המפרשים בירושלמי הלז דממנ"פ במה מיירי אם לאחר שתקנו שישבע היסת וכמ"ש התוס' א"כ מה אמר ר"י מכיון שהאמינה תורה הא דרבנן פסול ואם מיירי קודם תקנה וכמ"ש המרדכי דברי ר' אבין לא יתכנו ועיין אבני מלואים סי' ל"ה מ"ש בזה וכבר כתבתי הרבה דברים בזה וכעת אני אומר דבר נכון דלכאורה צ"ב דברי הש"ס דאמרו מיגו דיכלו לומר אהדרינהו ללוה וכו' והא הרמב"ן והקדמונים כתבו דלא מהמני עדות כל שצריכין מגו ולכך אינם נאמנים במגו דפסלו בגזלנותא ע"ש וא"כ מה"ת להאמין כאן. אמנם נראה דשאני התם דלגוף העדות צריכין מגו דאל"כ הוה תרי ותרי לא נאמין להם במגו אבל שם לגוף העדות א"צ מגו ונאמנים בלא"ה רק דיש חשש שנוגעין בעדותן וכל שיש מיגו מסלק הנגיעה ושוב נאמנים מצד עצמם ויש להמתיק עוד הדבר דבד"מ א"צ עדים כלל דלא איברי סהדי אלא לשקרי א"כ כל שיש מיגו שוב א"צ תורת עדות רק לברר הדברים ושפיר נאמנים מצד עצמם ולפ"ז בקידושין דצריך עדים על גוף הקידושין אף דהדבר אמת א"כ שוב ל"ש להאמין במגו דאף דאינו רק מסלק הנגיעה מכל מקום כל שצריך מגו שוב לא מקרי עדים ומכ"ש לאחר שתקנו היסת דודאי אינן נאמנים וזה סברת רבי אבון. אמנם סברת ר"י כיון דמן התורה נאמנים דיש להם מגו לסלק הנגיעה רק דלאחר שתקנו היסת וצריכין שבועה שוב אין עליהם תורת עדות מכל מקום כל שמן התורה נאמנים ונסתלק הנגיעה בעצם רק שמדרבנן צריכין שבועה זה לא מקרי נגיעה בגוף העדות רק כמו נגיעה מבחוץ ובזה שוב יש עליהם תורת עדות ונאמנים בקידושין מתורת עדות כנלפענ"ד. ועכ"פ מזה אין ראיה. והנה המג"ש הביא הרבה ראיות דנוגע חיישינן למשקר ואף בעדות אשה נאמנים. ובאמת כל ראיותיו יש לדחות ע"פ דברי הנוב"י שחידש דלכך נוגע כשר בעדות אשה דכל דהוה מלתא דעל"ג לא משקרי ולא חיישינן אף דהוה נוגע והביא ראיה מהא דאמרו ביבמות דף ע"ז מהא דאמרו ומי מהימן והא כל ת"ח שאמר דבר לאחר מעשה אין שומעין לו ושם ביארו התוספות דיתרא היה נוגע גמור וע"ז משני הא שמואל וב"ד קיים ופירש דהוה מלתא דעבידא לגלויי וא"כ מבואר דבמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי וכשר נוגע ע"ש א"כ בזה הן נסתר מחמתו כל ראיות המג"ש שם דכל דלא מהימן מתורת מלתא דעבידא לגלויי כמו בחמש נשים דאמרינן דאמרה תמות נפשי עם פלשתים ולא תחוש למלתא דעבידא לגלויי א"כ שוב הוה נוגע גמור. גם מה שהביא מחשוד על העריות הנה בזה ביאר הרי"ף פרק החולץ גבי ואשתמודענא דאחוה דאבוה הוא דכל מקום שיש חשד חשוד אינו נאמן אף במלתא דעבידא לגלויי יעו"ש וא"כ כל ראיותיו נדחות ע"ש. אמנם גוף ראיית הנוב"י נעלם ממנו דברי הריטב"א ביבמות שדחה דברי רש"י דלא נחשד ח"ו ת"ח למשקר ורק דכל דנוגע בדבר חיישינן שמא לא דקדק יפה בדברי רבו ואולי טעה בקבלתו אבל כל שהוא מלתא דעבידא לגלויי מסתמא מדקדק היטב ע"ש. ובזה אני אומר מה דאמרו בדף צ"ח שאני הכא דאמר מלתא אחרינא בהדי' ולכאורה צריך ביאור דלמא אערומי קא מערים וגם זה שקר ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ חזינן דדייק טפי דהרי על הדבר אחר שהעיד בזה לא שייך דלמא טעו ושוב מצאתי בריטב"א שם שכ"כ בעצמו ונהניתי ומ"ש שם מורה ובא היינו כמ"ש הריטב"א כאן דכל שאומר מצד הסברא ומורה כן ומביא ראיה לדבריו בזה נאמן הת"ח ע"ש. ועכ"פ ראיות הנוב"י אינן ראיות דאפשר דכל דחשו למשקר אף במלתא דעבידא לגלויי פסול נוגע אמנם לכאורה נעלם מעיני שניהם המג"ש והנוב"י ש"ס מפורש בבכורות דף ל"ו דאמרו שם דהכהן נאמן לומר ישראל נתן לי זה הבכור במומו אף דהוא חשוד על המומין ומטעם דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי וכן קי"ל כדאמרו שם הלכה אף בקמייתא א"כ מבואר דאף נוגע כשר במלתא דעבידא לגלויי וכ"כ הב"ש סי' ק"כ ס"ק ה' ראיה זו. אך לפענ"ד יש לדחות דיש לומר דשאני כל מלתא דעבידא לגלויי דיש לומר דלא חש כל כך וסבר שמא לא ידרשו ויחקרו עליו ומתוך שהוא נוגע אומר שקר וסובר בדעתו מה"ת יחקרו ע"ז ועיין בבכורות שם גבי הא דאמר שאני התם דמרתת וע"ש ברש"י ולפ"ז בכהנים דנחשדו על הטלת מומין וא"כ גם הוא יודע שבודאי יחקרו עליו א"כ שוב בודאי כל שהוא מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי דהוא יודע וחושש שמא יחקרו ע"ז כיון דהוא חשוד. ובזה אני אומר דבר נחמד במ"ש הרמב"ם פ"ב מבכורות הלכה י"ח בכור שהיה ביד כהן ונפל בו מום ובא עד אחד והעיד שזה המום נפל מאליו ואין ידוע אם ע"ז המום שוחטין עליו או אין שוחטין ובא הכהן שהבכור שלו ומעיד שהראה לחכם נאמן שלא נחשד לאכול קדשים בחוץ מפני שהוא עון כרת ודבריו תמוהים דאף דבש"ס אמרו להאי טעמא היינו משום דרצה לדחות דבמלתא דעבידא לגלויי ג"כ אינו נאמן כל שהוא נוגע אבל להמסקנא דמלתא דעבידא לגלויי נאמן כמ"ש הלכה י"ט בעצמו א"כ ל"ל טעמא דלא נחשדו על קדשים בחוץ וכבר תמה הלח"מ בזה ולא מצא מענה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שהוא נוגע אינו נאמן אף שהוא מלתא דעבידא לגלויי ורק משום דיודע בעצמו שהוא חשוד מתיירא שלא יחקרו עליו ולפ"ז זהו כשאומר שמום נפל מאיליו אבל כל שעד אחד העיד עליו בזה לא חיישינן כמ"ש בהלכה י"ז שם וא"כ שוב אינו מתיירא שמא ידרשו אחריו ושוב הוה נוגע ואינו נאמן אף שהוא מלתא דעבידא לגלויי ולכך צריך הטעם דלא נחשדו לאכול קדשים בחוץ:
ב ובזה מיושב מה שפירש הרמב"ם בהא דנאמן כהן לומר שמום זה הראה לחכם כגון שבא עד אחד דהיינו דבזה הוא דלא יהיה נאמן וכמ"ש ודו"ק. ועכ"פ אין ראיה משם שיהיה נאמן במלתא דעבידא לגלויי כל שהוא נוגע. והנה מ"ש הנוב"י ראיה מהא דאשה בעצמה נאמנת אף דהיא בודאי מקרי נוגעת בדבר יפה דחה המג"ש דשם שייך דייקא ומנסבא ובאמת שלא ראו דברי התוספות בבכורות שם ד"ה הלכתא דלמ"ד דאינו נאמן ל"ק מע"א באשה דשם שייך דייקא ע"ש. וראיתי במזבח כפרה שם שהקשה ג"כ קושיא זו וכתב דשם בודאי לא משקר דהוה איסור האיש דהוה דאורייתא ולא נודע דגם כאן היא דאורייתא. ולפענ"ד הכוונה דע"כ לא חיישינן למשקר דוקא בדבר שאינו נוגע רק לזה חיישינן שמא ישכור עד או שבעצמו יעיד שקר בשביל הנאתו אבל להכשיל אחר שא"י וסומך על עדות של זה בוודאי לא יעשה וזה דבר חדש ויש להאריך בזה. והנה הנוב"י בעצמו הביא דברי הרי"ף גבי אשתמודענא דאחוה שמבואר דכל שהוא נוגע לא מהימן אף במלתא דעבידא לגלויי והנני מוסיף דשם הוא גילוי מלתא ועדיף ממלתא דעבידא לגלויי וכמ"ש התשב"ץ ח"א סי' פ"ג והנמשך לבאר זאת ואפ"ה אינו נאמן מכ"ש במלתא דעבידא לגלויי ומ"ש הרי"ף דבחשוד ודאי יש לחוש היינו כל דאנן חשדינן ליה אבל לא מוחזק בחשוד אבל כל שמוחזק בחשוד מהראוי להאמינו וכמ"ש לענין כהנים ודו"ק וע"כ לפענ"ד ברור דבנוגע אינו נאמן אף שהוא מלתא דעבידא לגלויי ועיין תורת גיטין סי' ק"כ שמחלק להיפך דבסי' ק"כ הוה מלתא דעבידא לגלויי גמור משא"כ בהך דהחולץ ואינו לפני ולא ראה דברי התשב"ץ שהאריך דגלוי מלתא בעלמא נאמן יותר ממלתא דעבידא לגלויי ולזה כיון הרמב"ן בחידושיו לנדה דף מ"ח שמחלק דדברי הרי"ף הן גלוי מלתא ולא מלתא דעבידא לגלויי וכיון למ"ש ובספר נדפס מחדש שמו ישרש יעקב בדף ע"ז שם לא עמד על כוונת הרמב"ן והביא דברי התורת גיטין ומהתימה שאחר שרמז לדברי התשב"ץ למה לא נחית לזה והנה מ"ש הרי"ף דוקא דאינו חשוד והבין הנוב"י דהכוונה לנוגע ובישרש יעקב שם כתב דהכוונה שהמעיד חשוד לא מהימן ולא הבנתי דנראה דחשוד הוא מטעם נגיעה וכדומה דחשוד גמור לא אצטריך לאשמועינן. ומה שהקשה מבכורות דהכהנים חשודים הנה כ"כ דשם דהוא מוחזק לחשוד עדיף טפי וכל דבריו שם יש לדחות ואין לי עסק באחרונים לשרש אחר ישרש יעקב ודו"ק. והנה לכאורה צריך ביאור דהיאך בעי ביבמות דף ע"א באשה אי מהמנא מטעם מלתא דעבידא לגלויי או משום דדייקא ומנסבא ולמה לא נימא כיון דהוא איסור אשת איש שהיא במיתה וכרת למה לא יהיה נאמן והלא לענין בכור אמרו דלא חשוד להאכיל קדשים בחוץ ואף להס"ד דגם במלתא דעבידא לגלויי לא נאמן אפ"ה בכרת לא חשידי וא"כ ה"ה בא"א וצריך לומר דשאני בכור דהוא כרת ומעיד לענין כרת אבל באשה יש לומר דאינה רוצית לישא רק שלא תצטרך חליצה ויבום מאחיו וכדומה שרוצית להפטר מקרוביו ואינה רוצית להנשא כלל ועיין בתוס' בכורות שם ואולי כוונו לזה ודו"ק ועיין בשב שמעתא שמעתא ז' פ"ז ופ"ח מה שהאריך בענין נוגע והמעיין במג"ש שם ימצא הרבה ראיות של הש"ש שם וחלוקו דבעדות אשה בעינן נגיעת ממון בפירוש אינו נראה והעיקר כהמג"ש. והנה אם נימא דנוגע פסול מן התורה אף במלתא דעבידא לגלויי יש ליישב דברי התוס' יו"ט פ' שני דיבמות משנה יו"ד ד"ה וכלן מותרות שכתב דבעד אחד המעיד צריך לומר שהיא טוענת ברי דאל"כ היא גופה באשם תלוי קאי ותמה בגליון התוס' יו"ט הנדפס בברלין מכונה בשם תוס' רע"ק דזה דוקא בתרי ותרי אבל בעד אחד שאמר שמת האשה מותרת וא"צ לומר ברי ולפמ"ש יש לומר כל דנשא אותה חזינן דנוגע הוא ועכ"פ יש לחוש שמא הוא נוגע וא"כ שוב אינו נאמן אף במלתא דעבידא לגלויי ע"כ צ"ל דהיא טוענת ברי אז מותרת דאל"כ יש לחוש לנגיעה ובטל עדותו ועכ"פ באשם תלוי קאי וז"ב. ובזה יש ליישב מ"ש אח"כ התוס' יו"ט דאתתא דייקא ומנסבא ותמה בתוס' רע"ק דזה טעם על מה דעד אחד נאמן אבל מה ענינו לכאן דפשיטא דמשום חשש בעלמא בודאי לא תצא. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דיש חשש שמא נוגע הוא שוב מה"ת לא נאמן והוא דתצא לזה הוצרך התוס' יו"ט דהיא דייקא ומנסבא והיא לאו נוגעת היא וז"ב ויתכן יותר דבאמת יש שני טעמים מה דעד אחד מהימן אי משום מלתא דעבידא לגלויי ואי משום דהיא דייקא ומנסבא ולפ"ז כאן דיש חשש נגיעה שוב לא שייך מלתא דעבידא לגלויי והיא באשם תלוי קאי וצריך לומר דטוענת ברי וא"כ שייך דייקא ומנסבא ושוב נאמנת וממילא ליכא חשש נגיעה דהא היא דייקא ומנסבה ודו"ק. ודרך אגב אזכיר מה דהקשה אותי אחד ממינסק ושמו ר' ליב האסקל בשנת תרכ"ד י"ד אדר ראשון וא' תשא בהא דגבי אשתמודענא דאחוה הוא חולק ר"א אי מהימן והקשה לפמ"ש הר"ן דלברר המיעוט מתוך הרוב נאמן עד אחד א"כ כאן הוה ג"כ מברר המיעוט מתוך הרוב והשבתי דלא דמי דשם מברר המיעוט מתוך הרוב שיש להסתפק אם הוא מן הרוב ועל רוב בני אדם יש להסתפק זה הספק וזה מברר שאותו האיש הוא המיעוט וכאן האח שאנו מסופקים בודאי אינו מן הרוב דרוב בני אדם אינם אחים לזה וא"כ לא שייך לומר דמברר המיעוט מתוך הרוב והמיעוט שאנו מוספקים אם זה או זה הוא נגד הרוב דרוב בני אדם אינם אחים ואינו נאמן הע"א ושאני בשאר דברים דהמיעוט הוא תוך הרוב ב"א והיא מברר שזה הוא המיעוט מתוך הרוב משא"כ כאן ודו"ק היטב. ודרך אגב אבאר במה דאמרו בירושלמי פ' האיש מקדש וכן בקידושין א"ר אבין הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא ר' יוסי אמר מכיון שהאמינה תורה אפילו בכסף נמי והנה התוס' כתבו דמיירי אחר שנתקנה שבועת היסת והדברים תמוהים דא"כ מ"ט דר"י והמרדכי כתב דטעמו של ר"י דמיירי קודם שנתקנה שבועת היסת וע"ז קשה דא"כ מ"ט דר' אבין ועיין אבני מלואים סי' ל"ה מ"ש בזה וכבר כתבתי בזה הרבה תשובות וכעת ד' בהר כ"ז למב"י תרכ"ד בלמדי בש"ע סי' ל"ה אמרתי דברים חדשים וארשום בקצרה הנה נראה לפענ"ד דנחלקו בירושלמי האמוראים במה שנחלקו הח"מ והב"ש דדעת הח"מ דכל שצריך שבועה מדרבנן אפילו מה"ת לא הוה עד ודעת הב"ש דכל שמן התורה נאמן והוה עד אף דצריך שבועה מדרבנן שוב אינו נקרא עד ע"ש ובזה נחלקו האמוראים ומיושב הא דאמרו מכיון שהאמינה תורה אפילו בכסף נמי והרי כופר הכל שהאמינה תורה ואפ"ה צריך שבועה מדרבנן וכעין שהקשה המלמ"ל פ"ד מהלכות נחלות על הריב"ש ובתשובות הארכתי בזה ולפמ"ש אתי שפיר דזה סברתו דמה דצריך שבועה מדרבנן לא פסלו מתורת עד וכמ"ש הב"ש ודו"ק. והנה מה שהקשה הרשב"א הובא בב"י בחו"מ סי' צ"ג דשבועת בן הבית קדמה לשבועת היסת וא"כ גם שתקן ר"נ שבועת היסת יש שבועת בן הבית. הנה בקידושין לפענ"ד ל"ש שבועת בן הבית כיון דלקידושין כל עד הצריך שבועה לא הוה עד ובקידושין בעי עדים ול"מ מה דמודים א"כ כל שעשאן שלוחים והן הן עדים שוב ודאי דהימנם גם לזה שלא יהיו צריכין שבועה דאל"כ מה הועיל בשליחתם וא"כ יש לומר דבזה נחלקו האמוראים ומיירי קודם שתיקן שבועת היסת כמ"ש המרדכי רק שכל ששלחם שוב ע"כ האמינם וליכא שבועת בעה"ב שוב נאמנים ובשלמא אם לא היו נאמנים מה"ת שוב מה מועיל מה שהוא האמינם הא אנו דנין לגבי האשה והוא אומרת שלא קבלה ודלמא משקרא בזה ועשו קנוניא עם זה אבל כשנאמנים מה"ת רק לענין שבועת בן הבית שוב יכול להאמינם בזה וז"ב. ובזה נראה מה שהאריכו בזה הקדמונים אם מועיל סילוק אי הלך בעה"ב עם השלוחים ולפמ"ש בקידושין ודאי מהראוי להאמין דבודאי נתן להם נאמנות דא"כ מה הועיל בשליחתם ודו"ק היטב:
ג והנה מ"ש בירושלמי מכיון שהאמינה תורה נראה לפענ"ד דהנה בתוס' הקשו דיהיו נאמנים לאחר שנשבעו היסת במגו דהשתא לאו נוגעין הוה וכתבו דעד הצריך שבועה אינו עד ולפע"ד הסברא ע"ד מ"ש הריטב"א דלמה לא יועיל סילוק כמו דאמרו ולסלקו בי תרי מניהו וכתב כיון דעד עכשיו היו נוגעין הו"ל תחלתו בפסלות ולפ"ז כל שקודם שבועה היו נוגעים רק לאחר שנשבעו הוכשרו הו"ל תחלתו בפסלות ולפ"ז יש לומר דז"ש ר' יוסי מכיון שהאמינה תורה היינו כיון דמה"ת היה להם מגו ולא הוו נוגעים כלל ומדרבנן הוא דמפסלו קודם השבועה וכל דמן התורה גם תחלתו בכשרות היה שוב נאמנים לאחר שנשבעו וז"ב כשמש. ולפענ"ד עוד להוסיף דכבר נודע מ"ש הקצה"ח סי' ל"ז ס"ק ה' לחלק בין נוגע שמעיד לעצמו ובין שמעיד לאחרים ולפ"ז בשלמא כל שמן התורה היו פסולים שוב הנגיעה הוא במה שמעידים לעצמם זה מקרי נגיעה גמורה אבל כיון שמן התורה כשרים לעדות וא"כ העדות היא לאחרים רק שצריכים לשבע אבל לא מקרי נגיעה גמורה ובדרבנן לא אכפת לן בתחלתו בפסלות כנלפענ"ד:
ד ודרך אגב ארשום מה שמצאתי בספר אמרי א"ש ח"ב אשר שלח לי בנו הרב נ"י במתנה והגיע לידי עש"ק בחוקתי תרכ"ד ומצאתי בחלק אהע"ז סי' י"ח מענין נוגע והביא דברי הנוב"י וכתב שנעלם ממנו שו"ת הרשב"א ח"א סי' תקס"א שכתב לענין שכיר בגט שכשר וכתב בזה"ל בשו"ת הרשב"א הנ"ל ואין זה נאמן אע"פ שהוא שכיר ואינו נוגע בדבר והנה מ"ש ואין זה נאמן בספר קול בן לוי הגירסא ואף זה נאמן ומ"ש ואינו צ"ל אינו נוגע בדבר כמ"ש בשו"ת אמרי אש ובאמת שכן נראה פשטת הלשון של הרשב"א. הן אמת דצריך להבין מ"ש הרשב"א דאף זה נאמן אע"פ שהוא שכיר אינו נוגע בדבר דע"כ מדכתב שאינו נוגע בדבר ע"כ שנותנין לו דבר קצוב בין אם הגט יהיה כשר או לא וא"כ למה יפסל וצ"ל דהפסול הוא בשביל שנוטל שכר להעיד דהשליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואפ"ה כשר משום דאינו מחויב לילך ולהביא וכמ"ש הרשב"א הובא בחו"מ סי' ל"ד דלילך ולראות העדות כשר ליטול שכר וכ"כ מהריב"ל ח"ד סי' כ' בהדיא דהנוטל שכר להביא הגט לית בזה משום דנוטל שכר כדי להעיד וכמ"ש הרשב"א הנ"ל דלילך ולהעיד מותר ליטול שכר ומהתימה שלא הביא דברי הרשב"א הנ"ל וגם על הב"י באהע"ז סי' קמ"א קמ"ב תימה למה לא הזכיר דברי הרשב"א הנ"ל לענין שכיר שנאמן אם אינו נוגע. ובאמת שאכתי צריך ביאור דמה קמ"ל הרשב"א דאף אם נימא דהוא פסול מדרבנן ככל הנוטל שכר להעיד אכתי הא פסולי דרבנן ודאי כשרים להביא הגט וכ"כ המהריב"ל שם ואפשר דהרשב"א קמ"ל דאף בכלל פסול דרבנן אינו ועכ"פ מבואר דאם היה נוגע היה פסול מן התורה ולא היה נאמן ועיין כנה"ג באהע"ז סי' קמ"א בהגהות הטור אות כ"ז ובסי' קמ"ב בהגהת הטור אות כ"ח שלא הזכיר דברי הרשב"א הנ"ל ובנוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סי' קכ"ח לענין גט לא הזכיר דברי הרשב"א הנ"ל ותמה עליו הגאון אמרי אש. אבל אני תמה כי אחר שהיה לפניו דברי עצמו שכתב בסי' כ"ז בק"ע במהד"ק ושם הזכיר דברי קול בן לוי ושם נזכר דברי הרשב"א הנ"ל והיה בהעלם עין ממנו כל דברי הרשב"א הלז לא במהד"ק ולא במהד"ב. אמנם לפענ"ד אין מדברי הרשב"א שום הכרע לענין נוגע אם הוא פסול בעדות אשה ומ"ש הרשב"א אע"פ שהוא שכיר ואינו נוגע בדבר לפענ"ד כוונה אחרת בדבר דהנה הטור אהע"ז סי' קמ"א כתב בשם הרמב"ם דשליח הולכה א"צ למנותו בפני עדים אבל הרא"ש הביא דברי הירושלמי עשה שליח להוליך להגט צריך להחזיקו בפני שנים ואין שליח משם השנים ופירש הרא"ש שאין השליח משם השנים שהרי היא בא במקום הבעל ופירש הב"י דהכוונה לענין השליח בשליחותו דהוה כנוגע בדבר שהרי הוא מעיד על עצמו והו"ל כבע"ד דאינו נאמן על עצמו ע"ש ואנן קי"ל דהוה מכלל השנים והשליח עולה במקום אחד וע"ז כתב הרשב"א דאף שהוא שכיר אינו נוגע בדבר והיינו דלעיל מיניה כתב הרשב"א דא"צ עדים שעשאו בעל שליח אלא כל שמביא הגט די לו בכך וע"ז כתב הרשב"א דאף שהוא שכיר מ"מ אינו נוגע בדבר דהיינו שיהיה צריך עדים ויחשב כנוגע בדבר דהו"ל כמו בע"ד עצמו דבא במקום הבעל אפ"ה לא מקרי נוגע בדבר וא"צ עדים להחזקת שליחתו אבל לפסול משום נוגע בזה לא דיבר הרשב"א וז"ב. ועיין בתוס' גיטין דף ס"ו ע"ב ד"ה אני שכתבו בשם הירושלמי דהוה כנוגע בעדותו והפ"י תמה דנוגע כשר בעדות אשה וע"ש בנוב"י סי' קכ"ח הנ"ל מ"ש בזה ולפענ"ד הירושלמי לשיטתו דמצריך עדים במנוי השליחות ואי לא"ה מחזי כנוגע בעדות והיינו שמעיד על עצמו ולכך אם אמר כתק"ח בפני נכתב ובפני נחתם האמינו אותו חז"ל שהוא שליח שנתינה בפני עדים אבל כל שאמר אני הוא עד שני שוב הוה נוגע ואינו נאמן לומר שהבעל שלחו בעדים כנלפענ"ד ענין חדש ודו"ק. איברא דלפ"ז צריך ביאור דאם נוגע כשר אף שיש לחוש שמא מתוך הנאתו ישקר מכ"ש שנאמין לו שנעשה שליח. אמנם נראה דיש לחלק כמו שחלק הקצה"ח סי' ל"ז סק"ה דיש חילוק בין נוגע במה שמעיד לעצמו זה פסול מן התורה אבל מה שמעיד לאחרים רק שמגיע לו הנאה מזה זה אינו רק כנוטל שכר להעיד וזה אינו פסול מן התורה ע"ש שהאריך וגם כאן אם מעיד שנעשה שליח א"כ הוא מעיד לעצמו שנעשה שליח זה הוה נגיעה גמורה ופסול מן התורה אבל מה שחששנו שמא עי"ז ירוויח ממון וא"כ אינו חשש מה"ת רק מדרבנן דהו"ל כנוטל שכר להעיד וזה אינו נגיעה גמורה וז"ב ובזה מיושב היטב הא דכתב הרשב"א ואינו נוגע בדבר ולפי הבנת הפשוטה היה צריך לומר ובלבד שלא יהיה נוגע בדבר אבל לפמ"ש אתי שפיר ודו"ק היטב: