שואל ומשיב מהדורא תליתאה· רבי יוסף שאול נתנזון
כרך א
סימן א
א שלום וכ"ט וכוח"ט אל כבוד הרב המופלג וכו' מו"ה מנחם מענדיל מעהר נ"י דיין ומו"ץ דק"ק פעטשניזין:
ב מכתבו הגיעני תמול לעת ערב ומאד תמהני על מעלתו למה יכתוב בימים האלו אשר הם ימי רצון ותחנונים והימים האלה יחשוב האדם עם קונהו ובפרט כי כבר השבתי שאין דעתי מסכמת למה יטריח. אמנם יען כי דפק על פתחי תשובה אמרתי להשיבו בקצרה. הנה מה שהאריך במ"ש הרמב"ם ששמע ונתפייס ובש"ס אמרו ראה ונתפייס והאריך בזה לפענ"ד נראה ענין חדש דהנה הה"מ בפ"ז מאישות כתב דרבינו לא חילק רק בראה ונתפייס לענין כתובה כתב בפכ"ה ודבריו סתומים וחתומים ועיין לח"מ מ"ש בזה ובב"ש הבין מהה"מ דהקידושין מתבטלין אף במום שבגלוי ורק לענין כתובה אמרינן דראה ונתפייס ודבריו תמוהין דאיך אפשר דגט דאיסורא הוא ניקל טפי מבממון והתימה על הב"ש שלא הביא דברי הכ"מ שחולק על הה"מ וגם תימה על הכ"מ שבבדק הבית חזר וכתב כדברי הה"מ ותמה על הטור והב"ש הביא דברי הה"מ ודברי הבדק הבית אבל הבין דברי הבדק הבית דלענין קידושין מחמרינן טפי והוא תמוה דהרי לעיל מיניה הביא דברי הה"מ להיפוך וגם לא הזכיר כלל דברי הכ"מ הנ"ל. אך מה שנראה לפענ"ד בדעת הרמב"ם דהרמב"ם ס"ל כדעת המרדכי והג"א שהביאו בשם הר"י דס"ל דבאירוסין ל"ש שראה ונתפייס דאין דרך לראות באירוסין ואף במומין שבגלוי יכול לטעון שלא ראה אותה ע"ש ולכך באישות פ"ז לא חילק דשם מדבר מקידושין בלבד ולכך אף במומין שבגלוי יכול לטעון אבל בפכ"ה שמדבר בכנוסה שהרי מדבר מכתובה וארוסה אין לה כתובה אם לא כתב לה לשיטת הרמב"ם ועיין סימן נ"ד לכך כתב שם החילוק שבין גלוי לסתר וז"ב:
ג איברא דלפ"ז יקשה טפי על הרמב"ם שהרי הרמב"ם כתב שחזקה ששמע ולא כתב כדאמרי' בש"ס שראה ונתפייס והרי שמע ונתפייס שייך גם בארוסה. אך י"ל דע"כ לא אמרינן דחזקתו ששמע ונתפייס רק בכנסה אח"כ אמרינן דמסתמא שמע ונתפייס אבל בעודה ארוסה אמרינן שבשעה ששמע לא נתרצה ואין גבול לשמיעה ואמרינן דעד השתא לא שמע ועכשו ששמע לא נתפייס וצווח והגבול של השמיעה היא בעת הכניסה שמסתמא אומרים לו שהרי יראה אותה וע"כ מסתמא מודיעין לו למען ידע אם יכנוס או לא וז"ב. ובזה דברי הה"מ מבוארים שדוקא בכתובה דהיינו בכנוסה הוא דאמרינן דראה ונתפייס אבל לא בארוסה וארוסה אין לה כתובה לכך תלה הדבר בכתובה אבל לעולם דאין חילוק בין גט לכתובה וז"ב. ומעתה ז"ש רבינו שהרי שמע ונתפייס דהיינו אף שתיכף בעת שנתייחד עמה צועק אח"כ תיכף שאינו מתפייס אמרינן דחזקה ששמע מקודם בימי ארוסתה ושמע ונתפייס שהרי כנסה אח"כ ועכשו הוא דחוזר בו. ובזה מבואר מה דאמר בש"ס והרי ראה ונתפייס אף דשם הראיה היא בשעת חופה כדפירש"י והרי סתם אמרו אפילו צווח תיכף ואפ"ה לא מועיל והיינו משום דחזקה ששמע מקודם והודיעו לו שהרי סופו לראות אותה וא"כ למה נכנס לחופה וע"כ דראה ונתפייס והראי' היא השמועה ששמע מקודם כנ"ל ברור. ומבואר נ"ד דהכלל כיון שלדידן השידוכין הן כאירוסין וא"כ חזקה ששמע מקודם ואפ"ה נכנס לחופה א"כ ע"כ שראה ונתפייס דהיינו ששמע ונתפייס. והנה לשיטת הה"מ דלענין הגט בטל אף במומין שבגלוי ולא כתב דראה ונתפייס רק לענין הכתובה צריך ביאור דא"כ גם בנכנסה לחופה לא שייך שינוי רשות דהא למפרע נתבטלו הקידושין וא"צ גט וא"כ היא למפרע ברשות אביה. אמנם באמת אינו תלוי ברשות והרי בוגרת אף שהיא בבית אביה הוה כאילו היא ברשות בעלה כמ"ש הרא"ש ועיין ח"מ סימן קי"ז ס"ק ט"ז ובב"ש שם ובסימן ל"ט וא"כ כל שנכנסה לחופה או אף בלא נכנסה לחופה והיא בוגרת הוה כאילו היא ברשות בעלה כמ"ש הרא"ש. עכ"פ לפענ"ד מבואר שיטת הרמב"ם בבירור דאף בצווח תיכף כל שכנסה הרי ראה ונתפייס ומ"ש מעלתו דכיון דהוא לא ידע אף שאביו ידע מכל מקום הוא לא ידע והוא ישבע שלא ידע למה נימא דראה ונתפייס לפענ"ד לא נראה דהנה כל מה שאמרו הרי ראה ונתפייס או שמע ונתפייס זה הוא כשהמקדש עומד מצד עצמו אבל בזמנינו שהאב הוא המשדך ומשיא את בנו והבן גם הוא בן תורה סומך הכל על האב א"כ סמך על האב וכל מה שהוא עושה הוא ברצון דידיה והוה כאילו הוא שמע ונתרצה והרי הרמב"ם כתב דדברים הללו אין אדם מגלה אלא לקרוביו וחולק על הגאונים וא"כ ה"ה בזמנינו אין הבן שהוא בן תורה דרכו לשאול ולראות ולחקור אחר הדבר והכל סומך על האב ומה שהאב עושה הכל עשוי וסמך על דעתו וגם יש לומר דחזקה שהאב אמר להבן קודם כניסתו לחופה ואף אם לא אמר חזקה שידע האב שהבן מסתמא יסכים למה שהוא עושה וכמ"ש מעלתו שהאב טוען שחשב שכיון שהוא בעל תורה בודאי לא ישגיח ע"ז וא"כ ריצוי האב הוה כריצוי הבן. וע"כ לפענ"ד גם לדעת הג"א כל שכנסה א"א לבטל הקידושין ובודאי צריכה גט ועיין ב"ש סימן ל"ט ובסימן קי"ז וכל שצריכה גט בודאי נתפייס:
ד גם לפענ"ד נראה דבר חדש דבזמנינו שיש חרגמ"ה בודאי נתפייס כל שקדשה וכנסה לחופה דהא ידע שלא יוכל לגרשה בע"כ וע"כ שראה וידע וע"כ אני במקומי עומד ואין מועיל להבן שום טענה. גם אודות האלמנה כ"כ לו שאין הדין עם האלמנה גם מה שהוסיף כאן אינו נראה. ומפני טרדת הימים האלו אני מקצר אבל הדין עם הבעה"ב ומה לה אם נשרף הבית כל שיש לה בית שתכניס שם החפצים שלה א"י למחות ובפרט שנתרצית. ומ"ש שארשה לו שיעשה נגד הלבושי שרד בזה לא אוכל להרשות ויעיין היטב ואם הוא מיקל נגד הלב"ש לא יעשה נגדו גם בנו מעמיס עלי להגיד לו חוות דעתי נגד החוות דעת בכמה שאלות אבקש שלא יעמיס עלי ואני לא אוכל השב על ענינים כאלו כי אם נרצה להשיב על דברים כאלו אין קץ וע"כ לא יטריח אותי בזה דברי הדוש"ת באהבה:
סימן ב
א אל כבוד הרב הה"ג החריף ובקי נאדר בקדש גאון עולם דור דור מוה' אברהם אבלי נ"י אבד"ק קאשוי והגליל:
ב מכתבו מגלה עפה ורצופה עם פלפול גדול הגיעני ביו"ט הלז והנה לא הרגלתי לכתוב או אף לצוות לכתוב בימים האלו שכן ישנו חוה"מ וגם כי רבים מבני העיר השם ישמרם שהולכים ובאים לקבל פני ברגל. אך למען כבודו ולמען למודו אמרתי להשיבו בקצרה בגוף הדין עם פלפלת כל שהוא. והנה יסוד דבריו הוא על אחד שלוה בניסן על ח"כ הנקרא וועקסיל והשטר איחר על תשרי והוה שטר מאוחר והנוב"י מהד"ק סימן י' פסק דשייך בזה חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ורב אחד פסק דלא כוותיה וערערו עליו והאריך מעלתו לדחות דברי הנוב"י בחריפות. והנה לפענ"ד ג"כ נראה לדחות דברי הנוב"י. והנה הנוב"י בעצמו הביא גמרא מפורשת שלא כדבריו בב"ב דף קע"א דאמרו שם א"ה שטרי הלואה נמי זימנין דיזיף בניסן וכתב ליה שטרא בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני וביני ופרע ליה וכו' הרי מבואר דבשטר מאוחר לא שייך החזקה הנ"ל ונדחק שם הנוב"י ליישב ואני אומר אי מהא לא אריא דכבר נודע מ"ש הקדמונים דאף דלמילתא דלא שכיחא לא חיישינן אבל אם חכמים עשו תקנה לעולם חשו אף למועט ומטעם דבעולם נמצא אף המיעוט כמו הרוב ונצטרך לתקן גם המיעוט ודוקא אם אנו דנין על המעשה שאירע לאיש פרטי אמרינן דמן הסתם הוא מהרוב אבל לתקן תקנה מתקנין גם על המיעוט ע"ש ומעתה באמת אם אנו דנין אם זה הפרטי פרע בתוך זמנו או לא אמרינן שפיר חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו אבל שם מקשה הש"ס אמאי תקנו חכמים שטרי מאוחרים כשרים הא יש לחוש דלמא יפרע והרי החזקה דאין אדם פורע לא עדיף מרוב אבל מ"מ יש מיעוט שפורעים תוך זמנם והרי אביי ורבא סוברים עביד אינש דפרע בגו זימניה א"כ עכ"פ מגדר המיעוט לא יצאו וא"כ שפיר מקשו אמאי תקנו חכמים שטרי מאוחרים כשרים היה להם לומר שיהיה פסול כדי שלא יבא מכשול למיעוט וזה ברור:
ג ומה יומתק בזה לשון הש"ס דאמרו שם והא האידנא לא קעבדינן הכי אמר לי' רבנן תקנה תקנו מאן דעביד עביד ומאן דלא עביד הוא דאפסיד אנפשיה ואינו מובן למה לא תקנו שיהא שטר מאוחר פסול ויצא מכל החששות ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ליתא לגוף החששא דהא שייך חזקה דא"א פורע בגו זימניה רק דעיקר הקושיא הי' דתקנה מתקנין אף על המיעוט וכיון דרבנן נתנו עצה גם להמועט לכתוב שובר או שאר תקנות שאמרו שם רק דזה לא רצה לעשות התקנה א"כ הוא דאפסיד אנפשיה וז"ב. אמנם בגוף דברי הנוב"י נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה הקדמונים הקשו מה מועיל החזקה דאין אדם פורע בת"ז הא חזקה לא עדיף מרוב והרי אין הולכין בממון אחר הרוב וכ"ש אחר חזקה ולמה יוציאו ממון ע"י חזקה הנ"ל וכתבו שני תירוצים הא' דמוקמינן על חזקת חיוב דכבר נתחייב ממון לפרוע. ותירוץ הב' דחזקה מצד הסברא כמו חזקה דאין אדם מעיז וכדומה דזו מצד הסברא עדיף מרוב דהוה חזקה דאינה פוסקת וה"ה חזקה דא"א פבת"ז ג"כ הוא מצד הסברא עדיף מרוב כמ"ש התה"ד סימן ר"ז ומהרי"ק שורש ע"א. ומעתה אני אומר דבר נכון דאדרבא לפי מה שחידש הנוב"י דשטר מאוחר הוה כקובע זמן ומטעם דעד דמטי זימנא לא טריף ולא התחיל החיוב כלל א"כ שוב יקשה היאך שייך החזקה דא"א פורע בת"ז הא לא עדיף מרוב ואין הולכין בממון אחר הרוב וכאן לא שייך חזקת חיוב דאדרבא עד דמטי זימנא לא התחיל החיוב כלל וגם חזקה דאתיא מכח סברא לא שייך כאן דבשלמא כשלוה על משך זמן או סתם הלואה שלשים יום שייך לומר מסתמא היה נצרך להלואה זו עד משך הזמן ומסתמא לא יפרע בתוך זמנו אבל כאן באמת הוא לוה קודם זמן רב ויוכל להיות שבתוך כך איתרמי ליה זוזי ונהי שמצד הדין כיון שאיחר השטר לא התחיל החיוב רק מזמן שכתב השטר אבל מ"מ יוכל להיות דאתרמי ליה זוזי בתוך משך הזמן וכיון שכן שוב לא הוה עכ"פ חזקה מצד הסברא ולא עדיף מרוב ואין הולכין בממון אחר הרוב ולא מועיל החזקה כלל וז"ש בב"ב שם זימנין דאתרמי ליה זוזי וז"ב כשמש ונסתר כל בנינו של הנוב"י ויש להאריך בזה בסוגיא דב"ב דף ה' כל שפא ושפא זמנו הוא. איברא דבגוף הסברא יש לעיין שהרי בהך דיתומים אמרו נתננו מזונות והיא אומרת לא נטלתי וכתב הר"ן דשייך חזקה דא"א פורע בת"ז והרי נודע שיטת הראב"ד דמזונות אינו חיוב רק מדי יום ביומו א"כ שוב לא שייך חזקה דא"א פורע בתוך זמנו דהא לא התחיל החיוב מקודם:
ד אמנם נראה דל"ק דבאמת בלא"ה לכאורה אין מקום לדברי דהרי ע"כ לא נחלקו אביי ורבא עם ריש לקיש רק אם במשך הזמן פורע אדם אבל קודם שהתחיל החיוב בודאי אין אדם פורע דלמה יפרע אם לא נתחייב. אמנם ז"א דאטו לא לוה כלל דבאמת הוא לוה בזמן רב קודם רק שמחל לו שלא יתחיל החיוב רק מזמן הכתוב בשטר אבל מ"מ מצד היושר אם יתרמי ליה זוזי בודאי יפרע לו קודם הזמן ולפ"ז לא דמי להך דיתומים דשם לא לוה ולא לקח ממון רק דנתחייב לזון אשתו ובניו וכל שלא הגיע החיוב ודאי אין אדם פורע וז"ב. ועכ"פ בנ"ד בודאי לא שייך חזקת אין אדם פורע ומטעם שכתבתי דלא כנוב"י. אמנם עדיין יש לעיין דהרי המהרי"ט בתשובה כתב דלכך אמרו מגו להוציא בשטר משום דשטר לא חשוב כגבוי עדיין ואין אנו דנין להוציא ממון רק אם השטר כשר וזה לא נקרא מגו להוציא ודפח"ח והרבה הארכתי בזה ועיין בתוס' חולין דף צ"ו. ולפ"ז בשטר מאוחר אפשר דשייך חזקה דאין אדם פורע ולא שייך לומר דלא עדיף מרוב ואין הולכין בממון אחר הרוב דהא כל הטעם הוא דאין הולכין בממון אחר הרוב משום דחזקת ממון אלים וקשה להוציא. ולפ"ז זהו כשאנו דנין לענין ממון וחזקת ממון אלים אבל כאן אנו דנין אם השטר הוא כשר וכיון דשטר מאוחר כשר א"כ אדרבא כל שלא הגיע הזמן אין אנו דנין על ממון רק על השטר אם הוא כשר וכל שהשטר הוא כשר שוב כשהגיע הזמן נוציא הממון וז"ש בע"ז דף יו"ד האי שטר מאוחר הוא ניעכבה עד דמטי זימנא ולא טריף ונדחק הנוב"י על לשון ניעכבה לאיזה צורך אמרו כן ולפמ"ש אתי שפיר כמין חומר דלכך שייך חזקת אין אדם פורע משום דאין אנו דנין על הממון רק על השטר והשטר כשר דמאוחרין כשרין ואין אנו מוציאין ממון עדיין ובב"ב שם מקשו שפיר על גוף הדין דשטר מאוחר כשר דלמה יהיה כשר דיש לחוש דלמא פרע אבל כל דקיי"ל דשטר מאוחר כשר שוב שייך החזקה דאין אדם פורע כיון דאין אנו דנין רק על השטר. אמנם נראה לפמ"ש הב"ש בסימן נ"ג בשם הט"ז דממר"ם שלנו חשוב כגבוי כיון דיוכל למכרו לאחר א"כ גם כאן בח"כ שלנו שיוכל למכרו לאחר ע"י שירא באבליגע או בלא אבליגע עכ"פ יוכל למכרו וחשוב כגבוי ונקרא מוציא ולא שייך חזקת אין אדם פורע. עכ"פ גוף דינו של הנוב"י בודאי נדחה ואין על הרב הראשון שום תלונה שפסק דלא כהנוב"י ומה שהאריך מעלתו בפלפולים יסלח לי שלא יכולתי לעיין שהפסיקוני רבים ואני טרוד מאד דברי הדורש שלומו באהבה:
סימן ג
א ד' יגמור בעדו לטובה כבוד הרב המופלג בתורה החריף ומורה גם הוא יורה כדת של תורה מוהר"ר זכרי' מענדיל דיין ומו"ץ דק"ק קאלאמייא:
ב מכתבו הראשון הגיעני במועדו. אמנם להיות כי היה נראה בעיני פשוט כמ"ש מעלתו ע"כ לא השבתי חי נפשי כי אמרתי בלבי אם מעלתו ישאל שאלה פשוטה כזו אלו כל הימים דיו אין מספיקין ואין מפסיקין ולפי דעתי אין זו שאילה. אמנם תמול בלילה הגיעני מכתבו שנית וראיתי את כל העמל והתלאה אשר מצאתהו בזה צר לי בצערו בחנם על לא דבר וע"כ אמרתי להעתיק השאלה כמ"ש אלי באגרת הראשון. אשה אחת עשתה עוף למליחה וזרקה את הוושט והקנה ואח"כ כשרצתה לפשוט הצוואר ראתה שתחת עור הצוואר בין הסימנים אשר מקום מנוחתם היה מונח קוץ והוושט כבר לא היה כי זרקה לאיבוד. וע"ז הורה מעלתו שהוא טריפה. והנה אם כך העתיקו השאלה לפני הרב נ"י לא ידעתי מה אומר ומה אדבר אחר כי הפך ישראל עורף אל האמת ואם הורה בזה שהוא כשר וכך הוא דתו תפתח ארץ ותבלע דתן כי אין מקום להתיר בכאן והדבר ברור שהוא טריפה גמור ואם אין זכרוני כוזב לי ימצאו בספר פנים מאירות חלק א' סימן א' להדיא שהוא טריפה וכעת אינו ת"י לעיין בו. אמנם בלי ספק כל שנמצא קוץ תחת העור בין הסימנים פשיטא דעכ"פ מידי ספק בשחיטה לא יצא ומוקמינן אותו על חזקת איסור כמ"ש כל ספק בשחיטה פסול עד שיוודע שנשחט בהכשר ועיין בתורת הבית שער א' בית א' שהביא בשם הרמב"ן דאפילו רוב הי' מהראוי שלא יועיל ע"ש ואני כתבתי במקום אחר ראיה ברורה מת"ה סימן שי"ד ואכ"מ. ועכ"פ הדבר ברור שהיא טריפה גמורה ולדעתי גם הרב נ"י לא היה גובר עליו כ"כ הנצחון ואולי שינו בהשאלה:
ג והשאלה השנייה שכתב שנפסק העירוב בשבת ונודע שהיה נפסק מע"ש והורה לתקן ע"י נכרי גם בזה יפה כתב הראוי לשבח. ומפני שהיום ידי אסורות מלכתוב שכן ישנו חוה"מ ע"כ אמרתי לקצר כדרך שקוצרין במועד דברי המדבר לכבוד התורה ולומדיה באמת בלי לב ולב וע"ז צויתי לחתום בשמי הצעיר יוסף שאול הלוי נאטהנזאהן אבד"ק לבוב והגליל וע"ז הנחתי ליתר שאת חותם שלי:
סימן ד
א כן בא אלי הרבני מ' משה בר' צבי שו"ב מלפנים בגאלאץ ובידו חבל מכתבים מהרבנים הנגידים ובחתימת פו"מ דקהלתו אשר יאמרו ברוך לעומתו ולא אכחד קושט דברי אמת כי זה איזה שבועות הגיעני מכתב מאיזה אנשים משם אשר בקשו אם יגיע שו"ב הנ"ל לפה"ק אדע מה לעשות כי הוא רע מעללים ואז אמרתי בלבי טוב לי כי אדום ואחשה כי בעוה"ר הדור פרוץ וכל אחד עוטף קנאה ובוז על רעהו כל מה שיכול להעטיף והאמת נשקע ולא ניכר ע"פ חוצות אמנם עתה כי בא וסיפר את כל הקורות והראה לפני את המ"מ הרצוף פה בחותמי ובכה והתחנן אשר אשים עיני עליו אמרתי לשום עין ולב אף כי אני בקרית חוצות לשאוף רוח צח ולשתות מי מעיין עפ"י צווי הרופאים ומי מעיין קשה למעיין בכל זאת נכמרו רחומי ואשר ישים השם בפי אותו אדבר. והנה ראיתי את כתב האיסור אשר ניתן עליו ביום כ"ג אייר תרי"ז ובאמת זה האיש משה לא ידענו מה היה לו למה נתן עליו עול כבד כזה וע"כ ניכרין דברי אמת אשר המ"מ מיום עשרים לירח הנ"ל הקודמת לכתב האיסור הן הן עדותו לשבר ולנתק מוסרות איסורו קול ושוברו עמו. והנה זה יצא ראשונה אף שביטל אח"כ המ"מ כאשר העידו עליו הרב מבראייליב והרב מגאלאטץ מ"מ כיון שעדיין היה עליו החשש שחשש בהמודעה והיה ירא לנפשו מפני אימה ופחד הנה לא נפקע המודעה וכבר האריך המהרי"ק סימן ס"ג ששני גדולי הדור האריכו בזה ואף שמהר"י טריביש והמהרי"ק שם האריכו בדברי המרדכי פ"ג דשבועות על הא דאמרו בשבת דף פ"ח ויתיצבו מלמד שכפה עליהם הר כגיגית כו' ואמר ראב"י מכאן מודעה רבה לאורייתא והקשו למה לא אמר הדר קבלוה בערבות מואב ותירץ ר"י דהתם נמי יראו מהקב"ה שלא יכניסם לא"י ושמא יניעם במדבר וקשה ל"ל טעם חדש תיפוק ליה דעדיין האונס הראשון קיים שיוכל לכפות עליהם ההר כגיגית ולמה צריכין לחדש אונס חדש וע"כ דדוקא אונס חדש שעומד באותו שעה שהי' במדבר ויראו שמא לא יכניסם לא"י זה מקרי אונס אבל לא אונס הראשון שכבר הותרו ממנו לא מקרי אונס ע"ש שהאריך. ובאמת לפענ"ד היה מקום להוכיח עוד דכה"ג לא מקרי אונס דהרי אמרו הדר קבלוה בימי אחשורוש יקשה דהא גם שם היה עוד אונס הראשון אלא ודאי כחילוק האמור למעלה אבל באמת אין זו סברא כלל דלמה לא יחשב אונס הראשון אונס הא הוא יש עוד עדיין ובפרט הקב"ה יכול ברגע הזאת לעשות האונס הראשון ולמה הוצרכו לחדש אונס חדש וכמ"ש מהרי"ק שם ע"ש וע"כ נראה לפענ"ד דהקושיא מעיקרא ליתא דענין כפיית ההר כגיגית היה על דרך מ"ש הרמב"ם הובא בשו"ת הרשב"א ח"א סימן תי"ח על מ"ש והנפש אשר תעשה ביד רמה וביאור הענין כי יש שני מיני עונשין א' במי שעובר לתאוותו או אף להכעיס רק שמאמין שהתורה צותה כן רק שהוא אינו רוצה לקיים וע"ז נתנה התורה העונשים כל אחד ואחד כפי ערך העבירה אבל מי שאינו רוצה לקיים בשביל שאינו מאמין בה' ובתורתו זה נקרא פוקר ואף על עבירה קלה נתחייב מיתה לא מיתת העונש רק מיתת כופר ע"ש שסיים וכן הדין אצלי במי שפוקר אף בעבירה קלה נתחייב מיתה וזה נקרא הנפש אשר תעשה ביד רמה ע"ש ומעתה אז בעת קבלת התורה אם לא הי' רוצים לקבל ע"ז לא יפול שם מיתת עונש רק מיתת הכופר ולכך אמרו שכפה עליהם ההר כגיגית להחזיר העולם לתוהו ובוהו דהיינו מיתת כופר ולפ"ז זהו בעת הקבלה אבל אח"כ בערבות מואב שכבר קבלו וקיימו התורה אף אם עברו על איזה פרטים לא היה שייך כפיית הר כגיגית ולכך חידשו אונס אחר:
ב עוד נראה ליישב דהנה בספר החיים לאחי זקיני מהרי"ל מפראג ז"ל כתב במה שנדחקו הקדמונים למה דוד בשתים ולא עלתה לו שאול באחת ועלתה לו וכתב דכל מצוה שאף שאדם אחד עובר יש לה מקיימים רבים ולא נתבטלה המצוה מכל וכל עד"מ דוד חטא בא"א לא נתבטל הלאו שרבים מקיימים זולתו אבל שאול בעמלק שמצות מחיית עמלק נתבטלה זה אין לו תקנה כלל והארכתי הרבה בזה בחידושי ולפ"ז בעת קבלת התורה שאם לא הי' מקבלין חלילה נתבטלה מכל וכל היה שייך כפיית הר להחזיר העולם לתוהו ובוהו כמ"ש אם לא בריתי וגו' אבל אח"כ הי' מקיימים רבים אף שיעברו חלילה פרטים לא תתבטל ולא שייך לכפיית ההר. עכ"פ בנ"ד שעדיין היה האונס קיים פשיטא דאף להחולקים שם מודים כאן דשם כבר יצאו מהאונס רק שהיו יראים שלא יחזור אבל כאן האונס כמקודם כי לא יצא מהפחד ומה שהעדים הכירו באונסו הן אמת דבנ"ד לכאורה אין צריכין כלל להכיר באונסו דכאן הוי מחילה שמוחל חזקתו וזכותו להיות שוב בגאלאטץ ומחילה הוה כמתנה ובמתנה אין צריכין להכיר באונסו ואף דהמהרי"ק בסימן קפ"ה הביא בשם מהר"י בר ברזילי דגם במתנה צריכין להכיר באונסו עיין במשנה למלך פ"י ממכירה וכן מצאתי בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סימן א' ומה שהביא ראיה משו"ת הרא"ש כבר דחה אא"ז הח"ץ ז"ל שם ואני לעצמי כתבתי לדחות דכל הטעם דמתנה אין צריכין להכיר באונסו הוא משום דמסתמא אין אדם נותן מתנה כמ"ש הרשב"ם בב"ב דף מ' וה"ה במחילה. אמנם זה כשמוחל מה שחייב לו שייך דמסתמא אין אדם מוחל חובו ונאמן שהוא אנוס אבל כשאדם מוחל מה שניתן לו במתנה כעין עובדא דשו"ת הרא"ש האשה שמחלה כתובתה צריכין להכיר באונסו ונסתר ראיית המהרי"ק וא"צ בנ"ד להכיר באונסו דפשיטא דאין אדם מוחל זכות שעיקר חיותו תלוי בו ועכ"פ כל שהכירו באונסו בודאי מועיל. איברא דעדיין יש לעיין דהא כאן לא עשו לו מעשה בפועל רק שגזמו לעשות והרי מבואר בסימן ר"ה בח"מ דעביד אינש דגזים ולא עביד ובפרט בגזמו להמיתו כמ"ש המהרי"ק בסימן קפ"ה באורך ולא מקרי אונס:
ג אמנם נראה דזה דוקא אם עושה פעולה כגון תלוהו וזבין ומסר מודעא ע"ז אמרינן דכל שהאונס לא היה רק מחמת גיזום לא מקרי אונס והמעשה קיים אבל כאן שאנו דנין על השבועה והקב"ח שקיבל אח"כ והרי קי"ל דאדם בשבועה פרט לאנוס ושוגג א"כ כל שחשב ופחד מחמת איזה דבר אף בטעות עכ"פ לא מקרי האדם בשבועה ולא פש גבן לבאר רק שלקח אח"כ מעות כמבואר בכתב האיסור והוה תלוהו וזבין ואגב אונסו וזוזי גמר ומקני. אמנם באמת כיון שבשעת קבלת השבועה עדיין לא קיבל א"כ היתה שבועה באונס ובטעות ובפרט שהטעה אותו הרב מברייאליב להחזיר לו הכתב אם לא ירצו השלום ובשעת מעשה היתה השבועה בטילה ואח"כ הרי כבר עברה השבועה ולא נשבע אז כשקיבל המעות ואינו רק מחויב להחזיר המעות ליתר שאת כשיהיה לו. זה אשר חזיתי לענין דינא. אמנם בגוף המעשה אני תמה על הרב מבראייליב שאם אמת הדברים כמ"ש בה מ"מ איך מלא לבבו להכות בשוט לשון ולהתקיים בשניהם זה שוחט השור וזה מכה איש והנה דמו ודם זרעיותיו צועקים אליו לאמור למה תעשה כזאת להכות רעהו בסתר ולארוב לדמו וחוששני כי דמים בדמים נגעו וידיו מלוכלכות בדמים. ע"כ לדעתי שאם יראה הרב מבראייליב שידיו לא עשו תושיה ולא יחרוך רמיה צידו בל"ס יבקש מחילה ויחזור בו ואף כי אני בריחוק מקום ולא ידעתי אותו בכ"ז מתוך שיחתו וכתיבת הגאון החסיד מוהר"ר ישעי' שור נ"י אבד"ק יאס הבנתי כי המחלוקת הוא שלא לשם שמים. ואני העמדתי את השו"ב הנ"ל על כור הבחינה ומצאתי סכינו יפה ונאה וגם בדינים דברתי עמו וראיתי כי הוא בקי ומומחה לרבים וראוי להחזירו לחזקתו כבראשונה עוד ביתר שאת ויתר עוז שלא להשיג גבולו ולא יקופח פרנסתו ויאכלו ענוים משו"ב וישבעו וה' ישפות שלום:
סימן ה
א ישאו הרים שלום וכל טוב אל כבוד הרב המופלג בתורה וביראה האברך מוה' זאב וואלף ברייער אבד"ק רידיק:
ב מכתבו הגיעני היום והנה ראשית דברי אברכהו ברכת מז"ט על אשר נשאו ד' לשבת על כס רבנות ואם כי מצער הוא יעלהו ד' מעלה מעלה:
ג בדבר שאלתו אמת אגיד כי אני היום סמכוני באשישות ואני יושב מחוץ לעיר והרופאים פקדו עלי לשתות מי מעיין שהוא קשה למעיין אמנם למען לא יאמר כי השלכתי דבריו אחרי גווי אמרתי להשיב בקצרה גם כי אין לי שום ספר לעיין בו וד' יצילני משגיאה:
ד והנה לדינא הדבר פשוט דקיי"ל כהרא"ש והטור דלא חיישינן לשמא זינתה מאחר כמ"ש מעלתו ג"כ. אמנם אמרתי להעיר אותו בדברי הצ"ץ סימן ק"ד שהביא מעלתו הגם שהב"ש הביאו ג"כ לפענ"ד דבריו תמוהין דמה שחששו למניקת חבירו הוא תמוה לפענ"ד דניהו דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא אבל מה ענינו לכאן דכל החשש של מניקת חבירו הוא משום דחיישינן שמא תעכר חלבה והיא לא תתבע מהבעל וזה דוקא מבעל אחר אבל כאן שבאמת הוא האב והמוליד והוא בודאי יחוס על בנו מה בכך שכפר בתחלה ושויא אנפשי' חתיכה דאיסורא הא מ"מ הוא והיא יודעין האמת שבנם הוא א"כ בודאי יחוסו על בנם הנולד להם גם מ"ש בשם הנוב"י הנה האמת אגיד שהנוב"י שם סימן כ"ז כ"ח כ"ט במחכ"ת נעלם ממנו דברי התוספתא פ"ד דכתובות והובא בחידושי הרשב"א ספ"ב דיבמות דגם בשבויה לכהן אם נשאת לא תצא ואף שכאן הוא לכתחלה מ"מ כיון דלדעת הרא"ש והטור והכי קי"ל ודאי כשר ורק שלדעת הרמב"ם יש לחוש ולדעת הרמב"ם ג"כ יש חילוקים הרבה שכשר בנ"ד ועכ"פ בנדון כזה ודאי אין לחוש דאינו רק חשש דרבנן ובדרבנן לא חיישינן לשמא עיניו נתן בה. ולדבר הזה יסלח אשר לא הארכתי בדבריו בפלפולו כי אני איני בקו הבריאות וע"כ לא כתבתי רק הנוגע לדינא:
סימן ו
א שלום להרב המופלג החריף מו"ה דוב בעריש נ"י:
ב מכתבו נכתב לי כעת וזה תוכן השאלה שלשה אנשים קנו עורות בשותפות ולא היה להם לשלם כל דמי המכירה והוכרחו ליתן משכון להמוכר על סך שני מאות ר"כ ובשעת נתינת המשכון לא היה רק שני שותפין מהשלשה הנ"ל רק שנתינת המשכון היה בידיעת השותף השלישי ג"כ וטען המוכר באשר שהקונים הנ"ל מחוייבים לו עיסקא משני מאות רייניש כסף הנ"ח הנ"ל לערך שלשים או ארבעים ר"כ והלכו שני שותפים הנ"ל עם המוכר לדון ונתפשרו עם המוכר ונתנו לו עפ"י פשר סך שמנה עשר ר"כ ועכשיו טוען השותף השלישי שלא היה עמהם בשעת נתינת המשכון ובשעת הפשר הנ"ל שזה המוכר בא בעלילה עליהם כי לא עשה הת"ע עם השני שותפים הנ"ל רק שהוכרחו לתת לו מחמת הטראטע שתפס המוכר משותף אחד משני שותפים הנ"ל ואין אחד תופס על חבירו וזה השותף שתפס הטראטע שלו טוען שתפיסת הטראטע לא הוה תפיסה שהיה לו עדים ע"ז שאין חייב לו כלום על הטראטע רק שתופס הטראטע על משכון וא"כ לא היה יכול לתבוע לו על הטראטע בדיניהם ע"כ:
ג והנה אם האמת הדבר שלא עשה היתר עיסקא יפה כתב מעלתו שהדין עם השותף השלישי ומ"ש מעלתו כיון דבא בעלילה בעת שהי' השותפות השותף חייב לסייע בהפסד. לפענ"ד זה דוקא בבא בעלילה אבל כאן שיש איסור לתת ריבית בודאי אין השותף חייב כמבואר בסימן קע"ז שם לענין גניבה דיכול לומר איסורא לא ניחא לי דלקני ועיין בט"ז שם ובפרט דכאן היה הוא ג"כ עובר כשנותן ריבית. אמנם אם אינו ידוע שלא עשה היתר עיסקא לפענ"ד אף דאמרינן חזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא כמבואר ביו"ד סימן קע"ז הנה הש"ך בסימן קס"ט האריך בזה בס"ק ע"ט ע"ש והניח בצ"ע. אמנם מבואר שם דאם המלוה בא להוציא מן הלוה נשבע ופטור ולפ"ז כאן מהשותף השלישי הוי כבא להוציא מידו ובכה"ג נאמן השותף השלישי שישבע ויפטר ואף שאינו יודע מ"מ הא השותף החתים על הטראטע טוען שאינו יודע אם היה היתר עיסקא וכיון שהוא טוען שמא אינו יכול להשביע כלל להשותף הג' כנלפענ"ד. ובאמת כאן לא שייך לומר דאין אדם משים עצמו רשע דזה אינו דהא השותף השלישי טוען שהוא לא היה בנתינת המשכון וא"כ לא עשה עצמו רשע וגם בלא"ה לא שייך חזקה דלא שביק היתירא נגד חזקת ממון של השותף השלישי והרי אין הולכין בממון אחר הרוב מכ"ש נגד החזקה ואף דיש לומר דחזקה דלא שביק הוא חזקה מכח סברא ובחזקה דאתיא מכח סברא עדיף מרוב ומועיל גם בממון כעין שכתבו דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו דמועיל אף בממון להוציא משום דהוה חזקה דאתיא מכח סברא ועיין בשו"ת תה"ד סימן ר"ז וסימן שמ"ט ובשו"ת מהרי"ק סימן ע"ב מכל מקום באמת כיון שרבים פרצו בזה כמ"ש הט"ז סימן קס"ט ס"ק ל"ו דמוכרח לברר איך היה היתר ומה גם דבכה"ג שבא בתורת מכר לא משמע להו לאינשי לעשות היתר פשיטא דא"י להוציא מהשותף השלישי וגם א"י להשביעו כיון דשניהם א"י בזה והוא יודע דהשותף השלישי א"י א"כ מה לו בזה שנתנו רבית ואינו מחויב לסייע בהפסד כנלפענ"ד. והנה במ"ש למעלה דגם הוא עובר כשנותן הריבית אף דהוא דרך מקח וממכר ואינו רק איסור דרבנן ובא"ר דעת הרשב"א דאינו עובר הלוה מיהו דעת הרא"ש דגם הלוה עובר ואף לדעת הרשב"א עכ"פ משום לפני עור שייך בזה ועיין משנה למלך פ"ד מהלכות מלוה ה"ב ודו"ק ובלא"ה אין הדבר ברור דזה הוה רק א"ר דע"כ לא אמרינן דדרך מקח אינו רק א"ר היינו כגון שנותן לו יותר בשביל הקדמת המעות וא"כ אינו רק מוסיף על המקח או מזלזל במקח אבל כאן מה שהמתין לו המעות זה הוה הלואה גמורה וז"ב:
סימן ז
א בגמרא ר"ה דף כ"ט ע"ב:
ב ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו כיון דחובה הוא מפיק ופירש"י שאין באות אלא לפי שהמברך צריך שיטעום ואי אפשר להנות בלי ברכה וכיון דחובה הוא אכילת מצה חובה עליו וכן קידוש היום חובה עליו ואי אפשר שלא בהנאה והנאה אי אפשר בלי ברכה נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה ומפיק ושאל אותי החריף מוהר"ר פנחס ב"ש נ"י לפמ"ש המשנה למלך פ"ה מיסוה"ת לענין מצוה אם יוצא שלא כד"ה ולפ"ז יוכל להיות אכילת המצה שלא כד"ה ויקיים המצוה והשבתי דלפענ"ד אין הכוונה שאי אפשר בלי הנאה דהיינו לענין קיום המצוה רק דסתם אכילה אי אפשר שיהיה בלי הנאה והנאה צריכה ברכה וא"כ גם הברכה הוה חיובית ודו"ק ובאמת היה מקום לומר מה דאמרו או דלמא ברכה לאו חובה היא ואינו מובן מפני מה ברכה לאו חובה. ולפמ"ש יש לומר דבאמת גוף המצוה אפשר לקיים מבלי הנאה רק דעל הרוב אדם כשאוכל בלי ספק אוכל כדרך הנאתו ולפ"ז מה שייטי' להמצוה דהא המצוה יכול לקיים בלי הנאה ואף שאם יאכל בלי הנאה לא יצטרך לברך ועיין באו"ח סימן ר"ד ובמג"א שם אבל עכ"פ הברכה אינו מעכב המצוה ואפשר לקיים בלי הנאה ודו"ק היטב. ובאמת לפענ"ד גוף ספיקת המשנה למלך הוא משום דכיון דקי"ל מצות לאו להנות ניתנו והיינו דלא אכפת לן בהנאה דעיקר הוא לעול נתנו על צוואריהם וא"כ שוב גם כשאוכל בלי הנאה ג"כ יוצא:
סימן ח
סיפר לי הדיין הרב החריף מוה' פייביל נ"י כי היה איש שמכר לחברו סחורה אחת ונתן לו דראהן כסף והוא בירר לו הסחורה שקנה והניחם מצד כדי שיכירם מתוך יתר הסחורות שהי' שם להמוכר ואח"כ הלך המוכר ומכר הסחורה של אותו הקונה ובאו לדין וטען המוכר שלא היה רק כסף ואינו מחוייב רק מי שפרע והדיין אמר שכיון שבירר הסחורה והניחם מן הצד זה גופא הוה קנין. ואני אמרתי דניהו שבירר הקנין אבל במה תוסף תת כח להקנין הא מכל מקום הקנין לא היה רק בכסף ואף אם נימא דמתורת חצר קונה זה אינו דכל שהיה מעורב עם שאר הסחורות אינו קנין כמבואר סימן ר' וא"כ היה צריך לברר כדי שלא יהיה מעורב וחצרו של קונה אינו קונה להלוקח ולפענ"ד נראה דבר חדש דכל שהי' לו עוד סחורות מונחים לא שייך הגזירה דהא טרח ומציל בשביל שאר סחורה שלו וכעין מ"ש הרמב"ם דחצר של הלוקח לא שייך זאת דטרח ומציל וה"ה בזה ודו"ק:
סימן ט
ה"ה הרבני מוה' שלמה בר' יעקב אחינבלום מק"ק חעלים. בא הנה לדרוש על דבר אשר זוגתו פייגא זה כערך עשר שנים שנסעה עם בנה מו"ה צבי לק"ק בארדיטשוב ובן אחר היה לו פה ק"ק לבוב ויהי היום ויבא איש אחד מק"ק לבוב לבארדיטשוב ותשאל האשה פייגא הנ"ל על בנה יצחק ליב שהיה בק' לבוב ואמר לה כי מת וכאשר שמעה זאת נסעה תיכף לק"ק לבוב עם בנה מוה' צבי הנ"ל ונתנה את בנה לחייט וחזרה מן החייט ללכת לאכסניא ופתע פתאום הגיע קיצה ותעל ותצא מרכבה אחת כבדה עם סוסים קלים ויעברו עליה וירמסו אותה ותמת. כדברים האלה כתב מוה' צבי הנ"ל לבעל אכסניא מק"ק בארדיטשוב וזאת הודיע איש אחד ושמו יואל חתן מ' ברכה ובהגיע זאת לק"ק חעלים אמרו הדיינים שם שאינו מועיל לישא אשה יען כי אין כתב של מוה' צבי רק עד מפי עד ושלחו אותו אלי וצויתי לחקור ולדרוש הנה ולא מצא וגם בנו מוה' צבי מת. והנה לפענ"ד בחנם חרדו כל החרדה דבאמת אף בעד מפי עד ומפי הכתב מועיל אף בעדות אשה להתירה מעיגון ובפרט בכתב ישראל ואף בכתב עכו"ם נחלקו הפוסקים בזה כמבואר בסימן י"ז ומכ"ש כאן דאינו רק חרגמ"ה לאחר שכלה אלף החמישי ואף דהב"ש כתב דלא מועיל דהוי ע"א במקום חזקה כבר האריך בשו"ת נוב"י חלק אהע"ז סימן ח' מהד"ת לדחות דבריו וכ"כ דו"ז רבינו הגדול בעל ישועות יעקב ז"ל בסימן קנ"ח יעו"ש ומה גם דכאן לא שייך חרגמ"ה דחרגמ"ה הוא מפני הפריצים שלא יתעוללו בנשותיהם כמבואר בד"מ סימן א' אבל כאן מה פשע עני זה. ע"כ פשיטא לפענ"ד דכל שיש כתב אף עד מפי עד מהימן כאן מכ"ש מעדות אשה ואף דשם יש לומר מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה אשה דייקא ומנסבה מה שאין שייך כאן מכל מקום כאן קיל טפי דאינו רק איסור בעלמא וגם עיקר חרגמ"ה לא נתקן ע"ז כמ"ש וע"כ נראה לפענ"ד ברור דמותר לישא זה האיש:
סימן י
א שלום להרב החריף מוה' יעקב נ"י אבד"ק ווישנא:
ב מכתבו הגיעני ע"י האשה העלובה והנה האשה הלזו היא דרכה למצוא עפ"י רוב עם בדיקתה קרטין קטנים כחודו של מחט אדומים או נוטה מעט לאדמימות והמה מובלעים בבגד ועפ"י הרוב הם מעטים כשנים ושלשה ולפעמים יותר מזה וזה שלא בשעת ווסתה וגם לפעמים נמצאים אחר הטלת מ"ר על עד הקינוח ורגילה לראותם אחר שמרגשת פתיחת המקור או זיבת דבר לח אחר הבדיקה מוצאת מראות טהורות ובתוכם מעורבות קרטין הללו ולפעמים אף בלי הרגשה בודקת ומוצאת קרטין אלו לבד ומעט אשר יעלו בידה ימים רצופים שתוכל לטהר לבעלה וגם זה לא ימשך ימי טהרתה יום או יומים כי תיכף למחרת יום טבילתה חוזרת ורואית קרטין ולאשה זו יש לה חולי השבר כמין בליטה למעלה מן הרחם מן הצד ועי"ז חוגרת כלי הידוע העשוי להקל מחולי השבר וכשאינה חוגרת כלי זה מרגשת כאב גדול במקום הנ"ל ובכל שפולי מעיה ורחמה וגם יש לה שומא קטנה בשפת רחמה אבל אינו כואב לה רק מעט מן המעט לפעמים והנה חולי השבר אירע לה רק זה איזה שנים מקרוב ע"י שילדה ע"י חבלי לידה גם השומא הנ"ל הוא לה זה מקרוב אבל ראיית קרטין הללו הוא לה זה שנים רבות שהיתה רגילה לראותן אף בזמן עיבור ויניקה וזה זמן רב אשר גמולה מבעלה זולת בעתים רחוקים אשר יתקרבו בו וע"ז האריך מעלתו מה משפטה. והנה אני פה בקרית חוצות לשאוף רוח צח ואף ספר טור וש"ע יו"ד אין אתי רק איזה ספרי אחרונים. ולפענ"ד הדבר ברור שהיא מותרת אם הקרטין הללו אינם נמוחים בצפורן דהנה שיטת הט"ז סימן קצ"א להקל בקרטין ואף שאא"ז הח"ץ ז"ל סימן ע"ג דעתו להחמיר דלא כהט"ז הנה רבו האחרונים ולמעלה מהם השבות יעקב בתשובותיו שהקלו בזה:
ג אמנם אף לדעת הח"ץ ז"ל בכה"ג שמוצאת מראות טהורות ובתוכם מעורבות קרטין הללו הנה ל"מ לשיטת הרא"ה בחינוך דמראות טהורות אינם באין מהמקור כלל א"כ פשיטא דהקרטין המעורבות אינם באים מן המקור כלל ואינו דם כלל. אמנם אף למה דקי"ל שלא כדעת הרא"ה הנ"ל וגם המראות טהורות באות מן המקור ובגליון החינוך מצוה ר"ז כתבתי דבת"כ הובא בב"י יו"ד סימן קפ"ג ובש"ס נדה דף י"ט מבואר שכל המראות באות מן המקור ועיין תה"ד סימן רמ"ו. ובאמת שצ"ע דאחרי דכתיב וגלתה מקור דמיה ובעינן שתרגיש שיוצאת מן המקור ואם מראות טהורות אין יוצאות מן המקור א"כ מה נ"מ בין טהורות לטמאות ולדברי רא"ה צ"ל דבעינן שתרגיש שיוצאות מבשרה אבל לא בעי שתרגיש שבא מהמקור וא"כ הטהורות אינן באות מן המקור משא"כ הטמאות וזה דוחק דבעינן שתרגיש שיוצאת מהמקור כדכתיב והיא גלתה מקור דמיה ועכ"פ אף שהטהורות בא ג"כ מהמקור אבל עכ"פ מראות טהורות הן וא"כ לא אכפת לן בהרגשה שהרי ראתה טהורות בהרגשה וא"כ גם הקרטין אף שנימא דדם הוא אינו בא בהרגשה דהרגשה היה בשביל מראות טהורות. ובזה מיושב היטב שו"ת זקני הרמ"א הובא בט"ז סוף סימן ק"צ והארכתי בזה בחידושי וכיון שאינו רק דרבנן שוב יש לומר דספק דרבנן להקל והקרטין אינו דם טמא כלל ומה גם שראתה הקרטין אף בימי עיבור והנקה ואז היא בחזקת מסולקת דמים ומה"ת לומר שראתה דם בימי הנקתה ומה גם שיש לה חולי השבר וכל שמסירה הכלי היא מרגשת כאב גדול במקום הנ"ל ובכל שיפולי מעיה ורחמה וא"כ פשיטא דכל שיש לה כאב שיש לתלות בכאב אף אם היה דם ואף שראתה הקרטין טרם שהיה לה חולי השבר י"ל דגם אז היה לה הכאב אלא שלא היה בגלוי ועכשיו אתגלי בהתה שמזה נצמח השבר וע"כ הדבר ברור שהיא טהורה ונקייה. והנה צויתי לשאול את רופא יהודי ושפט שבא מחמת חולי וורידין ולפענ"ד אינו כן רק איזה כאב אחר ועכ"פ בקרטין יש להקל ויש לצרף גם מ"ש הס"ט דבפחות מגריס אינו דם כלל יעו"ש כנלפענ"ד:
סימן יא
במסכתא ב"מ דף צ"ד אמאי מתנה עמ"ש בתורה וכו' הא מני ר' יהודה היא וכו' אפילו תימא ר"מ הכא מעיקרא לא שעבד נפשיה ובהג"א הביא הך שנויא והוא תמוה דלדידן דקי"ל כר"י ל"צ להך שנויא. ונשאלתי בזה בשם הרב בעל מנחת יהודה ז"ל. ואמרתי בפשיטות דהנה לכאורה יש להקשות איך מועיל לר"י הא כל הטעם דר"י דבדבר שבממון תנאו קיים הוא מתורת מחילה והרי קי"ל דמחילה לא מועיל בדבר שלא בא לעולם כמבואר בסימן ר"ט ס"ד בהג"ה בשם הר"ן וא"כ כאן שמחל השבועה שיהיה בעת הפשיעה או בעת החיוב של השואל וא"כ הו"ל דבר שלבל"ע ול"מ אף למתנה. אמנם נראה דזה תלוי בשתי הלשונות אי שומר מתחייב משעת משיכה לכשיארע הפשיעה או הגניבה ואבידה והאונס או שהחיוב אינו רק בשעת הפשיעה והגניבה ועיין בנימוק"י ובש"ך סימן שמ"א ושד"מ ובכתובות דף ל"ד ולפ"ז אם החיוב מתחיל משעת המשיכה לכשיארע החיוב א"כ ל"מ דבר שלבל"ע וכמ"ש המהרי"ק בתשובה הובא בש"ך חו"מ סימן ס"ו ובסימן ר"ט וא"כ שפיר מועיל בדבר שבממון לר"י ולפ"ז לדידן דקי"ל כאידך לישנא דאין החיוב מתחיל רק כשיארע החיוב שוב ל"מ גם לר"י דהו"ל דבר שלא בא לעולם ולכך הוצרך הג"א לאוקמא בדאתני מעיקרא כמו לר"מ. והנה בש"ס י"ח דף נ"א יש שם מחלוקת רב ושמואל דרב ס"ל דאף ר"י מודה בלא ידע דקמחיל ושמואל ס"ל דר"מ מודה בלא ידע דקעקר והנה כאן קשה לרב ושמואל דלרב קשה היאך מוקי כר"י והא כאן לא ידע דקמחיל דשמא לא יארע החיוב ולא יארע שום קלקול וכן להיפך לשמואל גם לר"מ לא מועיל דלא ידע דקעקר וכדומה שכבר נתקשו בזה. ולפענ"ד נראה עפמ"ש כאן דהיאך מועיל לר"י הא הו"ל מחילה בדבר שלא בא לעולם וכבר כתבתי בזה וכעת נ"ל דהנה קי"ל דאף שהשומר הראשון הי' בבעלים והשני אינו בבעלים מ"מ חייב הראשון אף שאם יקרה איזה דבר יפטור מ"מ גוף השמירה היא מעולה שזה הראשון היה ש"ש והשני ש"ח וכמבואר בפוסקים ולפ"ז אני אומר דגם כאן כל שפטרו משבועה או מתשלומין הרי מגרע משמירתו שאם יודע שיפטור משבועה לא ישמור היטב ונמצא שמתנה עמ"ש בתורה שמגרע לשמירה והו"ל דבר שבא לעולם דהרי תיכף מגרע לשמירה והו"ל ידע דקמחיל וידע דקעקר ודו"ק היטב כי זה ברור לפענ"ד ועיין ישועות יעקב סימן פ' בקידושין דף מ"ג בסוגיא דשליח נעשה עד הקשה במקנה האיש להם מגו דפרענו למלוה וחזקה דשליח עושה שליח מסייע. ולפענ"ד נראה דהנה באמת כבר הקשו התוס' דהו"ל מגו בשנים וכתבו דלאפטורי מממונא אמרינן מגו בשנים וביאור הדבר הוא כמ"ש בנמוק"י פרק חזקת בשם ר"י הזקן דעכ"פ כל אחד בפני עצמו יש לו המגו ואף שלא מתכוין עם השני מכל מקום השני לא יוכל לחייבו ע"ש ובשו"ת מהר"י מינץ. ולפ"ז אני אומר דבר נכון דבאמת כל החזקה היא מטעם דשליח עושה שליחותו ולפ"ז זהו כשהוא לבדו אבל כל שעשה שני שלוחים יוכל להיות שהשני עכב ולא רצה כמו שיטעון באמת וא"כ שוב לא שייך חזקה שליח עושה שליחותו ודו"ק היטב:
סימן יב
בר"ה דף כ"ז וכ"ח למימרא דסבר רבה שמע סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה יצא וממילא תחלת תקיעה בלא סוף תקיעה יצא ת"ש תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ואמאי תסלק לה בתרתי לכאורה קשה לשיטת הבעה"ע דאף ביש שיעור תקיעה בכל אחת אפ"ה לא יצא לפי המסקנא וקשה אמאי לא יצא והא יש שיעור תקיעה המחייבת. ולכאורה יש לומר דהבעה"ע מיירי באם באמצע תקיעות היה מקצת תקיעה בבור וא"כ הוה אותה התקיעה הפסק בזה י"ל דלא יצא אבל תחלת תקיעה שלא בחיוב אמאי לא יצא בסוף התקיעה אי איכא בה כשיעור. ולפ"ז קשה לי טובא מה פריך הש"ס אמאי תסליק לה בתרתי ומשמע הא אם נימא דלא יצא ל"ק והרי שם משך כשתים וא"כ יש שיעור תקיעה בכל אחת ולמה לא יצא ובשלמא בהך דחצוצרות יש מקום לומר דכיון דהוה הפסק משום החצוצרות א"כ הוה שלא בחיוב והוה הפסק באמצע תקיעות אבל כאן שמשך כשתים למה לא יצא. אמנם נראה דהנה אנן קי"ל דמצות צריכות כוונה וא"כ הרי השומע שהאריך בתקיעה הרי לא ידע שכוון לתקוע והרי יכול להאריך בתקיעה כל מה שירצה כמבואר סימן תק"ץ ס"ג וא"כ הרי לא נתכוין השומע לשמוע תקיעה השניה רק לשם הראשונה ולכך לא יצא דזה מקרי שומע סופה בלי ראשה דהרי עד שהגיע לשיעור תקיעה שניה לא ידע אם נתכוין לשם תקיעה אחת או לשתים רק לאחר שמשך כשתים אז למפרע הבין שנתכוין לתקוע ולכך לא יצא. ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש רש"י דמשום דבעי לאותבי אתרוייהו דייק הך דיוקא והקשה מהרמב"ח דמשמע דמפני דהקשה גם מתקע לתוך בור הוא דצריך לדייק אבל מתקע בראשונה הו"מ למפרך אף בלי הך דיוקא וזה אינו דגם זה לא מצי מקשה דלסליק בתרוייהו זה אינה קושיא רק משום דתחלת תקיעה או סופה לבד יצא אבל אם נימא דתחלת תקיעה בלי סופה לא יצא ל"ק כלל דלכך לא יצא עכ"פ תרוייהו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת דשם משך כשתים א"כ בודאי יצא בזה דעכ"פ דלתקיעה ראשונה ודאי נתכוין ולמה לא יצא וע"כ פירש"י דהקושיא קאי על תקע בבור דשם לאו חיובא היא ודו"ק היטב. ועיין בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל סימן תק"ף ס"ק ג' שהאריך ליישב קושיא זו ולא הבינותי תירוצו והנה שיטת הטור הוא דאף לפי המסקנא דל"מ סוף בלי תחלה וכן להיפך היינו היכא שאין בו כשיעור אבל אם יש בו כשיעור יצא והמהרמב"ח בדף כ"ח הקשה דאם כן מה פריך הש"ס אימתי מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא קא תקע ולמה לא אוקמא כשתקע אח"כ שיעור תקיעה דאז כבר מעל בתחלה ועיין בישועת יעקב סימן תקפ"ז סק"א מה שביאר הקושיא. ולפענ"ד נראה דהנה סברת הטור היא פשוטה דכל שיש שיעור בחיוב אמרינן דלמה שהיה שלא בחיוב כמאן דליתא ואף דהוה הפסק בתקיעות צריך לומר דלא מקרי הפסק דבאמת שם תקיעה עלה רק שזה לא שמע בטוב וזה לא מקרי הפסק. ולפ"ז שם דא"א לחשוב סוף תקיעה בלי התקיעה הראשונה שאל"כ לא מעל ובאיסורא קא תקע א"כ ע"כ לצרף מה שתקע בראשונה וא"כ לא שייך שום שיעור ושפיר לא יצא. אמנם אי קשיא הא קשיא היאך אפשר לומר דהר"ד מיירי באין בו כשיעור ומה"ת לומר שסגי בזה והא מכל מקום חסר השיעור וכבר נתקשה בזה הפ"י ועיין בישוי"ע מ"ש בזה. אמנם נראה דבלא"ה קשה לשיטת הטור היאך דייק הש"ס מהך דמאריך בשופר בלי תחלתה יוצא והא דלמא שם האריך באמת כשיעור אח"כ ולכך יצא. אמנם נראה דהכי קא מקשה דסברת הטור הוא דביש כשיעור אמרינן דל תחלתו מזה והיה כלא היה ולפ"ז במקדש שהי' המצוה בחצוצרות ואי אפשר להפסיק הראש מהסוף וע"כ הוה חדא תקיעתא וא"כ אף שיש כשיעור הוא כאין בו כשיעור ושפיר דייק מזה דאף בחסר השיעור ג"כ סגי וע"ז מסיק דבאמת בחסר השיעור אין מצטרף:
סימן יג
א מחיה חיים יתן לו חיים לה"ה הרב החריף המופלג בתורה מוה' אשר האבד"ק דרישקפאלי נ"י:
ב מכתבו הגיעני תמול מגילה רצופה ואני איני בקו הבריאות ואני יושב בקרית חוצות לשאוף רוח צח ושותה מי מעיין שקשה למעיין ומעלתו בעי מינאי מלתא בענין עמוק ובכ"ז אמרתי להשיב על גוף הדין עם פלפלת כל שהוא וד' יורני שלא אכשל בדבר הלכה. אודות מקוה מים חיים אשר כל נשי העיר היו טובלות בה מאז ומקדם וזה מקרוב קם חכם א' לאסור אותה לפי שבצד המקוה הזאת יש באר וכותל אבנים וסיד מפסיק בין הבאר להמקוה ומי המקוה גבוהים יותר ממי הבאר אשר בצדה ובהחלק העליון מהכותל הזה מקום אשר מי המקוה לבד מגיע לשם ומי הבאר אינם מגיעים לשם נראה מבחוץ בתוך הבאר שמי המקוה נפלטים ויוצאים דרך נקבים שבכותל הזה ונופלים לתוך הבאר וגם בכל יום תמיד בוקר וערב מטילין לתוך המקוה מים חמין גם בכל יום הששי יורדים לתוכה להצטנן מחום המרחץ ושופכים על ראשם מים צוננים והמים נופלים לתוך המקוה ובודאי שבצירוף מכמה ימים יחד יתרבה בה המים השאובים על המים החיים וידוע דברי רמ"א בסימן ר"א סי"א דגם ברוב שאובין אינו מטהר אלא באשבורן והמקוה הזאת כבר יצאה מגדר אשבורן ע"י זחילתה מהנקבים שבכותל כמבואר בסעיף נו"ן וע"ז כתב מעלתו להתיר מכמה טעמים. והנה זה יצא ראשונה מה שהביא מעלתו בשם הפ"י פרק במה אשה דפסול זחילה אינו רק דרבנן דהרי רישא דהך ברייתא דפוסל שאובין אינו רק אסמכתא בעלמא ממילא גם סיפא דברייתא דפוסל זחילה אינו רק דרבנן. אמנם המהרי"ק הובא בב"י כתב דפסול זחילה היא מן התורה והב"י מסייע לו דהרי אבוה דשמואל עביד לבנתיה מקוואות שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין א"כ שוב מבואר דהוא דאורייתא ע"ש. ולכאורה דברי הב"י תמוהים דהרי גם באיסור דרבנן כל דאתחזיק איסורא מחמרינן כמ"ש הש"ך בסימן ק"י בכללי הספיקות וא"כ הרי יש כאן חזקת טומאה של הנדה שצריכה לטבול וכל שהספק במקוה שוב אתחזיק איסורא. אמנם צ"ל כיון דאיכא חזקת מקוה כשרה דהרי כל השנה המקוה כשרה רק דחשש שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין והרי כל דליכא תרתי לריעותא אמרינן ריש נדה דלא שייך אתחזיק ואוקי חזקה נגד חזקה וא"כ היה שוב איסור דרבנן בלא אתחזק ושפיר דייק הב"י דע"כ היא מה"ת. אמנם לפענ"ד אינו מוכרח דלפמ"ש הר"ן והובא בב"י וש"ע דמקוה העשוי להתמעט הוה חזקה העשויה להשתנות ולא הוה חזקה א"כ כיון שיש חזקת טומאה והחזקה דמקוה עשוי להשתנות שוב בודאי חיישינן אף דאינו רק ספיקא דרבנן. עוד נ"ל עפ"מ שהקשה הראב"ד דלמה קאמר שמא ירבו דמשמע הא מחצה למחצה כשר והרי ר' צדוק העיד ברבו הזוחלין על הנוטפין שהם כשרים דמשמע הא מחצה למחצה כשר ומ"ש מעלתו בזה עפ"י דברי הר"ש ממינבולא בא"א לצמצם גם אני כתבתי כן בחידושי והוספתי דברים בזה עפימ"ש המשנה למלך דהיכא דיש ס"ס להחמיר אפילו בדרבנן מחמרינן ובזה בודאי יתערב נוטפין עם זוחלין רק דיש צדדים לאיסור ובצד אחד להיתר דלמא יהיו זוחלין מרובין ולכך מחמרינן ובלא"ה ל"ק דניהו דספיקא דרבנן לקולא אבל עכ"פ אם יכול לתקן בודאי מתקני' ולכך עביד מקוואות ופשוט הוא ומ"ש מעלתו מפלוגתת הראב"ד ומהרי"ק אם במקום שהלך שם המים בתחלה מיפסל בריבוי נוטפין ורצה להקל מטעם ספיקא דרבנן וכבר כתבתי בזה דאף דאתחזיק טומאה מכל מקום אוקי חזקה להדי חזקה דאוקי מקוה בחזקת כשרותה ואף דנתערב שאובין בכל יום כבר נודע מ"ש הר"ש ותוס' יבמות דף פ"ב דבתערובות איסור לא שייך חזקת היתר משום דאנן לא עקרינן חזקת ההיתר רק שאומרים שנתערב בו איסור וא"כ כאן אדרבא להיפך המקוה יש לה חזקת כשרות וכל שהספק אולי עד מקום שהלך המים בתחלה לא מיפסל בריבוי נוטפין שפיר אוקי חזקה להדי חזקה. מיהו יש לעיין בזה לפמ"ש המשנה למלך פ"ב מהלכות עדות וכנה"ג יו"ד סי' י"ח דבספק פלוגתא דרבוותא לא שייך לאוקמי אחזקה ג"כ כאן אטו בשביל דאוקמא אחזקה ישתנה הדין. ומ"ש מעלתו ליישב דברי הר"מ וחידש דלכך שאובין בטל ברוב ונוטפין לא בטלי ברוב עפמ"ש הר"ן בנדרים דהיתר בהיתר מין במינו לא בטל רק איסור בהיתר וא"כ השאובין שהוא פסול לעולם בטל אבל נוטפין שג"כ כשרים באשבורן חשיב היתר ולא בטל שאין זה אלא מגזירת הכתוב אבל עכ"פ מותר לטבול בו וחשיב שפיר היתר בהיתר הנה אף שלכאורה דברי חכמה הן אבל אינו נכון דכבר נודע מ"ש רמ"א בסימן צ"ח דמב"מ תלוי בשמא והש"ך חולק עליו דבדבר שתלוי בטעם בתר טעמא אזלינן אבל בנ"ד גם הש"ך מודה דכאן לא תלוי בנתינת טעם ובודאי אזלינן בתר שמא וא"כ ממ"נ בין שנימא דנקרא רק מים במים גרידא בשניהם בטל ואם נימא דתלוי בשמא הרי שניהם אינן מינו ובטלים בודאי ועוד דהרי בשאובין גופא יש למצוא היתר בהמשכה ומדוע בטל דזה תלוי בתי' התוס' שבת דף ס"ה ב"ק דף ק' לענין קמא קמא בטיל וא"כ בספק תי' התוס' אזלינן לקולא כבר כתבתי דליתא. אמנם מ"ש מעלתו כיון דעד מקום שמי הבאר מגיעים עדיין יש בה יותר מארבעים סאה אף אם נוציא מהמקוה כל המים העליונים שכנגד הנקבים ובזה כתב המחבר סעיף נ' דכשר והרמ"א לא כתב אלא דיש לחוש לדבריהם לכתחלה וכל שא"א כדיעבד דמי וזה נכון באופן דלפענ"ד אף שד' דרכים שכתב מעלתו יש לפקפק בהרבה דרכים כמ"ש מ"מ אינו כדאי להחמיר בזה ולהוציא לעז על הראשונים וכיון שהמקוה החדשה בזה אונס צינה פשיטא שאינו כדאי להחמיר בזה ובפרט לעורר מחלוקת בזה ומי שלבו נוקפו אם יוכל לחמם את המקוה החדשה מה טוב ואם לאו יוכלו לטבול בראשונה כמה שהיתה:
סימן יד
א להרב הגאון מהר"י אבד"ק בערזאן נ"י:
ב מכתבו הגיעני תמול מיד האשה הנעצבת והנה אשר ביקש שאתיר אותה אף בלי המכתב שיעידו שכוונתם על המלמד מבערזאן כי קשה הדבר להשיג. הנה גם לזה אשא פניו כי אני לא אמרתי רק בדאפשר לברר זאת וכאותו שאמרו זיל חוש לה והיינו באפשר לברר אבל בא"א הי"ל כאותו שאמרו עדים בצד אסתן ותאסר בתמיה ואף שמ"מ אמרו זיל חוש לה היינו דשם יש לחוש שמא יאמרו עדים להיפך אבל כאן העדים יעידו שאמרו על המלמד מברעזאן ואם א"א אין לחוש ע"כ יוכל להתיר אותה בב"ד של שלשה כמבואר ברמ"א ועיקר סמיכת מעלתו הוא רק על התלמיד ואינו רק ע"א ומ"ש על דברתי בהמודעה שהפמ"ג הבין להיפך מדברי הרשב"א הנה לא ציין לי מקומו והמעיין יראה שכוונת הרשב"א כמ"ש וכמ"ש מעלתו ג"כ. מ"ש על דברת התוס' מנחות פ"ד במ"ש קצירך ונזירך דידך אין ולא של הקדש וכתב שנעלם מהם הירושלמי מפורש בפ"ד דפסחים דהנוטע כרם להקדש חייב בשביעית ולפענ"ד ל"ק דכל טעמו של הירושלמי מסיק שם משום דהפקירו קדם לנדרו ולא מצי לחול ההקדש על הפקר דשביעית אבל לענין עומר שאי אפשר להשיג רק מספיחי שביעית כדאמרו שם לדורותיכם ואת אמרת תבטל יעו"ש א"כ כשם שגזרה התורה ששביעית יהיה הפקר כמו כן אמרה התורה שיביא עומר בשביעית א"כ שפיר כתבו דלענין הקדש אינו חל שביעית וז"ב ופשוט יעיין וימצא מ"ש על הירושלמי ר"פ מי שהיה דטומאת ע"ז עשו אותה כטומאת זיבה וצרעת והקשה מזה על רש"י בסנהדרין דף י"ב שפירש משום טומאת ע"ז ואפ"ה אמרו טומאה הותרה בציבור לא ידעתי מאי קשיא ליה דבאמת הירושלמי לשיטתו שאמרו דגלגלת ארונה מצאו אבל ש"ס דילן מצי סבר דטומאת ע"ז היה והתוס' הביאו שם הירושלמי על דברי רש"י והירושלמי באמת סובר דע"ז איתקש לטומאת זיבה ולא למת ורש"י סובר דאתקש למת כדאמרו שבת פ"ב מ"ש על ירושלמי ספ"ק דפסחים תפתר בקדשים שחייב באחריות כר"ש וע"ז הקשה דלא שמענו מעולם שיהיה רשאי להטיל מום בקדשים שחייב באחריותן ובכור יוכיח שהוא ממון בעלים וגם קדשים קלים וגם לענין מעילה ומכירה אין חילוק ועיין ב"ק דף י"ב ופ"י וקצוה"ח שם ולפענ"ד הדבר נכון דענין הטלת מום בקדשים לפענ"ד רשאי מידי דהוה אם ישאל על הקדשו ואף דבאתי ליד גזבר אין נשאלין הא כל הטעם מבואר ברשב"א ושו"ת נוב"י דאינו נאמן דאולי משקר בחרטתו. ולפ"ז בקדשים שחייב באחריות ואם מטיל מום חייב ליתן אחר במקומו אין לנו שום חשש בזה וא"כ מכ"ש שיוכל בבכור שאחזו דם להקיז אף במתכוין לעשות בו מום דאדעתא דהכי לא אקדשיה כנלפע"ד לחומר הנושא והנני ידידו:
סימן טו
א בין המצרים מהרה יזרח אור לישרים. וקרן ישראל בכבוד ירום. כבוד הרב המופלג החכם השלם מוה' יודל מידעלמאן נ"י:
ב יקרתו הגיעני היום וכבר השבתי לו בדבר העברת הנהר בשבת בלי ספק הגיע או יגיע עדיו בימים האלו והנה אשר שאל בדבר אווזות הבר שמשונים צורתם מאווזוח הבייתות. והנה בזה לא אומר לא איסור ולא היתר איסור אי אפשר לומר שהגאון בכו"פ ישב על מדוכה זו והתירו וגם הגאון בעל דברי דוד מלדולה הביא חבל גאונים המתירים. אך היתר ג"כ לא אוכל לומר יען שבמדינתנו לא נתקבלו דבריו אף שאיני יודע הטעם דמ"ש מהעוף אינדי"ק שג"כ בא מארץ הודו ולא הי' מסורת ואפ"ה אוכלים אותו וכבר הארכתי הרבה לענין העופות הגדולים ובצורתם ותמונתם הם כעופות שלנו והארכתי בהיתירם אף בלי מסורת אבל הם יש להם מסורת ג"כ ואווזות הבר כיון שאסרם הצ"ץ אף שהכו"פ והגדולים התירום אפשר שקבלנו עלינו במדינה זו חומרת הצ"ץ אבל מצד הדין איני יודע טעם בזה:
ג השאלה השנייה בספרים הנדפסים הקרועים ח"ו לשרפם והשורף אותם חייב מלקות דלא קי"ל כהשבות יעקב רק כהכנסת יחזקאל ומ"ש שנוהגים בלבוב לשרפם יפה כתב שהוא כחלום יעוף חלילה חלילה אנו נוהגים לגנזם אצל ת"ח כדין:
ד השלישית בקופת צדקה לפענ"ד משנתינו היא זו אין להקדש אלא מקומו ושעתו ועיין בפירוש המשנה לרבינו שם וה"ה כאן בצדקה לעניים דאין לעניים אלא מקומו ושעתו כפי מה שעומד כעת כנלפענ"ד:
ה הרביעית נפל בן ה' או וא"ו חדשים אי צריך קבורה והביא דברי הש"ע יו"ד סימן שד"מ והש"ך שם ועיין מג"א סימן תקכ"ו ס"ק כ' שהעלה דנפל חייב בקבורה כל שהוא שלם באיבריו ואינו שפיר חייב בקבורה ואין חילוק בין שהוא מבן ח' ובן טי"ת או פחות הכל צריך קבורה ואדרבא בן ח' או בן ט' מת גרע טפי דבן ח' הרי הוא כאבן וכן בן ט' שיצא מת וה"ה בפחות צריך קבורה ואף שההוצאה מרובה אין מרחמין בדין וכל המרחם על הבריות וכו' שעכ"פ בריה הוא כנלפענ"ד דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה:
סימן טז
א ישאו הרים שלום לכבוד הרב המופלג וכו' מוה' חיים דוב אבד"ק סקרן נ"י:
ב מכתבו נמסר לי בערב ט"ב העבר ואז לא יכולתי לעיין והיום אמרתי להשיבו מפני כי מוכ"ז נחוץ לדרכו. והנה אם אמנם לא ידעתיו וגם מעשה זר ונפלא הוא בכ"ז ד"ת והנה שאלתו בכהן אחד שגירש את אשתו ולא כתב רק הרי זה גיטך והרי את מותרת לכל מי שתרצה חוץ ממני וכעת רוצה בעלה הכהן לחזור ולקחתה ושואל משפטו והנה קיצר מעלתו בהמעשה כי לא ביאר הדבר אם היה עפ"י ב"ד כי כמו זר נחשב שהב"ד יסדרו גט ולא יכתבו נוסח הגט ועכ"פ שמו ושמה זה א"א לצייר בשכל אפילו על הדיוטות גם לא ביאר מעלתו אם היו שם עדי חתימה ועדי מסירה. והנה אם היו עידי מסירה שמסר לה הגט ואמר הר"ז גיטך אף שלא הזכיר שמו ושמה הנה באמת מה שרצו לצרף ס"ס ספק שמא הגט בטל כל שלא הזכיר שמו ושמה באמת שא"א לצרף כלל שהרי דעת הב"ש סימן קכ"ט ס"ק כ"א דאינו רק פסול דרבנן וגם בגט פשוט סימן קכ"ח ס"ק יו"ד האריך בזה ומסיק דהוה ספק מגורשת מן התורה בלא הזכיר שמו ושמה ע"ש ועיין בשו"ת גבורת אנשים סימן א' ב' מ"ש הגאון מהר"ם כ"ץ ז"ל ומה שהשיגו זקני הגאון בעל מג"ש בדברי התוס' האלו שממקורם יצא הספק ע"ש ועיין בשו"ת פמ"א ח"א מה שהאריכו בזה הגאונים עכ"פ פסול לכהונה בודאי הוה גם מ"ש לצרף מה שלא הזכיר ודין ומינאי וזו"ז ליכא תורף כלל הנה גם זה א"א לצרף דמה"ת ודאי לא היה תורף רק הרי את מותרת לכל אדם כמ"ש הרמב"ם פ"א מהלכות גירושין ודברי הרמב"ם מה דסתרי זה לזה בפ"ד שם דפסק כר"י כבר האריכו בזה ראשונים ואחרונים ועיין ג"פ סימן קכ"ו ס"ק ל"ט שהלכה זו העלה דתורף הגט לא הוה רק הרי את מותרת לכל אדם ע"ש וא"כ עכ"פ ריח הגט שפוסל לכהונה ודאי הוה ואף דחסר הזמן זה אינו רק דרבנן ומה"ת ל"צ זמן וא"כ אף דדעת הרא"ש דגט מוקדם הגט בטל מה"ת באמת שזה תימה אבל עכ"פ לא קי"ל כן ועכ"פ פסול כהונה בודאי יש כאן וגם הרא"ש לא כתב רק בהקדים הזמן ולא בחסר כל הזמן. אך מ"ש מעלתו לצדד במ"ש חוץ ממני דהוה שיור ואף אם הוה כע"מ מכל מקום כל שלא קצב זמן שוב הוה כמו כל ימי חייכי ותלוי בשני הדיעות המבואר סימן קמ"ג סעיף כ"ב ובאמת שאני לא באתי למדה זו דע"כ לא נחלקו רק בחוץ מפלוני או ע"מ שלא תנשאי לפלוני אבל במתנה חוץ ממני פשיטא דאין מקרי שיור דבשלמא לפלוני שנאסרה ע"י קידושין ונשואין שייך לומר דבעי ספר כריתות משא"כ באסרה על עצמו ל"ש שיור ומקרי ספר כריתות כיון שהתירה לכל אדם חוץ ממנו וא"כ מה שנאסרה עבורו התירה ובפרט בכהן שבלא"ה נאסרה ע"י הגירושין ואף שאינו רק ח"ל ומקרי שיור מכל מקום בכה"ג לא מקרי שיור ומה גם דהשיור לפלוני ג"כ דעת הרבה פוסקים דנפסלה לכהונה ועיין ב"ש סימן קל"ז ס"ק א' לכן לא מצאתי היתר ונאסרה עליו אם היה הגט לפני ע"מ ואם היו עדי חתימה והם היו ע"מ בודאי פסולה לכהונה אבל אם לא היו רק ע"ח בלבד בזה כיון שלא מוכח מתוכו מי המגרש והמתגרשת בזה יש לעיין אבל לא נשאלתי ע"ז:
ג ומ"ש עוד באחד שגירש אשתו בשם הנקרא בפ"כ והעלים שם שחותם ועולה בו לתורה בצירוף שם הנקרא בפ"כ ואחר מסירת הגט לאשתו הוציא קול שבכיון העלים שמו כדי לפסול הגט ואחר החקירה והדרישה אמר שלא היו עדים בזה ורק במחשבתו היה כן ואף בפיו לא אמר כלל וע"ז נסתפק מעלתו דאף דזה השם הוה כחניכה שהכל קוראין בו מ"מ עכ"פ לא נתכוין לגרש בלב שלם. הנה בזה יפה כתב מעלתו דגילוי דעתא בגיטא לאו מלתא היא ומכ"ש כאן דלא היה רק מחשבה בלבד וגם אינו נאמן כלל דאין אדם משים עצמו רשע להתל בב"ד ולהכשיל אשתו וכבר האמינו לבעל כשמביא הגט משום דאינו עשוי להכשיל וע"כ לפענ"ד אם הגט כשר בשם זה לבד ואין בו חשש רק משום מה שלא נתכוין לגרש בלב שלם הגט כשר ומה שהזכיר ספר מאיר נתיבים הנה אינו ת"י וטרדותי רבו מלחפש אחריו ומוכ"ז ירט הדרך לנגדו ואני טרוד בכמה תשובות אחרות והיום עש"ק ע"כ דברי מעטים ולא כתבתי רק הנוגע לדין. והנה להיות כי השאלה הראשונה הוא כמו זר נחשב ומעלתו כותב שהוא סמוך לחאטין ע"כ ישאל גם פי הרב הגאון החסיר מוה' ישעי' נ"י אב"ד שם ויצרף גם דעתו בזה דברי הצעיר יוסף שאול הלוי נאטהנזאהן אבד"ק לבוב כותב בנחיצה רבה לא ישוער:
סימן יז
א שלום להבחור כהלכה המופלג כמר ארי' ליבוש לונדן נ"י:
ב הנה דבריך קראתי ונהניתי כי הטבת אשר דברת בהשכל אף כי יש להשיב וארשום לך בקצרה על קושית הפ"י דלמה מבעיא ליה לר"ז בתקפה אחד בפנינו והיינו כשהיו שניהם אדוקים ולמה לא מבעיא לי' כשהיה אחד מוחזק לפנינו ובא אחד וטוען שלו הוא וחטפה מיד חבירו וזה שתק ולבסוף צווח אי אמרינן מדשתיק אודויי אודי לי' או לא והפ"י החמיר בקושיא זו. ולפענ"ד נראה דהנה הסברא דמדשתיק אודויי אודי לי' נראה לפענ"ד דבאמת כל ששניהם אדוקים אנן סהדי להאי ולהאי דשניהם מוחזקים בו וכל מה שתפס שלו היא והנה התוס' ריש ב"מ הקשו באומר חציו שלי כיון דמודה שהחציו ודאי אינו שלו נימא אין ספק מוציא מידי ודאי וכתבו דאין ראיה מחציו לחציו השני יעו"ש ועיין בקדמונים ובתומים סימן ק"ד דעיקר התירוץ הוא משום שהלה טוען ברי שחציו שלו. ולפ"ז נראה לי דזו הסברא היא בזה כיון דהלה מוחזק בחציו ואנן סהדי דחציו שלו רק דאנן סהדי לאידך ג"כ דחציו השני הוא של חבירו וכאן בודאי לא שייך אין ספק מוציא מידי ודאי דכל אחד ודאי מקרי בחציו וכל אחד טוען ברי ולפ"ז כל דנימא מדשתיק אודי ליה א"כ יש לזה התופס בירור יותר דחציו בודאי שלו ועל החצי השני' יש לומר דאודי ליה ניהו דצווח השתא עכ"פ מידי ספק לא יצא ושוב הוה שני ודאי יותר ואין ספק מוציא מידי ודאי ול"ש לומר דהלה טוען ברי כיון דעכ"פ שתיק מעיקרא ויש לומר דאודי ליה ניהו דצווח השתא עכ"פ ברי לא נחשב וז"ב כשמש. ולפ"ז זהו באדוקין שניהם דעכ"פ הוה מוחזק בחציו מכח אנן סהדי אבל כשהי' אחד מוחזק א"כ אנן סהדי דכלה שלו ניהי דאח"כ חטפה הלה והי' ספק מדשתיק אודי ליה א"כ אדרבא אותו שהיה תפוס מעיקרא הוה מוחזק בודאי וכעת להשני אינו נחשב ודאי דהרי צווח השתא ומידי ספק לא יצא ולכך מבעיא לי' באדוקין שניהן וז"ב. ובזה יש ליישב גם קושייתך דמה מדמה הקדש לתקפה הא בתקפה עכ"פ התוקף מוחזק ויש לאוקמא בחזקתו משא"כ בהקדש הוה חולין מעיקרא וכתבת כיון דעכ"פ בחציו הוה הקדש אתרע חזקת חולין ולפמ"ש אין התחלה לקושיא דל"ש חזקת חולין כלל דהא זה ודאי דאנן סהדי דיש לזה חזקה בחציו מכח אנן סהדי וכל דהקדישה הוה כתקפה זה מוחזק יותר מזה ובאמת מ"ש דהתוקף יש לו חזקה לא ניחא כלל דאדרבא מהראוי לאוקמא אחזקה דמעיקרא דשניהם מוחזקין ואנן סהדי עדיף יותר מחזקת התוקף ורק דיש לומר דאודי ליה והודאת בע"ד עדיף מעדים אבל כל שספק שמא מה דשתיק דהא קא חזו רבנן שוב אין ראיה ואנן סהדי שוב חשוב יותר ועיין בטוש"ע חו"מ סימן קל"ח סוא"ו ובטו"ז שם ודו"ק היטב:
ג ומה שהקשה הפ"י מה סברא היא זו דהקדישה יהי' כתקפה הא אינו ברשותו ואם לא כן היכא משכחת לה דא"ב ל"מ הקדישו הא הקדישה והוה כמסירה לפענ"ד ל"ק דהנה כבר נודע מה שנחלקו הרמב"ם והפוסקים הובא בטוש"ע חו"מ סימן רי"ב במקדיש דבר שא"בעולם דלדעת הרמב"ם חל מחמת נדר עכ"פ והפוסקים נחלקו עליו. אך לפענ"ד זה דוקא באם הדבר כלו אינו בעולם או שא"ב אבל כאן דבאמת אדוקים תרוייהו ואנן סהדי דעכ"פ חציו שלו וא"כ יש לו רשות עכ"פ להקדיש בחציו א"כ כל דהקדישה הוה כתקפה ניהו דא"ב שהלה מכחישו וטוען ששלו הוא עכ"פ כל דיש לו חלות שוב עכ"פ חייב משום נדר כיון דהקדישו וטוען שכלה שלו שוב הוה בודאי חלות לההקדש ולא עוד דשייך פשטה קדושה בכולה ול"ש לומר דדעת אחרת מעכבו כדאמרו בקידושין כיון דלפי דבריו של זה שוב הוא שלו לגמרי א"כ חייב משום נדר. ובזה מיושב מה שהקשית דהו"ל חזקת חולין ולפמ"ש הא אינו דן על הטלית רק מתורת נדר ודו"ק היטב כי קצרתי. ומ"ש בהך דמר זוטרא בב"מ דף כ"ד הנה אם כי דבריך דברי חן מ"מ יש לפקפק דבאושפיזא ודאי היו עוד אנשים ויוכל להיות הספק על אנשים אחרים רק דמ"ז חשד לזה בר בירם כיון דחזי דנגיב ידיו בטליתו של חבירו. ומה שנ"ל בפשיטות דהנה באמת כיון דהיה אושפיזא ודאי נתייאש הלז דלמאן יתבע ובפרט כי גם למי שחשד הוצרך לכפותו עד שהודה עכ"פ נתייאש מקודם אמנם התוס' הקשו במצא בגל דנימא דחצירו ש"א קונה שלמ"ד וכתבו כיון דל"ש שימצא לא קני לי' חצירו ולפ"ז כאן דשכיח שימצא דלא הוה בגל שוב ל"ש בבעה"ב דנתייאש דחצירו קני לי' שלמ"ד ולכך פירש שהי' של הבעה"ב ודו"ק:
סימן יח
א מעשה היה באשה זה ששה שנים אשר היה לה ולד ובעת הולידה הולד ניתק האם שלה לחוץ ושפעה דם שמונה ימים בחוזק והדאקטער צוה עליה שתעשה לה רפואה הנקרא שפריצען וזרקו לה מים בתוך הרחם ובערך איזה שבועות הוקל לה ושב ורפא לה והניקה את הולד שנה ומחצה ולא ראתה שום דם לא מהוסת ולא מדבר אחר ואחר שהניקה את הבן חזרה לראות בשפע דם שנה כלה ולא ידעה כלל אם ראתה מחמת ווסתה כי כל השנה שפעה דם אח"כ שאלה להרב מזלאטשיב נ"י והורה לה אחר שנתחדש לה שידעה שיש לה ווסת שאינו קבוע פעם אחת לשמונה שבועות ופעם לעשרה שבועות ופעם לי"ב שבועות ובתוך משך הזמן שפעה דם ורק בעת שהגיע ווסתה היה לה כאב כדרך הנשים הרואות בעת ווסתן והרגישה בזה שזה ווסת שלה ושאלה להרב מזלאטשיב והורה לה שאחר שתתחיל לספור הנקיים תבדוק עצמה ותכניס מטלית עמוק ברחם ותשהה כמו שעה וכשיהיה נקי תבדוק שנית ושלישית בערב ובבקר וכשיהיה נקי לא תבדוק יותר אף שתראה ועשתה כן וטבלה ושמשה והתנהגה כן כשלשה שנים אח"כ כשבעלה ראה שאינה נקיה מדם חדל מלהיות עמה ערך שנה וטרם שהורה לה הרב היתה פה אצל דאקטורים ואמרו שהוא חולי פאלי"פ והנה לא מצאו לה תרופה אמנם זה ערך שלשה שבועות שבאתה הנה אצל הדאקטער והוא אמר שלדעתו הרי הוא מכותלי הרחם מלמטה בתחתית הרחם אצל פה הרחם ואינם מן המקור כלל רק מפי הרחם וצוה עליה שתעשה כפי שצוה עליה הדאקטער הראשון שתזלף מים בתוך עומק הרחם והוקל לה מעט ומקוה כאשר תעשה הרפואות כפי אשר פקד עלי' תתרפא לגמרי ממחלתה. והנה האשה אמרה שבעת שתגיע לה הוסת לפעמים רחוקות תוכל לנקות עצמה שנים או שלשה ימים שתהיה נקיה לגמרי אבל זה מעט מן המעט ועל הרוב היא שופעת דם ולא תוכל להרגיש כלל אם בעת ווסתה אינה רואית גם אותו דם שדרכה לראות בעת שאין זמן ווסתה רק שמרגשת כאב כדרך הנשים בעת הגעת ווסת מזה שופטת שהוא דם ווסתה:
ב והנה חפשתי למצוא היתר לה ובאמת אחר כי הרופא שופט שהוא מכותלי הרחם ואינו במקור כלל א"כ אדרבא זו ריעותא דלא שייך הס"ס דאיך נוכל לומר שמא מן הצדדים ואת"ל מן המקור שמא דם מכה הוא דהא אם מן המקור הוא בודאי דם נדה הוא דבמקור ליכא מכה וכבר האריך בזה בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סימן מ"א ובכמה תשובות וגם שייך לומר וכי לעולם לא תהי' טמאה כיון שא"י כלל אם בזמן הווסת לא תראה דם הלז וגם לא תוכל לטהר כלל ומה שעשה הרב וצוה עליה שסגי שתבדוק יום אחד שלשה פעמים לא ידעתי מהו שח ועכ"פ צריכה לבדוק ביום הא' וביום הז' ועיין סימן צ"ו. ולכאורה ראיתי עוד ריעותא שהרי אפילו יש הוכחה שהיא דם נדה שהרי בעת מניקתה לא ראתה כלל ש"מ כיון שהיא מוחזקת מסולקת דמים ע"כ לא ראתה ואח"כ התחילה תיכף לראות. אמנם חשבתי שאין ראיה כי מה שאמרו מניקת בחזקת מסולקת דמים לא על דם נדה בלבד אמרו ואפשר שכל דמים מסולקים ובין למ"ד דם נעכר ונעשה חלב או שאבריה מתפרקים אף כל הדמים בכלל זה וצויתי לשאול הדאקטיר בזה ואמר שכן הוא וא"כ אין מזה ראיה אבל עכ"פ כל שלא תוכל לנקות עצמה כלל שוב הוה בכלל וכי לא תהיה טמאה לעולם וגם הס"ס ליתא וכמ"ש הנוב"י הנ"ל:
ג והנה כאשר עיינתי בזה ראיתי ונתון אל לבי דהאשה זו אין לה תקנה כ"א הבדיקה המוזכר ברמ"א סימן קצ"ח. וטרם יהיה כל שיח נבאר דברי הרמ"א שם וז"ל אך יש מחמירין שלא להתיר רק באשה שיש לה וסת להצריכה בדיקה דהיינו קודם שתשתין תבדוק עצמה היטב בחורין ובסדקין ואם לא תמצא דם תכניס מוך נקי על המקור בפנים ותשתין ותקנח עצמה יפה ממי רגליה ותוציא המוך אם נקייה היא הוכחה גדולה דאין הדם מן המקור והכי נהוג ואם בדקה עצמה ג"פ בכה"ג ומצאה המוך נקי מותרת אח"כ בלי בדיקה שלא בשעת ווסתה וכו' ובדגול מרבבה כתב דדברי רמ"א תמוהים דהתחיל בבדיקה ג"פ וסיים דחזקה דדם מכה הוא. ולדעתי אין ענין זה לזה ושני גווני יש בבדיקה אם בדקה כפי המבואר כאן ומצאה מוך נקי ובבדיקה מצאה דם א"כ מוכח שדם הוא מן הצדדים א"כ למה לנו בדיקה ג"פ בפעם אחד סגי שכבר נודע שיש לה במקום מי רגלים מכה המוציאה דם אבל מה דבעי במהרי"ל ג' פעמים היינו אם לא מצאה דם כלל ואז הטעם שכבר נעקר הווסת בזה שהיה לה ווסת במעשה מי רגלים שתמיד עם מי רגלים היתה רגילה לראות דם ובזה צריכה ג"פ וכן מבואר בהדיא בתשובת מהר"ם שבמרדכי הנ' שעליו רמז מהרי"ל בתשובה שם מבואר להדיא שג"פ שהצריך הוא מטעם עקירת הווסת וכ"כ בתשובותיו סימן מ"ח ובתנינא סימן צ' וסימן ק"ב. ובאמת שזה תימה גדולה ולפענ"ד נראה דהנה הש"ך כתב שבדיקה זו לא בדיקה מעליותא היא וביאר בחוות דעת שגם אם המוך נקי יש לומר שירד בחורים וסדקים ולא יגע בהמוך והביא ראיה מריש נדה דאמר מוך אגב זיעה מכווץ כוויץ ע"ש שהאריך ובאמת שבנוב"י בעצמו בסי' מ"ה שם מוזכר תשובת הגאון החסיד מוה' חיים צאנזיר ז"ל שהאריך ג"כ במה שסמך הנוב"י ראשו ורובו על בדיקה זו והוא כתב שאי אפשר שלא תנוד רגע אחת המוך ממקומו ואז יכול להיות שירד הדם לחורין ולסדקין ולא יגע במוך יעו"ש והנוב"י האריך שם והרגיש בהך דמוך אגב זיעה מכוויץ כוויץ וע"ש מ"ש בזה. והנכי יוסיף להפליא דלו יהא רק ספק אם יהיה מוך דחוק שלא יתנדנד או שירד למטה ולא יגע במוך מ"מ עכ"פ מידי ספיקא לא יצא:
ד והנה ל"מ לשיטת המהרשד"ם מובא בש"ך חו"מ סימן רל"ב ס"ק ט"ו במי שפרע לחבירו ואח"כ בא המלוה לומר שמצא מטבע מזויפת בתוך מעותיו והלה טוען שא"י דהו"ל כא"י אם פרעתיך והיינו משום שכל שודאי נתחייב לו והספק בפרעון אם היה פרעון טוב מוקמינן אחזקת חיוב א"כ ה"ה כאן דהיא בחזקת טומאה קיימא והבדיקה היא ספק אם נטהרה מוקמינן אחזקת טומאה מקודם אלא אף לשיטת הט"ז סימן ע"ה שם שכתב דהו"ל כא"י אם נתחייבתי לך היינו משום ששם עכ"פ אתרע החזקת חיוב שבתחלה דבתחלה היה חייב עד"מ מנה וכאן אף שיש ספק בקצת מטבעות עכ"פ אינו חזקת חיוב הראשון והדבר דומה לפענ"ד למ"ש הר"ש פ"ב ממקוואות דכל שבודאי יצא מחזקה הראשונה עד"מ שתחלה הי' טומאה מה"ת ואח"כ נולד ספק טומאה דרבנן אתרע החזקה הראשונה וה"ה כאן שעכ"פ מתרע החזקה הראשונה שהיה מקודם אבל כאן כל שספק בבדיקה אם היא בדיקה יפה שוב נשאר החזקת טומאה הראשונה שהי' מקודם. וע"כ נראה דזה טעמו של הרמ"א שמצריך ג"פ והיינו דכשם דעקירת ווסת צריך ג"פ משום שבפעם אחת ושתים אמרינן דמקרה הוא אבל שלשה היה חזקה דהמקרה לא יתמיד ה"ה כאן ניהו דבפ"א ושתים יש לחוש שמא נתנדנד המוך קצת ממקומו אבל ג"פ המקרה לא יתמיד ובודאי הוא מופת ברור שבודאי היא שלא מן המקור שאל"כ איך שייך מקרה שלשה פעמים ולכך מצריך ג"פ. ובזה מובן מ"ש הש"ך דלאו בדיקה מעליותא היא. ולפמ"ש מובן הסברא דהרי מדצריך ג"פ ע"כ דהוא מטעם שבפעם א' וב' יש לומר שנתנדנד ממקומו א"כ ניהו דבג"פ אמרינן דלא שייך שיקרה כן ג"פ אבל עכ"פ לאו בדיקה מעליא היא. ובזה מובן גם קושית הש"ך דהקשה דכאן לא שייך וכי לעולם לא תטמא והקשה הנוב"י ובח"ד דגם כאן שייך וכי לעולם לא תטמא דהא לאחר הבדיקה שוב א"צ לבדוק ולפמ"ש אתי שפיר דהרי כל שהי' ג' פעמים וא"כ הוה כעקירת ווסת לא שייך לומר וכי לעולם לא תטמא דהא תטמא כשתמצא על המוך וא"ל דל"צ בדיקה אח"כ דזה אינו דאם באמת היא טמאה ממילא לא תתחזק ג' פעמים ואם תתחזק ג' פעמים ע"כ שבדיקה מעליותא היא א"כ מהראוי שלא תטמא ולמה נחוש שמא תתקלקל וז"ב כשמש. וע"ז תירץ הש"ך דמכל מקום לאו בדיקה מעליא היא והיינו משום דצריך ג"פ א"כ לכך דוקא כשיש לה ווסת סמכינן ע"ז. ומעתה משפט האשה שבנ"ד הוא כפי המבואר בנוב"י סימן מ"ו שתבדוק במוך נקי וא"כ שלא בשעת ווסתה תהיה טהורה ואף כשלא תכניס כ"כ בעומק תהיה טהורה ובשעת ווסתה תוכל להפסיק בטהרה ע"י בדיקת המוך וביום א' וביום השביעי תצריך להכניס המוך בעומק הרחם ואם תמצא נקייה בג"פ תהיה נקיה וטהורה ואם חלילה תמצא על המוך דם שוב אין לה תקנה ודו"ק: ובמ"ש למעלה בדברי הט"ז בחו"מ סימן ע"ה יתישב מ"ש על הגליון דק"ל מב"ב דף ל"ב והובא בש"ע סימן נ"ח דהשטר קיים. ולפמ"ש אתי שפיר דשם קאי אם כל המעות הי' רעים אבל במקצת הורע החזקה הראשונה עכ"פ במקצת. אברא דלפ"ז בטוען פרעתיך מקצת והודה לו המלוה ועל מקצת טוען א"י אם פרעתיך לא היה ראוי לחייבו דשייך טעמו של הט"ז דכבר הורע החזקה במקצת וצ"ע:
סימן יט
א הנה בא לפני אברך אחד שנשא אשה ונודע לו שאשתו חולנית בחולי המתדבק ר"ל והראה לי גב"ע מהרב המאה"ג מוה' יעקב סגן הכהן נ"י אבד"ק קאזליב שגבה עדות שלא בפני האשה שהיתה חולנית החולי הלז טרם שנשאה והוא לא ידע מזה וזה כמה שבא לפני אבי הבעל הלז ובקש מאתי להכניס עצמי בזה ולא רציתי עד כי בקיץ הלז שנת תבר"ך בא אבי האשה אלי ואמר כי אשלח אחר רופא לבדוק אותה וכן עשיתי והנה הרופא יהודי אמר לי כי אף שעה אחת א"י להיות עמה כי היא חולנית ומצורעת אח"כ בא אלי הרופא בעצמו בלא קריאה וכבר היה אצלו אבי האשה והכרתי כי בא בשכרו והגיד לי כי החוטם שכבר שקוע לא תתקלקל עוד. והנה טרם יהיה כל שיח נבאר דברי הרא"ש כלל מ"ב שממנו מקור הדין המוזכר בש"ע סימן קי"ז סי"א וז"ל אמת הוא שחכמי התלמוד אמרו בין שנולדו בו מומין גדולים בין שנולדו בו מומין קטנים כופין אותו להוציא בודאי ט"ס יש כאן וצ"ל אין כופין ורגמ"ה פירש בתשובה אחת דנכפה הוה מום גדול רצונו דמום גדול יותר ממומין גדולים שבמשנה ובזה מודים חכמים דכופין להוציא ובאשה אמרו חכמים נסתחפה שדהו ואם בא לגרשה צריך ליתן לה כתובתה ועתה בימי חכמי התלמוד אם אירע מום זה באשה היה מגרשה ומתחייב לה כתובתה ויפרע מה שנמצא בידו והשאר כאשר תשיג ידו. ועתה שתיקן הגאון ר"ג ז"ל שאין לגרשה בע"כ איך יתכן שיתחייב לה שכו"ע א"כ יפה כח האשה הרבה מכח האיש דאילו נולד מום זה באיש אין אומרים יכפוה להיות אצלו אלא כופין אותו להוציא ויתן כתובתה ואם נולד מום זה באשה יכפוהו להיות אצלה ולפרנסה השתא ומה באיש שאינו מוציא אלא לרצונו כופין אותו להוציא ויתן כתובתה אם נולדו בו מומין ואשה שמתגרשת בע"כ לא כ"ש אלא שר"ג עשה גדר לדבר וכי לאו ק"ו שלא עלתה על לבו על כיוצא בזה לעגן האיש ולבטלו מפ"ו אלא ודאי יגרשנה ויתן לה הכתובה כי כולי האי לא יפה בתקנת כח האשה מכח האיש. אך כי ראה הדור פרוץ ומזלזלין בבנות ישראל בזריקת גט ותקן להשוות כח האשה לכח האיש כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה אבל לא יתכן כלל לומר במקום שהאיש כופין להוציא לא יגרשנה בע"כ ואף את"ל שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ מ"מ במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שאר וכו"ע ואינה יכולה לומר אין רצוני לקבל גט עד שיפרע לי כתובתי דזו אינה טענה כיון דמן הדין היא חייבת לקבל גט וכו' ע"כ דברי הרא"ש. ולכאורה אין פירוש לדבריו מתחלה פלפל שר"ג לא תיקן במקום שכופין האיש להוציא שלא יגרשנה בע"כ וע"ז הביא וז"ל ואף את"ל שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ א"כ משמע שגם בזו היתה תקנת ר"ג דלא יגרש בע"כ אף שבאיש כופין להוציא וא"כ איך שוב כתב במקום שהאיש כופין וכו' אף האשה כופין אותה לקבל ג"פ הרי דדבריו סותרין זא"ז ובזה האריכו הח"מ והב"ש וכל אחד פירש לפי דרכו וגם בשו"ת נוב"י מהד"ת סימן ק"ד כתב בזה וגם בק"א להפלאה האריך בזה וכ"כ בזה תשובה לש"ב הגאון מסאנז ובכמה תשובות וכעת אכתוב דבר חדש. והנה בהך דאמרינן בכמה מקומות דלא חלקו בגזירות האריך הט"ז באהע"ז סימן קי"ט לחלק וז"ל היכא דיש חילוק מצד האדם שלזה יש טעם להתיר אמרינן שזה לא נכנס בכלל הגזירה שלא גזרו אלא על הראוי לאותה גזירה אבל שמצד הנר לא חילקו כיון שיש בו איסור כשהוא למטה לא נפקע האיסור אם מגביהו או מסגירו בעששית דכיון שנאסר נאסר משא"כ בחילוק שבין אדם לאדם דאמרינן שזה לא נאסר מעולם כיון שלא גזרו בפי' ע"ז בשביל זה ה"נ כאן אמרינן דמעולם לא נכנס בכלל הגזירה וכו' ע"ש ולפ"ז יש לומר דזו סברת הרא"ש בתחלה כתב דכיון שהיא נכפית י"ל דע"ז לא גזר רגמ"ה ולא שייך חרגמ"ה בנכפית כלל ואח"כ כתב די"ל דניהו מצד האשה לא שייך חרגמ"ה ולא שייך לא פלוג מכל מקום יש לומר דרגמ"ה גזר ששום בן אדם לא יגרש בע"כ ונמצא דמצד האיש שייך לא פלוג לזה כתב דמ"מ במה שבאיש כופין לגרש מכ"ש גבי אשה ובזה לא תיקן רגמ"ה כלל להעדיף כח האשה מכח האיש וז"ב כשמש בפשט דברי הרא"ש. ומעתה מבואר שבכה"ג שהוא חולי המתדבק לא גזר רגמ"ה וכופין להוציא ועיין בכה"ג סימן קנ"ד שמבואר שבחולי הצרפתי כופין באיש מכ"ש באשה וגם הבעל אינו נאמן לומר שנרפא כמ"ש מהר"א ששון ומכ"ש האשה שאינה נאמנת לומר שנרפאת ואף שהרופא אמר כן אני מעיד שבא בשכרו ואינו נאמן לחזור מדבריו הראשונים ממה שהגיד לזוגתי הרבנית ובמעמדי בתחלה. והנה לכאורה תמהתי מדוע לא נזכר בדברי הרא"ש וטור וש"ע הדין לישא אשה על אשתו אם מתירין לו והנראה בזה דבר חדש. והנה טרם יהיה כל שיח נברר מה משפט חרגמ"ה לישא אשה על אשתו אם הוא חמור מחרגמ"ה לגרש בע"כ או לא. ויש בזה סתירות בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סימן א' ובמהד"ב ובתשובה אחת כתבתי בזה באורך ואינו לפני וכעת אני אומר דבר חדש דחר"ג לישא אשה על אשתו חמור בצד א' וקיל בצד א' והחמור הוא בזה שלא לגרש בע"כ אין האיסור רק על הבעל אבל שלא לישא אשה על אשתו גם על האשה שרוצית לישא אותו יש חרגמ"ה ומטעם דמה לה ולצרה הזאת ולישא אותו ולהשיג גבול הראשונה ואף במקום שיש לומר שאם עבר וגירש מה שעשה עשוי אבל מצד האשה כל שלא גירש בע"כ יש לומר דמוכרח לגרש השניה דניהו שהוא רצה להציל עצמו ועשה תחבולות ואהני מעשיו אבל היא למה לה לעשות כן ועיין כתובות ר"פ האשה שנפלו לה נכסים משנתארסה ב"ה אומרים לא תמכור ואם מכרה קיים פירש"י בע"ב וז"ל לכתחילה לא ואם בא לוקח לב"ד לימלך אמרינן לי' לא תזבון כמ"ש התי"ט שם והמלמ"ל פ"ו מזכיה וכאן עדיף יותר דמצדה חל חרגמ"ה ולא אהני מעשיו ומחויב לגרשה ועיין באהע"ז סימן ע"ז ס"ב וח"מ וב"ש שם ותמצא דלדיעה הראשונה בתקנת יב"ח דמתירין לו לישא אחרת היינו משום דמצד האשה כיון שהיא מרדה עליו א"כ אין לחוש לתקנתה ולכך מתירין לו לישא אחרת אבל במקום דהיא לא מרדה ורק שמאוסה עליו משום חוליה וכדומה בזה חמיר רגמ"ה שלא לישא אשה על אשתו. ובזה אוכל אומר דלאחר שהאריך הרא"ש דבנכפית כופין אותה לגרש א"כ שוב אם לא תקבל הג"פ יכול למנוע ממנה שכו"ע ושוב יכול לישא אשה על אשתו דלא שייך חרגמ"ה על השניה דאינה עושית מעשה רשע נגד הראשונה דהא יכול למנוע שכו"ע ממנה וא"כ הנה זה נהנה וזה לא חסר ולכך נראה מה שלא נתפשט היתר מאה רבנים רק במשוגעת ולא בשאר דברים היינו משום דבמשוגעת לא אכפת לן מצד האשה הראשונה דהא הבעל אי אפשר לדור עמה בשום פנים דא"י לשמור נדותה וכדומה וא"כ השניה לא עשתה שום רשע. אבל במאיס עליו מצד חליה וכדומה כל דלא ברור שיכול לגרשה בע"כ לא התירו חכמים לישא אשה על אשתו מצד חרגמ"ה מצד האשה וז"ב כשמש: