אור ברסלב

שואל ומשיב מהדורא רביעאה· רבי יוסף שאול נתנזון

כרך ג

כרך ב

סימן א

א ביאור ענין תיקו מה דינו אם תפס אם מפקינן מיניה ושאר פלוגתא דרבוותא.

ב הנה מראש צורים נראה הרא"ש בב"ק פ"ב גבי יש העדאה לצרורות תמה על הרי"ף דלמה לא הביא האבעיא הלז וכתב דאין העדאה בבבל וע"ז כתב מיהו תימה למה לא הביא הך בעיא דר"א אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק ואפשר דס"ל דאין נפקותא בבעיא זו כיון דקנסא הוא ואין גובין בבבל ורק אם תפס לא מפקינן מיניה עד דמשלם ח"נ וע"ז תמה הרא"ש כיון דספיקא דדינא הוא מה מהני תפיסה כיון דשלא כדין תפס וע"כ העלה דאף בתפס לא גבי רק רביע נזק ע"ש ועכ"פ הבין בדברי הרי"ף שס"ל בהא דתיקו דאי תפס לא מפקינן מיניה אבל הנימוק"י כתב בפ"ק דב"מ שדעת הרי"ף דבתיקו אי תפס מפקינן ולכך כתב האבעיא דרועה מזוין לפשוט דפטור משום דאף תפס מפקינן מיניה וא"כ דברי הרי"ף סותרין. ולפע"ד נראה דיש לומר דבאמת הרי"ף ס"ל דתיקו מפקינן כמ"ש הנימוק"י משמו ורק דמקום יש בראש לחלק. וטרם יהיה כל שיח נבאר דברי הנימוק"י בעצמו דבסוף דבריו כתב וכ"ז בספק ממון שדינן לנתבע לקולא דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה אבל תיקו שדינן שיחלוקו ואין אחד מהן מוחזק יותר מחבירו אם תפס אחד מהם אין מוציאין מידו וכ"כ הרי"ף ז"ל בהנך בעייא דריש פרק המפקיד שעלו בתיקו ופסק בהם הרב ז"ל דחולקין דאם קדם אחד מהם ותפס דאין מוציאין מידו. ובראשית ההשקפה תמהתי דהא הנימוק"י כתב בעצמו דדעת הרי"ף דתיקו מפקינן מיניה אך צ"ל דע"כ לא אמרינן דאי תפס מפקינן מיניה רק בספק האבעיא דיש לחבירו חזקת ממון דאז הוה אמרינן המוציא מחבירו ע"ה א"כ גם בתפס מפקינן מיניה אבל בספק האבעיא דאמרינן חולקין וכגון הנך דפרק המפקיד דהספק הוא אם הכפל שייך להמפקיד או להשומר וא"כ שניהם אין מוחזקים דהגנב משלם ולהגנב בודאי לא שייך חזקת ממון דהוא ממנ"פ משלם אם להמפקיד או להנפקד א"כ בספק חולקין ולכך כל שתפס אחד מהם אין מוציאין מידו והן הן דברי הנימוק"י דדוקא בספק ממון דיש לחברו חזקת ממונא דאמרינן המוציא מחבירו ע"ה אבל בתיקו שדינו בהן דיחלוקו כגון הנך האיבעיא דר"פ המפקיד בכה"ג אי תפס לא מפקינן מיניה וז"ב כשמש. ומעתה מזה ראיה ברורה דס"ל להרי"ף דבתיקו מוציאין מידו דאי כדעת הרא"ש דבכל תיקו אין מוציאין מה האי דכתב ב"פ המפקיד דיחלוקו ואי תפס לא מפקינן מיניה והא בכל תיקו הדין כן וע"כ דבתיקו שהדין שהמוציא מחבירו ע"ה אמרינן דמוציאין מידו רק בתיקו שהדין בו דיחלוקו בזה אמרינן דאי תפס לא מפקינן מיניה וז"ב והיא ראיה ברורה לדעת הנימוק"י בדברי הרי"ף. ואחרי אשר זכינו לזה הבא נבא לבאר דברי הרי"ף בב"ק שם והוא דלפמ"ש הנימוק"י יש חילוק בין היכא דשייך חזקת ממונא או היכא שאין אחד מוחזק יותר מחבירו ולפ"ז נראה לי ברור דזה דוקא בממון דיש לחבירו חזקת ממונא אבל בקנס דח"נ דמגופו משתלם וא"כ ל"מ לשיטת ר"ת דצריך לתפוס גוף הדבר המזיק א"כ כשאנו דנין ע"ז שהזיק והניזק תפוס בו מה שייך לומר בזה חזקת ממונא דמרא קמא הא בהדבר המזיק אין אחד מהם מוחזק יותר מחבירו דמשעה שהזיק הרי הוא בחזקת שניהם לר"ע דס"ל שותפי נינהו ואדרבא הוא מוחזק יותר שהרי תפס בו כעת ואף לשיטת החולקים דס"ל דא"צ שיתפוס בדבר המזיק מכל מקום כיון דתופס בעד דבר המזיק ולענין מה שהזיק דאינו משתלם רק מגופו ועל דבר המזיק בעצמו אין כאן חזקת ממון לזה יותר מלזה וכל שתפס לא שייך חזקת מרא קמא דהרי כבר אתרע חזקתי' דכל שתפסו להמזיק בעצמו הרי הוא בחזקתו וז"ב כשמש. ובלא"ה כיון דעכ"פ רביע נזק ודאי מגיע לו וא"כ הוה ודאי עכ"פ ברביע א"כ גם לענין הרביע השניה ג"כ הוה מוחזק ול"ד למ"ש התוס' ריש ב"מ ד"ה וזה דאין סברא שבשביל שהוא ודאי בחציו שיועיל לחצי השניה היינו שם דיש לומר דלא הגביה רק מחצה אבל כאן הספק הוא בדין אם יש שינוי או לא והספק הוא ספק כולל וכל שמוחזק לרביע עכ"פ יצא התם הלז מחזקת מ"ק לרביע וכל שיצא מחזקתו מ"ל רביע מ"ל חציו וז"ב ודו"ק וא"ל כיון דצרורות עצמן מעליה משלם דקי"ל כר"פ כדאמרו בב"ק בדף ג' מלתא דאבעיא ליה לרבא מפשט פשיטא לי' לר"פ וא"כ שייך חזקת מ"ק דז"א דכיון דעכ"פ בהך שינוי בצרורות דזה ודאי קנסא הוא וא"כ בזה ודאי אינו משלם רק מן הגוף ולא מעלי' דהרי אין דנין אותו בבבל וא"כ עכ"פ בזה כבר יצא מחזקתו וא"כ כל שתפס בעד הח"נ לענין מה דיכול להשתלם מגופו אתרע החזקת מרא קמא ובלא"ה כיון דעכ"פ אותו דבר המזיק יצא מחזקתו גם כשתופס דבר אחר מכל מקום כיון דבא לתפוס בשביל דבר זה דיצא מחזקתו לא שייך חזקת מ"ק ועיין בטוש"ע חו"מ סי' ש"ן סעיף ז' ח' ובסמ"ע שם דמבואר דיכול לתפוס דבר אחר ולומר קים לי דהיא תולדה דרגל ומשלם מעליה ולפמ"ש א"ש וכמ"ש וגם לפמ"ש הנימו"קי לענין אם טוען אגרתי' בדמי דלא מהימן במיגו והוה קולא לתובע וחומרא לנתבע ואף דבכל מקום אמרינן קולא לנתבע כאן דריע טענתי' דהנתבע והתובע מסתבר טענתי' אמרינן קולא לתובע ע"ש ובהגהת ד"ת חולק עליו ע"ש ולפמ"ש יש לי ראיה מדברי הרי"ף דהא כאן ריעא טענתי' דנתבע דעכ"פ מגופי' ודאי מגיע לו כל שתפס החצי וא"כ אין לך ריע טענתי' גדולה מזו ואמרינן קולא לתובע וז"ב. והנה מ"ש הנימוק"י דבדבר דעבידא לגלויי לא מפקינן והביא מהך דמקבל גבי שטר צ"ע דלעיל לענין שטר שכתוב בו סלעים כתב ראיה מהך דמקבל דהטעם דלא מפקינן מיניה משום דאין עדות מעליא ומידי היסת לא נפקא והרשב"א חולק ואומר משום מלתא דעבידא לגלויי והיאך כתב כאן בפשיטות דמשום דעבידא לגלויי ובאמת שצ"ע על הנימוק"י למעלה מ"ש בשם הרמב"ן דהטעם משום דלאו עדות מעליא דהרי בב"מ דף ק"ו מבואר משום דהוה מלתא דעבידא לגלויי וצ"ע גם מ"ש הנימוק"י דבספיקא דתרי ותרי לא אמרינן אוקי מלתא אחזקתה כמו באיסור דלא אמרינן אוקי אחזקתה צ"ע דשם מדרבנן מחמירין ולא אזלינן בתר חזקה ולענין ממון לא שייך להחמיר דמה שהוא חומרא לזה הוא קולא לזה וכ"כ מהרש"א בהדיא בכתובות דף כ"ו והרבה הארכתי בזה בקונטרס מיוחד ביו"ד סי' כ' ועיין בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ער"ב שהרחיב הדיבור בספק פלוגתא דרבבוותא והאריך בדברי הרי"ף בענין תיקו ורוב דברי התומים בענין הלז נכללים בו ע"ש ודו"ק: והנה במ"ש למעלה להקשות על הנימוק"י במ"ש דגבי תרי ותרי לא שייך לאוקמא אחזקה והקשיתי דל"ד לאיסור דמחמרינן מדרבנן משא"כ ממון דלא שייך להחמיר דמה שהוא חומרא לזה הוה קולא לזה וכמ"ש המהרש"א בכתובות דף כ"ו כעת נתיישבתי בזה דדברי הנמוק"י נכונים והוא מדברי הרמב"ן הובא בשיטה מקובצת וכוונתו דבזה מועיל תפיסה ואוקמא ממונא בחזקת שתופס בהן השתא והמהרש"א לא כתב רק דלא שייך להחמיר מדרבנן בממון רק דמוקמינן את הממון בחזקת מי שהוא בידו עתה או דמוקמינן אחזקת גברא ע"ש. עכ"פ דברי הרמב"ן והנימוק"י נכונים ומדברי הרמב"ן והנימוק"י האלו וכל ההולכים בשטתם יש להביא ראיה להתה"ד סי' של"ד שדעתו שעד מסייע פוטר משבועה אף בע"א מכחיש והש"ך סי' פ"ז ס"ק ט"ו חולק עליו וכתב דבכל עד ועד לשבועה וה"ה בתרי ותרי לגבי ממון הו"ל כמאן דלתנהו לתרווייהו ואם חייב שבועה בלי עדותן גם כעת חייב שבועה ע"ש. ומן האמור תפיסה גדולה עליו דא"כ יקשה היאך מועיל תפיסה בתרי ותרי הא בכל ספק ל"מ תפיסה וע"כ כיון דתרי מעידין כדבריו הו"ל כודאי ואינו בדין שיוציא ממון מרשות התופס כיון ששני עדים מעידין כדבריו ואי נימא דבתרי ותרי אמרינן סלק עדותן כמאן דליתנהו שוב ל"מ תפיסה מספק ואוקי ממונא בחזקת מרי'. ומעתה ה"ה לענין שבועה כיון דהוה ספק בשבועה דאותו שמסייע לו פטרו א"כ יכול לומר שקים לי כאותו עד שמסייע לי ובספק שבועה כתב הש"ך בעצמו שם ס"ק יו"ד דאין יכולין להוציא מספק דיכול לומר קים לי ומכ"ש כשיש שנים המסייעים לו. שבתי וראיתי שיש לישב דברי הש"ך דבאמת יש לומר דתרי ותרי סליק עדותן כמאן דליתנהו אך זה דוקא אם נימא דתרי ותרי ספיקא דרבנן דמן התורה אמרינן אוקי תרי להדי תרי ואשה אוקמה אחזקה כדאמרו ביבמות דף ל"א הרי דאי תרי ותרי ספיקא דרבנן אין אומרים דאוקי תרי להדי תרי והיינו סלק אבל אם נימא דתרי ותרי ספיקא דאורייתא שפיר אמרינן דלא סליק עדותן. ומעתה הרמב"ן לשיטתו דס"ל תרי ותרי ספיקא דאורייתא שפיר כתב דמועיל תפיסה אבל לדידן דקי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן שפיר אמרינן סליק וז"ב מאד. ובזה יש לומר דלכך ניידו התוס' והרא"ש מחלוקו של הרמב"ן וחלקו חילוקים אחרים בין כשטוען ברי או שתפס קודם שנולד ולא כתבו דתרי ותרי שאני משום דלשיטתם דתרי ותרי אינו רק ספק דרבנן ואמרינן סליק יקשה למה מועיל תפיסה מספק וע"כ הוכרחו לומר משום שזה טוען ברי. והנה ראיתי בקונטרס הספיקות לאחי הקצה"ח ז"ל בכלל ב' שהביא קושית התומים בהא דמשני הש"ס בסוגיא דשור שהיה רודף דמיירי כשתפס דא"כ אמאי לא ישתלם כמו שאמר הניזק דכל היכא שיש דררא דממונא בלי טענותיהם מועיל טענת ברי ע"ש ולפענ"ד נראה דע"כ לא מהני טענת ברי רק משום דהוה ספק וכל שטוען שבדין תפס הו"ל ככל כפירת ממון דפטור בכ"ה ולכך מועיל תפיסה ולפ"ז כאן דפלגא ניזקא דתם הוה קנס ואינו משתלם רק ע"פ ב"ד דאשר ירשיעון אלקים כתיב ואף דמיירי שיש עדים שעכ"פ הזיק וכמ"ש הרא"ש דאל"כ הוה מודה בקנס מכל מקום זה דוקא לענין דלא הוה מודה בקנס אבל מכל מקום אינו מחוייב קנס דפ"נ עד שירשיעון אלקים דהא העדים אינם יודעים מי הזיק הגדול או הקטן וא"כ מה מועיל טענת ברי שלו דלא נתחייב רק ע"פ ב"ד והב"ד א"י לחייב רק הקטן לגדול וכן אפכא וכל הטעם דמועיל תפיסה הוא משום דעביד אינש דינא לנפשיה וכמ"ש הש"ך בסי' כ"ה וכאן דהב"ד צריך לחייב וא"כ ל"מ תפיסה רק לענין טענת המזיק דזה מחוייב ממנ"פ ושפיר מועיל תפיסה שלא יהיה מקרי טענו חטים והודה לו בשעורים וז"ב מאד. ובלא"ה לפמ"ש הרא"ש דבעינן שיתפוס קודם שעמד בדין ועיין בקונטרס הספיקות שם מ"ש בטעמו וכאן לא מקרי תפיסה קודם שעמד בדין דהב"ד צריך שיחייבו וז"ב. ובזה יש לומר הא דלא משני גם ברישא כשתפס וכתבו התוס' בד"ה ראוי כיון שאין תביעתו אלא על הגדול ל"מ תפיסת הקטן והרא"ש האריך בזה דמ"ט בדבר ולפמ"ש אתי שפיר כיון דהוא טוען שהמועד הזיק א"כ אינו תופס גוף דבר המזיק וכל שאין תפיסתו בגוף הדבר אף החולקים על ר"ת וס"ל דמועיל תפיסת כל דבר מכל מקום במה שאינו תופס גוף הדבר שוב שייך המוציא מחבירו ע"ה וכמ"ש התשב"ץ הנ"ל שם בהדיא וא"כ גם לענין חטים ושעורים לא מועיל תפיסתו בזה ודו"ק.

ג והנה בתומים וקצה"ח סי' פ"ז שם הקשו על הש"ך דס"ל דאמרינן בתרי ותרי סליק עדותן כמאן דליתנהו מהא דכתב הש"ך בעצמו בסי' ע"א ס"ק ב' דאם שני עדים מעידים שהשטר פרוע ושני עדים אומרים שלא פרע דלא מגבינן ביה ע"ש. ולפענ"ד נראה דש"ה דכל טעמו שאינו נאמן לטעון בשטר שהוא פרוע משום דמצי לומר שטרך בידי מה בעי וכאן דיש שני עדים שפרע יש לומר דסמך על עדים וגדולה מזו כתב רשב"ם בב"ב דף ע' דכל שהיה יכול לפטור עצמו בטענת נאנסו לא חש על שטר מכ"ש בזה דיש לו עדים ובפרט דבספק תרי ותרי ל"מ תפיסה אליבא דכ"ע אם מטעם הרמב"ן ואם מטעם הרא"ש דטוען ברי ובזה לא הבינותי מ"ש הש"ך סי' ע"א דלא מגבינן ולא קרעינן ומשמע דאם תפס המלוה לא מפקינן מיניה והוא תמוה דבתרי ותרי לא מועיל תפיסה ובזה י"ל גם קושית הש"ך על הסמ"ע שם דשם דנתן נאמנות להמלוה כשנים וא"כ איך שייך דסמך על העדים שאומרים שפרע הא ידע דאיכא תרי כנגדו שהרי האמין למלוה כשנים ובשלמא בשאר שטר שיש עדים יש לומר דהוא ידע שהאמת שפרע וכמו שהעידו שנים ולא ידע שיש עדים שקרנים שיאמרו שפרע משא"כ כאן דנתן נאמנות בשטר ואיך לא חש לזה וצ"ע בזה ודו"ק. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הרי"ף פ"ב דכתובות גבי ערעור דגזלנותא דפריך הש"ס דתרי ותרי נינהו ופירש הרי"ף דהיינו דלא מפקינן ממון אפומא דהאי גברא דכיון דהוה תרי ותרי הו"ל ספק פסול ולא מוציאין ממון ע"י ומביא ראיה מהא דאמר ומגבינן ביה ואמאי תרי ותרי נינהו ע"ש ובאמת ששיטת הר"ח הוא דתרי ותרי האי גברא כשר מספק דמוקמינן אחזקתי' והר"ן כתב דבאמת ראית הרי"ף אינו ראיה דפשיטא דבשטר כל שיש עדים הפוסלים ומכחישים אמרינן מה חזית דנוקמא הנך בחזקת כשרות נוקמא הנך משא"כ בשתי כיתי עדים דמכחישים בב"א ע"ש ולפמ"ש יש לומר דבהכי פליגי הר"ח והרי"ף דהר"ח ס"ל דתרי ותרי אמרינן סליק עדותם והו"ל כמאן דליתנהו לתרווייהו ואוקי גברא אחזקת כשרות אבל הרי"ף ס"ל דתרי ותרי הוה כמאן דאיתנהו לתרווייהו וא"כ שוב הו"ל האי גברא ספק פסול מכח שני עדים הפוסלים אותו ולזה שפיר מביא מהך דאמרו ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו והיינו משום דגם שם אם הוה אמרינן דסליק לא היה מועיל תפיסה כמ"ש למעלה וע"כ דלא אמרינן סליק וזהו עיקר ראיות הרי"ף דאמרינן דתרי ותרי נינהו ולא אמרינן סליק דא"כ הוה מפקינן מיניה ובאמת תו לא מגבינן ביה והש"ס לא מתמה רק ומגבינן ביה ואמאי תרי ותרי נינהו אבל תפיסה מועיל ומשום דלא אמרינן סליק. ובזה מיושב היטב מה שהקשה הר"ן מהא דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה אלמא אע"ג דפסלו אהדדי מוקמינן להו אחזקתייהו ומפקינן ממונא אפומא ע"ש שהאריך ליישב. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דתרי ותרי הוה גברא בחזקת פסול משום דכל דלא אמרינן סליק הרי יש כאן שני עדים הפוסלים ופסול מספק ולפ"ז זהו כשמעידים בב"א על ענין אחד אבל כשמעידים על ענין אחר א"כ לענין זה שוב יש להעדים הללו חזקת כשרות ומוציאין ממון מספק מידי דהוה אם אמרינן סליק והוה כמאן דליתנהו הי' הגברא בחזקת כשרות מכ"ש כשהם באים להעיד על דבר אחר א"כ פשיטא דהוה כסליק עדותן במה שהכחישו עצמם בדבר אחר ונשארו בחזקת כשרותן כמו שהי' וז"ב מאד מאד. ובזה מיושב היטב הא דהקשו התוס' בכתובות דף כ' ע"א ד"ה אלא דלר"נ דס"ל דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה אמאי לא מכשרו גם כאן ואמאי לא מגבינן בשטר כיון דאינם אומרים נגד השטר רק שהם פסולים ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דאמרינן דזו באה בפ"ע ומעידה הוא משום דאמרינן סליק עדותן וכאן כשתאמר סליק עדותן נשאר השטר חספא בעלמא ולא גבי כיון דהאי שטרא חספא בעלמא הוא והו"ל ככל מלוה ע"פ וז"ב. שוב ראיתי בתוס' שהקשו ג"כ קושיא זו דלרש"י דפירש ג"כ כהרי"ף והקשו הא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ולפמ"ש נתיישב זאת דשם שייך סליק וכאן לא שייך סליק והו"ל פסול מספק ומ"ש עוד דאף לר"ח כיון דאם אחת מהכתות היו פוסלין אדם מהשוק לא מהמני ולמה יהיו נאמנין לפסול אותו אדם. ולפמ"ש אתי שפיר דאותו אדם כיון דתרי ותרי נינהו היאך נוציא ממון מזה ע"י אותו האיש שלדברי שני עדים הוא פסול ובאמת שמ"ש שאינו נאמנים על איש אחר היינו שלענין איש אחר כיון דלר"ח הוה סהדי שקרי וא"כ כל שכבר הוה סהדי שקרי יופסלו לעדות אבל לא באותו עדות שנתכחשו לא נפסלו רק בשביל הספק ואם אמת כדבריהם הם כשרים ודו"ק וצ"ע בתוס' ב"ק דף ע"ב ע"ב ד"ה אין וכבר כתבתי למעלה דזה תלוי אם תרי ותרי הוה ספיקא דאורייתא או דרבנן וא"כ לרש"י ורי"ף ז"ל דהוה ספיקא דאורייתא לא אמרינן סליק ועיין בר"ן שם שכתב בהדיא ואחרים מסייעין עוד סברת רב אלפסי וס"ל דכל תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא ע"ש ובאמת הוא לעצמו לא ברירא ליה ובדף כ"ו גבי תרומה תרי ותרי הביא השיטה דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא נינהו ושייך סליק ולכך השיגו על רש"י והסכימו לפירוש ר"ח ודו"ק ות"ל אצתמיד פירושינו וסברתינו דתלוי במחלוקת הנ"ל וכמ"ש למעלה באורך. וראיתי בש"ע סי' ל"ד סכ"ח שהביא דברי הרמב"ם דשנים המכחישים זא"ז הרי זה פסול מספק ולא יעידו ומקורו מדברי הש"ס הנ"ל גבי ערעור דגזלנותא שפירש רבינו כפירוש הרי"ף רבו ומהתימה על אא"ז הב"ח והט"ז ואא"ז הח"ץ ז"ל בהגהותיו שכלם הקשו מ"ש מהא דקי"ל דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה ונדחקו לחלק וכלם לא העירו שזהו קושית התוס' על רש"י והר"ן על הרי"ף והיא תימה גדולה על שלשת הרועים הללו אחר שצווחו בה קמאי דקמאי ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לשיטת הרי"ף ורש"י לא קשה אבל לדידן דקיי"ל דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא א"כ ישאר קושית התוס' והר"ן אבל אכתי צ"ע דהר"ן מחלק לה בגווני אחריני וע"כ צ"ע דבריהם. וביותר תימה על אא"ז הב"ח שבסוף דבריו הביא לדברי התוס' והר"ן ולא הזכיר שקושייתו הן הן דברי התוס' והר"ן. עוד יש לומר בישוב קושית התוס' והר"ן הנ"ל דבאמת מהראוי לאוקמי גברא בחזקת כשרות רק הא דפסלינן מספק הוא משום דהיאך אפשר דיחזיק זה בחזקת כשרות ונימא שהעדים המעידים על פסולו הם בודאי פסולים זה לא אמרינן רק דכלם הם בספק ולכך בזו העדות אין מאמינים אותם ובעדות אחרת מאמינים להם וז"ב מאוד וכעין זה כתב בשו"ת פני משה סי' ק"ח ועיין תומים סי' ל"ד ודו"ק. והנה במ"ש למעלה על דברת הש"ך בסי' ע"א ס"ק ב' לענין תרי ותרי בשטר פרוע דלא שייך שטרך בידי מה בעי דסמיך אעדים שאמרו שהוא פרוע יש לפקפק ע"פ דברי התוס' בגיטין דף ס"ד בד"ה שיש שכתבו דאף שנתן לו בפני עדים מ"מ סמך עליו דזימנין דמייתי סהדי או אזלי למדינת הים א"כ יש מקום לחלק דשאני טענת נאנסו משא"כ בעדים דל"ש דסמך ע"ז דשמא ימותו העדים מיהו גם בנאנסו יש לפקפק דהיה לו לחוש דלמא ימות הוא כמבואר סי' ק"ח וע"כ דלא חיישינן לזה וצ"ע בזה. שוב ראיתי בשערי משפט סי' מ"ו שכתב מדעתא דנפשי' דל"ש שטרך בידי מה בעי דלא שייך לומר דסמך אעדים דשמא ימותו והביא דברי התוס' הנ"ל ולא הרגיש בדברי הרשב"ם הללו וכמ"ש וע"כ צ"ע וגם שאר דבריו שם ובסי' ל"ד צ"ע ולפמ"ש כאן יש לבנות ולסתור בדבריו ואכ"מ כעת.

ד והנה מצאתי בשו"ת בשמים ראש סי' נ' שכתב דסברת שטרך בידי מה בעי אינו בשביל דהשהה השטר בידו רק דהשטר לכך עומד שכ"ז שלא יפרע לו וזה מביא השטר יתחייב לשלם לו ותנאי ממון הוא זה ולפ"ז בשנים אומרים פרוע ושנים אומרים לא פרוע והרי לדברי עדים שאומרים פרוע לא שייך שטרך בידי מה בעי דהרי כבר קיים התנאי ופרע לו וא"כ הו"ל ככל תרי ותרי דעלמא ולפ"ז לפמ"ש הש"ך דכל תרי ותרי אמרינן כמאן דליתנהו דמי וא"כ ממילא כל שמראה השטר הרי השטר בחזקתו מיהו מדברי הרשב"ם לענין נאנסו לא מורה כדברי הרא"ש האלו ועיין מ"ש בכ"ד שם: וראיתי בשם גדול הדור שחידש עפ"י דברי הש"ך הנ"ל דאם יש עדים שאומרים שלוה מנה ושנים אומרים שלא לוה רק מנה דחייב הלוה לשבע ש"ד דעכ"פ העדים מעידים שחייב מנה ואף שהוא כופר הכל מכל מקום לא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים וא"ל דהרי העדים מסייעים אותם שאומרים שלא לוה רק מנה דהרי אמרינן סליק עדותן ועי"ז הקשה בסוגיא דמיפך והזמה דאכתי מאי אפסדינהו עדים אחרונים דהרי מכל מקום צריך לשבע וא"כ אינו רק גורם לממון דמי יימר דמשתבע ובכה"ג פטורין כמבואר בשבועות דף ל"ב. ולפענ"ד אם שדבר חכמה אמר אבל לא נהירא דגוף דינו ליתא דטעם הש"ך דאמרינן סליק עדותן והוה כמאן דליתנהו וא"כ אם נסלק עדותן הרי הלוה כופר בכל ואי אפשר לאחוז החבל בשתי ראשון דאם נחייבו מכח עדותן הרי לא סליק עדותן וגם במיפך והזמה ל"ק דבקנס ל"ש שבועה מדר"ח כמ"ש הט"ז בחו"מ סי' ל"א וגם לא שייך דאינו רק גורם לממון דשם דוקא לענין קרבן שבועה שייך לומר דכל שאינו ממון גמור לא חייב קרבן שבועה דמי יימר דמשתבע אבל כאן הרי העדים גרמו לו חיוב ממון במה שאמרו שלוה מנה ועי"ז צריך לשבע לא שייך לומר מי יימר דמשתבע דמכל מקום הפסידו אותו דלולא עדותן היו הראשונים מחייבין אותו ממון גמור וז"ב ודו"ק. ויש ליישב בזה קושית התוס' דליהמן בהכחשה במיגו שהיו מזימין דיש לומר דבכה"ג שמכחישין והוא חייב שבועה דאמרינן סליק ואם הי' מזימין היו העדים הראשונים נפסלים לגמרי ולא היו צריך הבע"ד לשבע והם לא רצו רק להכחיש העדים ולא הבע"ד ודו"ק וצ"ע: והנה הרא"ש כתב בריש המפקיד על מ"ש רב אלפס שם דקיי"ל ממון המוטל בספק חולקין דתימה היא דקי"ל כרבנן דהמוציא מחבירו ע"ה ואפשר דגבי כפל ליכא חזקה הלכך לכ"ע חולקין אבל אין הלשון משמע כן וכו' ועוד נראה דודאי חזקה איכא כיון דמספקא לן אי אקני בהמה לכפילא אוקי בהמה בחזקת בעליה ולא אקני לי'. וראיתי להב"י סי' רצ"ה שכתב על דברת הרא"ש האלו דיש לדחות כיון דכפילא אינה ביד המפקיד ומעולם לא בא לידו ולא שייך חזקה ודבריו תמוהין לפענ"ד דאף שגם הנימוק"י כתב כן כמו שהבאתי לעיל משמו בפ"ק דב"מ ובפרק המפקיד שם הא גם הרא"ש כתב כן בתחלה דגבי כפל ליכא חזקה ואפ"ה כתב אח"כ דכיון דהספק הוא נמי אי אקני בהמה לכפילא וא"כ אוקי הבהמה בחזקת בעליה וכוונתו דאל"כ הו"ל דבר שלא בא לעולם וע"כ גוף הפרה מכר לו והכפל קני לו ממילא ועיין בתוס' ד"ה כגון וא"כ שפיר כתב הרא"ש דכיון דאנו דנין ע"כ על גוף הפרה דאל"כ לא קני הכפל וא"כ בכה"ג שפיר יש לאוקמא הפרה בחזקתה וז"ב. ובלא"ה יש לומר לפמ"ש בנימוק"י בשם הרשב"א דאם יש עדים שנגנב בש"ח וזה רוצה לשלם דל"מ הקנאת הכפל דמתחלה לא אסיק אדעתי' להקנות לו הכפל בכה"ג דלמה ישלם כשיש עדים וא"כ אינו מקנה לו הכפל רק אח"כ בעת ששילם והוה כמקנה קנסותי' דל"מ והדבר צ"ב דא"כ מה מועיל מה שמקנה לו מתחלה שתהיה קנויה לו מעכשיו סוף סוף אינו מקנה לו רק לקנסותיו ולא עשה כלום וצריך לומר כיון דשבחא דמעלמא הקנה לו א"כ לא מכר לקנס לבד רק לכל שבחא דאתי מעלמא כגון הוקרה כדומה וא"כ לא מכר לקנס לבד ועיין בקצה"ח סי' רצ"ה שכתב ג"כ כסברא הלז אבל לא הרגיש בדברי הנימוק"י האלו ולפ"ז שפיר כתב הנימוק"י דכל דמתחלה לא אסיק אדעתי' רק אח"כ בעת תשלומיו שוב הוה מוכר לקנסותיו לבד דל"מ. ובזה ישבתי לנכון מ"ש רש"י לכשתגנוב ותרצה לשלמני סמוך לגניבתה קנוי' לך והיינו דמתחלה הקנה לו כן ותמה המהרש"א דלמה לא נימא דהו"ל כאומר לו כן שעה אחת סמוך לגניבה ולפמ"ש אתי שפיר דאז הו"ל כמוכר לקנסותיו בלבד דל"מ ומעתה דברי הרא"ש מבוארים דאם נימא דהפרה בחזקת בעליה עומדת א"כ כל שבח דאתי ממילא כגון הוקרה לא יהיו בחזקת השומר כ"א בחזקת בעליה א"כ שוב לא נ"מ רק לקנס בלבד ולענין כפל דהיינו קנס בלבד ל"מ מכירה כלל ודו"ק היטב. והנה מצאתי בתומים סי' ג' ס"ק יו"ד בסופו הביא בשם פרח מטה אהרן ח"א סי' ס"ב שכתב היכא דהיו שני עדים המכחישים השליש ושני עדים מסייעים לשליש אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי והשליש נאמן והאו"ת כתב דכיון דנאמנות של שליש הוא כבי תרי הוה כאילו ארבעה עדים אומרים כדבריו דהוא נחשב לשנים ועוד שנים מסייעים והרי יש שני עדים המכחישין והו"ל עדות מוכחשת והכריע כן ולפענ"ד הדבר ברור כפרח מטה אהרן דאטו מתורת עדות אנו דנין להשליש ואף נשים ועבדים כשרים להיות שליש דקבלו עליהם וא"כ ניהו דנגד שני עדים המכחישים לא האמינהו אבל כיון שיש כאן כת המכחשת אם כן ל"מ אם נימא דכל תרי ותרי סליק עדותן כמי שאינו וא"כ נשאר נאמנות השליש בחזקתו אלא אף אם נימא דתרי ותרי כמאן דאיתנהו והעמיד הדבר בחזקתו הרי מבואר בסי' נ"ו ס"ב דאנן טעינן ליה כדי שלא יהיה מוכחש מהעדים וכתב הסמ"ע דאף דאמרינן בכ"מ המוציא מחבירו עליו הראיה ודנין השני כיתי עדים כמכחישים והמוציא מחבירו ע"ה שאני כאן דמוציאין השליש מחזקתו וא"כ כיון דהשליש יש לו חזקה שוב אמרינן תרי ותרי הו"ל ספק ומוקמינן השליש בחזקת כשרות וכמ"ש למעלה ועיין מהרש"א בכתובות דף כ"ו וכאן לא שייך חזקת ממון כיון דהושלש הו"ל השליש כתופס בעד שניהם ושוב שייך לאוקמא השליש בחזקת כשרותו ונאמנותו וז"ב מאד מאד. והנה במ"ש הר"ש פ"ה דטהרות לענין תרי ותרי דברה"ר טהור והקשה מעירובין דף ל"ד דאחת אומרת מבע"י ואחת אומרת מערב דגם ברה"ר מטמאות ולפענ"ד נראה דבאמת התוס' ר"פ שני נזירים כתבו דהיכא דאי אפשר להיות כסוטה לא אזלינן ברה"י לחומרא וע"ז הקשו דא"כ גם ברה"ר לא נטהר וכתבו דברה"ר מטהרין משום חזקה ולפ"ז בתרי ותרי דעכ"פ לא מוקמינן אחזקה מדרבנן א"כ אזלינן לחומרא אך נראה דאם נימא דתרי ותרי כמאן דליתנהו א"כ שוב מהראוי לאוקמא אחזקה קמייתא ולכך טהור ברה"ר ולפ"ז שם דתרווייהו הכתות מסהדי דעכ"פ כעת בודאי טמא רק שנחלקו אימת נטמא בכה"ג לא שייך לאוקמא אחזקה קמייתא וכעין שכתבו התוס' לענין קדשה עצמה בעיר וקדשה אביה בדרך דעכ"פ חזקת פנויה לית לה וה"ה כאן ועיין בכתובות דף כ"ב תרווייהו באשת איש קא מסהדי ודו"ק כי קצרתי

ה והנה בהא דאמרו בב"ב דף מ"א בשתי כיתי עדים שאחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה ופירש רש"י דבמנה השנייה אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מרי' וקשה אם נימא דהוה כמו דליתנהו כלל א"כ שוב למה יתחייב מנה וצריך לומר דפלגינן דיבורייהו דלענין המנה הוו כמאן דאתנהו ולפ"ז באחד אומר מנה ואחד אומר מאתים אינו חייב שבועה על המנה אחרת דלענין המנה השניה כמאן דליתנהו דמי וצ"ע בחו"מ סי' למ"ד דבעדות מיוחדת מחוייבין שבועה ואפשר דשאני צירוף דלא שייך לומר כמאן דליתנהו ועיין ש"ך שם ודו"ק ובמ"ש מיושב מה שהקשה אחד מהתלמידים בהא דאמרו בקידושין דף ס"ה אי דאיכא תרי להאי ותרי להאי א"כ אשה אמאי תגבה כתובת' וקש' הא הוה כמאן דליתנהו כלל כיון שמכחישין זא"ז. ולפמ"ש אתי שפיר דזה דוקא לגבי אותן אנשים שמעידין עליהם ולא נגד האשה דלגבה הוה תרי ותרי ממש שעכ"פ שלה אינו החבילה בודאי ודו"ק ועיין בקונטרס התפיסות לאחי הקצה"ח ז"ל כלל ב' שהקשה על הרמב"ן דמחלק בין קרקע למטלטלי ודוקא בתרי ותרי לפי שהוא ספיקא דאורייתא דא"כ מה מביא ראיה ביבמות דף ל"א מנכסי ב"ש דהא במקרקעי הוה ע"ש ומצאתי בשיטה מקובצת כתובות דף כ' גבי נכסי דב"ש שכתב אוקי תרי לבהדי תרי ואפילו מטלטלי ע"ש וא"כ יש לומר דגם להרמב"ן משמע לי' כן דנכסי כולל אף מטלטלי ול"ד מה דאמר אוקי ארעא וא"כ ל"ק על הרמב"ן ואני מצאתי בשיטה מקובצת בכתובות דף ט"ז גבי הא דאמרו אי תפסה ואמרה אתנוסי היא דקא מתנס שכתב בשם הרמב"ן ג"כ לחלק בין עדים לשאר תפיסה אבל שם לא ביאר משום דתרי ותרי ספיקא דאורייתא רק משום דעדים אלימי ולא מפקינן ממון כנגדן ע"ש וע"ז מחלק בין מטלטלין ובין מקרקע וביאר דנכסי דב"ש הי' מקרקעי ודו"ק היטב כי זה שיטה חדשה אף למ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן והאחרונים לא זכרו זאת ועיין שיטה מקובצת בב"מ בתקפו כהן מ"ש בשם הרמב"ן בעניני תפיסות. והנה בהא דמבואר ביו"ד סי' ס"א בסכ"ג דאם תפס הכהן מתנות מהלוי דא"צ להחזיר והקשו הא הו"ל ת"כ דמוציאין מידו והש"ך שם בס"ק י"ג מחלק ועיין בספרו תו"כ אות צ"ח צ"ט ובתומים בקונטרס התפיסות מ"ש בזה ולפע"ד נראה דהחילוק הוא בין ספק במציאות דשייך לאוקמא אחזקת מרא קמא משא"כ בספיקא דדינא לא שייך לאוקמא אחזקת מרא קמא דהא בשביל החזקה לא ישתנה הדין וכמ"ש המלמ"ל הנ"ל. ולפענ"ד יש להסביר סברת המלמ"ל הנ"ל דהא ענין חזקת מרא קמא הוא דוקא בשנתברר חזקת מרא קמא אבל אם נולד הספק על החזקה עצמה ואנן מספקינן אם היה לו כלל חזקת מרא קמא בודאי לא שייך חזקא מרא קמא והרי כאן הו"ל כנולד ספק על החזקת מ"ק דהא ספק זה קדים דקודם שקנה הלוי הבהמה היה ספק אם קנה המתנות או שצריך לתת לכהן וא"כ לא שייך חזקת מרא קמא וש"ב החריף מוהר"ר אברהם ר"ב נ"י השיב דמכל מקום חזקת ממון שייך בזה דעכ"פ מספק אין להוציא ממנו ממון אבל זה אינו דהא גם הך חזקת ממון אינו גמור דהא אם שייך המ"כ לכהן מעולם לא היו לו חזקה בזה ולכך מועיל תפיסה וא"ל דהא הכהן הוה לי' ג"כ תפיסה לאחר שנולד הספק דזה אינו דכיון שזה הספק נתהווה קודם ולא היה לזה חזקת מרא קמא מועיל תפיסה אף לאחר שנולד הספק ושאני בעלמא דהספק לא נולד רק לאחר שהיה לזה חזקת מרא קמא וזה תפס לאחר שנולד הספק משא"כ בזה דהספק היה קודם שהיה לזה חזקת מרא קמא וחזקת מרא קמא אינו ברור רק ספק הוא וז"ב כשמש ובזה צדקו דברי הש"ך וכמ"ש הש"ך בשמו בספרו ת"כ שם. והנה מהרי"ט אלגזי הלכות בכורות ריש פרק שני דבכורות האריך במ"ש התוס' דה"א דקנה מספק וע"ז הקשה דהיאך אפשר דקנה מספק הא הו"ל ספיקא דדינא וא"כ שייך לאוקמא ממון בחזקת מרא קמא והאריך שם ולא זכיתי להבין דמלבד דבספיקא דדינא לא שייך חזקת מ"ק דאטו בשביל החזקה ישתנה הדין וכמ"ש המלמ"ל הנ"ל. הן אמת דלפי מה שהסברתי למעל' סברת המלמ"ל דהוה כספק על חזקת מ"ק עצמו וכאן לא שייך זאת דהא מקודם בודאי דהיתה הפרה בחזקת של המוכר אבל מכל מקום סברת המלמ"ל עצמו דעפ"י חזקה לא ישתנה הדין שייך גם כאן. ובלא"ה צ"ב לפענ"ד דאיך שייך בספק ממון חזקת מרא קמא זהו אם ירצו לחזור בם אבל כאן מה חזקת ממון שייך והלא יתחייב להחזיר הממון כל שיתבטל המקח וא"כ כיון שזה אינו רוצה להחזיר הממון ממילא לא שייך חזקת מ"ק ג"כ מיהו לזה יש לומר דלא יוכל לחזור רק שיצטרך לעשות עוד משיכה וכדומה אבל לא יוכל לחזור מהמקח וא"כ שוב יש חזקת מ"ק ומיהו בלא"ה לא שייך חזקת מרא קמא דעכ"פ כיון שיש ספק אי קונה עכ"פ אתרעי חזקת מ"ק. והנה המהרי"ט אלגזי שם בדף ט"ו הביא בשם בני יעקב שהקשה כיון דקי"ל דס"ס בפלוגתא דרבבוותא מועיל למה לא יועיל כסף לכך בגוי שקונה בכור ספק שמא קי"ל כר"ל דישראל במשיכה וא"כ גוי בכסף וכשיטת רש"י וספק שמא קי"ל כהרמב"ם דגוי קונה בכסף או במשיכה והאריך בזה ע"ש דלא הוה מתהפך ומ"ש המהריט"א בזה. ולפענ"ד יש לומר דבר חדש דענין ס"ס הוא מתורת רוב ולדעת האחרונים הוא עדיף מרוב והוה כרובא דאיתא קמן ולפ"ז בגוי הרי נסתפק הפרי מגדים אי שייך לענין אבמה"ח רוב דאחרי רבים להטות לישראל נאמרה ולא לב"נ וא"כ מכ"ש דס"ס לא מועיל דמה בכך דיש שני צדדים להקנין כל שיש ספק שמא כר"ת שוב לא קנה הגוי וז"ב. ובזה הן נסתר מה שהאריך מהריט"א בדף י"ז ע"ב בסוגיא דמקבל צ"ב דאף דאינו קונה במעות מ"מ הוה כמשכנתא והו"ל יד גוי באמצע וא"כ שוב הו"ל ס"ס ולפמ"ש יש לומר דל"מ ס"ס בגוי. אמנם אחר העיון נראה דמועיל ס"ס לענין בכורה דניהו דלא אזלינן בתר רוב בגוי והיינו דכל דלא הוה ברור גמור רק שני צדדים לא עדיף מרוב דאינו מועיל דעכ"פ אינו ברור להתיר אבל זה לענין אבמה"ח דלא בטיל ברוב דבזה לא נאמר אחרי רבים להטות אבל כיון שעכ"פ מידי ספק לא יצא ניהו דא"י להוציא מספק אבל עכ"פ יד עכו"ם באמצע מקרי דעכ"פ יש לו ספק שמא קנה ואף דבחד ספק ל"מ היינו משום דבחד ספק כיון שבישראל לא מוציאין ממון בחד ספק א"כ כדינינו דיינינן להו ואמרינן דבדינינו לא מקרי יד עכו"ם באמצע אבל בס"ס דבדינינו יכול להוציא בס"ס וא"כ עכ"פ מידי יד עכו"ם באמצע לא נפיק ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש

ו והנה במהריט"א הביא בשם מהרא"י דכל שגוף הבהמה של ישראל אף דיש להגוי שעבוד על הפרה ל"מ אבל אין ענינו לזה דכאן יש לו בדינינו קנין בגוף הפרה והבכור ובכה"ג ודאי מקרי יד עכו"ם באמצע ובגוף סברת המהרא"י נראה לפענ"ד ברור דלפמ"ש הח"ץ סי' כ"ו דגזל הגוי אסור מן התורה אף דהתורה לישראל נאמרה וכמ"ש המהרש"ל משום דעיקר הוא מה שהזהירה תורה היא בשבילנו לנקות עצמינו מפעולות רעות ע"ש והרבה הארכתי בזה בחיבורי יד שאול ובחבורי כת"י בכמה מקומות ולפ"ז דוקא בגזל ממש אבל כאן להסיר השעבוד אינו רק הפקעת הלואה ושוב לא מקרי יד עכו"ם באמצע דמה בכך דאינו משועבד לו ע"ז אבל גוף הלואה לא נפקע וז"ב כשמש. ובזה יש ליישב מ"ש הצ"ץ סי' ס"ד בגוי שנתן מעות לישראל שיקנה לו פרה והלך וקנה וילדה בכור דאף דאין הגוי קונה ע"י ישראל בדינינו מ"מ עכ"פ שעבוד יש לו על אותה פרה ומקרי יד עכו"ם באמצע והקשה מהריט"א שם בדף ח"י דהרי גוף הפרה היא של ישראל ומה מועיל שיש להגוי שעבוד. ולפמ"ש אתי שפיר דשאני שעבוד דעלמא דעכ"פ לא גזל ממש אבל כאן באמת זה לקח מעות של גוי וקנה אותה פרה וא"כ אין לך גזל גדול מזה שלקח מעות מגוי וקנה פרה לעצמו ובכה"ג שוב אסור והו"ל יד עכו"ם באמצע ומיהו בפשיטות יש לומר דשאני שאר שעבוד דאינו דוקא על אותו חפץ דוקא דאף שזה הבטיח לו שיתן לו זאת בעד טפול הפרה ומזונותיה אבל מכל מקום אינו רק הלואה אבל שם שקנה אותה הפרה ממעותיו של זה הרי המוכר הקנה לזה הפרה דלא קי"ל כחוכא דבני מערבא ואף דלגוי לא מהני הזכייה אבל מ"מ לא מקרי הפרה של ישראל ועיין תוס' ב"ק דף מ"ו גבי דמי רדיא דכל דאותו דבר הוא בעין לא מצי להחזיר לו סובין וגם הב"ח דעתו לענין בורח דכל דאותו דבר בעין או מחיר אותו הדבר זה הב"ח קודם וה"ה כאן ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד וגם לדינא יש לו פנים בהלכה ת"ל:

סימן ב

א בענין כרמלית בכלים.

ב הנה במ"ש המג"א סי' שמ"ה בשם רש"י דאין כרמלית בכלים והיינו דהוה רה"ר גמור והגאון בעל אהעו"ז בחידושיו לשבת דף ה' חולק ע"ז וכתב דהוה מקום פטור דכל שגבוה יותר מג' מבטל מתורת רה"ר דלא גרע מהזמי והיגי דמבטל מתורת רה"ר ע"ש שהאריך. ולפענ"ד ראיה ברורה להאהעו"ז ממ"ש הר"ן ריש שבת שהקשה בהא דאמרו דבעינן הנחה על מקום ד' והקשה הר"ן דהיאך משכחת לה דפחות מג' הוה כקרקע ויותר משלש הו"ל כרמלית ונדחק הראב"ד דמיירי בבע"ח שחולקין רשות לעצמן או בעמוד גבוה ט' ורבים מכתפין ולמה לא מוקי בכלים דהו"ל רה"ר ובעי רחבה ארבע דאל"כ לא הו"ל רה"ר וע"כ דכלי כל שהוא יותר מג' מבטל מרה"ר ופחות מג' שוב הוה כהזמי והיגי והו"ל כקרקע וז"ב. ולכאורה רציתי לומר דפחות מג' דהוה כקרקע הוה מתורת לבוד ובכלים לא שייך לבוד וא"כ אף להאהעו"ז קשה דלוקי בפחות מג' דבכלי לא שייך לבוד. אך באמת מלבד דתלוי במחלוקת רש"י ותוס' בכוורת ועיין מג"א סי' תק"ב אף גם דבכה"ג אפשר דכ"ע מודו דהוה כקרקע דלא מתורת לבוד קאתינן עלה ולא נפניתי כעת לעיין בזה עכ"פ על המג"א קשה כי דברי הראב"ד דחוקים לאוקמא בבע"ח וגם צ"ע דבסי' שמ"ה אינו מבואר כלל דינו של הראב"ד דבבע"ח לא שייך לומר דחולק רשות בפ"ע וגם ברמב"ם ובב"י לא מצאתי לפום ריהטא וצריך חיפוש וע"כ צ"ע: ומידי דברי זכור אזכור מ"ש המ"א שם ס"ק וא"ו דמפולש משער לשער דיש לעיין בזה אם יש לחלק בין עיר של יחיד לשל רבים וציין מהריב"ל ח"ג סי' ע"ד ועיינתי שם וראיתי כי האריך הרבה בזה הענין והנה הרמב"ם בפירוש המשנה בעירובין פ"י משנה ט' גבי מעשה דשוק של פטמין שהיתה בירושלים כתב דנחשב ירושלים כרמלית לפי שהוא עיר של רבים והיו לה פתחים ולא היתה מעורבת וכו' ומשמע דיש לחלק בין עיר של יחיד לעיר של רבים ועיין בתויו"ט שם ובפ"א מעירובין בה"ה ה"א ובכ"מ פי"ד ה"א משבת ועכ"פ מדברי כלם שם נלמוד דירושלים כשהי' בישיבתה קודם שנפרצו בה פרצות וכשהיו דלתותיה ננעלות בלילה היתה דינה כרה"י גמור כמ"ש הרמב"ם פ"א מעירובין הלכה א' בהדיא ומשמע דלא היה צריך שום תיקון כלל וכמ"ש מהריב"ל שם ודלא כרבינו יהונתן בפ"ק דעירובין שכתב דלא מועיל דלתות נעולות בלילה לאפוקי מידי כרמלית רק שצריך לעשות עמוד מכאן ועמוד מכאן וכמ"ש המהריב"ל שם באורך דלא קי"ל כרבינו יהונתן בזה ע"ש: ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש רבינו בפכ"ד משבת הלכה י"ב דאסרו חכמים לטלטל בשבת משום שלא יהיה טלטול של שבת כטלטול של חול ע"ש שהאריך בטעמים בזה ותמה הראב"ד דבשבת אמרו דף קכ"ד ע"ב אטו טלטול לאו צורך הוצאה היא ומשמע דאסרו טלטול משום גדר הוצאה וכן אמרו בדף קכ"ג ע"ב בימי נחמי' בן חכלי' נשנית משנה זו והיינו משום גדר הוצאה ומ"ה נדחק דמתחלה אסרו משום הוצאה ואח"כ כשהותרו קצת כלים אסרו השאר משום טעמי רבינו ואני אומר דמלבד דדחוק הדבר דמנ"ל לרבינו זאת אף גם דהדבר תמוה מש"ס ביצה דף י"ב דאמרו א"ה נפלגו באבנים.

ג ופירש"י ותוס' דאם אין איסור בהוצאה אין איסור בטלטול ע"ש ואם איתא הא אכתי איכא משום טעמים של רבינו וזה רבות בשנים שמבואר בגליון הרמב"ם שלי תמי' זו ולא מצאתי מענה ואח"כ כשלמדתי הלכות שבת ישבתי דברי רבינו. אמנם כעת האיר ד' עיני בדרך נחמד דהנה לכאורה תימה לפי מה דאמרו בעירובין דף ק"א דקודם שנפרצו בה פרצות היתה רה"ר אם לא ננעלו דלתותיה ולאחר שנפרצו בה פרצות מקרי כרמלית ע"ש ולפי זה כשדלתותיה ננעלות הו"ל רה"י גמור וא"כ בימי נחמיה בן חכלי' כשבנו חומת העיר כבתחלה וחבבו חומת העיר כמבואר במקרא קשיא טובא דא"כ אמאי אסרו בה טלטול כדאמרו בדף קכ"ז בימי נחמי' בן חכלי' נשנית משנה זו דכתיב בימים ההם מביאים ערימות והרי כל עקרו של טלטול משום גדר הוצאה נגעו בה והרי פשיטא דכל שהיו דלתותיה נעולות כל יום השבת כמבואר במקרא שם דנעל הדלתות וא"כ שוב היה מותר הוצאה בכל העיר דהוה רה"י גמור מה"ת אף ששלמה תיקן ערוב אבל לא שייך לגזור בטלטול אטו הוצאה דהוה רה"י גמור מן התורה וא"כ איך אפשר דגזרו בטלטול משום הוצאה וע"כ פירש רבינו דאז הוצרכו לחדש גזירה אחרת בטלטול משום הנך טעמים של רבינו ולכך התירו וחזרו והתירו כיון דזה נתחדש טעם אחר בימי נחמי' לכך התירו וחזרו והתירו ובאמת הא דגזרו משום הוצאה הי' בעיר אחרת שאין לה דלתות נעולות אבל בירושלים אז בימי נחמיה שהיה לה חומה חדשה נתבטל טעם זה והוצרכו לגזור משום טעמים אחרים. וזה לדעתי מה שאמרו בימי נחמי' בן חכלי' נשנית משנה זו ופירש"י משום דהי' מזלזלים בשבתות והוא תימה דא"כ הי' לו לומר בימי ירמי' נשנית משנה זו דהרי ירמי' הזהירם ולא תוציאו משא ביום השבת כדאמרו בביצה דף י"ב דמהאי נפקא דביו"ט מותר ולפמ"ש רבינו אתי שפיר דבימי נחמי' דצוה שלא לפתוח הדלת כל ימות השבת ואז היתה רה"י גמור וע"כ לא היה מקום שיאסרו הטלטול בירושלים ואז חדשו טעם אחר כמ"ש רבינו ולכך התירו מקצת כלים ואסרו מקצת ולכך נקט רבינו טעם זה וזה הקדמה למה שיבא בפכ"ה בביאור הכלים שמותרים והאסורים וכמ"ש. ומעתה שפיר אמרו דהטלטול בשביל ההוצאה דהא באמת כל שאין דלתותיה נעולות ובמקום שאין לה דלתות נאסר בשביל ההוצאה ושפיר פריך דא"כ לשתרי אבנים דאז לא נתחדש טעם זה דבימי נחמי' בן חכלי' נתחדש זאת. איברא דאף אם הי' דינו ככרמלית והיינו לאחר שנפרצה ג"כ לא הי' מקום לגזור טלטול אטו הוצאה מיהו יש לומר דכיון דעכ"פ כרמלית אסור מדרבנן דדמי לרה"ר ע"כ החמירו גם אז שכבר הי' הגזירה מקדם אבל אם יש לה דין רה"י גמור ושלמה דתיקון עירובין הוא רק משום שלא יבאו להוציא מהשדה לעיר א"כ פשיטא דלא שייך לאסור עוד טלטול משום גדר הוצאה וז"ב ודו"ק ומכ"ש אם נימא כשיטת הרבינו יהונתן דלא נפיק מדין כרמלית אף כשדלתות נעולות כל שאין עושה לה תיקון וא"כ רק בימי נחמי' בן חכלי' נשנית משנה זו דאז הוה כרה"י גמור ואף להפוסקים דלא ס"ל כר"י וס"ל דא"צ שום תיקון נראה לפענ"ד כיון דבמקום שאין דלתות א"כ שפיר שייך גזירה משום הוצאה א"כ לא פלוג חז"ל ואף במקום דאיכא כרמלית כל שאינה רה"י גזרו משום הוצאה אבל במקום שיש לה דין רה"י גמור פשיטא דלא שייך הגזירה משום הוצאה ולכך הוצרכו לחדש תקנה אחרת ומשום הנך טעמים של רבינו ודו"ק ואף דבש"ס משמע דבימי נחמי' בן חכלי' היינו לפי שחללו שבת ביותר ובירושלמי בכל הכלים מבואר הדבר בהדיא כן גם לפמ"ש יש לומר כיון דחללו שבת הרבה ולא הי' מקום לגזור משום הוצאה ע"כ חידשו משום הנך טעמים של רבינו

ד והנה לפמ"ש הפ"י בס"פ במה מדליקין דהא דאמרו דטלטול משום הוצאה הוא דוקא באם מטלטל לצורך גופו או מקומו אבל מחמה לצל לא שייך לגזור משום הוצאה דהו"ל מלאכה שאצל"ג אף אם יוציאנו דא"צ לגוף ההוצאה ושם אסרו משום דדמי לעובדא דחול ע"ש וא"כ אתי שפיר דברי הרמב"ם דהרמב"ם רצה לתת טעם למה שאסרו מחמה לצל וזה אינו רק משום עובדא דחול. ובזה הי' מיושב כל קושית הראב"ד אבל הרמב"ם מדויל ידיה משתלם דהרמב"ם פסק דמשאצל"ג חייב כמ"ש בפ"א משבת ודו"ק: ובגוף דברי הרמב"ם והראב"ד בטעם הטלטול אני תמה דלכאורה הדבר מפורש דלא כראב"ד דהרי בריש לולב וערבה פריך בש"ס מכדי טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת ומשני גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר והדבר תמוה דלשיטת הראב"ד דטלטול מוקצה משום הוצאה נגעו בה א"כ כיון דהש"ס מקשה מכדי טלטול בעלמא ולדחי שבת צריך לומר ע"כ דאף דגזרו משום הוצאה ואף במקום מצוה גזרו על הטלטול כמ"ש פרק מפנין דאוצרות אסור לטלטל אף במקום מצוה דהכנסת אורחים וביטול בית המדרש אפ"ה לא הי' לחכמים לאסור בביטול מצוה קבועה של תורה וחכמים לא אסרו בכה"ג כיון שהיא מצוה קבועה מן התורה ביום זה לא שייך לגזור וכמ"ש הריטב"א בחידושיו לסוכה שם באורך וא"כ כיון דלא חיישינן לגזירה דשמא יעבירנו א"כ מה חידש רבה גזירה שמא יעבירנו ואף דחשו שמא יעבירנו לפי שילך ללמוד מכל מקום כל דסתם טלטול ג"כ גזרו שמא יעבירנו או הוצאה דהכל אחד הוא ואפ"ה לא גזרו בזה כיון שהיא מצוה קבועה א"כ פשיטא דלא גזרינן שמא יעבירנו וע"כ דאיסור הטלטול הוא בשביל הנך טעמים דרבינו הרמב"ם וא"כ בכה"ג דהיא מצוה לא שייך כלל כל הנך טעמים דאינו עושה לשם מלאכה רק לשם מצוה ולא שייך ביה עובדין דחול ויהיה ניכר השביתה וכבר כתב הריטב"א דמשום עובדא דחול הותר לשם מצוה ושפיר מקשה דעל הטלטול לדחי שבת ול"ק קושית הריטב"א דכאן ניכר המצוה הקבועה ולא שייך עובדין דחול ולא יבא לעשות מלאכה וגם ניכר השביתה וכל מה שעושה הכל יודעים דהוא בשביל מצות לולב וע"ז חידש דמכל מקום שייך כאן משום הוצאה משום דע"י שאינו בקי יעבירנו ארבע אמות וא"כ דברי הרמב"ם מבוארים. וליישב דברי הראב"ד שלא יהיה מוקשה כ"כ נראה לי דגם הוא מודה דכל דל"ג משום הוצאה במקום מצוה קבועה לא גזרינן שמא יעבירנו בשביל שילך אצל בקי ופשיטא דמשום חשש זה לא הי' מתחיל לתקן כיון דעל הטלטול לא גזרו במקום מצוה קבועה רק דכיון דבשופר ומגלה תקנו משום גזירה שמא יעבירנו ושם לא נאסר הטלטול דשופר אינו רק מלאכתו לאיסור כמ"ש התוס' בשבת דף ל"ו ולשיטת רש"י שם מקרי מלאכתו להיתר ומכ"ש מגילה דבת טלטול היא דכתבי קודש היא וכמ"ש הריטב"א בהדיא ובתשובה הארכתי בזה על מה שאסר בשכנה"ג לטלטל המגלה בשבת והבאתי דברי הריטב"א הנ"ל וא"כ כ"ש דמותר לטלטל ולא שייך כלל הגזירה בדבר שמלאכתו לאיסור עכ"פ לצורך גופו ומקומו שרי וא"כ שפיר גזרו בזה שמא יעבירנו דילך ללמוד אצל בקי וא"כ אף בלולב דלא גזרו בזה לטלטל המשיכו תקנה שלא לצאת בו כיון דכבר תקנו דבמידי דמצוה חיישינן שמא יעבירנו וזה לדעתי מה שסיים כאן והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה והיינו דמשום כך המשיכו התקנה גם על זה וכמ"ש הרא"ש פ"ב דגיטין גבי זמן בגיטין דאף בזמן הזה דל"ש החיפוי בשביל מיתה המשיכו התקנה ועשו סניף ע"ש. ובזה נראה לפענ"ד מה שהקשה בשו"ת בית יעקב מדוע לא סיים הש"ס והיינו טעמא דהזאה דהוא ג"כ משום שמא יעבירנו ולפמ"ש אתי שפיר דבהזאה דהוא משום מתקן גברא כמ"ש רש"י במשנה דאלו דברים שם ורק דמשום הפסח הי' להם לדחות וכעין מ"ש רשב"א כאן דבמקום מצוה קבועה לא הי' להם לגזור וא"כ פשיטא דשייך הגזירה דשמא יעבירנו דכל שגזרו משום העברה שוב אסור משום מתקן ודו"ק ויש להאריך שם ואכ"מ:

ה והנה לכאורה מדברי רש"י משמע דאיסור טלטול אינו בשביל הוצאה שהרי בשבת דף צ"ד כתב גבי האי שכבא דהוה בדיוקרות דשרי ר"נ להוציאו לכרמלית כתב רש"י דמשום טלטול מניח עליו ככר או תינוק הרי דטלטול חמור טפי מאיסור הוצאה דבטלטול הצריך לככר ותינוק ואם איתא כיון דאיסור הוצאה הותר משום כבוד הבריות א"כ שוב לא שייך טלטול כלל כיון דאינו אסור משום הוצאה וע"כ דאיסור טלטול אינו משום הוצאה רק משום הטעמים של רבינו ולכך הוצאה התירו משום כבוד הבריות אבל גוף הטלטול לא הותר רק ע"י ככר ובאמת שבלא"ה יקשה דאיך שייך לגזור במת על הטלטול משום הוצאה כיון דלר"ש משאצל"ג פטור והוצאה של המת היא מלאכה שאצל"ג דמה"ט פוטר ר"ש וא"כ מה"ת לגזור עוד על הטלטול משום הוצאה כיון דלר"ש משאצל"ג פטור. ומיהו לפמ"ש הרשב"א בחידושיו דלכך אסרו לר"ש להוציאו לרה"ר אף דהוה מלאכה שאצל"ג והוה כמו לר"י בכרמלית משום דלפעמים יש במת מלאכה הצל"ג כגון בעכו"ם שהוציא לכלבו ומאן מפיס לכך אסרו א"כ יש לומר דלכך אסרו גם טלטול משום הוצאה אבל אכתי קשה עכ"פ למה יהיה חמור הטלטול משום הוצאה וע"כ דאין הטעם משום הוצאה וכמ"ש הרמב"ם אך עדיין קשה דגם לטעמו של רבינו למה יתירו ההוצאה בשביל כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה והטלטול לא התירו בשביל כבוד הבריות אבל באמת הדבר ברור כמ"ש התוס' דבהוצאה הוצרכו להתיר משום כבוד הבריות דאין לו תקנה אחרת משא"כ בטלטול דמשכחת לה ע"י ככר ותינוק וזה יש לומר גם בכוונת רש"י דגם לרש"י ק"ל קושית התוס' דלמה התירו משום כבוד הבריות ובטלטול לא התירו משום כבוד הבריות כדאמרו בשבת דף למ"ד וע"ז כתב רש"י דטלטול היה ע"י ככר וכיון שמשכחת לה ע"י ככר או תינוק לכך לא התירו זולת הככר. ובזה מיושב היטב מה שהקשו האחרונים דדברי רש"י סותרין למ"ש בסוכה דף ל"ו באבנים מקורזלות דהתירו טלטול בשביל כבוד הבריות ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דשם לא שייך ככר או תינוק דלא התירו ככר או תינוק אלא לגבי מת בלבד וא"כ לכך התירו בשביל כבוד הבריות וז"ב. והנה לפמ"ש הרמב"ן דלהוציא המת לכרמלית יותר טוב שלא להוציא בככר או תינוק דלמה נעשה עוד איסור מה שא"צ א"כ יש ליישב קושיית התוס' דלכך התירו איסור הוצאה בלי ככר ובטלטול הצריכו ככר או תינוק משום דבהוצאה לא רצו שיהי' ע"י ככר או תינוק וא"כ יש לומר דזה כוונת רש"י ג"כ דלאיסור טלטול יש לומר דהיה ע"י ככר אבל בהוצאה דלא אפשר ע"י ככר הוצרכו להתיר משום כבוד הבריות.

ו ובזה ממילא מיושב דברי רש"י בסוכה שם דשם דאין כאן הוצאה שפיר התירו להטילטול ע"י כבוד הבריות דשם לא שייך ככר או תינוק. איברא דלפ"ז יקשה מה פריך הש"ס בשבת דף מ"ג ע"ב ה"ד אי דאיכא ככר או תינוק מ"ט דת"ק וקשה דלמא הת"ק ס"ל דלכך אין מוציאין דהרי אם יצטרך להוציא לרה"ר או לכרמלית יצטרך להסיר הככר או התינוק מעליו וא"כ שוב אין מצילין ועיין בחידושי הרשב"א בשבת דכל שהוא ברשות היחיד א"א להתיר בלי ככר ותינוק ואם נצריך לומר שיהי' מסלק הככר ותינוק בשעה שמגיע לכרמלית זה יהיה כחוכא וטלולא וא"כ לכך ס"ל לת"ק דאין מצילין כלל מפני הדליקה ור"י בן לקיש לא חש לזה וס"ל דבתוך רה"י מטלטל ע"י ככר ותינוק ואח"כ מטלטל בלי ככר ותינוק ומוציאו לכרמלית. אמנם נראה דהש"ס משמע ליה מדקאמר מצילין דלא מיירי בהוצאה כלל רק לענין איסור טלטול וא"כ שפיר פריך אי ע"י ככר ותינוק פשיטא. שוב ראיתי ברש"י יומא דף פ"ה שכתב דמצילין היינו לחצר מעורבת שאין בה רק איסור טלטול וכפי הנראה כוון לפרש מה דנקט מצילין ולא נקט מוציאין ולכך פירש דמיירי לחצר מעורבת שלא שייך בה רק איסור טלטול בלבד. וראיתי בתוס' שבת ס"ק ה' שנתקשה בזה דאמאי פירש רש"י שאין בו רק איסור טלטול ומשמע דהוצאה לא התירו בדליקה והרי בשבת דף צ"ד גבי שכבא דדיוקרת פירש שהי' בשביל דליקה. ולפענ"ד הדבר פשוט בכוונת רש"י דלא בא רק ליישב הלשון דמצילין ולא נקט מוציאין ולזה כתב רש"י דלא מיירי רק לענין איסור טלטול אבל אה"נ דאף איסור הוצאה התירו מפני הדליקה וז"פ. ובאמת הא דלא נקט הברייתא גופא מוציאין המת ולא נקט רק מצילין נראה לפענ"ד דלפי המסקנא דמסקינן דטעמיה דר"י בן לקיש משום דאי לא שרית ליה אתי לכבויי וקשה הא כיבוי הוה משאצל"ג ואינו רק חשש דרבנן וא"כ איך נתיר להוציא שהוא דאורייתא אם יוציאו לרה"ר בשביל חשש כיבוי דאינו רק דרבנן ואף דמת הוה מלאכה שאצל"ג עכ"פ מה אולמא האי מהאי וזה עושה תיכף איסור וזה אינו רק חשש ולכך נקטו לשון מצילין והא דלא התירו משום גדול כבוד הבריות יש לומר כיון דאפשר בככר או תינוק גבי טלטול א"כ לא שייך להתיר משום גדול כבוד הבריות וכמ"ש התוס' בשבת ולכך לא אמרו רק משום דאי לא שרית אתי לכבויי ואולי לכך דקדק רש"י דלא שרי אלא טלטול והיינו דלכך לא שייך כאן להתיר משום כבוד הבריות. ובגוף סברת התוס' יש לעיין לפמ"ש הרשב"א דאם נימא דבעת שיוציא מרה"י ישליך הככר יהיה מחזי כחוכא א"כ לא שייך לומר דיש לו היתר ע"י ככר דאדרבא הא לא יוכל להסירו אח"כ ויצטרך להוציא אח"כ גם התינוק וצריך לומר דהתוס' לא ס"ל סברא זו. וע"פ סברת הרשב"א הנ"ל יש ליישב מה שהקשה בתוס' שבת ס"ק יו"ד בשם בנו מו"ה משה ז"ל דלמה לא יטלטל ע"י ככר ומישיגע לידו שוב מותר לטלטל המוקצה לכ"מ שירצה ויוכל להשליך התינוק תיכף ולפמ"ש אתי שפיר דאין לך חוכא וטלולא גדול מזה וכמ"ש הרשב"א ודו"ק

ז והנה הא דאמרו בסוטה דף מ"א ומביא ס"ת מתוך ביתו וקורא בו וכ"כ למה כדי להראות חזותו לרבים ופירש"י דסבר אין עירוב והוצאה ליוה"כ או דס"ל דירושלים דלתותיה נעולות בלילה ומערבין את כולה ובאמת משמע משם דלא כרבינו יהונתן דלדבריו מכל מקום הי' צריך בעיר תיקון.

ח הן אמת דגוף דברי רש"י סותרין זא"ז דביומא פירש"י בדף ע"א שהי' מביאין מעיוה"כ וכבר האריכו בזה בשו"ת תשובה מאהבה ח"א ושאל להגאון בעל נוב"י וגם הוא לא מצא מענה וגם הרבנים שם האריכו בזה וכבר כתבתי אני בתשובה לענין הוצאה ביוה"כ בזה. אך כעת היה נראה דבאמת צריך ביאור היאך טלטלו הס"ת מביתם להעזרה כדי שיקראו בו הא אף בקריאה חיובית מבואר בש"ע או"ח סי' קל"ה סי"ד דבני אדם החבושים בבית האסורים אין מביאין אצלם ס"ת אפילו בר"ה ויוה"כ והרי שם היא קריאה חיובית ואי אפשר להם באופן אחר אף כי בזה שלא עשו רק להראות חזותו לרבים. ולזה נראה שלכך פירש"י ביומא דמעיוה"כ הביאו דמבואר דאם מכין לו מקום יום או יומים מקודם דמותר כמבואר בש"ע שם סי"ד ולכך הביאו מעיוה"כ. איברא דהיה מקום לומר כיון דזה מכבוד הס"ת להראות חזותו לרבים ופירש"י דעשהו מקלף נאה ומהודר וא"כ למה לא יהיה מהודר דבשלמא כשהבאתו לצורך בני אדם שיקראו בו בזה אמרינן שפיר דאין כבוד לס"ת שיהיה מטולטל בשביל כבוד אנשים אבל כשעושה בשביל כבוד הס"ת פשיטא דמותר וזהו מכלל ההידור מצוה. אך רש"י כתב ביומא דגם הבעלים מתפארים שטרחו להתנאות במצוה וא"כ אולי כיון שגם הבעלים מתפארים בו אולי אסור. ובזה מדקדקים דברי רש"י שביומא דכתב דגם הבעלים מתפארים בזה וס"ל דכל כה"ג אסור לטלטל ס"ת בשביל זה לכך פירש שמעיוה"כ הביאום אבל בסוטה דפירש דמראה נוי הס"ת ולא חזותו של עצמו וא"כ שוב מותר אף ביוה"כ עצמו לטלטל הס"ת. ובאמת לפמ"ש הרשב"א בתשובה וכן קי"ל בסי' רמ"ט סי"ג בהג"ה דמותר לכתוב שמו כדי שיהיה לו לזכרון וזה מדת ותיקון ועיין נקודת הכסף שם דלא ככו"ז ס"ק י"ג שם וא"כ אף שמראה חזותו לרבים דהיינו שמתפאר במצוה ג"כ מותר ואולי דזה יכול לעשות בביתו ולא יצטרך לטלטל לס"ת. ולכאורה היה נראה לי דמיירי שרוצה שיהיה בעזרה מונח הס"ת לקרות בו או שמקדישו בהדיא לעזרה ובכה"ג ודאי רשות להניח ואף ביוה"כ עצמו בעזרה אך הא אין מקדישין בשבת וביו"ט וה"ה ביוה"כ ואולי שלכך פירש"י שמעיוה"כ הביאום שם דאל"כ אין מקדישין ביוה"כ ועיין ט"ז באו"ח סי' ל"ו שכתב דאם היה בלבו להקדיש מקודם שרי ובגליון המג"א כתבתי בסי' ל"ו דכיון דאין מקדישין שיהיה של הקדש לגמרי כמבואר ביו"ד סי' רנ"ט ס"ב בהג"ה ובפרט בס"ת וכתב בספר ת"ח דאסור להקדישו לגמרי דמצוה שיהיה שלו דכתיב כתבו לכם וא"כ אינו יוצא מרשותו לגמרי ובכה"ג א"י מרשותו להקדש ול"ש גזירת מקח וממכר. ולכאורה רציתי לומר כיון דרבים הוציאום ומביאים הס"ת מביתם וברבים לא שייך גזירה דמדכרי אהדדי. אך לפמ"ש הגאון מוהר"ג בעל עבוה"ג והובאו דבריו בש"ך יו"ד סי' ק"י בנקה"כ דדוקא כשהם במעמד אחד אבל כל שיש לחוש שיביאו בזאח"ז אסור דלא שייך דמדכרו אהדדי א"כ שם הא מביאים כ"א מתוך ביתו ואולי כיון שגמר ההקדש הוא בהביאו לתוך עזרה א"כ רבים שם ומדכרו אהדדי ודו"ק וע"כ מחוורתא בישוב דברי רש"י כמ"ש למעלה ועיין סוכה דף ט"ז ע"ב פעם אחת שכחו ולא הביא ס"ת מע"ש וכו' ומשמע שהיו מטלטלין הס"ת ומיהו אין ראיה משם דהי' שעת הסכנה כפירש"י שם ודו"ק. ודרך אגב אומר במה ששאל החריף מוה' יצחק שמעלקיש ני' בהא דאמרו בשבת דף ח' דכפאה על פיה שבעה ומשהו חייב אבל שבעה ומחצה פטור ומשום דהוה למעלה מרה"ר וקשה הא הקרשים הי' אורך עשר אמות וא"כ היאך יליף הש"ס הוצאה מרה"ר לרה"י ממשכן דהוציאו קרשים מקרקע לעגלה והא כיון דהי' אורך עשר אמות לא הי' רה"ר כלל והיא קושיא גדולה והשבתי בראשית ההשקפה דאנו לא גמרינן רק דזה היה במלאכה במשכן וניהו דזה הוה כעומד למעלה מרה"ר אבל אטו דנין שם לענין חיוב שבת אנו דנין במה שהיה במשכן מלאכה ובמשכן היה המלאכה דאפקיה מרה"ר לרה"י דאטו לא נקרא רה"ר בשביל זה דאף דלענין שבת הלכתא גמירי לה דרה"ר אינו תופש למעלה מעשרה אבל מכל מקום ההוצאה היה מרה"ר לרה"י וז"ב ופשוט לפענ"ד.

ט שוב ראיתי בשבת דף מ"ט ע"ב דאמרו בהדיא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה ואמרו שם הם העלו הקרשים מקרקע לעגלה ואתם לא תוציאו מרה"י לרה"ר והנה מבואר כמ"ש דמלאכה שהיתה במשכן זה נקרא מלאכה ואף שבאמת לא הי' חייב עליו במשכן מכל מקום המלאכה היא חשיבה מלאכה ודו"ק היטב: ומדי דברי בענינים אלו זכור אזכור מה שהקשה אותי חכם אחד החריף מוה' שמעלקא ני' מקראקא בהא דכתבו התוס' בעירובין דף כ' בד"ה לא דהא דאמרו בשבת דף ג' משחשיכה דאי שרי לי' אתי לידי חיוב חטאת לא קנסינן ליה אף דנחו בידו שהוא מקום פטור וכתבו דל"ח הנחה במקום פטור אלא בדבר שנוטל ממקומו אבל התם שהכלי נח מאיליו ל"ח הנחה במקום פטור וע"ז הקשה דא"כ בריש שבת פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב או שנטל מתוכה והוציא דהעני חייב ואמאי הא נחה במקום פטור והוא נוטל ממקומו. והנה אחר העיון לק"מ ומקודם צ"ב דברי התוס' שכתבו דידו הוה מקום פטור דהרי ידו של אדם חשוב כד' על ד' כדאמרו בשבת דף ה' וכן קי"ל כמבואר ברמב"ם פי"ג משבת ה"ב וכ"ה בטוש"ע או"ח סי' שמ"ח וא"כ הוה כרה"ר גמור והרי מה"ט בנטל העני מידו של בעה"ב או שהוציא מידו של בעה"ב חייב והוה כאילו הניח בארץ וא"כ ה"ה בזה יתחייב. הן אמת דלפי זה צריך ביאור דא"כ אמאי בשזה עקר וזה הניח דפטור אבל אסור בשניהם ואמאי יתחייב זה שהוציא את ידו לחוץ דהא הוה עקירה והנחה שהרי מה שהוציא לחוץ אף שלא הניח בארץ יתחייב כאלו הניח. אמנם באמת זה אינו דכל שגופו במקום אחד וידו במקום אחר אינו חייב דידו לא נייח ובתר גופו גריר ועיין בשבת דף ג' בתוס' ד"ה עקירת גופו ובד"ה מ"ט ובתוס' ישנים שם ובמהרש"א ומהר"ם לובלין שם אבל כשמניח לידו של בעה"ב או להיפך שנוטל מתוכה אם כן מי שהוא וידו במקום אחד מקרי הנחה ועקירה גמורה וז"ב.

י ועכ"פ במי שהושיט ידו לחוץ אף דידו בתר גופו גריר ולא הוה כרה"ר אבל מקום פטור לא הוה והוה דינו ככרמלית כדין מי שרחב ד' על ד' וגבוה משלשה עד תשעה המבואר בסי' שמ"ח וצריך לומר דמשמע להו להתוס' דשם דהיתה ידו מלאה פירות והוציא לחוץ מיירי למעלה מעשרה ורה"ר אינו תופס רק עד עשרה ולכך הוה מקום פטור ולכך רוצים לחלק בין מטלטל ממקומו להי' מונח ממילא ולפ"ז בהוציא מידו של בעה"ב וכן להיפך דהוה כמו שמונח על הארץ ומיירי בלמטה מעשרה כדאמרו בשבת דף ה' ועיין תוס' שם ד"ה כאן וכ"כ הה"מ פי"ג משבת ה"ב וא"כ שוב לא הוה מקום פטור וחייב דהוה כרה"ר גמור. ובאמת שגוף קושית התוס' אינו מוכרח דגם בהיתה ידו מלאה פירות והוציא לחוץ מיירי בלמטה מעשרה וכמ"ש הה"מ פי"ג משבת הי"ט א"כ לא הוה מקום פטור אך באמת הקושיא נכונה אף שאין הלשון מדוקדק דכיון דידו בתר גופו גריר וידו לא נייח א"כ שוב הוה פטור ולא מקרי הנחה וכ"כ התוס' בשבת דף ג' בתוס' ישנים שם בהדיא. אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בריטב"א שם שכתב ליישב קושית התוס' דנחה בידו שהוא מקום פטור וע"ז כתב דיש לחוש שמא יוציא למטה מעשרה שהוה רה"ר גמורה ולא נחה ידו במקום פטור ודבריו תמוהים לפענ"ד דאכתי ידו לא נייח ובתר גופו גריר ואינו חייב חטאת ואף בהוציא ידו בתוך ג' סמוך לארץ נחלקו הפוסקים דרמב"ם ס"ל פי"ג ה"ו דחייב והרמ"ך והכ"מ חולקין דלא הוה כמו שמונח בארץ ועיין מג"א סי' שמ"ח ומכ"ש למעלה מג' דודאי לא הוה כרה"ר וע"כ דברי הריטב"א צע"ג

יא והנה בהא דאבעיא ליה לרב מרבי אי עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי וחייב או לא וא"ל חייב ואינו דומה לידו ופירש"י לידו הפשוטה לפנים וגופו לחוץ ונתן בעה"ב לתוכה דפטר תנא דמתניתין אף לעני שהוציאה ושאל החכם הנ"ל דלמה פירש"י מסיפא דסיפא דהמשנה מפשט העני את ידו לפנים ונתן בעה"ב לתוכה ולא מרישא דפשט העני את ידו לפנים ונתן בתוך ידו של בעה"ב ולמה לי שנתן לידו של בעה"ב ת"ל משעה שפשט ידו לפנים לתחייב וכן בפשט בעה"ב את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני דלמה לי נתן והיא הערה עצומה ולא ראיתי למי שעמד בזה בהחפזי. ולפענ"ד נראה דה"א כיון דמלאכת מחשבת בעינן א"כ לא יתחייב רק מה שחשב לעשות ולפ"ז הנה העני מכניס ידו לקבל אבל לא נתכוין לתת לבעה"ב רק לקבל ממנו א"כ אף שאירע שנתן לבעה"ב ה"א דלא יתחייב ואף שנתן לו המותר וכדומה מכל מקום הוא הכניס ידו ע"ד לקבל וכן הבעה"ב פשט ידו לחוץ הרי לא נתכוין סתם להוציא רק לתת לעני וכל שלא נתן לעני הרי לא אתעבידא מחשבתו משא"כ בעני הפושט ידו לפנים ובעה"ב נתן לתוך ידו והוציא הרי העני עשה מלאכה שהרי על דעת זה הכניס ידו וקיבל ולמה לא יתחייב וע"ז הוצרך לתת טעם לפי שלא נח ודו"ק. ויש להמתיק הדברים דבאמת לא הוה עקירה והנחה על מקום ד' ורק דמחשבתו משויא ליה מקום והרי אמרו בדף ה' דדוקא כשאחשביה לידו אבל בנחה בידו של חבירו ה"א דלא אחשבי' לי' לא וא"כ ה"ה בזה דעכ"פ לא אחשביה ליה לידו לענין זה שיתן לבעה"ב והבעה"ב ג"כ לא אחשביה לידיו רק לידו של עני ודו"ק: ובגוף המחלוקת של רש"י ותוס' בהך דידו לא נייח שרש"י פירש דלא הוה עקירה והתוס' פירשו משום דידו בתר גופו גריר לפענ"ד תלוי במה שנחלקו לקמן בדף צ"א ודף צ"ב אי אגד גופו שמי' אגד ואביי ורבא נחלקו ביד ובכלי ומסיק שם הש"ס איפוך וע"ז מקשה הש"ס שם ביד חייב והתנן פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהם פטורים התם למעלה מג' הכא למטה מג' ופירש"י דאין הטעם משום אגד גופו אלא משום דלא נח וא"כ לכך פירש"י הטעם משום דלא נח לא משום דידו בתר גופו גריר והתוס' ס"ל דאגד גופו שמיה אגד ולכך פירשו משום דבתר גופו גריר. אך צ"ע מה דנטר הש"ס שם להקשות מסיפא דסיפא ולא הקשה מרישא דרישא דלמה לי נתן בתוך ידו של בעה"ב או להיפך נתן בתוך ידו של עני דמשמע מזה דאגד גופו שמיה אגד וגם קשה דלמה לא דייק מפשט העני את ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה או שנתן בתוכה והוציא דפטור דש"מ דאגד גופו שמי' אגד וצע"ג וגם מ"ש התוס' שם דלר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה למעלה מג' כלמטה מג' צ"ע דבתוס' שבת דף ז' ד"ה אבל למטה מעשרה כתבו כשהחפץ ביד עני או בעה"ב לא שייך קלוטה כמי שהונחה ולא הבנתי סברתם וגם הרי בדף צ"ב כתבו להיפך ולהסתירה כפי הנראה רמז הגאון מוהר"ע ז"ל בהגהותיו בדף ד'. דרך כלל לא עמדתי על תוכן הדברים ולא מצאתי מי שיאיר עיני בזה וד' יגיה חשכי להבין דברי הש"ס הקדושים. והנה החכם הנ"ל כשאמרתי לו זאת ההוא אמר דיש להקשות על התוס' דאכתי כל שהוציא ידו הו"ל ידו מקום פטור דידו בתר גופו גריר והו"ל ידו מקום פטור וכמו בהוציא ידו לרה"ר דחשיב ידו מקום פטור. והשבתי דל"ד דבשלמא בהוציא ידו למקום אחר כיון דבאמת ידו הוא ברשות אחרת שוב ניהו דידו בתר גופו גריר מ"מ עכ"פ ידו וגופו אינו ברשות אחת ומהראוי לפטרו אבל בפשט ידו לחוץ ונטל מהעני א"כ הי' הנחה ועקירה חשובה דכל יד בפ"ע כשנחשבהו בתר גופו ידו וגופו במקום אחד אף דבאמצע מתגלגל שנטל מידו וגם מי שנטל אינו עם גופו ביחד והו"ל מקום פטור זה אינו דממנ"פ אם בתר גופו שדית ליה שוב הו"ל הנחה ועקירה חשובה משא"כ בהוציא ידו שפיר חשוב מקום פטור דממנ"פ אם תחשבהו לידו בתר גופו שוב לא היה כאן הנחה ואף שאח"כ השליך מידו אכתי הי' היד במקום אחר והיה כאן מקום פטור בודאי טרם שהשליך דניהו דנחשבהו בתר גופו ולא תחייבהו אבל ידו אינו לא רה"ר ולא רה"י כדאמר בשבת דף ג' אבל כשנטל מבעה"ב או להיפך מעני לעני א"כ אנן לא דנין על ידו כלל רק על היד והגוף ביחד דהיד עם גוף זה עקר והניח לידו של זה שהוא עם גופו של זה ביחד וכאלו לא הוציא ידו כלל למקום אחר מהגוף והיינו כאלו הי' ידו וגופו במקום אחד ולקחו ממקום אחר משא"כ באיש א' שגופו עומד במקום אחד וידו במקום אחר א"כ הוה גופו מוחלק מידו דא"א לחשבו להיד הנחה וכמ"ש ודו"ק. אמנם כ"ז לפלפולא אבל החכם הנ"ל הראני שבאהע"ז סי' שמ"ט בהביאו דברי התוס' והרא"ש בענין זה כתב דלא מחשב ידו רק אם שהה קצת בידו וא"כ ל"ק כלל דבלא שהה והכניס ממקום אחר לא מקרי מקום פטור משא"כ בשהה קצת חשוב מקום פטור ול"ק כל הקושיות

יב והנה לענין קלוטה במקום שהונחה לכאורה רציתי לומר דבר חדש דבזה לא שייך לומר אגד יד שמי' אגד דהא כל שהקלוטה כמי שהונחה שוב לא שייך לומר דאגד יד שמי' אגד דבשלמא כשאין קלוטה כמי שהונחה שייך לומר דהיד בתר הגוף גריר דהוא חלק מחלק הגוף אבל כל דאמרינן דהקלוטה כמי שהונחה א"כ הרי הוה כמונח על הארץ ולא שייך אגד יד. אמנם באמת מדברי התוס' לא משמע כן שהרי כתבו בדף ד' בד"ה אבל למטה מעשרה דכשהחפץ שידו של עני או של בעה"ב לא שייך קלוטה דהא כשנותן בעה"ב לתוך ידו והוציא לא מחייב. והנה החריף הנ"ל רצה לפרש דברי התוס' דלכך לא הוה קלוטה כשהוא בתוך ידו משום דאגד יד שמי' אגד ולא שייך כמי שהונחה ואני השבתי להיפך דאדרבא נימא כמו שהונחה ושוב לא הוה אגד יד בגוף דכמו שמונח בארץ הוא אך לפענ"ד סברת התוס' דדוקא כשהוא באויר הרקיע כזורק מרה"י לרה"ר ורה"ר באמצע שהוא מעצמו באויר שייך לומר דאויר הוא כמונח בארץ אבל כשהוא ביד היד מפסיק והיד אינו מונח בארץ והא דמייתי הש"ס ראיה מר"ע היא רק דלא בעי הנחה במקום ד' על ד' כמו התם שמונח באויר ואינו תופס מקום ד' על ד' ואפ"ה חשוב הנחה ה"ה כאן. ובזה נלפענ"ד ליישב סתירת דברי התוס' שהקשיתי למעלה דבדף צ"ב כתבו דלר"ע דקלוטה כמי שהונחה א"כ למעלה מג' הוה כלמטה הרי דשייך קלוטה כמי שהונחה אף ביד ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר קושייתם דהרי שם כל ההבדל שבין למעלה מג' ובין למטה הוא משום דלא נח דלא מקרי הנחה כל שהוא למעלה מג' ולפ"ז שפיר הקשו דלר"ע דחשיב קלוטה כהנחה אף שבודאי אינו דרך הנחה מכ"ש כשהוא ביד למעלה מג' דמונח יותר טוב וע"ז כתבו דרבה סבר אגד גוף שמיה אגד וא"כ י"ל דלדידיה לא ס"ל לחלק בין למעלה מג' בין למטה ול"ק קושית הש"ס כלל וא"כ שוב יש לומר דס"ל דלא שייך קלוטה כמי שהונחה כל שהוא ביד אח"כ חדשו דלמעלה מג' לא שייך כלל קלוטה כמי שהונחה משום דשמיה אגד א"כ אי אפשר לומר דהוה כמי שמונח בארץ דהא אגיד בגוף לא שייך קלוטה כמי שהונחה. אמנם האמת אגיד שיותר מסתבר כמ"ש החכם הנ"ל דסברת התוס' בדף ד' דלא שייך קלוטה כמי שהונחה כל שהוא אגוד בגוף וזהו אם נימא דאגד הגוף שמי' אגד אבל אם לא שמי' אגד לא שייך זאת ולכך בדף צ"ב דס"ל דלא שמי' אגד שפיר הקשו דנימא קלוטה כמי שהונחה וע"ז מחלקו דהוא ס"ל דשמיה אגד או דלמעלה מג' ודאי שמי' אגד דידו בתר גופו גריר וכן נכון. אמנם מה דק"ל על דברי התוס' בשבת דף ד' דביד לא שייך קלוטה כמי שהונחה מהא דאמרו בזבחים דף צ"ג דר"ע דס"ל בפרה משנה ה' דהיה עומד חוץ לתנור ופשט ידיו לחלון ונטל את הלגין והעבירו ע"ג התנור דר"ע מטמא משום דקלוטה כמי שהונחה בתנור שהוא טמא והרי שם העבירו ביד ולא שייך קלוטה כמי שהונחה ועיין ברמב"ם ורע"ב בפירוש המשניות שם ול"מ לפירושי בדברי התוספות דמשום דביד ל"ש כמו שהונחה דהרי היד הוא בת תנועה ולא הוה כהונח א"כ קשה שם אלא אף לפי פירוש החכם הנ"ל משום דאגד יד שמי' אגד ולכך לא הוה קלוטה כמי שהונחה א"כ גם כאן הרי הוא עומד חוץ לתנור והעבירו ע"ג תנור לא שייך קלוטה ואף אם נימא דלמטה מג' מיירי אכתי קשה דבכלי בודאי שמי' אגד למה דאיפוך דביד חייב בכלי פטור וא"כ איך הוה קלוטה כמו שהונחה וצע"ג

יג והנה לכאורה יקשה גם ממ"ש התוס' דאם לא רצה שתנוח שם ל"ח קלוטה כמי שהונחה ע"ש בתוס' עירובין דף צ"ח והוא משמא דגמרא בשבת דף צ"ז א"כ שם לא רצה שתנוח שם. אמנם זה דוקא בשבת דבעי מלאכת מחשבת ולא בשאר דברים אבל מ"ש התוס' דבכלי לא שייך קלוטה כמי שהונחה שזה מצד הקליטה עצמה דלא שייך בכלי שיהיה כהנחה או משום דאגד גופו שמי' אגד זה כולל אף בשאר מקומות ואולי מש"ה דחי שם הש"ס דכ"ע לאו כמונח דמי והיא תימה דלר"ע קלוטה כמי שהונחה ולפמ"ש א"ש דבכלי לא שייך זאת אבל מה נעשה שהרמב"ם והרע"ב פירשו גם לפי המסקנא דפליגי בקלוטה כמי שהונחה וקשה מכאן ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם והרע"ב שלא כתבו כפי' המסקנא בזבחים ועיין בתוס' יו"ט ובספר חזון נחום על המשניות במס' פרה שם. ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק ואכ"מ להאריך. והנה לאחר כל האריכות דברים שהארכתי עדן פש גבן לבאר דברי התוספות בשבת דף ד' שכתבו דבידו של עני לא חשוב קלוטה כמי שהונחה דא"כ קשה למה כשעשה עני או בעה"ב עקירה והנחה חייב אף דידו אינו כד' על ד' ורק משום דלר"ע לא בעי מקום ד' על ד' והרי בידו לא שייך קלוטה וצ"ל דעיקר ראיית הש"ס דלר"ע לא צריך מקום ד' על ד' אבל החיוב אינו על הקלוטה שתהיה כמו שהונחה רק דל"צ מקום ד' על ד' שהרי באויר ג"כ אינו במקום ד' על ד' ואפ"ה מועיל ועדיין צ"ע וגם מה שציינו התוס' על הא דאמרו אבל למטה מעשרה לציון הזה אין לו דורש דלמה קשה להו כאן טפי מבתחלת הסוגיא:

יד ודרך אגב אומר במה שכתב הרמב"ם פ"ה מבית מבחירה ה"ג לפנים ממנו סורג וכתב הכ"מ בשם הרא"ש שהסורג נעשה לטלטול שבת ולזה הי' גבוה י"ט כדין כל מחיצה דהיקף הר בית לא מהני דהוה הוקף ולבסוף פתח דלא מהני ובשו"ת רמ"ע מפאני סי' צ"ח נשאל בזה וכתב דלשיטת הרמב"ם דהוקף לשם דירה מהני כמ"ש בפי"ג משבת והרי הר הבית הוקף בודאי ע"מ לפתח למה לא יהיה מותר לטלטל בכלו ע"ש ואני תמה על דבריו דמ"ש דלהרמב"ם דהוקף לשם דירה סגי כמ"ש בפי"ג משבת אף שיש למפרשים אחרים שטות אחרות בזה לא ידעתי כוונתו ובפי"ג לא נמצא וכפי הנראה כוונתו לפט"ז שם ה"ה והבין שסגי אם כוונתו בלבד לעשות בו בית דירה אף שעושה קרפף אבל הה"מ תמה שם בזה עליו ועיין בהרמב"ם הלכה יו"ד שם.

טו והנה הרמ"ע כתב שם דמהך דיצאה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית אין להקשות דדלמא מן הסורג ולפנים הי' יושבים וכ"כ בתוס' יו"ט פ"ב ממדות מ"ג ע"ש שכמעט כל דברי הרמ"ע מבואר שם ועוד הוסיף עליהם ואני תמה על הרא"ש והרמ"ע והתוס' יו"ט שהיאך לא הרגישו במשנה שלימה שמבואר בסוכה ר"פ לולב וערבה דאמרו שם יו"ט של חג שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהן להר הבית והחזנים מקבלים מהם וסודרין אותן על גבי אצטבא והזקנים מניחין את שלהם בלשכה הרי דהיה מותר לטלטל בהר הבית שהי' מוקף כדאמרו בירושלמי תענית פ"ג ה"ח והובא במלמ"ל פ"ה מבית הבחירה שם וע"כ דהי' מותר בטלטול בהר הבית ע"ש. ומה שהי' מותר באמת בטלטול הנה התוס' יו"ט כתב שם דמה"ת מותר בטלטול כל שיש מוקף ד' מחיצות הוה רה"י גמורה מה"ת ורק מדרבנן ולא הוה רה"י ושבות במקדש לא גזרו. והנה אמת נכון הדבר כי מה"ת מותר לטלטל אף שלא הוקף לבית דירה ועיין תוס' בשבת דף וא"ו ד"ה ארבע אבל מכל מקום מדרבנן אסור ואף דלא גזרו על שבות במקדש מכל מקום מצינו לפעמים דגזרו על שבות כמ"ש התוס' יו"ט שם וגם כל שאפשר לעשות מבלי שבות הי' עושין וכמ"ש הכ"מ פ"ח מבית הבחירה וא"כ יקשה למה לא הניחו בעזרה ובסורג ולפנים שהי' מותר בטלטול והעזרה חשוב מוקף לדירה כמ"ש התוס' בעירובין דף כ"ג ד"ה שהוא ודבריהם צ"ע קצת דפתחו להקשות מהר הבית והעזרות וכתבו ליישב העזרות בלבד ואכתי קשה מהר הבית שהי' מותר לטלטל כמו שהתחילו בקושייתם דמזה מוכח שס"ל להתוס' דהר הבית הי' מותר בטלטול ומה יענו לזה וצ"ל דס"ל דהי' מוקף ואח"כ פתח וס"ל דמהני ועיין תוס' בעירובין דף כ"ד ד"ה פשיטא ועיין מוהרש"ל ומהרש"א שם ובדף כ"ה ע"ב ד"ה ההוא אבורניקא דרבא ס"ל לחד תירוצא דמועיל הוקף ולבסוף פתח עכ"פ לדברי הרא"ש תמוה ומה גם דאנן קיי"ל דהוקף ולבסוף פתח ל"מ. ובזה נוראות נפלאתי על מ"ש הט"ז והמ"א סי' תרפ"ח על מ"ש הרמ"א שם דמסתמא הוקפה ולבסוף ישבה והם הקשו דבסי' ת"א מבואר דמסתמא בנו בתים ואח"כ הוקף ע"ש ואני תמהתי דמה ענין הוקף ולבסוף ישב להוקף ולבסוף פתח דבסי' ת"א אינו מבואר רק הוקף לבית דירה והיינו שמסתמא הי' בית דירה שם קודם אבל לא ישבו בני אדם שם עד אחר שהוקפה ובמגילה בעינן ישיבה תחלה ובאבורנקי מבואר שם בתוס' היטב דאף דהוקף ולבסוף פתח לא מועיל אבל הוקף ולבסוף ישב מועיל והיינו שזה ענין אחר וז"ב. שוב מצאתי במק"ח בהגהות סי' תרפ"ח שכתב בהדיא כן אף שלא הביא דברי התוספות הנ"ל ונהניתי ועכ"פ הוקף ולבסוף פתח לא מועיל ומ"ש התוס' יו"ט דלמה לא תהי' נקרא מוקף לדירה כיון שעשוי לדור שם לפנים מהר הבית ובפרט בעזרה הי' לשכות לדידה אני תמה לתמיהתו דמכל מקום הרי הוקף מתחלה ואחר כך בנה בית דירה וזה אינו מועיל וע"כ לומר דשבות במקדש התירו ודברי הרא"ש צ"ע. ואולי גם הרא"ש ס"ל דמותר לטלטל בהר הבית ולכך טלטלו בהר הבית הלולבין משום דהי' מקום רחב מאד אבל כל שאפשר בענין אחר אין מתירין שבות וע"כ עשו הסורג וז"ב לפענ"ד

טז והנה בשנת תרי"ד ה' תצוה הגיעני שאלה מהרב מו"ה דוד מאיר פעדיר אבד"ק סווירז במה שיש שם עירוב והעיר מעורבת ע"י צוה"פ כדינה ובצד אחד מהעיר יוצא דרך הרבים מהעיר וחוצה במדרון דהיינו כשיוצא הדרך מהעיר יורד ומשפע בכל פעם עד שבסוף העיר עולים ב' הרים משני צדי הדרך גבוהים י' טפחים מתוך רוחב ד"א דהוה כמחיצה כמ"ש המג"א סי' שמ"ה ס"ק א' ובשו"ת ח"ץ סי' ה' ועל ההר האחד עומד גדר הנקרא פלוט גבוה י' טפחים ועל ההר השני עומד בית ישראל והעמידו שם העירוב על שני ההרים היינו שעל הר אחד עומד הקנה אצל הגדר הנקרא פלוט ועל ההר השני עומד הקנה השני וחוט מתוח מזה לזה ותחת החוט עובר דרך הרבים וע"ז פקפק דעיקר צורת הפתח הוא שהקנה מחשב כגפופי החצר והחוט שע"ג כמשקוף אבל כאן עומדים הקנים ע"ג מחיצות והוה כהגביה העירוב ג"ט מהארץ דפסול כמבואר סי' שמ"ב ס"ו. והנה לא ידעתי מקום הפקפוק דכיון דהמחיצה הוה כארעא סמיכתא ואף דהוה מחיצה תלויה שאינו מתיר רק במים כ"ז אם ההיתר ע"י המחיצה אבל כאן עיקר ההיתר ע"י הקנים והוה צורת הפתח וא"כ מה בכך דבין שני ההרים יכולים ללכת מ"מ זהו פתח ובמקום הקנים סותם דכשר

יז והנה בשנת תרי"ט ערב פסח נשאלתי מחכם אחד ושמו ר' וואלף נ"י מק"ק סעריט בהא דאמרו כזית מן המת חייב ופירש"י מגו דחשוב הוצאה לטומאה חשוב נמי לענין הוצאה והקשה לר"י דס"ל דאגד כלי שמי' אגד א"כ משכחת לה דיהיה פטור כגון שיוציא חצי המטה שהנבלה מונח בתוכה לחוץ ולא יהיה באהל ולענין הוצאה לא מחשב דאגד כלי שמי' אגד ועדן לא הוציא כלה והשבתי דל"ק דע"כ לא אמרינן אגד כלי שמיה אגד רק בדבר דל"צ להוציא אבל כאן דהיה צריך להוציא בשביל הטומאה א"כ שוב אי אפשר לומר דעיקר הוא מה שנשאר בבית כיון דהיה צריך להוציא החציו לחוץ שלא יהי' בפנים ועכ"פ אי אפשר לחשוב החציו שהוא בפנים לעיקר עד שיהיה נחשב זה כמו שהוא בפנים דא"א ודו"ק: ודרך אגב אזכור מה שהראני הרב הה"ג מו"ה יצחק שמעלקיש נ"י אור ליום ה' כ"ד טבת תרכ"ג דברי התוס' בעירובין דף צ"ז ע"ב ד"ה נימא שכתבו דמודה רבא דמעביר בתוך ג' כמונח בקרקע דמי וע"ז הקשה מדברי התוס' כתובות דף ל"א ע"א ד"ה נימא שכתבו דעקירה לא הוה עד שיגביה שלשה וא"כ סותר למ"ש שם והוא הלך בדרך רחוקה ואני אמרתי בפשיטות דדוקא אם עוקר מהקרקע כל שהוא פחות משלשה ל"ח עקירה להיות רשות בפ"ע זה א"א אבל כל שהוא בידו ולא עקרו מע"ג קרקע חשוב כמונח בקרקע ועקירה הוה שהרי הי' בידו ולא עקרו מהקרקע ודו"ק:

סימן ג

א לחכם אחד ממדינת הגר.

ב מה שאמר ליישב קושית הקצוה"ח סי' פ"ח בהא דדעת הפוסקים דדוקא ושוה הוה שלא ממין הטענה וע"ז הקשה הקצה"ח מהא דפריך בב"ק דף ק"ה על רבה דס"ל דבהודה על חמץ בפסח אי חייב דאמרינן הואיל ואילו מגניב וע"ז פריך הש"ס מהא דאמר רבה שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלו ש"ח אני עליו וכו' ואע"ג דהא קאים כיון דאלו מגניב וכו' והרי התם זה טענו דוקא וזה משיבו שוה דאם מגניב הוה שוה דאין חייב וע"ז אמר מעלתו דכיון דסתם גניבה יאוש בעלים א"כ אינו תובע השור רק מעות בעדו והו"ל שוה בשוה ואם כן שניהם טוענים שוה וחייב. הנה בהשקפה ראשונה תמהתי דאיך אפשר ליחס להקצה"ח קושיא כזו דמה קושיא דהרי אדרבא זה טוענו שוה דכיון דאומר גנבת שורי ורוצה שישלם לו בעדו ואף אם נימא דזה טוענו שישיב לו גוף השור הרי הש"ס אמר מכח כ"ש דמה התם מחייב רבה אף דזה טוענו דוקא והוא כופר לו שוה לכשיגנוב או יאבד ועיקר כוונת הקצות החושן להקשות על רבה גופא דלמה מחייב זהו קושיא בפ"ע ועיינתי בקצה"ח וראיתי דלא הקשה על דוקא ושוה רק על שיטת הראב"ד דס"ל דשאלה ושכירות לא מקרי מודה במקצת אף דתובע תרווייהו משום דהם ענינים חלוקים ותביעות חלוקות ולפ"ז שם דהוה טענות חלוקות והו"ל טענו חטים והודה לו בשעורים דזה טוען שגנב וזה השיב ששומר הי' והנה לשונו מגומגם במ"ש דלמא טעמא דרבה דפטור הוה משום דהוה טענות חלוקות וע"כ דכוונתו באמת להקשות על רבה דלמה לא יפטר מטעם זה אבל לפענ"ד גברא חזינא דלפענ"ד בכה"ג דעל דבר אחד אנו דנין אם גנבו או ששומר הי' ובזה לא שייך טענו חטים והודה לו בשעורים דלכל הטעמים בטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור או משום השטאה או מתורת מחילה והודאה זה שייך בשתי ענינים חלוקים אבל כאן דאותו חפץ עצמו שזה טוען שגנבו הוא כופר שלא גנבו רק ששומר שלו הי' א"כ הוה ככל טענה ותביעה שזה משיב לו שאינו ח"ל בשביל שהי' כך וכך ולא שייך כאן השטאה ולא מחילה שלא מחל לו ולא הודה לו וז"ב ומש"ה פשיטא דחייב. ובזה נראה דל"ק קושית הקצה"ח על הא דטענו דוקא והוא משיב שוה מקידושין דף ס"ה דגובה כתובתה ממנ"פ והא היא טענה דוקא החבילה והם משיבים שוה דאינו דוקא מחבילה זו. ולפמ"ש אתי שפיר דטענת דוקא ושוה לא שייך רק לענין מודה במקצת דלא נקרא מודה במקצת כ"ז שאינו מענין אחד הו"ל טענות חלוקות והו"ל כופר הכל על הטענה האחרת ומטעם זה ס"ל להראב"ד דשאלה ושכירות הם שתי ענינים ולא שייך מודה במקצת אבל שם דמכח הודאת בע"ד קאתינן עלה דעכ"פ הודו שזו החבילה משועבד לכתובתה א"כ לא שייך ענין טענו חיטים והודה לו בשעורים לזה דעל אותה החבילה בעצמה לא שייך ענין טענו חטים והודה בשעורים וגם לפמ"ש הרמב"ן בטעם טענו חטים והודה לו בשעורים דהו"ל תרתי הודאות דסתרי ומוקמינן המעות בחזקתו והמע"ה ושם דכלם אינם מוחזקים והספק על שלשתן בשוה א"כ לא שייך למוקמי ממונא בחזקתו ולכך ממנ"פ גובה הכתובה וזהו שכתב הריטב"א דממנ"פ גובה הכתובה והקצה"ח הקשה עליו ע"ש בס"ק וא"ו ולפמ"ש אתי שפיר וגם בהך דרבה לא שייך ענין טענו חטים והודה לו בשעורין דאנו דנין על אותו חפץ ומטעם תביעות חלוקות לא שייך כאן דהרי שבועת שומרין אף בכה"ג חייב וע"כ לא כתב הראב"ד רק במודה במקצת הארכתי בזה לפי שהקצה"ח האריך בזה ולפענ"ד הדברים כפשוטם דלק"מ וכמ"ש ודו"ק

תוכן העניינים

שואל ומשיב מהדורא רביעאה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה