שואל ומשיב מהדורא רביעאה· רבי יוסף שאול נתנזון
כרך ב
סימן א
ארשום מה שהקשה אותי במכתב הרב המאוה"ג מוה' שמעון נ"י האבד"ק פאדהייץ ביום ה' העבר בהא דאמרו ביבמות דף נ"ט ת"ר אלמנה לא יקח בין אלמנה מן הנשואין בין מן האירוסין פשיטא ופירש"י אלמנה סתמא משמע וע"ז הקשה דהרי בש"ס כתובות דף יו"ד אמרו מאי אלמנה ע"ש מנה אלמנה מן האירוסין מאי איכא למימר אלמנה דכתיב באורייתא מא"ל וכו' הרי דסתם אלמנה מן הנשואין משמע ולא ידעתי קושיתו דממנ"פ באורייתא לא שייך ע"ש מנה דעדיין לא נתקנה כתובה וא"כ רק ע"ש העתיד וא"כ ממילא גם מן האירוסין קראת' התורה אלמנה ע"ש מנה דעתידה להנשא וכמו דאמרו איידי דמן הנשואין גם אלמנה מן האירוסין הוא כן. וע"ד הפלפול נראה לי דקושית הש"ס דע"כ אלמנה לכה"ג ודאי הוה מן האירוסין דבנשואין ת"ל דהו"ל בעולת עצמו כדפריך הש"ס שם אלימא בכדרכה ת"ל משום בעולה ותירוצי הש"ס דמיירי בשלא כדרכה או אינך אוקומתות זה לא משמע מקרא דסתמא כתיב וע"ז משני דה"א דנילף מתמר וע"כ מוקי לקרא בשלא כדרכה וקרא דחיק ומוקמא אנפשי'. ובזה מיושב מה שהקשה עוד דהא בתמר אמרו בסוטה דף יו"ד שמא קבל ביך קידושין אמרה יתומה אני ופירש"י דאין נשואין מער ואונן כלום דלא היו כלל קידושין וא"כ שוב לא היתה אלמנה מן הנשואין והנה בפשיטות (הו"ל) שוב לא היתה אלמנה מן האירוסין אך לפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ נבעלה מקודם ואף דער ואונן שמשו שלא כדרכן עכ"פ אלמנה דכה"ג ג"כ הוה שלא כדרכה וכמ"ש. ומ"ש עוד להקשות דהרי אמרו שם דא"ל גיורת אני וא"כ מי קיבל קידושין הא אביה לא מצי לקבל קידושין דגר כמי שנולד דמי והנה באמת כבר הבאתי בהגהותיי לש"ע אהע"ז סי' ל"ז דגיורת ג"כ יכול האב לקדש אבל היא מדרבנן כמ"ש בשיטה מקובצת כתובות דף ט' אבל מה"ת לא חיילי הקידושין אבל באמת ל"ק דרש"י פירש דגיורת אני היינו שאיני עובדת ע"ז וא"כ באמת היה לה אב ויכול לקדשה רק שאינה נכרית דאינה עובדת ע"ז ושפיר שאל שמא קבל ביך אביך קידושין והשיבה דיתומה אני וראיתי במהרש"א בח"א שפירש דיתומה אני ואבי מת בהיות אמי מעוברת ולא יכול לקבל קידושין ע"ש ועיין בש"ע אהע"ז סי' מ"ם דלשיטת הרמב"ם יכול לקדש אותה כשהוכר עוברה ועיין ח"מ וב"ש שם:
סימן ב
א אמר לי מופלג אחד בטעם דתרי משהו לא אמרינן דהרי התוס' בע"ז דף ס"ו כתבו דכ"מ שמשהו אסור גם נו"ט לפגם אסור דמשהו הוה טעם פגום והרא"ש חולק ע"ז דמשהו עכ"פ אתי מטעם משובח משא"כ לפגם דהוא פגום ע"ש ולפ"ז בשלמא המשהו הראשון אתי מטעם משובח אבל המשהו השני אינו משובח והוה כמו נו"ט לפגם דהא הוא כמשהו ואני אומר דז"א דהא באמת במב"מ לא נרגש הטעם דהא גם ההיתר הוא הטעם הלז וא"כ המשהו הראשון ג"כ אינו בא מטעם משובח דהא הטעם בא מההיתר ולא נרגש הטעם ואפ"ה אסור וה"ה במשהו השני' ולפ"ז בחמץ בפסח דאסור במשהו אפילו בא"מ בזה שוב יש לומר דמשהו השני הוא לפגם ובאמת גוף דברי התוס' דמשהו הוה כמו לפגם לפענ"ד הרי קי"ל דכל שאינו לפגם ולא לשבח אסור ועיין בש"ך סי' ק"ג והרי משהו ניהו דאינו לשבח אבל לפגם אינו וז"ב ופשוט. ובהא דאמרו בחולין דף ק"ח גדי אסרה תורה ולא חלב והנ"ל רצה לתת טעם לזה ואני השבתי בפשיטות דלפמ"ש הרשב"א בשם רבותינו הצרפתים הובא בב"י סי' צ"ח ובתוס' ע"ז דף ס"ז דטעם כעיקר בב"ח היינו מה שהבשר נו"ט בחלב אבל החלב בבשר הוה ממש גמור ולפ"ז ז"ש כיון דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו ואמרינן דרך בישול אסרה תורה ולכך גדי אסרה תורה דקבל מהחלב ממש ולא להיפך החלב מהגדי זה לא קיבל רק טעם וס"ל לרב דגם בב"ח לא אסרה תורה טעם כעיקר להס"ד שם ודו"ק:
ב ומה שהקשה בהא דאמרו בחולין דף קל"ד קמה בחזקת חיובא קיימא והקשה הנ"ל הא התוס' כתבו בבכורות דף כ' דגם לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב מכל מקום בממון שאין לו תובעין לא אזלינן בתר רוב וא"כ מכ"ש חזקה דרובא עדיף מחזקה. והשבתי דזה אינו דרובא הרי יש מיעוט כנגדו אבל חזקה אין מיעוט כנגדו ובכה"ג חזקה עדיף מרובא וכמו בע"א דיכול לברר המיעוט מתוך הרוב אבל החזקה אינו יכול לבטל ודו"ק. והנה במה שהי' נוסחא אחת ברמב"ם דבכרת ספק אסור מה"ת מרש"י שם בסוגיא דספק מיתה חמור משמע כנוסחא זו ועיין פנים מאירות ח"א סי' ט"ו ובפרמ"ג ריש סי' ל"ג ביו"ד יע"ש ובתשובה כתבתי בזה ואכ"מ.
סימן ג
בסדרי טהרה סוף סי' ק"צ ס"ק צ"ה בתוך דבריו הביא בשם בנו שהראה לו דברי השב יעקב בשם הגאון מוהר"ג שחידש דדם נדה לטמא דברים אחרים אין מטמא דהו"ל טומאה בלועה ובבשרה לא אתי רק לענין איסור נדה והוא האריך לתמוה עליו ומביא כמה ראיות ויש לדחות דלענין קדשים מחמרינן אבל תמהני דלא הביא הא דאמרו בנדה דף וא"ו גבי שפחתו של ר"ג לענין ככרות של תרומה דרצו לטמאות למפרע ועכ"פ בעת הבדיקה ודאי טמא ולא אמרינן דהוה טומאה בלועה וצע"ג.
סימן ד
א הנה א"מ הרב הגאון נ"י אמר לי ספק מושכל באם קבעה לה וסת יום א' דראש חודש בשני חדשים ובשלישי ראתה בהשמ"ש יום א' דראש חודש וכדומה אי הוה קביעות וסת לענין דא"צ בדיקה או לא וגם אם חוששת לוסת קבוע וצריכה עקירה שלשה פעמים.
ב ולפענ"ד דיש לומר דדמים אתוספו והתחילה בהש"מ והוה קביעות ווסת גמור ועיין ביו"ד סי' קפ"ז רק שאם עקרה פעם אחת וראתה ביום ר"ח דוקא אז הסימן שעיקר הקביעות בר"ח הוה כנלפענ"ד. ומה שהקשה במ"ש הרמב"ם דברואה דם ג' פעמים מחמת תשמיש כשמגרשה אומרים לו תדע שאסור אתה להחזיר וע"ז הקשה דאיך משכחת לה דבג' פעמים שוב אסורה לשמש והיאך שייך לעז וא"ל דע"י בדיקת השפופרת הא י"ל דאין כל אצבעות שוות דאמרינן לקולא ולא להחמיר כמ"ש הב"י והשבתי דבג"פ כבר אתחזקה לכל אצבעות וא"כ שוב מועיל בדיקת שפופרת ודו"ק.
סימן ה
הוגד לי קושיא בשם הרב מקנעניטש בהא דאבעיא להו בשבועות דף כ"ב בנשבע שלא לאכול אי אמרינן דמשתבע אהיתירא לענין חצי כזית או אאיסורא קמשתבע והקשה הוא הא בנדרים דף פ"ב אמרו גבי נטולה אני מן היהודים דאהיתירא קא משתבע לאסור עצמה על הבעל דעל אחרים בלא"ה אסורה והשבתי בפשיטות דבאמת כל שהלשון סותר עד"מ כשאסר עצמו בלשון שלא אוכל והרי אכילה בכזית הוא א"כ אף דבלא"ה אסור י"ל דעל איסורא קמשתבע כדי שלא יסתור על הלשון אבל בנטולה אני מן היהודים דאין הלשון סותר דאם נתכוונה על הבעל ממילא חל על כל היהודים בכולל ושפיר יש לומר על היתירא קא מכוונה וז"ב ופשוט.
סימן ו
בהא דאמרו בבא בתרא דף קנ"ו בודקין לקידושין ולגירושין כתבו התוספות לר' יהודה צ"ע דיש לומר דוקא על מיאון ואמר א"מ הגאון נ"י דיש לכוון כוונתם דבאמת יש ס"ס ספק שמא הביאה שתי שערות או לא ואת"ל הביאה שמא לא רבה שחור על הלבן ורק דהוה משם אחד דמה נ"מ בין זה לזה דכל שלא רבה לא מקרי שער לר"י ולפ"ז כל שיש לומר דר"י לא כוון רק למיאונים שוב נ"מ בין הספקות ושוב הוה ס"ס. ואני אמרתי די"ל דכאן הוה ס"ס שאינו מתהפך דאת"ל דרבה השער שחור על הלבן שוב אי אפשר לומר שמא לא הביאה שערות רק דכללא כייל הש"ך בכלל ס"ס דמתחלה יש לדון שמא לא הביאה שערות כלל ולפ"ז כל דיש לנו חזקה דרבא ניהו דלא אמר רק לחומרא אבל עכ"פ אין לך להתחיל מזה הספק תחלה דהא איכא חזקה דרבא דאמר חזקה שהביאה שתי שערות ושוב לא הוה ס"ס המתהפך ודו"ק.
סימן ז
בסוכה דף מ"ח בהאי דשמי' ששון וחד שמי' שמחה נראה לי לפרש כל הענין על פי מה שפירשתי הבדל שבין ששון לשמחה דשמחה הוא על מה שעבר וששון הוא על העתיד המקווה והנה זה שאמר ששון ושמחה ישיגו דהיינו על העתיד ושמחה וששון ליהודים שם הי' על העבר וע"ז אמרו שבקוך ושויך פרוונקא ופירש"י רץ והיינו שהשמחה הוא במקום ששון שיבא ושמחה השיב שימלאו מים בששון וכדאמר ר' אבהו והיינו דהנה רש"י פירש על פסוק ושאבתם מים בששון דהיינו שתלפין אלפן חדת ופירש"י שרזי התורה ותגלה לעתיד והנה המינים מתפקרים ושואלים שאלות על התורה ואנן שחשכת הגלות פרוש עלינו לא ידענו מה להשיב אבל לעתיד נדע מה להשיב וזהו המליצה שנעשהו גודא להעלות מים בו וק"ל.
סימן ח
התוס' ריש ב"מ כתבו דאף דמיגו להוציא לא אמרינן אבל מיגו דאי בעי שתיק אמרינן אף להוציא. ונשאלתי מא"מ הרב הגאון נ"י דמ"ט יש בדבר ואמרתי בזה דהנה ענין מגו הוא רק אומדנא דע"כ מסתבר דדבריו אמת דאל"כ היה לו לטעון טענה יותר טובה דהי' נאמן עליה ובד"מ אזלינן בתר אומדנא ולפ"ז הרי נודע דברי שו"ת מזרחי ועוד הרבה פוסקים המובאים בב"י חו"מ סי' ט"ו ובכנה"ג שם דאומדנא ל"ח רק להחזיק ולא להוציא ולכך לא קי"ל כרב אחא בגמל האוחר בין הגמלים דהיינו להוציא ע"ש ולכך גם מגו להוציא לא אמרינן וז"ב והנה כבר נודע לענין דברים שבלב דדברים שבלבו ובלב כל אדם ודאי מועיל וכמ"ש הר"ן גבי שטר מברחת ע"ש ובשו"ת מהרי"ט האריך בזה וזה ע"כ דהוא מטעם אומדנא גדולה דהרי היא בלב כל אדם ולפ"ז נראה לי ברור דמגו דאי בעי שתיק הוא בודאי אומדנא גדולה ותדע שהרי מגו בשנים לא אמרינן ומטעם דא"י לכוין שניהם כאחד לדבר אחד ומגו דאי בעי שתקי אמרינן בשנים ג"כ דלזה יוכלו לכוין וע"כ דזה הוה דברים שבלב כל אדם וכל אדם יוכל לכוין לזה וכיון שכן הוה אומדנא גדולה ואמרינן אף להוציא כנלפענ"ד.
סימן ט
ב"ד כמר יצחק נ"ז אמר ליישב קושית אחי הקצה"ח דלמה לא מועיל תפיסה בפירות ואמר הוא כיון דקרקע בחזקת בעליה עומדת וא"כ כשאנו דנין על הפירות מאותו קרקע א"א לומר דהפירות הן של זה התופס דהרי כל שהקרקע בחזקת בעליה עומדת ממילא הפירות ג"כ של זה ול"ד לשאר תפיסות שאינו תלוי בדבר אחר שהוא בחזקת של האחר ולכאורה דבר חכמה אמר אבל באמת ש"ס ערוכה בב"מ דף ק"י ע"ש דהש"ס מקשה והא ר"נ אמר קרקע בחזקת בעלי' עומדת ומסיק הש"ס לחלק וקי"ל דפירי בחזקת הלוקח ע"ש ובאמת שיש לפרש דברי הש"ס שם במחלוקת אי קרקע בחזקת בעלי' או פירות בחזקת הלוקח שנחלקו בזו הסברא ובזה יש מקום ליישב קושית הש"ך סי' ס"ו על הרא"ש שפסק כר"נ בדיני ע"ש ודו"ק כי אין לפני שום ספר שוב ראיתי דאדרבא משם ראיה דבאמת מהראוי לומר קרקע בחזקת בעלי' עומדת רק דשם שאני דמלתא דעבידא לגלויי היא והוה אטרוחי בי דינא:
סימן י
ראיתי בש"ע חו"מ של א"מ הגאון נ"י בסי' ק"ץ ס"ו בהג"ה במ"ש הסמ"ע לחלק בין מטלטלין דחושש שמא יבריח משא"כ קרקע וכתב הוא בגליון דדבריו תמוהין דהמעיין במרדכי ימצא דביאר טעמו דשאני קרקע דנקנה בכסף לבד במקום דקנו בכספא לכך קונה אבל במטלטלין דמעות אינו קונה רק למי שפרע בזה לא שייך מי שפרע דיכול לומר דלוקח בחובו ע"ש שבאמת כוון לאמיתו ולכאורה רציתי ליישב דגם הסמ"ע כוון לזה רק דלכך לא שייך מי שפרע דהרי כל שמפסיד כל המעות לא שייך מי שפרע כמבואר סי' ר"ד וכאן שחושש שמא יבריח לכך לא שייך מי שפרע אבל הסמ"ע לא כוון לזה ובמרדכי שם מבואר כמ"ש א"מ נ"י. והנה לכאורה יש לעיין בדברי המרדכי דהרי התוס' כתבו בב"מ דף מ"ו דלא שייך הגזירה שמא יאמרו נשרפו חטך בעלייה בחליפין כל דלא נתן המעות דיהיה צריך לעמוד עמו בדינא ודיינא ע"ש ולפ"ז כאן דעדן מגיע לו החוב א"כ שוב מצי לקנות במעות לבד ולא שייך שמא יאמר לו נשרפו חטך בעלייה דהא זה צריך ליתן לו עוד מעות בעד חובו וא"ל דל"ד דש"ה דהמעות בעד החליפין עדן בידו ושייך לומר דיטרח להציל כי היכא דלא יעמוד עמו בדינא ודיינא אבל כאן החוב הוא ענין אחר ומה ענינו להקניה של המטלטלין ושייך הגזירה שמא יאמר נשרפו חיטך אבל זה אינו דאכתי יחוש שמא יאמר לו הלה נתתי המעות בפרעון חובי ולא רציתי לקנות ושוב יחוש הלה לטרוח להציל אמנם לפ"ז כיון שזה יוכל לטעון כן ממילא גם הלה יוכל לטעון קבלתי על חובי ודו"ק כי נכון הוא.
סימן יא
והנה בהא דאמרו בבא בתרא דף קכ"ז יכיר למה לי למיתבא פי שנים מיגו דאי בעי יהיב לי' במתנה הקשה א"מ הגאון נ"י דהא נ"מ לפי מה שכתב הה"מ דאם אמר זה בני ל"מ חזרתו וא"כ נ"מ דאם מטעם דבעי ליתן במתנה א"כ גם אם יחזור ויתן לשני יש לו ג"כ המגו הנ"ל משא"כ מטעם יכיר א"י לחזור בו והשבתי דל"ק דדוקא לדידן דנאמן מתורת נאמנות שהתורה נתנה לו נאמנות שייך לומר דל"מ לחזור בו אבל להס"ד דא"נ פריך שפיר דלמה לי יכיר והא גם אי כתיב יכיר כיון דא"נ רק לענין ירושה א"כ לא בא מתורת נאמנות רק דיכול ליתן במתנה שוב יוכל לחזור בו אף דכתיב יכיר וכעין זה נמצא חילוק לענין ע"א באיסורין בנימוק"י והובא בש"ך יו"ד סי' קכ"ז יעו"ש ודו"ק. והנה הרשב"ם כתב שם דלר"י שפיר כתיב יכיר דמיירי במוחזק והוה מגו במקום חזקה ולכאורה צריך ביאור דהא מגו במקום חזקה הוה אבעיא דלא אפשיטא ולפענ"ד נראה לפמ"ש דכיון שנאמן אף במקום חזקה עכ"פ התורה האמינתו והו"ל מתורת נאמנות ושפיר צריך יכיר דלא יוכל לחזור בו ודו"ק:
סימן יב
א במ"ש בש"ע אהע"ז סי' י"ג דזונה מותרת להנשא וכתב המהרי"ו הטעם דזנות ל"ש והוא תמוה דהא קי"ל כר"י דזנות שכיח ועיין נו"ב ובישועת יעקב מ"ש בזה אמנם אני תמה כעת דלפמ"ש בשיטה מקובצת בכתובות ריש פרקין דמה דאמרו זנות לא שכיח היינו בנשואה דבעלה משמרה משא"כ בארוסה א"כ מכ"ש בזונה דחיישינן שמא תזנה ובודאי אין לה מי שישמרה וא"כ זנות שכיח וצ"ע והנה אם היתה זונה בעת שהיה הבעל חי ונודע אח"כ היה נראה לפענ"ד כיון דנאסרה על בעלה ואינה משועבדת לו הוה כמו נכרי' שכתב הנוב"י דאינה בכלל מינקת חבירו מכ"ש בזה שנאסרה על בעלה ואינה משועבדת לו מיהו לפמ"ש התוס' ריש זבחים שזונה מותרת להיות עמו וא"צ לגרשה שוב הו"ל מיניקת וגם לפמ"ש התוס' בסוטה דהטעם הוא משום בשדה יתומים אל תבא גם בזה שייך זאת ודו"ק:
ב והנה מה שהקילו בפרוצה ביותר שהיא מופקרת לכאורה רציתי לומר דבר חדש דלפי מה שאמרו הטעם דאשה בושה לבא לב"ד וא"כ הרי אמרו בכתובות דף צ' דפרוצה אינה בושה לבא לב"ד שוב אין חשש כ"כ ודו"ק:
סימן יג
א בקידושין דף מ"ג רב אמר שליח נעשה עד ודבי שילא אמרו אין שליח נעשה עד ופריך מ"ט דר"ש אילימא משום דלא אמר אתם עדי וכו' אלא טעמא דרב דאלומי אלמוה לשליחותיה ור"ש אמר שליח הו"ל כגופי' והא"מ הקשה בסימן ל"ה דגם בע"ד גופא כל דנסתלק מנגיעת ממון מותר להעיד ומכ"ש השליח וע"ש מ"ש בשם הריב"ש ולא נתבאר הטעם דר"ש. ולפענ"ד נראה דהנה בשו"ת נוב"י בחלק אבן העזר מהד"ק סימן ל"א מקשה לשיטת הע"ש דנוגע מטעם קרוב א"כ כל מלוה ולוה יצילו דהו"ל קרובים וכתב דהו"ל כעושי דבר ולפ"ז שליח כעושי דבר לא הוה דמ"מ אינו חייב וכיון דהו"ל כגופי' שוב א"כ אם אינו רק אחד ואחר מצטרף עמו כפרש"י שוב הו"ל כעושי דבר ופסול איברא דלפ"ז צריך ביאור א"כ בשנים שלוחים שוב לא יפסול. ובזה יש ליישב מה דהקשיתי בהא דאמרו אח"כ מ"ט דרב וקשה הא בתחלה לא הקשה רק על ר"ש ומשמע דטעמ' דרב א"ש ואח"כ כשמקשה על ר"ש מסיק הש"ס טעמי' דרב והוא הרגש עצום.
ב ולפמ"ש יש לומר דבאמת להס"ד רב ור"ש נחלקו באמר אתם עדיי וא"כ דברי רב א"ש אך על ר"ש מקשה מ"ט וע"ז אמר אלמא דר"ש מיירי בלא אמר אתם עדיי והא בקידושין ל"צ שיאמר אתם עדיי וכיון דר"ש מיירי אף בלא אמר אתם עדיי וע"ז מקשה שפיר מ"ט דרב וע"ז אמר דאלומי אלמי' למלתא וא"כ שוב הו"ל כעד ולא נפסל משום עושי דבר ור"ש ס"ל דהו"ל כגופי' ופוסל דהו"ל כעושי דבר איברא דלפ"ז מה מקשה מרב דאמר שנים משום עדים ואחד משום שליח והא אדרבא בזה יש לומר כיון דשנים משום עדים ואחד משום שליח א"כ שוב לא אלמו ולא עשו כעד שוב הו"ל כגופי' ולא הוה כמקיימי דבר רק כעושי דבר ולמה לא יפסול והיא קושיא נפלאה.
ג וצ"ל דהקושיא היא מב"ה דס"ל כלם משום שלוחים ולא נעשה עד ול"ש דלפסול משום עושי דבר ואפ"ה פסול ובזה יש ליישב מה שלא הקשה בהדיא מב"ה דיש לומר דב"ה ס"ל דבשלשה לא אלמו למלתא דהא סגי בשנים ולכך נפסלו וע"ז מקשה מב"ש דעכ"פ בשנים מודים ולרב אדרבא בשלשה מהראוי לפסול טפי ודו"ק כי קצרתי ואין לפני הש"ס:
סימן יד
א הקשה אותי הרב מוהר"פ קארפ נ"י בהא דאמרו ד"ת שתוקי כשר מ"ט דרוב כשרין אצלה ומיעוט פסולין ואי דאזיל הוא לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דלמא אזלה היא לגבייהו כל קבוע מחצה על מחצה והתורה אמרה לא יבא ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא בקהל ודאי לא יבא הא קהל ספק יבא ומ"ט אמרו שתוקי פסול גזירה וכו' והקשה הכו"פ בסי' ק"י בכללי הספיקות דמה מקשה לשיטת הרמב"ם דכל הספיקות מותר ד"ת ורבנן הוא דאסרו א"כ גם כאן כן וכתב דהש"ס מקשה היכא דחזינן דאזל הוא לגבה והוה רוב ברור מ"ט אסרוה וע"ז הקשה דא"כ היאך יפרנס מה דאמרו לענין אסופי דד"ת כשר דהו"ל פלגא ופלגא ומ"ט אימר דשם ל"ש זאת. והנה יפה שאל וכמדומה שבספרי אחרונים הרגישו בזה ובאמת שדבריהם ג"כ מבוארים בחידושי רשב"א וריטב"א שכתבו דהא דצריך קרא דממזר לא יבא ממזר ודאי ולא ספק והרי איכא ס"ס ספק שמא אזל הוא לגבה ואת"ל דאזלה היא לגבי' אכתי ספק הוא שמא מכשרים הוא וכתבו דאיצטריך קרא היכא דראינו דאזלה היא לגבי' וא"כ ממילא ע"כ המה דאמרו רבנן הוא בראינו דאזל הוא לגבה דודאי מהראוי להתיר. אמנם באמת בגוף קושית הקדמונים היה מקום לומר כיון דכתוב ממזר ודאי וכל שיש ספק עכ"פ ממזר ודאי לא היה וא"כ אף מדרבנן שרי דרבנן לא אסרו רק בספק דמה"ת מותר שא"א לאסור מספק אבל כל דבעי ממזר ודאי וא"כ אינו מהראוי לאסור דהתורה אמרה דבעינן ודאי וכעין שכתב בשטה מקובצת ב"מ דף ז' דעשירי ודאי אף רוב לא מועיל דבעינן ודאי אמנם נראה דכשם דכל ספיקות דמה"ת מותר וחכמים יכלו לאסור ה"ה מה דבעי ודאי כל דאיכא ספק שמא אזלה היא לגבי' דבועל והו"ל קבוע כמחצה על מחצה א"כ כל דרבנן אסרו הספק נעשה כודאי ממזר והו"ל ממזר ודאי מדרבנן דחכמים עשו הספק כודאי וכמו בגבינת כותים דכל דחכמים אסרו הוה כודאי כיון דבלא"ה יש ספק ה"ה בזה דמה"ת הוה ספק שמא אזלה היא לגבי' א"כ כל שחז"ל אמרו שאסור נעשה כודאי ממזר ולכך הוצרך הכרו"פ לומר דהקושיא היא דכל דראינו דאזל הוא לגבה וא"כ הרוב לפנינו וא"א לומר ודאי אסור וכעין מ"ש התוס' לענין שני נזירים דכל דאחד ודאי טהור גם בר"ה טהור דא"א לעשות הספק כודאי דהרי אחד בודאי טהור וז"ב. אמנם זה בשתוקי דיש ספק שמא אזלה היא לגבי' דבועל וקבוע הוה כמחצה על מחצה אבל באסופי דהוה פלגא ופלגא אטו הוה בבירור ספק השקול רק דנגד מיעוט ארוסות ומיעוט שהלכו בעליהן יש נגד זה מיעוט רעבון ומיעוט פנויות אבל אינו ספק השקול וכעין מ"ש הריב"ש סי' שע"א לענין סמוך מיעוטא דמפילות למחצה זכרים ומחצה נקיבות זה הוא בטבע שכן יצר הבורא אבל שאר סמוך אינו ספק השקול וכל שאינו ספק שקול שוב ודאי אמרינן דממזר ספק לא גזור רבנן ודו"ק. והנה גוף הא דאמרו ממזר ודאי צריך ביאור דמה זו סברא דממזר ודאי בשלמא גבי עשירי ודאי יש לומר דהעשירי בה"א הידועה כמו דאמרו הירך המיומנת אבל ממזר מנלן דהוא ממזר ודאי והא אצטריך למכתב לא יבא ממזר ומנלן דדוקא הודאי. אמנם נראה דלשיטת הרמב"ם דספק מותר מה"ת ולמדו מכאן א"כ הכוונה דממזר ודאי דהיינו לאפוקי ספק משום דספק מותר מה"ת ובזה ל"ק קושיית הקדמונים דלמה לי קרא דהא הקרא אינו מיותר רק דממזר הוא דוקא ברור דספק מותר. עוד יש לומר דהנה ממזר היינו מאשת איש או מחייבי כריתות ובזה ליכא רוב כשרים זה נקרא ממזר ודאי אבל ספק ממזר כגון ספק בן תשע לראשון ובן שבעה לאחרון כיון דהספק שמא הוא בן שבעה לאחרון א"כ היה אז רוב כשרין אצלה. אבל הראשון יותר נוח דלהרמב"ם זה פירוש ממזר ודאי כיון דספק מותר ולשיטת הרשב"א דכל הספיקות אסורות צ"ל דממזר ודאי היינו מא"א וחייבי כריתות דאין רוב כשרים אבל כל שיש רוב יצא מכלל ספק ומותר דאינו ממזר דקרא דהא איכא רוב להתיר והרי רוב אינו רק ספק והתורה התירה ללכת אחר ספק בזה א"כ שוב אינו אסור הספק מה"ת וז"ב. והנה בהא דאמרו מאי אמרת דלמא אזלה היא לגבי' הו"ל קבוע ולכאורה תמוה דעכ"פ קבוע שאינו ניכר הוא וא"כ לא מקרי קבוע כמבואר בסי' ק"י ואף להב"ח דאוסר היינו רק מדרבנן ולא מן התורה. אמנם נראה דכל הטעם דקבוע שאינו ניכר לא מקרי קבוע היינו כיון דקבוע חידוש דמנ"ל שיהי' קבוע דוחה הרוב א"כ זה דוקא קבוע הניכר אבל קבוע שאינו ניכר שוב הרוב עדיף ולפ"ז זה כשיש רוב ברור אבל אם יש ספק שמא אין כאן רוב כמו הכא דאם היא אזלה לגבי' שוב לא התחיל הרוב ובכה"ג אף קבוע שאינו ניכר עכ"פ לא נתברר הרוב והו"ל כרובא דליתא קמן ושוב הקבוע אף שאינו ניכר מגרע הרוב שגם הרוב לא נתברר. ובזה יש ליישב קושית הקדמונים הנ"ל דלמה לי קרא דממזר ודאי ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר הרוב אינו ברור כל שיש קבוע אף שאינו ניכר ודו"ק:
ב והנה במה שהקשיתי דהוה קבוע שאינו ניכר לפענ"ד נראה דבר חדש דהנה ענין קבוע שאינו ניכר כתבתי בתשובה דלכך לא מקרי קבוע דבאמת קבוע חידוש דמדחה הרוב א"כ כל שאינו ניכר הרוב עדיף והארכתי בזה דכל דליוחסין בעי תרי רובי שוב אין מעלה לרוב נגד הקבוע אף שאינו ניכר ועכ"פ קבוע שאינו ניכר הטעם דרוב עדיף והנה כאן הרוב הוא כשרים. והנה בירושלמי אמרו פ"ק דכתובות דטעמא דר"י משום דזנות רצה אחר הפסולין ובאמת בש"ס דילן לא אמרינן כן ואף דאמרו בכתובות דף י"ד הכי השתא אשה נשאת בודקת ונישאת אשה מזנה בודקת ומזנה בתמי' אבל לא אמרו דזנות רצה אחר הפסולים ואדרבא מוקמינן בחזקת כשרות ועיין ח"מ סי' ד' ס"ק כ"ד ולפענ"ד להכריע דאם האיש אזל לגבה אז ל"ש זנות רצה אחר הפסולים אבל כשהיא אזלא לגביה זה ודאי דרצה אחר הפסולים שאיש יצרו מבחוץ וזו יצרה מבפנים וא"כ כל שהיא אזלה לגבי' בודאי רצה אחר הפסולים ולפ"ז כל שחיישינן שהיא אזלה לגבי' שוב אין רוב כשרים נגד זה ושוב גם קבוע שאינו ניכר נמי מקרי קבוע ראה זה חדש. וגם במ"ש בענין ממזר ודאי מהיכן נודע זאת ולפענ"ד דהתורה לא תקרא ודאי כל שיש ספק ל"ש לקראו ממזר דהא הוה רק ספק וזה ענין ממזר ודאי ולא ממזר ספק ומעתה שפיר פריך מ"ט אסרו וא"ל דכל ספק מה"ת שרי ומדרבנן אסור דכאן כל שאמרו ממזר ודאי א"א לעשות איסור מדרבנן דבאמת יש ס"ס וכמ"ש הריטב"א והרשב"א אבל באסופי דאינו רק פלגא ופלגא ואינו ספק גמור שפיר קשה מ"ט אסרו ודו"ק:
סימן טו
א שלום וכ"ט אל כבוד הרב המאור הגדול מעוז ומגדול מוה' שמואל יהודא אבד"ק אסמיאל נ"י.
ב מכתבו ותשובתו הגיעני בש"ק בשלח ע"י מחו' ה' ר' מיכל היילפרין נ"י מברעזאן עם מכתב מכבוד אבי מורי הרב הגאון הגדול נ"י אשר דיבר טוב בעבורו להשיבהו על אתר ואני עמוס הטרדות ובכ"ז מפני כבוד אבי חשתי ולא התמהמהתי להשיבהו על אתר והנה מעשה שהי' כך הי' זה ערך שני חדשים אשר נשלח גט מאדעס ע"י שליח למסרו לאשה אחת ובבוא לפני מעכ"ת וקרא בהרשאה והיה חסר תיבת זה מההרשאה ונכתב הולך גט ולא כתב זה ורצה מעלתו לסדר הגט אף שחסר תיבת זה כי מוכיח מההרשאה שעל גט זה שנכתב ונחתם מהבעל פב"פ לאשה פב"פ ועדים הכתובים בגט בשמותם פב"פ א"כ מוכח שכתבו על גט זה אמנם היה שם איש אחד שמו שמואל וקרא ערער וקלל וחרף וגדף אותו ולא נתנו לסדר הגט והנה נתאחר עד כי השליח חלה למות וכאשר היה מסוכן קרא לבנו ואמר לו בזה"ל נא דיר דעם גט וואס איז בייא מיר מהבעל המגרש פב"פ צו געטין מיט דעם אשתו פב"פ אין אויב איך וועל גיזונד ווערין וועל איך אליין געבין דעם גט ובאם איך וועל חלילה שטארבין זאלסט דיא געבין דעם גט להאשה הנ"ל אין זאלסט זיין גלייך וויא איך אליין אין איך שווער בייא מיין עוה"ב אז דער גט איז אכשריר גט והי' שם הרבה אנשים ששמעו זאת ואח"כ שבק חיים לנו והגט ביד בנו. ועתה יש שתי ספיקות הספק א' שלא אמר השליח בפנ"כ ובפנ"ח והב' שהוה שליח לאחר מיתה וע"ז האריך מעלתו ליישב ב' הספיקות והביא מה שאמר לו הרב מאקנא ומה שאמר הוא בזה וביקש חוות דעתי. והנה מה שלא הניח שמואל לתת הגט תיכף הכי קרא שמו פמואל בקרא שמו נער ובער שהביא האשה לידי מבוכה רבה על לא דבר ולא עוד לא מסתייע דלא גמר אלא מימחא נמי מחי וחרף וגדף והדברים פשוטים כמ"ש מעלתו שאין להקפיד בזה. אמנם מה שעבר אין וצריכין לשית לב על מה שהוא כעת והוא מקום עיגון גדול.
ג והנה מה שלא אמר בפנ"כ ובפנ"ח השיב הרב מאקנא דכיון שאמר בלשון לע"ז ונשבע דהגט כשר סגי בזה שהעיד שנעשה בכשרות והרי אינו כשר כשלא ראה הכתיבה והחתימת העדים. והנה ע"ז יש להשיב כי אולי השליח אינו יודע בטיב גיטין ולא ידע דצריך לראות הכתיבה והחתימה והוא יודע דהבעל כתבו וטעה ונשבע דהוא כשר. אמנם בלא"ה הגט כשר דהרמ"א בסי' קמ"ב ס"א הביא י"א דאפילו לא אמר בפנ"כ ובפנ"ח כל שיש הרשאה כשר ואין צ"ל כלל וי"ח וכן נוהגין הנה לא כתב רק דהמנהג אינו כן אבל פשיטא דבמקום עיגון כשר הן אמת דמה שנרשם בח"מ רשב"א סי' תקס"א והמרדכי ריש התקבל עיינתי ולא מצאתי בזה ברשב"א שום משמעות והרשב"א לא כתב רק דא"צ עדים שעשה הבעל שליח וכל שאומר בפנ"כ ובפנ"ח סגי אבל לא כתב שאם לא אמר בפנ"כ בפנ"ח כשר בהרשאה לבד ואולי צריך קיום אבל בלא קיום לא סגי וגם במרדכי גבי בעל אומר לפקדון אף שהביא דברי ר"ת אבל דבריו מגומגמין בלשון וכמעט שאין לו הבנה כלל ואולי יש חסרון תיבות. אמנם בד"מ כתב שבהגמ"ר פרק התקבל מבואר כן וכן משמע מדברי הרשב"א והמרדכי וכפי הנראה כוונתו דכיון שכל שיש קיום ב"ד א"צ לומר בפנ"ח ממילא כל שיש הרשאה הוה כקיום אבל לפ"ז בנ"ד שלא כתב תיבת זה נמצא אם היה מסדר הגט בחיי השליח והוא אמר בפנ"ח לא אכפת לן כלל במה שחסר בהרשאה זה אבל כעת שלא אמר בפנ"ח ובהרשאה חסר תיבת זה חסר לנו הקיום על גט זה ודלמא גט אחר היה. אמנם אחר העיון גם בזה אין לחוש דהא באמת בהרשאה כתוב על גט שפב"פ גרש לאשתו פב"פ והעדים החתומים על הגט פב"פ א"כ אין לך קיום גדול מזה דמה"ת לחוש שהיה גט אחר של איש אחר ועדים אלו או אחרים ששמם כך ובזה בודאי אין לחוש ובפרט שבהרשאה כתוב שמסרו הב"ד להשליח ומסתמא חזקה על ב"ד שעשו כהוגן ושאלו להשליח אם ראה הכתיבה והחתימה כמ"ש בסדר הגט וא"כ העידו ע"ז הגט שנכתב ונחתם בפני השליח וא"כ כשר. ועתה נבאר אודות מה שהיה שליח לאחר מיתה והנה הרב מאקנא רצה לחדש כיון דכפל דבריו והיה הלאו קודם להן דהרי אמר ביטול המעשה קודם וכמ"ש המלמ"ל פ"ו מהלכות אישות שוב התנאי בטל והמעשה קיים ועב"ש סי' קמ"ה דכל דכפל דבריו לא הוה כקובע זמן. והנה אף כי דבר חכמה אמר יפה השיב מעלתו בזה והנני יוסיף דהרי דעת גדולי הפוסקים דע"י שליח ל"צ למשפט התנאים דאהכי משוי לי' שליח ולא באופן אחר כמ"ש הרמב"ן בחידושיו פרק מי שאחזו וא"כ כיון שעשאו שליח לא מהני אף שלא התנה כמשפטי התנאים דלא רצה לעשות שליח רק באופן זה. והנה לכאורה רציתי לומר דהנה הטעם דאין גט לאחר מיתה דכיון דלא רצה לתת הגט רק לאחר מיתה הו"ל טלי גיטך מע"ג קרקע דלא בא מיד הנותן דהנותן כבר מת ואף שנתן לה בחיים כיון דמתחלה התנה שלא יהיה הגט רק לאחר מיתה הרי הוא כאלו בא לידה אחר מיתה ול"ד למ"ש הב"ש סי' למ"ד ס"ק א' דשם בתחלה בא לידה בתורת פקדון אבל כאן לא נתן לה מתחלה רק שיהיה גט לאחר מיתה וז"ב. ובזה יש ליישב דברי התוס' בגיטין דף י"ג לא יתנו לאחר מיתה דלכך ל"מ גם ע"י שליח דהו"ל טלי גיטך מע"ג קרקע:
ד ובזה מיושב מה שנמחק בדברי התוס' לאשמועינן בגט שחרור והמ"ד מחקו דק"ל מה נ"מ בין גט שחרור לגט אשה ולפמ"ש אתי שפיר דהרי דעת המכתב מאליהו דבגט שחרור גם טלי גיטך מע"ג קרקע מהני ע"ש בשער וא"ו סי' א' ולפ"ז בגט שחרור מהראוי שתועיל אבל הריטב"א בקידושין דף כ"ג ביאר דאף בגט שחרור לא מהני טלי גיטך מעג"ק ע"ש וא"כ קמ"ל דגם בגט שחרור לא מועיל ומכ"ש בגט אשה וז"ב ולפ"ז בשליח הראשון שעושה להשני דכלהו מכח בעל קאתו שוב אף דמת השליח עכ"פ בא מכח הבעל שוב לא הוה טלי גיטך מע"ג קרקע וגם לפמ"ש הקצה"ח סי' קפ"ח דכל שנפסק כח הנותן הו"ל כאלו מסרו לאחר ונסתלק רשותו ע"ש שהאריך בדברי טעם וא"כ כאן שבא מכח הבעל שוב לא פסק כח הנותן ודו"ק. אמנם מ"ש הקצה"ח שם משליח ראשון שעשה שליח שני ושם ל"ש זאת ע"ש במחכ"ת נעלם ממנו דברי הש"ס בגיטין דף כ"ט הא דאבא דקטנותא הוא דכלהו מכח בעל קאתו. ובזה מובן סברת רב אשי דהוא חשב כיון דאילו מבטל השליח הראשון השליחות של השני בטל וכמ"ש מהר"ם פדווא הובא בט"ז סי' קמ"א וא"כ בא מכח השליחות של הראשון ולכך כל שמת נפקע רשותו ולא יועיל שליחות השני וע"ז חידש מר בר ר"א דכלהו מכח בעל קאתו וא"כ לא נפסק עדן הכח. וראיתי שגם מעלתו הביא דברי הש"ס בגיטין כ"ט דכלהו מכח בעל קאתו ויפה כתב אלא דלפמ"ש הקצה"ח סי' קפ"ח הדברים מבוארים בטעמם ואף דהוא לא נזכר דברי הש"ס אלו אבל מזלי' חזי דעפ"ז דברי הש"ס מבוארים סברת ר"א ומר ברי' דר"א. עוד הי' נ"ל בטעם דאין גט לאחר מיתה משום דבאמת גט מהראוי שלא יועיל כלל והש"ס בקידושין דף י"ג למדו מקרא ע"ש ולפ"ז לא מצינו שיועיל רק מחיים דהתורה נתנה לו כח לגרש ולא לאחר מיתה לא נתנה לו התורה כח להיות מפקיע הנשואין ולפ"ז כל שהבעל קיים אף דהשליח מת למה לא יועיל הגירושין וז"ב. ועכ"פ יהיה איך שיהיה יפה כתב מעלתו דיש לתת הגט כיון שהוא מקום עיגון וזה האיש שמואל ברעה הוא שגרם להאשה ולנו להכניס עצמינו במקום עיגון ולהקל ע"י תחבולות להכשיר הגט מה שבאמת היה כשר בלי פקפוק ועכ"פ כעת הדין דין אמת שיכול מעלתו לסדר הגט כיון שהוא מקום עיגון ואפריון נמטייה שחפש עצות להכשיר הגט וכן ראוי למי שהוא בעל תורה וירא שמים:
ה וע"ד השיני"ן של הבתים שאינן נעשין בדפוס רק מקלף אחר ומדבקים בדבק הנה הדבר פשוט שהם פסולים ואני הייתי ראש הפוסלים כשנשאלתי בזה והראיתי שגם דו"ז הגאון בישועת יעקב סימן ל"ב ס"ק כ"ח כתב שהם פסולים אבל לא ביאר הטעם ואני הארכתי בזה והבאתי דברי הב"ח בזה שגם בפנים של הבית בעינן שיהי' רואה את האויר ובזה ביארתי דברי המרדכי שהאריך הנוב"י בזה בסי' א' ואפס קצה כתבתי בהגהותי לנוב"י. ועכ"פ זה פסול גמור ובעל חסד לאברהם היה אז אצלי בעת ההיא ושמע מ"ש בזה ועשה מערכה והדפיס שהשיב לי כמו שהתנצל בהקדמתו אנכי לא קבלתי תשובתו גם לא ידע היטב דברי. וע"כ הדבר ברור דהוא פסול והארכתי בזה בתשובה:
ו וע"ד הצד"י שיש כותבין היו"ד מהצד"י הפוכה ויש כותבין ישרה ונמצא בפרשה אחת יו"ד מהצד"י הפוכה וגם יו"ד מהצד"י ישרה. הנה חלילה לפסול בזה תפילין דכיון דהשתא צד"י לזה חלילה לפסול התפילין והם תפילין דמרי עלמא. אלה דברי הכותב בנחיצה:
סימן טז
א ראיתי בשאלתות פ' אחרי מאן דמתיליד ליה ברא מחייב למהליה לתמניא יומי וכו' ואי מתיליד בשבתא שרי לממהליה בשבתא וכו' ואפילו פריעת מילה דחי שבת ואעג"ב דאמר רבא לא ניתנה פריעה לאברהם אבינו ומנ"ל שפריעת מילה דוחה שבת שנאמר בעת ההיא אמר ד' אל יהושע מקיש סוף מילה לתחילת מילה ובשו"ת חתם סופר סי' רל"ט הקשה דא"כ ליכא כרת בפריעה דהא כרת לא כתיב רק במילה וא"כ יקשה הרבה סוגיות דמשמע דבפריעה ג"כ איכא כרת ע"ש שהאריך שם.
ב ולפענ"ד נראה דהנה התוס' כתבו שם דאברהם פרע עצמו אף שלא נצטווה ואני כתבתי בספרי יד שאול סי' רס"ה דזה דבר תמוה דבב"ר פ' לך הובא ברש"י דבאברהם אבינו לא כתיב את ובישמעאל כתיב את אלא אברהם ע"י שנתמעך בשרו ע"י אשה כתיב בשר ערלתו אבל ישמעאל שלא נתמעך ע"י אשה כתיב את בשר ערלתו והיינו שהיה צריך לפרוע וכמ"ש רש"י בהדיא ומצאתי בספר יראים סי' י"ט שהקשה כן על הא דאמרו לא ניתנה פריעה לאברהם אבינו שהרי לא הי' לו מה לפרוע ובחידושי רשב"א כתוב באמת דאברהם קיים בישמעאל מצות פריעה אף שלא נצטווה יע"ש שהארכתי ולפ"ז מבואר היטב דגם על פריעה חייב כרת דהרי כתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא וכל היכא דכתיב את בשר ערלתו הוא מורה על פריעה כמו בישמעאל וא"כ מבואר פריעה שהיא בכרת. ובזה הבינותי מה שדקדקה התורה מ"ש ונמלתם את בשר ערלתכם ובן שמנה ימול לכם כל זכר ולמה כתיב את משום דזה קאי על מי שלא נתמעך לכך כתיב את בשר ערלתכם ודו"ק היטב כי זה דבר חדש.
ג ואני תמה על השאלתות שלמד מיהושע והרי שם מל כל מי שנולד במדבר ואי אפשר שלא הי' שם הרבה שכבר נשאו ונתמעכו ע"י אשה. והשאלתות לטעמי' שהבין שלא נתנה לאברהם פריעה כפשוטו שלא פרע כלל אבל באמת פרע לישמעאל וכל מי שלא נתמעך כמ"ש. וזה לדעתי מה שאמרו בני יעקב אם תהי' כמונו להמול לכם כל זכר והיינו שהם דברו במרמה שהרי כל בני יעקב הי' להם מילה ופריעה שנימולו בשמיני אבל הם לא הי' להם פריעה שהרי נתמעכו ע"י אשה א"כ אינם שווים להם. וזה שאמרו במדרש שנתנו אצבע בין שיניהם שדברו בסתר מה שלא ידעו ודו"ק היטב.
ד והנה החתם סופר תירץ כיון שנדחה שבת לגבי חיתוך וקיל איסור שבת שוב גם בפריעה קיל ודחי שבת אבל כרת י"ל דבאמת אינו חייב כרת על הפריעה ע"ש והביא ראיה מהא דאמרו בשבת דף קל"ז סיפא ניתנה שבת לדחות והנה זה אין ראיה דקיל רק דטרוד בדבר מצוה כמ"ש בספר בן יהודה סי' כ"ט. אך לפענ"ד נראה ראיה דהרי הרמב"ן כתב גבי מים חמין קודם מילה כיון שלאחר המילה ודאי יכול לחמם דהוה סכנה ה"ה מקודם וכ"כ לגבי תלישת שער קודם שחיטה כיון דלאחר שחיטה יכולין לתלש ה"ה מקודם הרי חזינן כל דלאח"כ נדחה שבת מותר קודם מכ"ש להיפך כל דכבר נדחה שבת לגבי חיתוך ניתן לדחות אח"כ ואף דיש לדחות דשם לאחר שחיטה ביו"ט הותרה לכך נדחה מקודם ג"כ משא"כ כאן אבל ז"א דהרי לגבי חמין אחר המילה ג"כ אינו אלא דחי'. מיהו יש לומר דשאני כאן דלגבי חיתוך הותרה שבת משא"כ לגבי פריעה ואולי תלוי בהך דנחלקו בזבחים דף ל"ב אי אמרינן הואיל והותרה הותרה או דוקא דיחוי הוא דאמרינן הואיל ונדחה נדחה ודו"ק היטב. והנה ראיתי בבן יהודה שם שהביא קושיא על הרמ"א שכתב בסימן רס"ב דאם מל תוך ח' יצא דאמאי לא נימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכאן אמרה תורה ביום השמיני ימול וא"כ ביטל מ"ע והאריך שם והנה מ"ש כל דכעת לא עבר אף שיגיע הזמן אח"כ ולא יוכל לקיים מ"מ ל"ש כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד הנה בסוכה דף כ"ח אמרו דל"ש העוסק במצוה דעי"ז לא יקיים אח"כ פסח ע"ש. אך בגוף הקושיא לפענ"ד ל"ק דיש לומר דבאמת התורה חס על הילד שלא יחלש מהמילה ולכך קבעה בשמיני שיתחזק כחו קצת או מטעם שיראה פני המטרונא והיינו שיעבור עליו השבת כמבואר במדרש אבל אם עבר ומל קודם עשה מצוה ואדרבה זריזין מקדימין למצות. וגם נראה דלא שייך אי עביד לא מהני כל דעושה מצוה וע"כ לא אמרו כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד רק בלא קיים מצוה ועיין מלמ"ל פ"י מטומאת צרעת כעין זה ועיין בשבת קל"ז דאמר שם ר"א סבר כע"ז מה ע"ז דאמר רחמנא לא תעביד ואי עביד לא מהני וחייב ה"נ לא שנא ור' יהושע סבר התם לא טריד בדבר מצוה הכא טריד בדבר מצוה ומבואר שם דכל דטרוד במצוה ל"ש אי עביד לא מהני ודו"ק היטב:
סימן יז
א הקשה אותי אחד בהא דאמרו בחולין דף ז' א"ל מזבנינא להו א"ל לפני עור לא תתן מכשול ופרש"י כשם שאסור לך אסור לאחרים ג"כ והא ליכא למימר מזבין לי' לעכו"ם דתנן אין מוכרין להם בהמה גסה.
ב ונשאלתי הא ע"י ספסרא שרי כדאמרו בע"ז דף י"ד רב אדא שרא לזבוני חמרא ע"י ספסרא וא"כ משכחת לה דלזבין ע"י ספסרא ויפה הקשה ואין לומר רק דטרם שחידש רב אדא זאת הוה אסור ורבי לא ידע מהאי דשרי רב אדא וזה דוחק. אמנם בהא דשרא רב אדא ע"י ספסרא יש מחלוקת בפירושו רש"י והרמב"ם פ"כ משבת וכן הברטנורא מפרשו ע"י סרסור אבל הטור הבין מהרא"ש דרק ע"י סרסור דקונה ומרויח לאלתר הוא דשרי ולא ע"י ספסר ועיין בב"י יו"ד סי' קנ"א. ובאמת שלפענ"ד אף שפירוש הרא"ש נראה נכון שכן מבואר בב"מ דף מ"ב דסרסור קונה ומזבין מיד להרויח אבל צ"ע דבש"ס אמרו אי משום שאלה ושכירות כיון דלאו דידיה לא מוגיר ולא משאיל ולדברי הרא"ש הא דידיה הוא שהרי קנהו והרא"ש כתב כיון שקונה להרוויח מיד לא מוגיר ולא משאיל אבל בש"ס מבואר דלאו דידיה הוא וגם הא דאמרו עוד משום דלא תמצא בי' מומא הוא תימה כיון דקנה ואם ימכור לאחר וכשימצא בו מום לא ירצה בו וצריך להחזיר המעות וא"כ למה לא יבדוק בעצמו שלא יהיה מום ובשלמא סרסור זה אינו קונה רק מוכר וכשימצא הקונה מום יחזור למוכר א"כ ל"צ לבדוק אבל אם קונה תיכף שוב צריך לבדוק ועוד קשה לפמ"ש התוס' בשם רבינו ברוך ד"ה אימר דדוקא אם קונה הסוס לעצמו ומוכרה כשנמלך הוא דהתירו משום שלא יהי' לו פסידא אבל לקנות כדי להרוויח לא שרי דלא יקחם ולא יפסיד בהם וכ"כ הטור בשם סה"ת והוא רבינו ברוך הנ"ל א"כ א"א לפרש דספסרא היינו שקונה כדי להרוויח דא"כ אסור לקנות ע"כ דזה אינו רק סרסור בעלמא ואינו קונה רק שסרסר לעכו"ם וא"כ קשה על הטור שהביא דברי סה"ת וזה סותר לפירוש הרא"ש וצ"ע והרא"ש לא הביא דברי הסה"ת הנ"ל והנה הרמב"ם פ"כ משבת כתב דאין לחוש לשאלה ושכירות דלא מושיל ולא מוגיר והשמיט הטעם דל"ש נסיוני וגם השמיט דלא יגלי מומא וצ"ע. ובאמת בהנך כודנייתא דרבי ל"ש דנגלי בהו מומא בודאי הי' בלי מום ואפשר דלכך היה אסור למכור ע"י ספסרא אבל כ"ז צ"ע:
סימן יח
א בסוגיא דשומר שמסר לשומר.
ב הנה בתשובה כתבתי דשומר שמסר לשומר אף למ"ד דחייב היינו דוקא באם זה השומר אין לו חלק רק דהוא שומר גרידא וא"כ אם נימא דשומר שמסר לשומר פטור מה אכפת לי' ולכך חייב אבל אם יש לו חלק שוב לא שייך לומר דמה אכפת לי' דהא גם הוא יש לו חלק ושפיר חייב.
ג והנה לכאורה יש סתירה לזה מהא דאמרו דהא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דהנהו גינאי וכו' והרי הנהו גינאי הוו שותפין כדאמרו בגיטין דף י"ד ובילדותי הארכתי בזה ומצאתי במחנה לוי שכתב ג"כ כן ולפ"ז הא להם ג"כ יש להם הפסד ושוב מהראוי שיפטור וא"כ לא הוה ראיה כלל.
ד אמנם נתיישבתי בזה דתלוי בהנהו טעמי דאם נימא דטעם דשומר שמסר לשומר דחייב משום דאת מהמנת לי' וכמסקנא דרבא שם א"כ כל שיש לו חלק והוא מהימן לי' ל"ש דלא מהימן לי' דהא אי לא הי' מהימן לא מסר לו חלקו ג"כ וכעין מ"ש התוס' ריש ב"ב דכל דיש לו חלק לא שייך הטעם דכ"א ילך ויזיק דהא אית לי' שותפות בגווה אבל אם הטעם משום דאין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר א"כ ניהו שזה רצה אבל האחר אינו רוצה וא"כ בהס"ד דהטעם משום אין רצוני שפיר דמכללא שמיע לי' אבל לפי המסקנא אין ראיה כלל מהנהו גינאי וז"ב: ובזה יש לישב קושית השב יעקב בחו"מ סי' פ' דהקשה בהא דאבעיא לן בב"מ דף צ"ו בבעל בנכסי אשתו אי שואל הוה או ש"ש ופלפל הש"ס דמה נ"מ ולמה לא קאמר דנ"מ באם הבעל מסר לשומר אחר ולפמ"ש בבעל בנכסי אשתו דגם הוא יש לו חלק בזה לא שייך בזה ענין שומר שמסר לשומר ודו"ק כי קצרתי ולא נפניתי כעת לעיין בזה ויש להאריך בכל הסוגיא דשומר שמסר לשומר בזה ודו"ק והנה מ"ש בשותפין לא שייך זאת נראה לפענ"ד להמתיק הדברים דהרי אם השומר נתן חפצי השמירה בתוך חפצים שלו פטור וא"כ מה נ"מ אם החפצים נתן בתוך שלו או שנתן לשומר חפצים שלו ושל חבירו ביחד:
סימן יט
א ע"ד קושיות הגאון החריף מוה' משלם ז"ל בב"מ דף ג' בתוס' במ"ש דאצטריך ע"א בטענו בספק ע"פ עד שהקשה דא"כ ישלם לו ויחזור ויתבע ממנו ויהיה מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם ועד המסייע א"י לפטור במקום שהוא מחויב שבועה וא"י לשבע משלם כמ"ש הש"ך סי' פ"ז וכבר כתבתי הרבה בזה. וכעת נראה דמלבד דדברי הש"ך אינם מוסכמים אך גם לדברי הש"ך נראה לפענ"ד דדוקא היכא שבא מתחלתו לפטור משבועה דהוא מחויב וא"י לשבע משלם וא"כ בא בתחלתו לענין ממון וא"נ אבל במקום שבא מתחלתו לשבועה והי' יכול לשבע נגדו ולפטור ולענין שבועה המניה התורה כשנים כמ"ש הריב"ם בתוס' ב"ב דף ל"ב א"כ הרי לזה הימניה התורה והוה כי הך דכתב הרמב"ם פט"ז מעדות דאיסור בעד אחד הוחזק והו"ל כשנים ואח"כ נסקל על ידו. וזה לדעתי מ"ש לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת ודרשו חז"ל לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה והיינו שתחלת הקימה להעיד אינו קם לעון ולחטאת אבל קם הוא לשבועה ותחלת הקימה צריך להיות לשבועה ואח"כ ממילא בא גם לממון וז"ב כשמש. ובמ"ש נתיישב מה ששמעתי מקשים בהא דקיי"ל דעד המסייע פוטר משבועה ומטעם ק"ו אם יכול לחייב שבועה מכ"ש לפטור ושמעתי שהגאון נו"ב הקשה דממנ"פ אם מועיל לחייב שבועה וכשזה נשבע מפטר הלה אלמא דשבועה אלים יותר מע"א וא"כ למה יפטור משבועה דמשמע דע"א נאמן יותר וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי בפשיטות דכך גזרה חכמת התורה דאינו קם לממון רק לשבועה אבל לענין שבועה הרי הוא כשנים וא"כ בין לחייב בין לפטור כל שאינו רק שבועה בלבד הרי הוא כשנים וא"כ שנים נאמנים בין להוציא בין לפטור ומכאן נסתייע דברי הריב"ם ועיין ש"ך סי' ע"ה ובב"ש סי' מ"ב ולפמ"ש דברי ריב"ם יש להם יסוד דלענין שבועה הרי הוא כשנים ודו"ק היטב:
ב והנה במ"ש התוס' כ"ה מנ"ל דפטור וא"ל משום חזקה דאין אדם מעיז דא"כ בבנו דמעיז מנ"ל וא"ל מדאיצטרך ע"א דהא אצטריך לטענו בספק וכבר נודע קושית המהר"ם שיף דאיצטריך ע"א למקום שא"י להעיז וכבר כתבתי בזה הרבה. וכעת נראה דהנה צריך ביאור כיון דחזקה אין אדם מעיז איך נאמן ע"א נגד חזקה זו ובפרט נגד חזקה דאתיא מכח סברא וצריך לומר דבאמת אטו דבר ברור הוא דאינו מעיז ויש הרבה בני אדם המעיזים וכמ"ש הרשב"א ורק דעפ"י רוב אינם מעיזים וכאן הע"א מברר המיעוט מתוך הרוב ואומר דזה מן המעיזים וכמ"ש הר"ן בפ"ג דקידושין דנאמן לברר המיעוט מתוך הרוב ומה גם לפמ"ש הגהמי"י ובשו"ת מיימוני לאישות סי' ג' דכל דלפי דברי העד לא היה בזה חזקה נאמן וכאן לפי דברי העד הוא מכת המעיזים. אך עדן צריך ביאור דזה היה שייך אם מברר המיעוט כמו התם אבל כאן הרי נשבע נגד העד וא"כ לא בירר המיעוט מתוך הרוב דהרי כשנשבע שוב הוא בכלל הרוב וא"כ שוב אין מהראוי להאמין ע"א ולפ"ז בשלמא אם גזירת הכתוב הוא דכ"ה פטור ולא בשביל החזקה שייך לומר דע"א נאמן אבל אם מכח החזקה הוא פטור ע"כ דחזקה אלימא הוא ושוב איך נאמן ע"א זהו קושית התוס' וע"ז כתבו דאצטריך היכא דטענו בספק ובאמת כ"ה פטור היכא דאינו מעיז ויש ליישב בזה קושית הגאון מוהר"מ ז"ל הנ"ל מיהו גוף תירוצם אינו נכון לפמ"ש דאכתי קשה היכא נאמן נגד החזקה מיהו יש לומר דכל שטענו בספק לא שייך החזקה דאינו מעיז כיון שהבע"ד א"י ובזה שוב מיושב קושית הגאון הנ"ל:
ג במ"ש למעלה להקשות דאיך ע"א נאמן נגד החזקה ואף דיש מיעוט המעיזים מ"מ לא שייך מברר המיעוט מתוך הרוב דהרי אינו ברור גמור דהא אם ישבע נאמן כעת נראה דבר חדש לפמ"ש הפוסקים דתקנה עושים אף על המיעוט דבכל העולם יש מיעוט ג"כ כמ"ש הש"ך סי' קל"ג דאטו ליכא גנבי בעולם ע"ש ולפ"ז יש לומר כך ראתה חכמת התורה כיון דיש מיעוט המעיזים הצריכה התורה שבועה לברר הדבר ואף דכל התורה רק על הרוב זה לעשות דבר מוחלט להרוג או להוציא ממון אזלינן בתר רוב אבל שבועה שאינו פסק החלט אמרה תורה שע"א יתחייב שבועה ולפ"ז שפיר הקשו התוס' דלמה לי ע"א דממנ"פ נגד הרוב שאינם מעיזים לזה ל"צ שבועת ע"א ואף דבעולם יש מיעוט א"כ יתחייב אף בלי ע"א וז"ב כשמש ובזה יתיישב הרבה קושיות שהקשו הקדמונים דנ"מ לענין דלא בעי שתי כסף ואני הקשיתי דהא נ"מ לנסכא דר' אבא ועיין במפה"י ב"ק דף ק"ז ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דעיקר ע"א הוא משום דבכל העולם יש מיעוט החשודים על פחות משתי כסף וכדומה א"כ גם כ"ה ראוי לחייב ודו"ק ובזה יש לומר דזה שכתבו דאצטריך לטענו בספק עפ"י העד ומיושב קושית הגאון מוהר"מ הנ"ל דכשיחזור ויתבענו לא יצטרך לשבע דהעד יסייעו ובאמת כופר הכל פטור במקום דא"י להעיז ואף דזה א"י ויכול להעיז כיון דיש לו עד מסייע ז"א כיון דעיקר החיוב בא בשביל שהעד מסייעו א"כ נתחייב ע"י העד יוכל לפטרו ג"כ כנ"ל ויש לפקפק. ובגוף קושית הגאון אני תמה דהנה ל"מ לפי מה שנראה מהש"ך חו"מ סי' ע"ה ס"ק נ"ה דשייך מה"ת שבועת איני יודע א"כ ישבע הלה שא"י ויפטר ואף לפמ"ש בס"ק ע"ו דלא שייך שבועת איני יודע היינו לפי האמת אבל לפי הס"ד דעיקר שבועת ע"א לא משכחת רק בכה"ג א"כ ע"כ שישבע א"י וגם אם נימא דא"י לשבע א"י יוכל להחזיר לו המעות ויאמר שישבע הוא נגד ע"א והפטר ואף שבשבועת התורה לא שייך ההיפוך אבל כאן אינו המפיך וחזרה שבועה למקומה וז"ב כשמש:
סימן כ
הקשה אותי הרב המאוה"ג מוה' דוד מאיר פריש נ"י בהא דאמרו במנחות דף כ"ה ואימא עון שמאל שדחייתו ביוה"כ ומשני שאני יוה"כ דהכשירו בכך וע"ז הקשה דלמה לא אמר עון שמאל של מצורע שאם שינה ועשה בימין כשר ומזה אמר ראיה דלכך פסק הרמב"ם כהך תוספתא דאם שינה כשר ואני השבתי דכל שפסול בימין רק בשמאל לא מקרי עון שמאל שהרי עיקר המצוה בשמאל וכן גזרה חכמת התורה אבל יוה"כ דבאמת היה מהראוי שיהיה בימין רק מפני כובד המחתה הוה ס"ד דהוא עון ולזה אמרו דביוה"כ כיון דקשה שיהיה בימין כמ"ש הרמב"ם בהלכות יוה"כ פ"ד מקרי הכשירו בכך ודו"ק ודברי הכ"מ צ"ע שם כמ"ש בגליון הרמב"ם זה רבות בשנים והבאתי דברי הרדב"ז שם.
סימן כא
א עיין ש"ך חו"מ סי' רנ"ה מ"ש בשם הרמב"ם דבהקדש תוך כדי דיבור כדיבור דמי והוא הקשה מב"ק דף ע"ג דפריך מהקדש על עדות וכבר כתבתי בזה דלכאורה צריך ביאור דל"ש הטעם דאמירה לגבוה כיון דשתיהן לגבוה ואין רווחא להקדש אך באמת הרמב"ם כתב באומר קודם שלמים ואח"כ עולה דעולה חמור קדושתו וכלה לגבוה אבל מסיפא שפיר מקשה. ובזה מיושב מה שהקשו מסיפא והביאו דברי ר"פ מרישא ועפ"י ובהגהות רי"פ ולפמ"ש א"ש ודו"ק כי קצרתי:
ב וכעת עש"ק ויצא תרכ"ד אמרתי לפמ"ש בחו"מ סי' קצ"ה דבכל הקנינים לאחר כדי דיבור א"י לחזור ובק"ס כל זמן שעסוקין באותו ענין וכתב הע"ש והסמ"ע דבמה שעושה קנין בגוף הדבר ודאי הי' בישוב הדעת משא"כ בשאר דבר ע"ש ולפ"ז תכ"ד אף במה שעושה בגוף הדבר יש לומר דבפתע פתאום נעשה הדבר וכמ"ש הר"ן בנדרים דף פ"ה יעו"ש ולפ"ז נראה לי ברור דלכך בהקדש אף בתכ"ד מועיל דהרי אמרו בב"ק דף כ' הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ופירש"י משום דדעת שכינה איכא וא"כ שוב מועיל אף בתכ"ד ולפ"ז במקום דליכא רווחא להקדש לא שייך דעת שכינה ושוב א"ש כנ"ל וזה מ"ש אמירה לגבוה כמסירה להדיוט היינו אף דאינו עושה שום קנין וליכא רק דיבורא בעלמא ואיכא למימר דיוכל לחזור בו עכ"פ כל זמן שעסוקין באותו ענין קמ"ל דהוה כמסירה להדיוט ועושה בגוף הדבר קנין כמו שמותר להדיוט ולפ"ז אף תוך כדי דיבור נמי כיון דדעת שכינה איכא. עוד נראה לי דבר חדש דלכך בהקדש אף תכ"ד מועיל דהנה כבר נודע מ"ש הט"ז באו"ח סי' ש"ו דלכך מותר להקדיש בשבת דמסתמא כשמקדיש מן הסתם חושב מקודם שבת להקדיש ושוב חל מקודם דנדיב לב עולות וכל שלא הי' בדעתו מקודם אסור ע"ש ולפ"ז עכ"פ לא שייך תכ"ד דעכ"פ מהרהר קודם והוה יותר מכ"ד בצירוף הרהור. ולפ"ז יש לומר דהא דהרהור מועיל בהקדש משום דכל נדיב לב עולות אבל כל שב"כ וב"כ הוא הקדש שוב אין נ"מ להקדש ושוב ל"מ תכ"ד כל דאין רווחא להקדש ודו"ק. וכשאמרתי זאת לא"מ הגאון נ"י קלסי' ואמר דלדעתו פשוט הטעם דמותר להקדיש בשבת דהא הרהר מקודם והרהור מותר ובאמת זה אינו דהרהור ג"כ אסור בשבת עצמו וגם כיון דעי"ז חל ההקדש שוב אסור להרהר דה"ל כמעשה וא"ל דעכ"פ כבר הרהר דז"א דאם נימא דל"מ שוב יתקן האיסור בזה ובכה"ג מהראוי לומר דלא מהני וכמ"ש המהרי"ט ודו"ק:
ג והנה א' שמות תרכ"ד למדתי בנזיר דף ט' ובד"ה אין כתבו התוס' דאף לב"ש דאין שאלה בהקדש דוקא דחל הקדש רגע אחד אבל כל דנדרו ופתחו עמו אף ב"ש מודים דיש שאלה ע"ש ולפ"ז נראה לפענ"ד דמה דכתב רבינו דבהקדש תוך כדי דיבור כדיבור דמי היינו לפי מה דמסיק הש"ס דיש חילוק בין כדי שאילת תלמיד לרב דנפיש ובין רב לתלמיד ולפ"ז הרמב"ם פסק דתוך כדי דיבור כדי שאילת תלמיד לרב דנפיש ולפ"ז בהך תכ"ד דנפיש עכ"פ חל רגע אחת ואין שאלה בהקדש אבל תוך כדי דיבור דרב לתלמיד לא חל אף רגע אחת והוה נדרו ופתחו עמו ולפ"ז להס"ד דלא ידע להחילוק הלז שפיר מקשה על ר"י ודו"ק כי קצרתי:
סימן כב
מה שהקשה השעה"מ בפ"א משביתת עשור על שיטת רבינו בשאר ענויים ע"ש מה שהקשה על הר"ן לפענ"ד בדבר שהוא לצרכי התינוק אף למ"ד דקטן אסור לספות לו בידים זה בשאינו לצרכו של תינוק ועיין מג"א סי' שמ"ג וסי' רס"ט ומה שהקשה מטבל טבול מדרבנן דהא חזי לקטנים הנה לפענ"ד לפמ"ש המג"א דפורע חובו מאיסורי הנאה אסור דזה נהנה א"כ כאן דע"י שאוכלים הקטנים הוא משתכר שא"צ לתת להם לאכול שוב אסור משום שאביו אסור להנות מאיסור דרבנן וכיוצא בזה כתב בחידושי הר"ן בנדה ועיין מ"ש על הגליון המלמ"ל הלכות מאכלות אסורות פ"ח ואף דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור אבל כל דמשתרשי לי' חייב ועיין קצה"ח סי' רמ"ו ודו"ק.
סימן כג
א בשו"ת שאגת ארי' סי' למ"ד הקשה לשיטת הרמב"ם דכהנים אסורים ללבוש כלאים שלא בשעת עבודה א"כ היאך הקריבו חטאת עוף הבא על הספק ועוד הרבה קושיות וכ"כ בזה הרבה וכעת אני אומר דלפענ"ד ל"ק דכיון דבעינן לבישה דאית ביה הנאה והרי עכ"פ אינו מתכוין להנאתו ואף דאינו מתכוין ג"כ אסור מכל מקום הרי מצות לאו להנות נתנו והיינו כפירש"י שלעול עליהם נתנה ולא אכפת לן בהנאה ולפ"ז הרי הוא חייב להביא חטאת העוף מספק וא"כ שוב לא נהנה כלל והרי בלא הנאה אינו אסור וז"ב. עוד נראה לי דבר חדש דהנה הקשה עוד הש"א שם על הראב"ד דס"ל בבגדי כהונה דמותר אף שלא בשעת עבודה ואילו בציצית ס"ל דדוקא בעת מצותו התיר ציצית ולא שלא בשעת מצותו ע"ש שהאריך ואני אומר דל"ק דבאמת בבגדי כהונה שייך לומר מיגו דאשתרי אשתרי משא"כ בציצית וטעם הדבר עפמ"ש הרמב"ן בתורת האדם בהא דאמרו בברכות דף כ' שב וא"ת שאני והקשה רש"י מטומאת כהנים וכתב הרמב"ן דשאני כהנים דלגבי' הטומאה שהתירה התורה לכהנים ולא משכחת לה רק ע"י שיטמא א"כ ע"כ לגבי זה לא נאמר הלאו כלל ושאני כל עשה דוחה ל"ת דמשכחת לה העשה בלי הל"ת וכן להיפך ע"ש ועיין פ"י בברכות שם ולפ"ז בגדי כהונה דהיו תמיד בכלאים וא"כ לא שייך לומר בכלאי ב"כ דעשה דוחה רק שהלאו דכלאים אינו נוהג בשעת עבודה וז"ש במנחות וא"ו שאני כלאים דמצותו בכך והיינו דלא הוה הלאו כלל בזה משא"כ בציצית דמשכחת לה בטלית של צמר וציצית צמר וז"ב וכבר אמרו בזבחים דף ל"ב דהיכא דהותרה הותרה אבל בדחויה לא אמרינן מגו דאשתרי ובזה מיושב קושית הש"א על הראב"ד דמתיר אף שלא בשעת עבודה מהא דאמרו שכן מצותו בכך ולפמ"ש א"ש דכל דמצותו בכך שוב שייך מדאשתרי אשתרי וז"ב. ולפ"ז לפי מה דאמרו בזבחים שם חד לישנא להיפך דכל דהותרה אמרינן מה דהותר הותר משא"כ במה דדחי ע"ש ולפ"ז י"ל דזה שיטת הרמב"ם דלכך ס"ל דלא הותר רק בשעת עבודה דכיון דמצותו בכך והותר מה דהותר הותר ושלא בשעת עבודה לא הותר כלל. ולפ"ז זהו שלא בשעת עבודה אבל בחטאת העוף דהוא בעבודה רק דהוא ספק לא שייך לומר דאיך לובש מספק דכל דעושה מספק עבודה לא שייך הלאו דכלאים כלל דע"ז לא נאמר הלאו כלל וז"ב ודו"ק:
ב והנה האחרונים הקשו בהא דאמרו בברכות ל"א שחיטה בזר כשירה וא"ל עלי מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את והקשו כיון דלאפרושי מאיסורא מותר להורות והרי כאן לפי סברת עלי דשחיטה אסור בזר שוב היה צריך בגדי כהונה ולפי סברת שמואל א"צ בגדי כהונה ועובר בלאו דכלאים לשיטת הרמב"ם ובאמת שלפענ"ד ניהו דשחיטה בזר כשירה מכל מקום אם עבר הכהן מותר ללבוש בגדי כהונה דלא אמרו רק דכשרה בזר אבל לא שיהיה הכהן אסור. ובזה יש לומר דזה מה שחידש שמואל דשחיטה בזר כשרה דהם ס"ד דדוקא כהן והוא חידש דאף זר כשר וז"ש מימר שפיר קאמרת דהיינו דרק מקבלה ואילך מצות כהונה דאסור בזה.
ג והנה לפמ"ש למעלה בלא"ה לא קשה דהא כל שאינו מתכוין רק למצוה מצות לאו להנות נתנו ודו"ק. אך לפמ"ש הרשב"א דכל דאפשר באחרת שוב מצות להנות נתנו דלאו לעול הוא א"כ ה"ה כאן כל דאפשר בזר שוב מצות להנות נתנו והדרא קושיא לדוכתא אמנם נראה דלפמ"ש הרמב"ן הובא ביתה יוסף סי' תצ"ח לענין מריטת הנוצות בעופות ביו"ט דכל שלאחר שחיטה מותר למרוט כדי לאכול והאיסור מרוטה שוה בחיים כמו לאחר מיתה כיון שאח"כ צריך לדחות האיסור ה"ה מחיים מותר ואפילו הרא"ש לא נחלק רק משום דאח"כ אוכל נפש הוה וקודם הוה מכשירי אוכל נפש ע"ש ולפ"ז כאן דבכלאים של כהונה צריך לדחות מקבלה ואילך שוב גם בשחיטה נדחה האיסור כלאים דבאותו קרבן צריך לדחות האיסור דכלאים ודו"ק.
סימן כד
בשו"ת ח"ץ סי' ל"ט האריך דאנן נמי בקיאין בדבר הנמדד ושוה במדידה אף דאין אנו בקיאין ע"ש ולפענ"ד ש"ס ערוך הוא בב"ב דף קכ"ח גבי סומא דבמשחתא גם סומא יכול להעיד ומי אינו בקי כמו הסומא ואפ"ה במשחתא יכול להעיד וזה ראיה ברורה ועיין קצה"ח סי' מ"ו מ"ש בשם תשובת מיימוני בשם ר"ת לענין דימוי הכתבים ומשם ראיה ברורה לזה דהקצה"ח ס"ק ח' דחה לדברי ר"ת ובאמת שיש ליישב דברי ר"ת דר"ת דייק שפיר דעל דימוי הכתבים אין לקיים השטר משום דבאמת קשה בהא דאמרו שם היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו וכו' היה יודע לו בעדות עד שלא נסתמא וכו' זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר כל שתחלתו או סופו בפסול פסול ולמה ליה להקדים כל הני גווני ולמתני אח"כ זה הכלל הרי בזה הכלל מבואר הדין דבעינן שיהיה תחלתו וסופו בכשרות ואם לאו פסול. אך נראה דבאמת גם המ"ד דמכשיר בקרקע כשנסתמא היה יודע מהברייתא דמייתי הש"ס בב"ב דף קכ"ט דהיה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כת"י ואחרים מעידים על כת"י אך ס"ל דדוקא במקום שיש חשש דמשקר ואף דקרוב גזירת הכתוב היינו לחוב אבל לזכות אפשר דמשקר וגם עכשיו דפסול כתב התומים דיש לחוש דמשקר וא"כ בכה"ג יש לחוש דאף דתחלתו בכשרות אח"כ יש לחוש דמשקר אבל סומא דאין החשש דמשקר רק משום דסומא פסול הגוף דבעינן או ראה ולכך כל שמכוין מצרנהא כשר וע"ז מקשה דהרי זה הכלל מתני אחר האמור בברייתא ומשמע דאף בפסול נסתמא פסול ואף בקרקע ולפ"ז נראה לי ברור דמה דבאמת פסול בזה אף דאו ראה קאי בשעת ראיית העדות ואח"כ כל שמכוין במצרנהא למה לא יכשר וע"כ משום דהתורה רצתה דבשעת הגדת עדות יהי' בראיה לא באומד הדעת ועיין רשב"ם שם ולפ"ז שפיר כתב המרדכי בשם ר"ת דבזה פסול לדמות הכתבים דעכ"פ אינו בראיה רק באומד הדעת ולפ"ז זהו דוקא לענין עדות אבל באיסורים לדמות דאינו בעי תורת עדות ועיין בט"ז יו"ד ר"ס צ"ח בזה ודאי מועיל משחתא ולראות אם הם שווים כמ"ש הח"ץ וראיה ברורה דהרי גם לעדות היה כשר בנסתמא ודו"ק היטב.
סימן כה
כשלמדתי משניות בהגיעי לפ"ג דכריתות במשנה דאוכל אכילה אחת וחייב ד' חטאות ור"מ מוסיף שבת הביא הגאון מוהרע"א ז"ל קושית הקצה"ח סי' כ"ח דבמה שהוסיף שבת חסר אשם דקלב"מ ע"י שבת ומת ומשלם לית לי' לר"מ ואם אין קרן אין חומש ואשם כמ"ש התוס' בפסחים כ"ט וכבר הארכתי בזה הרבה בתשובה והנה הרהרתי כעת דניהו דר"מ מת ומשלם לית ליה אבל עכ"פ בשוגג אפשר דלית לי' דחזקי' דלא עדיף מיתה בשוגג ממלקות דר"מ ס"ל לוקה ומשלם ונזכרתי שהצל"ח בפסחים דף כ"ט הביא קושיא זו בשם הרב מוה' וואלף אבד"ק פפערשא והוא רצה לומר כן. אמנם עוד לאלוה מילים והנה באמת צריך להבין דלמה יתחייב על הוצאה זו שיש בה הרבה איסורים ולא חזי והו' כמוציא אוכלין שאינן ראוין דפטור ואף דדם וכל המשקין חייב היינו שיכול למכרו לעכו"ם או לעשות ממנה איזה דבר אבל דבר דאסור בהנאה למה חזי ולמה יתחייב וצ"ל דכיון דהתורה אחשבה לאכילה זו שיתחייב משום פגול ונותר וכדומה נחשב לאכילה לענין שיתחייב משום הוצאה ולפ"ז אין לומר בזה דקלב"מ ולא יתחייב באשם זה ודאי א"א שהרי כל החיוב ע"י דנחשב אכילה לענין האיסור ומועיל בזה אבל שיפטור עי"ז א"א לומר כנלפענ"ד ובזה נראה מה שאמרו לא מן השם הוא זה ואמרו בירושלמי ריש שבת דהיינו שחייב במהלך ושבת רק בהנחה והיינו שכל שהוא מקיים איסורים הללו א"כ שוב אי אפשר לחייבו על שבת ושיפטור בזה על מעילה שנתחייב כבר וז"ב ופשוט. אמנם העיקר נראה לפענ"ד שמזה ראיה ברורה למ"ש בתוס' רי"ד בשבת דף כ"ה בחידושיו בהא דאמרו שכן מחפ"ז והקשה היאך שייך לומר דבקדש ליכא חומש הא אית בי' מעילה ומעילה חייב חומש וכתב דדוקא בקדשי בדק הבית יש חומש אבל בקדשי המזבח אינו חייב רק קרבן מעילה ליכא תשלומין ולא חייב חומש ולפ"ז ל"ק כלל קושיא זו דבקדשי מזבח לא שייך קרן ולא חומש רק קרבן מעילה בלבד ואף דדברי הרי"ד תמוהין כמו שהקשו ממעילה דף י"א כבר כתבתי בהקדמת התוס' רי"ד שנדפס אחר כן ביאור הדברים ומכאן ראיה ברורה לדבריי ודו"ק:
סימן כו
הקשה אותי מוהרמ"מ במ"ש התוס' בחולין דף ד' דגיד חל על מוקדשין דגיד חמור שנוהג בב"נ אבל אבמה"ח לא מצי לחול על גיד והקשה דהא אבמה"ח ודאי נוהג בב"נ והשבתי דשאני אבמה"ח דיכול להיות לו היתר לאיסורו ע"י שחיטה משא"כ גיד וזה ברור ודו"ק ועיין מהרש"א שם:
סימן כז
א בלמדי בקידושין דף ט' ואימא טעמא דידי ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בעינין דעת מקנה אף הויה בעינן דעת מקנה ופירש"י אף כאן בעינן דעת מקנה דהיינו האשה שנקנית לבעל ותמהני לפמ"ש הר"ן בנדרים דף למ"ד דאשה אינה מקנה עצמה לבעל דהא לא כתיב כי תלקח רק כי יקח ורק שמפקרת עצמה והבעל זוכה כזוכה מן ההפקר א"כ שוב לא שייך דעת מקנה דהא האשה אינה מקנית עצמה לבעל והפקר מדעת תלוי במחלוקת רש"י ונימוק"י ולדעת התוס' הפקר מדעת לא חשיב דעת אחרת מקנה ועיין מלמ"ל פכ"ט וא"כ איך שייך דעת מקנה בזה ואולי יש לומר לפמ"ש הרשב"א בחידושיו בקידושין דף וא"ו גבי המקדש בהנאת מלוה דהוה הערמת ריבית וכתב הרשב"א דהא דלא הוה ריבית קצוצה דלוקח אשה בהמתנה המעות היינו משום דלא קנה כלום דאין גופה קנוי לבעל ולאו מידי שקיל ע"ש א"כ כיון דאין אשה בתורת קנין לבעל רק שנאסרה על ידו לכל העולם א"כ לא שייך בזה דעת הבעל א"כ הוה האשה דעת מקנה שהיא מקנית עצמה לבעל. ובזה יתיישב קושית הריטב"א בהא דאמר בעינין דעת מקנה והקשה דהא דעת שלו בודאי בעי ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבקידושין לא שייך דעת הבעל דהא אינו קונה כלום ויותר מסתבר שיצטרך דעת האשה שהיא נקנית לבעל. אמנם גם בזה לא הונח לי דא"כ לגבי אשה לא שייך כאן לא דעת הבעל דהיינו שיהי' נופל עליו שם קנין הבעל לפי דברי הרשב"א והרי ריש קידושין פריך הש"ס ולתני האיש קונה והא לפי דברי הרשב"א ליכא כאן קנין אבל באמת אחר העיון אין כוונת הרשב"א דליכא קנין באשה שהרי הוא זוכה במעשה ידיה ומציאתה וכדומה כל הד' דברים שהבעל קונה רק שהרשב"א כוון דענין ריבית קצוצה לא שייך בזה דבעינן שיהיה יבא מהלוה למלוה איזה זכות וזה אינו דהא גופה לא נקנה להבעל והזכי' בד' דברים נגד זה מתחייב ביו"ד דברים כמבואר בסי' ס"ט וא"כ לא שייך ענין ר"ק דבא מיד לוה למלוה איזה ריוח אבל קנין שייך בזה ושפיר פריך הש"ס וליתני האיש קונה ובאבני מלואים סי' מ"ב ובמקומות רבות משתמש בזה דלא שייך קנין הבעל באשתו עפ"י דברי רשב"א אלו אבל במח"כ זה א"א. ובזה יש ליישב הא דאמרו שם אי הוה תני האיש קונה הו"א בע"כ קתני האשה נקנית מדעתה אין ולכאורה איפכא מסתברא דקונה אינו שלא מדעתה דלוקח נקרא קונה אף שהוא מדעת אבל נקנית משמע דלא משגיחין בדעתה כלל.
ב אמנם נראה דאם נימא תלוה וזבין זביני' זביני א"כ כמו במוכר ולוקח יוכל להיות אף שאין המוכר רוצה למכור גם בקידושין אף שהאשה אינה רוצית הוא קונה ולזה קתני נקנית דלפי דברי הר"ן דהאשה אינה רק מפקרת עצמה ולפי שיטת הנימוק"י דבעי הפקר מדעת שפיר קתני נקנית דהיינו מדעתה ושפיר קתני נקנית ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' שם דא"כ היאך תני האיש מקדש ולפמ"ש אתי שפיר דקידושין שייך משום דאסר לה אכ"ע כהקדש אבל קנין לא שייך רק בע"כ דהרי אינו קונה גופה כמ"ש הרשב"א ואינו שייך רק בע"כ דאשה וקונה אותה להיות אשתו אף שאינה מפקרת עצמה לגביה ובזה נקרא קונה בע"כ ודו"ק עכ"פ דעת מקנה ל"ש לפמ"ש הר"ן דהיא רק מפקרת עצמה וצ"ל דמזה ראיה להנימוק"י דהפקר בעי דעת מפקיר ודו"ק וצ"ע עדיין שוב נתיישבתי דאף דהפקר שלא מדעת הוה הפקר היינו בדבר שאינו חי ואין לו בחירה כמו קטן אבל גדול כמו אשה לכ"ע צריך שתהיה מפקרת עצמה לדעת דהרי לא שייך הפקר כל שאינה מתרצית ובע"כ ודאי לא מועיל הפקר ושפיר שייך דעת מקנה ודו"ק:
סימן כח
א בהגיעי לשבועות דף מ"ה בסוגיא דקציצה אמרתי במ"ש התוס' בדף מ"ה ע"ב ד"ה כי מטא דחזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין לא מהניא רק כי איכא חזקה בהדי' דאין שכיר משהה שכרו ע"ש ולכאורה מנ"ל לבעלי התוס' סברא זו ומי תלה החזקות אלו שיהי' משולבות ביחד.
ב ואמרתי בזה דהנה באמת צריך ביאור דאיך שייך חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין הא קי"ל בסי' של"ט דבלא תבעו אינו עובר בבל תלין ודלמא לא תבעו השכיר ולא עבר בבל תלין אמנם כיון דחזקה דאין שכיר משהה שכרו א"כ ע"כ תבעו וכיון שתבעו בודאי איכא חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין ולכך החזקות תלוין זה בזה וז"ב ודו"ק. ובזה מיושב היטב קושית התוס' בדף מ"ו ד"ה לא קצצתי לך אלא אחת שהקשו כיון דע"כ איירי שלא פרעו אותו דינר שמודה לו דאי פרעו הו"ל כופר הכל והרי לר"י בעי הודאה במקצת ולפ"ז אמאי בעבר זמנו המע"ה והא כל הטעם הוא משום דאין בעה"ב עובר בבל תלין והרי כאן ע"כ עבר בדינר אחת וגם חזינן דהשכיר השהה שכרו ע"ש והניחו בקושיא. ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא כיון דהשהה שוב לא עבר על בל תלין דהא יש לומר דלא תבעו וא"כ אין ראיה ושוב נאמן בעבר זמנו על הדינר השני שלא קצץ מיהו אכתי לא הונח דסוף סוף למה יהי' נאמן הא כל דלא שייך החזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין יהיה מאיזה טעם שיהיה עכ"פ אין כאן חזקה ושוב הוה מודה במקצת גמור ולמה לא יתחייב ושדיא שבועה על השכיר דיהיה נשבע ונוטל אך נראה דנאמן הבעה"ב מיגו דאי בעי הי' טוען שפרע דינר שמודה שקצץ לו ואז הי' נאמן מכח חזקה דאין שכיר משהה שכרו ואין בעה"ב עובר בכל תלין ולכך נאמן במגו ואף להפוסקים דס"ל דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה היינו במקום שזה נשבע אבל כאן דאפקה רבנן שבועה מבעה"ב ואוקמא אשכיר א"כ שוב הוה מגו לאפטורי מממון דשמא היה השכיר נשבע ועכ"פ מגו לאפטורי משבועה לא הוה ושפיר נאמן במגו ועיין בסמ"ע וש"ך סי' רצ"ו מ"ש בטעם דאמרינן מגו לאפטורי מממון ולא משבועה וזה לא שייך רק כשהוא נשבע ולא כשהשני נשבע ובפרט לפמ"ש הט"ז שם דכל מה דאיכא לברורי מבררינן ולכך אמרינן שישבע ויתברר הדבר אבל כאן דאמרינן דבעה"ב טרוד ושדיא אשכיר וא"כ השכיר נשבע זה לא מקרי כל דאיכא לברורי דזה אינו בירור דזה טוען דהשכיר משקר וגם יש לומר כי אמרינן דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן רק בסתם מגו אבל כאן אם היה טוען פרעתי בזמנו הי' שתי חזקות מסייעות גם חזקה דאין משהה שכרו וחזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין בכה"ג אלים המגו ביותר ושוב נאמן במגו ולא מקרי מגו לאפטורי משבועה כי זהו מיגו טובה וחזקה ולכך המע"ה וז"ב ודו"ק. ובזה נראה לי ליישב שיטת הגאונים דהמלוה על המשכון כיון שאינו טוען על גופו של משכון צריך לשבע והקשו הקדמונים מהא דאמרו באומן דאם הטלית ביד האומן נאמן והמע"ה ולא צריך לשבע כלל וכתב הרמב"ן במלחמות דל"ד מלוה על המשכון לאומן דאומן קונה בשבח כלי והו"ל שלו והדבר תמוה דא"כ למה קתני עבר זמנו המע"ה והיינו דהבעה"ב נאמן והא בב"מ אמרו דף קי"ב דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי ליכא בל תלין דאומן קונה א"כ ממנ"פ קשה אי איכא שבחא ואומן קונה כיון דליכא ב"ת שוב לא שייך החזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין ולמה יהי' נאמן ואי ליכא שבחא כגון דאגרי' לביטשא ביטשא שוב אין אומן קונה בשבח כלי דליכא שבחא וכבר נתקשה בזה הקצה"ח סי' ש"ו וכבר כתבתי בזה בתשובה באורך ולפמ"ש אתי שפיר דהא בלא"ה תמוה כקושית התוס' דהא חזינן דשהה ועבר על בל תלין וע"כ צ"ל כמ"ש דנאמן במגו דאי בעי טעין פרעתי הדינר ואז הי' לו שתי חזקות המסייעות ובכה"ג דהטענה שהיה יכול לטעון הי' לו שתי חזקות המסייעות שוב אלים המגו ולכ"ע אמרינן מגו לאפטורי משבועה לגמרי ומכ"ש דלא לשדי' אשכיר דהא זה טוען ברי רק דחז"ל עשו אותן לספק ובכה"ג טענתו ברורה ואף דהוה מודה במקצת כל כה"ג הוה מודה במקצת במגו וכקושית רבה דיהיה נאמן במגו דכ"ה וכאן לא היה העזה ולא שייך אשתמוטי ואדרבא שתי חזקות מסייעות לו וא"כ ה"ה בזה ניהו דליכא ב"ת אבל מ"מ נאמן במגו מיהו אחר העיון קשה עדיין על הרמב"ן דכיון דאומן קונה בשבח כלי שוב ליכא בל תלין ולא הוה מגו טובה דלא הי' חזקה דבל תלין ושוב הוה מגו לאפטורי משבועה דלא אמרינן אמנם יש לומר דאכתי הי' לו חזקה דאין שכיר משהה שכרו והוה ג"כ מגו טובה ושוב הי' לו מגו ול"מ מגו לאפטורי משבועה דהא המגו טובה דהא מסייע לו חזקה ודו"ק. אמנם לפענ"ד נראה בישוב שיטת הגאונים דל"ד מלוה על המשכון לאומן דהרי אמרו בב"מ דף פ' דאפילו לר"מ דס"ל שוכר כש"ח אפ"ה אומן ש"ש בהאי הנאה דתפיס לי' אאגרא דלא בעי למיעל ולמיפק אזוזי הו"ל כש"ש וכיון דעשהו כש"ש מה"ט דלא בעי למיפק אזוזי א"כ ע"כ נאמן בקציצה דאל"כ אכתי צריך למיפק ולמיעל אזוזי דהא יוכל הבעה"ב לטעון לא קצצתי לך אלא אחת והוא צריך לשבע לכך עשו חכמים שהאומן נאמן כדי שיהיה ש"ש ויתחייב בגניבה ואבידה וזה לא שייך במלוה על המשכון כמ"ש התוס' שם דאין לו הנאה בזה דאם לא הי' מלוה ל"צ למשכון ושפיר נוטל בלא שבועה וז"ב. איברא כיון דהך סברא היא אליבא דר"מ והברייתא אתיא כר"י דגם בקציצה שייך שטרוד בפועליו ולר"י בלא"ה שוכר הוה כש"ש וה"ה אומן. אמנם באמת יש לומר למאי דמחליף רבה בר אבוה דס"ל לר"י דהוה כש"ח א"כ באומן צריכין לבא לסברא דתפיש ליה אאגרי' ואדרבא לר"י דשייך גבי קציצה דטרוד בפועליו א"כ יצטרך למיעל ולמיפק אזוזי ויצטרך לשבע ולכך האמינו אותו ליטול בלא שבועה. ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם שפסק דגם אם הטלית ביד האומן נשבע ונוטל ולפמ"ש אתי שפיר דהרמב"ם ס"ל כשיטת הגאונים דמלוה על המשכון צריך לשבע ולית ליה הך סברא דאומן שאני דתפיס לי' אאגרא דזה לא צריך רק למ"ד דשוכר הוה כש"ח אבל לרבינו דפוסק דהוה כש"ש ל"צ להאי סברא ולכך פסק דצריך לשבע ודו"ק. והנה הע"ש הובא בסמ"ע סי' פ"ט ס"ק יו"ד כתב דבר חדש דהא דאמרינן דבעה"ב טרוד בפועליו הוא משום דטרוד כדי שיקיים מ"ע דביומו תתן שכרו ולפ"ז לאחר זמנו אם טוען שפרע בזמנו ל"ש זה דבעה"ב טרוד בפועליו והדבר תמוה דהרי הש"ס פריך א"ה אפילו עבר זמנו נמי ומשום דחזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין ופריך הש"ס והאמרת בעה"ב טרוד בפועליו ומאי קושיא הא לאחר זמנו שוב לא טרוד ולמה לא יהיה נאמן במגו דפרעו לאחר זמנו. וכפי הנראה הסמ"ע כוון לזה דלא משמע כן בש"ס ולפענ"ד לפמ"ש באמת אין ראיה מהא דלא עבר על ב"ת דדלמא לא תבעו רק דאיכא חזקה דאין השכיר משהה שכרו ולפ"ז להס"ד דלא ידענו מחזקה זו ואח"כ חידש הש"ס דיש תרי חזקות שפיר מקשה דבעה"ב טרוד בפועליו ולא שייך חזקה דאין בעה"ב עובר על בל תלין די"ל דלא תבעו וא"כ שוב אין לו מגו דאף שיטעון שפרעו לאחר זמנו נמי אינו נאמן דדלמא לא תבעו איברא דלפ"ז לאחר דמסיק הש"ס דחזקה דאין שכיר משהה שכרו שוב נאמן במגו דפרע לאחר זמנו ולפ"ז מ"ש הסמ"ע דלשיטת הע"ש מהראוי שלא יהיה נאמן אם טען לאחר זמנו שפרע בזמנו דאז היה טרוד לקיים המצוה ולא משמע כן בש"ס ולפמ"ש באמת יהיה נאמן במגו דטען דפרעו לאחר זמנו ואז הי' נאמן דהא יש שתי חזקות חזקה דאינו משהה ולא עבר על ב"ת ונאמן דפרעו בזמנו ונאמן במיגו דהיה טוען שלא עבר דזה לא תבעו ואף דיש חזקה מכל מקום אי אפשר לחייבו דהוא יכול לטעון נגדה חזקה דאין שכיר משהה שכרו ולא מצינו לחייבו ממון דאין הולכין בממון אחר הרוב ומכ"ש נגד החזקה ועכ"פ מגו מקרי והמע"ה וראיתי במחנה לוי שחידש דל"ש מגו דטען דפרע לאחר זמנו דא"כ היה משים עצמו רשע דעבר על בל תלין ולא אמרינן מגו במקום שהיה משים עצמו רשע כמבואר בדיני מגו. ולפענ"ד ליתא דהא היה יכול לטעון שלא תבעו ובלא"ה כבר נודע מ"ש הא"ז בב"מ פ"ט בב"ק דף ק"ב בשם חכמי פרגא דאם פוטר עצמו מממון אמרינן דנאמן אף שמשים עצמו רשע ע"ש והרבה הארכתי בזה בתשובה לענין ריבית והבאתי דבשו"ת חוות יאיר הוא והגאון מוה' ישעי' נכד השל"ה לא זכרו דברי הג"א הנ"ל ועיין בתומים בכלל מגו ובזה נסתרו כל דברי המחנה לוי:
ג והנה בהא דאמרו בדף מ"ו שלחו מבי רב לשמואל ילמדינו רבינו אומן אמר שתים קצצת לי ובעה"ב טוען לא קצצתי אלא אחת א"ל בזו ישבע בעה"ב ומפסיד האומן קציצה ודאי מדכר דכירי והקשה המחנה לוי למה לי הטעם דקציצה מדכר דכירי הא התוס' הקשו בדף מ"ה בהא דאמר א"ה אפילו קצץ נמי והא הו"ל איני יודע אם נתחייבתי דפטור וכתבו דהו"ל כאומר חמשין ידענא וכו' דהו"ל מחושואיל"מ ולפ"ז שמואל דס"ל מחושואי"ל פטור משום דהו"ל א"י אם נתחייבתי. ולפענ"ד לק"מ דא"כ למה אצרכו לשבע כלל דממנ"פ אם תחשבהו לספק א"כ הו"ל א"י אם נתחייבתי מה תאמר דאולי באמת יודע ונתחייב לשבע א"כ בודאי לא הוה מחושואיל"מ ופטור ולכל היותר הו"ל לומר דהשכיר ישבע ויטול אבל שבועה זו דבעה"ב למה הא הוא טוען חמשין ידענא וחמשין איני חייב ואם תחשבו שטרוד בפועליו ושכח שוב פטור דלשמואל לא שייך מחושואיל"מ ואם תחשוב לברי שהוא בודאי חייב ורוצה לגזול שוב הו"ל למימר דהשכיר ישבע אבל שבועה דבעה"ב מה טיבו וע"כ דקציצה מדכר דכיר שוב הוא יכול לשבע שבועת מודה במקצת וישבע ויפטור וז"ב כשמש. ובלא"ה יש להבין דנראה דכאן שייך לומר מגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ול"ש שמא ספק מ"י יפרוש משבועתא דהא גם על ממון ל"ש דהא עובר על בל תלין ולא מצי הדר מיהו כיון דיש לו ספק מ"י שוב לא עבר על ב"ת מספק וכשיזכור ישלם לו ולמפרע לא עבר על בל תלין דהא קסבר שפרע לו ע"י ספק מ"י שיש לו עליו ודו"ק. וראיתי בספר גור ארי' יהודא בחידושיו לשבועות שהקשה ג"כ קושית המחנה לוי הנ"ל ובמח"כ ליתניהו לדברים אלו ומ"ש שהתוספתא היא היפך משנתינו במחכ"ת לא דק דשם מיירי מקציצה ובקציצה בעה"ב נאמן דקציצה מדכר דכירי וא"כ יאמר יביא ראיה ואם לא יביא ראיה ישבע הבעה"ב ויפסיד והתוספתא חדא נקט המע"ה וכדתני רבה ב"ש וז"פ וברור ובחבורי כת"י שם הארכתי בסוגיא זו:
סימן כט
א להרב החריף מוה' ראובן ראפפורט נ"י.
ב אשר הגיד לי בשם הרב הגאון מוה' יוסף נ"י אבד"ק טארניפאל על מה שנסתפק הצל"ח בביצה דף י"ט אם יש מ"ע באכילת קדשים קלים והאריך בזה וע"ז הראה שהר"ן והרא"ש בנדרים נחלקו בזה בדף ד' הרי חטאת יולדת וכו' היאך שריא לה למיכל בקדשים ופירש הר"ן דאכילת קדשים מצוה היא כגון אכילת פסחים וא"כ מבואר דדוקא אכילת פסחים ובזה לא נסתפק הצל"ח כלל כמ"ש הצל"ח בהדיא אבל הרא"ש פירש דאכילת קדשים מצוה היא והרי חטאת ואשם אינו נאכל רק לזכרי כהונה וע"כ דמיירי בקדשים קלים ואיכא מצוה. ובאמת שדפח"ח ואני בלי עיון בצל"ח אמרתי להביא ראיה מדברי התוס' בזבחים דף צ"ז ע"ב ד"ה ניתי עשה וראיתי בצל"ח עצמו שהרגיש בזה. והנה לפענ"ד הוא ש"ס ערוך בפסחים דף פ"ט דקא ממעט באכילת שלמים דאילו פסח ליום ולילה ושלמים לשני ימים ואם נימא דאין מצוה באכילתן א"כ מה קא ממעט באכילה איכא והא אין מצוה כלל באכילתו ואף אם מדרבנן מצוה שוב לא דחינן בשביל זה מצות פסח. ומיהו יש לומר כיון דאיכא חזה ושוק דכהנים הוא דאכלו ואפשר באכילת כהנים אף בקדשים קלים איכא מצוה רק באכילת ישראל הוא דנסתפק וכמ"ש בצל"ח שם אח"כ מיהו מדברי רש"י בדף פ"ח שם ד"ה בתקנתא דרבי' שכתב דממעט באכילת שלמים והרי שם אם פסח הוא נאכל באותו לילה ושם יש לומר דלא שייך ממעט באכילה דהרי אכלו באותה לילה מיהו לפמ"ש בשו"ת הח"ץ שם אין ראיה ודו"ק ועיין בכורות ס"א אין מביאין קדשים לבית הפסול וברש"י שם ומשם ג"כ יש לדחות משום חזה ושוק הוא דאיכא המיעוט ודו"ק שבתי וראיתי דיש לומר להיפך דמשם ראיה דא"צ לאכול קדשים קלים דהנה זה רבות בשנים הקשיתי על מ"ש הכ"מ בפ"ו מפהמ"ק גבי תודה שנתערבה באיל נזיר שתיהם קרבים והקשה הראב"ד דהא ממעט באכילת הזרוע בשלה דנזיר נאכל רק לכהנים ושלמים נאכל לכל אדם וכתב הכ"מ דכל דאינו ממעט בכל הקרבן אלא במקצתו לית לן בה וקשה טובא מהא דאמרו בבכורות דממעט באכילת חזה ושוק והא אינו ממעט באכילת כל הקרבן וגם בפסחים קשה לפמ"ש דאחזה ושוק קאי אבל אם נימא דעיקר המיעוט הוא בחלק הכהנים א"ש ודו"ק מיהו לפ"ז גוף דברי הכ"מ צ"ע דזהו כל המיעוט הוא רק באבר זה וצ"ע ועיין בזבחים דף צ"ט דפריך מפלג הוא דלא פליג וכי מזמני לי' אכיל ורמינהו אונן ומחוסר כפורים טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים ופירש"י דכרת דפסח לא העמידו דבריהם אבל בקדשים העמידו דבריהם והרי לפמ"ש הצל"ח יש לומר דבקדשי קדשים דאיכא מצוה באכילה לא העמידו דבריהם אבל בקדשים קלים דליכא מצוה העמידו דבריהם דאינו רק לאו וצע"ג:
סימן ל
א ארשום מה שראיתי בדברי האור זרוע ח"א בשו"ת סי' תשמ"ד דברים חדשים ואמרתי לרשום בקצרה והנה בהא דאמרו בפסחים דף ד' ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק יצאת וש"מ לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך ועל זה הקשה בהא דאמרו ש"מ לחלק יצאת מאי נ"מ דסבר לחלק יצאת הא יו"ט אינו רק לאו וליתי עשה ולדחי ל"ת דיו"ט ותו אי ס"ל דללאו יצאת הוה מוקי לה ביו"ט והא יו"ט עשה דדחי ל"ת ועשה עכ"ל. ודבריו צריכין ביאור דהא יו"ט עשה ול"ת ואיך הקשה מקודם דליתי עשה ולדחי ל"ת ומ"ש אח"כ אינו מובן כלל. ולפענ"ד הכוונה דהוא מקשה ממנ"פ דהנה רב אשי הוא דחידש דיו"ט עשה ול"ת ומשמע דאמוראים ראשונים לא ס"ל כן וכאשר האריכו בזה ראשונים והתוס' בכמה מקומות. והנה הי' ס"ד דא"ז דלכך מוכח דלחלק יצאת דאם הי' לאו גרידא הי' דוחה עשה דתשביתו הל"ת דיו"ט וע"ז הקשה דממנ"פ אי ס"ל דיו"ט אינו רק ל"ת גרידא קשה דגם אי לחלק יצאת אמאי לא ידחה ואי ס"ל דיו"ט עשה ול"ת גם אי ללאו יצאת לא ידחה וצ"ל ותו אי ס"ל ללאו יצאת הוה מוקי לה ביו"ט והא יו"ט עשה ול"ת ואיך דחי כצ"ל ולפנינו נדפס בטעות וע"ז תירץ כל דאינו לחלק א"כ הו"ל רק לאו ולא חשובה מלאכה והוה כמו לאו דמחמר וכעין זה כתוב בתוס' ויתכן יותר דעכ"פ עשה דתשביתו לא שייך ביו"ט ולא הוה רק ל"ת גרידא וכעין מ"ש הריטב"א ביבמות דף וא"ו גבי לאו דמחמר יעו"ש. והנה הקשה שם בהא דנחלקו אי לחלק יצאת או ללאו יצאת למה לא נאמר דלא תבערו אתי לאתויי דאף דהוא מקלקל מכל מקום חייב דלא כמ"ד דפטור מקלקל והשיב דאטו מי לא משכחת דמבעיר וצריך לאפרו דחשיב מתקן כדאמרו בהמניח ואף שמבעיר איצטלא דשויא מאה מנה והאפר אינו רק שו"פ אפ"ה כל דצריך להאפר חשוב מתקן שהרי השוחט השור ששוה לרדיא הרבה יותר מלאכילה אפ"ה חשוב ליה מתקן בחולין דף ח' כיון שעשה לצרכו וה"ה כאן. והנה קושיתו מוזכר בתוס' שבת דף ק"ו ד"ה מה לי וכתבו דר"ש באמת לית לי' לחלק או ללאו מלא תבערו וביבמות דף וא"ו ע"ב ד"ה טעמא כתבו דאי לא אתי רק להורות דמקלקל פטור לר"ש היה לו לכתוב הבערה במקום דליכא מצוה והיינו בצריך לאפרו דהוה מלאכה הצל"ג והוה מקלקל ואפ"ה חייב מכלל דבעלמא מקלקל פטור והנה זהו לפי מה שהקשו דלר"ש דלמא אתי דמקלקל בעלמא פטור כדס"ל לר"ש אבל קושית הא"ז דלמא אתי להורות דמקלקל בעלמא חייב וע"ז כתב דכל שצריך לאיזה דבר ל"ח מקלקל. ובזה יתבארו דברי התוס' בחולין דף ח' ד"ה מותר ע"ש תירוצם שצ"ב ועיין פרמ"ג סימן יו"ד ובלב אריה ולפמ"ש הא"ז אתי שפיר דלענין שבת כל שצריך לאיזה דבר חייב על שבת דלא חשוב מקלקל אבל לענין נהנה מע"ז באמת לא חשוב נהנה כל דהקלקול יותר על התיקון כנ"ל ברור. מ"ש דלמה לא קאמר ש"מ דחמץ אסור בהנאה דאל"כ דלמא מיירי ביו"ט ויסיקנו תחת תבשילו וע"ז כתב דלא שרי להסיק תחת תבשילו דהא עובר על ב"י אם לא ישרפנו מיד והנה התוס' בפסחים הרגישו בזה ד"ה ואומר וכתבו דקרא דתשביתו מיירי בכל אופן אף דא"צ לגחלתו ומ"ש א"ז דעובר תיכף בבל יראה לא הבינותי דאטו לא יוכל להשליכו תוך עצים מבוערים ותיכף יהי' למאכולת אש ולא יעבור בב"י וצ"ע. והנה הקשה שם דמנ"ל כל היסוד דמתוך וע"ז כתב שני אופנים אופן אחד כיון דאנו מתירין כל דבר שצורך לגופו אע"פ שאינו לצורך אוכל נפש וממילא אף שא"צ כלל ניהו דאסור אבל אינו לוקה. והנה לא זכיתי להבין דמ"ש דדבר שצורך לגופו מותר אף שאינו אוכל נפש הנה זה גופא לא ידעתי דבקרא לא הותר רק אשר יאכל לכל נפש והרי כל שאינו שוה לכל נפש אסור כדאמרו בכתובות דף זיי"ן ע"ב ועיין בשיטה מקובצת מ"ש בשם הרא"ה ואינך קדמונים דכל שאינו אוכל נפש לא הותר אף שהוא הנאת הגוף רק כל שהוא צורך מצוה או שאי אפשר בענין אחר וגם זה לא הותר רק משום מתוך ועיין תוס' שם בכל הסוגיא ועיין ביצה פ"ב לענין מוגמר דחכמים אוסרים משום דאינו שוה לכל נפש אף שצורך הגוף הוא למפונקים ועיין בסי' תק"א בב"י וט"ז ומ"א דמדורה להתחמם לא הותר רק משום מתוך שהותר לצורך אוכל נפש ועיין סימן תקי"א ומבואר דלצורך גופו ג"כ לא שרי רק משום מתוך וגם לא ידעתי מה מעליותא דמותר לצורך גופו ואמרינן מתוך הרי גם לצורך אוכל נפש דודאי מותר ואמרינן מתוך ואמאי קשה לו יותר דלמה נימא מתוך שהותר לצורך אוכל נפש הותר שלא לצורך והרי גם אי לצורך גופו מותר ג"כ הוצרך לבא משום מתוך וא"כ למה לו לחדש זאת מה שכל הפוסקים אינם מסכימים לזה וצע"ג. והנה עוד חידש דעיקר מתוך הוא מתוך שהוקלש האיסור לענין צורך אוכל נפש הוקלש ג"כ לא"צ וכמו דאמרו הואיל וחזי לאורחין והיינו דהואיל והוקלש האיסור לגבי אורחין כל שיש אורחים הוקלש ג"כ כל שא"צ לאורחים וה"ה במתוך כיון שהוקלש האיסור לצורך אוכל נפש הוקלש ג"כ כל שאינו לצורך ורבה לית לי' מתוך שהוקלש האיסור רק במקום שיש צורך לאורחים והוקלש האיסור דשם אך אשר יאכל לכל נפש הוא אבל למאן דס"ל מתוך הוא אף במקום דל"ח לאורחים רק שהוקלש האיסור. והנה דברים חדשים הם שלא מוזכר בקדמונים ואם חומה היא היה מקום ליישב הא דאמרו בביצה י"ב גבי עולת נדבה דלב"ה דאית להו מתוך אינו לוקה משום דהוקלש האיסור: