אור ברסלב

שואל ומשיב מהדורא רביעאה· רבי יוסף שאול נתנזון

כרך א

סימן א

א ראיתי בספר נדפס מחדש שנקרא השיב משה שבחוה"מ סי' פ"ג מביא בשם חכם אחד שהקשה במ"ש הרשב"א בהא דאמר בשבועות דף ל"א ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד לאפוקי מאי אר"פ לאפוקי מלך וראב"י אמר לאפוקי משחק בקוביא מ"ד משחק בקוביא כ"ש מלך ומ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן היא דפסלוה והקשה הרשב"א בחידושיו כיון דפסלוהו רבנן ואפילו יגיד לא יתחייב הלה ממון למה יגיד והתורה לא חייבתו אלא במפסיד ממון ע"י שלא הגיד וכתב דאפשר דר"פ וראב"י נחלקו בדבר הגורם לממון אי כממון דמי או לא דר"פ ס"ל כממון דמי והלכך אלו העיד זה שמא האחר יתבייש שא"י להעיז פנים נגדו וכיון דמה"ת כשר הוה גורם לממון וכו'. ועדיין אינו מיושב דהא אמרו לקמן הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה ושם מדין תורה הו"ל מחויב שבועה וא"י לשבע משלם ורבנן הוא דתקנו דשכנגדו נשבע ואפ"ה אמרינן מי ימר דמשתבע מכ"ש במי שפסול להגיד מה"ת יתחייב וע"ז הקשה החכם הנ"ל דדברי הרשב"א תמוהין דהרי המשנה אתיא דלא כרשב"א דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי כדאמרו בדף ל"ב שם וא"כ איך אפשר לפרש דר"פ ס"ל כרשב"א והרי הוא אמר דהמשנה אתי לאפוקי מלך אבל משחק בקוביא לא והרי להמשנה גם משחק בקוביא פטור וגם מה הקשה הרשב"א בהך דשכנגדו חייב שבועה דשם אליבא דאמת דלא קי"ל כרשב"א א"כ גם ר"פ מודה וגם אנן קיי"ל כראב"י כדפריך ביומא דף ע"ד ולא אוקי כר"פ ע"ש שהגדיל התימה ובעהמ"ח נדחק ג"כ בזה. ולפענ"ד אתי שפיר דהנה בהא דאמרו דף ל"ב שם דהרשב"א ס"ל דהמשביע ע"א חייב משום דהוה דבר הגורם לממון פירש"י דרוב בני אדם אינן נשבעין לשקר והיו משלם ולפ"ז י"ל דאנן לא קיי"ל בזה כרשב"א דדלמא העד משקר דהרי התורה האמינה בשבועה נגד ע"א וא"כ לא הוה גורם לממון דהלה ישבע באמת נגדו ויש להמתיק הדברים דכבר נודע מ"ש התוס' בב"ב דף ל"ד גבי נסכא דר"א שני תירוצים דלכך לא נאמן במגו דהעזה ולשבע זה אינו יכול וריב"ם תירץ דע"א הוה כשנים כ"ז דלא נשבע כנגדו ולפ"ז יש לומר דלשיטת הריב"ם דהוה כשנים כ"ז שלא נשבע וא"כ כל שלא נשבע אמרינן דע"א נאמן כשנים ובודאי לא ישבע אבל אנן לא אמרינן דעד א' הוה כשנים רק שמוכרח לשבע אבל באמת יוכל להיות דעד משקר ובודאי היה נשבע כנגדו ולפ"ז זהו שם אבל בהך דמשחק בקוביא דבאמת הוה עוד אחד עמו וכיון דמה"ת נאמן א"כ בודאי הם אומרים אמת ויוכל להיות דהלה יודה ומסתפי מלשקר שפיר הוה גורם לממון אף לרבנן דפליגי בע"א דשם אמרינן דעד משקר וכאן לא אמרינן דמשקר דהא כל דמה"ת כשר הרי יש כאן שני עדים כשרים וניהו דמדרבנן פסלו אותו אבל אינו מוכרח דמשקר כיון דמה"ת הוה שני עדים כשרים ובודאי לא משקרי וז"ב כשמש. ובזה מיושב כל קושיות המחבר דאין ענין דבר הגורם לממון דכאן לשם ותדע דאל"כ גבי משביע ע"א למה לא נימא דאולי יסתפי מיניה וע"כ דזה אינו דשם יוכל להיות דעד משקר וא"כ בוודאי לא מסתפי מיניה אבל כאן יוכל להיות דמסתפי וכעין זה קי"ל דגם מגו נגד עדים פסולים לא אמרינן דאמרינן דזה מתבייש מלשקר כל שיש עדים אף שפסולים הם מכ"ש כאן דשניהם כשרים מה"ת ודו"ק: ובגוף קושית הרשב"א נלפענ"ד דהכוונה דלאפוקי מלך ולאפוקי משחק בקוביא מיירי כגון שיש שני עדים מלבד אותו הפסול ואם נימא דנמצא אחד מהם קאו"פ מבטל כל העדות כל שנצטרפו בשעת ראיה א"כ גם השני כשרים נתבטלו ופטורים משבועה כיון שנצטרפו בראיה והלה תובע כלם שראו העדות ביחד ולזה אמר אבל משחק בקוביא לא דהרי הב"י הובא בכנה"ג בחו"מ סי' ל"ו כתב דבפסולי דרבנן לא אמרינן דבטל כל העדות בשביל שנמצא אחד פסול מדרבנן ע"ש וא"כ זה שאמר כיון דמה"ת מחזי חזי א"כ האחרים הכשרים ראוין להעיד ולא נפסלו מכח שנמצא זה משחק בקוביא וז"ב ודו"ק. איברא דא"כ במלך מה שייך נמצא אחד מהן קאו"פ כיון דמלך לא נפסל בשביל פסול או קורבה רק שאינו ראוי להעיד בשביל דמלך לא מעיד ולא מעידין מה"ת למפסל האחרים בשבילו. אמנם נראה דהרי קרוב ג"כ לא נפסל בשביל דמשקר דהרי משה ואהרן לא מהמני וגזירת הכתוב דקרוב פסול וכל דפסול להעיד מתבטל עדותן של האחרים וה"ה בזה ועוד נראה לפענ"ד כיון דפסולו בשביל דהו"ל עדות שאילה"ז דאין מעידין עליו וא"כ שוב יותר פסול ממשחק בקוביא דהרי הוא פסול בשביל דהו"ל עדות שאילה"ז. ואדרבא נראה לי דאף דנימא דמלך ג"כ אין פסולו רק מדרבנן בזה גרע משאר פסולי דרבנן דכל דנפסל מדרבנן בשביל דלא הוה עדות שאילה"ז שוב פסולו מה"ת משא"כ בשאר פסולי דרבנן דלא נפסל רק מדרבנן ודו"ק. ובזה יש לישב קושית מהרמב"ח בתוס' יוה"כ. איברא דגוף דברי הכנה"ג בשם הב"י ראיתי בישועת יעקב אהע"ז סימן קס"ט בהלכות חליצה ס"ק וא"ו שהביא ראיה מהא דאמרו במכות דף וא"ו דנרבע יציל והרי הא דנרבע פסול כתב הרא"ש דאינו רק משום דחשוד לאותו דבר ע"ש ברא"ש בסנהדרין דף כ"ו והרי חשוד לאותו דבר אינו רק פסול דרבנן כמ"ש בח"מ וב"ש סוף סי' מ"ב והרי בפסול דרבנן לא נפסל משום נמצא אחד מהן קרוב או פסול ע"ש ולפענ"ד אתי שפיר דבאמת טעמו של הב"י דבאמת הך דנמצא אחד מהם קרוב או פסול דפסול לכל העדות חידוש הוא שחידשה תורה ודי לנו כשפסול מה"ת אבל פסול דרבנן שיגרע עדות שכשרים מה"ת ומדרבנן פשיטא דאין בכחם לפסול עי"ז עדות כשרים. ולפ"ז שם במכות דס"ד דאף הבע"ד שאינו בגדר עדות מכל מקום פוסל עדים כשרים א"כ מכ"ש פסול עדות דרבנן דיכול לפסול אבל לפי מה דמסיק דבמקיימי דבר מיירי הקרא א"כ גם פסולי דרבנן א"י לפסול עדות תורה ובאמת גוף קושית הרשב"א דסוף סוף פסול מדרבנן ולאו בר הגדה הוא כן מבואר ביומא דף ע"ד דלא יגיד כתיב והאי לאו בר הגדה הוא רק דהרשב"א מקשה על סברת ר"פ מ"ט דמכשיר משחק בקוביא ודו"ק. והנה בהא דאמרו בדף ל"ב דחשוד מאן אילימא דחשוד לוה מי יימר דמשתבע ראיתי בספר דברי אמת קונטרס החמישי דף ל"ב ע"ג שהקשה דלר"פ דאמר משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלו וע"ז הקשה דגם מה שכנגדו חשוד על השבועה דמשתבע שכנגדו הוא רק מדרבנן וא"כ מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דאצרכי לשכנגדו לשבע ואמאי יפטר והביא מזה ראיה לשיטת התוס' דמדאורייתא נשבע החשוד ונפטר וא"כ שוב מדאורייתא לא נתחייב ממון ע"ש ולפ"ז לשיטת הסוברים דמה"ת חשוד שא"י לשבע משלם קשה ולפענ"ד נראה דכיון דעכ"פ זה אינו ברור אם החשוד משקר רק דמספק א"י לשבע וכל דא"י לשבע משלם א"כ כל שיש עוד ספק דמי יימר דמשתבע שוב הו"ל כעין ס"ס לפטור זה העד מכפירת השבועה דאינו דבר הגורם לממון והו"ל כעין גורם לגורם דפטור לכ"ע ולכך אמרו מי יימר שמשתבע. ובזה מיושב קושית הרשב"א והר"ן לשיטת הסוברים דאף בנסכא דר"א צריך זה לשבע שוב שייך גם בזה מי יימר דמשתבעת ולפמ"ש אתי שפיר דנסכא דר"א דהוה ע"א כשנים כ"ז דלא נשבע כנגדו וא"כ שוב הו"ל חיוב ממון גמור מה"ת אף דמדרבנן צריך לשבע שכנגדו מכל מקום מה"ת מחזי חזי ושוב הו"ל כפירת ממון ודו"ק: וע"ד הפלפול נראה לי בזה הא דאמרו מי יימר דמשתבעת אף דמה"ת חייב לשלם דלפמ"ש הקצה"ח סימן ל"ח דגם בע"א שייך הזמה במקום דמחייב ממון ע"ש ולפ"ז כל דיכול לומר מי יימר דמשתבעת א"כ לא הוה עדות שאתה יכול להזימה דמצי לומר סברתי שלא תשבע וא"כ אין עליו תורת עדות ועיין תוס' סנהדרין דף ט' ובקצה"ח שם ושוב אין תורת עדות עליו ולא חייב על הכפירה. ומעתה מיושב קושית הרשב"א והר"ן דבנסכא דר' אבא כתב בשו"ת מיימוני לספר משפטים דמיירי בכה"ג שהיה ע"א בא בתחלה והיה יכול לכפור דאל"כ בא תיכף לממון ע"ש ולפ"ז אינו בא לממון וא"צ תורת הזמה ושוב לא שייך לומר מי יימר דמשתבע דהא מה"ת חזי ודו"ק. ובזה מיושב סברת מי יימר דמשתבע ומה סברא היא זו ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ אינו בגדר הזמה ודו"ק: ודרך אגב אזכור מה שהאריך הקצה"ח סי' ר"צ לתמוה על המרדכי דמי יימר דנשבע ונפטר לא אמרינן ובדברי חידושי הרשב"א דגם ר"פ וראב"י פליגי בדבר הגורם לממון ע"ש ומה שהביא מכפר אחד והודה אחד ולא אמרינן מי יימר דנשבע הנתבע דבר תימה הוא דשם אם היה מודה היו שני עדים ובודאי כפר ממון ודו"ק. והנה באמת לשיטת תשובת מיימוני הנ"ל צ"ל דהא דע"א נאמן בשכנגדו חשוד על השבועה אף דאינו בא לשבועה רק לחיוב ממון משום דיכול להיות שלא ישבע המלוה ויפטור הלה לשלם ולפ"ז מה"ת א"י לחייב רק באופן שלא ידע העד שזה חשוד וא"כ הוא בא לשבועה ולפ"ז ממנ"פ פטור דבאמת יכול לומר מה אפסדתי לך דאם תאמר שאני ידעתי שהוא חשוד שוב אינו נאמן ואם תאמר דלא ידעתי שוב לא הפסדתי לך ממון דהא לא ידעתי שזה חשוד אבל בנסכא דר"א דע"א באמת חלה לשבועה ורק ממילא א"י לשבע שוב ל"ש מי יימר דמשתבעת דהא שכנגדו אינו חייב שבועה רק מדרבנן. הן אמת דגוף כפירת ממון לא שייך בזה דהא היה יכול השני לשבע שלא חטף וכבר הרגיש בזה בשו"ת מיימוני שם וצ"ל לפמ"ש התוס' בב"ב דף ל"ד דלהעיז נגד העד וגם לשבע זה ודאי לא יוכל א"כ שפיר נקרא הפסדת ממון דהא העד ידע דלא יוכל להעיז נגדו ולשבע אם האמת כדברי העד ודו"ק:

ב והנה ביום ד' שמות תרכ"ז הגיע לידי ספר עטרת חכמים מהגאון מו"ה ברוך פרענקיל ז"ל אבד"ק לייפניק והוא שו"ת על ד' חלקי הש"ע ובחלק חו"מ סי' י"א הביא קושיא בשם הגאון מו"ה ירמי' אבד"ק מאטיס דארף ז"ל שהקשה בהא דאמרו בשבועות דף ל"ב ש"מ משביע עידי קרקע חייב ומשני דלמא דתפסה מטלטלי וכתבו התוס' דקאי גם על עד סוטה והרמב"ם פ"ג מסוטה כתב דע"א בטומאה לאחר ששתתה הרי זו יושבת תחת בעלה וכתב המלמ"ל דל"מ עד טומאה רק שלא תשתה אבל כל ששתתה מותרת לשבת תחת בעלה והרי בשאר הנשים שלא שותתן נחלקו ב"ש וב"ה אי שטר כתובה מקרי מוחזק וא"כ כל שתפסה ממנ"פ לא לתחייב ע"א דאם לא תפסה הו"ל עדי קרקע ואם תפסה שוב ל"מ עד טומאה להוציא ממנה והיא קושיא גדולה. ולפענ"ד נראה די"ל דמשביע עד סוטה היינו לאחר ששתתה ואם הי' העד בא והיא תפסה אז היתה מוכרחת להחזיר לו המעות דממנ"פ אם לא היתה מודית שנטמאה א"כ שוב אין לה מקום לתפוס המעות דהא לא ניתן כתובה לגבות מחיים וא"כ אם לא נטמאה והעד אין נאמן עליו וא"כ הרי היא יושבת תחתיו וכמ"ש הרמב"ם וא"כ מה לה שתתפוס מעותיו ואם תודה שנטמאת שוב בודאי העד נאמן ושוב אין מגיע לה כתובה ובשלמא כל שלא שתתה שוב אסורה לבעלה דא"י לשתות שוב שפיר לא הפסיד העד אותו דכל שתפסה א"נ העד וכל שאסורה עליו שוב אינו נאמן העד אבל לאחר ששתתה שוב ממנ"פ היה מועיל העד דאם תודה מחוייבת להחזיר ואם לא תודה שוב מחוייבת להחזיר להבעל המעות שלקחה ממנו דבחיים אין מחוייב בכתובתה ול"מ לתפוס שלא ברצונו.

ג איברא דעדיין יכול לטעון העד מה הפסדת גם כשאיני מעיד היא מחוייבת להחזיר כל ששתתה ואם אין כאן עד טומאה בודאי מחוייבת להחזיר דהרי היא מותרת לו ומה הפסדתיך. אבל זה אינו דאכתי נ"מ אם היא בעצמה אמרה דנטמאת אף שלא בדקוה המים ולמשנה אחרונה אינה נאמנת דאמרינן עיניה נתנה באחר וא"כ בלא העד כל שאמרה שנטמאת באונס דלא מפסדת כתובתה וא"כ שוב א"י להוציאה דאמרינן דעיניה נתנה באחר ומכל מקום הכתובה א"י להוציא מידה כל שטוענת שנאנסתי והיא אשת כהן ואף שהוא ירצה להאמין לה מכל מקום הכתובה אינה מפסדת אבל כשיבא ע"א שוב הוה כרגלים לדבר ואז היא נאמנת כשטוענת נאנסתי ואסורה עליו אבל ז"א דא"כ יצטרך לתת לה כתובה ולמה צריך לעדותו. אמנם העיקר נראה דהנה כבר נודע מ"ש הרמב"ם בפ"א מנערה בתולה דהנבעלת בשדה הרי זו חזקה שאנוסה היתה עד שיעידו עדים שנבעלה ברצונה ובעיר הרי"ז בחזקת מפותה. ובזה נראה לי דאם יש עידי קינוי וסתירה והיתה בעיר ועד מעיד שנטמאה ברצונה והיא טוענת שאנוסה היתה א"כ בזה ודאי העד נאמן דהרי יש עדי קינוי וסתירה וע"א מעיד שנטמאה ברצונה א"כ שוב החזקה מסייעתו וגם עדי קינוי וסתירה הרי ניכרין הדברים שהיה ברצונה.

ד ובזה נראה לפענ"ד דאף דתפסה נאמן העד לומר שברצונה היה ומחוייבת להחזיר שהרי אתרע חזקתה שהוא קינא לה ונסתרה וא"כ בודאי נאמן העד כנלפענ"ד: ובגוף הקושיא הנה לא מבעיא אם נימא כשיטת הפוסקים דמיניה דידיה מועיל לגביה אף ממטלטלין ולדעתם צריך לומר דמה דאמרו משביע עדי קרקע דלמא דתפסה היינו דוקא בעד מיתה כמ"ש בא"מ סי' ק' א"כ ל"ק כלל וגם לפמ"ש בשטה מקובצת כתובות ריש פרק שני דמאי דאמרו דלמא דתפסה היינו כל שיכולה לתפוס שוב אף שלא תפסה שייך לומר דגם מטלטלין משועבדים לכתובה וגם זה הובא בא"מ שם א"כ לק"מ.

ה מיהו לפענ"ד נראה דיש לומר דמיירי בתפסה מטלטלי שאינו שוה כדי כל הכתובה רק מקצת הכתובה וכיון שיש לדון על המטלטלין ועל הקרקע שוב לא שייך לומר דהוה משביע עדי קרקע דגם המטלטלין שתפסה בכלל הדין ושפיר משביעין גם על הקרקע והוה כמו לענין כפירת ש"ק. דכל שיש מטלטלין ג"כ לא מקרי ש"ק לבד וה"ה בזה וצ"ע בזה כיון דעל מה שתפסה מטלטלין לא יועיל העדות של העד שוב לא נשאר רק קרקע לבד וצ"ע בזה: והנה בהא דאמרו דלמא דתפסה מטלטלין הוה קשיא לי דהיאך שייך תפיסה בכתובה הא כתובה לא נתנה לגבות מחיים ומצאתי בא"מ שם שהקשה כן על שיטת ר"ת בתוס' כתובות דף פ"ז ד"ה והוא שתפסה מחיים ע"ש.

ו אך לפענ"ד נראה דבאמת סברת ר"ת היא נכונה דכל שלא תוכל לקנות ותפיסה שאין בה קנין לא מקרי תפיסה כמ"ש הריב"ש סי' תר"ז דצריך שיהי' תפיסה גמורה שיהי' ע"י קנין והרי קנין צריך להיות מדעת המקנה וכאן שלא הגיע זמן הכתובה והיאך אפשר שיהיה מועיל תפיסה מחיים והו"ל תפיסה שלא ברשות דלא מועיל. אמנם נראה לפי מה שחידש הקצה"ח סי' ר"ב דתפיסה בחד צד עדיף מקנין והיינו דעכ"פ מוחזק מקרי ע"ש ולפ"ז ניהו דלא הוה קנין אבל מכל מקום מוחזק מקרי ומ"ש ר"ת דלא מהני תפיסה בכתובה היינו משום דשם מה מועיל מה שהיא מוחזקת והא הבעל מקרי מוחזק טפי דהא הם שלו ואין לה שום ענין קנין ושעבוד מחיים וא"כ מה מועיל חזקתה נגד חזקת הבעל שיש לו חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא אבל שם דמיירי שהעידו לאשה שמת בעלה והעידו לאשה ולא העידו לב"ד וא"כ שפיר מקרי מוחזקת דהא אנן אמרינן דהאשה נאמנת לומר שמת הבעל והעד שמעיד שמת בעלה אין יורדין לנחלה על פיו וא"כ שוב היורשין עדן אין מוחזקין ושוב מועיל חזקת האשה שהיא מוחזקת ע"י תפיסה דהא לגבי היורשים עדיין אינן מוחזקין וז"ב. ובזה יש ליישב קושיא הנ"ל דגבי סוטה אף דתפסה מחיים כיון דבחיים לא מועיל תפיסה א"כ אם היה העד מעיד שנטמאה שפיר מאמינין לעד דכיון דבעת שהעיד שנטמאה הרי לא הי' נ"מ לכתובה דבחיים לא מועיל תפיסה ועדן לא הגיע זמן הכתובה ועיקר נאמנותו של עד שלא תשתה והרי הורנו הרמב"ם פט"ז מסנהדרין דאיסור בע"א הוחזק והיינו כל דעד לא בא לענין ממון ולא לנפשות רק לאיסור גרידא נאמן וה"ה כאן הרי העד לא בא לענין ממון דהא לא הגיע זמן כתובה לגבות עדיין ול"מ תפיסתה רק שהיא מוחזקת א"כ העד נאמן שנטמאה דאינה שותית ואח"כ כשרוצה הבעל לגרשה או שמת אין מגיע לה הכתובה דהא כבר האמננו לעד שנטמאה ומ"מ משביע עדי קרקע לא הוה דהא תפסה ועכ"פ מוחזקת מקריא וא"כ שפיר מפסיד העד לבעל דאם היה מעיד היה נאמן העד וממילא לא הגיע לה כתובה אח"כ וז"ב כשמש וזה עדיף מדבר הגורם לממון דכאן בודאי יהיה בא לממון כל שנאמין כעת להעד ודו"ק: ובדברי הרשב"א הנ"ל התמוהין הי' נראה לי דלכאורה מה דתלי לה הרשב"א בדבר הגורם לממון דהיינו ע"א לכאורה לא דמי דבשלמא עד כשר רק דהוא ע"א יש לומר דהוה דבר הגורם לממון דמסתמא לא ישבע שהרי העד נאמן כל שלא נשבע אבל עד פסול אינו גורם לממון דהוא פסול ואינו נאמן. אמנם אחר העיון יש לומר דאדרבא זה נאמן יותר דבאמת ע"א לא האמינה תורה לממון ולענין ממון מחזיקין אותו למשקר ואפ"ה ס"ל דהוה דבר הגורם לממון מכ"ש ביש שנים ואחד פסול רק מדרבנן א"כ מה"ת יש שני עדים הנאמנים לממון וניהו דמדרבנן פסול מכל מקום שייך לומר דהוה דבר הגורם לממון דשמא יתבייש וא"כ זה עדיף מע"א וצ"ל דס"ל בע"א דמקרי דבר הגורם לממון מכ"ש בזה ובזה מיושב כל הקושיות ודו"ק:

ז והנה בהא דאמרו הכל מודים בעד מיתה שהיא חייב דלא אמר לה לדידה ולא אמר לב"ד הקשו האחרונים דהא שייך מי יימר שמשתבעת דהא צריכה לשבע על הכתובה. ולכאורה אמרתי דיש לומר דמיירי שהאמינה שלא תשבע. אך זה אינו דהא לענין יורשים ל"מ נאמנות שלו כדאמר אבא שאול וכמבואר באהע"ז סי' צ"ח ולפ"ז אם נימא דאין היורשין יורדין לנחלה שוב כל שהאמין לה ולענין היורשים ל"ש כאן דהא אינם יורשים עדיין שוב משכחת לה דלא תצטרך לשבע. אך זה אינו דהא באמת ב"ש חולקין אם נאמן לנשואין מכ"ש לממון כדאמרו ביבמות דף קי"ז. אמנם נראה דיש לומר דמיירי שהעיד העד שנטבע במים שאל"ס ומבואר בסי' י"ז סל"ה דנאמן נגד הכתובה אף דאסורה להנשא ואף דהח"מ והב"ש חולקין בזה דבע"א ודאי אינה גובה כתובתה נראה לפענ"ד כיון דאמרינן זאת אומרת משביע עדי קרקע חייב ומשני דלמא בדתפסה ולפ"ז הרי כתב הש"ך ביו"ד סי' קי"ט דלא גזרו איסור כדי להוציא ממון ולפ"ז כאן דתפסה ומה"ת מים שאל"ס ודאי נטבע רק דרבנן החמירו אבל כל שתפסה ודאי הי' נאמן ע"א ולא שייך מי יימר דמשתבעת דהא מיירי שהאמינה וא"ל דל"מ לגבי היורשים דזה אינו דלגבי היורשים עדיין אסורה וחיישינן שמא לא מת והם אינם יורדים לנחלה כמ"ש הרמב"ם וא"כ שוב לא שייך מי יימר דמשתבעת דא"צ לשבע ודו"ק ויתכן יותר לפמ"ש הר"ן ברי"ף פרק אלמנה ניזונית דמיירי שהבעל בעצמו התפיס לה מטלטלין ובכה"ג ודאי א"צ לשבע אף נגד היורשים דע"כ לא אמר אבא שאול רק מה אעשה שאמרו חכמים הבא להוציא מן היתומים וכאן אינה באה להוציא שהרי הבעל התפיס לה מטלטלין והם רוצים להוציא ממנה וגם בתפסה מעצמה יש לומר דכל שתפסה ואינה באה להוציא גם אבא שאול מודה דנאמנת כל שהאמין לה הבעל וז"ב כשמש ודו"ק:

ח והנה בעש"ק ויקרא תר"ל הגיע לידי ספר זית רענן ח"ש מהגאון המנוח מוה' משה יהודה ליב אבד"ק קיטנא ואח"כ אוה למושב לו בירושלים תוב"ב ושלח לי בנו הרב המאוה"ג וכו' מוה' אברהם בנימין אבד"ק וויערשיב במדינת פולין וראיתי בדף פ' שם הביא קושיא בשם הרב הגאון מוה' אלעזר לנדא אבד"ק בראד ששמע בשם הגאון מוה' זרח איידליץ מפראג בהא דאמר אביי הכל מודים בנסכא דר"א וע"ז הקשה דאמאי יתחייב דהרי אביי בעצמו אמר הטעם דלא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא משום שמא יש לו ספק מלוה ישינה וכתב הנימוק"י בב"מ שם דלאביי כל שהלה מחל כל ספק מלוה ישינה שוב לא שייך לאשתבועי א"כ הא הו"ל מי יימר דמשתבע והא יוכל למחול כל ספק מלוה ישינה ולא יצטרך לשבע כלל ע"ש ואמרתי בזה דהנה כל הטעם של הנימוק"י הוא משום דלא יוכל לשבע דשייך מגו דחשוד אממונא ולפ"ז זה שייך כשבא להוציא ממנו מלוה וכדומה דאם הוא חשוד אממונא חשוד אשבועתא ושוב ל"ש לחייבו שבועה אבל בנסכא דר"א הרי כיון שהודה שחטף רק שטוען דדידי' חטף וע"ז יש חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו א"כ הו"ל כגזלן וא"כ אף שלא נוכל להשביעו מ"מ מוכרח להשיב הנסכא לבעליו ואטו בשביל שהוא חשוד יוכל להחזיק בדבר שחזקה שאינו שלו והכי בשביל שלא נוכל להשביע אותו יהי' שלו זה לא אמרינן וזהו דאמר ר' אבא היכי לדייני דייני להאי דינא והיינו בכה"ג שאף דימחול לו כל ספק מלוה ישינה אי אפשר לדונו וזהו דאמר לשתבע והא אמר דמחטף חטפה וכיון דאמר דחטפה הו"ל כגזלן וזהו באמת אך למותר והרי סגי במה דאמר לשתבע והא אמר דמחטף חטפה וא"כ היאך יכול לשבע אבל מה דהוסיף דהו"ל כגזלן אינו מובן והרשב"ם נדחק דהו"ל כמו גזלן ועיין חידושי רמב"ן ולפמ"ש אתי שפיר דק"ל הא לא אפשר לאשבועי דהא מחל כל ספק מלוה ישינה וע"ז אמר כיון דאמר מחטף חטפה ואין לו מגו דהא חטף דהא איכא עד וצריך לשבע כנגדו כמ"ש הריב"ש וא"כ אף דלא מצי לשבע דמחל כל הספק מלוה ישינה אבל הרי הוא כגזלן דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו והעד מעיד שחטף וא"כ אף דלא יכול לשבע מכל מקום מחוייב להחזיר דהא הנסכא אינו שלו ושוב חייב להחזיר וא"כ הו"ל שפיר כפירת ממון וחייב עד אחד דלא בא להעיד וק"ל. ובזה מיושב דבלא"ה לא שייך שבועה דהא כל דהו"ל כגזלן וגזלן ודאי לא תלינן בספק מלוה ישינה כמ"ש התוס' בב"מ דף וא"ו ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא כל דהו"ל כגזלן שוב חייב להחזיר הנסכא וכמ"ש אברא דלהנימוק"י קשה למה לא יהיה נאמן נגד העד במגו דאי בעי מחיל וכל ע"א לא יוכל לחייב שבועה דהא יש לו מגו דאי בעי מחל אבל זה אינו דאין רצונו להיות חשוד אצל העולם ורוצה לשבע נגד העד והתורה האמינו אבל בנסכא דר"א היה שייך מיגו דלא יתחייב לשלם. אך כיון דהו"ל כגזלן שוב אינו נאמן וצריך להחזיר ודו"ק ולפמ"ש המרדכי בשם הראב"ן דכל שיש עד כשר אף הבע"ד בעצמו נחשב כעד והו"ל שני עדים א"כ גם כאן העד שמעיד שחטף והוא בעצמו הודה שוב הו"ל כגזלן ברור וחייב להחזיר וז"ב.

ט עוד נראה לי דבאמת צריך ביאור היאך מועיל מחילה והא הלה לא יתרצה במחילתו שיפטור עי"ז. אך באמת מחילה מועיל אף בע"כ של התובע כמ"ש בזית רענן שם וכן הוא במחנה אפרים הלכות זכייה והפקר סי' י"א דמועיל אף בע"כ וא"צ שום הקנאה ע"ש ואני כתבתי בתשובה ראי' לזה מר"ה דחכמים אמרו להבייתוס שהעיד דהממון הוא שלו וקשה ניהו דהפקר ב"ד הפקר אבל אינו עושה קנין וכמ"ש הג"פ ומק"ח סי' תמ"ח וא"כ שוב במה יזכה זה בהמעות וע"כ דהמחילה א"צ קנין וכל שהב"ד מחלו לו נקנה לזה אף בע"כ של הנותן ודו"ק. ולפ"ז נראה לי ברור דזה דוקא בסתם שמחל לו כל ספק מלוה ישינה אבל בכה"ג דנסכא דר"א דהי' מחו"ש ואיל"מ רק דזה יפטר עצמו כדי שלא יצטרך לשבע ויפטור ממון בזה לא מועיל מחילה והלה לא ירצה לקבל מחילתו שעי"ז יפטר מממון וכל הטעם דמחילה מועיל משום דזה סלק עצמו וזה שייך במתנה שנותן לחבירו אבל בכה"ג שזה רוצה לפטור עצמו עי"ז ודאי דל"מ מחילתו בע"כ של זה וז"ב כשמש. ובזה מיושב הא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע והא יש לו מגו דכופר הכל והקשה הפ"י דלמא אין לו ספק מלוה ישינה רק על חמשים וא"כ לכך אינו רוצה לכפור רק חמשים ואין לו מגו ולפמ"ש אתי שפיר דבכה"ג שוב יש לו מגו דאי בעי היה מוחל לו כל ספק מלוה ישינה ולא יצטרך לשבע וא"ל דהלה לא ירצה לקבל דזה אינו דכל הטעם הוא משום דאינו מועיל מחילתו כל שרוצה לפטור עצמו עי"ז ולפ"ז כאן ממנ"פ נאמן אם באמת רוצה לשקר הרי יש לו מגו דאי בעי כופר הכל והי' מפטר וא"ל דאינו רוצה לשקר רק שיש לו ספק מ"י על החצי א"כ שוב יש לו מיגו דאי בעי מחל וממנ"פ מפטר ושפיר הקשה רבה ודו"ק היטב:

י ודרך אגב אזכיר במ"ש התומים דמכאן מוכח דספק פרעון קודם הלואה ג"כ חייב דאל"כ היאך שייך ספק מלוה ישינה הא הו"ל א"י אם נתחייבתי וע"כ דספק פרעון קודם להלואה הו"ל א"י אם פרעתיך ובאמת לפענ"ד תמוה דבאמת צריך ביאור דספק פרעון קודם להלואה לא שייך א"י אם פרעתיך דכל הטעם דא"י אם פרעתיך הוא משום חזקת חיוב וכאן כל דספק פרעון שוב לא שייך חזקת חיוב דהא הספק אם פרע מרעא לחזקת חיוב שלא התחיל החיוב כלל וצ"ל דמ"מ כיון שנתחייב כעת בודאי אין ספק פרעון מוציא מידי ודאי חיוב ושוב חייב ובזה מיושב גוף א"י אם פרעתיך דמחייבין משום חזקת חיוב והא ע"י חזקה אין מוציאין ממון ואף בתר רוב לא אזלינן ומכ"ש חזקה אך הטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי חיוב וכיון שנתחייב בודאי מחויב לשלם ואף שיש לו ספק פרעון אינו מוציא מידי ודאי. אך עדיין יש לפקפק דע"כ לא אמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי רק כשספק פרעון נתחדש אחר שהלוה אבל כל שספק פרעון קודם להלואה א"כ שוב לא שייך אין ספק מוציא מידי ודאי דהא לא התחיל הודאי כלל וחזקת חיוב לא שייך דהא הו"ל ספק שמא לא התחיל החיוב וא"כ יש לומר דבכה"ג שוב פטור משום דלא הו"ל ודאי ברור:

יא ובזה מיושב קושית התומים דא"כ גם כאן הו"ל ספק פרעון קודם להלואה ולפמ"ש זה אינו דע"כ לא אמרינן דספק פרעון קודם להלואה לא הוה כא"י אם פרעתיך היינו לענין לחייבו ממון א"י לחייבו דלהוציא ממון אף חזקה לא מועיל מכ"ש כאן דהספק קודם ולא הוה אף החזקה כלל אבל לחייבו שבועה כל שיש ספק מחוייב לשבע עכ"פ דלשבוע' לא שייך חזקת ממון וכדומה ושפיר חייב ודו"ק ובמ"ב נראה דאף בלא הו"ל למידע נמי חייב א"י אם פרעתיך דמ"מ אין ספק מוציא מידי ודאי ודו"ק היטב:

סימן ב

למדתי ב"ב והגעתי לדף מ"ג בהא דפריך ולסלקי בי תרי ולדייני והקשו בתוס' הא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ומה מועיל סילוק ובשיטה מקובצת הביא בשם הראב"ד דכל לגבי נפשיה לא הוה בגדר עד וא"כ כל שמסלק עצמו שוב הו"ל תחלתו בכשרות וע"ז הביא בשטמ"ק שם בשם הרשב"א שהקשה ע"ז מהא דאמרו בסנהדרין דף י' אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן וא"כ שוב הוה בגדר עד והו"ל תחלתו בפסלות ותמהני דהרי הר"ן בחידושיו לסנהדרין שם הביא שיטת הראב"ד באורך דכל לגבי עצמו לא מקרי בגדר עד והוה בעושי דבר ולא במקיימי דבר ומה דאמרו אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן היינו דוקא שם שהוא מעיד על שורו וצריך כ"ג והוא ענין בפ"ע וע"ז מקרי עד אבל מעיד על ממונו ונכסיו שהם שלו לא מקרי עד רק בגדר בע"ד ע"ש וא"כ לק"מ משם יע"ש ובדבר הזה נדחה דברי הנוב"י סי' כ"ז שהקשה דמלוה ולוה יצילו ע"ש וזה אינו דזה הוה מעיד על עצמו ואינו בגדר עד ודו"ק. ומה שהקשה בשיטה מקובצת הנ"ל דלראב"ד למה ליה לסלוקי כלל ולא נימא פלגינן דיבורא כמו בפלוני רבעני דמעיד על אחר ולא על עצמו א"כ נקבל עדות על אחר ולא לעצמו ע"ש וגם זה ל"ק כמ"ש הריטב"א בחידושיו למכות דף ז' גבי אלעא וטובי' וביאר שם דע"כ אמרינן פלגינין דיבורא רק במקום שצריך להוסיף על עדותו ועל אחרים א"צ לעדות זה כמו פלו' רבעני שלא היו צריכין רק להעיד על הרובע וכדומה אבל מה שאינו מוסיף על עדותו לא שייך פלגינן דיבורא וה"ה כאן שמעידים שהס"ת גזל זה והס"ת נוגע לו ולאחרים בזה לא שייך פלגינן דיבורא. ולפענ"ד להוסיף דשם שני עדות הן ויוכל להיות שרבע ולא לו וא"כ עדות חלוקות הן אבל כאן הם מעידים שזה הס"ת היא של בני העיר וא"א לחלק העדות ל"ש פ"ד וז"ב: ומה שהקשה הרשב"א דאכתי לא מועיל סילוקם הא מ"מ יש להם קרובים וכבר נפסלה עדותם ואטו מיירי בגרים שאין להם שום קורבה והיאך מועיל סילוקם הא לגבי קרובים נפסלו ועדות שבטלה מקצתו בטלה כולה וזהו קושיא חמורה ולפענ"ד נראה עפ"י מה דנחלקו הע"ש והסמ"ע אי נוגע פסול קורבה הוה או חיישינן דמשקר ע"ש בסימן ל"ז ולפ"ז כיון דנוגע אינו רק משום דחיישינן דמשקר נראה לפענ"ד דדוקא אם מעידין על הקרוב בלבד חיישינן שמא משקר בשביל טובת קרובו אבל כאן מעיד על הס"ת שהן של בני עיר ויש בבני העיר קרובים ורחוקים א"כ כיון דאין אדם חוטא ולא לו וכל שנסתלק ואין לו טובה ניהו דהרחוקים מגיע להם ג"כ טובה ל"ח דבשביל טובת קרובים יעיד בשקר ויגיע לרחוקים ג"כ טובה זה לא אמרינן ואדרבא מתוך שנאמנים על הרחוקים גם על הקרובים נאמנים ודוקא אם יגיע לו טובה זה הוה נגיעה גמורה בזה פסול אף שמעיד גם על הרחוקים בזה אדם קרוב אצל עצמו והיה נוגע גמור אז חיישינן שמא משקרי לגבי אחרים ג"כ אבל כל שאינו נוגע לעצמו רק נגיעתו בשביל שמגיע טובה לקרובים בזה כל שמעיד בכללות קרובים ורחוקים לא חיישינן שישקר בשביל קרובים והרי לגבי רחוקים נאמן ועיין כעין זה בקצה"ח סי' ל"ז שמחלק בין מעיד לעצמו בזה אף בדרך רחוקה ונפלאה ג"כ מקרי נגיעה אבל מה שמעיד לאחרים רק שיוכל להגיע טובה גם לו זה מקרי נגיעה דרבנן ע"ש וכעין זה אני אומר כאן דכל שמעיד לו אז אינו נאמן אף שמעיד לגבי אחרים רחוקים אבל אם זה נסתלק והוא מעיד בכללות קרובים ורחוקים בזה אי אפשר לומר שמתוך שאינו נאמן לגבי קרובים לא יהיה נאמן לגבי רחוקים זה ודאי לא אמרינן ואדרבא מתוך שנאמן לגבי רחוקים נאמן גם על הקרובים ולא חיישינן למשקר בשביל זה כנ"ל אבל לא מצאתי שום סמך בזה. והנה הרמב"ן כתב דלא שייך תחלתו בפסלות בזה דהרי לאחרים הי' כשר מתחלתו וכל שנסתלק לזה שוב כשר לגבי אחרים דהרי לגבי אחרים היה כשר מתחלתו וע"ז כתב הרשב"א דנוח לו דברי הרמב"ן ואני תמה דגם ע"ז קשה קושית הרשב"א דמכל מקום נפסל לגבי קרובים והוה תחלתו בפסלות והרשב"א הקשה מהירושלמי כתב מתנה לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה ור' יוחנן אמר דפסולין ואמאי לסתלקו לגבי קרוב ויעידו על הרחוק ונדחק מאוד דאה"נ דאם נסתלקו כשרין לגבי רחוק ומה דמדמי לנמצא אחד מהם קרוב או פסול זה רק דמוין בלבד ע"ש וזה דחוק אבל באמת לפמ"ש הריטב"א במכות שם גבי אלעי וטובי' דכל שחתמו על שטר אחד א"כ לא מועיל סילוק דאכתי השטר נכתב בפסול ובטל השטר ע"ש וא"כ הוה תחלתו בפסול ומה מועיל סילוק ואף דהוה עדים בע"פ לגבי הרחוק אפשר דכל שהעידו בשטר אחד נפסלו ואפשר דבאמת כשרין לגבי הרחוק ויהי' מלוה ע"פ בעדים ועיין חו"מ סי' נ"א אבל מה שהקשיתי על הרמב"ן קשה וע"כ צ"ל כמ"ש דכל שמעידין על הקרובים והרחוקים ביחד ל"ח לגבי נוגע ודוקא כשנוגע לעצמו הוא דפסול אף לרחוקים ע"ש ודו"ק. שוב ראיתי דברי הרמב"ם פי"ב מעדות דכתב דאם העיד על פלוני שרבע שורי הואיל ומעיד על האחר ונאמן על האחר נאמן גם על שורו מתוך שנאמן על הרחוק נאמן גם על הקרוב אבל במעיד על עצמו דהוא קרוב מאד על עצמו אינו נאמן גם על הרחוק ע"ש ובשיטה מקובצת כתובות דף ח"י גבי אנוסים היינו ע"ש שביאר זאת ומזה ראיה לדברי שכתבתי דלגבי קרובים מתוך שנאמן לגבי אחרים הרחוקים נאמן גם על הקרובים אבל כל שמעיד על עצמו היינו בלא סילוק שוב אינו נאמן גם על הרחוק ות"ל מצאתי רבים וגדולים שהלכו בסברא זו ואף לשיטת הראב"ד פי"ב שם שחולק על הרמב"ם ופירש דמתוך שאינו נאמן על השורו שהוא קרובו אינו נאמן על האחר ג"כ ולא קטלינן גם האחר ע"ש היינו שם דמעיד על השור ועל האחר אבל באם אינו מעיד כלל על עצמו רק לגבי אחרים ואינו רק משום נוגע בזה ברור דמתוך שנאמן לגבי אחרים הרחוקים נאמן גם על הקרובים וכל שנסתלק לגבי עצמו שוב נאמן גם על הקרובים בכללות דמעיד גם לאחרים וז"ב כשמש ות"ל אנהרינון לעיינין. שוב ראיתי בש"ע סי' נ"א ס"ז דמבואר דכל שנסתלק מועיל והש"ך תמה על זה דמנ"ל זאת ומ"ש בשם הרשב"א לא נמצא. והנה בשטמ"ק מבואר הדבר בשם הרשב"א דבנסתלק מועיל וגם מצאתי שם סברא שכתבתי דבשטר לא מועיל סילוק והרשב"א עצמו כתב כן ובאמת שא"כ לא מקשה הרשב"א על הרמב"ן מהך ירושלמי ול"ק כמ"ש ודו"ק היטב ובלא"ה נראה בטעמו שלא מועיל סילוק בשטר דשטר הוה כנחקרה עדותן בב"ד וא"כ נסתלק בעת שחתמו השטר ולדעת הרמב"ן אף במעיד על עצמו הוה כעדות דלא כראב"ד וא"כ כבר נפסל ודו"ק:

סימן ג

א ראיתי בספר דברי אמת קונטרס חמישי הביא הא דכתב הר"ן ר"פ כל הנשבעין קושית הרשב"א שבועת העדות מאן מוכח דעבר עליו במזיד אפילו איכא עדים קרובים למלוה או ללוה דמתרו בי' דלמא אשתלי ולאו מזיד הוא וע"ז כתב הר"ן דכל שהיו עדות קרוב כ"כ דלא מצי לומר דשכחו לא תלינן בשכחה וזה דאמרו בכתובות דף ל"ג נתרו בהו אימת אי מעיקרא אמרי אשתליין היינו כל שיש לתלות בו שכחה קרינן ביה מעיקרא ע"ש וע"ז האריך בדברי אמת שם לתמוה מהא דאמרו בסנהדרין דף מ"ד ע"ב המית בתכ"ד ופירש"י דאל"ה מצי לומר אשתליין וכ"כ התוס' דף ל"ז הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו ופירשו בתוס' שם דבשבועת עדות לא משכחת לה דאי אפשר לדעת אם הם מזידים דיכולין לומר שכחנו ע"ש שהאריך ולפענ"ד נראה ליישב דברי הר"ן עפמ"ש האחרונים לענין הבחנה שהקשו בתוס' ניחוש שמא לא נקלט עד יום ג' וע"ז הקשו האחרונים דהא עפ"י רוב נקלט תיכף וכתבו כיון דבעי הבחנה בעינן בירור גמור ואף רוב ל"מ יעו"ש וה"ה כאן כיון דבהתראה בעינן דבר ברור שלא ניתן התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד א"כ כל שיכולים לומר שכחנו עכ"פ דבר ברור לא הוה דשמא שכחו וניהו דאין לנו לתלות דשכח דעפ"י רוב אין אדם שוכח בזמן מועט אבל עכ"פ בירור אינו וא"כ שפיר כתב הר"ן דחשוד על שבועת עדות הוה דעפ"י רוב לא תלינן בשכחה ונעשה חשוד אבל התראה לא הוה דיכול לומר אשתלי וז"ב איברא דלפ"ז צריך ביאור מה דנדחק הר"ן בהא דאמרו בכתובות דף ל"ג נתרי בהו מעיקרא אמרו אשתליין דהיינו כל שיש לתלות בו שכחה קרי ליה מעיקרא ולא פירש כפשוטו דלענין התראה יכולין לומר שכחנו אפילו בזמן מועט דעכ"פ התראה לא הוה ולפענ"ד דלשיטת הר"ן יש לפרש דשם קאי על הא דאמר ר"א דעדים זוממין ממונא משלם מלקי לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו ופירש"י דא"א עונש הגוף בלי התראה ואף דב"ג וב"ח מלקין בלי התראה התם גזירת הכתוב דענשינן בלי התראה דאי אפשר לקיים בהו כאשר זמם אבל כל דאפשר לקיים הזמה לא שייך בהו מלקות. ולפ"ז רואה אני הדברים ק"ו השתא בב"ג וב"ח מלקין אף בלי התראה משום דא"א מכ"ש גבי התראה דיכולין לקיים בהו התראה אף דאינו התראה גמורה דיכולין לומר אשתליין אף דעפ"י הרוב לא שכחו רק שאינו הבחנה גמורה אבל ל"ש לומר דלאו בני התראה נינהו ולכך לא מלקי דזה אינו דעכ"פ התראה משכחת להו אף שאינו בירור גמור סגי בהתראה עפ"י רוב ולכך הוכרח הר"ן לפרש דקאי כל שיכולין לתלות ששכחו דהיינו שאינו זמן קרוב ודו"ק. ובזה מיושב מה שהקשה מדברי הר"ן ברי"ף במסכתא מכות גבי נזיר שהיה שותה אף דבאמת בלא"ה ז"א מהר"ן רק נמוק"י כנודע וגם מה שהקשה מדברי הרמב"ן בספר המצות בשורש ט' שכתב גם כן דיכולין לומר אשתליין שוב אינו התראה והבחנה בבירור ובזה מיושב דברי הרשב"א בתשובה שכתב דאין אדם נאמן לומר שכחתי דא"כ גם שבועת עדות יוכל לטעון שכחתי ומביא ראיה מהא דאמרו נתרי בהו אימת נתרי בהו מעיקרא אמרי אשתליין והוא תמוה דמביא ראיה לסתור דשם מצו לומר שכחנו ולפמ"ש א"ש דדוקא בהתראה מצו לומר אשתליין אבל האדם בעצמו אינו נאמן לומר אשתלי וכמ"ש שוב ראיתי בקצה"ח סי' כ"ח ס"ק ח' שכתב כעין זה בכוונת הרשב"א אבל לא ביאר הדברים בטעמם ועכ"פ מיושב כל הקושיות של הגאון:

ב עוד יש לי לומר עפ"י מ"ש הפ"י בכתובות דף כ"ב ובק"א שם דטעם דהתראת ספק לא שמיה התראה דיכול לטעון ברי נגד עדים וא"כ לא התיר עצמו למיתה ולפ"ז יש לומר דמכ"ש דיכלו לומר אשתלי אף שהרוב בני אדם אינם שוכחים בזמן קרוב אבל כל שעבר על השבועה בפנינו או שהודה שנשבע לשקר לתלות בשכחה זה לא אמרינן וכעין זה כתבו התוס' בב"מ דף וא"ו לענין ספק מלוה ישינה דכל דחזינן דעבר לא נתלה בספק מלוה ישינה ע"ש ודו"ק. והנה במ"ש הר"ן דאפילו התרו בו קרובי מלוה או לוה מכל מקום יש להם טענה דשכחנו הנה מ"ש קרובים כוונתם דאל"כ הא יש עדים אחרים וכל הכופר בממון שיש עליו עדים פטור וכעין זה הקשה הרש"ל בשבועות דף ל"ז בתוס' ד"ה הזיד ובמהרש"א כתב דעפ"י קרובים לא ילקו אותו ע"ש ובאמת לפענ"ד הי' נראה ג"כ דכל שהעדים הם קרובים יכולין העדים לומר דלפי מה שידענו שהם פסולין לעדות ע"כ קבלנו התראה ומשחק היינו כעין מ"ש הפ"י בסוגיא דבת אחותו אבל מה נעשה שהרשב"א והר"ן לא כתבו כן וצ"ע דהמהרש"ל ורש"א לא זכרו דברי הר"ן אלו בשם הרשב"א וגם הוא הסכים לזה והנה מ"ש הר"ן דאף שאמרו מזידין היינו לא שייך אין אדם משים עצמו רשע כיון שלגבי ממון נאמנים דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי והדברים תמוהים כמ"ש בדברי אמת דהא אין אדם נפסל עפ"י עצמו והאריך בזה ולפענ"ד נראה דהדבר תלוי במה שהאריכו בטעם הדבר דהודאת בע"ד כמאה עדים ולשיטת המהריב"ל דהוא מטעם מתנה א"כ אינו ענין לפסול עפ"ז אבל לפי מה שחידש הקצה"ח דהתורה האמינו לגבי עצמו עד פסול וא"כ שוב כל שלענין ממון אתה מאמינו שא"י לשבע מפני שהוא חשוד והתורה האמינו לגבי עצמו שהוא פסול לשבע שוב ע"כ הדבר אמת שנשבע לשקר ושוב ממילא נפסל וע"כ לא אמרו דאין אדם נפסל עפ"י עצמו רק בדבר דלא פתיך ביה ממון ולא שייך הודאת בע"ד אבל כל דפתיך ביה ממון דלזה האמינוהו התורה ממילא נפסל עפ"י עצמו ודו"ק כי נכון הוא:

סימן ד

א בענין גט ישן:

ב ראיתי בב"ש סי' קמ"ח ס"ק ד' שכתב ולירושלמי שהביאו התוס' והר"ן פ' הזורק מבואר אם גרשה מחמת ערות דבר לא חיישינן שמא בא עליה דמאיסה היא בעיניי ובזה יש לתרץ קושית התוס' דף פ"א דס"ל לב"ש המגרש את אשתו ולן עמה בפונדקי ל"ח לקידושין משום דס"ל לב"ש אדם עושה בעילתו ב"ז וביבמות ס"ל לב"ש דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולפמ"ש יש לישב דב"ש לטעמי' דס"ל אין אדם מגרש את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר מש"ה ס"ל ע"כ עשה בב"ז עכ"ל. והוא תמוה דהא בירושלמי מבואר ב"ש כדעתיהון דאמרו לא יגרש אלא א"כ מצא בה ערות דבר מזוהמת היא ואינו חשוד עלי' ומשמע דוקא בלא ראינו שנבעלה אבל כשראינו שנבעלה לא והרי לפמ"ש הב"ש דקאי בס"ד של הש"ס דמיירי בראינו שנבעלה אפ"ה אמרינן דע"כ עשה ב"ז ע"ש. ולפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין מה זה שכתב הב"ש דעשה ב"ז. והנראה בזה עפמ"ש הרדב"ז הובא במלמ"ל פ"י מגירושין דאם פרסה נדה ונתייחד עמה כיון דחשוד על איסור נדה חשוד ועשה בב"ז ע"ש. ומעתה נלפענ"ד דזה כוונת הב"ש דלב"ש דס"ל דלא יגרש אלא א"כ מצא בה ערות דבר וא"כ כשנתייחד עמה וראינו שנבעלה א"כ חשוד לעבור על ביאת סוטה דמחזיר סוטתו עובר בלאו וא"כ חשוד דעשה ב"ז ג"כ ולפ"ז דברי הירושלמי והב"ש א"ש דכל שלא ראינו שנבעלה אמרינן דמזוהמת בעיניו ולא בעלה אבל כל שנבעלה ודאי עשה ב"ז ובלא ראינו שנבעלה אמרינן דע"כ עבר וגרשה אף שלא מצא בה ערות דבר דאם גרשה משום ערות דבר שוב היתה מזוהמת בעיניו ולכך א"צ גט שני אבל כשראינו שנבעלה שוב ע"כ עשה ב"ז דהא חשוד לעבור על מחזיר סוטתו. שוב ראיתי בחידושי הרשב"א דף פ"א שהקשה קושית התוס' וכתב דב"ש ס"ל דלא יגרש אלא א"כ מצא בה ערות דבר והיא מזוהמת בעיניו והשתא ב"ז הוא דקעביד והוא תימה שלא הביא דברי הירושלמי דאינו חשוד עליו והיינו כשלא ראינו שנבעלה אבל שם להס"ד דמיירי בראינו שנבעלה וא"כ כל שמזוהמת עליו ואפ"ה בעלה ולמה חשוב דעשה ב"ז והא מזוהמת בעיניו ומה נ"מ אם קדש או לא קדש ודברי הב"ש נכונים דע"כ עשה ב"ז דהא חשוד לעבור על מחזיר סוטתו אבל מה ענין דמזוהמת בעיניו ולכך עשה ב"ז דהא מזוהמת בעיניו וא"כ לא הי' לו לבעול אף בדרך זנות וכשאני לעצמי אמרתי בישוב קושית התוס' דלכך אמרינן דעשה ב"ז דהא לב"ש ע"כ גרשה משום ע"ד וא"כ כל שבעל בלי קידושין אינו לוקה ומוטב יותר לומר דלא עשה איסור כ"כ ובעל ב"ז אבל הירושלמי דאמר מזוהמת בעיניו ואפ"ה בעל שוב אי אפשר לומר דמש"ה לא קידש דמזוהמת בעיניו דא"כ מה נ"מ בין קידש או לא קידש וע"כ דברי הרשב"א צע"ג ומהתימה שהב"ש ובית מאיר לא הזכירו מדברי הרשב"א אלו ועיין בתוס' גיטין דף ע"ט במ"ש דברי הירושלמי וכ"כ צריך לפרש בהך דהמגרש ולנה עמו בפונדקי למאן דמוקי בלא ראינו שנבעלה ומשמע מדבריהם דאם ראינו שנבעלה לא שייך זאת דהרי ראינו דלא מזוהמת בעיניו וע"כ דברי הב"ש מוכרחים דאם ראינו שנבעלה אמרינן מדחשוד לעבור על גירושין בערות דבר ע"כ שבא עליה ולא ס"ל הטעם דמזוהמת כלל וז"ב ודו"ק היטב ועיין ב"ש סי' קי"ז ס"ק ח' וגם שם לא הזכיר דברי רשב"א אלו:

ג והנה בהא דמבואר בש"ע כאן דאם גרש ע"י שליח לא תנשא ואם נשאת לא תצא הקשה בישועת יעקב דאם נימא דאין שליח לד"ע אף בדרבנן א"כ כיון דעבר על שגרשה לב"ש דלא יגרש אלא א"כ מצא בה ערות דבר וא"כ אין שליח לד"ע וכוונתו דהמעשה בטל וכמו שחידש הנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ה דאם גירש בע"כ ע"י שליח אין שליח לד"ע ובטל המעשה וכמ"ש התוס' בב"מ דף יו"ד בתירוץ השני. והנה לפענד"נ דבר חדש דבאמת יש להבין מה בכך דהמעשה בטל סוף סוף הרי הגיע לידה הגט יהיה איך שיהיה כל שנתן לה גט אף ע"י פיל מהראוי שתהיה מגורשת ואיך שייך דהמעשה בטל והיינו דשליחות בטל אבל סוף סוף הגיע לידה ומדברי הנוב"י נראה דאשלד"ע גרע מע"י פיל והראה מקום לדברי התוס' מעילה דף כ"א סוף דיבור נתנו ע"ג פיל ועיינתי שם ולא מצאתי דבר ומ"ש לחלק דמעילה תלוי בשינוי רשות היינו דל"צ דעת בעלים ובתוס' יש שם ט"ס וצ"ל דלא בעי דעת בעלים ע"ש ועכ"פ מבואר דאף שאין שליח לד"ע כל שהי' מדעת בעלים לא אכפת לן א"כ גם בזה כל שהגיע הגט לידה לא גרע מקוף ופיל. אך נראה דהוה כטלי גיטך מע"ג קרקע כיון דבטל השליחות שוב לא הגיע לידה מיד בן דעת והוה כאילו נטלה מע"ג קרקע דלא מהני. ובזה יש ליישב כמה קושיות שהקשו הגאון מוהר"י אבד"ק האמבורג והגאון מגלונא ולפ"ז כל דאינו איסור תורה ומדאורייתא הוה שליח א"כ ניהו דרבנן אסרו עכ"פ כטלי גיטך מע"ג קרקע לא הוה וא"כ מה בכך שמדרבנן אשלד"ע אבל אי אפשר לומר דהוה כאילו נטלה מע"ג קרקע דהרי מה"ת הוה שליח ושוב מועיל ולפ"ז בעבד דדעת המכתב דלא פסול טלי גיטך מע"ג קרקע שוב לא שייך אשלד"ע ומיושב קושית הגאון מהמבורג מגיטין דף י"א וכן בקידושין אם נימא דגם טלי קידושיך מע"ג קרקע מועיל ועיין ב"ש סי' למ"ד ס"ק א' בשם מהרש"ך דנסתפק בזה א"כ מיושב גם מה שמקשה מקידושין ע"ש ועיין באהע"ז סי' קמ"א סל"ה ומ"ש בהגהותיו שם ולפמ"ש התשב"ץ ח"ג סי' שכ"ו לחלק בענין טלי גיטך מע"ג קרקע יש להאריך בזה ואינו לפני כעת:

ד והנה הב"מ שם הקשה וכבר קדמו הפ"י דלפי מה שנראה מש"ס דילן סוף המגרש דאם עבר וגירש אף בלי ע"ד מגורשת לב"ש ודוקא לכתחלה הוא דאמרו ב"ש דלא יגרש אלא א"כ מצא בה ע"ד א"כ מה אמר דב"ש לשיטתייהו דמה פסקא הא יוכל להיות דעבר וגרש בלי דבר ערוה ולפענ"ד נראה דהנה באמת צ"ב הא דאמרו המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי והא משעה שגרשה אסורה להיות עמו בשכונה אחת וא"כ איך משכחת דלנה עמו בפונדקי ודוחק לומר דמיירי דעברו ע"ז וצ"ל דלהירושלמי דמזוהמת היא בעיניו ולכך הניחו להיות ללון עמו בפונדקי וגם ב"ה מיירי בכה"ג שגרש בשביל דמצא בה ערות דבר ואף דבירושלמי אמרו דב"ה לשיטתי' דאמרו אפילו הקדיחה תבשילו וקשה א"כ למה לנה עמו בפונדקי וצ"ל דמיירי שאמרו דבשביל ערות דבר גרשה ובאמת לא הי' כן ועכ"פ לב"ש ע"כ מיירי דגרשה משום ערות דבר מדלנה עמו בפונדקי ודו"ק.

ה ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהפירוש בירושלמי הוא דלב"ש דלא יגרש אלא א"כ מצא בה ע"ד א"כ ע"כ כשגרשה הוה כאומר אני מגרשך בשביל הזנות א"כ אסורה לחזור לו כמבואר בסי' יו"ד וא"כ אף אח"כ שחזר בו ידע דלא יתנו לו להחזירה משום דגרשה בשביל זנות שוב גם הוא עשה בעילתו ב"ז משא"כ לב"ה ודו"ק היטב א"כ לא משום דמאוסה עליו הוא רק משום דכל שהיא מזוהמת בעיניו אף הוא גמר לגרשה בלב שלם ואף שאח"כ חזר בו מ"מ אסור להחזירה וכמ"ש שוב ראיתי בתשב"ץ ח"ג סי' שכ"ו שכתב דהוה כטלי גיטך מע"ג קרקע ודו"ק: והנה בגוף קושית הישועת יעקב דאין שליח לד"ע אף באיסור דרבנן וכבר כתבתי דהכוונה דהמעשה בטל וכמו שחידש הנו"ב סי' ע"ה וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דבר חדש דאף אם נימא דגם בדרבנן אין שליח לדבר עבירה היינו שיתחייב השליח ולא המשלח אבל המעשה לא בטל ואף דבדאורייתא גם המעשה בטל וכמ"ש התוס' בב"מ דף יו"ד אבל בדרבנן לא נתבטל המעשה והטעם נראה לפענ"ד ע"ד מ"ש הרמב"ן בשורש השני לספר המצות דמש"ה ספיקא דרבנן לקולא אף דעובר על לא תסור מכל מקום רבנן מחלו על אזהרתם כדי שלא ישוה לשל תורה לגמרי ע"ש וה"ה כאן אף דאין שליח לדבר עבירה משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ודברי חז"ל ג"כ נקרא דברי הרב כמו ד"ת אבל מכל מקום רצו להבדיל בינותם כדי שלא יהיו דומין ממש לשל תורה וחלקו ביניהם דבד"ת המעשה ג"כ בטל ובדברי חז"ל אינו בטל המעשה רק דהשליח חייב ועיין ברש"י בב"ק דף נ"א שפירש דאין שליח לד"ע ולא נתחייב משלחו והמלמ"ל הביא פ"ב מרוצח ראיה דגם בדרבנן אין שליח לדבר עבירה אבל זה שיתחייב השליח אבל לא דהמעשה יתבטל.

ו בזה אני אומר דבדבר שא"א להמעשה שיתבטל א"כ גם בדאורייתא בדבר כזה לא שייך ביטול המעשה ושוב בדרבנן יהיה שוה לד"ת בזה שוב אמרינן בדרבנן יש שליח לדבר עבירה. ובזה מיושב קושית המשנה למלך שם מהא דאמרו איש דאמר לאשה אקפי לי קטן והרי גם אשה ניהו דאינה בלאו דלא תקיפו אבל איסורא דרבנן איכא כמבואר בנזיר וא"כ שוב אין שליח לדבר עבירה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם דאי נימא דאין שליח לדבר עבירה ושם א"א להתבטל להמעשה שהרי כבר עברה והקיפה בזה שוב יש שליח לדבר עבירה בדרבנן איברא דלפ"ז גם בהך דב"ק דשם הבור כבר כרוהו ואי אפשר שיתבטל המעשה שוב מהראוי שיהיה שליח לדבר עבירה. אמנם נראה כיון דבור ברה"ר חידוש הוא דאינו ברשותו של אדם ואפ"ה חייב רחמנא שוב מהראוי שלא יתחייב שולחו דהא אינו ברשותו והוא לא עשה רק במה שצוה לעשות ובזה בודאי שייך אין שליח לדבר עבירה אף שהמעשה אי אפשר שיתבטל דהא באמת חידוש הוא ולכך אין שליח לדבר עבירה ומעתה כיון דבדרבנן לא נתבטל המעשה ואף בחר"ג דהוה כשל תורה מ"מ מוכרח להיות חילוק ביניהם והמעשה לא נתבטל כנלפענ"ד דבר חדש:

סימן ה

תמול היה אצלי החריף המופלג מוה' שמשון נ"י ברב"ש ושאל אותי על מ"ש רש"י בסוכה דף מ"ב ע"ב גזרה שמא יטלנו וילך אצל בקי ללמוד פירש"י ללמוד נענועם או ברכתם והקשה דא"כ גם אכילת מצה בשבת ג"כ שייך לומר דלמא ילמוד ברכתו ויוצא לרה"ר ולמה ליה לרש"י לפרש לברכתו והוא דקדוק עצום. והשבתי ע"פ מה דאמר ר' יוסי בדף מ"א יו"ט של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא פטור מפני שהוציאו ברשות ואמרו שם לא שנו אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ופריך הא מדאגבהה נפיק בי' ומשני כשהפכו וכתבו התוס' דע"כ ס"ל דמצות א"צ כוונה דאל"כ הא מסתם לא נתכוין לצאת בה אלא בהך ע"ש ולפ"ז כאן דגזרו שמא יטלנו ואף דטרוד בדבר מצוה צ"ל דס"ל דכעת לא טרוד עדיין שהרי לא נתכוין לצאת בה שהרי לא ברך ולזה פרש"י שהלך ללמוד הברכה וא"כ לא נתכוין לצאת וא"כ אף שלא הפכו חייב דהרי לא נתכוין לצאת ומצות צריכות כוונה ואף אם נימא דמ"מ הוה טרוד במצוה מ"מ כל שלא נתכוין לצאת דהרי א"י ברכתו לא התחיל עדן הכנתו למצות כנ"ל לפענ"ד ודו"ק היטב: עוד להנ"ל הנה תמול ביום הצום הי' אצלי המופלג הנ"ל ושאל אותי בהא דיליף ע"א נאמן באיסורין מהא דוספרה לה לעצמה ומאי ראיה דשאני התם דהיא נאמנת שגם היא באיסור וחמור עלה אבל ע"א באיסורין דאינו רק מטעם לפני עור לא תתן מכשול דלמא קיל זאת כדאשכחן ריש חולין דכותי חשוד על לפני עור אף דהוא עצמו מוזהר הנה לפמ"ש הפ"י בגיטין דף נ"ד דהא דע"א נאמן להתיר ולהפוסקים דאף באתחזיק איסור נאמן ע"א היינו מטעם דאין אדם חוטא ולא לו ע"ש דהיא חזקה גמורה ואני כתבתי בגליון הפ"י שכן משמע מדברי הריטב"א ריש גיטין דף ב' בד"ה מידי דהוה דלהתיר יותר מסתבר דיהיה ע"א נאמן ע"ש והיינו כמ"ש הפ"י דחזקה דאין אדם חוטא ולא לו א"כ מכ"ש לדידן דקי"ל דאין ע"א נאמן נגד החזקה רק בלא אתחזיק לא היתר ולא איסור וא"כ אדרבא ע"א דעלמא ודאי שייך החזקה דאין אדם חוטא ולא לו ואדרבא בהא דאשה נאמנת לגבי עצמה בספירה י"ל דהיא שייכא בגוה והנאה לתרוייהו אית להו א"כ למה תהיה נאמנת ושפיר למדו מזה דע"א נאמן באיסורין ומכח חזקה דאין אדם חוטא ולא לו. והנה מה דהאריכו התוס' ריש גיטין והרשב"א ור"ן שם בהא דיליף מוספרה לה והא שם אתחזיק איסורא. ולכאורה לפמ"ש הרשב"א דלגבי עצמו נאמן אדם אף נגד החזקה והאריך בזה הפ"י בחידושיו לכתובות דף כ"ב ובק"א א"כ לגבי עצמה נאמנת אף נגד החזקה וא"כ כיון שאתרע החזקה לגבי עצמה גם הבעל מותר להיות עמה דמתוך שנאמנת לגבי עצמה ואתרע החזקה גם הבעל מותר ואפשר דלזה כיון הרמב"ן שכתב דמתוך שנאמנת לגבי עצמה נאמנת גם להבעל והיינו כמ"ש ודו"ק היטב. עוד אמרתי בישוב קושית מעלתו דמשכחת לה דאמרה נטמאתי בעודה במטה דהבעל מוזהר על הפרישה והיא אינה מוזהרת על הפרישה כמבואר בשבועות דף י"ח ובש"ע סי' קפ"ה וא"ש שם ל"ש דנאמנת על עצמה משום חומר האיסור דהיא אינה מוזהרת על הפרישה והבעל הוא דמוזהר ודו"ק היטב:

סימן ו

אמרתי לבאר דברי הרמב"ם פ"ז מנחלות הלכה אב"ג יעו"ש דלמה שמעו שמת או להעכו"ם מסל"ת האשה מותרת להנשא ואין היורשים יורדים לנחלה וכן באשה שאמרה מת בעלי שנאמנת ותנשא ומ"מ אין היורשין נכנסין לנחלה אבל במים שאל"ס והעדים העידו שנטבע או שנפל לגוב אריות או שראוהו צלוב או שנדקר במלחמה או שנהרג והיו לו סימנים היורשין יורדין לנחלה והאשה לא תנשא. ולפענ"ד הענין הוא עפמ"ש המהרח"ש במה דמצינו דלפעמים מקילין בעגונה יותר מממון ולפעמים להיפך וכתב הוא דכל דהוא ספק במציאות אם הוא עודנו חי בזה מחמירין בעגונה יותר מממון וכל שאין ספק במציאות רק שגזירת הכתוב הוא אז מקילין באשה יותר ע"ש. ולפ"ז הדבר נכון דבשמעו בו שמת והיינו בע"א כמ"ש הלח"מ או שעכו"ם מסל"ת שבאמת אנן מאמינים שמת רק שע"א אינו נאמן מגזירת הכתוב דבעי שנים להעיד אף בממון ומכ"ש עכו"ם דאינו בר עדות והיא גזירת הכתוב א"כ מאמינים לענין שמותרת להנשא אבל לענין ממון בעי עדים מגזירת הכתוב וא"י להוציא מחזקת חי של האב אבל במים שאל"ס וכיוצא בהם שחשב שם הרמב"ם שזה יש לנו ספק שמא גלי אשפלוהי או שנדמה להם שמת ומ"מ חי הוא וא"כ יש ספק במציאות שמא עודנו חי ניהו דלענין ממון התורה אמרה ללכת אחר רוב אבל לענין עגונה מחמרינן יותר דשמא עודנו חי וז"ב כשמש וז"ש רבינו בה"ג שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני כרת אבל לענין ממון וכו' והדבר תמוה דמתחיל באיסור כרת ומה זה שסיים אבל לענין ממון ועיין שו"ת זקני הח"ץ ז"ל סי' כ"א מ"ש בזה ולפמ"ש הוא הדבר אשר דברתי דלענין כרת שהוא לשמים וכל דיוכל להיות שעודנו חי כלפי שמיא לא שייך ללכת בתר רוב משא"כ בממון ויש להמתיק יותר דכריתות הנפש היא כמ"ש הרמב"ן בפרשת אחרי שהנפש נכרתת משרשה שפגמה בשרשה וא"כ מה מועיל הרוב כל שיש לחוש שהוא חי ופגמה בשרשה א"כ היא נכרתת מצד עצמה משא"כ בממון התורה אמרה שיש להאמין עדים וללכת בתר רוב שבודאי מת באותן דברים ודו"ק היטב ובזה יש ליישב קושית הקצה"ח סי' רנ"ט ע"ש ודו"ק:

סימן ז

תמול הגיעני מהרב המופלג מוה' יעקב צבי באב"ד נ"י מכתב רצוף הרבה קושיות ואחד מהן מה שהראה לו חכם אחד מ"ש בסנהדרין דף קטנה שמא תתפתה נערה שמא תזנה בגרה שמא לא תנשא ופרש"י ד"ה נערה משהביאה שתי שערות עד שירבה שחור על הלבן הרי היא בוגרת וע"ז תמה הא אין בין נערות לבוגרת רק ששה חדשים ואף לר' יהודה דוקא למיאון הוא דחשיבה נערה ולמה כתב רש"י כן והיא תימה גדולה ולפענד"נ דהנה מה דאמר בגרה שמא לא תנשא ולכאורה גם בנערה חשש הלז ורש"י נרגש מזה וכתב שבגרה ראויה לנשואין ולכאורה גם נערה ראויה לנשואין. אמנם נראה דבאמת צריך ביאור מה החשש שמא לא תנשא וצ"ל דאולי לא ייטב בעיניה הבעל ותתן עיניה באחר וכל שנישאת הבעל יש לו כח לגרש וכל שא"ר היא א"א ולא תוכל להנשא ע"כ חושש אביה שמא לא תרצה להנשא ולפ"ז בנערותה שיכולה למאן לא תחוש לזה ואף שתנשא תוכל למאן לכך חשש שמא תזנה וז"ש רש"י עד שירבה השחור על הלבן דלר"מ עד אז תוכל למאן. ויש להמתיק לר"א דס"ל דכל שיכולה למאן הוה כביאת זנות ולזה אמר שמא תזנה ודו"ק ומ"ש רש"י הרי היא בוגרת נראה לי ט"ס וצ"ל הרי היא נערה או שצ"ל משירבה שחור על הלבן אז נעשית בוגרת ודו"ק:

סימן ח

בהיותי בבערזאן שאל אותי אחד מלומדי למד במה שאמרו בפסחים דף ד' על השוכר לבדוק או על המשכיר והקשה לשיטת התוס' דטעם הבדיקה שמא יאכל ממנו והרי המשכיר אינו באותו בית ולמה יהי' חייב בבדיקה. והשבתי בתכ"ד דבאמת רש"י כתב הטעם שלא יעבור על ב"י והתוס' הקשו דהא בביטול בעלמא סגי ולפ"ז זה בחמץ שלו אבל כל שהשכיר החמץ שימצא שייך להשוכר דהזבל של השוכר כמבואר סי' שס"ג וע"ש בש"ך וא"כ א"י לבטל ושוב שייך האבעיא דעל המשכיר לבדוק וז"ב ובהיותי בזה ראיתי היום בתוס' שכתבו בד"ה על המשכיר אין לפרש הטעם כיון דשלו הוא ואין אדם יכול לבטל וכו' ותמהתי דהרי הזבל של השוכר וצ"ע כי לא ראיתי בספרים ולפמ"ש נהפוך דז"ש דחמירא דידי' הוא לענין שא"י לבטל כיון דהזבל של השוכר ודו"ק:

סימן ט

ראיתי ונתון אל לבי במה דמבואר ביו"ד סי' ק"ב סוף הסימן דאם בשל בשבת במזיד דאסור לו לעולם דאם נתערב הדבר באחרים לא מקרי דבר שיש לו מתירין אף שלאחרים מותר למ"ש מ"מ כיון שלו בעצמו אסור לא מקרי דבר שיל"מ ומקור הדבר מהרא"ה שכתב רי"ו בשמו והביא ראיה מיבמות דף פ"ב דאמרו הא דרב אשי בדותא היא דאי לכהן משרי שרי ולזרים אסור הרי כל דאסור לזרים אף דלכהן משרי שרי לא מקרי דבר שיש לו מתירין ה"ה כאן כל דלא אסור לא מקרי דבר שיש לו מתירין והמג"א סי' שי"ח הקשה דל"ד דשם אין כאן דבר שיש לו מתירין דלכהן תיכף מותר ולזרים אסור לעולם אבל כאן כל דמבשל בשבת מותר לאחר למ"ש הרי יש לו היתר ומה בכך דלו אסור מכל מקום לאחרים שרי והוה דבר שיש לו מתירין וראיתי בספר תוספת שבת שהקשה דא"כ מה פריך אי לכהן משרי שרי הא יש לומר דמיירי שהכהן הוא ב"ק או טבול יום ואסור בשבת ולמצ"ש שרי והוה דבר שיל"מ וע"כ כיון דלזרים אסור לא מקרי דבר שיש לו מתירין. ולפענ"ד נראה דכוונת הרא"ה דיש חילוק בין היכא דהדבר בעצם אסור עד"מ ביצה שנולדה ביו"ט דבעצם היום הזה אסורה הביצה משום מוקצה או משום גזירה דמשקין שזבו וכדומה בזה שייך דבר שיש לו מתירין אבל מבשל בשבת דבמזיד קנסו אותו א"כ עצם הדבר משרי שרי רק שקנסו לו לעולם ולאחרים בכדי שיעשו אבל עצם הדבר לא נאסר דהיא קדש ואין מעשיה קודש בזה לא שייך דבר שיל"מ דהרי הדבר בעצם הוא היתר לאכול גם בשבת רק דקנס קנסו רבנן לו לעולם ולאחרים למ"ש וזה לא הוה דבר שיל"מ דבעצם הדבר לא נתחדש ענין שיהי' מקרי דבר שיל"מ וע"ז מביא ראיה מהא דקאמר אי לכהן משרי שרי והיינו אף דהוא ב"ק או טבול יום אבל גוף התרומה מותרת לכהנים ורק דאריא דאסורא הוא על הכהן וא"כ לא שייך דבר שיש לו מתירין. וזה דאמרו אי לכהן משרי שרי והיינו אף שהוא בעל קרי מכל מקום גוף הדבר בעצם הוא מותר ולא שייך דבר שיל"מ וז"ב ושאני נדרים דאיסור חפצא הוא וכן ביצה שנולדה ביו"ט דאסור בעצם על הדבר שנאסר מחמת מוקצה או חשש שמא יבא לידי איסור אבל מבשל בשבת בעצם אין האיסור על המאכל שכבר בישל רק קנס דרבנן ובזה יש ליישב מ"ש המ"א ראיה מביכורים דמבואר במסכת ביכורים פ"ב דאם נתערבו באחרים אסורים אף דלדידי' אין לו היתר מכל מקום כל דלכהן מותר הוה דבר שיל"מ דהכהן יכול לאכלו בירושלים וכמ"ש הרמב"ם ורע"ב שם וה"ה בזה ולפמ"ש יש לומר דל"ד דבכורים אף דאסורים לזרים מכל מקום לגבי כהן יכול לאכול בירושלים שפיר מקרי דבר שיש לו מתירין דהא חוץ לירושלים אסור לכהן וכל דיש לו היתר לכהן אף דלזרים אסור מקרי דבר שיש לו מתירין אבל במבשל בשבת דאין כאן שום היתר דלמבשל אינו רק משום קנס אבל בעצם הדבר הוא היתר כל שכבר נתבשל בשבת וז"ב ובדרך אחר נראה דכוונת הרא"ה דלא שייך דבר שיל"מ רק שאם יהי' מותר אח"כ יהי' מותר לאותו האיש ששייך לו אבל מה דיהי' מותר לאחר שאין זה שלו לא שייך דבר שיל"מ ולכך מבשל בשבת דאסור למי שמבשל ורק לאחרים מותר לא שייך דבר שיל"מ דעיקר תלוי אם יהי' מותר למי ששייך לו וסתם מבשל מבשל דבר שהוא שלו ולצרכו ובזה שפיר ראייתו מתרומה דהא אמרו שם למאן לכהן משרי שרי ולזרים הא אסור ואם נימא דכל שהוא אסור לאחרים לא מקרי דבר שיל"מ א"כ למה לו להש"ס לומר אי לכהן משרי שרי והא ת"ל דכל דלזרים אסור לא מקרי דבר שיש לו מתירין ועיין בתוס' שבת שם ובמחצית מ"ש בזה וע"כ דמה שאסור לזרים לא אכפת לן ועיקר תלוי במה שיהי' מותר לכהנים למי ששייך לו התרומה וכן החתיכת חטאת וא"כ הוצרך לומר דלכהן לא נאסר כלל ולא שייך דבר שיש לו מתירין ושפיר הביא הרא"ה ראיה למבשל בשבת דעיקר תלוי במי ששייך לו. ובזה אתי שפיר מה שהקשה מביכורים ולפמ"ש אתי שפיר דגם ביכורים עיקר תלוי במה שיהיה מותר להכהן לאכלו בירושלים וז"ב כשמש. והנה לפמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ב ליישב לשיטת הרי"ף הא דאמרו כאן אי לכהן משרי שרי ולזרים אסור והרי לשיטת הרי"ף כל דמשרי שרי כעת עדיף טפי וכתב דלהרי"ף צ"ל דעכ"פ לזרים אינו בדין שיהי' דבר שיל"מ בשביל דלכהנים שרי ע"ש א"כ שפיר למד הרא"ה מזה במכ"ש דאם למבשל אסור אינו בדין שיהיה דבר שיל"מ בשביל דמותר לאחר שאינו שייך לו. אך אי קשיא הא קשיא היאך יתרץ הרי"ף לדברי הר"ן הך דבכורים דמקרי דבר שיל"מ אף שלזרים אסור ולמה יאסרו הזרים בשביל דלכהנים שרי וצ"ל כיון דמכירים באמת אינם שייכים לזרים א"כ למה ירוויחו בזה הזרים משא"כ בהך דהחתיכות מיירי שנפל לחולין של אחרים ואינו בדין שיפסידו בשביל דמותר לכהנים ושפיר בטל ואין להקשות להיפך דהרי ממונא לא בטל ואיך נתבטל חתיכות של קדש או תרומה בתערובות של זרים וצ"ל לפמ"ש המהרש"א בביצה ל"ח דממון שאין לו תובעין בטל אתי שפיר גם כאן ודו"ק:

סימן י

א החילותי ללמוד בשנת תרכ"ח בספר בעה"ת וארשום מה שחדשתי בזה והחילותי בשער החמישי חלק א' אות א': עיין מה שהקשה בגד"ת על התוס' ב"ב דף ע' דהקשו על דייני גולה דאמאי ס"ל דגובה כלו דנטעון ליתמי נאנסו והקשה הוא דע"כ דייני גולה ס"ל שטרא בידך מה בעי דלא כר"ח וא"כ ע"כ גם בנאנסו סברי דשייך שטרא בידך מה בעי וא"כ אין להם מגו דנאנסו ע"ש שהאריך. ולא זכיתי להבין דבאמת בנאנסו לא שייך סברת שטרא בידך מה בעי דאטו הוא צריך להאמין זאת עד שישבע הלה שנאנס וא"כ כל כמה דלא נשבע לא שייך סברת שטרא בידך מה בעי משא"כ החזרתי דאם החזיר לא היו לו להחזיר עד שיקח השטר מידו וז"פ וא"כ שוב מהימן במגו דאי בעי טעין נאנסו איברא דלעיל אמרו ולימא לי' שטרא בידך מה בעי א"ל ולטעמיך כי אמר נאנסו מי מצי א"ל שטרא בידך מה בעי הרי חזינן דגם בנאנסו שייך הסברא הלז אבל באמת הרגישו התוס' בזה בד"ה ולימא וכתבו דכי אמר לא מוכחא מלתא דלאו קושטא קאמרו דאעפ"י שהשטר בידו יכול להיות שנאנסו ע"ש וכוונתם כמ"ש וכתבו דעיקר הקושיא דאמאי יהיה נאמן בלי שבועה ויש להמתיק עוד דלפי מה שנראה מהגהת זקני הח"ץ ז"ל סי' ס"ט דענין שטרא בידך מה בעי הוא כמו תנאי שא"צ לשלם עד כי יחזיר לו שטרו ע"ש ובכסא דהרסנא האריך בזה וגם אני הארכתי הרבה בפרט זה א"כ בשלמא לענין החזרה הי' תנאי דלא יחזיר רק אם יחזיר לו שטרו אבל נאנסו מה שייך תנאי בזה אטו אם לא ירצה לשלם לא יארע אונס ואני תמה דהדבר מוכרח מצד עצמו דהרי רב עמרם בעי מר"ח אי מצי טעין החזרתי כיון דיש לו מגו דנאנסו או דלמא מצי א"ל שטרא בידך מה בעי והרי עכ"פ בנאנסו מודה רב עמרם דנאמן והרי שייך לשטרא בידך מה בעי וע"כ דנאנסו אינו ענין לשטרא בידך מאי בעי וא"כ שפיר הקשו בתוס' דלדייני גולה למה לא יהי' נאמנים במיגו דנאנסו דבנאנסו לא שייך שטרא בידך מה בעי א"כ יש להם מגו ולא הוה מיגו במקום עדים כמ"ש הרשב"ם דיכול למדחי בטענת נאנסו ולכך לא חש על השטר ועיין במהרש"א בתוס' ד"ה ולימא ודו"ק ולפמ"ש המפרשים דמיגו במקום עדים כל שהמיגו יהי' בעיקר עדים לא שייך מגו במקום עדים א"כ יש ליישב קושית התוס' ד"ה ולימא דכל דהיה יכול לטעון נאנסו ולא הי' עדים כלל דכל שנאנס פטור שוב לא הוה מגו במקום עדים ודו"ק. והנה מה שהקשה שם על הטור שכתב דבהודה אביהם שלא החזיר אין טוענין להו נאנסו דל"ש והקשה כיון דהודה שלא החזיר הרי הודה שלא נאנסו והאריך בזה ולק"מ דניהו שהודה שלא החזיר אכתי הי' יכול לטעון נאנסו ורק דלא יכול לברר תיכף שנאנסו ואיך נאנסו ואולי היה במקום רואים דצריך לברר שנאנסו ומה אנסי' דאונס צריך לטעון במה הי' האונס וכדומה וגם לא בפ"א נאנס וצריך בירור באיזה מקום ואיזה שעה וכמה היה האונס וכדומה. שם ח"א שער זיי"ן אות זיין עיין גד"ת שהאריך לתמוה על מ"ש התוס' בשבועות דף מ"א בשם סדר תנאים ואמוראים דמפרשי שמיפך שבועה היינו שכנגדו חשוד על השבועה דאמר מר בר ר"א מפכינן ולא קי"ל בזה כמר ברי' דר"א וע"ז תמה דאיך אפשר לומר כן דא"כ המשנה דשכנגדו חשוד על השבועה דמיירי בדאורייתא והרי לת"ק לא מפכינן ולא קיי"ל כמר בר"א וגם איך יתכן דבדאורייתא אם יהי' חשוד מפטר שכנגדו בלא כלום ובדרבנן יהי' שכנגדו חייב לשבע ובאמת שהדברים תמוהין. אבל לפענ"ד בסדר תנאים ואמוראים לא גרס כמו שהוא לפנינו דפליגי בשבועה דאורייתא רק דסדר תנאים ואמוראים מפרש דת"ק ומר בר ר"א נחלקו בדרבנן באם שכנגדו חשוד על השבועה דלת"ק בדרבנן תקנתא לתקנתא לא עבדינן ומר בר"א גם בש"ד בחשוד מהפכינן על שכנגדו ולא קיי"ל כמר בר ר"א במיפך שבועה וא"כ ל"ק כל הקושיות וע"ז כתבו התוס' דבש"ס דילן הגירסא למעלה בדאורייתא לא מפכינן ומר בר"א פליג ע"ז ואח"כ אמרו בשכנגדו חשוד על השבועה אבל סתמא לא פירש כן ודו"ק:

ב שם אות ט' מה שהקשה הגד"ת דלתני גבי חמש פרוטות כדפריך גבי אונאה הנה בט"ז ביו"ד סי' קל"ג הקשה ג"כ כעין זה ובנקה"כ שם תירץ דתני ושייר ומה דפריך לענין אונאה משום דמיירי שם בענין אונאה יעו"ש א"כ לק"מ אמנם בגליון הש"ע שם ונקרא יד שאול הקשיתי מדברי התוס' גיטין י"ב. אמנם קושית הגד"ת ל"ק לפענ"ד דהרי לפי"ז יקשה הא בשני עדים חייב בודאי בפרוטה ולמה לא קתני וע"כ דזה פשיטא דהרי פרוטה חשוב ממון וכיון ששמואל אמר כל מקום ששנים מחייבין ממון ע"א מחייב שבועה א"כ ל"צ למחשבי' ומה שנחלקו הוא דאין ע"א חשוב כשנים אבל לא בשביל דפרוטה ל"ח ממון רק דשבועה גלתה התורה דבעי טענת שתי כסף אבל לשמואל א"צ לחשבו דהרי דין עד אחד לשבועה כשנים ודו"ק:

ג שם אות י"ד מה שהקשה לשיטת הפוסקים דשעבודא דאורייתא ושבועת מודה במקצת לא משכחת לה רק בשמחל השעבוד או דאין לו קרקע א"כ סוגיא דסלעין דינרין במה מיירי דאף אם נימא דהשתי סלעים דכפר הו"ל מלוה ע"פ מ"מ הו"ל כפירת שעבוד קרקעות וא"ל דמיירי דמחל השעבוד או שאין לו קרקע דא"כ היאך קאמר א"נ משום דהו"ל ש"ק הא כל שמחל השעבוד או שאין לו קרקעות לא הוה ש"ק ע"ש. והנראה בזה עפמ"ש הה"מ פט"ו מאישות דכל שהגאונים תקנו שיגבה ממטלטלין שוב לא מקרי כפירת ש"ק בלבד ע"ש והקשה הלח"מ דא"כ הך סוגיא דסלעין ודנרין דאמרו דשטר הו"ל ש"ק היכי משכחת לה דהרי בחוב ודאי גובין ממטלטלין ע"ש שהניח בקושיא אך באמת ל"ק דעיקר סמיכת המלוה הו"ל על קרקעות דמטלטלין יכול להבריח ומה"ט מטלטלי דיתמי לא משתעבדי א"כ עיקר התביעה היא על הקרקעות וכעין דאמרו בכתובות דף מ"ג דנחלקו במה עיקר תביעתו ע"ש וכן האריך בזה באבני מלואים סי' צ"ו ע"ש ולפ"ז בהנך תרי דכפר שוב לא הוה רק מלוה ע"פ וא"כ אין סמיכתו על הקרקע יותר ממטלטלין דמלוה ע"פ אינו גובה ממשועבדים ומיני' דידי' אפילו מגלימא דכתפי' וא"כ שוב לא הוה ש"ק בלבד. איברא דא"כ קושית התוס' על מודה מקצת ל"ק דבמלוה ע"פ דאינו גובה ממשעבדי שוב לא הוה סמיכתו על קרקע יותר ממטלטלין וע"כ צ"ל דמ"מ גם מדידי' יותר סומך על קרקע שא"י להבריח מיהו זה אינו דכל שיכול למכור ואינו גובה ממשעבדי שוב אינו סומך על קרקע יותר ממטלטלין דגם הקרקע יכול למכור. אמנם נראה דבאמת מ"ש הה"מ דכל שיש מטלטלין וקרקעות לא מקרי כפירת ש"ק בלבד הוא משום דהרי גם כופר במטלטלין אף שמודה במטלטלין והו"ל כהודה בכלים ובקרקעות ולפ"ז במודה במקצת במלוה ע"פ שפיר הקשו בתוס' דעכ"פ כופר בקרקעות דניהו דמה שמודה מודה בכלים וקרקעות אבל מה שכופר עיקר כפירתו הוא בקרקעות דבמטלטלין כל שכופר ל"ח כפירה דעכ"פ כל שכופר יותר יכול להבריח מטלטלין מקרקעות אבל זה דחוק. אך לפענ"ד נראה בסברת הה"מ דניהו דמטלטלי בחוב ג"כ משתעבדי אבל לא שייך לומר שם שעבוד ע"ז דאטו נוכל לסיים שזה מטלטלי של זה והא אין שום סי' במטלטלין דעל הקרקעות שייך לומר נכסי דאינש אינון ערבין ביה דנוכל לסיים שזו הקרקע במצריה הם של זה הלוה ולכך מקרי ש"ק בלבד ולפ"ז שפיר כתב הה"מ דכל שהגאונים תקנו שתגבה כתובה מן המטלטלין שוב גם על מטלטלין של בעל שייך נכסי דאינש אינון ערבין דהאשה שיושבת תחת בעלה היא מכירה במטלטלי של הבעל ותוכל לומר סימנים בגוייהו ושייך לומר דגם המטלטלין הם ערבין ביה ולפ"ז בחוב דהמלוה לא יוכל לדעת מטלטלי של לוה שוב עיקר סמיכתו על הקרקעות ושפיר הו"ל רק ש"ק בלבד ושפיר הקשו. איברא דלפמ"ש הרשב"ם בב"ב דף קע"ו דמה דשעבודא דאורייתא הוא מקרא דיוציא אליך העבוט וה"ה למקרקעי א"כ אדרבא עיקר השעבוד הוא ממטלטלין וא"כ אין מקום לקושית התוס' דהא לא הוה ש"ק לבד ואדרבא עיקר הוא ממטלטלי. אמנם נראה דאדרבא כיון דכתיב יוציא אליך העבוט ואינו רשאי המלוה לכנס לבית הלוה ורק הלוה צריך להביא החוצה א"כ בודאי אין סמיכתו על המטלטלין אבל על הקרקע שא"צ ללכת לבית זה עיקר סמיכתו אבל המטלטלי מהראוי להוציא הגרוע שבבית כדאמרו בב"ק ושפיר הקשו ול"ד להך דכתובה דכל דהגאונים תקנו שתגבה ממטלטלי והוא בתוך הבית פשיטא דגם מטלטלי מקרי עיקר סמיכתו כמו במקרקעי ובזה יש ליישב דברי הרשב"ם שכתב דמ"ד של"ד הוא מוקי הקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו והתוס' הקשו דכ"ש דהוה גבי' בחובו ע"ש ולפענ"ד הכוונה דכל הלימוד הוא מיוציא אליך את העבוט והרי שלא בשעת הלואתו הוא מוזהר שלא לכנס לביתו וגם להשליח ב"ד איכא איסור לכנס רק שהוא יוציא א"כ איך שייך לומר ש"ד דהא אסור למשכנו וקרקעות לא נאמר בקרא א"כ מנ"ל דש"ד ודו"ק. והנה בגוף קושית הגד"ת הנ"ל יש לומר דמיירי שיש לו משעבדי ולא ב"ח דאז באמת על התרי דכפר דאינו רק מלוה ע"פ ול"ג ממשעבדי א"כ לא הוה ש"ק אבל מדאמר שתים אז הו"ל ש"ק ופטור ובמ"ש יש לומר דבר חדש דלכך כשיש משועבדים הו"ל ש"ק דטעמא דמשועבדים הוא משום דנכסי דאיניש אינון ערבין ביה ולפ"ז הרי מבואר בש"ע סי' צ"ו דלבית ערב מותר לכנס וא"כ לכך לגבי הלקוחות שפיר הוה עיקר על הקרקע ואף אם כתב לו מטלטלין אגב מקרקעי מכל מקום עיקר סמיכתו על הקרקע דהמטלטלי שמכר א"י לגבות דלית להו קלא ומטלטלי שבבית א"י לכנס לביתו ודו"ק ובאמת לפי שיטת הדרישה והט"ז דבשטר אף דל"ל קרקע כלל אפ"ה הו"ל ש"ק כיון דנזכר ש"ק ל"ק קושית הגד"ת אבל הש"ך חולק ע"ש כמ"ש סי' פ"ח ודו"ק:

ד בעה"ת שער י"ז ח"א עיין בגד"ת דהביא דברי התוס' כתובות י"ט שהקשו בד"ה מודה בשטר שכתבו דלמה לא היה נאמן במיגו דמזויף וע"ז הקשו דהרי זה קאי לשנויא דר"י דסובר דעדים שאומרים אנוסים היינו אינם נאמנים וכתבו התוס' בד"ה טעמא דסובר ר"מ כמו דלא אמרינן מיגו בשטר דלוה ה"נ אומר ר"מ דאע"ג דאלומי לא פסלו שטרא במגו א"כ סובר ר"מ כר"ה דאינו נאמן במגו לפסול השטר וא"כ מה הקשו לר"ה דמ"ט לא מהימן הא אליבא דר"מ ס"ל לר"ה דאינו נאמן במגו לפסול השטר ע"ש שנתעצם הרבה בזה. ובאמת שהוא דקדוק עצום.

ה והנראה בזה דהנה אמרו שם דר"נ אמר גנובי גנובי למה לך אי ס"ל כר"מ אימא הלכה כר"מ א"ל ומר היכא ס"ל א"ל כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא ולכאורה למה האריך כ"כ ולא אמר דהוא ס"ל כרבנן דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ולא ראיתי בהחפזי מי שיתעורר בזה. אך נראה דהנה התוס' כתבו הטעם דר"ה משום דלא אמרינן מגו לפסול השטר והנה זה ניחא אם כבר הוא שטר רק שיהיה נאמן במגו אמרינן דלא אלים מגו למפסל שטרייכו אבל לר"נ דחידש דמתחלה כשבאים לב"ד הב"ד אומרים שיקיימו השטר דאל"ה אף דיטעון הלוה פרעתי ונאמן במגו דמזוייף א"כ אין התחלה להשטר כלל וא"כ שוב לא שייך סברת התוס' דלא אמרינן לפסול השטר במיגו והיינו דלא אלים מגו לפסול השטר דהא אכתי לאו שמי' שטר והב"ד טוענים שילך ויבקש עדים משמע דהוה חספא בעלמא וא"כ זהו שמקשים התוס' דמ"ט לא מהימן במיגו דאי בעי אמר מזוייף והיינו דלמה לא נימא דל"ח שטר כלל וע"ז כתבו דר"ה ס"ל דשמא ירא הלוה לומר מזויף וא"כ עכ"פ אנן לא אמרינן שיקיימו וא"כ הו"ל עכ"פ דין שטר ושוב לא אלים מגו לפסול שטר כנלפע"ד. ובזה מיושב קושייתו השניה שהקשה דא"כ ר"נ ס"ל דיש לו מגו ואמאי הא מכל מקום אין הטענות שוות ול"ש לומר מגו בכה"ג כמו שהאריך בראיות. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לר"נ דס"ל דאמרינן להו זילו וקיימו שטרייכו ונחשב לחספא בעלמא כ"ז דלא קיימו א"כ שפיר יש לו מיגו דהא אינו שטר כלל ומה"ת לומר דלמא ירא שלא יכחישוהו דהא כעת חספא בעלמא. ומה שהקשה הגד"ת במ"ש דא"ל דלכך לא מהימן במגו דא"כ שטרך בידי מה בעי וא"כ באמנה לא שייך זאת והקשה הגד"ת דבלא"ה אי אפשר לומר כן דא"כ ר"מ לענין אנוסים היינו שוב לא שייך שטרך בידי מאי בעי וא"כ אכתי קשה לר"מ מ"ט ומה מדמה לר"ה והיא קושיא גדולה. ולפענ"ד נראה דהנה הגד"ת כתב דיש לדחות סברא דשטרא בידי מה בעי דיש לומר כיון דאינו מקויים אלא מפיו הו"ל שטרא חספא בעלמא הוא ע"ש ולפ"ז נראה לי דלר"ה דלא ס"ל דאמרינן להו זילו קיימו שטרייכו והיינו משום דלא ס"ל דשטרא חספא בעלמא הוא עד דמקיים לי' שוב שייך שטרך בידי מה בעי ולמה שבקי' ומעתה שפיר מדמה ר"מ דכמו דלא אלים לוה לפסול השטר במגו והיינו משום דס"ל דלא הוה חספא בעלמא כמו כן בעדים לא אלימי לפסול השטר אף דלא שייך לומר שטרך בידי מה בעי בעדים מ"מ גם בלוה לא הוה סברת שטרך בידי מה בעי רק דהשטר הוה שטר ולא הוה חספא וממילא לא אלים מגו למפסל שטרא ה"ה בזה כנלפענ"ד בבירור דברי התוס'. והנה בגוף סברת התוס' דלר"מ כמו דלא מהני מגו למפסל שטר ה"ה עדים ל"מ במגו לכאורה ל"ד דעדים לא שייך להאמינם במגו דעדים צריכין להיות נאמנים בדיבורם לבד ולא עפ"י מגו כמ"ש הרמב"ן וצ"ל דכל דלא הוה שטר והוה חספא בעלמא א"כ גם עדים נאמנים במגו דשייך הפה שאסר כיון דהוה חספא והפה שאסר עדיף ממגו כמ"ש הפוסקים ועיין ש"ך סי' ק"ח וא"כ גם עדים נאמנים דהא הם עשו אותו שטר וז"ב ועיין רש"י שכתב דלא אמרינן בהאי הפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דאמר כשר היה הרי הוחזק השטר וכי אמר פרעתיו לא מהימן שהרי ביד המלוה הוא וכפי הנראה גם הוא ס"ל דהסברא היא מכח שטרך בידי מה בעי ורק דק"ל קושית הגד"ת דהא יש לומר דסמך דשטר חספא בעלמא הוא וע"ז אמר כיון דהוחזק השטר כשר שוב הוה שטר ושייך החזקה דשטרא בידך מה בעי. ובזה יש לומר מה דרצה הפ"י לחדש דלמ"ד צריך לקיימו כל שנמצא קיום על ע"א סגי דשוב לא שייך מיגו דהוה מיגו במקום ע"א.

ו ולפמ"ש יש לומר כיון דר"נ ס"ל דאמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וכל עוד שלא קיים הוה חספא בעלמא א"כ שוב לא הוה רק ע"א בשטר דל"מ ואף לשיטת הרמב"ם דע"א בשטר מועיל כמבואר בסי' נ"א נראה לפענ"ד כאן דבאמת יש שנים והוא לא מצא לקיים רק על ע"א הרי אמרו בב"ב ק"ע דצריך לברר וא"כ כל שלא קיים רק ע"א ל"מ אף לרמב"ם כנלפענ"ד דבר חדש ועיין קצה"ח סי' ע"ה ומ"ש במחודש אות א' להסתפק אם צריך לבעל השטר עיין ט"ז סוף סי' ע"ה ומ"ש באות ג' הש"ך סי' פ"ב תמה עליו ועיין בהגהות מהרב"פ שמקיים דברי הגד"ת ודבריו נכונים ושוב ראיתי בשיטה מקובצת בכתובות שם שהקשה בהא דאמר ומר היכי ס"ל והקשה הא כיון דאמר לו אימא הלכה כר"מ מכלל דהוא ס"ל כרבנן וא"כ מה הקשה לו ומר היכא ס"ל ולפמ"ש יש לומר דהכי פריך ומר היכא ס"ל אי דוקא כשטוען פרעתי אמרינן דנאמן אבל הב"ד אין טוענין לו או דלמא דאנן טענינן מה שיכלו וס"ל דהב"ד טוענין לו ובאמת מה דאמר זילו קיימו שטרייכו משמע דלא כפ"י רק דצריכין לקיים שטרי ככל שטרות דעלמא וצריך לקיים חתימת שניהם ודו"ק: שם שער כ"ח ח"א סי' א' גרסינן בירושלמי ראובן היה חייב לשמעון סמכי' גבי לוי אפרסן לוי לית ראובן חייב לשמעון הדא דתימא כשלא עשו ערמה אבל עשו ערמה חייב הירושלמי הזה הביא הרי"ף בב"מ פרק המקבל ואחריו הרמב"ם וטוש"ע וכלם לא הזכירו היכן הוא מקומו ויגעתי ומצאתי שהוא בקידושין פ"ג ה"ד ופירש הפני משה שם דמה דאמר כשלא עשו ערמה היינו שבשעת שהמחה ראובן לשמעון אצל לוי לא ידע שהעני לוי אבל עשה בערמה שידע בשעת מעשה שהוא עני חייב וכדבריו נראה והטעם שאם ידע ראובן שהוא עני הרי הטעו אבל אם לא ידע הרי שמעון הטעה את עצמו שלא פירש שאם לא יהיה ללוי לא יקבל את לוי וכן נראה מדסמכו על המשנה דמקודשת שלא הטעתו והיינו שהוא הטעה את עצמו וה"ה בזה ועיין ש"ך סי' קכ"ו ס"ק מ"ג שהאריך בזה ועיין בירושלמי שם שאמר כהדא חזרי' סמכין לתנאי קריא גבי זבינא קרן זבינא ואזיל לי' אתא עובדא קומי ר' מנא אמר אין פריטין אינן אינן פושעין אין דינרין אינן כיני אורחא דזביני מדדמא ועיין בפ"מ שם דנדחק דאינן פושעין למה לא גבו מהם קודם שהעני ואין דינרין כן ארחין להיות משמיטין אצל המלוה מדחי אל דחי והוא דחוק:

ז ולפענ"ד הכוונה למה דאמרו בב"מ דף ע"ו האי מאן דאוזפי' מאה זוזי לחברו ופרעיה זוזא זוזא פרעון הוה אלא דאית ליה תרעומת דאמר ליה אפסדינהו מינאי ועיין ש"ך חו"מ סי' ע"ד ס"ק י"ז שהאריך דיש איסור לכתחלה לעשות כן וא"צ לקבל ממנו זוזא זוזא וזהו לפענ"ד הכוונה כאן דזה שהמחה אצלו רוצה לפרוע זוזא זוזא א"כ פושעין הן אותן שידעו שהוא עני והמחו אצלו והפסידו לו אבל אם דינרין כן אורחא דזבינא מרדיא וא"כ לא הטעו אותו כ"כ וגם אם העני אח"כ לא מקרי מקח טעות כל שמשלמין דינרין דינרין וכן הדרך להיות משמיט קצת ולא מקרי מקח טעות אבל כל שרוצין לשלם פריטין פריטין אינון פושעין דמפסידין ליה המעות ואין אחד רואה את חבירו והוה מ"ט ומכ"ש כשידע מעיקרא שזה עני ולא יוכל לשלם כנלפענ"ד דין חדש בהירושלמי הלז. והנה במ"ש הטוש"ע דאם המקבל עשה שליח מהני והוה שלוחו כמותו לפענ"ד תימה מהא דאמרו בירושלמי פ"ו דגיטין ה"א וכ"ה במע"ש ה"ז דבמתנה א"י לעשות שליח לקבל דבר שא"ש ושאני גט דהתורה זכתה לו ומכ"ש במעמ"ש דהוא רק הלכתא בלא טעמא דל"מ שליח של המקבל.

ח שם שער ל"א ח"א סי' ה' מה שמקשה על תשובת הרא"ש כלל ע"ו סי' א' היא תימה גדולה אבל תמהני דהוא תמיד מדקדק הדק היטב ולמה לא כתב שיש ליישב דכל הטעם דאין לכתוב בשובר זמן דלמא פרע כבר והוא הי' שטר מאוחר ואח"כ יתבע שנית וא"כ שם שהשובר היה שמחל שט"ח שהי' לאביו על שמעון ושני בניו שסכומו ר"מ זהובים וא"כ שם לא שייך החשש דהא האב עשה השטר וכבר נתחזק החוב בשטר והיורש מחל וא"כ למה ניחוש אף כשעשה אביו שטר מאוחר הא היורש מחל אותו השטר שסכומו ר"מ וא"כ מה יוכל לעשות עוד מרמה ואיך יטעון שזה השטר מאוחר היה ולוה שנית והא היורש לא היה עדיין יורש דהאב הלוה וכ"ז שהיו בחיים לא יכול היורש למחול וא"כ לא שייך הטעם וה"א דהשובר פסול וע"ז כתב דכשר. וע"ד הפלפול נראה דהנה הנוב"י מהד"ק הקשה בהא דחיישינן שמא מאוחר הוא ופרע ליה קודם והדר יתבענה מיני' הא חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ושטר מאוחר עד דמטי זימני' לא טריף ואינו חייב לו כלום וכתבתי בתשובה דבר נכון דבאמת החזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו קשה דהא אין הולכין בממון אחר הרוב ומכ"ש במקום חזקה וכתבו דחזקת חיוב הוה חזקה אלימתא ולפ"ז בשטר מאוחר דעד דמטי זימניה לא טריף שוב לא התחיל החזקת חיוב ושוב לא סמכינן על החזקה והארכתי בזה ולפ"ז שם דכתב בשובר דמחל לו אותו חיוב שוב לא חיישינן דלמא זאת מחל לו ויתבענו מה שהשטר מאוחר היה ולמה מחל לוה קודם ולא נפרע ממנו מה שהיה חייב לו וע"כ דלא חייב לו ושוב פסול השובר שלא כתב הזמן וא"כ אין ראיה משם ולכך הוצרך לומר דיד בעל השטר על התחתונה ותלינן דעל אותו חוב נתן לו השובר ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

שואל ומשיב מהדורא רביעאה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה