שואל ומשיב מהדורא קמא· רבי יוסף שאול נתנזון
כרך ג
סימן א
א לצורבא מרבנן חריף ושנון ני'. ע"ד מה שהארכת בדברת הש"ך בסי' מ"ו ס"ק ט' להשיב על דברת הגהמ"ר בקידושין דאם בא הבע"ד וטוען מזויף השטר צריך לקיים מדאורייתא והש"ך חולק דגם בזה א"צ קיום אלא מדרבנן דמה"ת אמרינן דעדים החתומים בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ע"ש וע"ז הארכת בפלפול ובקשת ממני להעתיק לך מה שחדשתי בזה הנה כבר הארכתי בזה ומגמר עתיקא קשה מחדתא אך למען כבודך ולמען לימודך נתתי עין שנית ואביא לך אומר מן החדש הנה הגהמ"ר מביא מהא דאמרו בריש גיטין בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא לבעי תרי דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר וכו' ורבנן הוא דאצריך וכ' הוא דהיינו היכא דלא הוה הכחשת בע"ד וע"ז כתב דאף דקיום הגט בפ"נ ובפנ"ח אינו רק משום הכחשה דבעל שיבא ויערער השתא מיהא לא קא מכחיש וע"ז הקשה הש"ך דהרי קי"ל דאף דבא הבעל ומערער לא משגחינן בזה ע"ש אבל באמת לפענ"ד כוונת הגהמ"ר דכל עיקר הסברא דמה"ת ל"צ קיום משום דלא נחשדו לזייף ומסתמא הוא שטר כשר ולפ"ז כשהוא בא ומערער וטוען מזויף ומסתמא ג"כ לא חציף אינש לטעון מזויף בדבר ששקרו יתגלה שיבואו עדים ויכחישו אותו אמרינן דצריך קיום מן התורה דאולי באמת מזויף הוא עם החתימות ולפ"ז זהו כשכבר טען אבל כל שלא בא לפנינו פשיטא דל"ח שיטעון הבעל שהוא מזויף וא"כ כשר מן התורה ורק מדרבנן צריך קיום וכיון שכן כל דרבנן האמינו להשליח והוא נאמן על הקיום כמ"ש הרא"ש א"כ ממילא אף כשבא הבעל ומערער וטוען שהוא מזויף מ"מ מה בכך הא ל"צ אלא קיום וכאן כבר נתקיים בהיתר וכל שהאמינו לע"א הרי הוא כשנים ובשעת מעשה הי' ע"א נאמן כשנים והרי קי"ל דאף במיתה וכדומה כל שכבר הוחזק האיסור בע"א הרי הוא מומת על ידו אח"כ וכמ"ש הרמב"ם פט"ז מסנהדרין וה"ה בזה ובלא"ה נראה בכוונת הגהמ"ר דכל הטעם דנחקרה עדותן בב"ד משום דלא חציף לזייף והיינו דלא יעוז אינש בדבר כזה להחתים עד שמא יתגלה בהתי' ולפ"ז נראה לי סברא נכונה דאם נימא דהבע"ד בעצמו ג"כ אינו נאמן לטעון מזויף דהא יכול להחתים עדים ממדה"י ויגבה עכ"פ תיכף בשטרו דלא יוכל לטעון מזויף נגדו ומי יחזר אחר עדים שלא נודעים לו והוא יאמר שהם במדה"י והרי התורה דרכיה דרכי נועם ולכך צריך קיום מן התורה כל שיטעון מזויף וממילא לא חיישינן לכך שיצטרך קיום ויתגלה בהתי' וז"ב ולפ"ז כל שהצריכו קיום מן התורה כשיטעון מזויף שוב כל שלא בא הבע"ד להכחישו אמרינן דבלי ספק כמי שנחקרה עדותן בב"ד דלא חציף אינש לזייף ולכך א"צ קיום רק מדרבנן וכל שקיים עדותו ושליחותו שוב אינו נאמן אח"כ לערער דכבר האמינו חכמים וכדין האמינו ובזה מיושב היטב קושית הלח"מ פ"ז מגירושין ה"א שהקשה דלפי שיטת הרמב"ם דאם הבעל יערער ויטעון מזויף אז מן התורה בטל הגט א"כ מאי קאמר מה"ת לא בעי קיום ורבנן הוא דאצריך והכא משום עגונא הקלו בה רבנן והא כל עיקר החשש הוא שמא יבא הבעל ויערער וכשיערער שוב יהיה בטל מן התורה ע"ש שהאריך בקושיות ולפמ"ש א"ש דהן הן דברי הגהמ"ר דכל זמן שלא בא וערער שוב מה"ת לא בעי קיום דלא חציף איניש לזייף שאם יבא ויערער יהיה נאמן מן התורה ושוב ממילא אמרינן דמסתמא לא מזויף הוא וא"כ ממילא א"צ קיום רק מדרבנן ומשום עגונא הקלו וז"ב ובזה מיושב היטב הא דקאמר האי קולא חומרא הוא דאם אתי בעל ומערער מפסיל והקשו בתוס' דהא מה"ת ל"צ קיום ואיך יפסול אותו ע"ש ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דא"צ קיום הוא רק בשביל שאם יבא ויערער יהיה נאמן וכמ"ש ודו"ק.
ב והנה בחידושי אמרתי בזה דלרבה לפי מה דמסקינן דרבה אית לי' דרבא וא"ב דאתיוה בי תרי וממדינה למדינה באותה מדינה לפי טעמו של רבה מה"ת בעי קיום דהא כיון דחשש שמא נכתב שלא לשמה דאשכח איש ששמו כשמו וא"כ שוב מה"ת צריך קיום דכל הטעם דקיום מדרבנן לשיטת הש"ך הוא משום דלא נחשד לזייף ולפ"ז כאן באמת לא זייף דהעדים חתמו כדין וא"כ בזה כשיבא ויערער שוב מה"ת צריך קיום וז"ב מאד. ובזה מיושב היטב קושית התוס' דף ג' בהא דאמרינן ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה והקשו בתוס' דלפי מה דמסקינן דרבה אית ליה דרבא נימא כר"א וצריך בפנ"כ משום לשמה ובפנ"ח משום שאין עדים מצויים לקיימו ע"ש ולפמ"ש א"ש דאם נימא דלא בעי חתימה לשמה שוב יקשה דלמה צריך בפנ"ח הא מה"ת א"צ קיום ורבה לא סבר לה דרבנן אצריך דרבה ס"ל דמה"ת צריך קיום וכמ"ש וא"כ זה דוקא אם בעי חתימה לשמה א"כ כשיטעון שהוא מאיש אחר שוב לא היה חתימה לשמה ובטל מן התורה אבל אם חתימה לא בעי לשמה שוב א"צ קיום מן התורה דהרי אמר בפנ"ח ועדים לא בעי לשמה ובפרט כשאמר בפנ"כ שוב לא נחשד לזייף חתימת עדים דע"כ נכתב לשם אשה זו ומה"ת דלבעי' קיום מן התורה וע"כ דמשום לשמה חיישי' וחיישינן שמא לא חתמו לשמה וז"ב ובזה מיושב קושית התוס' מ"ש דנקט לשמה טפי מפסולי מחובר וכדומה ובתשובה אחת כתבתי הרבה דברים בזה ולפמ"ש א"ש דדוקא לשמה אבל שאר פסולים לא חיישינן עכ"פ להיות צריך בפנ"ח הא כיון שכתבו שלא במחובר מה"ת לחוש לחתימה ולא יהיה נאמן הבטל לערער אבל לשמה שפיר יהיה נאמן לטעון מזויף דאדרבא כל שכתבו לשם אשה זו שוב יהיה נאמן לטעון על החתימה דכיון שהוא טוען ששלא לשמה כתבו שוב נאמן וצ"ע בזה עכ"פ מ"ש בישוב קושית התוס' הוא נכון ודו"ק.
ג ובזה מיושב הא דמשני הש"ס דמודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול והקשו בתוס' דמה אכפת לי' לר"א במה שלא נכתב לשמה ע"ש ולפמ"ש יש לומר דבאמת צריך לשמה לפי המסקנא דרבה אית ליה דרבא לפי שאין עדים מצויין לקיימו וכקושית התוס' ולא שייך לומר דלזה ל"צ קיום מן התורה דכמי שנחקרה עדותן בב"ד דבאמת הא הוא מזויף מתוכו מה תאמר דמה אכפת לן הא א"צ לחתימה עכ"פ כמי שנחקרה עדותן לא שייך בזה דכל שא"צ לחתימה ואדרבא מגרע גרע עכ"פ לא נחקרה בב"ד ודו"ק. ובזה מיושב היטב גוף הענין דמסקינן דרבה איה ליה דרבא ולכאורה תמוה א"כ מנ"ל לחדש עוד טעם אחר משום לשמה ולפמ"ש א"ש דהחשש לפי שאין עדים מצויים לקיימו נצמח מכח חשש דלשמה וז"ב.
ד ובמ"ש למעלה מיושב היטב קושית הב"ש סי' קמ"א ס"ק ס"ח שהקשה על דברת הש"ך סי' ק"ו ס"ק ו' דחולק על המבי"ט ודעתו דטוענין מזויף דחיישינן לקנוניא והקשה הב"ש דלמה לא הביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם והש"ע שם דמבואר דאינו גובה מלקוחות משום דטענין מזויף ולפמ"ש יש לומר דבאמת תלוי במחלוקת הגהמ"ר הנ"ל עם הש"ך בסי' מ"ו דאם נימא דמה"ת בעי קיום כל שהבע"ד טוען מזויף א"כ שוב לא יוכל לגבות מלקוחות דשמא קנוניא עשה דהרי היה יכול לטעון מזויף מן התורה עשום דלא אלים החזקה כ"כ ולפ"ז שם דמבואר בש"ע דהגט בטל ודייק הב"ש דע"כ ס"ל כהגמ"ר דאל"כ לא שייך הגט בטל ע"ש ס"ק ע' ושפיר אינו גובה רק מב"ח אבל לשיטת הש"ך דא"י לטעון מזויף מן התורה רק רבנן אצרכוה קיום כשטוען מזויף אבל כל זמן שאינו טוען מזויף מדאורייתא כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואין טוענין מזויף דהוה דבר דל"ש. הן אמת דמהגמ"ר משמע לכאורה להיפך דהרי הוא ס"ל דאם טוען מזויף מדאורייתא בעי קיום ואפ"ה כ"ז שלא טען גובה אף ממשעבדי למ"ד שעבודא דאורייתא ול"ח לקנוניא ולדידיה גם מן התורה מהראוי לחוש לקנוניא ואולי מן התורה לא חשו לקנוניא והיותר נראה דלפמ"ש כל ענין החזקה דלא חציף נצמח ממה שיכול לטעון מזויף וא"כ כ"ז שלא טען מזויף שפיר גובה ממשעבדי דהוה חזקה אלימא דלא חציף לזייף ולא טענינן מלתא דל"ש ללקוחות וצ"ע לפמ"ש ה"ה דלכך הגט בטל הוא דיש לה חזקת א"א והאשה א"י בעצמה והבעל טוען ברי מזויף אמרינן העמד אשה על חזקתה א"כ זהו כשטוען ברי מזויף אבל כל שלא טען הא הלקוחות ג"כ א"י ואין טוענין ברי שוב אינן נאמנים לטעון מזויף וא"ל דמהראוי להעמיד א"א בחזקתה דז"א דהרי כבר הוחזקה בהיתר דכ"ז שאין הבעל מערער מותרת להנשא והוה כהא דכתבו התוס' בכתובות דף כ"ו בשם רבינו ברוך דכל שהתירוה להנשא הרי יצאתה מחזקתה הראשונה ע"ש ומכ"ש בזה שמותרת להנשא וא"ל כיון דיכול לטעון מזויף שוב הו"ל חזקת היתר שלה כחזקה שלא נתבררה דבכל שעה יוכל לטעון מזויף וא"כ לא נתבררה בשעתה דז"א דיש לומר כ"ז דלא טען מזויף אדרבא בודאי תהי' בחזקה זו עומדת דמסתמא לא יטעון דמה"ת כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ול"ד לחזקה שלא נתבררה דשם לא נתברר חזקת כשרות כלל אבל כאן איכא חזקה דל"ח אינש לזייף ומה"ת לא בעי קיום אף לשיטת הגהמ"ר וא"כ מה"ת יטעון מזויף וע"כ דברי הש"ע צ"ע ואולי דלגבי ממון דיש חזקת ממון כנגדו חשוב יותר וצ"ע. אך בגוף קושית הב"ש על הש"ך דהדבר מבואר בהרמב"ם וש"ע הנ"ל דס"ל כהגהמ"ר לפענ"ד הי' נראה דבר חדש דלכך הגט בטל כשהבעל מערער דכיון דהשליח בא בשם המשלח וטוען שעשאו שליח ובפנ"כ ובפנ"ח וא"כ לא עדיף מעד מפי עד דדעת הרמב"ן וכן קי"ל ביו"ד סי' קפ"ה דהראשון נאמן יותר כשמכחישו וכ"כ במק"א בתשובה להוכיח דגם בשני עדים אינם באים רק מפי עד ראשון הראשון נאמן יותר ע"ש ומכ"ש בשליח דאינו רק ע"א וא"כ כל שבא וטוען מזויף שוב הבעל נאמן יותר ולכך הגט בטל ומעתה מיושב היטב שיטת הש"ך דהרי הב"י סי' קפ"ה ביו"ד מחלק דדוקא לענין איסור הראשון נאמן אבל לא לענין ממון ולפ"ז בשלמא לענין שיהיה הגט בטל שפיר נאמן הבעל לערער דשם לענין איסור הראשון נאמן וי"ל מתוך שנאמן לענין איסור ממילא גם מלקוחות א"י לגבות דכל שטען מזויף והיה נאמן לגבי איסור ממילא הגט בטל ולא יכול לגבות מלקוחות אבל לענין ממון גרידא שפיר כתב הש"ך דאינו נאמן מן התורה לטעון מזויף דבזה אינו נאמן העד הראשון יותר ובפרט שם אינם באים העדים מכח העד הראשון דהרי העדים חתמו על השטר לחייבו ול"ש שם דברי הרמב"ן ודו"ק היטב ובזה י"ל דלכך נקט רבה לשמה דוקא ולא נקט שאר פסולים כגון מחובר וכדומה וכבר נתקשו בזה התוס' משום דכל הטעם דאצרכוה רבנן לשמה משום חששא שמא יבא הבעל ויערער וכמבואר שם בסוגיא וא"כ בשלמא כשטוען שאינו לשמה הוא נאמן יותר דזה השליח בא מכח המשלח דהוא שלחו לגרש אשתו אבל לענין פסול מחובר מה שיאטי' דבעל בכאן יותר מאחר ואין השליח בא בזה מכח המשלח ואין הראשון נאמן יותר.
ה ובזה אמרתי דבר נחמד מ"ש רש"י דוקא בש"ה צריך בפנ"ח ולא בשליח לקבלה והר"ן כתב הטעם דנגמר הגט על ידו ותמה הפ"י דמה בכך הא חיישינן ללשמה ושאין עדים מצויין לקיימו וכ"כ במק"א כמה ענינים ולפמ"ש א"ש דבשלמא בשליח להולכה בא במקום ומכח המשלח א"כ נאמן הבעל יותר כשיבא ויערער אבל בשליח לקבלה הוא בא מכח האשה וכל שקיבל הגט נגמר הגירושין א"כ שוב אין לו עסק עם הבעל וא"כ אינו נאמן הבעל יותר ממנו וז"ב ודו"ק ובזה מיושב היטב קושית הפ"י שהקשה דא"כ היאך קתני בעבד דשוה למוליך ולמביא והא בעבד שליח להולכה הוה כש"ק ולפמ"ש א"ש דניהו דהוה כש"ק אבל עכ"פ אינו בא רק מכח האדון והוא נאמן יותר ושפיר צריך בפנ"כ ובפנ"ח ובזה מיושב קושית התו' בהא דקתני הוא עצמו שמביא גיטו א"צ שיאמר בפ"נ והקשו בתו' דלענין חשש לשמה מה נ"מ בזה ע"ש ולפמ"ש א"ש דניהו דיוכל בעצמו לערער אבל מה"ת יהיה נאמן כיון שהגיד בראשונה דכשר הוא דבשלמא לגבי השליח העד הראשון נאמן יותר אבל לגבי עצמו אינו נאמן לחזור ולהגיד וז"ב מאד ודוק היטב כי נכון הוא.
ו והנה בתמים דעים סי' רל"ט ראיתי דברים תמוהים לפע"ד הנה מ"ש לרבא לא סגי בשיאמר השליח הבעל נתן לי חתום דחיישינן שמא יבא הבעל ויאמר אני חתמתי העדים והייתי סבר שהוא כשר ואח"כ נודע לי שהוא פסול הנה מלבד דחששא רחוקה היא ומי לא ידע דבע"ד לא מצי לחתום עדים אף גם דא"כ אתיוה בי תרי נמי ומ"ש דתרי הוה כע"מ ואף דהוה כמזויף מתוכו ה"מ בודאי אבל בספק ל"ח אתמהה דא"כ אליבא דר"א ל"מ גם בתרי ובש"ס סתמא אמרו דאתיוה בי תרי וגם הש"ס רוצה לאוקמא המשנה כר"מ דסתם משנה כוותיה וא"כ יקשה לרבא למה נקט המביא הא אף בשנים הדין כן גם מ"ש כיון דהוה ספק ל"ח למזויף הא הש"ס חידש לרבה מפני שהוא מזויף אף דאינו רק מיעוט בעלמא ועכ"פ לא הוה יותר מספק ואפ"ה חיישינן לרבה ועיין תה"ד סי' רכ"ח ועיין פ"י בגיטין דף כ"ו בק"א שם מ"ש בשם בנו הגאון מוהר"ד ז"ל וכתב הפ"י שמצא כן בת"ד במחכת"ה דמי להאי עורבא דאתיא נורא דאדרבא בתמים דעים דחה דלא חיישינן רק משום לשמה ולא בשביל שאר חששות ואדרבא בזה מדוקדק מ"ש ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ולמה לא אמר סתם ולרבה מני מתני' והיינו משום דהו"מ לומר בשביל חשש קאו"פ ורק רבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה והיינו לא מפני חשד כמ"ש בירושלמי רק משום טעות כמ"ש בת"ד שם ואם כן מני מתניתין והפ"י סובב הולך בכל הסוגיא דלרבה חיישינן גם לשאר חששות אבל הראב"ד ביאר בהדיא דהש"ס לא סבר כירושלמי בזה ועכ"פ דברי הת"ד צע"ג וקושיותיו ל"ק לפע"ד דבזה שייך גם כן אתי לאחלופי והו"ל כמו ידעתי או ידענו ודו"ק.
ז עוד נראה לפע"ד בישוב דברי הגהמ"ר ובישוב קושית הלח"מ הנ"ל על הרמב"ם במה שהקשה דכיון דכל הטעם דבפנ"ח הוא משום חשש שמא יבא הבעל ויערער א"כ מה משני דמה"ת לא בעי קיום דהרי כשיבא הבעל ויערער צריך מה"ת קיום והנני יוסיף דאף דנימא דהרי אי את' בעל ויערער לא משגחינן ביה מ"מ הא גופא קשה דכל הטעם דמה"ת א"צ קיום הוא משום דלא חשיד איניש לזייף והיינו במקום שאם יבא הוא ויערער ויאמר מזויף הוא יהיה נאמן אבל אם נימא דכל שכבר קיימו אינו נאמן אח"כ לערער א"כ תפוג תורה דיוכל לזייף עדים ממדה"י ויאמר בפנ"ח ואז לא יהיה נאמן הבע"ד להכחישו וכמ"ש למעלה אך נראה דבר חדש בזה דהנה בתחלה רצה הש"ס לשנויי דע"א נאמן באיסורין ואמר אימור דאמרינן ע"א נאמן באיסורין היכא דלא איתחזיק איסורא אבל היכא דאיתחזק אשת איש לא וע"ז מסיק דמה"ת לא בעי קיום ומעתה א"ש דהרי כבר נודע מ"ש הר"ש דל"ש לאוקמא אחזקה כל דיצא מחזקתו מה"ת ורק מדרבנן חיישינן דל"ש לאוקמא אחזקתו הראשונה דהרי בודאי יצא מחזקתו הראשונה ע"ש ולפ"ז כאן דבאמת ע"א נאמן באיסורין רק במקום דאתחזיק איסור א"א לא מהימן ולפ"ז כיון דמה"ת לא בעי קיום א"כ מה"ת כבר יצאתה מחזקת א"א ועכ"פ אתרע החזקה טובא דהרי הבעל שלח לה גט ומה"ת לא בעי קיום כ"ז דלא בא הבעל ומערער אמרינן דאמת הדבר א"כ ניהו דרבנן אצרכו קיום עכ"פ כיון דמה"ת לא בעי קיום שוב ע"א נאמן ולא גרע מזרק לה קידושין אף שספק קרוב לו ולא התחיל ענין קידושין אפ"ה אמרינן דאתרע חזקתו וכמ"ש התוס' בכתובות דף כ"ג מכ"ש כאן דהבעל שלח לה גט אף דלא נתגרשה מ"מ בזה הע"א נאמן באיסורין וז"ב מאוד. ומעתה ל"ק קו' הלח"מ דכשיבא הבעל ויערער לא יהיה נאמן העד דז"א דעכ"פ כל שלא בא הבעל אתרע חזקת אשת איש ושוב נאמן הע"א באיסורין ולכך אף כשיבא הבעל ויערער לא משגחינן ביה דכבר האמינו לע"א באיסורין ואז היה נאמן כבי תרי וזה ברור ודו"ק.
ח ובזה הנה מקום אתי ליישב דברי רש"י במ"ש דבשליח להולכה מיירי ולא מיירי בשליח לקבלה וביאר הר"ן דבשליח לקבלה כבר נגמר הגט ותמה הפ"י דמה בכך שנגמר הגט הא מ"מ חיישינן ללשמה או לפי שאין עדים מצויים לקיימו ולפמ"ש א"ש דבאמת כיון דמה"ת בעי קיום שוב ע"א נאמן באיסורין אף שלא אמר בפנ"ח מ"מ כיון שאמר שגט הוא נאמן באיסורין ול"ש חזקת א"א דכבר אזלה לה החזקה דכל דמה"ת לא בעי קיום הרי אזלא לה חזקת א"א מה"ת וא"כ ע"א נאמן דבשלמא בשליח להולכה יש מקום לומר דכיון דעכ"פ לא נתגרשה עדן שוב אינו נאמן דכיון דמדרבנן צריך קיום שוב אמרינן דלא אזיל החזקה מכל וכל רק דאיתרע ודי שהאמינוהו באומרו בפנ"ח אבל בשליח לקבלה דאזלה לה החזקה שהרי כבר נתגרשה בקבלתו א"צ לומר בפנ"ח כלל וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית הפ"י מהך דעבד הא בעבד שליח הולכה דידיה הוה כמו שליח לקבלה דזכות הוא לו ולפמ"ש א"ש דלשיטת רש"י קודם חזרה וכן הוא שיטת הרי"ף דניהו דרבו ל"מ חזר בו. אבל מ"מ לא יצא העבד לחירות כ"א במטי לידי' א"כ הוה שליח הולכה דידיה כשליח הולכה דאשה דעכ"פ לא אזלא החזקה לגמרי רק דאתרע החזקה וז"ב עכ"פ דברי הש"ס נכונים ובזה מיושב היטב הא דקאמר בש"ס דף ח' בכתב כל נכסיו דאמר אביי מתוך שנאמן על עצמו נאמן על הנכסים ואמר רבא בשלמא על עצמו נאמן מיגו דהוה אגט אשה ונכסים לא קנה מידי דהוה אכל קיום שטרות דעלמא ותמה הרשב"א בחידושיו לגיטין דף ט' במשנה דהמביא גט מא"י דאמאי לא יהיה נאמן על הנכסים דהא לא טענינן מזויף כל שלא טען הבע"ד וגובין אף מלקוחות דמידי דל"ש לא טענינן ליתומים ונדחק דמיירי באתי בעל ומערער וזה אינו במשמע ולפמ"ש א"ש דעל הנכסים אינו מהראוי להאמינו דכל הטעם דמה"ת לא בעי קיום היא לפי שלא נחשד לזייף א"כ כיון דאם נימא דנאמן לא יוכל הרב לערער אח"כ שוב לא שייך דלא חשיד לזייף ולכך אמר בשלמא הוא עצמו נאמן מידי דהוה אקיום הגט והיינו דע"א נאמן באיסורין משא"כ בנכסים מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא כיון דכל הטעם של בפנ"ח הוא בשביל חשש שמא יבא הרב ויערער ושוב כשיבא ויערער גם מה"ת צריך קיום ואינו נאמן ע"א ובזה מיושב היטב הא דקאמר הש"ס הדר אמר אביי מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו ותמהו התוס' מדוע הדר ביה דעל קושיא דרבא לא משני מידי וקושיא דרבא לא חשיב פרכא דהרי סבר דלא פלגינן דיבורא ולפמ"ש א"ש דהרי כבר נודע מ"ש הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף ל' דכל דפתיך ביה ממונא אף לענין איסור לא נאמן העד ומעתה זה סברת אביי דמתוך שלא קנה נכסים ל"ק עצמו דלא שייך ע"א נאמן באיסורין וע"ז חלק רבא דכל שאפשר לפלוג דיבורא שוב עצמו קנה דבעצמו לא פתיך בי' ממונא וע"כ לא כתב הר"ן רק כל דבאותו דבר בעצמו פתיך ממונא כמו במעשר דמוציא מחזקת קדש אבל כאן עצמו קנה ונכסים לא קנה ובשו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב הביא מכאן ראיה דלא כהרשב"א והרי כאן אף שאי אפשר לפלוג דיבוריה אפ"ה נאמן על עצמו לרבא דלא קי"ל כאביי ולפע"ד לא דמי דשם כל שא"א לפלוג דיבורא אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע אבל כאן מה דלא נאמן על הנכסים הוא משום דעל הנכסים צריך שנים על הקיום ומה ענינו לכאן וז"ב ודוק.
ט והנה בגליון הש"ע כתבתי שתמהתי על הגמ"ר הנ"ל דלכאורה ש"ס מפורש דלא כוותיה דהרי אמרו בב"ק דף קי"ב ע"ב אמר רבא הלכתא מקיימין השטר שלא בפני בע"ד ואפי' עומד וצווח ופירש"י דעומד וצווח מזויף הוא אפ"ה מקיימינן ליה והרי התוס' והרא"ש כתבו הטעם דמקיימין שלא בפני בע"ד משום דקיום שטרות דרבנן הקלו ולפי שיטת הגהמ"ר דבטוען מזויף הוא מן התורה וא"כ למה מקיימין שלא בפני בע"ד הא הוא צווח מזויף הוא ולכאורה חשבתי דקושיא גדולה היא ומהתימה על הש"ך דבס"ה מבואר הדין הנ"ל ולא הרגיש כלל ואף לפי מ"ש הב"י בשם תשובת הרשב"א דהטעם הוא לפי שלא על מנה שבשטר הם מעידים רק על חתימת עדים אך זה דוקא כשלא טען מזויף אבל כשזה טען מזויף השטר עם החתימות א"כ מה מועיל מה שמקיימין השטר ע"כ שכל שהשטר מקוים שוב אמרינן דהוא משקר דאל"כ מה מועיל הקיום וכל הטעם דהקיום הוא משום דמה"ת כמו שנחקרה עדותן בב"ד דלא חציף אינשי לזייף וא"כ ע"כ דאף בטוען מזויף הקיום דרבנן דאל"כ מה מועיל הקיום הא אין מעידין על מנה שבשטר והיא לכאורה קושיא גדולה על הגהמ"ר ובזה נראה לפע"ד ליישב לשון הרשב"א בחידושיו לב"ק שכתב שני טעמים משום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ועדי קיום לאו על מנה שבשטר הם מעידים ותמה בתומים סי' מ"ו ס"ק ה' דל"ל שני הטעמים ולפמ"ש יש לומר דרצה לפרש לשון ואפי' דכבר נודע מ"ש ר"ת דכל דאמר ואפילו מרבה עוד דבר אחר ולפ"ז גם כאן מה שמקיימין שלא בפני בע"ד הוא משום דקיום דרבנן ואפילו עומד וצווח דהקיום מדאורייתא אפ"ה מקיימין משום דאינם מעידים על מנה שבשטר אבל הדבר יפלא דכיון שטוען מזויף ע"כ מה שמועיל הקיום שמקיימין עדים אחרים החתימה לבד משום דל"ח לזיוף וע"כ דהקיום אינו רק מדרבנן ובאמת לדברי הרשב"א כשהעדים בעצמם מעידים על חתימתן לא הי' מועיל לכאורה דהא הם בעצמם על מנה שבשטר הם מעידים וכ"כ בספר בני שמואל הובא בתומים שם והתומים כתב דלא נמצא בקדמונים החילוק הלז ותמהני דבשטה מקובצת בב"ק שם מבואר כן אבל לפע"ד יותר מסתבר דאם מעידים על מנה שבשטר דיותר היו נאמנים דאמרינן דאינן נאמן במה שטוען שמזוייף הוא דהעדים לא חצפי לזייף משא"כ בעדים אחרים.
י והנה דו"ז הגאון ז"ל בים התלמוד דף צ"ח חידש דהא דמקיימין השטר שלא בפני בע"ד הוא משום דכעת אינו בא להוציא בשטר רק כשמקיימין השטר מקיימין אף שלא בפני בע"ד והדברים מתמיהים דהרי הרא"ש והרשב"א נתנו טעמים שונים על הא דמקיימין השטר שלא בפני בע"ד ולמה לא כתבו בפשיטות דכעת אין מוציאין ממון והרי ר"י ס"ל דאף בשטר אין מקיימין ולכאורה יש לישב ע"פ דברי הרשב"א הנ"ל דלא על מנה שבשטר הם מעידים וא"כ כעת אינן באים לדון על מנה שבשטר רק על חתימתן ואח"כ יבא להוציא עי"ז ול"ש שלא בפני בע"ד אבל מ"מ אינו במשמע אך לפע"ד נראה ליישב דברי הגהמ"ר הנ"ל דהא כל טעמו של הגהמ"ר דל"ש דל"ח איניש לזייף כל דמהמנינן ליה תמיד ולכך חידש דכל שיטעון מזויף יהי' נאמן מה"ת ושוב לא חציף לזייף וא"כ לפ"ז כל שאינו מקוים עדן אמרינן דנאמן אבל כל שיקיימו העדים החתימות שוב יהיו שטר מקוים וכל שהשטר מקוים שוב אינו נאמן לערער דכל שהעדים אומרים שבאמת הוא חתימתן או חתימת עדי השטר מה"ת נאמין לו שהשטר מזויף ואנן לא אמרינן רק דצריך קיום מה"ת אבל כל שנתקיים הרי הוא בחזקתו ושפיר מקיימין אף שלא בפני בע"ד וז"ב.
יא ובזה מיושב היטב מ"ש רבינו פי"ג ממלוה ה"ח יורש קטן שהוציא שט"ח מאביו ויצא עליו שובר לאחר מיתת אביו אין קורעין את השטר ואין מגבין בו עד שיגדל וכתב ה"ה דאפילו נתקיים בחותמיו ואפילו באו העדים ואמרו אנו חתמנו ונקב יש בו בצד אות פלונית אין מקבלין מהם לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד והדבר תמוה הא מקיימין השטר שלא בפני בע"ד וכבר תמה בזה דו"ז בים התלמוד בדף קי"ב בשם המלמ"ל שם וכעת לא מצאתי במלמ"ל זאת רק קושיא אחרת שמביא שם בשמו ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת כל הטעם דל"ח לזיופא הוא משום דלא חציף איניש לזייף שהרי זה יכיר בשקרו אבל בפני היתומים דלא ידעו כלל במילי דאבוה שוב צריך קיום מה"ת ולא מצינן לקיים השטר שלא בפני בע"ד ובזה מיושב מה שמקשה המלמ"ל דלרבינו דס"ל דעדים שאינן זוכרין העדות אסורין להעיד על חתימתן א"כ היאך כתב דאף אותן שמעידים שחתמו אינם נאמנים והא ע"כ זוכרים העדות וא"כ שוב אינו מזויף והרי מקיימין השטר שלא בפני בע"ד ולפמ"ש א"ש דבאמת בשביל זה אין מקיימין שלא בפניו דהא ביתומים שוב צריך קיום מה"ת לשיטת הגהמ"ר הנ"ל ודוק ובזה יש ליישב גם תשובת הרא"ש המבואר בסי' ק"י ס"ב שכולם נדחקו בזה דאמאי אין מקיימין שלא בפני בע"ד ולפמ"ש א"ש ודו"ק ולפמ"ש הט"ז שם דביורש קטן לא מקיימין שלא בפני בע"ד ע"ש ל"ק קושית המלמ"ל ג"כ ותמהני שלא הוזכר דברי הרמב"ם אלו באחרונים שם ודו"ק וע' סי' ק"ח סט"ז בסמ"ע וש"ך שם ס"ק ל"א מ"ש בשם בדק הבית ואכ"מ להאריך.
יב והנה הא דאמרו בכתובות דף כ' אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא ערעור והוחזק בב"ד זהו גירסת רש"י והרי"ף גרס אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא א"כ הוחזק בב"ד ומשמע דמשטר שלא קרא עליו ערעור א"צ ב"ד לפע"ד היה נראה הפירוש דהנה באמת מה"ת א"צ קיום דחזקה דאין חציף אינש לזייף ורק דרבנן אצרכו קיום כל שבא לגבות ובפרט בבא מלקוחות או מיתומים ולפ"ז נראה לפע"ד דבר נכון דשאר שטר שלא בא עדן זמן הגבייה א"כ הוא באמת בחזקת כשרות דהא מה"ת א"צ קיום ורק דרבנן אצרכו קיום והיינו היכא שבא לגבות א"י להוציא רק בקיום אבל כל שאינו בא עדיין זמן הגבייה הרי השטר בחזקתו וכיוצא בזה כתבו התוס' בחולין דף צ"ו לענין הא דמחזירין השטר בסימנים דאכתי אין מוציאין הממון רק שמחזירין כמו שהיה כן הוא תורף דבריהם לפע"ד ובתשובה בארתי הדברים באורך וה"ה כאן ולפ"ז זהו כשלא קרא עליו ערעור אבל בקרא עליו ערעור דהיינו שראה ואמר שהוא מזויף דלשיטת הגהמ"ר הנ"ל בעי קיום מדאורייתא או שהעדים בעצמם קראו עליו ערעור דבעי קיום שוב אין יכול לקיים רק אם כבר הוחזק בב"ד ונתקיים כן היה נראה לפע"ד פירוש נחמד אבל מה אעשה שהר"ן ומפרשי הרי"ף לא פירשו כן.
יג והנה בשנת תרי"ב ד' חוקת ו' תמוז בהיותי בטריסקאוויטץ סמוך לדראהביטש למדתי גיטין ובהגיעי להך דאמרו ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה לשמה וכו' והקשו התוס' דלרבה אחר דס"ל דרבא ג"כ קשה נוקי כר"א וכתיבה לשמה בעי ובפני נחתם צריך בשביל שאין עדים מצויים לקיימו וכבר כתבתי למעלה בזה וכעת נראה לי דלכאורה כאשר ראיתי כן תמהתי על קושית התוס' דלכאורה אין התחלה כלל דבאמת לר"א לא בעי עידי חתימה כלל וכשר אף בלא עידי חתימה ומה חשש שאין עדים מצויין לקיימו ונתקשיתי בזה ומצאתי בפ"י שעמד בזה ובזה רציתי ליישב הא דמסיק מודה ר"א במזויף מתוכו והתוס' נתקשו בזה דמה ענין שלא לשמה למזויף מתוכו ולפמ"ש יש לומר דהכי משני דלעולם כר"א ובפנ"ח משום שאין עדים מצויין לקיימו ואף דכשר בלי ע"ח מ"מ כל שכתוב בעי ע"ח שלא יהיה מזויף מתוכו ובעי קיום ודוק אמנם בכוונת התוס' נראה לפע"ד דהכי קא מקשי דבאמת גם לר"א בעי ע"ח מפני תיקון העולם זימנין דמיתי ע"מ וכדאמרו בגיטין דף ל"ג וא"כ שפיר צריך בפנ"ח אף לר"א דמדרבנן צריך ע"ח ושפיר הקשו התוס' אמנם אחר העיון אם קושייתם הוא כן יש ליישב דהנה באמת בהא דנאמן לרבא השליח לקיים והא בעי תרי הוא משום דמה"ת כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ומטעם דלא חציף אינש לזייף ומעתה נראה לפע"ד סברא נכונה דזה דוקא אם ע"ח הוא מה"ת א"כ לא חשיד אינש לזייף דשמא יתגלה שקרו אבל לר"א דע"מ כרתי ורק דבעי ע"ח דלמא ימותו ע"מ א"כ זה יוכל להזדייף דבאמת גוף הגירושין הן אמת שהרי כתב לשמה ומסר בע"מ והע"ח הם שקר וזייף ול"ש לא חציף לזייף דסבר שלא יצטרך כלל לע"ח וא"כ מ"ט נאמן וע"כ דלא סבר כרבא רק משום לשמה ושפיר פריך דלר"א לא בעי חתימה לשמה וע"ז משני דמודה ר"א במזויף מתוכו והיינו דבאמת כיון דל"צ ע"ח כלל רק דלמא ימותו ע"מ וא"כ שוב גם ע"א נאמן כיון דאינו רק מדרבנן ובפרט כיון דאמר שנכתב לשמה ובע"מ תו יצאה כבר מן ההורה מחזקת אשת איש ובדרבנן המנו להשליח והא דצריך בפנ"ח הוא משום הקיום עכ"פ מדרבנן ומודה ר"א במזויף מתוכו וז"ב ודו"ק היטב.
יד והנה בגוף הקושיא שהקשה הפ"י על התוס' דלר"א א"צ קיום על עידי חתימה כלל נראה לפע"ד דבר נכון דהנה בהא דאמרו לרבה סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורבנן הוא דאצריך והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן ופירש"י משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד כגון שכתב לשם אחד מבני עירו ששמו כשמו ונמלך מלגרש והקשו בתוס' דבהוחזק שני יוסף ב"ש בעיר אחת מה מהני אפילו נכתב לשמה פסול לגרש לר"מ דבעי מוכח מתוכו ולר"א צריך ע"מ שידעו שעשאו הבעל שליח וליכא ע"ש ולכאורה נראה לפע"ד דבאמת בכאן לא הוחזק רק שמו כשמו ורק ששמות הנשים שוות אבל אינם בעיר אחת דהרי מיירי ששולח הגט למדינת הים וא"כ י"ל דבאמת נשא שם אשה ומעולם לא היתה בעיר הזאת וא"כ הרי לא הוחזקו שמות נשותיהם שוות וא"כ חיישינן שמא אינן בקיאין לשמה ובאמת שמות נשותיהם שוות ג"כ ולכך חיישינן ואף לפי מה דמבואר בסי' קל"ו דכל ששמות הבעלים שוות צריך לכתוב ג"כ סי' מ"מ יש לומר לפמ"ש הב"י בבדק הבית בשם הריטב"א דאף דהוחזק שני יוסף ב"ש בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה מ"מ זה כשהנשים בכאן אבל כששולח גט לאשה משום עגונה אקילו רבנן בה והמנו לשליח שמכיר להאשה וסמכו עליו כשנים ע"ש ולפ"ז יצא לו להריטב"א הך דינא מכאן וכן פירש הך דרבנן אצריך ומשום עגונה הקילו בה רבנן ומצאתי בט"ג ובת"ג שהרגישו בזה דע"כ דהתוס' לא ס"ל כהריטב"א דלהריטב"א אין מקום לקושיתם ולפ"ז צ"ב לכאורה מה פריך הש"ס אי לר"א כתיבה לשמה בעי חתימה לא בעי לשמה דמה קושיא כיון דלרבה עיקר החשש משום דלמא מצא כתוב שמו כשמו והנה בפרק כל הגט מבואר בתוס' ד"ה בע"מ דע"מ אין מדקדקין כ"כ אם שמותיהן שוות אבל ע"ח מדקדקין ולפ"ז לכך בעי בפנ"ח דאז העדים מדקדקים ולא חיישינן לשני יוסף בן שמעון אבל בפנ"כ לבד ל"מ דע"מ אין מדקדקין אמנם זה אינו דהרי ממנ"פ שוב לא מועיל בפנ"כ כקושית התוס' וע"כ כשיטת הריטב"א דמשום עגונה אקילו וסמכו על השליח וא"כ למה צריך ע"ח שידקדקו וז"ב ומעתה שפיר מקשו התוס' דלמא ע"ח בשביל קיום דא"ל דלר"א לא בעי ע"ח כלל דז"א דבאמת גם לר"א יש לומר בשולח ע"י שליח צריך ע"ח דניהו דבעגונה אקילו בה רבנן היינו דסמכו על השליח כשנים אבל מ"מ למה לא נצריך ע"ח ויהיו עדים דדקדקו שלא יהא שמותיהן שוות וכל מה דנוכל לתקן מתקנינן ודו"ק. ובגוף דברי רש"י הנ"ל דשליח קבלה א"צ לומר בפ"נ ובפנ"ח נראה לפע"ד דבר חדש עפמ"ש הט"ז באהע"ז סי' י"ז דלכך ע"א בקטטה לא מהימן דחיישינן דמשקר כמ"ש הרמב"ם וכלם תמהו דמנ"ל זאת וכתב הט"ז ע"פ מה דאמרו גיטין דף ס"ז דיבורא מקרי ואמרו מעשה לא עבדי והקשו התוס' מחכם שאסר דנימא דדיבורא מקרי ואמר וכתבו דדיבור שע"י נגמר המעשה גם דיבורא לא אמרו ולפ"ז גם בע"א בקטטה כל דסמכינן שבודאי תידוק שוב לא יבא מעשה על ידו וחיישינן דלמא משקר ע"ש ודפח"ח ולפ"ז גם כאן כל מה דחיישינן בשליח האומר בפ"נ ולא נימא דמלתא דעל"ג לא משקרי ובפרט במקום עגונא צ"ל כיון דאם יבא הבעל ויערער אזי הבעל נאמן אם לא יאמר בפ"נ וא"כ שוב לא הוה דיבורו של השליח רק דיבור גרידא דלא יצמח מעשה דסבר כשישמע הבעל שרוצית להנשא יבא ויערער ויהיה נאמן וא"כ שוב לא נאמן השליח ולכך הצריכו שיאמר בפ"נ וע"כ מידק דייק וכל שהאמינו לשליח אף כשיבא הבעל ויערער לא יהיה נאמן שוב הוה דיבור דאית ביה מעשה ולא חיישינן שמא ישקר ולפ"ז זהו בשליח להולכה אבל בשליח קבלה דכל שאמר שהוא ש"ק היא מתגרשת תיכף שוב הוה דיבור דאית ביה מעשה ועל ידו נגמר המעשה דבשלמא בשליח להולכה הוא צריך לבא לב"ד ולומר שהוא ש"ה וא"כ לא נגמר על ידו והאשה כשתרצה להנשא תדייק פן יבא הבעל ויערער אבל בשליח קבלה ע"כ בא מעשה על ידו ונאמן השליח ובזה יש ליישב קושית הפ"י דבעבד אף דהוה כש"ק מ"מ עדיין ביד העבד אם להנשא לב"ח או לא ועוד לא נגמר המעשה על ידו רק שיצא לחירות אבל לא יעשה איסור ובזה שייך לומר דלא הוה רק דיבורא בלבד כנלפע"ד וצ"ע כי כתבתי בהיותי בטריסקאוויטץ שנת תרי"ב כ' תמוז ד' פנחס ולא עיינתי בספר ודו"ק.
טו והנה בשנת תרי"ג ער"ח מרחשוון ג' נח אמרתי בישוב קושית הפ"י דהנה לכאורה יש לומר טעם חדש דלכך בש"ק א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח דהנה הקצה"ח סי' ס"ה ס"ק י"ג הקשה על מ"ש המע"מ דכל דהוא ביד שליש א"צ קיום משום דקיום שטרות דרבנן ובשליש אוקמא אד"ת וע"ז הקשה דא"כ שליח שמביא גט דין שליש יש לו וכמ"ש התוס' בגיטין דף ס"ד ד"ה בעל וא"כ למה צריך בפנ"ח בשליח משום קיום הא בשליש אוקמא אד"ת והנה בראשית ההשקפה תמהתי דזה דוקא כשהוא שליש בבירור כגון שמודה או שידוע אבל שם לא נודע כלל אם הוא שליש דהרי הרא"ש כתב דאגב ששואלין בפנ"ח נאמן על השליחות ג"כ וא"כ שוב אינו שליש כלל וראיתי בנתיבות שהשיג כעין זה אמנם יפה השיב במשובב דכיון דחיישינן למזויף ל"ש לומר דהשליש נאמן דמיירי שהי' ידוע שהוא שליש דא"כ ל"ש חשש מזויף אמנם הוא בעצמו מחלק במשובב דדוקא כשהוא שליש משני הצדדים דבזה אוקמא אדאורייתא אבל כשאינו שליש רק מצד אחד דהיינו הבעל כמו התם אינו נאמן ע"ש ולפ"ז זהו כשהוא שליח להולכה אבל בש"ק ל"ש קיום דהא הוא בא מצד הבעל והאשה והו"ל שליש משני צדדים וז"ב ודו"ק ולפ"ז בעבד דניהו דהוה כשליח קבלה דהו"ל זכות אבל מ"מ אינו שליש רק מצד האדון וצריך קיום ומיושב קושית הפ"י אך לפ"ז יתעורר מזה שיהיה נ"מ בין טעמו דרבה לטעמו דרבא לענין ש"ק דלטעמו דרבה גם הש"ק צריך בפנ"ח דל"ש לומר דמצד שהוא שליש נאמן שכתבו לשמה וא"כ יקשה לימא א"ב בין רבא לרבה בזה איברא דבלא"ה קשה דיש נ"מ בין רבה לרבא בש"ק דהרי הר"ן כתב הטעם דש"ק ל"צ לומר בפנ"ח משום דכבר נגמר הדבר וכתב הפ"י דזה דוקא באם נימא דל"ח מה"ת לחשש לשמה ולזייף רק דשמא יבא הבעל ויערער ולכך כל שגמר ומגרש אין לחוש אבל לפירש"י דחששא גמורה לא שייך זאת וכתב הפ"י דכיון דנגמרו הגירושין במה"י עצמו ל"ח מידי דהוה אם היו מגרש הבעל בעצמו במדה"י דל"ח ע"ש ולפ"ז זהו לענין קיום שייך לומר דנגמרו הגירושין אבל לענין לשמה א"כ יש לחלק דבשלמא בבעל עצמו ל"ח שמא יערער כמו בבעל שמביא גיטו וכמ"ש התוס' בדף ב' ד"ה לפי משא"כ בשליח שייך לחוש וא"כ שוב יש לחלק בין רבה לרבא לענין ש"ק ומכ"ש לפמ"ש הפ"י שם בתוס' ד"ה לפי דבבעל עצמו שיילינן ליה ולא יערער וא"כ מכ"ש במגרש בעצמו את אשתו דליכא למיחש וא"כ שוב איכא נ"מ רבתא בין טעמו של רבה לרבא דלרבא משום קיום גם בשליח קבלה הרי נגמרו הגירושין תיכף ולא צריך לומר בפנ"ח כמו במגרש בעצמו במדה"י וצע"ג כעת ועיין בתוס' ב"מ י"ג ע"ב בד"ה הא קאמר להד"מ שכתבו דאם יטעון מזויף יהיה נאמן וע"ז האריכו לחלק בין כשטוען הלוה מזויף או כשאין לפנינו ע"ש ולא ביארו הדברים מה נ"מ בין כשהוא לפנינו או לא אבל לפמ"ש הר"ר אביגדור ז"ל א"ש בפשיטות דבאמת ליתומים ולקוחות לא טענינן כיון דאינו רק חשש דרבנן דמה"ת ל"ח למזייף אבל כשטוען הלוה מזויף אז חיישינן מן התורה וז"ב ועיין מלמ"ל פח"י מגזילה ואבידה ה"א.
טז והנה הרדב"ז הובא בגט פשוט סי' קכ"ה ס"ק ע"ט כתב ראיה דאף במקום קרוב ושיירות מצויות ג"כ חשוב מקום עיגון מהא דאמרו לתרווייהו בין לרבה ובין לרבא דמשום עיגונא הקלו בה רבנן הרי דאף לרבה כל ממדינה למדינה אפילו באותה מדינה ולהרשב"ג אפילו מהגמוניא להגמוניא צריך שיאמר בפ"נ ובפנ"ח ומשום עיגונא סגי בהכי אלמא דאף במקום קרוב שייך למיחש משום עגונה וגדולה מזו דעת ר"ת דבזה"ז בכ"מ צריך לומר בפ"נ ובפנ"ח דניידי כבני מחוזא וכתב הג"פ לדחות דכל מה דמצריך בפנ"ח הוא משום דאין עדים מצויין לקיימו וא"כ אם נחמור דלא חשיב מקום עיגון א"כ שוב הוה עדים מצויים לקיימו ושוב א"צ שיאמר בפנ"ח ובבית מאיר שם סעיף ו' דחה דברי הג"פ ואני מוסיף דאכתי קשה לרבה דס"ל משום לשמה דלדידיה אף שיש עדים על הקיום מ"מ צ"ל בפנ"ח משום לשמה וא"כ קשה קושיתו והרדב"ז ביאר בהדיא דעיקר קושיתו לרבה ע"ש והב"מ נדחק ג"כ בזה ולפענ"ד יש ליישב קושית הרדב"ז בפשיטות דבאמת מה"ת א"צ לומר בפנ"ח בין לרבה ובין לרבא ורבנן הוא דאצריך וא"כ הם אמרו והם אמרו דלא נחמיר במקום עיגון וא"כ כל שהאמינו לשליח ל"ש לומר דבמקום שאין עיגון לא האמינו דא"כ נתן דבריו לשיעורים וגם ממנ"פ אם נתנו נאמנות להשליח למה במקום שאין עיגון לא יאמינו לו ממנ"פ אם האמינו להשליח מה הפסיד אותו השליח שממקום קרוב לא יאמינו לו ובזה מדוקדק לשון חז"ל שאמרו משום עיגונא אקילו רבנן ולא אמרו במקום עיגון משום דמקום עיגון משמע שהיא כעת מקום עיגון בזה היא דהקלו אבל חז"ל האמינו בכל מקום דמשום עיגונא הקילו וא"כ בכ"מ האמינו להשליח ובפרט כיון דהחשש אינו רק דרבנן בדרבנן המנוהו וכל שהאמינו שוב נשאר על ד"ת ונמצא נאמן בכל מקום וז"ב ורק מה שהאמינו היה בשביל עגונא ובלא"ה יש לומר דבר חדש דהנה הב"ש סי' קמ"ב הקשה לשיטת רבינו אביגדור א"כ למה באתי הבעל ומערער האמינו להשליח והא בזה הוה הקיום דאורייתא וכבר כתבתי בזה לעיל וכעת נראה דהנה במה דאמרו ורבנן הוא דאצריך כתבו הקדמונים דתקנה שהוא על כל העולם ובעולם יש מיעוט ג"כ א"כ חיישינן ותקנו תקנה כוללת אף להמיעוט וכן לפמ"ש הפ"י דרבנן אצריך משום דהוה סמוך מיעוטא לחזקה ולפ"ז הרי נודע מ"ש התוס' בבכורות דף כ' ד"ה ואבע"א דכל שאנו דנין על אדם זה שהוא רשע לא שייך סמוך מיעוטא לחזקה דבשביל זה לא נחזיק אדם בחזקת רשע ע"ש וביאור הדברים הוא לפע"ד דבאמת תקנה של כל העולם ובעולם יש מיעוט ג"כ ל"ש לומר דלא מחזקינן אינש ברשע דהא יש רשעים בעולם אבל על אדם פרטי ל"ש להחזיקו ברשע וכמ"ש התוס' בשבועות דף מ"ו והש"ך בחו"מ סי' קל"ו ולכך ניהו דתקנו רבנן לעשר אבל מ"מ לא שייך סמוך מיעוטא לחזקה ולחוש מה"ת שלא עישר שא"כ גם על הפרט אנו דנים דאסור מה"ת ולפ"ז כאן בשלמא מה דתקנו שיאמר השליח בפ"נ הוא בשביל חשש מיעוטא שיש על כל העולם אבל כל שבא השליח ואמר בפנ"ח א"כ הוא מעיד על אנשים פרטים איך שייך לומר דלא נאמין ולחוש למיעוטא הא על אדם פרטי לא חיישינן להחזיק אותם ברשעים ולפ"ז כיון דכבר תקנו חז"ל שיאמר בפנ"ח וא"כ הוצרכו להאמין דאל"כ שוב לא הועילו בתקנתם כל שלא נאמין לו אף במקום עיגון וא"כ כיון דבמקום עיגון הוצרכו להאמין א"כ אף שלא במקום עגון נאמן כיון דמעיד על פרטים ועל הפרט לא מחזקינן באינו גמיר או רשע שמזייף וא"כ שוב נאמן ומעתה גם כשבא הבעל ויערער אינו נאמן ובאמת על הפרט לא דנין ובודאי לא רשיעי הב"ד והשליח שיזייפו רק דמ"מ לגבי עצמו לא אזלינן בתר רובא בד"מ אבל בגט דהוא איסור שפיר אזלינן בתר רובא וז"ב כשמש ודוק היטב כי הוא נעים ונחמד ת"ל. ובקושית הפ"י הנ"ל דבעבד דזכות הוא לו והו"ל כש"ק ולמה צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ לפע"ד נראה כעת דבר חדש דהנה בטעם דש"ק א"צ שיאמר בפנ"ח משום דלא יבא הבעל לערער כל שמגרשה תיכף וער"ן ופ"י וביאור הדבר דהרי בגיטין תכ"ד לאו כדיבור דמי ביאר הר"ן בנדרים דף פ"ז כיון דחמירי כולי האי אדם עושה אותו בהסכמה גמורה ולפ"ז בש"ק דא"י לחזור בו א"כ עושה אותו בהסכמה גמורה ול"ח שמא יבא לערער בשקר אבל שליח הולכה דיכול לחזור בו שוב גם הוא לא הסכים בלבו כ"כ דסבר אי לא ארצה אח"כ אוכל לחזור כל עוד שלא בא לידה ושוב חיישינן שמא יבא ויערער בשקר ולפ"ז זהו בגירושין אבל שטר שחרור יוכל להיות דלא עשה בהסכמה גמורה ותדע דאטו בגט שחרור לא יוכל לחזור תכ"ד ושוב חיישינן שמא יבא לערער כנלפע"ד ודוק.
סימן ב
א נשאלתי במעשה שאירע בוויניק סמוך ללבוב ששחטו שם שלש בהמות ובאחת מהבהמות נמצא מחט בריאה לאחר שהדיחו אותה ונתערבו הבהמות ולא נודע באיזה בהמה היה הטריפות והי' שם הפסד מרובה כי בכפר קשה למכור על טריפות והטריפות בזול מאד והנה לפע"ד הדבר ברור דכשר דהרי בטל ברוב בהמות הכשירות וא"ל דהו"ל קבוע דז"א בספק טריפות דהרי המחט נמצא אח"כ אף אם נימא דלא כיש"ש דמכשיר בנמצא לאחר שהדיחוה במים מ"מ עכ"פ אינו ודאי טריפה א"כ לא ניכר הקביעות ואף דשיטת הב"ח דאף בלא ניכר הקביעות של איסור ג"כ טרפה היינו דוקא ביש חניות מיוחדים ובכל חנות היה בהמה ואח"כ נודע שהאחת מהבהמות טריפה ולא נודע מאיזה חנות שפיר יש לומר דהו"ל קבוע אבל אם בחנות אחת נמצא ריאה אחת טריפה ולא נודע איזה בהמה לא מקרי קבוע אף להב"ח וא"כ מכ"ש דאינו רק ספק טריפה דפשיטא דל"ש בזה קביעות לכ"ע ובטל ברוב ובאמת בגוף דברי הב"ח חולק הפר"ח ודעתו דכל שלא נקבע וניכר האיסור לא מקרי קבוע ובחידושי הארכתי בזה וכעת נראה לי ליישב דברי אא"ז הב"ח ז"ל מקושית הפר"ח ומקודם נבאר סברתו דהנה כל עיקר ענין קבוע דכל שנקבע האיסור או ההיתר במקומו גם המועט חשוב כמו הרוב ול"ש ביטול ברוב דלא שייך לבטל האיסור כל שהוא חשוב וניכר וכל שהוא קבוע הו"ל כניכר האיסור ולפ"ז גם כשלא ניכר האיסור באיזה מהחנות עכ"פ נקבע האיסור במקום אחד מהחניות שפיר לא בטל וז"ב לדעתי בסברתו ולפ"ז זהו דוקא כשנודע עכ"פ שהי' בודאי איסור כאן רק שלא נודע היכן האיסור מונח אבל כל שלא נודע האיסור כלל אם היה כאן איסור כלל לא שייך לומר דנקבע האיסור פה דהא אנו דנין מתחלה אם היה כאן התחלה לאיסור כלל ובזה מיושב גם כן ממה דמביא מהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דמותר בכל הנשים מן התורה רק משום קנסא אסור וכמ"ש התוס' ולא אמרינן דהו"ל קבוע ולפמ"ש א"ש דשם לא נודע כלל אם קידש כלל ולכך לא היה כאן קביעות כלל ובזה ממילא מיושב ראיית הפר"ח מנחל איתן שכתב הר"ש מקינון דל"ש לאסור דלא ניכר האיסור כלל מעולם וראיתי להפרמ"ג בסי' ק"י שם בס"ק י"ד בשפ"ד שהקשה על ראיה זו דשם מהראוי שיהיה מדאורייתא קביעות דהרי מבואר כל שיש אדם אחד שיודע מהקביעות אף שהלוקח א"י מקרי קבוע הניכר וא"כ כאן השליח יודע אם הוא חי ואם הוא מת האשה יודעת ומקרי קבוע הניכר ואני תמה עליו דמלבד דמה דפשיטא ליה דבכה"ג שאחד יודע מקרי קבוע לא נודע מאין יצא לו זאת ומה שציין פר"ח י"ג ופר"ת ו' והיא מהמשמרת לא ידעתי שם שום משמעות לזה ובאמת שמצאתי בכר"ו ס"ק י"ב שחידש כן מדעתא דנפשיה אבל אין הדבר ברור כ"כ ומיהו גם לשיטתו ל"ק דשם אנן לא ידעינן כלל אם קידש וא"כ יש לדון דגם השליח א"י ומכ"ש האשה שלא נודע כלל אם קידש ול"ש כאן קביעות כלל ועכרו"פ שהאריך בס"ק י"א ג"כ בדברי הב"ח האלו ולפמ"ש יש לבנות ולסתור ואכ"מ כעת ועכ"פ יהי' איך שיהיה כל שיש ספק אם התחיל כלל קביעות האיסור ל"ש קביעות אף לשיטת הב"ח ומכ"ש בזה דהספק הוא על חנות אחת פשיטא דבטל ברוב ול"מ קבוע כלל כנלפע"ד. וראיתי לשאירי הגאון בעל חוות דעת ס"ק ו' שחולק ג"כ על הכרו"פ ואף דראייתו מנזיר אינו ראיה וכמ"ש מ"מ הדבר נכון בעצמותו ומ"ש שם בח"ד לחלוק על הר"ש מקינון במה שהקשה דיאסר כל העולם בזריעה משום חשש נחל איתן והקשה הח"ד דמשמע מדברי הר"ש דבקרקע בקרקע שייך ביטול דלכך כל דלא מקרי קבוע בטול ברוב ותמה ע"ז דבקרקע בקרקע לא שייך ביטול והביא ראיה דא"כ שדה שאבד בה קבר דמטמא מדאורייתא כמבואר באהלות אמאי מטמא ניזיל בתר רובא ולפע"ד נראה אף דספק טומאה ברה"י טמא כל שיש רוב טהור (כמ"ש בחידושי ליו"ד סי' שע"ד ע"ש) ובלא"ה נראה כיון דנאבד שם קבר הו"ל קבוע מיהו הא לא ניכר הקביעות ולשיטת החולקים דס"ל דבאינו ניכר ל"ש קבוע קשה ומ"ש ראיה מגיטין דף נ"ד ע"ב גבי נטיעה של ערלה שנתערבה בשאר נטיעות שכתב רש"י דכ"ז שהוא מחובר לא בטילה ומזה הביא ראיה דאם מחובר לקרקע לא בטל ברוב מכ"ש גוף הקרקע בעצמו ע"ש במחכ"ת אגב חורפי' ושיטפי' כתב כן ולדבריו היאך אמרו בסוטה ילדה שסיבכה בזקינה בטלה וכל משניות של ערלה מלאים דאף במחובר בטל והתם הדבר פשוט דלכך לא בטל דבעינן מאתים בערלה במין במינו וכ"ז שהוא מחובר היאך שייך שבטל הא בעינן שיהי' מאתים כנגדו והרי כאן נטיעה של ערלה בתוכו וצריך מאתים כנגדו ומי יודע אם יש בכל יניקה מאתים כנגדו ולכך עיקר הביטול בא כשתלשו מן האילן ובכל פירי יש מאתים כנגדו וכ"ז שהוא במחובר לא שייך ביטול דהיניקה מוסיף והולך והוה כניכר האיסור ולכך בעי הביטול כשהוא תלוש אבל פשיטא דגם קרקע בקרקע שייך ביטול וראיה מהא דכתב הב"י סי' תרפ"ח דעיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה אזלינן בתר רוב עיירות דעלמא והשעה"מ באמת הקשה בפ"א ממגילה דנימא דהו"ל קבוע ע"ש שהביא דברי הרב מקראי קדש ע"ש ואף שחילוקו לא הבינותי וצ"ע מ"מ עכ"פ מבואר דשייך ביטול ובאמת שבדרך תמים בהגהות על הרי"ף (שלא נדפסו ברי"ף במגילה שם) האריך בזה והארכתי בדבריו בחידושי לסי' ק"י שם בדיני קבוע וע"כ דבריו תמוהים ודברי הר"ש נכונים מאוד.
ב שוב אחר זמן רב מצאתי במס' תרומות פ"ט משנה ה' גבי לגינה של תרומה ע"ש בתוס' יו"ט שהביא בשם התוספתא דאין קרקע בטלה בק"א ומטעם דדוקא בתלוש שייך ביטול שראוי להתערב ומשם ראיה למ"ש ודוק היטב דדוקא לפי שלא נתערב הא בלא"ה היה בטל אף בקרקע. שוב אחר זמן רב בלמדי בקידושין דף ע"ג לענין שתוקי דאמרינן מאי אמרת דלמא אזלא היא לגבייהו הו"ל קבוע ראיתי במקנה שם שעמד בזה על דברי הרשב"א שכתב דמה"ת הו"ל רוב כיון דלא ידעינן מי הלך אצל מי ואף כשהלכה הוא אצלם הו"ל מחצה למחצה וא"כ הו"ל רובא להכשיר וע"ז האריך המקנה לתמוה דכיון דיש להסתפק בא' קבוע הו"ל כמו אלף קבועים והו"ל פלגא ולא הו"ל רק ספק שמא נתעברה מהקבוע וכתב דתלוי בפלוגתא הנ"ל אם קבוע שאינו ניכר הו"ל קבוע ולפמ"ש אף לשיטת הב"ח דקבוע שאינו ניכר הו"ל קבוע היינו כל שנודע עכ"פ שנקבע איסור אבל שאינו ניכר מקומו היכן משא"כ כאן דניהו דיש פסול בעולם אבל לענין האשה שאנו דנין הו"ל ספק אם הלכה כלל לאותו פסול מהכ"ת ניזיל בתר קבוע הפסול ולא נלך אחר הרוב ובלא"ה כיון דרוב הם כשרים והם ג"כ קבועים במקומם מה"ת ניזיל בתר קבוע דבפסול לגבי רוב הכשרים והקבועים וא"ל דלא נודע אם הכשרים נקבעו במקומם או הלכו אצלה כמו כן יש לספק בהפסול אם נקבע ומה"ת דלא ניזיל בתר רוב ובלא"ה יש לומר דבאמת צריך להבין הא דאמר הש"ס אי אזלו אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש והא אמרינן בנזיר דף י"ב וכ"ת ה"נ נייד אימר בשוקא אשכח וקדיש התם הדרא לניחותא וא"כ גם כאן קשה כיון דהדרא לניחותא והו"ל קבוע א"כ אמאי אזלינן בתר רוב והא הו"ל קבוע כיון דהדרא לניחותא והנראה בזה דהנה הש"ך בסי' ק"י ס"ק ל"ז כתב דכל שנתפזר הקביעות ממקומו אף שחזרו ובאו יחד למקום אחד כל שנעקרו מקביעות הראשון שוב אין לו דין קבוע דקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ע"ש ובאמת שדבריו תמוהים מהא דאמרו בנזיר התם הדרא לניחותא וכבר תמה בזה ש"ב בדגול מרבבה שם ומ"ש לחלק בין קבוע דאורייתא לדרבנן סתר הוא בעצמו דבנזיר ג"כ אינו רק קבוע דרבנן וכמ"ש התוס' בנזיר שם אבל לפע"ד נראה דהדבר פשוט דע"כ לא כתב הש"ך רק כשראינו שנתפזרו ונעקרו מקביעות הראשון דאז שפיר יש לומר דכל שבטל שם קבוע אינו נקרא שוב קבוע דאין לך בו אלא חידושו אבל בנזיר שם דאמרינן התם דאשה לא ניידא ופירש"י דכל כבודה בת מלך פנימה וא"כ עכ"פ לא ראינו הפיזור לפנינו ואף דיש לחוש שמא בשוקא אשכח שוב מועיל מה דהדרא לניחותא דיותר ראוי לתלות בקבוע וקבוע כמע"מ והרי לא ראינו הפיזור רק משום חשש שמא בשוקא אשכח וע"ז מועיל שוב מה דהדרא לניחותא וז"ב כשמש ולפ"ז כאן שפיר אמרינן דאם נחוש שמא אזלו אינהו לגבה ושפיר אמרינן דלענין החשש שמא הלכו הפסולים אצלה שוב אמרינן דמרובא פריש וא"ל דהדרא לניחותא דהרי ע"כ אתה צריך לחוש שמא נפזר מהקביעות דאל"כ היאך בא הפסול אצלה ומעתה שפיר אמרינן מאי אמרת דלמא אזלה היא לגבייהו ה"ל קבוע ול"ש לומר כיון דיש קבוע במקומו דז"א דלענין זה שוב מועיל מה דהדרא לניחותא וא"כ גם היא מקריא קבוע ומה"ת ניזיל בתר קביעות של הבועל הפסול ניזיל בתר רוב וא"ל דכל שאתה חושש אחר פיזור הקביעות שוב ל"מ הדרא לניחותא וכמ"ש דז"א דדוקא שם דמהראוי לילך בתר קביעות שלה דאשה לא נייד רק דאתה רוצה להקל דאימר בשוקא אשכח ע"ז מועיל הדרא לניחותא אבל כאן דאם ניזיל בתר קביעות שלה הוא מותר מצד דכל דפריש מרובא פריש ניהו דיש לחוש שמא אזלה היא לגבייהו ע"ז שוב שייך לומר דהדרא לניחותא וז"ב מאוד. ובלא"ה י"ל כיון דקי"ל כר"ג דאשה בודקת ומזנה ואף ברוב פסולים ועיין בכתובות דף י"ג ובתוס' ד"ה השבתנו א"כ עכ"פ לענין דניחוש לפסול הקבוע פשיטא דמועיל חזקת אשה בודקת ומזנה ובזה ל"ק ג"כ מה שהאריך המקנה שם דאמאי יהיה מותר שתוקי באשה הא בזה הו"ל ספיקא דאורייתא דשמא אזלא לגבי בועל הפסול ע"ש ולפמ"ש א"ש ודוק.
ג שוב ראיתי בכתובות ט"ו בתוס' ד"ה דלמא שהקשו כעין קושיתי שהקשיתי למעלה דהדרא לניחותא ולפמ"ש לעיל נתיישב קושית התוס' שם ג"כ כיון דשם באמת ג"כ יותר מסתבר לומר דהבועל אזל לגבה כמ"ש הטור סי' ו' ורק דנרצה לומר דלמא אזלה היא לגבייהו שוב ל"ש בזה דהדרא לניחותא וכמ"ש ויש ליישב בזה הגירסא דמה איכא שמחק רש"י ועיין בשיטה מקובצת שם ודוק ועיין בשו"ת מהרי"ט חלק אהע"ז סי' י"ז מ"ש בענין קבוע ולא נפניתי לעיין בו.
ד ואגב אומר מה ששאלני הרב החריף מוה' חיים צבי מק"ק יאניב וכעת הוא אב"ד שם במ"ש התוס' דנזיר שם ד"ה אמר להקשות וא"ת ולהוי איסורא דאורייתא דהו"ל קבוע וע"ז הקשה דהרי התו' בכתובות שם הקשו דנימא דהדרא לניחותא וכתבו דשם בעת שבא על האשה הדרא לניחותא אבל כאן הבועל פירש והו"ל נייד ולפ"ז כאן ג"כ הו"ל נייד דכ"ע שישאו נשים הו"ל הוא נייד וגם היא ניידא א"כ לכך מותר לשאת נשים והשבתי לו דכפי הנראה הבין בכוונת התוס' שהתוס' סובבים על ראשית דברי התוס' שהקשו דכ"ע יאסרו לשאת נשים וע"ז תירצו דאינו רק קנסא דאזלינן בתר רובא וע"ז הקשו דהא ה"ל קבוע אבל באמת כוונת התו' על מ"ש דאינו רק קנסא בעלמא ולא חיישינן דלמא מקרובות משום דאיכא רובא וע"ז הקשו דבקרובות יש חשש תורה דהו"ל קבוע דבעת שבא על אותה אשה הקרובה שלה הדרא לניחותא וע"ז שפיר כתבו דהו"ל קבוע שאינו ניכר ודוק. והנה המ"א סי' רצ"ח ס"ק י"ג הקשה דהא הו"ל קבוע וכתב דהאור מקרי פירש ואמרתי בזה דלכאורה הן הן דברי המרדכי בפ"ק דחולין דהדיבור חשוב כפירש והראוני שהמחצית השקל הרגיש בזה וזכורני שכתבתי בזה באיזה מקום ולא ידעתי מקומו. והנה אחד מהתלמידי' שאל דל"ש כלל קבוע גבי דיינים לפמ"ש התומים דל"ש אין הולכין בממון אחר הרוב לענין דיינים משום דלפי דברי הרוב ליכא כלל המיעוט בעולם דל"ד לשאר רוב דאף הרוב דלרודיא אינו מכחיש שיש מיעוט בעולם אבל כאן הרוב מכחיש שאין כלל מיעוט בעולם וע"ז שאל דא"כ אין כאן קביעות כלל דלפי דברי הרוב נתבטל הקביעות לגמרי ולפע"ד דזה באמת תירוצו של המרדכי דמצד הישיבה של הדיינים ל"ש למיזל לא בתר רוב ולא בקבוע כי כ"ז שלא הגידו דעתם לא מועיל קביעות ולא רוב ולא נודע עוד אם הם רובא כלם רק בעת שהגידו דעתם והכריעו שנים על האחד ואז בטל הקביעות שהרי הדיבור פירש ואינו שייך לקביעות שלהם דגופם נקבע כאן אבל הדיבור וחוות דעתם מקרי פירש וז"ב לפענ"ד ול"ד לשאר קביעות שאנו דנין על גופם אבל כאן אין אנו דנין על גופם רק על חוות דעתם ודו"ק ולפ"ז כאן לענין אור ל"ש לומר דהו"ל כפירש דאנו דנין על קביעותם שהם ישראלים ועכו"ם ויוכל להיות האור מהקביעות של עכו"ם כמו מישראל ומה בכך שהאור פירש הא אנו יודעים מאיזה מקום פירש ושם נקבעו ישראלים ועכו"ם ובזה מיושב היטב הא דאמר ר' יוסי בברכות דף נ"ג דאף ברוב ישראל יש מיעוט דלגמר ומיעוט דכשפים ושאל אחד מהתלמידים בשנת תרי"ב בחורף דהא יש מיעוט דעכו"ם ולפמ"ש י"ל דבאמת ל"ש רוב כלל דהא יש קבוע אך מה דל"ח קבוע לפי דגוף הגוים אינו אוסר רק שיש חשש שמסיבתם לע"ז וא"כ הו"ל קבוע שאינו ניכר ולפ"ז עכ"פ ל"ש לצרף המיעוט עם מיעוט דכשפים דאינו מענין אחד וכמ"ש בתשובה לענין סמוך מיעוטא לחזקה ודוק היטב.
ה ודרך אגב אכתוב מה שראיתי פה טריסקאוויטץ בשנת תרי"ב ר"ח תמוז ה' קרח בירושלמי ריש פרק שני דמס' דמאי ר"א סבר מימר רוב ארץ ישראל נתונה ביד גוים וכו' ואפילו יסבור ר"א כר"י דרוב א"י נתונה ביד ישראל ר"א חשש למיעוט כהדא סדקייא שמסתפקת יום אחד מן האיסור נעשה אותו יום הוכיח לכל ימים ר"י בעי מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו אימר מעמון ומואב הוא ונעשה אותו הגר הוכיח לכל הגרים וכו' ולפע"ד תמוה מאד דהרי מבואר בסי' קי"ד סעיף יו"ד בהג"ה דאם ידוע שעכו"ם אחד יש בעיר שאינו מערב יין אף ששאר עכו"ם דרכן לערב בו יין מותר ליקח מכולם כ"ז שלא ידוע שבודאי ערבו בו דתלינן לקולא שמא לא עירב בזו וכן כל כיוצא בזה באיסורי דרבנן ואם ידוע שמקצת בודאי נותנין יין וכו' אזלינן בתר רובא אבל אסור לקנות מהם בבתיהם ע"ש ועיין בש"ך שם ולפ"ז כאן קשה דאף דחש ר"א למיעוט מ"מ קבוע בודאי אין כאן דכל שא"י אם לקחו מישראל מותר ליקח אפילו מבתיהם דהוה כמו שא"י אם דרכן לערב דאף בבתיהם מותר לערב וכמ"ש הש"ך שם ס"ק ח"י דמותר ליקח מכולן אפילו בבתיהם דגם דמאי אינו רק דרבנן ושרי וביותר תימה דמה מדמה להדא סדקייא שהיא מסתפקת יום אחד מן האיסור שנעשה אותו יום הוכיח לכל הימים דשאני התם דשם כיון שבאותו יום נודע שנסתפק מן האיסור הו"ל כל הימים קבועים ועיין מ"א סי' שד"מ ס"ק א' דאף דרוב ימים חול מ"מ הו"ל קבועים ובתשובה תמהתי עליו מנדה דף נ"ז ע"ב מ"מ לדברי המ"א הו"ל גם כאן קבוע וא"ל דשאני התם דיום השבת הו"ל קבוע בעצם משא"כ כאן דהיום אינו אסור רק דבאותו יום מסתפקין מן האיסור דז"א דסוף סוף כיון דאותו יום ידענו שמן האיסור מסתפקין הו"ל כל הימים בספק דשמא נשאר להם מן האיסור והו"ל קבוע ומה ענינו למיעוט ואף אם נדחוק דר"א חשש שמא לקחו מיד ישראל וכגון שידענו שאחד מן הגוים לקח מן הקבוע עדיין צ"ע דא"כ מה פריך ר"י מגר שבא להתגייר דניחוש לעמון ומואב דשם פשיטא דאזלינן בתר רובא. והנה לפמ"ש הפרמ"ג בסי' ס"ב דבב"נ לא גלתה התורה דאזלינן בתר רובא א"כ לכאורה יקשה אף לדידן דגבי גר נחוש דלמא מעמון ומואב הוא ולא אזלינן בבני נח בתר הרוב וא"ל כיון שבא להתגייר ובישראל אזלינן בתר הרוב דז"א דאנן דנין אם התחיל הגירות כלל דלמא מעמון ומואב הוא אך באמת ז"א דהרי אמרו בברכות כ"ז ובכמה מקומות דל"ח לעמון ומואב דסנחרב בלבל את כל האומות וכל דפריש מרובא פריש וקשה ג"כ כהנ"ל אבל ז"א דהרי עיקר הנ"מ הוא אם גירותן גירות ויש להם דין ישראל ולענין דיני ישראל אזלינן בתר רוב ורובא לאו מעמון ומואב נינהו ואף דבשו"ת נו"ב מהד"ת חלק או"ח נמצא סברא זו לענין מילת בני קטורה דמקשה הש"א דניזול בתר רובא דעלמא וכתב הוא דבעכו"ם לא אזלינן בתר רובא אבל ל"ד לנ"ד דשם מצות מילה נאמרה לבני קטורה אף שאינם ישראל מ"מ בני אברהם הם וא"כ כל שגם כעת לאחר המילה אינם מקבלים דת ישראלית רק שנתחייבו במילה בזה שפיר כתב דאזלינן בתר רובא משא"כ כאן דאנו דנין על ענין גירות וכל שנ"מ לדת יהדות בזה אזלינן בתר רובא ודו"ק היטב אך גוף דברי הירושלמי צ"ע. שוב ראיתי דיש ליישב קצת דברי הירושלמי דאדרבא ר"א חש לה לקולא לומר שהוא דמאי דאם מעכו"ם הוא הוא ודאי וא"כ הו"ל ספק של תורה אבל ז"א דא"כ בודאי תמוה מה"ת לחוש לקולא דשל ישראל הוא נגד רוב וקבוע וגם ראייתו מדסקייא בודאי תמוה וצע"ג.
ו והנה שאלני המופלג מוה' יצחק ני' היילפרין מקאזליב בהרב המנוח אבד"ק קאזליב דמ"פ הש"ס בסוגיא דניפול מהי' העיר הקרובה אל הנחל וליזל בתר רובא דעלמא ואמאי לא נימא קבוע כמחצה על מחצה והשבתי דבעיירות לא שייך קבוע כיון דלא פריש מן הקבוע כמ"ש המ"ק הובא בשעה"מ הלכות מגלה פ"ק הי"א אמנם לדברי הר"ש דהקשה מנחל איתן ומשמע דאזלינן בתר קבוע אף בזה יקשה ועיין שעה"מ שם מיהו ל"ק דא"כ גם בתר קורבא לא שייך למיזל דקבוע הו"ל כמחצה על מחצה אמנם יש לומר דקבוע אינו מעלה רק דלא ניזיל בתר רוב אבל בתר קורבה מהראוי ליזיל דהו"ל קבוע הניכר יותר דמסתמא העיר הקרובה משם בא. וראיתי בכו"פ סי' ק"י ס"ק ז' שכתב להוכיח דלא אזלינן בתר קורבא אף בקבוע ומטעם כיון דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וא"כ השתא רוב דוחה קורבה מכ"ש קבוע דדוחה הרוב דדוחה ג"כ קבוע וא"כ שפיר הקשו בש"ס דנימא דהוה רובא ול"ל דהוה קורבא דהא כל דנימא מחמת קבוע שוב דוחה גם הקורבא אמנם אכתי קשה דדברי הכו"פ הם לפי האמת דרובא עדיף מקורבא אבל להס"ד דהש"ס מקשה דכתיב בתורה דאזלינן בתר קורבא ולא אזלינן בתר רוב משום דקורבא עדיף א"כ יש לומר דבאמת לכך אזלינן בתר קורבא משום דקבוע והקורבא אינו מגרע כח הקביעות ובאמת במקום דליתא קביעות רובא עדיף מקורבא אבל במקום דיש קביעות ונעשה עכ"פ מחצה על מחצה ובכה"ג שוב מעלת הקורבא עדיף. אמנם אחר העיון נתיישבתי דמעיקרא אין כאן קושיא דע"כ לא פלפלו המ"ק והשעה"מ אי אזלינן בתר רוב בקבוע דעיירות רק במקום שאנו דנין על העיירות בעצמותם כמו שם במגלה או בנחל איתן אבל כאן אנו דנין על האיש ההרוג אם הוא מאותה העיר הקרובה או לא ומה ענינו הקביעות של עיירות לאנשים הנדים והולכים וז"ב מאד ושפיר פריך הש"ס וז"פ אך בגוף דברי הכו"פ שחידש דלא שייך למיזל בתר קורבא מהא דאמרו דאומר לשליח צא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשים שבעולם יקשה אמאי לא ניזיל בתר קורבא דהיינו בעיר ששוכן בה השליח הוא דבר תימה לפע"ד דנראה דע"כ לא שייך ענין קורבא רק בדבר שע"י הקורבא מוכח שהוא משם וכל הני דחשיב דמסתבר לתלות בקורבא שמשם יצא הדבר אבל במשלח לקדש לו אשה לא מסתבר כלל שבשביל שקרובה להשליח דהיינו בעיר ששוכן בה שם יהיה האשה אשר הוכיח ד' להמשלח ודלמא אותן אנשים אינם זווגו והזווג הוא מרובא דעלמא ואיך שייך בזה קורבה דרך כלל דבר שאינו תלוי בקורבא לא מסתבר לתלות בקורבא והרי הדבר תלוי ברצון המשלח והשליח איזה אשה יבחר לו ול"ש בזה ענין קורבא כנראה לפע"ד ברור ודו"ק.
ז והנה השעה"מ שם הקשה בהא דאמרו ע"ז דף מ"ם ע"ב ריש כה"צ במקומו של ר"מ היו עובדין פ"א בשנה ואמאי לא נימא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ולפמ"ש למעלה לק"מ דאטו אנו דנין על העיר אנו דנין על האנשים שעבדו שם לצלמים וא"כ ל"ש בזה קבוע ודו"ק ובגוף קושית השעה"מ בשם מ"ק דאמאי לא ניזיל בתר קבוע ולא נקרא בי"ד בעיירות המסופקות וכ"כ חלוקו של המ"ק והשעה"מ הקשה מדברי הר"ש לענין נחל איתן ולפע"ד לק"מ דבאמת ענין קבוע אינו רק שמבטל מעלת הרוב ואומר דגם המיעוט נחשב כהרוב והוה כמע"מ ולפ"ז בשלמא בנחל איתן שייך לאסור עכ"פ מספק דל"ש למיזל בתר רובא דהא גם המיעוט נקבע אבל לענין עיירות המסופקות לא שייך לומר קבוע דעכ"פ בי"ד מוכרח לקרות דגם זה עכ"פ מידי ספק לא יצא וא"כ שוב היאך נימא דהוה כמע"מ ויקרא ג"כ בט"ו הא לא הוה רק ספק וכבר קרא בי"ד מספק וזה הספק יש לו מעלה דגם הרוב בעלמא הוא כן וא"כ לא הוה ספק השקול ובכה"ג ספק דרבנן להקל ועיין באו"ח סי' תרפ"ח ובמלמ"ל פ"א ממגילה.
ח והנה בשנת תרי"ג אדר שני אור ליום ד' ויקרא למדתי סוגיא דתשע צבורין והנה הפ"י הקשה דאמאי בפירש ואתא עכבר ושקיל אזלינן בתר רוב הא קי"ל דיבש ביבש בחמץ בפסח הו"ל דשיל"מ ולא בטל והשתא ברובא דליתא קמן מחמרינן ולא אזלינן בתר רוב מכ"ש ברובא דאיתא קמן דלא אזלינן בתר רוב ע"ש שהאריך ולפע"ד נראה דהנה הר"ן בפרק א"צ נסתפק בלוקח ביצים מן העכו"ם ביו"ט אי אזלינן בתר רוב כיון דהוה דבר שיל"מ וכתב דאפשר דהתם שאני דאתחזיק אסורא ע"ש והמלמ"ל בפ"ז ממעילה ה"ו החזיק בזה החילוק דכל דלא אתחזיק איסורא אזלינן בתר רוב אף בדבר שיל"מ ולפ"ז נראה לפע"ד דבר ברור דבקבוע דהוה כמע"מ ורק דכשפירש אזלינן בתר רוב א"כ עכ"פ לא אתחזיק איסורא דהרי קבוע כמע"מ והוה כספק ולא איתחזיק לא איסור ולא היתר ומועיל דבר שיל"מ ושאני יבש ביבש דאיתחזק איסור שנתערב בו איסור א"כ בדשיל"מ לא מועיל הרוב אבל בקבוע הוה כלא איתחזיק ואף אם נימא דהוה כאיתחזיק איסור והיתר עכ"פ כיון שיש רוב היתר מה"ת לומר דמהקביעות האיסור הוא נימא דמהרוב הקביעות של היתר הוא וכעין מ"ש הט"ז סי' ק"א ס"ק ט"ו דכל שיש לפנינו שני קביעות מהראוי יותר לומר דבחלק הקביעות של הרוב הוא ע"ש ומכ"ש כאן דעכ"פ הרוב נקבע היתר דודאי מהראוי לתלות ברוב וז"ב מאד.
ט ובזה מיושב היטב מה שהקשה בצל"ח בפסחים דף ז' בהא דפריך כי לא רבתה מצה נמי ניזיל בתר בתרא והקשה הא הך דאזלינן בתר בתרא לא עדיף מרובא והרי חמץ הוה דבר שיל"מ דלא אזלינן בתר רובא ולפמ"ש א"ש דכל דלא אתחזיק איסורא אף בדבר שיל"מ אזלינן בתר רוב ולא עוד דלפענ"ד נראה דכל דאזלינן בתר בתרא היינו מה שנשתמש באותו תיבה או באותו מקום באחרונה א"כ הוה כאיקבע ואיתחזק היתרא דהרי אנו דנין על אותו תשמיש שהשתמשו באותו מקום ובכה"ג ודאי איתחזיק היתרא מקרי כנלפע"ד ועיין במרדכי סוף חולין שכתב דכל דבר שאינו בע"ח כ"מ שמונח הוא מקום קביעתו ע"ש וניהו דמ"מ כל שלא ראינו שפירש ופירש אזלינן בתר רובא כמ"ש המלמ"ל פ"ד ממ"ע ה"ט והרי זה מבואר דבמצוי אזלינן בהר רובא כל זה שפירש מהקביעות אבל אם נמצא במקום שנקבע פשיטא דמקרי קבוע והו"ל כאתחזיק היתירא וז"ב מאד מאד. ומה שתמה הצל"ח על המג"א שכתב בסי' תקי"ג ס"ק י"ג בעכו"ם שמביא ביצים דלא אזלינן בתר רובא וע"ז תמה דלמה לא יועיל כיון דפירש ניזיל בתר רובא כמו דאזלינן בתר רובא בכל דברים החשובים ע"ש אני תמה מאד דבאמת הר"ן נסתפק בזה כל דלא אתחזיק איסורא אבל מ"מ אנן לא קי"ל כהר"ן ובדשיל"מ לא אזלינן בתר רוב כל דלא אתחזיק היתר כיון דנוכל לצאת מידי ספק אם נמתין עד למחר ועש"ך סי' ק"י ס"ק ל"ב ביו"ד שלאיכיל דשיל"מ עם כל הדברים חשובים שכתב דאזלינן בתר רובא וע"כ דדבר שיל"מ שאני ולא קי"ל כהר"ן בזה וכבר הארכתי בזה בתשובה אחת לענין דבר שיל"מ לקמן על דברת ספר סידורו של שבת בתשובה שפלפל בזה אי בדבר שיל"מ אזלינן בתר רובא ולא זכר דברי הר"ן והמלמ"ל וכל ראיות שהביא דחיתי שם ואכ"מ ועיין פרמ"ג בש"ך שם שהרגיש קצת בדברי הר"ן הנ"ל ע"ש וע"כ דברי המג"א נכונים ומ"ש הצל"ח ראיה דבדבר שיל"מ ג"כ אזלינן בתר רובא מתשע צבורין והיא קושית הכו"פ כבר כתבתי דבקבוע דאורייתא ודאי אזלינן בתר רובא וכמ"ש ודוק היטב. ומדי דברי בסוגיא דפסחים דף ז' במה דפריך כי לא רבתה מצה נמי ניזיל בתר בתרא והצל"ח חשב מדעתא דנפשיה דהך דאזלינן בתר בתרא לא הוה רק כמו רובא וע"כ הקשה דהו"ל דבר שיל"מ באמת המעיין בסוגיא דב"מ דף כ"ו ובקדמונים ימצא שם מחלוקת בזה וכפי הנראה מרש"י ותוס' הך חזקה דכיבוד הוה חזקה גמורה שאפילו מיעוט לא נמצא לבתר כיבוד אבל הריטב"א ביאר שם שכיבוד אינו רק ראיה דלפניו היה מיעוט ומהראוי ליזיל בתר בתרא דהוא הרוב לאחר שכיבד ולכך לענין טומאה דאיתחזיק טומאה ל"מ להוציאו מחזקת טומאה אף שכבדוהו ע"ש שכתב ושמורו הלוי והוא הרא"ה הודה לדבריו וצוה להגיה כן בחידושיו ולפע"ד תמוה דא"כ מה פריך כי לא רבתה בו מצה נמי והרי כי לא רבתה מצה הו"ל קבוע דנקבע בו מצה וחמץ ובקבוע ל"מ רוב אבל ז"א דקבוע שאינו ניכר ל"מ קבוע ומהראוי ליזיל בתר בתרא דהוא מקרי הרוב דהכיבוד עושה מה שלפניו למיעוט ועיין תוס' חולין דף צ"ד ד"ה ובנמצא במ"ש דתקנה עשו חכמים במקום שאין מכריזין שאסור לקנות לכתחלה מן העכו"ם אף שרוב טבחי ישראל ודבריהם סתומים דמפני מה עשו תקנה והרי אזלינן בתר רוב ולפע"ד כוונת דבריהם ע"ד מ"ש האחרונים ומטו בה משמי' דרמב"ן בהא דאמרו ריש גיטין סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורבנן הוא דאצריך דאף דאזלינן בתר רוב אבל לעשות תקנה בעולם כלו שגם המיעוט הנמצא צריך לעשות תקנה אף בשביל המיעוט ולפ"ז גם כאן ניהו דנמצא הלך אחר הרוב אבל התקנה שלא יקנו מן העכו"ם זה תקנה כוללת לכל העולם והרי יש מיעוט בעולם ולכך עשו תקנה שלא לקנות וז"ב ובזה נראה דמ"ש לכתחלה לא תידוק דאם קנה מותר וכמ"ש בלב ארי' שם דז"א דא"כ לא הועילו החכמים בתקנתם דכ"ע יקנה מיד העכו"ם וא"ל דיחוש לנפשו שהרי אסור לקנות מהעכו"ם וכמ"ש כעין זה בפר"ח לענין בדיקת הריאה דז"א דהרי אם יעבור ויקנה שוב נתלה בתר רוב ויהיה מותר גמור ושוב לא יחוש לעבור לכתחלה וכן נראה גבי בדיקת הריאה כיון דעשו תקנה כוללת בשביל מיעוט הנמצא בעולם דאם נימא דבדיעבד שלא בדק מותר שוב לא יחוש לנפשו כיון דבאמת עפ"י רוב מותר והן נסתר בזה דברי הפר"ח שכתב דלא יעבור על דברי חז"ל דז"א דזה דוקא אם חז"ל אסרו בהחלט אבל למה שעשו תקנה בשביל המיעוט כל שנימא דמותר בדיעבד בודאי לא יבדוק ויסמוך על הרוב ואז יתבטל תקנת חז"ל מכל וכל ודוק היטב. וגם שם בגט אם לא אמר בפ"נ בודאי הגע פסול אף דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי כל שעשו תקנה ולא נתקיימה התקנה הגט בטל ופסול ואף דשם יש לומר דשאני התם דכל דמגרש אדעתא דדבנן מגרש מ"מ הדין דין אמת ודוק.
י ודרך אגב אומר במה שנסתפק התה"ד בסי' ק"ג בב"א שהדליקו בבית אחד ונתערב נ"ח בשני שמשים וכלם מונחים ונדלקים ולא ידענו איזה מהן נ"ח אי שרי להנות משלשתן דנימא דנתבטל ברוב והעלה כיון דנרות של חנוכה הם דבר של מנין לא בטל והביא ראיה מחתיכת חטאת טמאה שנתערבה בחתיכת חטאת טהורה דבטל ע"ש והט"ז בסי' תרע"ג ס"ו חולק ע"ז ע"ש ובשו"ת פמ"א ח"א סי' ל"ח החזיק בדברי התה"ד ובתשובה הארכתי הרבה וכעת אני אומר דלפע"ד בנידון דתה"ד כ"ע מודו דהרי גם כעת לאחר הביטול הוא יוצא בזה מצות נ"ח והרי הוא עדן דבר שבמנין שהרי מונין בו ראשון ושני וכדומה דהיינו נ"ח שצריך להדליק נרות ולפ"ז איך אפשר דנימא שהוא בטל והרי עדיין לא נתבטל חשיבותו ויוצא בה מצות נ"ח וא"ל דבאמת נימא דיתבטל ולא יצא מצות נ"ח דז"א דגם אם נימא שנהפך איסור להיות היתר והרי הוא כשני השמשים אטו לא יוכל לצאת י"ח מצוה בנרות השמשים ואין הבדל רק דמנ"ח אסור להשתמש לאורה ובשמשים מותר ליהנות ואם כן איך נימא דנתבטל והרי מכל מקום יוצא בו מצות נ"ח רק שיאסר להשתמש לאורה וא"כ ל"ש ביטול וגם דמי קצת לטומאת משא דל"ש ביטול וגם כאן הרי הוא עדיין נ"ח ול"ש ביטול ואף אם נימא בחתיכת חטאת וכדומה דשייך ביטול בזה לא שייך ביטול ועיקר הספק שייך באם כבר עבר הזמן של חנוכה וא"כ עיקר הפלפול אי אסור להשתמש לאורה ובזה היה נראה ברור דבטל כיון דכל החשיבות הוא רק מחמת שנ"ח של מצוה מונין אותו ואינם משגיחים במשקל ועיקר החשיבות מחמת המצוה וכל דאזיל מצותה שוב הוה כנתרסק ונתבטל החשיבות ואף דיוכל לחזור לחשיבותו מ"מ כל שכעת נתרסק נתבטל ול"ד לחתיכת חטאת טמאה שנתערב בטהורות או שנתערב בחולין וכן למה שמדמה הפמ"א שם לפרוסות של לחה"פ שנתערבו בשאר פרוסות דשם לא שייך ביטול ונתרסק החשיבות דהא קדשי הגוף אין להם פדיון ולא נפקע קדושתייהו ולא נאבד החשיבות אבל בנ"ח דאינן רק מחמת מצוה שייך לומר שנתבטל החשיבות וכאלו נתרסק ונפסד החשיבות וא"ל דלשנה הבאה תחזור לחשיבותה דז"א דמ"מ כל שכעת חלף החשיבות נתבטל וז"ב לפע"ד ודברי התה"ד צ"ע דבאופן שכתב הוא אין מקום לשאלה ובאופן שכתבתי וכנראה מהרמ"א שהבין כן לפע"ד ודאי בטל כנלפע"ד וצ"ע.
יא והנה השאגת אריה סי' צ"ג חידש דבדבר שיל"מ לא שייך ברירה אף דבדרבנן שייך ברירה משום דאינו רק משום ספק דרבנן ובדבר שיל"מ אף בדרבנן מחמירין ע"ש ונתקשיתי במ"ש המ"א סי' תצ"ז ס"ק י"ג דבדרבנן אמרינן ברירה וקשה הא הו"ל דבר שיל"מ ורציתי לחדש דכל הטעם דדבר שיל"מ לא בטל הוא משום דעד דתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר א"כ ל"ש בזה כל דאיכא חשש מניעת שמחת יו"ט א"כ שוב ל"ש עד שאתה תאכלנו באיסור דהא יש חשש מניעת שמחת יו"ט וא"כ כיון דשם הטעם דלמא אתי לאמנועי משמחת יו"ט דהוא בבע"ח דוקא ובזה ל"ש דשיל"מ אבל באמת בזימן שלשה ומצא שנים כתבו התוס' והר"ן משום דשיל"מ ובאמת לפמ"ש הסידורו של שבת דדבר שיל"מ הטעם דכל דיש לברר לא אזלינן בתר רוב שוב גם בזה שייך הטעם וצ"ע בזה.
יב והנה במעשה דק"ק ווילנא אשר נחלקו גדולי הדור המובא בפר"ח בקו"א הנה בשב שמעתא שמעתא ה' פ"ג ידו האריך בענין זה ובבכור שור בחידושיו לחולין צ"ה האריך בזה ודעתו דשייך בזה חוכא וטלולא והקשה ממשנה דטהרות פ"ו משנה א' וכתב דלא נעניני טהרות ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי הרשב"א בחידושיו לנדה דף ב' דכתב דלכך ב"ש לא חששו לטמא למפרע וגם לב"ה אינו רק תולין ולא טמאה ובודאי משום דיהיה כחוכא ואטלולא דברה"י נימא למפרע וכשתחזור ותגע בטהרות תאמר דטהור ולכך אמרו דתולין ע"ש הרי דאפילו בטהרות אמרינן כן הן אמת דדברי הרשב"א תמוהין מהמשנה הלז וכבר תמה בזה במ"נ וכתבתי בחידושי למס' נדה שם דל"ק דכל הטעם דברה"ר טהור הוא משום דנשאלין ליחיד ואין נשאלין לרבים או משום דבציבור טומאה דחוי' היא וא"כ ל"ש סתרי אהדדי דבאין בו דעת לשאול אף ברה"י טהור וברה"ר הוה כאין בו דעת לשאול וכעת ראיתי שהרשב"א כתב בעצמו דאין בו דעת לשאול מה שתלוי במקבל הטומאה יש לחלק בין רה"ר לרה"י א"כ מבואר הדבר כמ"ש ע"ש ודו"ק.
יג והנה בהא דאמר ר"ש רה"ר מפסקת נראה לפע"ד דבר ברור דכבר נודע מ"ש התוס' בנזיר ובחולין דלכך כשאומר נזרקה טומאה ביניהם לא שייך לומר דברה"י טמא דהא ודאי א"א לומר דהרי אחד מהם ודאי לא נטמא וברה"ר טהור משום דמוקמינן אחזקה ע"ש ולפ"ז במסוכן ברה"י ואח"כ הביאוהו לרה"ר א"א לומר ודאי טמא דהרי ברה"ר אתה מחזיקו שלא מת וא"כ עכ"פ ודאי לא היה וז"ב ובזה יש ליישב מה שהקשה בש"ש שם פ"ד דמשכחת לה דרה"י מפסקת כגון שהיה ספק שרץ ספק צפרדע ומשכחת לה דהי' ברה"ר דהי' טהור ואח"כ הביאו לרה"י וא"כ א"א לומר דשם היה צפרדע וכעת שרץ ולפמ"ש א"ש דדוקא ברה"י דהוה ודאי א"כ א"א לומר דהוא ודאי שהרי ברה"ר אתה מטהרו דברה"ר טהרתו מטעם חזקה וברה"י באמת יהיה גם כן טהור דא"א להיות ודאי וברה"ר מטעם חזקה קאתי עלה ודוק. ובאמת סברת הת"ק צ"ל דלענין מקבל הטומאה לא אכפת לן דבזה יש לומר דברה"ר טהור וברה"י טמא וכמ"ש הרשב"א דלא שייך חוכא בזה וכמו דפשוטי כלי עץ טהור ופשוטי כלי מתכת מקבל טומאה ע"ש ודוק. ובתשובה לק' קאלימייא בשנת תרכ"ו הארכתי הרבה בענין קבוע בכל הפרטים ואכ"מ. ובגוף דברי הב"ה ומעשה דווילנא הנ"ל לפע"ד הדבר תלוי במחלוקת הרשב"א והרא"ש המבואר בסי' ק"ט הטעם דיבש ביבש בטל חד בתרי במב"מ דדעת הרשב"א דאמרינן על כל אחד שהוא מן ההיתר והרא"ש ס"ל דנהפך האיסור להיות מותר א"כ לדעת הרשב"א א"א להתיר הצלע הנשארת דממ"נ אם זו היתה היתר אף הצלע הנשארת היתר אבל לדברי הרא"ש דנהפך האיסור להיות היתר א"כ זו שנהפך נהפך אבל צלע הנשארת באסורה עומדת ובזה לפע"ד מיושב כל הקושיות שהקשו על השאלה הנ"ל בש"ש שם ובשאר אחרונים ודוק היטב. שוב ראיתי בשו"ת גאוני בתראי סי' ה' וסי' ו' והנה אף שכפי הראות דברי זקני הגאון מוה' העשיל ז"ל סותרים מתשובה לתשובה אבל מ"ש הכו"פ בשם הגאון מוה' אברהם פ"ב דשייך לגזור שמא יקח מן הקבוע והנה כפי הראות שהגאון מוהר"ר העשיל ז"ל הרגיש בזה בסי' ה' ע"ש. ובגוף המעשה דק' ווילנא נראה לפמ"ש בתשובה אחרת בביאור דברי המ"ק שהובא בשעה"מ בה' מגלה דלכך אין הולכין בעיירות בתר קבוע דא"כ אתה מבטל הרוב לגמרי דהא עיירות לא ניידי ולא שייך רוב כלל ולפי זה נראה לי הדבר ברור דבמקום שיש רוב וקביעות ואם אתה הולך אחר קביעות תתבטל הרוב וכן להיפך פשיטא דהרוב עדיף מקבוע ואף לפמ"ש הט"ז בחו"מ סי' ט"ז ע"ש בהגהת הט"ז בשם מהרש"ק דכל דיש לקיים שתי המעלות מקיימין שניהם היינו שם ששני המעלות אינם סותרים זא"ז אבל כאן שהקבוע סותר להרוב אם כן הרוב קודם ודוק.
סימן ג
א (חסר כאן התחלת התשובה חבל על דאבדין). הן אמת שעדיין יש לתמוה דמה ראיה הביא הברצלוני ז"ל מהא דשטר הקנאה דש"ה דשטר הקנאה היינו שמקנה לו בין ילוה בין לא ילוה כמו שפירש רש"י א"כ הרי הקנה לו בהדיא אף שלא ילוה ולכך בשטר הלואה קני ודבר תימה הוא שאדם ישתעבד אף שלא ילוה ויוצא הקול וכמ"ש הרא"ש פ"ק דב"מ אות ל"ו וא"כ שפיר קני שם אבל כאן שהיה ק"ס שמכר לו אבל עכ"פ צריך ליתן לו מעות א"כ מה ראיה שיועיל בזה דהא מ"מ לא סמך דעתו רק ע"י קבלת המעות אמנם נראה דהר"י אלברצוני פירש כפירוש הרי"ף דשטר הקנאה היינו שכתוב בשטר קנין וס"ל להר"י אלברצוני דע"כ קנה אף שלא נתן המעות שאל"כ מה מועיל מה שכתוב בשטר קנין הא בעת שיתן לו המעות כבר הדרא ק"ס למארי' וע"כ דהקנה לו מיד אף שלא ילוה לו תיכף וא"כ ממילא גם במכירה הדין כן ובזה מיושב מה שהקשה הרא"ש שם דמה מועיל מה שכתב בשטר קנין הא מ"מ לא הקנה לו רק לכשימסור שטר לידו ולפמ"ש א"ש דא"כ כבר הדר סודרא למארי' וע"כ דהקנה לו תיכף וה"ה בזה ובזה עמדתי על דברי הר"י אלברצוני במה שהביא ראיה מהא דאמר שמואל המוציא שטר הקנאה בשוק הרי"ז יחזיר דל"ח לכתב ללות ולא לוה דמשעת כתיבה שיעבד נפשיה ואמאי לא הביא מהך דר"א דס"ל דבשטרי אקנייתא כותבין אף באין לוה עמו ולפמ"ש א"ש דבאמת שיטת הרי"ף דאף בשטרי הקנאה הוא לא קונה עד דמטי השטר לידי' והרשב"א השיג עליו מהא דשמואל דא"כ אמאי לא ניחוש שמא כתב ללות ולא לוה כמבואר בשיטה מקובצת ב"מ דף י"ג בהדיא ע"ש באורך גם פירוש הראב"ד תמה שם בשטה מדברי שמואל האלו הרי דע"כ מוכח מזה דשטר הקנאה קונה משעה שכ' השטר אף דלא מטי לידו וא"כ גם במכירה הדין כן וז"ב מאד.
ב עוד יש לומר בישוב קושית המהרי"ט הנ"ל דאף דמפרש דשטר הקנאה מיירי בשטר קנין מכירה נמי ל"ק קושית המהרי"ט דהנה בהא דנחלקו רבינו האי והרשב"א במכר לו בשטר והמוכר טוען שלא קבל המעות דדעת הבעל עיטור דהוא בחזקת שלא נתן והקשה הרשב"א בתשובה מהא דאמרו בב"ב דף ק"ג הרי שהיה אוכל בשדה בחזקת שהוא שלו וכו' שטר פסים הוא וכו' הלך אחר השטר וכו' והובא בב"י סי' קצ"ח ולפע"ד ל"ק על הבעל עיטור דבשלמא התם שכבר אכל ונהנה משדה פשיטא דלא יניח לו להנות כשלא יתן לו דמים ואף שלא החזיק שלש שנים כמ"ש הרשב"א מ"מ גם רגע אחת לא יניח לו השדה והוא לא יקבל דמים ומסתמא קבל דמים אבל כאן שהוא במקום שכותבין שטר ונותנין דמים כמ"ש הרשב"א וא"כ מה יעשה זה שכתב לו שטר על דעת שיתן לו דמים והוא לא נתן לו הדמים ולכך אמרינן דכל ספק בקרקע אוקמא קרקע בחזקת בעלי' ובלא"ה יש לחלק דשם לא לחנם נקט הרי שהיה אוכל בשדה והיינו דמחלוקתם על פירות שאכל וזה אין לו דין קרקע שכבר נתלשין מן השדה ואכלם ומעות שחייב לו שפיר אמרינן דהשטר בחזקתו וכן גבי כותל שבנה שעד ד' אמות בחזקת שנתן דאמרו שם בתבעו לאחר זמנו אמאי בחזקת שלא נתן והיינו משום דשם התביעה על הדמים אבל כאן התביעה לא על הדמי' ולפ"ז זהו בשטר מכר אבל בק"ס הרי כבר הקנה לו השדה בקנין וא"כ כבר יצא מחזקתו הקרקע והעיקר שנחלקו על הדמים ובכה"ג אינו נאמן ושפיר מחזירין וביותר יש להמתיק הדברים דבשלמא ק"ס או חזקה זה הקנין הי' מועיל גם במתנה וא"כ כל שהקנה לו בק"ס או בחזקה שפיר אמרי' דהשדה כבר נקנה לו רק שזה התחייב לו תנאי שיתן לו דמים והו"ל כתנאי מבחוץ אבל השדה כבר יצאה מחזקתו מידי דהוה אם שנים אומרים תנאי היה ושנים אמרו שלא היה תנאי שכתב הרשב"א שהלוקח כבר זכה במקחו והובא במלמ"ל פ"ו מטוען אבל בשטר מכר ניהו דשטר קונה במתנה היינו שיהיה כתוב בלשון מתנה אבל אם כתוב בלשון מכר פשיטא דל"ק במתנה עד שיתן לו הדמים דהו"ל מזויף מתוכו וא"כ כשאנו דנין על השטר אם נתקיים המכירה או לא הרי אנו דנין על גוף המכירה ושפיר כתב הבעל עיטור דהוא בחזקת שלא נתן דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכאן הספק על המכירה גופא אבל שם בהחזיק בשדה א"כ גוף החזקה קנה לו השדה רק שמחויב לתת לו דמים ואדעתא דהכי הקנהו לו א"כ הוה לי' כמו תנאי במקח שכ' הרשב"א דגוף הקרקע כבר זכה הלוקח וכן בכותל שהכותל משותפת לשניהם רק שזה מחויב לתת לו דמים בעדה שפיר אמרינן דנאמן לומר פרעתי משא"כ בשטר מכירה וז"ב כשמש.