שואל ומשיב מהדורא קמא· רבי יוסף שאול נתנזון
כרך ב
סימן א
א תשובה לאחד מהתלמידים נ"י.
ב בעת למדנו טוש"ע או"ח סי' של"ד במ"ש שם ולובש שם כל מה שיוכל ללבוש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ופושט הביא הב"י דברי הש"ס בשבת ק"כ דברי הסה"ת והסמ"ג וה"ה בסכ"ג שס"ל דמה דתנן במשנה ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שהוא יכול לעטוף ר"י אומר י"ח כלים וחוזר ולובש ומוציא וכו' שהך וחוזר ולובש אינו מדברי ר"י רק חוזר על הת"ק והב"י השיג ע"ז דהך וחוזר ולובש הוא מדברי ר"י ות"ק פליג עליו דאל"כ הוה לי' למתני לובש כל מה שיכול ללבוש וחוזר ולובש ומוציא כדתני בברייתא שם בדברי ר"מ וע"כ דהת"ק דמתניתין לאו היינו ר"מ והלכה כת"ק דמתניתין ועל זה שאל התלמיד דבש"ס עירובין צ"ה ע"ב אמרו לימא תנן סתמא דלא כר"מ דאי ר"מ האמר לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף דתנן ולשם מוציא כל כלי תשמישו לובש כל מה שיוכל ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף והאי סתמא ממאי דר"מ הוא דקתני עלה לובש ומוציא ופושט ולובש ומוציא ופושט אפילו כל היום כלו דברי ר"מ הרי בהדיא דת"ק דמתניתין היא ר"מ ולהב"י ע"כ הת"ק דלא כר"מ דהרי אינו אומר וחוזר ולובש ור"י הוא דקאמר לה ובאמת דהיא תימה גדולה על הב"י ולחומר הנושא אמרתי דהנה יש לי מקום ספק בהא דתנן ולובש כל מה שיכול ללבוש בפעם אחת דוקא אבל לא בזאח"ז או דלמא דגם בזאח"ז כל שאינו מוציא בכל ההוצאות יותר מה שהיה יכול ללבוש בפעם אחת התירו חז"ל ומקום הספק דבאמת שיעור בגדים הם רק ח"י רק דכל מה שיכול ללבוש התירו כיון שהוא דרך לבישה וא"כ שוב מה שיכול ללבוש בפעם אחת מוטב יותר שלא ילבש בפעם אחת דאף שמרבה בהוצאה מ"מ אם לובש בפ"א ניכר ההערמה שהכל יודעים שאינו לובשם לשם מלבוש משא"כ בהרבה פעמים א"כ הרי לובש כדרך לבישה ואינו אסור כלל ובש"ס שם מחלק בין בא להציל בין בא לקפל אבל עכ"פ שיעור שלש סעודות מותר אף בפעמים הרבה וא"כ מכ"ש דרך לבישה דודאי יותר טוב שיוצא בפעמים הרבה ולפע"ד דעת תורה ודעתי נוטה דשיעור כל שיכול ללבוש מותר אף בפעמי' רבות ובזה מיושב קושית הב"ח על הב"י שכתב דלר"י דוקא התירו לחזור וללבוש ולת"ק אסור והקשה דא"כ נחלקו ת"ק ור"י מקצה אל קצה דלת"ק יהיו מותר בראשונה ללבוש כל מה שיכול ללבוש ואינו חוזר ולר"י בתחלה רק ח"י כלים ואח"כ מתיר לחזור וללבוש ולפמ"ש יש לומר דהא בהא תליא דלת"ק דמתיר ללבוש כל מה שיכול ללבוש וא"כ באם לבש כל מה שיכול ללבוש עד"מ למ"ד בגדים אהדדי יכול ללבוש ולא יותר שלא יוכל ללכת ביותר א"כ שוב אינו חוזר ולובש משא"כ באם אינו לבוש רק ח"י כלים שדרכו בחול מותר לחזור ללבוש והיינו פלוגתייהו דלר"י א"י ללבוש בפעם א' כל מה שיכול ללבוש רק ח"י בגדים ולת"ק יכול ללבוש בב"א אפילו יותר אבל אינו חוזר ולובש וכשלא לבש כל מה שיכול ללבוש אף שהוא יותר מח"י בגדים לת"ק חוזר ולובש ולר"י אינו יכול ללבוש יותר מח"י בגדים ואז ילבוש שנית ח"י בגדים והנ"מ אם הזמן בהול שאין שהות לחזור וללבוש לת"ק יכול ללבוש בפעם א' כל מה שיכול ללבוש ולר"י אינו רק ח"י בגדים אבל ר"מ דברייתא אמר לובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא הנה יש לפרש בתרי אפי אם שבראשונה לא לבש כל מה שיכול ללבוש ולכך חוזר ולובש או שלבש כל מה שיכול ללבוש ואפ"ה חוזר ולובש ומעתה באמת ת"ק דמשנה בחד צד הוא כר"מ ובחד צד לא כר"מ דבמה שמתיר אם ירצה ללבוש בפעם א' כל מה שיכול ללבוש בזה אתיא כר"מ אבל מה דמשמע מדבריו דאם לבש כל מה שיכול ללבוש א"י לחזור וללבוש בזה ר"מ פליג בברייתא ומעתה מיושב היטב הסוגיא דעירובין דשם דקתני זוג אחד טפי לא שפיר אמר דלא כר"מ דאי ר"מ האמר לובש כל מה שיכול ללבוש וע"ז אמר והאי סתמא ממאי דכר"מ היא והיינו דדלמא באמת אליבא דר"מ אינו מותר ללבוש כל מה שיכול ללבוש בפ"א רק בזאח"ז כמו הכא ע"ז אמר דהרי ר"מ אמר בברייתא לובש ומוציא ופושט ולובש וא"כ מדקתני סתמא משמע דמתיר אף בבת אחת ללבוש כל מה שיכול ללבוש ואף דזה הת"ק אינו ר"מ היינו בזה דאינו חוזר ולובש כל שכבר לבש אבל מה דמתיר ללבוש כל מה שיכול ללבוש בזה אתיא כר"מ ובזה מיושב היטב מה דקשה טובא דלמה לי' להש"ס להביא מהמשנה ולהוכיח דהך סתמא כר"מ מדתני בברייתא ולא הוכיח בפשיטות מהברייתא ולפמ"ש א"ש דמהברייתא לחוד אינו מוכח דדלמא ר"מ מתיר ללבוש וחוזר ולובש דוקא כשלא לבש כל מה שיכול ללבוש אף שהוא יותר על ח"י אבל אינו מותר ללבוש כל מה שיכול ללבוש וע"ז מביא דהרי הת"ק ס"ל דלובש כל מה שיכול ללבוש ולכך אינו חוזר ולובש וא"כ ע"כ דבבת אחת הוא וא"כ מנ"ל דפליג בזה ג"כ על ר"מ ולמה נפיש פלוגתא כ"כ דלת"ק אינו חוזר ולובש אבל לובש כל מה שיכול ללבוש ולר"י אינו רק ח"י בגדים בלבד ולר"מ אינו לובש בפעם אחת כל מה שיכול ללבוש וע"כ דגם ת"ק דמשנה לא פליג על ר"מ וס"ל דיכול ללבוש וכר"מ וא"כ בזה היא כר"מ ושפיר מקשה וז"ב ודו"ק ובזה מיושב היטב מה דק"ל טובא לפירוש הב"י דר"י הוא דמתיר לחזור וללבוש למה במשנה פרט ר"י וחוזר ולובש ובברייתא לא אמר ר"י רק ח"י בגדים ולא אמר וחוזר ולובש ולפמ"ש א"ש דבמשנה דקתני בת"ק דלובש כל מה שיכול ללבוש ובאמת ס"ל דאינו חוזר ולובש לכך הוצרך בר"י לומר דחוזר ולובש דאל"ה יש לומר דבזה מודה ר"י לת"ק דאינו חוזר ולובש אבל בברייתא דס"ל לר"מ דלובש וחוזר ולובש וע"ז אמר ר"י ח"י בגדים והיינו בין בתחלה ובין בחזרה ולשטת הה"מ והסמ"ג והתרומה דלר"י אסור בחזרה לפי הבנת הב"ח א"כ קשה למה לא אמר ר"י אומר ח"י בגדים דוקא בתחלה דאל"כ איכא למטעי דגם בחזרה מתיר וע"כ דלא כהב"ח ובאמת בספר התרומה מבואר כהב"ח אבל לפע"ד פשטת הלשון מורה כהב"י וכמ"ש ודו"ק היטב כי אף אם אולי הב"י לא כוון לזה הענין נכון בעצמותו. אחר זמן רב כתב לי כבוד אבי מורי הרב הגאון ני' התמיה הלז על הכ"מ ומה שנלפע"ד נכון כתבתי ודו"ק שוב הוגד לי שהחמד משה הקשה ג"כ כן והנה בש"ס פריך שם והא תנא ליה רישא ג' סעודות ותו לא ומשני כאן בבא להציל כאן בבא לקפל וע"ש ברש"י וברמב"ם פכ"ג משבת הלכה כ"א כ"ב ביאר הדין כפי האוקומתא הלז ושלא אותי המופלג מוה' משה מזוזה ני' דבפכ"ב שם הלכה ט"ז כתב הרמב"ם נשברה לו חביות בשבת מציל ממנה מה שצריך לשבת ובלבד שלא יספוג וכו' וכיצד מציל מביא כלי ומניח תחתיה וכו' ואמאי לא כתב רבינו דלצורך שלש סעודות מותר להציל אף בכלים הרבה והיא לכאורה תימה רבה והשבתי דהנה בספר תוספת שבת סי' של"ד ס"ק ב' ובסי' של"ה ס"ק א' כתב דבמשקים ל"ש שיעור שלש סעודות דאין קבע לשתיה ע"ש שלא מצא ראיה לזה אברא דבריש חבית דף קמ"ג ע"ב אמרו מזון שלש סעודות וכבר הרגיש בזה בתוס' שבת ונדחק דמיירי במקום דל"ש יין טובא אבל לפענ"ד הדבר נכון דהרי שם אמרו ובלבד שלא יספוג ביין ולא יטפח בשמן ולפ"ז כיון דחביות כולל גם שמן כדתני שם ולא יספוג ביין ולא יטפח בשמן וא"כ י"ל דלכך נקט מלתא דפסיקא מזון שלש סעודות דזה מותר תמיד דבשמן ודאי שייך קבע דאינו משקה דאזוקי מזיק רק מה שצריך למאכל וז"ב ופשוט ומעתה השכיל רבינו דלא פירש וכתב סתם נשבר החביות מציל ממנה מה שצריך לשבת וכו' ובלבד שלא יספוג ביין ויטפח בשמן וא"כ כיון שכולל גם יין לא הי' יכול לכתוב בשיעור ג' סעודות דהא ביין אין קבע לשתיה ולכך לא כתב מזון שלש סעודות כלל דהא הוא כולל כל מה שצריך ולפעמים כשאין היין ביוקר שייך אין קבע לשתיה ודו"ק היטב כי הוא ראי' נפלאה לשיטת התוס' שבת ומיושב היטב מה דהשמיט הרמב"ם מזון שלש סעודות משום דביין לפעמים הוא ביותר ובשמן הוא שיעור שלש סעודות דוקא ע"כ השכיל רבינו וכתב בלשון הכולל יין ושמן ודו"ק היטב והנה בדף קי"ז ע"ב פריך הש"ס אלא הא דתניא נשברה לו חבית בראש גגו וכו' התם מאי גזירה איכא ומשני שמא יבא כלים דרך רה"ר ובסי' של"ה כתב רמ"א בס"א חיישינן שמא יתקננו וכבר הרגישו בזה המ"א והא"ר דאמאי נקיט חששא אחרת ועיין בתוס' שבת שם ס"ק ג' ולפע"ד נראה בפשיטות דהנה בהא דאמרו דתקנו זמן בגיטין שמא יחפה על ב"א והקשו התוס' דבזה"ז דליכא מיתה ולא שייך הטעם מ"מ שייך שהוולדות לא יהי' ממזרים וכתב הרא"ש דהא דלא תקנו בתחלה בשביל זה משום דבאמת אין זו חששא ברורה ורק בשביל שלא יחפה תקנו התקנה ואף בזה"ז המשיכו התקנה בשביל חשש ממזרות ע"ש והנה כי כן גם בזה יש לומר דבאמת זה ל"ש לומר שנחוש שמא יתקן דבודאי לא יחלל שבת בתיקון רק כיון דחשו שיביא כלים דרך רה"ר דהוצאה מלאכה גרועה הוא ולא חשיבי כ"כ בעיני אנשים למלאכה רק דבזה"ז שאין לנו רה"ר המשיכו התקנה מפני חשש שמא יתקן ועי' מ"א ס"ק א' שכתב דאפשר דבזה"ז שאין לנו רה"ר יש להקל ואפשר שמפני זה כתב רמ"א שמא יתקן ע"ש והדבר תמוה דא"כ למה צריך טעם אחר בש"ס ועיין תוס' שבת שם ולפמ"ש א"ש ודו"ק והנה בפסקי מהרא"י חידש דבנשפך לארץ ל"ש כ"כ בהול ודמי לנסדקה דכתבו התוס' דל"ש כל כך בהול ותמה הב"י דבתוס' דף קי"ז ע"ב ד"ה הא כתבו דמיירי הך משנה דחביות כשנשפך לארץ דחיישינן שמא יספוג הרי משמע דבנשפכה לארץ חיישינן טפי ובאמת שהיא תימה רבה דהמהרא"י מביא ראי' מאותו תוס' ומתירוץ האחרון ואיך לא זכר דברי התוס' שם ולפע"ד נראה דלהס"ד של הש"ס דלא ידע מחשש שמא יביא כלים וע"כ הי' צריך לחדש גזירה שמא יספוג וא"כ כשנשפכה על הארץ שייך יותר החשש שמא יספוג כמו שנראה מהתוס' אבל לפי מה דמסיק דהחשש הוא שמא יביא כלים א"כ ממילא לא חשו כלל לשמא יספוג ולפ"ז בנשפך על הארץ דהוה כנסדקה לא גזרו כלל ומותר כנלפע"ד ברור ובפרט בזה"ז דלית לנו רה"ר ודו"ק היטב ומדי דברי זכור אזכור מה דאמרו בדף ק"כ דאי שרית לי' אתי לכבויי ובר"ן פ' מי שהחשיך הביא דברי הרמב"ן והרשב"א בענין אדם בהול על ממונו ומחלק הרמב"ן דדוקא במפסיד מה שבידו הוא דאין אדם מעמיד על עצמו אבל במה שנפסד מאליו ל"ש זאת והר"ן מחלק בענין אחר ואני תמה על מ"ש בפסחים דף י"א וכל היכא דלא בדיל לא גזר והתניא בכור שאחזו דם וכו' ומשני התם מתוך שאדם בהול על ממונו וכו' והרי שם אינו מפסיד בידים וגם תירוצו של הר"ן וחילוקו צ"ע אם שייך שם ודו"ק.
ג והנה בהא דאמרו בערובין שם במצות צ"כ פליגי דת"ק סבר מצות אצ"כ ור"ג ס"ל מצות צ"כ והקשה בטורי אבן בר"ה דף כ"ח דאם נימא כשיטת הרשב"ם דאף למ"ד מצות א"צ כוונה מ"מ במתכוין שלא לצאת ודאי לא יצא א"כ גם לת"ק ילבוש ב' זוג ויתכוין בהדיא שלא לצאת ולא יעבור על ב"ת דאם אינו מתכוין לצאת גם ב"ת לא שייך ע"ש שנתעצם בראיה זו ולפע"ד נראה דהנה רבינו יונה תירץ על הקושיא מפתח בדחמרא וסיים בדשכרא דבאמת מצוה התלוי במעשה המעשה עומד במקום כוונה אבל במצוה התלוי בדיבור כל שלא כוון לא יצא ובזה מצות צריכות כוונה והרשב"ם לא ניחא ליה בזה דלמ"ד מצות אצ"כ אף במה שתלוי בדיבור לבד כל דמדבר בפי' אף אם לבו לא נכון עמו מ"מ הדיבור בעצמו עושה רושם ויוצא בזה אבל בזה שעושה מעשה בזה ס"ל להרשב"ם דאף אם מתכוין שלא לצאת מ"מ המעשה בעצמותה טובה ודל מהכא הכוונה שלו והמעשה נעשה מעצמו וא"כ שם דעשה מעשה ודאי סגי בזה אף שנתכוין שלא לצאת מ"מ הענין בעצמו עושה רושם ושפיר אמרו דלת"ק סגי בזה ובזה מיושב כל הקושיות שלו ודו"ק והנה שיטת רבינו יונה דבדבר התלוי בדיבור מצות צריכות כוונה ועל זה הקשה מהא דאמרו איתביה הקורא בתורה והגיע זמן ק"ש אם כוון לבו יצא ומה קושיא הא בזה ודאי צריך כוונה ולפע"ד נראה דאף אם נימא דבדיבור צריך כוונה אבל פשיטא דכל שנתכוין בתחלת הקריאה לשם ק"ש סגי בזה וסתמא לשמה קאי ונמשך על תחלת הענין ועיין בפנים מאירות מ"ש בזה בסי' מ"ה ח"א ואפילו לפמ"ש ביד שאול סי' ער"א ס"ק ג' מ"מ כל שכוון בתחלה סגי על כל הק"ש וא"כ כאן שצריך כוונה לכל הג' פרשיות כמ"ש בטורי אבן כאן וע"כ דמצות צריכות כוונה וא"כ כל הג' פרשיות צריך כוונה וכל תיבה ותיבה בפ"ע צריכה כוונה וכמ"ש ביד שאול שם ס"ק ג' לענין גט דל"מ מה שיאמר בתחלתו אבל אם אצ"כ רק מטעם דהוא דיבור כל שנתכוין בתחלת הק"ש שוב נמשך אח"כ ג"כ על זו הכוונה וז"ב והנה בטורי אבן בר"ה דף ל"ב גבי הא דאמרו המתעסק לא יצא ופירש הר"ן דמתעסק גרע מתוקע לשיר דתוקע לשיר היינו שאין מתכוין לשום מצוה יצא למ"ד מצות אצ"כ אבל מתעסק דמתכוין למצוה אחרת לחינוך לא יצא דומיא מה דאמר בת מינה מחריב בה ובט"א שם הפליא בזה דלמה יגרע מה דמתכוין למצוה אחרת למה לא יוכל לחול שניהם מצות תקיעת שופר ומצות חינוך ותדע דאל"כ קשה מה פריך מהי' קורא בתורה והא שם מתכוין למצוה אחרת דנתכוון ללמוד ע"ש ובאמת שיפה הקשה דל"ד לבת מינה מחריב בה דשם אם חטאת היא אין כאן עולה אבל כאן מה מעכב שלא יחולו שניהם ובזכרוני שכבר כתבתי בזה בתשובה ואינו לפני אבל אני תמה דהי' לו לטרוח להבין דברי הר"ן ולפע"ד ברור דהנה כפי הנראה הר"ן פירש הך מתעסק דאמרו בדף ל"ב היינו לא כפירש"י שפירש דמנבח נבוחי רק מתעסק לתינוקות וקאי על הא דאמרו במשנה אבל מתעסקין עמהם דקאי על חינוך התינוקות וע"ז אמר דמתעסק לא יצא ולפ"ז הדבר ברור דהנה מבואר בש"ע סי' תקצ"ו דאסור לתקוע בחנם אבל מלמדין לתנוקות ועיין ט"ז שם שהאריך לתמוה על הכ"מ דפירש דקאי על יו"ט דעלמא ולפע"ד דברי הר"ן הם כפירוש הכ"מ ולפ"ז מיירי דכבר תקעו והוא מתעסק ללמוד עם התנוקות וא"כ באמת כל שכבר תקעו אסור לתקוע וע"ז אמר דמתעסק לא יצא כיון דא"א לחול מצות תקיעת שופר דכבר תקעו בבהכ"נ ואסור לתקוע שוב לא יצא כיון דנתכוין לחנך התינוקת ובאמת מצות שופר אינו בעת ההוא וא"כ עיקר הכוונה לחנך התינוקות א"כ אסור לצאת בו מצות שופר שהרי עיקרו נעשה לחינוך התינוקות וכיון דהמתעסק לא יצא גם השומע ממתעסק לא יצא דהא לא נתכוין לשם מצות שופר רק לחנך התינוקות ולכך בתוקע לשיר יצא למ"ד מצות אצ"כ דלאו בת מינה הוא אבל כאן דנתכוין רק לחנך התינוקות ובלא"ה לא הי' תוקע שוב גם השומע מן המתעסק לא יצא והוה דומיא דבת מינה מחריב בה דא"א לחול שתיהם וה"ה כאן א"א לחול לשם מצות שופר דאסור לתקוע אז שכבר תקעו בבהכ"נ או ששמע וא"כ ממילא כיון דהוא לא יצא בזה ממילא גם השומע ממנו לא יצא ולפ"ז בקורא בתורה דגם אם נתכוין לשם ק"ש יצא ידי קריאת התורה שוב ל"ש בת מינה מחריב בה וז"ב ודו"ק ומ"ש שם דסתמא דמצוה לאו לשמה קאי במחכ"ת ז"א דניהו דכל החתיכה ראוי לזה ואינו מיוחד דוקא זאת מ"מ כל שתוקע בשופר זה לשם מצות שופר אף שלא כוון בהדיא סתמא לשמה קאי ועכ"פ מ"ש בכוונת הר"ן מדוקדק ודו"ק ולפמ"ש רבינו אפרים דקאי בזמן שהיו תוקעין במקדש וגם עכשיו לשיטת הרי"ף תוקעין בפני ב"ד בודאי א"ש טפי דהא כל שתקעו כבר לפני ב"ד ועכשיו תוקע שלא בפני ב"ד רק לחנך התינוקות א"כ א"א שתעלה לו למצות שופר דלמצות שופר היה צריך דוקא בפני ב"ד וכל שתקעו שלא בפני ב"ד ע"כ נתכוין רק לחנך התינוקות לתקוע וא"כ שפיר לא יצא דבת מינה מחריב בה.
ד והנה קשה לי בהא דאמרו התוקע לשיר יצא דהרי תקיעה שאינו לשם מצוה אסורה מדרבנן והוה שבות כמ"ש הח"ץ ז"ל דלא כט"ז וא"כ איך אפשר דיצא הא עשה איסור בתקיעה זו ואיך אפשר שיצא ידי מצוה באיסור והו"ל מהב"ע וגם בדרבנן אסור ואולי כיון דאם נימא דיצא שוב לא יהיה עבירה בכה"ג ודאי יצא ולא יעבור וכעין מ"ש הרשב"א ביבמות דף ק"ד וכאן עדיף טפי דאדרבא עי"ז יתקן האיסור איברא דעדיין קשה מ"פ פשיטא והא טובא קמ"ל דה"א שכיון שעשה עבירה לא יצא ואולי דהסברא פשיטא דאדרבא עי"ז יתוקן האיסור וגם לפמ"ש הרמב"ן דגם בזה"ז שאין תוקעין בשבת מותר אף בשבת ללמד משום שבזה ל"ש גזרה דרבה ע"ש ולפ"ז שפיר ה"א דיוכל לעשות בערמה ולתקוע להנך התינוקות ועי"ז יוכל לצאת גם בשבת מצות שופר דעי"ז לא שייך התקנה שמא יעבירנו ולזה אמר דהמתעסק לא יצא והיינו דכיון דא"א שיחול גם מצות תקיעת שופר דאז שוב יהי' שייך הגזירה דשמא יעבירנו וע"כ דלא כוון רק ללמד התינוקות ושוב אסור לצאת בו דבת מינה מחריב בה ודו"ק. והנה בהא דאמרו התוקע לשיר יצא לכאורה לפי שני הפירושים שברש"י קשה דהא מתכוין איפכא ולפמ"ש יש לומר כיון דעושה מעשה שתוקע בשופר לא אכפת לן אף שמתכוין להיפך ובזה יש לומר הא דאמרו דה"א דהוה כמתעסק והיינו דבזה דהוה כמתעסק א"כ לא מקרי מעשה כלל ודו"ק. והנה בהא דאמרו כפאוהו פרסיים דקדק המהרמב"ח דלמה נקט דוקא כפאוהו פרסיים ע"ש מ"ש בזה ולפע"ד נראה ע"פ מה דנחלקו בחולין דף ל"ח אי אמרינן זה מחשב וזה עובד א"כ היה מקום לומר דבישראל מועיל מה שהישראל הכופהו מחשב לשם מצוה ולכך נקט כפאוהו פרסיים דהפרסי ודאי לא מחשב לשם מצוה ודו"ק. ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם דרמב"ם ס"ל דתוקע לשיר הוה כמתעסק בעלמא וא"כ אין המעשה מוכיח על הכוונה והוא דומה למ"ש התוס' בחולין י"ב דבעינן מעשה המוכיח שיורה על מחשבתו ע"ש אבל כפאוהו לאכול מצה סגי שהרי מ"מ אכל ובזה יש לי לומר מה דחידש הרא"ה דכסבור חול הוא או בשר ואכל מצה דלא יצא דאל"כ למה נקט כפאוהו פרסיים לנקוט בכה"ג ולפמ"ש יש לומר הסברא דס"ל כשיטת הרר"י דבדבר התלוי בדיבור בעי כוונה וא"כ בשלמא כפאוהו פרסיים והוא ידע שפסח הוא שפיר המעשה מורה על הכוונה וסגי בזה אבל בסבור שהוא חול מה מורה מעשה על הכוונה והא הוא חשב שבשר הוא או חול ודו"ק. והנה בהא דחידש הרשב"ם דאם נתכוין שלא לצאת ודאי בעי כוונה ול"מ יש להסתפק בתקיעת שופר שהמשמיע נתכוין שלא לצאת והשומע לא נתכוין אם יוצא השומע דניהו דזה לא נתכוין לצאת מ"מ מצות אצ"כ ואף דהמשמיע נתכוין להיפך מ"מ השומע לא נתכוין להיפך וכן יש להסתפק לשיטת רבינו יונה דבדבר התלוי בדיבור בעי כוונה ואיך הדין אם לא נתכוין לא השומע ולא המשמיע אי אמרינן כיון דהמשמיע תקע הוה תלוי במעשה ויצא אי יצא גם השומע או לא ובזה יש לי לפרש הא דאמר ר"ז לשמעיה אכוין ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כוונה והיינו דאף המשמיע דתוקע בשופר בעי כוונה אף דעושה מעשה מכ"ש השומע דלא עשה מעשה כלל ובזה י"ל דר"ז באמת לא ס"ל דמצות צריכות כוונה ורק מה דאמר אכוין ותקע לי משום דלענין השומע בעי שיתכוין המשמיע והוה כאלו השומע כוון דאל"כ השומע לא יצא אף דהמשמיע לא בעי כוונה מ"מ הא הוא עושה מעשה אבל השומע לא יצא אבל אם המשמיע מתכוין להוציא השומע והוה כאלו השומע תקע לעצמו שוב סגי אף שלא כוין וזה נ"ל בדעת המפרשים שפירשו דכוונת שומע ומשמיע בעי ר"ז אף דמצות א"צ כוונה והיא תמוה דמה טעם יש בדבר להחמיר בזה ולפמ"ש לענין השומע קאי דאף דלא בעי כוונה אבל עכ"פ כל שהשומע לא עשה מעשה לא יצא ויש ליישב קושית הט"א ועי' תוס' בסוגיא ד"ה אבל ובמהרמב"ח מ"ש בזה והנה בהא דאמרו וקתני לא יצא נדחקו המפורשים ועי' בהגהות מהר"ר בצלאל רנשבורג ועי' בק"ר ולפע"ד בפשיטות דהתם לא קאי על ר"ז רק על רבה דס"ל דיצא וע"ז מקשה מהך דשומע דומיא דמשמיע ולעיל מקשה הש"ס דהיכא משכחת לה ודחי בתוקע ומנבח נבוחי וע"ז דייק השתא מהא דשומע דומיא דמשמיע וע"ז מסיק כתנאי ודו"ק ור' יוסי לשיטתו דס"ל מצות צריכות כוונה כדאמרו בפסחים דף קי"ד ועי' בתוס' ד"ה אמר שהקשו דלמה לא פריך מר' יוסי ולמפ"ש א"ש דבאמת הש"ס מסיק כתנאי ור' יוסי באמת ס"ל מצות צריכות כוונה והנה התוס' כתבו דיש לומר בירקות דרבנן לא בעי כוונה אבל בדאורייתא בעי כוונה והדבר סתום דמה טעם יש בדבר ועיין במ"א סי' ס' ס"ק ג' מ"ש בשם הרדב"ז ג"כ כן ועי' מגן גבורים שם באלף המגן ולפע"ד נראה דהטעם הוא דבדאורייתא עיקר הוא הכוונה דהחפץ לשם יתברך במרור שאוכל ורק שאמר ונעשה רצונו וכל שאינו מתכוין מה מועיל אבל בדרבנן שהוא רק שלא לשתכח תורת מרור בזה"ז א"כ כל שאכל יצא אף שלא נתכווין לכוונה.
סימן ב
תשובה לק' סאמביר בדבר עסק שותפות וטו"ת וסכסוכים. תשובה להרבנים המופלגים הדיינים דק"ק סאמבור הנקובים בשמותם מוה' צבי הירש איינגליר ור' יעקב מנחם מענדיל ור' אברם משה שטערין ני' מכתבם הגיעני היום ואם אמנם אין משיבין בד"מ לאחד מהצדדים כמבואר סי' י"ז ס"ה זולת לב"ד ואתם לא חתמתם עצמכם בשם דיינים ובכ"ז אמרתי להשיב כי רואה אנכי כי דבר זה אינו תלוי בדיינים וטו"ת אמרתי להשיב והנה אעתיק לשון השאלה כאשר בקשו ממנו להעתיקה כלה וז"ל השאלה אנשים אחים ראובן ושמעון הי' שותפים בעסקים ונפל ביניהם עניני טו"ת וסכסוסי דברים ובררו להם בוררים לתווך ביניהם וזה הי' בשנת ת"ר וז"ל הכתב אשר עשו הבוררים ביניהם בדבר הדו"ד וטו"ת והסכסוכים שהי' בין האחים הנקובים פלוני ופלוני וקבלו עליהם בק"ג א"ס ובאלה ובשבועה לאשר ולקיים כפי אשר יצא מאתנו הח"מ הנבררים מהם עפ"י תוקף הקומפראמיש אשר קיימו וקבלו עליהם בח"י ממש שמחוייבים לקיים בכל אשר יצא מאתנו עפ"י פשר וכו' א' שכל העסקים המבוארים להלן הם משותפים בהם ואין לאחד יתרון על חברו ואלה הם הדברים הנשארים בשותפות שלהם כנ"ל עד תשלום פונקט א' ב' בנדון התנהגות מכאן ולהבא יהי' כל העסקים אשר ימצא בהסקארב של האדון הגראף מושיעק ושרי הקאמיסהרן ומשגיחים שלו בכל מקומות מושבותם יהי' יד שניהם שווים בם הן אם יקבלו כל אחד בעצמו והן אם יקבלו שניהם ולא יהי' לאחד יתרון על חברו ואם לא שיהא לאחד רשות מחברו שהוא אינו רוצה להיות שותף הן בפ"ע הן שנתן לו קוויטיל בח"י ע"ז שמרשהו על ככה ואכן כל עוד שלא יהי' הרשות באופן זה אין לו שום אמתלא לא לכ"א מהם לקבלו לעצמו כ"א להשותפות אכן בהעסקים אשר הם חוץ לסקארב הנה הברירה ביד כל אחד או שירצה להיות שותף להשני או לא ואף שג"כ הוטל עליהם שבכל המו"מ מחויב כל אחד לשאול לחברו אם ירצה להיות שותף וכן אם יקנה או ישכור בלי ידיעת חברו פעמים כשיהיה על הדרך מ"מ כשיבא לביתו מחויב לשאול את אחיו אם ירצה להיות שותף אמנם אין הכרח לברר ע"ז בעדים או עפ"י קוויטליך אך בענינים שבתוך הסקארב המה בסתמא בשותפות עד שיבררו בעדים או עפ"י כתב שנעשה בהרשאת חבירו לקבל לעצמו גם הליפרונג מהבעה"מ העומדים בדאסניצע הם כמו העסקים שבסקארב מגראף הנ"ל בכל האופנים המבוארים למעלה כ"ז פינקט ב' פינקט וא"ו נאמר העסקים שקבלו כ"א על שמו או הנחלאות שקנו או ששכרו על שם כ"א מהם לבד מחוייב ליתן לחברו כתב בלשון אשכנזי שחברו יש לו המחצית ואין לאחד יתרון על חברו והכתב יהי' מוכשר לעשות אז כטבליצייע ע"ז בתשלום הכתב נאמר כ"ז נעשה ויצא מאתנו הח"מ הנבררים בכל האוהי"מ עפ"י דין תורתינו ובפשר גמור בק"ג א"ס וברצון הצדדים הנ"ל מחוייבים לאשר ולקיים מבלי יפול דבר אחד ארצה וכו' וחתמו הבוררים זהו לשון השטר המצטרך לענינינו והנה ראובן הנ"ל החזיק בהעסקים אשר בסקארב מזמן הנ"ל עד עתה ושמעון עסק בענינים אחרים ופינקט הוא"ו אשר יתן אחד לחברו כתב בלשון אשכנזי עוד לא נתקיים ביניהם ולימים הי' לראובן עסק דין על חברו שמעון והזמין אותו לדין ושמעון השיב לפני הב"ד כי לא ישוב דבר על תביעת ראובן עד אשר יקיים פונקט וא"ו הנ"ל ויתן לו כתבים כנ"ל ופסקו הב"ד אשר יכתוב כתבים כנ"ל וישלישם עד אשר יקוב הדין את דברי הריב אשר ביניהם וכן עשה וגם כתבו ביניהם שטרי בירורין בלשון אשכנז הנקרא אנשקריפציאהן לדון לפני הבוררים וכאשר נעשה כל זאת חדל ראובן לתבוע לשמעון להזמינו לדין ואדרבא שמעון הזמין בכל פעם את ראובן לדין והנה שמעון טען שיתנו לו הכתבים המשולשים כי הוא מחויב ליתן לו כפי פסק הפשר אשר ביניהם ואף שראובן אמר שיודע מה להשיב או ישיב דבר או יתן לו הכתבים והשיב אחד מיועצי ראובן כי הכתבים נכתבו על המבואר בפינקט א' וב' והפונקט הב' לא הי' באפשר להפשרנים להטיל עליהם כי הוא דבר שלב"ל והי' ראובן יכול לחזור בו וחזר בו וע"ז השיב אחד מיועצי שמעון שהרי בהכתב מבואר בתחלתו שקבלו עליהם בק"ג א"ס לאשר ולקיים כל אשר יצא מהבוררים וא"כ קבלו בקנין על החיוב הנ"ל וכן כתוב בסוף הכתב שהצדדים מחוייבים לאשר ולקיים וא"כ מועיל אף בדבר שלבל"ע שלא יוכל לחזור כמבואר בסי' ר"ט ס"ד וגם הלשון הנעשה באופן היותר מועיל מהני כמבואר בסי' רי"ב ס"א וא"כ נעשה הכל כתיקון וע"ז השיב זה שמצד ראובן כי חיוב ל"ש רק שהאדם בעצמו מחויב לקיים אבל הפשרנים לא יוכלו לחייב הנדונים וגם בשותפות ל"ש לשון חיוב דאל"כ למה לא מבואר בסי' קע"ו שיש תקנה בלשון חיוב וע"ז השיב זה שמצד שמעון שכיון שקבלו בקנין שמחוייבים לקיים דברי הפשרנים החיוב חל עליו כמבואר סי' י"ב בסמ"ע ס"ק י"ט ומה שלא נזכר בסי' קע"ו הוא משום דשם לא מיירי בלשון חיוב וע"ז נתעצמו הצדדים ואתם נסתפקתם בזה ונגמר דעת כלם לשלחו אלי והנה מפני כי כתבתם שהוא צורך גדול שאם יארך הדבר יבא לידי קלקול ומחלוקת ובקשתם להשיב תיכף ע"כ אמרתי להשיב תיכף רק הדין בעצמותו מבלי שום פלפול כל שהוא ולפע"ד הדין עם שמעון דמה שטען זה מצד שמעון שפשרנים לא יוכלו לחייב את הבע"ד בלשון חיוב הם דברים בטלים דכיון שזה קבל עליו בקנין לקיים דברי הפשרנים א"כ התחייב עצמו ושעבד נפשו לכל אשר יאמרו הפשרנים ולמה לא יוכל לחייב עצמו ובאמת מה שהראה זה שמצד שמעון מדברי הסמ"ע סי' י"ב ס"ק י"ט יש מקום להמתעקש לדחות דשאני התם שהחיוב הוא על מעות שהם בעין אבל כאן חייבו הפשרנים שזה ישעבד נפשו על דבר שלבל"ע והיאך יכולים לחייב אותו ע"ז אבל אחר העיון ז"א דהא כיון שכבר נתחייב זה לקיים דברי הפשרנים א"כ הוה כאלו נתחייב בעצמו והרי בתורת חיוב יכול האדם לשעבד עצמו אף בדבר שלבל"ע וא"כ הרי נתחייב כל מה שיאמר הפשרן וא"כ הרי נתחייב ושעבד עצמו אף בדבר שב"ל וז"פ וברור ועיין ש"ך סי' ס"ו אך מה שטען דל"מ בשותפות על דבר שלבל"ע דהרי לא נזכר בסי' קע"ו והלה השיב שבסי' קע"ו דינא אתי לאשמועינן ולא מיירי בתורת חיוב הנה מאד אני תמה שאנכי הרואה ששניהם לא כוונו יפה במח"כ שהרי הדבר מבואר בסי' קע"ו ס"ג בהגה"ה די"א שיכולין להקנות זא"ז אפילו בדבר שלב"ל וביאר הסמ"ע הטעם כיון דגופן הוא בעולם הקנין חל על גופם ששעבד כל אחד נפשו לחברו לעשות מלאכה המובא להם וי"א דאפילו קנין א"צ ומטעם דגמרו ומקני אהדדי ועיין סי' ר"ח ס"ח בהג"ה וא"כ עכ"פ בקנין פשיטא דיכולים לחייב עצמם והמעיין בב"י ימצא מבואר שם שעכ"פ בקנין גמרו ומשעבדי נפשם ע"ש ועיין ברמב"ם פ"ד משותפין ובראב"ד שם ה"ב כתב ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחברו בקנין כדין עבדים ובכ"מ כתב דשאני התם שמשתעבד גופו בהדיא משא"כ כאן ולפע"ד היה נראה דבר חדש דלפי מה שנראה מכל הפוסקים שהובאו ביתה יוסף דהוה כפועלים שהשכירו עצמם ולכך דעתם שיכולים לחזור כדין פועל ולפ"ז לפמ"ש הקצה"ח דבשכירות מועיל אף בדבר שלא בל"ע ועיין בסי' ס' וא"כ מועיל אף בדבר שלבל"ע וכן מצאתי בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' ס"ה והובא בב"י בקצרה סי' ס' וז"ל שאלת מי שחייב עצמו ליתן לחברו כל מה שירויח מכאן ועד שלשים וכו' מי אמרינן דלא אמר כלום לפי שאין אדם מקנה דשלב"ל או נאמר חיוב שאני תשובה דבר ברור הוא דחייב דלא אמרו דשלב"ל אלא במקנה דשלב"ל כגון פירות דקל אבל במחייב עצמו ליתן מה שיוציא הדקל לאחר עשר שנים דבריו קיימים שזה אינו מקנה הפירות אלא מחייב עצמו ליתן ובחיובין ובתנאים ואפילו בשעבודים ושכירות ל"ש דשלב"ל ע"ש הנה מבואר דל"ש בחיוב דשלב"ל וכן בשכירות וא"כ גם נ"ד דומה לזה ועי' ברשב"א ח"ג סי' ע"ב בשכר מניקת שאף שהחלב הנ"ל דשלב"ל מ"מ א"י לחזור בה דבשכירות קונה בדשב"ל א"כ ה"ה כאן וז"ב והנה הרא"ש הסכים להראב"ד כמ"ש הטור בשמו וצ"ע בשו"ת הרא"ש כלל ח' סי' י"ח ע"ש ודו"ק היטב ועכ"פ הדבר ברור דבקנין ודאי מועיל וכ"ז שלא חזר מועיל אף בלי קנין אמנם בלא"ה אני תמה דכאן אף דלשיטת הרמב"ם מועיל כמ"ש המהרי"ק סי' קפ"ב דאף להרמב"ם דוקא בתחלת השותפות צריך קנין אבל כל שהי' שותפין מקודם מודה הוא דכל תנאיהם קיימים בלי קנין ואף שהב"י כתב דלא נ"ל שהרמב"ם יסבור כן כבר כתב בד"מ הובא בהגהת מהרל"ח דכל שנשתתפו יחד כבר בקנין המועיל דודאי מועיל אח"כ א"כ אפשר דגם בדבר שלב"ל מועיל והנה מ"ש הראב"ד דדמי למה דאמרו יקדשו ידי לעושיהם לכאורה תמוה דשאני התם דידים הו"ל בעולם והו"ל כדקל לפירותיו וכפי הנראה שהרגיש בזה המהרש"ק הובא בלח"מ פ"ד משותפין ולפע"ד נראה דלהראב"ד ק"ל קושית השטה מקובצת דהקשה דל"ד ידים לדקל דדקל מגופא דדקל אתי הפירות משא"כ הידים דלאו מגופן של ידים נפקא אלא מעלמא אתי ע"ש שהאריך בזה וע"כ נראה דהראב"ד מפרש הא דאמרו ידים אתנהו בעולם היינו שהידים אתנהו והוא שעבד הידים וכמו עבדים שמשעבדי נפשייהו וה"ה הוא שעבד ידים שלו וא"כ הידים חייבו עצמם לעשות לד' מלאכה והו"ל כשיעבוד גופו ודו"ק ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק חו"מ סי' ל' שהאריך שם לחייב הגביר מוהר"וו והנבררים מצדו האריכו דהו"ל דבר שלב"ל ובאמת נשמט מהם דברי הרשב"א הנ"ל דבשכירות פעולה ל"ש דבר שלב"ל שגופו מחויב לעבוד עבודתו וע"ש כמה דברים שיש לפלפל ואין הזמן מסכים כעת לעיין וגם כיון שהוא ע"י שבועה ואלה עיין סמ"ע בסי' קע"ו דמועיל ועיין בסי' ר"ז סי"ט דשבועה מחזקת קנין ועיין בסמ"ע וט"ז שם ובחבורי יד שאול סי' רל"ט ודו"ק.
סימן ג
א תשובה מביזניב מהרב מוה' שמואל אברהם הלוי ני' ביום ד' לך שנת תרט"ו במה שאירע שם שאחד נשא אלמנה ובעת הנשואין הי' לה מבעלה הראשון שני בנים והגדול שבהם היא השיאתה בימי מגר אלמנות' טרם היתה נישאת לבעלה השני והצעיר הי' אז רווק קטן ועתה בא לשני גדלות וכעת שמתה והניחה שטערין טיכל והבנים תובעים מבעל אמם הש"ט והבעל רוצה להחזיק מתורת ירושה והם טוענים ששייך להרווק הנ"ל מטעם כי אבי אביהם נפטר אחר מות אביהם ונשאר ממנו מעות וחפצים ולקחה אמם כל הנשאר וחלקה ביניהם מחצה נתנה להבן הגדול לנשואין ומחצה השנית מתחלה הלוותם בתורת עסקא ואח"כ לקחת המעות והחפצים לעצמה ועשתה ש"ט וא"כ הוא מחלק ירושתו ואף שבעת הנשואין היו לה הש"ט אבל לקחה המרגליות בהקפה מהחותן של בנה הגדול ולאחר הנשואין כשני ימים אח"כ נסעה למקום אהלה הראשון ונתנה המעות והחפצים של אבי אביהם לאותן הבן הגודל בעד המרגליות ועדן החפיצים ביד החותן הבן הגדול וניכרים לו ורוצה להעיד ע"ז שהם חפצי אבי אביהם ויעיד ע"ז שזה נתנה לו בעד המרגליות וא"כ מבקשים היורשים שלה שעכ"פ תשבע על המעות שנתנה בעד המרגליות שזה א"י כלל ממה לקחה וישבע הבעל אם לא אמרה לו אשתו שזה ממעות אבי הבעל הראשון. ב' טוענים היורשים שקרובים שלה שלחו לה מעות והיא לקחה המעות והוציאתן בתוך הבית של בעלה השני ואף שהבן הקטן אכל ג"כ אצלו טענו שהבעל היה מחויב להחזיקו ויש להם עד שיעיד שהקרובים שלחו לה המעות ע"מ שאין לבעלה רשות בו. ג' תובע הבן הגדול שפעם אחד לותה אמו מידו סך מה וקנתה בגד לבת בעלה הגדולה ואומר שיש לו ע"א שראה ההלואה וקנית המלבוש והבעל משיב ע"ז תשובה כוללת שא"י כלום מזה ואולי ממעות שלה בעצמה קנתה המרגליות ואף שהחותן מעיד שנתנה החפצים של אבי הבעל ראשון בעד המרגליות ע"א אינו מועיל לממון וגם שבועה א"י לחייב אחרי שגם הם מודים שהוא לא הי' שם וא"צ לידע כלל ואולי מכרתה החפצים לו והמעות נתנה ביד אחר על בנה הקטן ואשתו לא אמרה לו דבר ואם גם היתה אומרת לו מי מהימנה ופשיטא שא"צ לשבע ולקבל בחרם ע"ז וגם על טענה הב' טוען שא"י על מה נתנו הקרובים ומי יודע אם שלמה חובותיו וגם אם שלמה חובותיו מי בקש מידה ולא נתחייב כלל לקבל הרווק לזונו ואף שהיה במחשבתו שבוודאי יזון אותו מ"מ לעומת זה ידע שהקרובים שלה יתמכו ידיו עבור זה ועכ"פ הוא לא נתחייב לזון הבן וגם על טענה הג' טוען שא"י כלל אם לותה וגם אם היתה אומרת לו שכן הוא לא היה מחויב להאמינה וגם מה בצע לו במה שעשתה מלבוש לבתו הגדולה שלא היתה מוטלת עליה וא"כ א"צ לשבע נגד העד כלל וע"ז כתב מעלתו דצדקו דברי הבעל בכל טענותיו שאינו מגיע לו שום שבועה וק"ח דהא גם הם יודעים שהבעל א"י וכל דליכא הכחשה ל"ש שום שבועה כמ"ש בש"ך סי' ע"ב ס"ק נ"א באורך והאריך עוד בהרבה טעמים דנגד החלק שנתנה מעות בעד הש"ט לו יהא כן מבואר באהע"ז סי' צ"א דאין הבעל חייב לשלם עבורה ועב"ש ס"ק יו"ד וגם נגד החפצים שנתנה אף שזה היה הלואה לאחר הנשואין עיין בחו"מ סי' צ"ו ס"ק ט' דבעי שיהי' עדים ע"ז ועיין בתומים שם ס"ק ט' כל שאינו יודע שאין זה ממון הבעל א"כ אינה נאמנת כלל והנה זה תמוה דשם קאי על חיובים שלה אם הבעל מחויב לשלם אבל כאן אדרבא החפצים ידועים שאינם של בעל השני רק משל אבי בעלה הראשון וא"כ אינם של הבעל השני וגם להך דסי' צ"א ל"ד דשם כ"ז שהבעל חי והיא הביאתם לו א"י הלוקחים לגבות אבל כאן לענין שהבעל יורש אותה כל שהי' נודע שהממון אינו שלה רק לקחתם מאבי בעלה הראשון הרי הוא של בניה וא"י ליורש' אבל בלא"ה צדקו דברי מע"ל שהחותן אינו נאמן שהוא נוגע בעדותו כיון דהחפצים ניכרים שהם משל אבי אביהם והי' לא הי' לה כח לחלק הנכסים שלא היתה אפוטרופסת א"כ אינם של' והבן השני יוכל לבטל החלוקה ועדיף מחו"מ סי' קע"ה ס"ז ועיין סי' רפ"ט ס"א וגם כיון דהכניסה נדוני' הרי מועיל תפיסה אף מחיים כמ"ש הב"ש סי' צ"ו ס"ק ד' דיכולה לתפוס אף שיש עדים והרי נדוניא דינו ככל חוב ונוטל בראוי למ"ד דב"ח נוטל בראוי וכיון שזה ספיקא דדינא אם ב"ח נוטל בראוי א"כ שוב יכולה לטעון קים לי וא"י לומר מכח אבי אבא קאתינן דזה אינו טענה רק בצירוף דב"ח אינו נוטל בראוי כמ"ש הקצה"ח והנתיבות בסי' ק"ד וא"כ כל דיש ספק שמא ב"ח נוטל בראוי הרי מועיל תפיסתה ומה שטענו שהקרובים נתנו ע"מ שאין לבעלה רשות יפה כתב מע"ל ג"כ דזה גופא ספק ועיין חו"מ סי' ס"ב בש"ך ס"ק וא"ו ובב"ש סי' פ"ה ס"ק כ"ג ועכ"פ לאחר מיתה ודאי הבעל יורשה ובמח"א הלכות זכייה סי' י"א ובשעה"מ הלכות נדרים פ"ז וגם הטענה הג' יפה כתב מע"ל דכל שלא הגיע הנאה לבעל אינו מחוייב לשלם וכמ"ש בחו"מ סי' צ"ו בש"ך ס"ק ט'.
ב ועתה אבא למ"ש הגאון מוהרש"ק ני' להשיב על דבריו וז"ל דודאי הדין עם הבעל בכל טענותיו מיהו נ"ל דחייב לשבע שא"י משום חוב אף דהיורשים טוענים שהוא אינו יודע עיין בש"ך סי' רל"ב ס"ק י"ג ובסי' רנ"ה הניח בצ"ע מיהו כיון דהרשות ביד ב"ד להשביע במקום שאינו חייב ולהפיס דעת היורשים יחייבו שבועה שא"י משום חוב שיהי' חייב להחזיר ליורשים וע"ז צווח מעלתו דל"ד להך דסי' רל"ב דשם עכ"פ זה טוען ברי שחייב לו וא"י אם המוכר לא ידע שהי' בדול אבל כאן שהיורשים יודעים שהבעל א"י מנ"ל דחייב שבועה וגם הדין עם הבעל גם אם היה יודע וכמ"ש למעלה וגם מה שייך לברר האמת כאן שאין כאן רמאות ולא כתב הרמ"א בסי' ט"ו ס"ד רק במקום שניכר רמאות וגם מה שייך להפיס דעת אחרי שהם יודעים שהבעל א"י והם מפוייסים ועומדים וכעין מ"ש התוס' בשבועות דף מה ד"ה כדי וגם כיון דהש"ך הניח בצ"ע בסי' רנ"ה א"כ שוב הוה ספק שבועה ואינו יכול להשביע מספק כמ"ש התומים בת"כ אות קכ"ז וכ"כ בתומים בכללי מיגו אות קי"ח דיכול להוציא מספק וא"צ לשבע כל שהחיוב ודאי והשבועה ספק ע"ש וכ"ש בזה והנה מה שחשבתם אתם גם יחד דדברי הש"ך סי' רל"ב וסי' רנ"ה סותרים לפע"ד לא קרב זא"ז דמה שהניח הש"ך בסי' רנ"ה בצ"ע הוא משום דגם היתומים טוענים ברי ואדרבא ברי שלו גרוע שהוא מדייק דמסתמא לא אמר להן וז"א בירור ואולי אמר להם בשקר שפרע וכדומה או שמה"מ אנסיה וכדומה אבל כל שזה א"י וזה תובעו בברי שחייב לו עכ"פ דאף דהמוכר לא הי' יודע היה צריך לשלם לו כמבואר שם בהג"ה רק שזה אינו מאמינו אבל עכ"פ מוכרח לשבע שא"י מאחר שהלה טוענו ברי ובאמת לכאורה צ"ע מה מועיל שזה נשבע שא"י הא מ"מ הוא חייב לשלם כל שהי' מתברר שהיה בו בדיל אף שזה נתאנה כמבואר בהג"ה שם וא"כ מה בכך שלא ידע אבל צ"ל כיון דנשבע ונוטל אינו רק תק"ח באותן השנויים במשנה וא"כ כל שזה נשבע שלא ידע פטור אבל שבועה ודאי בעי ודברי הש"ך נכונים מכל צד ולפע"ד נראה דבר חדש דכיון דהבעל ת"ח כמ"ש מעלתו שמטעם זה רוצים שיתחייב שבועה דיודעים שלא ירצה לשבע ולק"ח וא"כ ניהו דבזה"ז אין לנו דין ת"ח אבל עכ"פ דין צ"מ יש לנו כמ"ש בחבורי יד שאול סי' באורך וא"כ הרי אמרו דלא מזדקקין לדינא בו דהוא צ"מ כמבואר בשבועות מ"א ובחו"מ סי' פ"ב ומשום דלא חשדינן לצ"מ ומכ"ש במקום שאינו חייב רק לאיים עליו אינו בדין שנעשה כן לצ"מ ובפרט שכפי הנראה גם אותן העדים לא העידו עוד רק שטוענים שיבואו לפני ב"ד ויעידו פשיטא דבכה"ג שלא יועיל עדותן רק להזקיקו ע"י איום שישבע כדי להשביע אף שאינו מחוייב פשיטא שאין אנו עושים כן לת"ח ועיין בשו"ת פ"י חח"מ סי' וא"ו ובכנסת יחזקאל סי' צ"ה וגם הוא מודה בנ"ד דאף לצ"מ לא מזדקקין לדינו להשביעו בכה"ג. אחר שכתבתי זאת האיר ד' עיני ומצאתי בשו"ת רדב"ז בהשלשה מאות תשובות סי' רי"א והביאו בעל ס' בני אהרן סי' ק' וז"ל והוי יודע שאפילו שכבר נהגו להשביע שבועה היסת אפילו לצורבא מרבנן וכ"כ הרי"ף בתשובה ואפילו היכא דליכא דררא דממונא ואם הדיין רואה שהתובע מערים כדי גלגל שבועה על החכם או על העני יכול לסלק השבועה מעליו ומ"מ משמתין בסתם על כל מי שחייב לחברו שיודה ואם לאו יהא בשמתא ודבר גדול הוא זה שבעלי תורה ובעלי מעשים אינם רוצים לשבע בב"ד ונמצא אוכלים את יגיעם עכ"ל וא"כ בנ"ד שגלוי וידוע שאינו רק ערמה פשיטא דאין משביעין ואף לא משמתין ודו"ק.
סימן ד
מה שנשאלתי כ' טבת תרי"ז עש"ק שמות מליזענסק מהרב הדיין מוה' וואלף האלשיצער ני' במה שאירע שאחד מכר לשמעון פלאטץ אחורי ביתו וכתב קאנטראקט בל' אשכנז ובפונקט החמישי נאמר בזה"ל ווירד דעם קופער שארף פערבאטען איין שענק צו פיהרן אין איהרם אויף דעם פלאץ ער באהטווערדינדין והנה שמעון בנה בית על הפלאטץ הלז ומת שמעון ונשרף הבית ומכרוהו היורשים הפלאטץ ליהודא ומכרו בפירוש על אופן זה שימזוג ג"כ במקום ההוא ואח"כ מת ראובן המוכר ג"כ וכהיום באים יורשי המוכר למחות ביהודא שלא ימזג שם מכח כתב זה של מורישם ויהודא טוען שנדון שכתוב בל"א ווירד דעם קופער פערבאטען משמע דוקא שהקפידה הי' על שמעון ולא הקפיד על ב"כ מאחר שלא הזכיר גם על ב"כ והנה מעלתו פתח לה פחתא מאחר דלא היו בדרך תנאי רק שנכתב סתם שאסור למזוג א"כ לא הוה בדרך תנאי ניהו דהקונה נתחייב במה שקיבל עליו שלא למזוג דחל החיוב על גופו אף בדבר שלב"ל מ"מ היורשים לא נתחייבו ואינו נתבטל המקח בשביל זה כיון שאינו התנאי בעיקר החיוב ועיין סי' ר"ט ס"ח ובנתיבות שם ס"ק יו"ד וסי' רמ"א ס"ק וא"ו והנה לא נהירא לפע"ד דמלבד דכל שנזכר פונקטין א"כ מורה שגם זה בכלל התנאים וכל הפינקטין הם בכלל התנאי וגם מ"ש מע"ל שאינו בעיקר המקח לא ידעתי מה ענינו לזה דהא אם יהיו לו שענק שם יפסיד להמוכר שענק שלו וא"כ אפשר דחשוב תנאי בעיקר המקח ועיין ט"ז ונקה"כ סי' רל"ו ובש"ך סכ"א וגם מעלתו נראה דפסח על שתי הסעיפים דבתחלה כתב דאינו תנאי ואח"כ כתב דלא הוה תנאי בעיקר המקח ואח"כ כתב דהוה חיוב בעלמא והנה זה צ"ע בכל לשון השטר ואינו ברור גם מה שפלפל בחכמה דהוה כעין שיור וע"ז האריך מע"ל והביא דברי הב"י בסי' ר"ט בחו"מ שמאריך שם בכמה שיטות דבכה"ג הוה לי ולא ליורשי כיון שלא הוה דבר מסויים וקצוב והאריך בזה הנה אף דדבריו נכונים בזה ואף דמהרי"ט בשניות חלק או"ח סי' ה' כתב דאמרינן לי וליורשיי כבר השגתי עליו בחבורי יד שאול סי' ע"ד יעו"ש מ"מ לפע"ד ל"ש ענין שיור בזה דשיור הוה כשמשייר לעצמו איזה זכות במה שמכר וכאן לא הוה רק ענין שלילה שלא יהי' שענק בבית זה שיבנה וזה לא מקרי שיור אמנם גם אם נימא דזה מקרי ג"כ שיור ששייר זכות השענק לעצמו מ"מ כיון שכאן משמע דבעת שמכרו יורשי שמעון ליהודה הי' חי עודנו המוכר ואם כן נתבטל תיכף המכר ואף שמת אח"כ מ"מ כבר נתבטל המקח לעצמו וא"כ היורשים של המוכר ירשו זכות של המוכר שהי' לו בחייו אמנם לפע"ד נראה דבר חדש לפי מה דמבואר בחו"מ סי' ער"ו ס"ו בהגה דאין היורשים יורשים דבר שאין בו ממש א"כ ל"מ לפי דעת השטה הובא בקצה"ח שם דאף מה שהי' ביד אביהם אין יורשים א"כ הזכות זה שהוא שלילה שלא יהיה שענק בבית הקונה זה ענין אין בו ממש ולא ירשו יורשי המוכר אלא אף לפי דעת הש"ך מ"מ כל שהוא ביד אחרים לא ירשו הזכות א"כ כאן שאף שהמוכר נשאר חי לא הי' בידו שהרי מכר הבית והבית נשרף ומכר הפלאטץ ליהודה א"כ זה הזכות לא הי' ביד המוכר כח להוריש לבניו ועיין בנימוק"י פ' מי שמת גבי כל דליתא במתנת בריא ליתא במתנת שכ"מ כתב דא"י להקנות אויר החצר במתנת שכ"מ ועיין רמ"א סוף סי' קמ"ט ובמהרי"ט חלק או"ח סי' ה' כנ"ל ודו"ק כנלפע"ד אח"כ בעש"ק בשלח תרי"ז י"ב שבט הגיעני שנית מהרב הנ"ל וכתב דאינו מבין כוונתי במ"ש דהיורשים לא ירשו זכות זה דהוה דבר שאין בו ממש וע"ז כתב דממנ"פ אי הי' תנאי גמור ודאי נתבטל המקח כל שלא נתקיים התנאי ואם כוונתי דלא הוה רק שיור לבד וע"ז כתב דהוה כמשייר מקום לפירותיו והיורשים יורשים זכות זה כמבואר בדברי הש"ס ב"ב ס"ג ובשטה שם. הנה אין כאן שום דבר דאין שייך ששייר מקום לפירותיו במה שאינו רק שלילה שלא ימזוג שם וא"כ כל הפלאטץ מכר לו ומה ששייר לו זכות שלא ימזוג בבית זה איך יוכלו היורשים לירש אותו זכות וז"ב כשמש וא"כ הדין עם יהודה ומה שהוא האריך הרבה לקיים דבריו הראשונים לא נפניתי כעת לעיין בזה כי אני צריך להעתיק דירתי לח"ל להיות משם יושב כסאות למשפט.
סימן ה
א מה שנתחדש לי בשנת תרי"א בערכין דף י"א ע"ב ארשום כל החידושים שם אמרו בעי ר' אבין עולת נדבת ציבור טעון שירה או אינה טעון שירה וכו' ת"ש ויאמר חזקי' להעלות העולה על המזבח ובעת החל העולה החל שיר ד' וגו' האי שירה למאי עבידתי' אילימא דעולת חובה ל"ל אמלוכי אלא לאו דעולת נדבה והנה לכאורה ק"ל לטעמיך למה לא פריך לעיל מיני' ויאמר לבני אהרן הכהנים להעלות על מזבח ד' ול"ל אמלוכי אבל ל"ק דשם הי' הקרבנות הוראת שעה כמ"ש רש"י פסוק כ"א ופסוק כ"ד וא"כ הי' צריך אמלוכי אבל כאן שפיר קשיא לי' למה כתיב ויאמר חזקי' להעלות העולה על המזבח ע"כ נתחדש שם איזה ענין שם אמר ר"י לא עולת ר"ח הוה וקא מבעיא להו מי הוקבע ר"ח בזמנו דלקריב או לא וזה תימה גדולה מה ראה ר"י לחדש שזה הי' ספיקו של חזקיה ואיך שייך שיסתפק חזקיה בזה אמנם נראה דהנה שם כתב ויועץ המלך והשריו וכל הקה אשר בירושלים לעשות הפסח בחדש השני ע"ש סי' למ"ד ולפ"ז הרי אמרו בש"ס סנהדרין דף י"ב שחזקיה טעה שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן בניסן ופרשו שם דטעה בדשמואל דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר הואיל וראוי לקבעו ניסן ואיהו סבר הואיל וראוי לא אמרינן והנה אמרו שם לשמואל עברוה מאי אמר עולא אין מקדשין את החדש קדשו מאי אמר רבא בטל העבור ר"נ אומר מקודש ומעובר וערש"י שם וביאור הדברים נלפע"ד דהנה אנן קי"ל דאם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים כדאמרו בר"ה דף כ"ד ולפ"ז אם עברוהו ביום שלשים ולא נראה עוד הירח ואח"כ נראה בזמנו וא"כ אף דנימא דהואיל וראוי לא אמרינן ומעובר בדיעבד מ"מ אם נראה בזמנו שבאו עדים שראו הירח בזמנו א"כ לא היה ראוי להתעבר ונתגלה מלתא למפרע שהעיבור בטעות היה ס"ל להש"ס דאין מקדשין דאיך אפשר לקדש ולומר שהיום ר"ח דא"כ בטל העיבור למפרע ואם קדשו נחלקו ס"ל לרבא דבטל העיבור ור"נ ס"ל מעובר ומקודש וכן נראה מהרמב"ם פ"ד מקידוש החדש הל' י"ד שהבין כן ולפ"ז חזקי' דטעה בדשמואל ועיבר השנה לכתחלה דהואיל וראוי לא אמרינן א"כ יש להסתפק אם היה נראה הלבנה בזמנו איך הדין של עבורו והנה לרבא ודאי בטל אבל לר"נ יש להסתפק דהוא ס"ל דמקודש ומעובר או זה דוקא בדיעבד שעיבר אבל כל שעיבר לכתחלה וטעה בדין דלכתחלה ודאי אין מעברין א"כ י"ל דבכה"ג כל שהוקבע ר"ח בזמנו ודאי בטל העיבור או לא כיון דעיבר וטעה בדין שוב מעובר ואין מקדשין אותו בו ביום רק ממחרת וזה דמבעיא ליה מי הוקבע ר"ח בזמנו דלקרב או לא כיון דעבר שוב א"א לקבע ר"ח בזמנו וע"ז פריך דהא היה בששה עשר לחדש הראשון וע"ז אמר כבש הבא עם העומר קא מבעיא להו מי קבע ר"ח בזמנו או לא ובאמת שזה תימא רבה כמ"ש התוס' מה ס"ד דהא אתמול הקריבו תמידין ומוספין אמאי לא אמלך אלא ממוסף די"ו ניסן והנני מוסיף דהרי בלאחר חצי החדש כתב הסמ"ע סי' ל' ס"ק כ"ד דכ"ע ידעי שנתעבר החדש ועיין ש"ך שם ס"ק ט"ו ואיך שייך שחזקי' נסתפק בלאחר חצי חדש בששה עשר אי אקבע ר"ח בזמנו ואף דיש לדחות דביום ט"ז בעצמו יש להסתפק עדיין מ"מ היא תימה דהאיך שייך שחזקי' המלך עם הקהל יסתפקו בזה אך נראה דבאמת חזקיה לא הקריב הפסח והתמידין והמוספין שהרי רצה לעבר השנה אמנם הכבש עם העומר דהתורה תלתה בעצם היום הזה נסתפק אם יוכל לדחות דאולי הוקבע ר"ח בזמנו אז בטל העיבור וצריך להקריב הכבש וכבר נודע מ"ש האבודרהם הובא בב"י א"ח סי' תק"נ דבכ"מ שכתוב בעצם היום הזה דוחה שבת ועשרה בטבת אם היה מקלע בשבת היה דוחה שבת כיון דכתיב בעצם היום הזה סמך מלך בבל ע"ש וא"כ שוב אפשר דדוחה העיבור וע"ז פריך ונחזי פסח היכא עביד מצה היכא אכיל היינו כיון דקרבן העומר ממחרת הפסח תלהו הכתוב כמבואר בתורה וביהושיע סי' ה' א"כ כל שלא הקריבו פסח ולא אכלו מצוה שום אין מקום להעומר ועיין בתוס' ד"ה איבעיא דהקשו דבד"ה כתיב האי קרא קודם מקמי ויועץ המלך לעשות פסח ולא הבינותי קושייתם וראיתי בבה"ז שעמד בביאור דבריהם וכתב דעיקר קושיתם לר"ש ב"י דאמר דחזקיה השיאם לעשות פסח שני וא"כ הקריבו הפסח באייר ולפ"ז מ"פ הש"ס וליחזי פסח היכא עביד דהא ע"כ עיבר אף דלא עשו פסח בחדש הראשון דהא ע"כ ספרו ז' שבועות אף דלא הקריבו העומר וכתב עוד דאם נימא דהפסח הראשון קרב באייר ודלא כר"ש בר"י א"כ קושיית התוס' הוא כך דע"כ האי עולה לאו הבא עם העומר דהא העומר נקרב באייר דהיינו שהי' אז אייר ניסן ובקרא כתיב בששה עשר לחדש הראשון ע"ש ולפמ"ש א"ש קושית הש"ס דהעומר תלוי במחרת הפסח והרי לא היה אז מחרת הפסח דלא הקריבו הפסח עדיין והנה הרד"ק בד"ה ב' סי' ל' כתב לתמוה על חז"ל שאמרו דחזקי' עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו דמנ"ל דלא הודו לו שהרי הכתוב אומר ויועץ המלך והשריו וכל הקהל בירושלים לעשות את הפסח בחדש השני משמע דהודו לו ולפע"ד י"ל דנלמד מהא דאמר דמבעיא ליה אי אקבע ר"ח בזמנו והיינו דלא הודו לו מהעיבור וא"כ איבעיא לי' לחזקי' אי קבעו רבנן החדש ניסן בזמנו או דחוהו אלמא דלא הודו לו גם מ"ש הרד"ק עיבר ניסן בניסן היא תימה דלמא היה מעבר בר"ח אדר לעשות אדר שני במקום ניסן אני תמה על תמיהתו דא"כ שוב כדין עשה ולמה נסתפק חזקיה אי קבע ר"ח בזמנו ולמה ישנו מה שעבר חזקיה וע"כ דעשה שלא כדין ובמה טעה וע"כ נחלקו בדשמואל כדאמרו בסנהדרין י"ב ובלא"ה לא ידעתי למה בקש תואנה בדברי חז"ל והרי הכתוב אומר כי התפלל חזקי' עליהם אלמא שעשה שלא כדין וע"ז נחלקו חז"ל במה טעה ונחלקו ר"י ור"ש ור"ש בר"י במה טעה ומ"ש הרד"ק שמפורש במקרא הטעם מפני כי אכלו הפסח בטומאה תמוה אם טומאה הותרה בציבור א"כ מהו שלא ככתוב וגם למ"ד טומאה דחוי' עכ"פ נדחה מה זה שאמר שאכלו שלא ככתוב והיינו מה שעברו מפני הטומאה דהותרה או דעברו ניסן בניסן למ"ד דחויה וז"ב ופשוט וכן מבואר בדברי הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש הט"ז ומנין שטומאת מת דחויה בציבור שנאמר וכו' והרי הדבר מפורש בכתובים שנאמר כי רבת העם בקהל וכו' ומה זה שנאמר כי אכלו את הפסח שלא ככתוב מפני שעברו אותה השנה מפני הטומאה והיינו דבא לומר שלא תטעה לפרש דשלא ככתוב היינו מה שאכלו בטומאה ותסבור דלטומאה לא נדחה ומכ"ש שלא הותרה ולזה אמר שלא כן הוא שבאמת דחויה הוא רק שעברו שלא כדין וא"כ מבואר מה שדחקו חז"ל לומר שעיבר שלא כדין דהרי אחר שידעו שטומאה נדחה בציבור ומכ"ש למ"ד הותרה א"כ מה שלא ככתוב וע"כ דהו' מפני העיבור וא"כ רצו חז"ל להורות במה נחלקו חזקיה והסנהדרין וע"ז אמרו דנחלקו אי צריך לעבר מפני הטומאה או דעיבר ניסן בניסן וקמפלגי בדשמואל ודברי חז"ל אמת ומיושב כל תלונות הרד"ק ז"ל ובמח"כ לא עיין היטב אמנם לכאורה היה מקום ליישב דברי הרד"ק דבאמת היה האיסור בשביל הטומאה ואף דטומאה הותרה או דחויה מ"מ הרי התוס' במנחות ט"ו כתבו דהא דאיצטרך ר"י לומר הטעם דאין קרבן ציבור חלוק אף דס"ל לר"י טומאה הותרה בציבור משום דק"צ יש בו אכילה ובזה ס"ל לר"י דל"ש הותרה בציבור ע"ש וא"כ כאן היה האשמה שהרי הפסח צריך לאכול ובזה ל"ש הותרה בציבור ובזה היה מדוקדק לשון הכתוב רבת מאפרים ומנשה וכו' לא הטהרו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב כי התפלל חזקיהו עליהם לאמר והיינו שעיקר החטא היה שהרי אכלו בלא ככתוב ובזה מודה ר"י אמנם נראה דז"א דאכתי קשה לר"י דס"ל דאין ק"צ חלוק ומשום זה יעשו כלם בטומאה אף בק"פ א"כ שוב מהו החטא כיון שרבים הטהרו ורבים אשר לא הטהרו והרי אין ק"צ חלוק א"כ שוב לא אכפת לן וז"ב ודו"ק. אמנם באמת בגוף דברי התוס' לפע"ד ע"כ לא כתבו התוס' רק על מה דיעשו בטומאה אף ששאר השבטים טהורים זה צריך טעם מפני שאין ק"צ חלוק דאל"כ כיון דאיכא אכילה לא הותר לעשות בטומאה אבל זה לענין אם אפשר לעשות בטהרה אבל כאן דא"א לעשות בטהרה רק שיכול לעבר השנה הנה באמת אין למצות אלא מוקמן ושעתן וזמנן האמת היה בניסן ואנחנו מדחים מזמנם האמת ועושים אדר שני בזה פשיטא דזריזין מקדימין למצות ולא משגיחים על האכילה אחרי דגוף הקרבן יכולים לעשות בטומאה וכבר נודע מ"ש חביבה מצוה בשעתה ועיין בתה"ד מה שהאריך לענין קידוש לבנה ואף לפי דבריו היינו שאותה מצוה נעשה בהדורי יותר אבל כאן גוף הטומאה הותרה בציבור ואכילה לא מעכבא רק דבעינן ראוי לאכילה בזה פשיטא דלא מעברין השנה ונדחה המצוה מזמנה האמת וז"ב ופשוט.
ב ובזה מיושב היטב קושית הנו"ב מהד"ת חאו"ח סי' פ"ו והשעה"מ פ"ד מביאת המקדש דלשיטת התוס' איך אמר ר"י דאם עברוהו מפני הטומאה לא מועיל משום דטומאה הותרה ול"צ לעבר והא בק"פ צריך לעבר והשעה"מ הוסיף דמה מקשה הש"ס מיוה"כ הא שאני ק"פ ולפמ"ש א"ש דלענין שיהיה צריך לעבר השנה פשיטא דכל דהותרה בציבור אין לנו להשגיח על אכילת ק"פ וז"ב ובזה מיושב גם הקושיא השניה שהקשו על התוס' ביומא דף ו' ע"ב ד"ה ר"ת שכתבו דק"פ אינו מקרי ק"צ גמור רק שבא בכנופיא וא"כ מה ראיה מיוה"כ לק"פ ולפמ"ש זה רק אם עושין בטומאה במקום שאפשר לעשות בטהרה אבל לענין עיבור השנה פשיטא דלא מעברין בשביל זה כנלפע"ד ברור אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דאמר ר"ש אם מפני הטומאה עברוה מעוברת אלא מפני מה בקש רחמים על עצמו אלא מפני שעיבר ניסן בניסן ומהיכן הוכיח זאת ודלמא באמת אם עברה מעוברת ורק זה אם כשנעבר השנה יהיה נעשה בטהרה שפיר אז מותר לעבר אבל כאן שאף לאחר שעברוה היו מוכרחין לעשות בטומאה שלא יכלו להתקדש כ"כ וכמ"ש ככתוב כי מרבית העם אשר לא הטהרו וא"כ כיון שב"כ וב"כ היה הטומאה נדחית בציבור א"כ שוב בקש רחמים על עצמו דלמה עיבר בחנם ודחה העם מלעשות הפסח בזמנה אחרי שסוף סוף עשו בטומאה והיא קושיא נפלאה להמעיין בכתובים ומדוקדק בזה הכתוב שזה שהכתוב מספר שאחר שהוכרחו לעשות בטומאה א"כ התפלל עליהם שאכלו שלא ככתוב אמנם נראה כיון דחזקיהו לא ידע וחשב שיוכלו לטהר עצמם א"כ כל דבדיעבד אם עברוה מעוברת שוב היה יכול גם לכתחלה לעבר אחרי שבדיעבד אם עברוה מעוברת וכעין שכתב הר"ן פ' הכותב כיון דבדיעבד מה שגבה גבה גם לכתחלה מגבינן לי' דהרי אם נגבהו שוב יהיה מה שגבה גבה וה"ה כאן שוב גם לכתחלה מותר אחרי שבדיעבד אם עברוה מעוברת.
ג והנה בהא דפריך ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה הקשו התוס' ביומא דף ז' ד"ה מכלל דמה קושיא שאני יוה"כ דא"א להיות על מצחו א"כ מרצה מידי דהוה על טומאת גברא דלא מרצה ציץ עלה ודחיא טומאה וכתבו דאכתי קשה כיון דרק דחויה הוא נימא הבא קרבן אחרת וע"כ דהציץ מרצה וגם דחויה הוא וא"צ להביא אחר תחתיו ולכאורה קשה כיון דעיקר הקושיא היא מכה"ג ביוה"כ והיינו בעבודות לפני ולפנים א"כ הרי אמרו בגיטין דף נ"ד כה"ג ביוה"כ יוכיח דאם אמר פיגול מהימן וע"כ דע"א מהימן באיסורין ודחי דלמא דחזיני' בפשפש והנה אף אם נימא דמהימן היינו כשהוא בידו או שהיה בידו כדנחלקו אביי ורבא שם ולפ"ז יקשה לענין טומאה היאך יהיה נאמן והא אין בידו לטמאות הקרבן דאם יטמא עצמו ויכנס בטומאה יתחייב מיתה וא"כ מה קושיא דיביא אחרת תחתיו ומי יאמין לו שנטמא הקרבן ובפרט דל"ש כ"כ דבר שיטמא ועיין מגן גבורים סי' כ"ח מ"ש בשם דודי הגאון מוה' שאול ז"ל אבד"ק אמשטרדם בבנין אריאל שלו ועכ"פ בידו בודאי לא הוה וא"כ מי יאמין לו אך נראה דהנה הראב"ן ביאר שם דקושיית הש"ס בגיטין אינו מהפר דהרי הפר היא שלו ובעלים בודאי נאמנים על שלהם וקושית הש"ס היא מהשעיר שהי' של ציבור וא"כ י"ל דקושית ר"ש הוא מהפר דאם יבא ויאמר שנטמא הפר א"כ בזה נאמן והיו לו להביא אחר תחתיו וע"כ דהציץ מרצה אך עדיין קשה דא"כ מה משני ר"י טומאה הותרה בציבור הרי השעה"מ הביא בפ"ד מביאת המקדש דברי התוס' ישנים שהקשו מה משני ר"י הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרת בציבור הא פר שלו דיחיד הוא ולא הי' של ציבור ואפ"ה מרצה הציץ וכתב דעבודת התלויות בשעיר תלויות בפר ג"כ וא"כ כשם שהותרה הטומאה בשעיר הותרה בפר ע"ש ולפ"ז שוב יקשה מה מקשה ר"ש מפר והא פר באמת הוא של יחיד ורק דתלוי בציבור ולפ"ז ממנ"פ הרי בשעיר אינו נאמן וא"כ ע"כ הציץ מרצה וממילא גם בפר הציץ מרצה אמנם באמת המעיין ביומא דף נו"ן ימצא דס"ל לר"ש דפר של יוה"כ הוא חטאת הציבור ואף דהש"ס מגיה שם היינו כי היכא דלא נדוק דמקרי פר של ציבור אבל לפי המסקנא דגם בפר כיון שזמנו קבוע דוחה את הטומאה א"צ להוציא דברי ר"ש מפשטיה וס"ל דפר מקרי ציבור וא"כ שפיר מקשה דא"צ לומר דפר תלוי בשעיר וא"כ מקשה דפר הוא הבעלים בעצמו ומהראוי להביא פר אחר כיון דאינו רק דחוייה וע"כ דהציץ מרצה ודו"ק ולפ"ז מיושב היטב קושית הכ"מ והבה"ז דהרמב"ם פסק דטומאה דחויה ופסק דאינו על מצחו אינו מרצה וקשה קושית ר"ש ולפמ"ש י"ל דבאמת רק ר"ש לשיטתו דס"ל דפר היינו חטאת ציבור ושפיר מקשה אבל לדידן ל"ק דדבר הוא של יחיד ורק דתלוי בשעיר ועל השעיר אינו נאמן והציץ מרצה א"כ גם בפר הציץ מרצה ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא ובגוף קושית ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה תימה לפע"ד דקשה ולטעמיך דגם לר"ש מי ניחא הא גם לר"ש דס"ל דתמיד מרצה הא אמרו ביומא דף ז' ח' דבנשבר הציץ אינו מרצה לכ"ע והיינו משום דבעינן שיהא ראוי על מצחו וזה אינו ראוי על מצחו כיון שנשבר ולפ"ז כה"ג ביוה"כ בעבודות לפנים שהיה אסור לכנוס כ"א בד' בגדי לבן ואם היה לובש הציץ היה פוסל היתר בגדים פוסל ומחלל עבודה מחייב מיתה ביד"ש וא"כ אינו ראוי להיות על מצחו ולמה יהיה מרצה והיא קושיא נפלאה אמנם נראה דהרי מפרש התם טעמא דר"ש דכתיב תמיד לרצון לפני ד' מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו ומי לא בעי מינם ולמיעל לבה"כ אלא תמיד מרצה ולפ"ז ע"כ שמרצה אף בשעה שאין הכה"ג לובש הציץ ואינו ראוי לציץ דאל"כ יקשה היאך יהיה מרצה הציץ אם יארע טומאה בקדש בשעה שהכ"ג מינם או הוא בבה"כ שאינו ראוי ללבישה וע"כ דתמיד מרצה ולא ממעט רק אם המניעה מציץ שאינו ראוי להיות על מצחו שנשבר אבל אם הציץ בעצמותו ראוי רק שהכה"ג אינו ראוי הוא מרצה וטעמא דמסתבר הוא כיון דהציץ בקדושתו מה בכך שאינו ראוי הכה"ג ללבשו הא אף שאינו על מצחו הוא מרצה משא"כ אם הציץ אינו בקדושתו אינו מרצה וא"כ ר"ש לשיטתו שפיר מקשה מכה"ג ביוה"כ דלר"ש בעצמו בודאי ניחא וזהו דמקשה לר"י דס"ל דכל שאינו על מצחו אינו מרצה א"כ מכ"ש כה"ג ביוה"כ שאינו ראוי להיות על מצחו דודאי אינו ראוי לרצות ובזה מיושב היטב קושית התוס' דמה קושיא מכה"ג הא כיון דא"א להיות על מצחו מרצה מידי דהוה אטומאת גברא ולפמ"ש א"ש דשאני טומאה כל דדחויה היא שוב ראוי עכ"פ להיות על מצחו ומרצה אבל ביוה"כ שאינו ראוי להיות על מצחו למה ירצה אמנם זה לר"ש דס"ל דתמיד מרצה אף שהכהן אינו ראוי ללבישה והעיקר תלוי בעצם הציץ אם הוא ראוי בעצמותו לרצות א"כ גם כאן מרצה אף שאינו ראוי ביוה"כ אך לר"י דס"ל דדוקא על מצחו מרצה י"ל דביוה"כ אינו מרצה אמנם אחר העיון י"ל דלר"י מרצה ביוה"כ דהנה באמת טעמו של ר"י דס"ל עודהו על מצחו מרצה ושאינו על מצחו אינו מרצה היא משום דכיון דלדידיה תמיד אתי שלא יסיח דעתו ממנו א"כ כל שהוא על מצחו ומתכוין עליו אינו מסיח דעתו ממנו ומקדושתו הוא מרצה וכל שאינו על מצחו ואינו בקדושתו ויכול להסיח דעתו אינו מרצה ולפ"ז י"ל דזה דוקא אם יכול ללבשו ואינו לובשו א"כ אינו מרצה דהרי כל שאינו על מצחו בודאי מסיח דעתו אבל ביוה"כ דאסור ללובשו א"כ י"ל דלא מקרי הסח הדעת דהא אסור ללבשו ול"מ אם נימא כשיטת ר"י דבתפילין פסול היסח הדעת דווקא כשעומד בק"ר אבל אם עושה דבר אחר כל שאינו עומד בק"ר אין פסול היסח הדעת א"כ כ"ש כשעובד עבודתו לפני ולפנים דודאי יכול הציץ לרצות דאף דאינו על מצחו זה דוקא כל שיכול להיות על מצחו ואינו על מצחו שייך היסח הדעת אבל ביוה"כ דא"א להיות על מצחו מרצה וגם להרמב"ן דס"ל דצריך שיתכוין רק על התפילין אפ"ה זה כשיכול לכוין על התפילין דוקא אבל כשא"י לכוין וא"י ללובשו פשיטא דאינו מעכב ומרצה כנלפע"ד ועכ"פ אף אם נימא דלר"י בעי על מצחו דוקא מ"מ ל"ק קושית ר"ש דבאמת י"ל כסברת התוס' דכל דא"א מרצה רק דר"ש לשיטתו דס"ל דתמיד מרצה אף שאינו ראוי ללבשו כל שהציץ בעצמותו ראוי ושפיר הביא ראי' מכה"ג ביוה"כ דאף שאינו ראוי ללבשו מרצה כל דגוף הציץ ראוי אבל אין קושי' על ר"י די"ל דאף דאינו על מצחו כל שא"י ללבשו מרצה כקושית התוס' רק לר"ש בעצמו דס"ל דאף שהוא בבה"כ אף שאינו ראוי ללבישה מרצה שפיר מביא ראיה מכה"ג דמרצה אף שאינו ראוי ללבשו וע"ז דחה לי' ר"י דיוה"כ א"צ ריצוי ציץ כלל אבל לדידן ל"ק קושית ר"ש כנלפע"ד ובזה מיושב קושית השאגת ארי' סי' ל"ח לדידן דקי"ל טומאה דחויה א"כ לתמיד מרצה הוא דאתי ולא ס"ל תמיד שלא יסיח דעת והרי אנן קי"ל כר"ש ואפ"ה קי"ל דאסור להסיח דעת מתפילין ולפי מ"ש א"ש דדוקא ר"ש דס"ל תמיד מרצה אף דעייל לבה"כ א"כ א"א לומר דדוקא עודהו על מצחו מרצה ומטעם שאינו מסיח דעתו ממנו דא"כ בהולך לבה"כ איך מרצה הא אז בודאי מסיח דעתו ועומד בק"ר ובבזיון אבל לדידן באמת ס"ל כרי' דדווקא בעודהו על מצחו מרצה ומטעם שקדושתו עליו ומכוין דעתו דאסור להסיח דעת ומה שכה"ג ביוה"כ מרצה ה"ט דשם ל"ש הס"ד דהא אסור ללבשו ול"ש הס"ד ואינו מקל ראשו והציץ בקדושתו ובפרט שטומאה דחוייה הוא וא"א לציץ ללבוש אז וכקושית התוס' שם ודו"ק ועיין בשו"ת ש"א שם שהאריך הרבה בסוגיא הלז וכבר ישבתי הרבה מקושיותיו ואכמ"ל ומפני כי היום עניתי בצום נפשי תענית אסתר ע"כ דברי מעטים. והנה בהא דאמרו בפסחים צ"ה דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ור"י אומר אף דוחה את הטומאה ומפרש הטעם דת"ק ס"ל מפני טומאה דחיתו ואיך יביא בטומאה ור"י ס"ל התורה חזרה אחר טהרה ואם לא זכה יבא בטומאה ולפע"ד אפשר לומר דר"י לשיטתו דהוא ס"ל דטומאה הותרה בציבור וא"כ לדידי' אף דיחיד נדחה לפסח שני היינו דלדידי' לא הותר ליחיד וצריך לחזור אחר טהרה ולכך נדחה אבל אם לא אפשר יביא בטומאה אבל לת"ק דס"ל טומאה דחוייה וא"כ ממילא ביחיד אף לא נדחה וא"כ צריך לבוא בפ"ש בטהרה דוקא וז"ב ואף דבפסח לר"י כתבו התוס' דלא הותר עיין בנו"ב ושעה"מ שכתבו דגם בפסח הותר וישבו דברי התוס' ועיין תוס' יומא דף נ"א שהאריכו בטעם הדבר ובמה נחלקו ת"ק ור"י ולפמ"ש א"ש.
סימן ו
א פה טריסקאוויטץ שנת תרי"ב בא אלי הרב המופלג מוה' יעקב ראובן ני' אבד"ק לביטש ואמר אלי שק"ל בהא דאמרו יומא ז' עד שאתה מפרישו מטומאת מת הפרישהו מטומאת קרי ומשני טומאה הותרה בציבור והקשה לפמ"ש התוס' בזבחים דף כ"ג גבי זקני דרום דהא דטומאה הותרה בציבור הוא אף בשאר טומאת כל שאינם יוצאות מגופו וא"כ כיון דמשני טומאה הותרה או דחוייה א"כ גם לבועל נדה הותרה ולמה מפרישין כלל והיא קושיא גדולה לכאורה אבל מה אעשה שאין פה אצלי שום ספר לעיין כ"א הרמב"ם ח"ג ובאמת שדברי התוס' הם דברים חדשים וברמב"ם פ"ד מביאת מקדש דטומאת המת בלבד הוא דנדחה לא שאר טומאות יעו"ש ומה שאמר הוא לתרץ דכיון דהוא בועל נדה א"כ הוא טמא בשביל שהוא ב"ק והוה טומאה היוצאה מגופה ז"א דמשום ב"ק לא הי' צריך להפריש כל שבעה ועיין ברמב"ם פ"א ממקואות שב"ק טובל והולך כל היום כלו מתחלת הלילה ורק נדה טבילתה ביום וא"כ לא הי' צריך להפריש ז' ימים כלל וגם בגוף הדבר דבועל נדה הוא ב"ק הוא תמוה ועי' במלמ"ל פ"ג מבהמ"ק ה"ג אך בגוף הקושיא נלפע"ד דהנה באמת סברת התוס' נלפע"ד מבלי עיון בספר דכל שלא גרם הוא הטומאה כמו זב וב"ק שהוא הגורם בזה התירה התורה כל שהוא בציבור שהרי לא פשע ומצינו לענין שלוח מהמחנות ג"כ הבדל בין כשהטומאה יוצאת מגופו או לא והרי טמא מת אף מת עצמו מותר להיו' במחנה לויה כמבואר בפסחים ס"ז ובנזיר מ"ה ועי' ברמב"ם פ"ג מבימ"ק ובכ"מ נתחלפו הציונים יעו"ש מפסחים לנזיר וא"כ כל שאינו יוצא מגופו הרי לא פשע ולפ"ז נ"ל ברור דכיון דחיישי' שמא תמצא אשתו נדה והיינו באותו יום וא"כ יהיה מחמת תשמיש וא"כ הוה הוא הגורם שע"י הבעילה בא ולא הותר לו הטומאה הן אמת שיש לעיין כיון דע"כ שלא בשעת ווסתה הוא בא דבשעת ווסתה או סמוך לווסתה פשיטא דאסור אף בביתו לבעול וא"כ הוא אנוס וכדאמרו אי שלא בשעת ווסתה אנוס הוא והנראה בזה דהנה בשבועות י"ח מוקי הא דמשמש עם הטהורה מיירי בסמוך לווסתה וכתב בשו"ת נו"ב מהד"ק חיו"ד ה' נדה דאף דסמוך לווסתה אינו רק דרבנן מ"מ כל שצריך לפרוש מדרבנן לאו אנוס מקרי ולפ"ז שפיר צריך להפרישו משום בועל נדה אף דטומאה דחוייה או הותרה מ"מ באמת כל שלמדנו שצריך להפריש מביתו א"כ שוב לא יהיה מקרי אנוס והו"ל כטומאה יוצאת מגופו כיון שהכהן עכ"פ צריך להיות בקדושה ובטהרה ושוב הוה כפשע אף שהוא שלא בשעת ווסתה ובזה מיושב היטב מה דק"ל מה"ת לחוש שמא תמצא נדה הא הוסתות אינן רק מדרבנן ומכ"ש שלא בשעת ווסתה ולא סמוך לווסתה הו"ל חזקת טהרה ואף דהנו"ב חידש דסמוך לווסתה חיישינן מה"ת דהו"ל שמא ימות הא הב"מ חלק עליו בסי' נ"ה שם יעו"ש סי' ג' שהאריך ליישב בדחוקים וא"כ מה"ת לחוש לזה אברא די"ל לפמ"ש הקדמונים גבי הך דאמרו סתם ספרי דדייני מגמר גמירי שאף שהרוב מגמר גמירי כל שאנו רוצים לתקן תקנה צריכים לתקן גם המיעוט שישנו בעולם וברמב"ן בחידושיו לגיטין דף כ"ח משמע דמה שמתקנים הב"ד צריכים לתקן אף המיעוט ואולי הוא ג"כ מה"ט ובתשובה הארכתי בזה א"כ כיון דבאמת זה הל"מ דמפרישין הכה"ג מביתו ז' ימים כמ"ש הרמב"ם פ"א מעביוה"כ ה"ג וביוה"כ ודאי הוא דאורייתא (ועי' פ"ב מפרה ה"ב במלמ"ל מה שתמה שם על הרמב"ם ולפ"ד בלי עיון בש"ס י"ל דהרמב"ם מפרש דמה דמפרישין מביתו ללשכה שבמקדש זה קבלה ממשה רבינו גם בפרה רק מה שהי' מפרישין מאשתו הי' בפרה רק מעלה בעלמא ובזה מדוקדקים דברי הרמב"ם וצ"ע אם הש"ס מסכים לזה) ועכ"פ ביוה"כ ודאי הי' הל"מ ורק דלא ידענו הטעם ואמרינן דהוא שמא תמצא נדה וכיון שכן שוב הי' הל"מ לתקן שלא יהיו שום ספק וחשש בכפרתו של ישראל והפרישו הכה"ג אף מחשש מיעוט שמא תמצא נדה וא"כ עכ"פ לא נקרא אנוס כיון שעכ"פ צריך לפרוש ושוב הוה כטומאה היוצא מהגוף דלא נדחה הטומאה ומכ"ש שלא הותרה כנלפע"ד מבלי עיון בספר.
ב והנה אח"כ זכיתי בש"ס זבחים שם בדף כ"ב ע"ב בד"ה אי הכי שכתבו דה"א דטמא דמתניתן כזב ומצורע מי שטומאה יוצאה מגופו ע"ש והוה משמע דעכ"פ כהן המכפר כל שטומאה אינה יוצאת מגופו דוחה הטומאה וא"כ יפה הקשה דעכ"פ הכה"ג היה טומאה דחוי' או הותרה כל שאין טומאה יוצאת מגופו אך לפעד"נ דבאמת צ"ב הא דמשני טומאה הותרה בציבור והוי במה דצריך לעבודה וקשה טובא דכיון דעכ"פ הפרשה בודאי צריך כדיליף לר"י כדאית לי' ולר"ל כדאית לי' ועיקר הקושיא מביתו למה פירש וכדאמרו בהדיא שם וא"כ מה מועיל מה דהותרה בציבור הא רש"י פירש דיוה"כ ק"צ וקרבנות תלויין בו וקשה תינח יוה"כ אבל כל ז' איך יהי' בלשכה והא שם לא הוה ק"צ ותלוי בו דווקא ואיך יהיו במקדש בטומאה והא אפשר בכהנים אחרים טהורים וצ"ל דבאמת דברי רש"י לאו בדווקא דאף אם אין תלוי בו ל"מ למ"ד הותרה בודאי הותרה אף באפשר בכהנים אחרים כדאמרו שם ואף למ"ד דחויה כיון דכה"ג הי' יכול לעבוד בכל יום שירצה ועי' יומא י"ד ובתוס' חגיגה י"ג ד"ה אין ואם כן כיון שצריך להפרישו וצריך שיהיו בלשכתו בעזרה ופשיטא דהי' מותר ולפי זה מיושב היטב הקושיא דלענין חשש טומאת ביתו מה מועיל מה שטומאה הותרה כיון דעכ"פ יהיה בועל נדה. ובועל נדה אסור להיות בחיל כמ"ש סוף זבים וברמב"ם פ"ג מבימ"ק ה"ה ומכ"ש ב"ק ועמלמ"ל שם ה"ג וא"כ איך יהי' כל ז' והוא צריך להיות מופרש כל ז' כדיליף מסיני ולכך ע"כ פירש מטומאת ביתו ודו"ק היטב. והנה שבתי וראיתי דג"ז ליתא דהנה מ"ש דבועל נדה אסור להיות בחיל ע"כ צריך לפרוש ז' ז"א דבאמת בהך דאמרו מביתו למה פירש פירש"י דע"כ הלשכה אינה קדושה דאל"כ אסורה בשכיבה והתוס' דחו שם וכתבו דהקושיא הוא דיפרישו אותו למחילות דלא נתקדשו ובתוס' פירש ב' פירושים אחרים ועכ"פ כל שטומאה הותרה או דחויה ניהו דהי' צריך פרישה מביתו הא יוכל להיות במק"א במקום שלא נתקדש וע"כ צ"ע. והנה ק"ל בסוגיא דקארי לי' מה קארי לי' ורבינא הוא דחידש דטומאה שכיחא דמיתה ל"ש ומשמע דר"ה לא ס"ל כן וקשה דא"כ לרבנן אמאי אין מתקנין לו אשה אחרת תחתי' כר"י וע"כ דמיתה ל"ש וטומאה שכיחא וכדאמר בדף י"ג וא"כ ע"כ מוכרח זה וצ"ע והנה לכאורה ק"ל לר"י דאמר אשה אחרת מתקינין לו תחתי' קשה שוב למה לא יקחנה עמו למקדש כמו דמקשה הש"ס מביתו למה פירש וא"ל דחיישינן שמא תמצא נדה דז"א דהרי באמת דעת הב"י בי"ד סי' קפ"ז די"ג דהבועל את הבתולה אפילו ראתה דם כ"פ מ"ת אפ"ה תלינן דדם בתולים הם ועיין בט"ז וש"ך שם שגם בזה"ז מחזקינן כן ומכ"ש בזמן שכה"ג הי' בבהמ"ק וא"כ כיון דכה"ג ע"כ בתולה מעמיו יקח וא"כ שוב אותה אשה רשאי לשמש עמה ותולין בדם בתולים עד שתחי' המכה וא"ל דעכ"פ משום בועל נדה טמא דז"א דכל שתלינן בדם בתולים והוה כדם מכה שתלינן לעולם ועי' ברשב"א בחה"ה הובא בב"י שם סי' קצ"ג דמשמע בהדיא כן וא"כ למה יפרוש מביתו (מיהו י"ל דניהו דתלינן בדם בתולים מ"מ כל שתרגיש שנפתח מקורה ודאי תהי' טמא) והנראה בזה דהנה בהא דאמרו בדף י"ג דכניס לה ופריך א"כ הו"ל ב' בתים ורחמנא אמר וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד ב' בתים ובשו"ת רמ"א שנדפסו ע"י זקני הגאון מוהר"ל אבד"ק אמשטרדם הקשה שם דלשיטת הרמב"ם דכה"ג אינו נושא ב' נשים שנאמר אשה אחת ולא ב' נשים א"כ למה לא פריך והא אשה אחת א"ר ולא ב' נשים ואני בתשובה בארתי דברי רבינו על נכון ותורף דברי דדוקא בב"א אסור משום דכיון שדעתו לגרש אחת מהן ולא בירר את מי וכל אחת סומכת דעתה שאותה יקיים א"כ אסור לבא עלי' ודעתו לגרשה אבל בזאח"ז כיון דהשני' יודעת שאותה יגרש שנשאה באחרונה א"כ ליכא איסור כ"כ ואף אם איכא איסור עיקר האיסור רק כיון שיהא מוכרח לגרש משום דוכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד ב' בתים וכן נראה מלשון הראב"ד שכתב דבאמת מסתבר כן כדי שלא יצטרך לגרש עיוה"כ ע"ש בפי"ז מא"ב וא"כ היינו הך דמקשה וכפר בעדו ובעד ביתו א"ר ולא בעד ב' בתים יעו"ש ולפ"ז א"א שיקח אותה אשה דבאמת אסור משום אשה אחת ולא ב' ודו"ק אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דאמר אי כניס לה א"כ הו"ל ב' בתים ורחמנא אמר וכפר בעדו וכו' ומאי קושיא הא בפ"ק דקידושין יו"ד מבעיא להו אי תחלת ביאה קונה או סוף קונה ונ"מ לכ"ג דמקדש לה בביאה א"א תחלת ביאה קונה הו"ל בעולת עצמו ומסיק דכל הבועל דעתו על גמר ביאה והתוס' וכל הקדמונים האריכו בזה והמתבאר מדבריהם דכל דלא פירש שדעתו לקנות בתחלת ביאה אסור לכה"ג לקדש בביאה ועיין מלמ"ל פי"ז מא"ב הט"ז שהרחיב דיבור בזה ולפ"ז י"ל דכניס לה בביאה ופירש שדעתו לקנות בתחלת ביאה אם תמות אשתו הראשונה ואם לא תמות לא יקנה וא"כ ממנ"פ יפה עושה דאם תמות הראשונה אז ממילא השני' נקנית לו ואי לא לא. הן אמת די"ל דלא משכחת לה דממנ"פ אם היו הקידושין בכסף ושטר והביאה הי' אח"כ אז לשיטת הרי"ף כבר זקוקה ועומדת ונקנית בתחלת ביאה ולפ"ז לדידן דקי"ל ביאה אירוסין עושה וא"כ ע"כ מיירי בקידושין של שטר וכסף דאל"כ כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו מקריא וא"כ שוב שפיר מקשה וכיון דכניס לה הו"ל ב' בתים ולשטת הפוסקים דבלא גמר ביאתו ודאי קונה בהעראה א"כ ע"כ מיירי שבעל בעילה גמורה רק שפירש שדעתו לקנות בהעראה ולפ"ז הא כל דלא קדש מתחלת ביאה לאו נשואין עושה רק אירוסין וא"כ לא כניס לה עדיין וע"כ שקדש מקודם ושוב לא משכחת לה דבזה כ"ע מודים להרי"ף דכל שזקוקה כבר הו"ל זקוקה ועומדת ועמלמ"ל שם ובזה מיושב היטב הא דמקשה והא כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא וקשה היאך פסיקא לי' זאת ולמה לא פריך להיפך דאם נימא דקידושין מקריא ביתו שוב הו"ל כשני בתים ולפמ"ש א"ש דאם קידושין סגי משכחת לה בשקדש בביאה ופירש דאין דעתו שיקנה אם לא תמות אשתו וע"ז מקשה דא"כ שוב לאו ביתו מקרי וע"כ דכניס לה ושוב ביאה קונה אף בתחלת ביאה ודו"ק היטב.
ג והנה בגוף דברי רבינו שכתב אשה אחת ולא שתים שתמהו עליו הראב"ד וכ"כ לעיל קושית זקני הגאון מוהר"ל אבד"ק אמשטרדם מיומא י"ג הנ"ל כעת בבואי הביתה בכ"ו אב נתישבתי עוד בזה והנלפע"ד דברים נכונים דהנה גוף דברי הרמב"ם שכתב הה"מ שמקורו מיבמות נ"ט הן תמוהים דזה פירוש חדש ונעתיק הסוגיא כה"ג שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו בתר נשואין אזלינן או בתר אירוסין אזלינן וכו' כי קמבעיא לי' והוא אשה בבתולי' יקח מאי קיחה דקידושין בעינן או קיחה דנשואין בעינן א"ל הא נמי תניתוה ארס את האלמנה ונתמנה להיות כה"ג יכנוס שאני התם דרחמנא אמר יקח אשה ה"נ כתיב אשה אחת ולא שתים ומה ראית הא אשתני גופא הא לא אשתני גופא ופירש הה"מ דלרבינו הפירוש דאשה ממעט אחת ולא שתים וזה דחוק מאוד בפירושא דשמעתא ולפעד"נ וטרם יהיה כל שיח נבאר בהא דאמרו ביבמות ס"א מנין שאם אירס אשה ונתמנה להיות כה"ג שיכנס ת"ל יקח אשה א"ה שומרת יבם נמי אשה ולא יבמה והנה בביאור הענין ראיתי בשו"ת זקני הח"ץ ז"ל סי' קט"ז שביאר דארוסה אשה מקרי ולא יבמה ע"ש ובסי' קי"ז כתב לו הרב השואל דהפירוש הוא דארוסה מרבינן ממלת יקח שכבר לקחה ויבמה לא לקחה שהקנהו לו מן השמים ואא"ז הח"ץ ז"ל פירש דרש"י פירש דממלת אשה מרבה ולא מלשון יקח ועיין שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קי"ח ובחבורי י"ש סי' רט"ז יעו"ש והנה אני תמה דאמאי לא הביא הח"ץ ראיה מש"ס מפורש כאן דאמר שאני התם דכתיב יקח אשה ומבואר דמתיבת אשה מרבינן ורש"י פירש הכי בהדיא ורש"י לשיטתו אזיל אבל גם פשטת הסוגיא מבואר כן תדע דא"א לומר דהפירוש הוא מיקח אשה והרי אדרבא מדכתיב יקח ע"כ דקיחה קידושין הוא שהרי אמרינן שארוסה כבר נקרא קיחה וא"כ תפשוט מינה דקיחה דקידושין הוא וע"כ דמאשה מרבינן שהוא מיותר וא"כ דברי הח"ץ מבוארים אך לפעד"נ דהרמב"ם מפרש כך דיקח אשה כל שהי' מקודם כה"ד א"כ ע"ז לא אזהר רחמנא שהרי כבר לקוחה ועומדת וא"כ אף שקיחה דנישואין כל שכבר לקוחה ע"ז לא אזהר רחמנא דהתורה אזהר על קיחה דקידושין ונשואין ביחד אבל כל שכבר לקחה לא אזהר רחמנא וע"ז פריך ה"נ כתיב אשה והיינו שבעינן שהקיחה והאישות יהיה בתולה ולא בוגרת וכאן היא בוגרת וכבר לקחה וע"ז אמר דאשה אחת ולא שתים והיינו דמה שאזהר על קיחה ונשואין הוא דוקא ע"ז שלא יקח ב' נשים דע"ז הקפיד' התורה על קיחה דנישואין משום דבנשואין עיקר הקפידא שלא יהיה שנים אבל בקידושין גרידא מותר לקדש שתים וימתק טפי אם נימא דאשה לא משמע רק נשואה ע"כ ע"ז הקפידה תורה שאשה אחת ולא שתים ולא בארוסה וז"ב ועכ"פ יהיה איך שיהיה נלפע"ד דבר חדש דהרמב"ם דחידש דכה"ג אסור לישא שתי נשים הוא דוקא בנשואין ולא בקידושין לבד וז"ש ואינו נושא ב' נשים דקדק דוקא לשון נשואין וכ"כ בפ"ה מכלי המקדש דאינו נושא ב' נשים משמע דוקא נישואין ולא בקידושין לבד ולפ"ז י"ל דזה טעמו של הירושלמי דאמר דבקידושין בלבד סגי משום דקשיא לי' דלא חששו להך דאסור לישא שתי נשים וע"ז אמר דקידושין לבד סגי וא"כ שפיר איצטריך למעט מוכפר בעדו ולא בעד ב' בתים וה"ל דשתי נשים אסור מאשה אחת ולא שתים ול"ל קרא ביוה"כ וע"ז חידש הירושלמי דביוה"כ אסור אף קידושין לבדו דעכ"פ בית מקרי אף דלא מקריא אשה ממש ודו"ק היטב. ובזה נלפע"ד דגם בש"ס דילן דאמרו דכניס לה דהרמב"ם לשיטתו דהוא ס"ל דחופת נדה ל"ש חופה משום שא"ר לביאה וכ"כ הלח"מ שם דהרמב"ם ס"ל דקנין ממש לא מקני חופת נדה אבל מ"מ פוסל בתרומה ע"ש וא"כ באמת משום אשה אחת ולא שתים לא מפסל דהוה כמו חופת נדה דלא קניא לגמרי לא מקריא אשתו לכמה דברים ולא גמרו הנישואין אבל מ"מ ביתו מקריא דהרי פוסל בתרומה והו"ל ביתו ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש אברא דלפמ"ש יש לעיין דא"כ הוה קידושין שא"מ לביאה ובתשובה אחרת עמדתי בזה והבאתי דבטעם המלך בכבוד חופה הרגיש בזה ואני הקשיתי דאף לאביי בכה"ג דא"ר לביאה כלל גם אביי מודה כמ"ש בחידושי הרשב"א וכאן אינו ראוי לביאה דהא מפרישין אותו מביתו מיהו י"ל דבשביל יומא דקא גרים ל"ש זאת ועי' בשעה"מ שם והארכתי בזה שם ובזה י"ל מה שנסתפק הטעם המלך שם אם פלגש מותר לכה"ג ולפמ"ש י"ל דבאמת פלגש דאינה אשה גמורה לא מקריא אשה ומותרת אף להרמב"ם דאשה ולא שתים ואם נימא דביתו מקריא יש מקום לומר דהיינו פלגש אבל זה דחוק דההי' מקריא ביתו ועכ"פ מ"ש דהרמב"ם לא אסר רק לישא זה נראה נכון ודו"ק. אח"כ נתיישבתי בפירוש הש"ס לשיטת רבינו דהש"ס דחי ש"ה דכתיב יקח אשה והיינו דבאמת ארוסה מקריא אשה וא"כ כיון דכתיב יקח אשה משמע שיקח בנשואין אותה שנקראת אשה דהיינו ארוסה וא"כ מוכח מזה דקיחה דנישואין מיירי ומזה נלמד שמותר לקחת הארוסה שנקראת אשה וע"ז פריך דגם כאן כתיב אשה וא"כ נדרוש ג"כ אותה שנקראת אשה דהיינו שנתארסה כבר מותר לקחת והיינו בארסה כשהיא קטנה וע"ז אמר דאשה אחת ולא שתים והיינו שאשה בבתוליה יקח והיינו אותה שנתארסה יקח אחת ולא שתים ומבואר דברי הרמב"ם כמין חומר וע"ז אמר ומה ראית לרבות באלמנה יותר מבוגרת משום דבזה אשתני גופא ובאמת לפירש"י דאשה הוא מיותר יקשה דאכתי מנ"ל למדרש מזה דיקח אותה שנתארסה כשהיא אלמנה לכה"ד ולפמ"ש זה הפירוש של אשה דהיינו נתארסה כבר וז"ב ונכון.