אור ברסלב

שואל ומשיב מהדורא קמא· רבי יוסף שאול נתנזון

כרך א

סימן א

א ב"ה דברי שלום ואמת אל כבוד הרב החריף ושנון זית רענן יפה פרי תואר מגזע היחס והמעלה מוה' חנניא ליפא מייזלש נ"י בעהמ"ח ס' פ"י ח"ר וח"ש. וכעת הוא הרב הגאון המפורסים אבד"ק פרעמיסלא ז"ל.

ב מכתבו עם תכריך שו"ת הגיעני לנכון והנה בכל המון טרדותי יגעתי לקראו ועברתי ע"פ כל הכתבים בדרך העברה והנה אם אמנם כבד עלי הדבר להביא צווארי בעול המחלוקת וגם כי שתי הצדדים קשים מאוד כי אם האשה אסורה יש בה חומר איסור חמור וטומאה כתב בה ואם טהורה היא מלבד עלבון האשה והמשפחה אף גם להתיר אשה לבעלה אשר התפאר דהע"ה ואמר לא חסיד אני וכו' כדי לטהר אשה לבעלה ובפרט כי יש חשש רגמ"ה מלגרש בע"כ. וא"כ איפוא מאד יכבד עלי הדבר אך אמרתי אולי יהי' ד' אתי לברר הדבר ואהי' כסניף לחכמים הרבנים הגאונים שכבר קדמוני ע"כ אמרתי אשית עין ולב. ואשר ישים ד' בפי אותו אשמור לדבר.

ג והנה בדבר המעשה שנשאל מעלתו מק"ק רעדים שהבעל אמר על אשתו שראה וששמע ממנה דברים מכוערים ומתוכם נראה לו שזינתה ותוכן הדברים מבואר בהגב"ע ששלח לי עם החזרה שחזר בו הבעל במקצת ומה שחוזר אח"כ במקצת לדבריו הראשונים. וע"ז האריך מעכ"ת לפלפל בחכמה וכתב פעמים לאיסור וכבר הסכימו על ידו הרבה מחכמי הזמן לאסור ועתה הרב הה"ג אבד"ק פרעמסלא דעתו להיתר ושלח לי דבריו בכת"י ומה שהשיב מעלתו בזה. והנה באמת הדברים אלה כבר נאמרו ונשנו בספרן של ראשונים ואחרונים כאשר מעל"ת האריך הרבה בזה. וכמעט קשה למצוא חדשות בזה ואני זה דרכי בכ"מ שלא אוכל לחרוש עד היסוד וכבר קדמוני מחברים הרבה. אני מצמצם דברי ודורך אני בעקבות רבותינו הקדושים הקדמונים, ומעט אשר אמצא בהם יתד לתלות עליו טוב לי עוללות הקדמונים מהמון דברי האחרונים.

ד והנה הרמ"א בסי' קע"ח ס"ט כתב וי"א דבזמן הזה שיש חר"ג שלא לגרש אשה בע"כ אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד דחיישי' שמא עיניו נתן באחרת ואומר שמאמינה אעפ"י שאינו מאמין ומנדין אותו על שאומר שמאמינה שגורם לבטל דברי חר"ג וה"ה בכ"מ שלא יוכל לגרש בלי דעת אשה. וי"א דכופין אותו ומשמש עמה אעפ"י שאומר שמאמין לדברי העד מאחר שהאשה אינה מודה או אפילו אמרה בעצמה טא"ל וחזרה בה ונתנה אמתלא לדברי' הראשונים. אבל יש חולקין וס"ל דאפילו בזה"ז נאמן. והנה מקור הדברים הוא בתוס' ישנים מנדרים דף צ' שכתבו ומיהו נראה דאף למשנה אחרונה אם אומרת אשתו טא"ל ואמר הבעל שמאמינה דאסורה לו דהיא שויא אנפשי' חד"א ואפילו תחזור בה האשה ותאמר באונס הי' וי"א דמשמתינא לי' על שגרם שתיאסר אשתו עליו ועובר על חרם תקנת ר"ג עכ"ל. ובאמת שהדברים תמוהים דמה יעשה אם נפשו מאמין לדברי' ובאמת נפשו חותה אולי נטמאה ונאסרה לו ופשיטא דכל כה"ג לא תקן רגמ"ה. אמנם נלפענ"ד דבר חדש. דהנה ענין שויא אנפשא חד"א נחלקו הפוסקים אם הוא מתורת נדר או מתורת נאמנות שהאדם נאמן על עצמו ועיין במהרי"ט בשניות חא"ה סי' א' ובשו"ת מ"ץ סי' ס"ה ובשו"ת מהר"י באסאן סי' ה' וכבר הארכתי בזה הרבה בכמה תשובות ואכ"מ. והנה לפענ"ד נראה דאף אם נימא דהוא מתורת נדר לא חל הנדר וחילי דילי דהנה אמרו בתענית דף י"ב יחיד שקיבל עליו שני וחמישי של כל השנה כלה ואירעו בם יו"ט הכתובים במג"ת אם נדרו קודם לגזירתינו יבטל נדרו את גזירתינו ואם גזירתינו קודמת לנדרו תבטל גזירתינו את נדרו. והפוסקים הקשו ע"ז מהא דאמרו נדרים חלים על דבר מצוה. והנה תירוצים רבים נאמרו בזה הובא ביתה יוסף באו"ח סי' תי"ח וסי' תק"ע וביו"ד סי' רט"ו והרמב"ן תירץ שם דהא דנדרים חלים עד"מ היינו באומר לשון נדר גמור. אבל בפ"ק דתענית הנ"ל מיירי מקבלת תענית בעלמא וכן קבע הש"ע ביו"ד סי' רט"ו ס"ג להלכה ועיין שם בט"ז וש"ך. ובחיבורי כת"י שאני עוסק כעת לסדר וד' יזכני להוציא לאורה הארכתי הרבה בזה ולפי"ז ל"מ אם נימא דשויא אנפשא חד"א הוא רק מטעם הודאת בע"ד דלא מועיל נגד תקנת רגמ"ה אלא אף אם נימא דהוא מתורת נדר כיון שעכ"פ בלשון נדר לא אמר רק בתורת קבלה בעלמא שוב לא יוכל לחול על תקנת רגמ"ה הקודמת לקבלתו בודאי ואין לומר דכיון דתקנת רגמ"ה אינו רק מדרבנן חל הנדר עליו. ז"א דמלבד בחרגמ"ה כיון דיש כאן חרם חמור מאוד ויש לו כח לדחות שבועה דאורייתא כמ"ש הר"ן בתשובה סי' ל"ח. ואף אם נימא דאינו דאורייתא ממש עכ"פ הוא מדברי הקבלה מהנביאי' כמ"ש הרמב"ן במיוחסת במשפטי החרם. ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ק חאה"ע סי' ע"ז ומהד"ת חיו"ד סי' קמ"ו שהאריך הרבה בזה ועכ"פ זה ודאי דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכמבואר בסי' רט"ו שם דעל דרבנן יותר אינו חל. וכיון שאינו נדר ממש לא יוכל לבטל חרגמ"ה דקדים עליו לקבלתו. וכל שמדין תורה אינה נאמנת למשנה אחרונה. דחז"ל אמרו דמשום חשש שמא ענ"ב לא מהימנא שוב מדינא מותרת לבעל ואין לו כח לאסור עצמו עלי' ושפיר מנדין אותו. וגם בנדר ממש עד"מ מבואר ביו"ד סי' רט"ו ס"א שמלקין על שנדר לבטל המצוה. ואף לדעה השניי' דאין בנדר שוא מלקות מ"מ מכין אותו מ"מ ועש"ך שם וא"כ כאן שעבר על חרגמ"ה שפיר מנדין אותו. ובלא"ה נלפענ"ד כיון דחרם יש לו דין נדר דהוא איסור חפצא וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רל"ט ס"ק ט"ז וכ"כ המל"מ פ"א מנדרים והשיג על התשב"ץ ואף שאני בחיבורי שם ישבתי קושייתם דמה דאמרו בנדרים דף ב' תני חרמים דמתסר חפצא היינו בחרמי גבוה להקדש בדה"ב וכמ"ש הר"ן שם משא"כ חרם שנותנין על ענין שלא יעשה זאת וכמו חרגמ"ה וכדומה זה מקרי איסור גברא מ"מ כיון שדעת הש"ך והמל"מ דכל חרמים הוה איסור חפצא. וגם נראה דחרגמ"ה שלא לגרש בע"כ הוה כעין איסור חפצא. דכיון דהבעל משועבד כל שעשו חרגמ"ה שלא לגרש שוב א"י להפקיע שיעבודו שמוטל עלי' לאשה שנשא א"כ שוב אין הנדר חל לבטל החדר"ג דהא אין נדר חל על נדר אף לקיים ועיין בנדרים דף י"ח מכ"ש לבטל הנדר הקדום. וה"ה החרם דהוה איסור חפצא וז"ב לפענ"ד. ונתברר בזה מה שכל אחרונים עמדו בזה ולמה יתחייב נדוי ולפימ"ש א"ש בטעמו. ובזה נלפענ"ד דבאומר שראה שזינתה ל"ש חרגמ"ה. וכבר רצה הנו"ב מהד"ב ס' י"ב חלק אה"ע לומר כן מטעמים שכתב שם ולפימ"ש יש לומר דבאמת אם שוי' אנפשא חד"א הוא מתורת נדר אפשר לומר דחל עליו חרגמ"ה. ורק דלא הי' קבלה ממש בלשון נדר רק קבלה בעלמא וכמ"ש. ולפי"ז זה דוקא באם היא אומרת לו או ע"א, דאם לא הי' רוצה להאמין הי' מותר בה. וא"כ רק ע"י שמאמין הוא גורם לבטל חרגמ"ה והרי חרגמ"ה קודם לקבלתו ואינו מועיל קבלתו אבל כל שצווח שראה אם אנן ידענו שכדבריו כן הוא ליכא כאן תקנת רגמ"ה ורגמ"ה לא אמר לבטל דין תורה ח"ו שאשה שזינתה תהי' מותרת לבעלה ח"ו ורק שאנן לא מאמינים לו. אבל כל שהוא אומר כן א"כ הוא טוען שיודע בוודאי שאין כאן חרגמ"ה אנן מאי איכפת לן בזה ממ"נ אם שקר טוען יחול עליו חרגמ"ה אף שלא ננדה אותו ואם אמת טוען תע"ב שמגרש רשעה מביתו והפה שאסר דהיינו רגמ"ה הוא בעצמו מתיר בכה"ג ובפרט שבזה שעינו ראה אנן סהדי דקיבל על עצמו בלב שלם ודעתו לאסור עצמו בנדר גמור ובודאי חל אף נגד חרגמ"ה. ואם שקר טוען אין לנו לדון בזה דהא שויא אנפשי' חד"א והוה נדר והנדר ודאי והחרם ספק דילמא אין כאן חרם כלל ואיך נעשה מעשה לנדותו או שנאסר לו לגרשה הא הוא צווח דקים לי' שאין כאן חרגמ"ה. ובשלמא ע"י ע"א או שהאשה אומרת לו טא"ל ג"כ מצד הדין א"צ להאמין א"כ מנדין אותו שהוא גורם ע"י האמנתו לבטל חרגמ"ה ולו ג"כ ספק כמו לדידן וא"כ החר"ג כבר חל עליו וספק אם נפקע ואינו רשאי להאמין. אבל כשהוא טוען שראה בעצמו אנן מה איכפת לן. ובזה יש ליישב קושיות הב"ש סי' קע"ח ס"ק ט' דלדעת הפוסקים דאינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד למה משמתין אותו הא אין כאן עקירת תקנת רגמ"ה ולפימ"ש א"ש דכיון דהוא אומר שמאמין א"כ שויא אנפשא חד"א והוא מתורת נדר. וא"כ אף שנכפהו לשמש עמה עכ"פ עבר על נדרו ומהראוי להלקותו מ"מ עכ"פ וכיון שהוא עומד וצווח שכדין נדר א"כ לגבי נפשי' מהימן ועכ"פ רצה לעקור תקנת רגמ"ה אף שאנו אין מניחין אותו. אבל עכ"פ כל שספק שצריך להלקותו שפיר מנדין אותו וז"ב. ועכ"פ יהי' איך שיהי' נראה ברור דבאומר שראה שזינתה שיהי' נאמן ול"ש חרגמ"ה וכמ"ש כל האחרונים וגם הרב ביש"ש פ"ב מיבמות סי' ח"י כמעט שהסכים לזה ע"ש. אמנם בלא"ה נראה לפיענ"ד לנ"ד אין כאן חרם ושמתא עפ"י מה שמצאתי ברמב"ן על הלכות נדרים הנספח לספרי הרי"ף במשנה דטא"ל כתבו שם הריטב"א והנימוקי יוסף דאי קים לי' להבעל בגוה דחשודה היא אין כאן לא חרם ולא שמתא ובודאי יש לו לחוש ולמדו מהך דסמיא דא"ל שמואל אי קים לי' בגוה זיל אפקה וה"ה בזה כל דקים לי' בגוה דחשודה יש לו לחוש. ראה זה חדש יוצא מפי זקנים הריטב"א והנמוק"י ולא שזפת' עין הב"י והאחרונים. ולפי"ז כאן דקים לי' בגוה דחשודה עכ"פ דהרי אומר שראה על הדרך הרבה פריצות עם אותו הנחשד. א"כ פשיטא דאין כאן מקום לחרגמ"ה דכל שלבו דוה עליו ומרה לו פן נכשל באיסור ערוה פשיטא דאין מקום לחרגמ"ה ונאמן להוציאה אמנם אם זה מקרי ראה שזינתה כיון שלא ראה בעיניו דבר ערוה רק ששמע שאמרה לאט כי כואב לי. והנה מעל"ת האריך הרבה כיון דסגי שיראה כדרך המנאפים והביא דברי הרמב"ם ודברי רבינו יהונתן בשיטה מקובצת מ"ש בטעם הדבר. ובאמת עם כל אריכות דבריו אם נסכים לכל פלפולו מה שיש לבנות ולסתור בכל הפלפול מ"מ לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה עי"ז ויאסר אשה לבעלה. ובאמת שכל הפוסקים דחו דברי הבה"ג דס"ל דאף דלד"נ סגי בשיראה כדרך המנאפים מ"מ ליאסר אשה לבעלה בעי שיראו כמכחול בשפופרת בודאי קשה הדבר לומר דזה מקרי כמכחול בשפופרת ואין די בכל דברי מעל"ת ליאסר אשה לבעלה בשביל זה אך לפענ"ד נראה דבר חדש. דהנה גוף דברי הבה"ג תמוהין כמ"ש הרא"ש בפ"ב דיבמות דהשתא בד"נ דכתיב והצילו העדה ואפ"ה סגי כשיראו כדרך המנאפים מכ"ש ליאסר אשה על בעלה. ובאמת שכל הפוסקים דחו דברי הבה"ג ועיין בסי' קע"ח ומצאתי בשו"ת מיימוני השייכים להלכות נשי' סי' כ"ה שכתב להיפך דבד"נ בעי שיראו כדרך המנאפים אבל ליאסר אשה על בעלה סגי בעדי כיעור ע"ש. אמנם נראה ביאור דברי בה"ג דבאמת ענין ראיי' כדרך המנאפים הוא רק חזקה שחזקת צורה זו שהערה בה וכמ"ש הרמב"ם ולפי"ז נלפענ"ד דבר חדש. דהנה מצאתי בשו"ת תה"ד סי' שמ"ט שכתב בטעם הדבר דאין הולכין בממון אחר הרוב משום דאיכא חזקת ממון אף דחזקה ורובא רובא עדיף מ"מ כיון דשאני חזקת ממון דאית ביה טעמא דהמוציא מחברו עליו הראיה ורובא ל"מ ראיה ע"ש. ואני אמרתי דיש לו תנא גדול דמסייע לו הרמב"ן הובא ברשב"א בס' תורת הבית הארוך בית ראשון שער ראשון בהא דכתבו הגאונים דלא סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה היכא דאיתא קמן. כתב הוא דהטעם משום דאיכא חזקה דאיסורא דבהמה בחיי' בחזקת איסור קיימא עד שיוודע לך במה שנחטה. ומן הדין הוא שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית ולא שנסמוך על הרוב. ודי אם נסמוך בכך היכא דליתא קמן משום דבהמה לא איתרעי ע"ש. הנה האיר עינינו הרמב"ן ז"ל דבכ"מ דבעי' ידיעה ודאית אף רוב לא מועיל. ולפי"ז מכ"ש היכא דאמרו דהמוציא מע"ה בעי' ראיי' ודאית ולא סגי ברובו והארכתי בזה הרבה בתשובה ואכ"מ. ולפי"ז נלפענ"ד דזה סברת הבה"ג. דהנה בד"נ אזלינן בתר רוב וכדאמרו בסנהדרין דף ס"ט. ולפי"ז גם עפ"י חזקה שבוודאי הערה בה אזלינן בתרה וקטלינן לה. אבל להוציא אשה זו מחזקת בעלה שתיאסר עליו א"כ הוה כמו הוצאה מחבירו ומה נ"מ במוציא ממון או חפץ מתחת יד אדם בחזקת שהוא שלו. או שמוציא אשה שהוא שלו שקדשה ומותרת לו ואנן אסרינן עליו שהיא מוכרח לגרשה או עכ"פ שאסרי' לה עליו בתשמיש אנו מוציאין דבר מחזקתו. וגדולה מזו מבואר בשו"ת מהרי"ט בשניות חלק אהע"ז סי' כ"ח דאין אומרים מגו לכוף לחלוץ דהוה כמו מיגו להוציא. וכתב הכנה"ג בחו"מ סי' פ"ב אות ל"א בכללי מיגו להלכה בשמו ועיין תומים שמפקפק ע"ז. אבל זה לענין לחלוץ שזה לא מקרי מוציא גמור. אבל להוציא אשה מבעלה לפע"ד הדבר ברור דזה מקרי מוציא גמור ובעי' ראי' ורוב ל"מ ראיה מכ"ש חזקה זו שראה כדרך המנאפים דאף אם נחשבהו כרוב והוי עכ"פ רוב ל"מ ראיה וא"י להוציא מת"י כנלפענ"ד. ובזה נלפענ"ד דבר חדש דלבועל בודאי אסורה משיראו כדרך המנאפים. ואף דאמרו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל וכאן לבעלה לא אסורה נלפע"ד בכה"ג דבאמת קטלינן ליה עפי"ז כשהתרו בו ומחזיקין שבודאי זינתה. רק דליאסר על בעלה בעינן ידיעה ברורה דל"מ רוב. אבל לבועל דסגי ברוב פשיטא דאסורה. ועיין מל"מ פ"ב מסוטה ובב"ש סי' י"א ס"ק ג' שהאריכו בכיוצא בזה. ולפענ"ד בכה"ג ודאי הדבר ברור דנאסרה לבועל אף דלא נאסרה לבעל. ובזה מיושב היטב קושית הנו"ב מהד"ת חלק אהע"ז סי' י"א שהקש' בנו בהג"ה דלשיטת הבה"ג היאך אמרו מיגו דיכלו לומר לאסרה על בעלה באנו. והא מסתמא לא העידו על כמכחול בשפופרת. וא"כ א"א שבאו לאסרה על בעלה ולפימ"ש א"ש דבאמת מדברי הב"ש סי' י"א ס"ק ג' נלמד דאמרי' להיפך כשם שאסורה לבועל כך אסורה לבעל. וכמדומה שבדגול מרבבה משיג עליו בזה. אבל עכ"פ לפי דברי הב"ש לפמ"ש דלבועל בודאי נאסרה א"כ שוב גם לבעלה יש לומר כשם שנאסרה לבועל כך אסורה לבעל. וצ"ל דהבה"ג מיירי בזינתה מעכו"ם וכדומה באופן דלא נאסרה לבועל. ולפי"ז במקום דנאסרה על בועל גם לבעלה נאסרה. וא"כ שפיר יכלו לומר לאסרה על בעלה באנו וז"ב. עכ"פ דברי הבה"ג נכונים. ולפי"ז זה דוקא היכא שבאנו לאסרה על הבעל בזה צריך שיעידו כמכחול בשפופרת דא"א להוציא מבעלה רק בראיה ברורה. אבל אם הבעל רוצה להאמין לעדי' או שאומר שראה בעצמו שזינתה א"כ פשיטא דאם רוצה לגרשה דיכול לגרשה. דהא באמת לבו נוקפו דהא עפ"י רוב בוודאי זינתה שחזקת צורה זו שנבעלה בודאי א"כ פשיטא דנאסרה עליו וכמ"ש הרא"ש דהשתא בד"נ דכתיב והצילו העדה אזלינן בתר רוב מכ"ש בזה. ולפי"ז נלפענ"ד גם בנ"ד אם לא מקרי משיראו כדרך המנאפים מ"מ אם רוצה לגרשה בודאי יכול לגרשה ול"ש משום חרגמ"ה דפשיטא דחרגמ"ה לא תיקן רק בנשים כשרות משום שלא יתעללו פרוצים בנשותיהם ויגרשו בע"כ חנם על לא דבר. אבל כל כה"ג שהם עכ"פ בספק זנות לא תיקן הגאון כמ"ש הרשב"א הובא בב"י אהע"ז סי' י"א ומכ"ש בכה"ג דנ"ד דבאו הדברים ברוב ענין ומעשה מכוער דפשיטא דצריך לחוש לנפשו ולהוציא רשעה מתוך ביתו. וכבר בררתי דבכה"ג נאמן הבעל לומר שזינתה וה"ה בזה. ומחויב מצד הדין לחוש לנפשו וכי קרובים הדברים שהיה שם זנות, וכפי שהאריך מעלתו בטעמים נכונים. ובפרט שכפי דברי הבעל האשה הודית אליו וגם הנחשד. ול"ש ענ"ב דיש רגלים לדבר וכמ"ש מעלתו באורך והדברים עתיקים. והארכתי בזה הרבה בכמה תשובות ואין כאן צורך. ועיין ביש"ש פ"ב מיבמות שם מעשה נפלא שהעיד אחד בא לפניו וא"ל אשתי זינתה עלי והשיב לו שלא יחוש שענ"ב. והשיב לו אני מאמין שעשתה דבר מכוער וא"ל שא"כ אסורה עליו. אח"כ חזר וביקש שיחזירה לו ולא רצה כי לא נתן אמתלא. והרבה חכמים חלקו עליו ואמרו אפילו שהודת אין כאן בית מיחוש. והוא לא רצה להתיר וזה האיש לא שמע לו ולקח אשתו בחזקה לביתו. ולא הי' ד' שבועות עד שנעשה נס ונתגלה קלונם ומצאו הנואף עמה במטה דרך נס וסיבה והודו שניהם בבושה. וסיים הרש"ל שע"כ הוא אוסר נגד דעת הקדמונים היכא שמאמין לה. וכ"ש היכא שיראה שראוי להוציאה ממנו ע"ש. והנה העתקתי דברי' בקצרה כי ממנו נקח מוסר שלא לתקע עצמו לדבר הלכה להתיר בדבר שפתים כי נכרים הדברים לעין שמש שהי' כאן מעשה מכוער ודבר זר. ובאמת שגוף הדבר זר מאוד שאיש ואשה ואיש אחר ילכו לשכב בעלי' זה אצל זה בלי הפסק. וגם הבעל הוא ע"ה שוטה וקל שהניח כזאת ובפרט כי הי' בבית אביו ואמו ואיך לא הרגיש. וקורא אני ע"ז מקרא מלא הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו מכ"ש באשה עם איש זר שישכבו שניהם בעליי' ובלי הפסק מחיצה. ובפרט כי ראה מעשה פריצותא ומעשה חדודין גם על הדרך עתה נעתק עצמינו על מה שחזר בו הבעל במקצת הדברים כפי המבואר בהגב"ע ורואה אני שמעלתו טרח ויגע והעתיק כל קוץ וקוץ. אולי נוכל למצוא עזר ותרופה. ואני משבחו בדבר הזה כי עשה כתורה. ואני אומר עליו כדרך שאמרו בש"ס שאני ר"י דאפילו ספיקא דגברי גריס אמנם בגוף הדין אם מועיל חזרתו ראיתי למעל"ת שכתב בפשיטות דא"מ חזרתו. והביא משו"ת צמח צדק סי' צ' דל"מ כל שאמר אף בפני אחד מכ"ש בפני שנים והאריך מעל"ת שהוחזק כפרן הבעל. והנה שו"ת צמח צדק אינו ת"י אבל בגוף הדין לכאורה הדבר מבואר דיכול לחזור בו כיון דהודאתו הראשונה הי' בפני הרב דק"ק רעדים והשו"ב ואין שם ב"ד אחר קבוע ולפי"ז הא מבואר בחו"מ סי' גימ"ל ס"ב דבפחות מג' הודאה שמודה בפניהם כמי שמודה חוץ לב"ד ויכולין להחליף טענותיהם שטענו בפניהם והכופר בפניהם ואח"כ באו עדים לא הוחזק כפרן ועיין בסמ"ע שם דאף בשנים מומחין ג"כ הדין כן והש"ך חולק דבמומחין מקרי הודאה אבל באינו מומחין בודאי יכול לחזור. ובזה"ז דליכא מומחין א"כ שוב יכול לחזור בו. ועיין כנה"ג שם בהגהת הטור אות י"א הביא בשם הרא"ם ח"א סי' י"ד דאף בקבלו עליהם אי מהני ע"ש ועיין בשער המשפט מ"ש בזה. ומעל"ת לא הרגיש כלל בזה שזה יסוד גדול אמנם נראה לפענ"ד דהדבר תלוי במ"ש למעלה מחלוקת הפוסקים אי שויא אנפשי' חד"א הוא מטעם נדר או מתורת הודאת בע"ד דאם הוא מתורת הודאת בע"ד יוכל לחזור בו כל שלא הודה בפני בית דין אבל אם הוא מתורת נדר א"י לחזור בו.

ה והנה לברר הדברים כבר הארכתי בתשובה בזה ולא נפניתי כעת להעתיקה אך לפענ"ד נראה דבעל לגבי אשה בזה"ז דאיכא חרגמ"ה שא"י להפקיע שיעבודה ומכ"ש להיפך אשה לגבי בעלה בודאי ל"ש הודאת בע"ד דיהיה מתורת הודאת בע"ד דהא אמרו בקידושין דף ס"ה דכל דחב לאחריני לא מועיל הודאת בע"ד וה"ה בזה. ועיין קצה"ח סי' צ"ט ס"ק ב' שלמד מזה גם בד"מ כל שחב לאחרים לא מועיל הודאתו וזכורני שהארכתי הרבה בזה במקום אחר ולא ידעתי אי' מקומו ולפי"ז אני אומר אף אם נימא דבד"מ מועיל הודאתו אף שחב לאחרינ' היינו שעכ"פ הודאתו הוא ענין נפרד ויכול להיות שלא חב לאחריני. אבל כאן בבעל שאומר שזינתה אשתו או להיפך שהיא אמרה טא"ל הודאה זו הוה חב לבעל או לה שמוציא' בלי כתובה ובע"כ בזה פשיטא דל"מ כל שחב לאחריני מתורת בע"ד רק מתורת נדר וא"כ לפי"ז שוב לא יוכל לחזור בו, ולפימ"ש הקצה"ח סי' ל"ד דשויא אנפשא חד"א היא מדין נאמנות דהאמינה התורה לע"א וא"כ האדם ג"כ נאמן לגבי עצמו וע"ש א"כ גם כאן שייך זאת. אלא שגם בע"א כשר לא נתברר אם לא יוכל לחזור כל שלא אמר בפני ב"ד בכ"מ שא"צ הגדה בב"ד והדברים עתיקים. ועכ"פ אם נימא מתורת נדר בודאי א"ש ועכ"פ יהיה איך שיהי' הדברים ברורים דל"מ כאן חזרה כל דשויא אנפשיה חד"א אף שלא הודה בפני ב"ד וכמ"ש הש"ך. והנה מ"ש מעלתו דבלא"ה א"י לחזור אחר שכבר נגמר הדין משלשה רבנים ואסרו האשה שוב א"י לחזור ולומר מבודה הייתי והביא דברי הר"ן בתשובה סי' ל"ד. והנה לכאורה לפימ"ש אין ענינו לכאן כלל כי שם קאי הר"ן לענין עדות שפיר כתב דא"י לחזור אבל כאן הוא מכח שויא אנפשי' חד"א ומה ענינו לעדות. אמנם נראה דכוונתו דל"מ אם נאמן מתורת הודאת בע"ד והוה מתורת עד פסול לגבי עצמו כמ"ש הקצה"ח סי' ל"ד. ואף אם נימא כמ"ש המהריב"ל דעכ"פ הוה בתורת הודאת בע"ד דהוה כק' עדים דא"י לחזור כל שכבר נגמר הדין אלא אף אם נימא דהוא מתורת נדר הא כל שכבר נדר א"י לחזור בו. והנה מעל"ת הביא דברי הש"ס בסנהדרין דף מ"ד דאמרי כי הדרי סהדי מאי הוה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ל"צ דיהבי טעמא למלתא וע"ז האריך מע"ל דמה קושיא הא באמת א"י לחזור וכדאמרו להחזירו א"א שכבר נגזר הגזירה והאריך בכוונת רש"י. והנה בראשית ההשקפה רציתי לפרש דלפי מה שנראה מהתוספתא פ"ו דסנהדרין דאמרו אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנים אם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו אין נאמנים. ומשמע מדברי התוספתא דכל שצריך דו"ח בודאי עד שלא נחקרה עדותן בב"ד יכולין לחזור ולהגיד. ועיין בשו"ת הר"ן סי' ל"ד ובסימן מ"ד והדברים סותרים זא"ז. והמתבאר מדבריו דעכ"פ בדבר שצריך דו"ח בודאי יכולין לחזור ולהגיד כל זמן שלא נחקרה עדותן ובדברי התוספתא בעצמה משמע דעד שיגמור הדין מקרי לא נחקרה עדותן שכן מסיים שם לעולם אינם נעשים זוממין עד שיגמור הדין והמ"א בהגהותיו על התוספתא הקשה דלעיל אמר משנחקרה עדותן א"י לחזור בהן. ולפענ"ד לק"מ דהתוספתא קרי לגמר הדין נחקרה עדותן דעד גמר דין חוקרין בעדותן. ולפי זה שפיר מקשה הש"ס כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו דבמ"ש להחזירו א"א שכבר נגזר הגזירה משמע בשביל דנגזר הדין הוא דא"י להחזירו וע"ז מקשה דהעדים א"י לחזור כל שהגיד וכמ"ש רש"י דאם לא יגיד כתוב אהגדה קמייתא קפיד קרא וע"ז משני דל"צ דיהבי טעמא וראיתי שגם מעלתו רצה לפרש כן, אלא שעמדה לפניו כחומה דבכמה מקומות מבואר בש"ס דכל שהגידו א"י לחזור ולומר מבודין היינו ובאמת אף שהדבר נראה כן הרי התוספתא מפורש כן ואף שהר"ן בסי' ל"ד כתב דהלשון נחקרה לאו בדוקא הא כתב בעצמו דוקא דבר שא"צ דו"ח אבל בדבר שצריך דו"ח הלשון משנחקרה בדוקא. וא"כ י"ל דבד"מ דבטל הלשון דו"ח שפיר אמרו בכתובות דף י"ח כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו דהא א"צ דו"ח. והטוש"ע חו"מ סי' כ"ט ג"כ א"ש דהא לדידן ד"מ א"צ דו"ח אבל בדבר שצריך דו"ח מצי לחזור עד שיחקרה עדותן כל דיהבי טעמא למלתא ועיין בש"ש שמעתא וא"ו פי"ג פי"ד וא"ש. וכאשר השקפתי בו מצאתי בסנהדרין דף ל"ב ע"ב ד"ה היכי שכתבו התוס' להקשות במאי חסמינן להו הא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכתבו דעד שלא נחקרה עדותן בב"ד יכולין לומר מבודין אנו כדתניא בתוספתא. אברא דשם בד"מ דפותחין לזכות וחובה ובד"מ לא בעי דו"ח. אך ז"א דהא במשנה שם מבואר דגם בד"מ צריך דו"ח ובש"ס מוקי לה דקאי בד"ת דמה"ת גם ד"מ צריך דו"ח ולכל אקומתות שם המשנה באותן ד"מ דצריך דו"ח וא"כ א"ש דברי התוס'. ועכ"פ מבואר מהתוס' בהדיא דעד שלא נחקרה עדותן יכולין לחזור ולהעיד ולומר מבודין היינו. ועיין בסנהדרין דף מ"א ע"ב ד"ה שזה שהקשה שם דמהיכא מוכח דאזלי' בתר רובא בד"נ דרובא דאנשי טעי בעיבורא דירחי דילמא שאני הכא דכיוונו ליום אחד וכתבו דאם איתא דלא אזלינן בתר רובא הו"ל כחוזר ומגיד במה דקאמרו אח"כ דהרי כבר הוכחש מידי דהוה אאחד דאומר בשלשה ואחד אומר בחמשה. ואפילו כיוונו ליום אחד עדותן בטלה ולא אמרי' דטעי בתרי עיבורא חד מנייהו עיי"ש. וקשה לי טובא כיון דבד"נ בודאי צריך דו"ח וא"כ כל שלא גמרו עדותן ולא נחקרה עיבורין עדיין לגמרי היום והשעה עדיין יכולין לחזור בהם ולמה מקרי הכחשה ולא יהיה יכולין לחזור ולהגיד. והוא לכאורה תמי' גדולה על התוספות. ואולי כיון דהוה בדו"ח גופא שהיום והשעה והחדש הוא מהחקירות וכל שהכחישו עצמם בזה ל"מ דדוקא בגוף העדות יכולין לחזור ולומר מבודין היינו אבל שיעידו על עדות ויוכחשו בהחקירות שזה היא עיקר העדות שפיר מקרי חוזר ומגיד ול"מ עדותן וז"ב לפענ"ד. ועיין סנהדרין דף ס"ה ע"ב ד"ה יצאו עדים זוממין שהקשו דהא בעדים זוממין לא משכחת קרבן דאפילו בשוגג מקטלי דלא בעי התראה וי"ל דמשכחת לה שהוזמו קודם גמר דין דאין נהרגין עד שיוגמר הדין א"נ כגון שחזרו מעצמם ואמרו מבודין אנחנו ודברי התוס' צ"ב בתירוצם השני דבמאי מיירי אם לאחר גמר דין פשיטא דא"י לחזור בהם ולומר מבודין אליבא דכ"ע ואם קודם גמ"ד היינו תירוצם הראשון ואולי כתבו שני תירוצים בחדא גווני דהיינו או שהוזמו קודם גמ"ד או שהודו בעצמם שהן משקרים. ועכ"פ מבואר מדבריהם דאף שכבר הגידו יכלו לחזור ולהעיד כל שלא נחקרה עדותן וכפי הנראה ס"ל דעד גמ"ד מקרי לא נחקרה עדותן וכדבר האמור בתוספתא דאין נעשין זוממין עד שיגמר הדין. אברא דעדין צ"ב דכל שיוכלו לומר מבודין היינו ל"ש קרבן דלאו הגדה עדיין. וצ"ל דבאמת הם כבר הגידו אף דיוכלו לומר מבודין היינו אבל ע"ז גופא נענשו וחייבין בקרבן על שהעידו שקר. אמנם עדיין קשה לפי מה דאמרו במכות דף ג' באומר עדות שקר העדתי כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ועיי"ש ברש"י ותוס' ובמהרש"א ותמצא דבכה"ג ל"ש עד זומם כלל וא"כ היכא ס"ד לומר דיצאו עדים זוממין מיירי באומרין מבודין היינו דא"כ ל"מ הזמה כל שאינו עפ"י עדים רק שהם עצמם אומרי' שמבודים היו ולומר דמיירי התוס' שאח"כ הוזמו זה בודאי אינו דא"כ הוא תירוץ הראשון שהוזמו קודם גמר דין דאם נגמר הדין בודאי נהרגין דלאו כל כמינהו לחזור. ובגוף כוונת הש"ס במכות רציתי לפרש דהכוונה שבאמת הי' לאחר גמ"ד ואמר עדות שקר העדתי ואח"כ הוזם ורבא לשיטתו דס"ל דהכחשה תחלת הזמה הוא וע"ז פריך דכיון דלאו כל כמיני' לחזור ולהגיד שוב ל"מ הכחשה כלל ובזה יש ליישב דברי התוס' שם ואכ"מ להאריך. ועכ"פ פשטת הענין מורה דכל שיכול לומר מבודה הייתי ל"ש ענין עד זומם ול"ש למעט מקרבן וצע"ג דברי התו' ואולי דעכ"פ הודה ששקר העיד סד"א דיתחייב בקרבן. ובגוף קושית התוס' בסנהדרין הנ"ל דלמה לי' ראי' למעט מקרבן ת"ל דאינו שייך שוגג לפע"ד ברור הדבר דלזה כוון רבינו הגדול הרמב"ם פ"כ מעדות שכתב אין לעדות זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה לפיכך א"צ התראה והדברי' תמוהי' ולפענ"ד נראה דהנה במ"ש התוס' דל"ש שגגה בעדים זוממין משום דל"צ התראה ביאר המהרש"א דהיינו לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ומה"ט חבר א"צ התראה לדעת ריבר"י ומעתה נלפענ"ד הדבר ברור דהרי הרמב"ם פ"א מא"ב ה"ג כ' דאין ממיתין ולא מלקין עד שתהי' שם התראה שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ותמה הה"מ דאדרבא זו טענה שלא יהי' צריך התראה אם הי' ת"ח ורבינו כתב בהיפך וכתב דהלשון שוה אבל הכוונה מתחלפת. דבש"ס הכוונה שוגג ומזיד בידיעת העונש והרמב"ם כוון שיהי' נודע לו כוונת המעשה אם הי' בשלימות כוונה ומחשבה ע"ש. ולפי"ז הן הן דברי רבינו דלכך ל"ש בעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה והיינו דהאיך שייך לומר אם הי' בכוונה מכוונת דהא הם אינם עושים מעשה כלל וע"כ הי' בכוונה מכוונת להעיד שקר ולכך ל"ש התראה וז"ש יצא עדים זוממין ולכך ל"ש בהן שוגג ולכך באמת א"צ התראה דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וכפירוש הרמב"ם. והא דתירצו בכתובות דף ל"ג טעמים אחרים הוא לענין שלא נימא שהיו שוגגים בידיעת העונש אבל הרמב"ם לשיטתו דהוא רצה לפרש דלכך צריך התראה אף בחבר משום כוונת המעשה ולזה בעדים זוממין ל"ש זאת. ועיין תומים סי' ל"ח שכתב ג"כ דראשית דברי הרמב"ם הם מהש"ס הלז אבל לא ביאר הדברים ולפימ"ש א"ש ודו"ק. והנה אגב גררא נתבאר ענין נחמד ומועיל והדבר סתום וחתום אבל בנ"ד א"צ לזה דכל ששויא אנפשיה חד"א והב"ד אסרו עליו פשיטא דא"י לחזור בו דהא הוי כקבל עליו האיסור. והנה ראיתי כת"י ממש מה ששלח לי מעכ"ת מה שכתב לו הה"ג וכו' אבד"ק להתיר והנה לא אכחד קושט דברי אמת כי מאד יפלא בעיני לאשר אני מכיר אותו כי חכמה יש כאן זקנה יש כאן ואיך דחק עצמו דחק ע"ג דחק וגם זו לא עלתה בידו להתיר עי"ז באיסור ערוה החמור והנה באמת לולא כי אוהב אנכי לכל לומדי תורה ובפרט לחכמים מפורסמים הייתי מבאר ומאריך הרבה בדבריו אבל מפני עשה דכבוד תורה עת לחשות אבל לענין דינא חלילה לי לחלוק כבוד במקום שהדין הוא בודאי אינו כן אין חולקין כבוד לרב והנה דנתי אותו לכף זכות שעשה ע"ד שאמרו חז"ל שדוד ע"ה התפאר ידי מלוכלכת בדמים כדי לטהר אשה לבעלה אבל אני אומר כשם שמקבל שכר על הדרישה כך מקבל שכר על הפרישה להפריש אשה הארורה הזאת מבעלה שנכרין הדברים שהי' שם מעשה מכוער ועם כל הדוחקים שפירש בכוונת הבעל והאשה לא ידעתי מה יענה במה שנסתה שתי פעמים על פני הבעל אם ישן הוא והרי אמרה להנחשד לאט כי כואב לי וזה הלך לשכב על צדה ומי ראה או שמע כזאת ולא יחם לבבו לאמר אש בנעורת ואינו שורף. ואם אמנם מודה אני כי ליאסר אשה על בעלה א"א בדברים כאלו. אבל זה כשאין הבעל רוצה לגרש אבל כל שרצה לגרש וכבר האמין לדברים אף שאח"כ חזר בו לאו כל כמיני' לחזור בו וכבר שויא אנפשי' חד"א וגם הרי חזר אח"כ מדבריו הראשונים במקצת וא"כ רואין אנו שיש דברים בגו. וע"כ אני אומר מי שמשתדל להפריש האשה הרשעה הזאת מבעלה ולתת לה גט פטורין כדת תע"ב. ואין כאן פגיעה בחרגמ"ה כי רגמ"ה לא תקן בכה"ג שהדברים מוכחים שהיה כאן פרצה גדולה וכבר הודו הנחשד והאשה לפי דברי הבעל ואף שהם מכחישים כעת עכ"פ הבעל נאמן בזה לשויא אנפשי' חד"א. ומה שחוזר בו אח"כ הוא מפני היראה וכדומה ולמה לנו להכניס אם ראשנו לקרב את המרוחקים בזרוע. דרך כלל אני אומר שיפה עשה מעכ"ת וכל החולק בזה אינו אלא מן מהמתמיהין וכגון זה לא אמרו כחא דהיתרא עדיף כי לא בכח יגבר איש לחלוק על דבר אמת בדבר שפתים ובפרט שכבר אסרו הרבה גדולי חכמי הזמן. וע"כ לא ירפו ידיו מפני המלעיגים ויחזק לבו ויהיה לאיש חיל לעשות גדר לתורה כי בעוה"ר הפרוץ מרובה על העומד ולמען יוסרו הנשים ולא יעשו כמעשה אשה זונה שלטת והשומע תבא עליו ברכת טוב. והנה מדי דברי בסוגיא דטא"ל ארשום מה שהשבתי לפום ריהטא מה ששאל הרב החריף המופלג מוהר"ר אורי וואלף נ"י בהא דלמשנה אחרונה תקנו דבאומר טא"ל אינה נאמנת משום דשמא עיני' נ"ב. והקשה דלפי מה שכתבו התוס' בכתובות דף ס"ג דהיכא דמפסדת כתובתה ל"ש ענ"ב ואם כן היה להם לתקן דתפסיד הכתובה ושוב תהיה נאמנת ותצא שלא בכתובה. והשבתי לפום ריהטא דאם נימא דנאמנת והרי היא נאנסת דמיירי באשת כהן שנאנסה דברצון אינה נאמנת וגם לית לה כתובה וע"כ באשת כהן באונס כדאמרו שם ולפי"ז אם נאמינה שוב יקשה למה נפסיד לה כתובה והא נסתחפה שדהו וא"ל דנאמין לה שזינתה אבל הי' ברצונה ופ"ד ושוב לא תהי' נאמנת דז"א דאיך נפסיד כתובה הא היא טוענת שנאנסה וממנ"פ אם לא חיישינן שעיני' נתנה באחר שוב נאמינה על כל הדברים וע"כ דנתן לה הכתובה ושוב שייך החשש דענ"ב ודו"ק כי כתבתי לפום רהיטא והפסיקני ענינים אחרים ולא עיינתי כראוי. והנה במ"ש למעלה דבד"נ יכולין העדים לחזור טרם שיגמור הדין צ"ע בדברי התוס' במכות דף ו' ד"ה לאסהודי שהקשו היכא נאמנים לומר לאסהודי קאתינא לבטל העדות הא הוי כחוזר ומגיד והרי שם בד"נ מיירי כמו שהתחילו בתחלה וצ"ל דקאי אח"כ לד"מ דבלא"ה בד"נ דשייך התראה ל"ש השאלה כמ"ש התוס' הכי ועיין במהרש"א ובמהר"ם כל דבטל דו"ח א"י לחזור. ודרך אגב ארשום במה שהקשו בתוס' שם דהאיך יהרג אדם מעולם דהא הקרובים יבואו ויאמרו לאסהודי קאתינין והקשה המהרש"א דהא כבר כתבו דבד"נ דשייך התראה נחזי אנן אי הקרוב והפסול התרו בו והוא תימא רבה דהתוס' יסתרו דבריהם בתוך כ"ד אך נראה דבאמת בלא"ה צריך ביאור דמה ראי' ממה דלא התרו ואטו צריכים כלם להתרות ואפילו שמע מפי עצמו סגי ובשמע מן השד. וכבר נתקשה בזה המהרש"א אמנם נראה דבאמת אף שלא התרו סגי כל ששמע ההתראה אף מפי שד אך זה בסתם אבל כאן דיתבטל העדות לפ"ז כל שלא התרו בם מה"ת לומר דיתבטל העדות ע"י זה ולא נימא דבאמת לא רצו להתכוין לשם עדות רק למחזי בלבד ותדע שהרי לא התרו בם ולפ"ז זה כשלא יאמרו שנתכוונו להעיד אבל כשיגידו דלהעיד יתכוונו בוודאי יבטלו עדות אף שלא התרו וז"ב לענ"ד והנה האשה הנ"ל ילדה ולד ויש להסתפק אם אותו הולד הוא ממזר ולכאורה הדבר מפורש בתוס' יבמות דף מ"ט ע"ב בד"ה סוטה ובמרדכי הובא בש"ע סי"ד סט"ז בהג"ה דאין הולד ממזר אף מדרבנן אבל אחר העיון זה אינו דשם דוקא על הולד שהולידה מבעלה בודאי ורק שדעת ר"ח שיהי' ממזר מדרבנן משום קנס ע"ז כתבו התוס' והרא"ש והמרדכי טעמים דל"ש קנס בזה אבל כאן על אותו ולד הוא ספק אם הוא מהבעל או מהנואף בזה לפענ"ד אף דמה"ת תלינן שהוא מהבעל דרוב בעילות אחר הבעל כמ"ש סט"ז שם אבל מדרבנן חיישינן דשמא ממזר הוא דבזה שייך משום קנסא ול"ש דחיית התוס' והרא"ש ובלא"ה נראה דכאן שייך שמא הרגילתו דא"ל דתחוש להרגילו שלא יהיה ממזר דז"א דכאן בודאי תתרצה לתלות הולד בבעל דאל"כ יהי' ממזר דאורייתא ובלא"ה נראה דבאמת שיטת הב"ח דבאשת איש חיישינן ולא תלינן ברוב בעילות אחר הבעל כל שיצא קול מזנה בעיר ואף דהב"ש ס"ק ס"א השיג עליו דא"כ לא א"ש הך דכתנאי כ"כ האחרונים דלא זכר דברי התוס' בגיטין שם שפירשו דקאי לקלא דקודם נשואין ול"ק. וגם כ"כ בגליון הב"ש בד"א ליישב קושית הב"ש אמנם זה באמת דוקא שם ובאמת סברת הב"ח דחוקה דלמה באשת איש נחוש טפי דאטו לא ירננו בשביל שהיא אשת איש כ"א בדבר ברור ואטו מי שמרנן צריך לחוש שמא אינו אמת ויפסלו הבנים על זה אין דעתו של המרנן אבל כאן בודאי שייך סברת הב"ח דכל שהבעל בעצמו טוען שזינתה פשיטא דחיישינן טפי דמסתמא אין אדם מוציא קול שקר על אשתו בחנם ולא חשיד הבעל לקלקלה בחנם וז"ב לפענ"ד ואם היא נקיבה לכהונה בודאי מזהמין את הולד וע' סט"ו שם ובהרא"ש פ' החולץ סי' ל"ח וסי' נ"א נ"ד נ"ו וגם על הולדות שיולידו מהבעל אפשר דבכה"ג כ"ע מודים לר"ח דכאן ל"ש דחיית התוס' והרא"ש דל"ש קנס כל שנעשה סוטה ול"ש מרגלא לי' לפענ"ד כיון שהותרה עפ"י ב"ד ניהו דהוא בטעות אבל הם חושבין שבהיתר היא ושייך קנסא וגם בספק סוטה נלע"ד דבודאי שייך קנסא וכמ"ש תדר"י ריש ברכות דבספק איסור קשה יותר מאיסור ודאי דבזה מוצא היצר מקום לענות שאין כאן איסור וכ"כ הרמ"א באו"ח ס' תר"ג וה"ה כאן אמנם יש לעיין בזה עצמו אי ע"י הוראת ב"ד הוי הולד ממזר דשייך לומר דברשות ב"ד עשה וע' באהע"ז ס' ל"א ובסוף ס' י"ז ועט"ז וב"ש שם ובשו"ת נוב"י מהד"ב ובמ"א הארכתי בזה והנה במ"ש למעלה להקשות על תוס' סנהדרין דף מ"א דהא היא בדו"ח וכל שלא נגמר הענין יכולין לחזור מצאתי אחר זמן רב בתומים סי' כ"ט ס"ק א' ע"ש מ"ש בזה וגם בס"ק י"ג סי' למ"ד האריך בזה ואני תמה על התומים דמה שהאריך בדברי הרא"ש שם תמהני דלמה לא זכר דברי התוס' בב"ב דף קע"א ד"ה שאם דמשמע דלא ס"ל כרא"ש וגם מה שנסתפק שם אם יש לחלק בין כתיבה לאמירה בע"פ גם זה נפשט מדברי התוס' שם דאין חילוק גם מה שנסתפק שם אם הך דאמרינן דאחר רובא דירחא לא טעי אינשי הוא דבר ברור או דמספיקא לא אמרינין דטעו להרוג נפש אבל מ"מ מחמרינין ובדברי התוס' מבואר הדבר דהוי ודאי דאל"כ איך נוציא ממון מספק וצע"ג ומדי דברי בדברי הש"ס ב"ב הנ"ל צ"ע בפסקי מהרא"י סי' י"א שחידש דע"כ לא אמרינן דתלינן בטעות רק היכא שהטעות מבורר בתוך השטר אבל לא כשהטעות מבורר מבחוץ ע"ש וצ"ע שהיה לו להביא ראי' מדברי הש"ס הנ"ל דאמרו הכל מודים שאם הוזקקנו לעונתו של שטר וכו' ול"מ לפירוש השני של הרשב"ם דהדבר מבואר ואף לפירוש הראשון שהחזיק הרשב"ם לעיקר שם הוה כמבואר הסתירה בהשטר דהכל יודעין שאין כותבין שטר ביוה"כ וע"כ יתלו בטעות וצ"ע בטוש"ע אהע"ז סי' קכ"ז כי לא נפניתי כעת לעיין אם לא הרגיש א' בזה וגם בחו"מ סי' מ"ג וצ"ע לעת מצוא בל"נ אתן עיני ע"ז והנה הרמב"ם כתב בפירוש המשנה דלמשנה אחרונה אם היא טוענת שזינתה ברצון אף באשת ישראל מפסדת כתובתה אם שאינה נאמנת לאסור על בעלה דחיישינן דענ"ב מ"מ מפסדת כתובתה דפ"ד ושאלני אחד מהתלמידים למה תפסיד כתובתה הא בהך דמאכילתו שאינו מעושר דפריך הש"ס מנא ידע והקשה הר"ן דנוקמי כשהודת וכתב הראב"ד דאינה נאמנת וע"ז תמה הר"ן דהא לענין הכתובה בודאי נאמנת דהודאות ב"ד כמאה עדים דמי וכתב הפ"י דל"ש הודאת בע"ד אלא כשמודת בעיקר הדבר אבל כאן ניהו דמודת שלא עשרתה ונתנה לו לאכול הא כל עיקר דמפסדת כתובה הוא משום קנס שהאכילתו שאינו מעושר וכיון דלענין שעברה על הד"ת לא מאמנת ל"ש הודאות בע"ד ע"ש ודפח"ח. ולפ"ז גם כאן הא גוף הזנות לא מהמנא ולמה תהי' נאמנת להפסיד כתובתה הא כל עיקר הפסידא בשביל שזינתה ונאסרת עליו וכל שאינה נאמנת לענין אסור שוב ל"ש הודאות בע"ד לענין הכתובה והשבתי דל"ד דשם כל שאינה נאמנת לענין זה שהאכילתו שאינה מעושר א"כ ל"ש הודאת בע"ד דניהו דהיא אומרת שהאכילתו שאינו מעושר הא אינה נאמנת ולמה תפסיד הכתובה ול"ש הודאת ב"ד דהא אינה מודת שמחלה הכתובה או שנפרעה רק שאמרה שהאכילתו שאינו מעושר והרי לא נאמנת לענין זה משא"כ כאן באמת למשנה ראשונה נאמנת רק שלמשנה אחרונה חשו לשמא ענ"ב א"כ עקרו חז"ל הקדושין וכדומה וכמ"ש הר"ן ואינה נאמנת לאסור על בעלה אבל מ"מ לגבי עצמה נאמנת שנטמאה שכל שחז"ל לא רצו להאמינה ניתרת לבעל אף שזינתה אבל עכ"פ לגבי הכתובה למה לא תהי' נאמנת ויש להמתיק הדברים דבאמת צריך להבין איך שייך פ"ד דכל דהפסדת כתובה אינו בא רק מחמת אסור וכל שאינה נאמנת לענין אסור איך שייך פ"ד וכבר כתב הרשב"א גבי אני זניתי דל"ש פ"ד דא"א למפלג התיבות והרי כאן אנו מבטלין דבורה לגמרי וכבר נתקשה בזה בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק א"ע סי' ע"ב וכבר קדמו בשו"ת זקיני הח"ץ ז"ל סי' ק"ו אך לפענ"ד ל"ק מידי דאין ענינו להרשב"א דכל פ"ד שהוא לגבי עצמה באמת אנו מאמינים לה רק דלגבי עצמה הרי הוא בע"ד ובע"ד אינו נאמן לענין איסור ולכך באני זניתי עם אשתך דכל דבטל דבורו לגבי עצמו בטל העדות לגבי חבירו ולא ס"ל כסברת הראב"ד דבבע"ד ל"ש בטל העדות אך זה לענין איסור אבל לענין ממון דהודאת בע"ד כמאה עדים א"כ ממילא נאמן דאטו לגבי איסור אין מאמינים רק שאנו אומרים שאפילו שהוא אמת א"י לאסור דדבר שבערוה אינו פחות משנים אבל גבי ממון נאמן ובזה הן נסתר מחמתו גם ראייתו מגיטין דף ח' דלגבי ממון שפיר פ"ד ולפ"ז שפיר נאמנות לענין הכתובה אבל שם דאינו דבר שבערוה כל שאינה נאמנת לגבי איסור ממילא אינה מפסדת הכתובה ודו"ק: בע"ה יום ד' תצא תרכ"ו י"א אלול.

סימן ב

א ישאו הרים שלום וכתיבה וחתימה טובה אל כבוד הרב הגאון חריף ובקי המפורסם מוה' חיים צבי הירש נר"ו האבד"ק טיקטין מכתבו מחידושי שאלתו ותורתו הגיעני תמול ואף האמנם שעודני יושב קרית חוצות לשאוף רוח צח ומחוסר ספרים העקריים שנצרכום לזה אמנם למען תק"ע לא אחשה וחשתי ולא התמהמתי להשיב ומד' אבקש עזר לבל אכשל בהלכה.

ב על דבר גב"ע הנגבה בק"ק סאקלו שהעיד הבחור ליב ברבי ליזר והבחור היה בשעת שראה המעשה שהעיד בן י"ג שנים אבל לא הביא שתי שערות וכעת הוא בן ט"ז שנים והנה תורף העדות שהיה בכפר פאזחא ובאו אנשי חיל והי' ביניהם ג' יהודים וואליניער וא' מהם הכיר ושמו מאיר ליב והיה מכיר אותו מדארוקא והב' לא הכיר רק ששמע שנקר' שמו יהושיע והגידו שם שהוא מטיקטין השלישי כהר"ר יושע ולמחרת שמע שם שתפשו ערלים יהודים בפאוויעצקו ונסע לפאוויעצקו וראה שערלים תפשו שני היהודים מאיר ליב ויהושע הנ"ל והוליכו אותם להיער אח"כ שמע מהערל קלימשעווסקי שהיה בחברת רקים וספר לפני ערלים שהוא היה בעצמו בשעת שהרגו היהודים ולקחו ממאיר ליב הריאה והכבד שלו ונתנו ליהושע שיתפש אותם לערך שלשה שעות ואח"כ חנקו ליהשוע ע"י חבל כך ספר לפני ערלים והוא שמע והסימנים של יהושע שהיה איש גבוה והיה לו שווארצליכע בארד אביסעל געלבליך ואח"כ נתוודע שאשת יהושע נשאת סמוך לביאלסטאק ואמרו שכיון שאשת מאיר ליב התירו להנשא ע"כ חשבו שגם היא מותרת ונשאת ועתה הפרישו אותם עד כי יבורר היתרם ושלח אלי לחוות דעתי והנה מעלתו כתב שיש שלשה ספיקות א' על העד גופא לפי שליב העד לא הביא ב' שערות אם נאמן והב' לפי שמעיד ששמע מהעכו"ם שחנקו ליהושע וכל שלא אמר קברתיו חיישינן לבדדמי ויש לחוש דילמא נדמה לו שמת ואולי נמלט אח"כ והג' לפי שלא הזכיר רק שמו והרי בעינן שמו ושם אביו ושם עירו ואולי אחר הוא וע"ז כ' מעכ"ת להתיר אגודת הקשרים האלה והנה במה שלא הביא שתי שערות כתב שיש כאן חזקה דרבא כיון שהגיע לרוב שנותיו חזקה הביא סימנים אף דמבואר בגב"ע שלא הביא שתי שערות הרי לא נבדק לפני הב"ד ויש כאן החזקה עוד ואף דיש כאן חזקת א"א כנגדו הרי אנו דנין על גוף העד ואזלינין בתר חזקה והביא ראיה משו"ת הרא"ש כלל ל"ג הובא בב"י א"ע ס' מ"ג שהביא הרא"ש ראיה כיון דרב סובר ה"ה בוגרת לפנינו מכ"ש שהגיע לכלל שנותיו ע"ש וקשה מה ראיה הא שם מיירי דליכא חזקת פנויה כנגדו וכמו שכתב הב"ש סי' ל"ז ס"ה אבל כאן יש חזקת ממון כנגדו ודילמא ל"מ חזקה דרבא ע"כ כיון דעיקר אנו דנין על גוף העד וממילא מועיל אף שיש חזקה נגדו זה ת"ד והנה נפלאתי ע"ד מעכ"ת שמדוע לא הרגיש שהב"י ס' מ"ג כתב שהרשב"א והר' דוראן חולקים על הרא"ש וברמב"ן בחדושיו לב"ב דף קנ"ד מפורש להיפך וכבר הרחיב הדבור בזה בשו"ת נודע ביהודה מהד"ק חלק חו"מ סי' ד' ובחלק א"ע סי' ס"א ובשב שמעתתא להקצ"ח וגם אני הארכתי בזה בהרבה תשובות וקשה עתיקא וגוף סברת מעלתו לא ידעתי דמה שכתב שאנו דנין על גוף העד אמת שכעין זה כתב הריטב"א בחדושיו לעירובין דף ל"ו דעיקר אנו דנין על המסבב החזקה אבל אינו ענין לכאן דכאן החזקה דגופא והחזקה דממונא באים ביחד ויש לחוש שמא עדיין קטן הוא והרי גוף החזקה דרבא אמרו בנדה דלקולא לא אמרינן אף שאנו דנין על גוף האיש לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן ואינו דומה למ"ש הרמב"ם פרק ט"ז בסנהדרין דאיסור בע"א הוחזק דשאני התם דבשהעיד שזה חלב לא אכלו עדיין החלב אבל כל שנ"מ בעדותו לענין ממון לא מועיל וזה ברור ופשוט אבל באמת כאן אין צריך לכל זה דכבר העלה הט"ז סי' י"ז ס"ט דעדות קטן בהגיעו לעונת הפעוטות מועיל אף לרמב"ם וכן הסכים הב"ש ס"ק ל"ג ואף דבש"מ ב"ק קט"ז כתב דבעי בקטן שיהיה מסל"ת גם הביא דבעי שיהיה קטן פורח אבל זה דוקא בנחיל של דבורים דהוא ממון אבל לא בעדות עגונה דאף עבד ושפחה נאמנים כמ"ש בהגהותי לא"ע הנדפס בלבוב ובפרט כאן שאינו מספר רק ששמע מפי עכו"ם ובזה ודאי יש לו דעת להעיד מה ששמע מעכו"ם ומה גם שיש כאן רגלים לדבר שהרי בעצמו ראה שתפשו ערלים להיהודים מאיר ליב ויהושע הנ"ל והוליכו אותם ליער וכל שיש רגלים לדבר ודאי נאמן הקטן כמבואר בב"ק שם וזכרני שראיתי בשו"ת ארבעה טורי אבן להגאון החסיד מוהר"א אב"ד דאמסטרדם נדפס שם תשובה בזה הענין ואני פלפלתי ע"ז אבל מה אעשה שאני כאן מחוסר ספרים עתה נעתיק הספק השני שלא אמר קברתיו והנה מעלתו הביא דברי הש"ע בסי' י"ז ס' ל"ג ואף דשם מבואר לכתחילה לא תנשא ע"ז הביא דברי הר"ן בתשובה ודברי הריב"ש סי' שע"ז דמה דמצריך הרמב"ם קברתיו הוא דוקא במי שאינו מכירו אבל במכירו לא בעי קברתיו והנה באמת דברי הר"ן והריב"ש דבמכירו לא בעי קברתיו צריך ביאור דמה טעם יש בדבר הא אף שמכירו שייך בדדמי שנדמה לו שמת והוא לא מת ולפענ"ד נראה עפמ"ש הב"ש ס"ק פ"ד דעל איש אחר שאין אנו מכירין אותו לא שייך חזקת חי וביאור דבריו דאף דגם זה האחר היה לו חזקת חי בודאי וכבר האריך הנוב"י לתמוה על הב"ש אבל באמת דברי הב"ש פשוטים דכמו שכתב הש"ך חו"מ סי' קל"ג דעל איש שלא נודע לנו לא שייך לומר דרובא דאינשי לאו גנבי נינהו דאטו ליכא גנבא בעלמא וכמו כן כאן אטו ליכא מתים בעולם רק דעל אותו האיש שאנו דנין ומכירין אותו בחזקת חיים אמרינן דזה לא נשתנה ח"ח שלו וחיישינן לאיש אחר שלא נודע לנו והרי יש מתים בעולם זה ברור ופשוט וכן כתבו האחרונים ולפ"ז אני אומר להיפך דמה דבעי וקברתיו הוא לפי שאנו אומרים שמא יש לו חזקת חי ולפ"ז כל שאנו מכירין אותו ויש ע"א שמעיד דמחי ליה ברומחא וכדומה ניהו דיש לחוש שמא עביד ליה סמתרא וחיה או שמא נמלט וכדומה אמרינן להיפוך דזה האיש שנודע ח"ח שלו ודאי איתרע חזקת חיותא שעכ"פ מחי ליה ברומחא ועל איש אחר שא"א מכירין לא איתרע ח"ח שלו ומוטב לומר לתלות עכ"פ במקולקל אבל בא"א מכירין כל שאנו לא ראינו שאיתרע ח"ח שלו אמרינן דזה חי עודנו ולכך בעי וקברתיו וזה ברור ולפ"ז כאן שהעכו"ם לא הכירו א"כ צריך בודאי לומר וקברתיו ולא שייך ההיתר שלו אמנם נראה כיון שליב בעצמו ראה שהובא אותו ליער וחבירו מאיר ליב ודאי הרגו כבר איתרע ח"ח שלו שמסתמא ערלים חנקוהו עד כדי מיתה שהיו מתיראים שלא יגיד מחבואיהם ומהגם שלא היה כאן מלחמה ממש וכמ"ש מעלתו בשם תשובת צ"צ ובכה"ג באין מקום סכנת סגיא בלא קברתיו וכמ"ש בשו"ת מו"ה בצלאל אשכנזי סי' ל"ב ובשו"ת נוב"י מהד"ק סי' כ"ח ע"ש אמנם עדיין יש לעיין שלא הזכיר שם אביו ושם עירו שמא אחר הוא וא"כ י"ל שזה יהושע שראה ליב שהוליכו אותו ליער אולי נשמט מידם והרגו לאיש אחר ומעכ"ת חילק בין שהה זמן מרובה משעה שיצא אמרינן שזה איש אחר אבל בזמן קרוב ל"ח שמא בא שם איש אחר ובאמת שזה דבר חדש ועושה חדשות ובעל מלחמות וצריך סעד לתמכו אבל אני אומר כיון דליב מעיד שהוליכו ליער זה האיש מאיר ליב שמכירין אותו בכל הסביבה זה יהושע שהוא מטיקטין וערלים רצו להרגו ולאיש מאיר ליב הרגו בודאי א"כ קשה לומר שזה יהושע נשמט ובא אחר במקומו ששמו יהושע שהרי הערל אמר שליהושע חנקו והוה כשאלה דיחיד דל"ח ומה גם שיש סימן ביהושע שהוא איש גבוה שווארצליני בארד אביסעל געלבלעך ואם יבדוק בטיקטין ונמצא שנחסר זה יהושע בודאי הוא וגם נראה שמנין הוה סימן כמ"ש המ"ב סי' מ"ד הזכירו מעלתו אבל מעלתו לא הביא שהט"ז סי' י"ז ס' י"ז שחולק עליו ובשו"ת נוב"י מהד"ק סי' ל"ו פלפל בזה ולא הזכיר שהמ"ב והט"ז נחלקו בזה ולפע"ד גם הט"ז יודה בזה דשם לא ראינו ריעותא וא"כ מה בכך שיצאה בקולר ס' אנשים אבל המיתה לא היה על דרך הריגה רק שמתו סתם אבל כאן המיתה היתה ע"י שהוליכוהו להיער ותלינן דמסתמא הרגו אותו שהרי רצו להרגו עוד נראה לי דבר חדש דהחשש בדדמי או שמא נחלפו האנשים אינו רק חשש דרבנן ומן התורה בודאי אמרינן שמתו רק דחז"ל חשו שמא הם מן המיעוט שלא מתו ונמלטו והרי במשאל"ס שגם כן רובם למיתה וחז"ל גזרו אמרינן דלא תנשא ואם נשאת לא תצא א"כ גם כאן כן שכבר נשאת בטעות שסברו שהיא מותרת כמו שהתירו אשת מאיר ליב שוב לא תצא וזה לפע"ד הטעם מה שמבואר בסי' ל"ג דאם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ומקורם מהירושלמי ריש האשה שהלך הובא ברמב"ן במלחמות והוא מה"ט שכתבתי:

סימן ג

א בעזה"י יום ו' עש"ק פ' ואתחנן ט"ו אב תרכ"ו פה לבוב. שלום וכ"ט לכבוד הרב הגאון החכם השלם במעלות סופר מהיר מוהר"ר שניאור זלמן ני' אבד"ק גאלדינען במדינת קורלאנד יצ"ו.

ב מכתבו הגיעני תמול מגילה עפה ואני יושב קרית חוצות לשאוף רוח צח ולשתות מי מעיין הקשה למעיין ומחוסר ספרים עכ"ז אמרתי לכתוב בקצרה וה' יהי' בעזרי שלא אכשל בדבר הלכה בדבר המעשה שזה יותר מעשרים שנה נתעברה בתולה והיתה דיימא שנתעברה מבעל אחותה שהיתה עמו בבית בחדר אחד סמוכה על שלחנו והבתולה ילדה בת ומחמת בושה נתנה ולדה למנקת נכרית בכפר והיתה שם שבע שנים כי אמה והנטען בעל אחותה מתו אחר ג' שנים מלידת הילדה אחר זה לקחה איש א' ירא ה' מבית הנכרית לביתו ותהי לו כבת עתה באה להשיא אותה ועיכב מעלתו הנשואין עד שיחקור הדבר אם נבדקה או לא ונתברר להם שהאם לא נבדקה כלל ע"י הב"ד שהי' שם בעת ההיא רק שהנטען נחקר אז ע"י שהי' שמש בבית ח"ק ורצו למחקו מהפנקס וכיחש בדבר ולבסוף לא נמחק אבל יש לחוש שמא לא נבדק מפני הבעהערדי שלא יכלו לברר בעדים וע"כ אסרה מעלתו להנשא ומורה א' הרחק מן העיר סידר לה קידושין וע"ז האריך מעלתו אם יפה עשה והנה מעלתו החל לצדד ההיתר שמשפטה כדין שתוקית ומבואר באהע"ז סי' ד' סעיף כ"ו שאפי' באומרת מפלוני נתעברתי אינה רק ספק ממזר מכ"ש בנ"ד שלא נבדק כלל והנטען כיחש יש מקום להקל וע"ז הביא שיש לו ג' טעמים להיתר ודחה אותם ויעברו לפנינו וזה יצא ראשונה הביא שו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ז' שהאריך להתיר באינם לפנינו וע"ז כ' מעלתו שהבית מאיר והאחרונים דחו דבריו ובאמת אני זה רבות בשנים אמרתי ליישב דברי הנו"ב וכעת אין התשובה לפנינו וקשה עתיק' ואביא אומר מן החדש דבש"ש שמעתא ד' פי"ז ופי"ח האריך לקיים דברי הנו"ב דיש לחלק בין האם לפנינו בין האם מתה ולא מטעם של הנו"ב דהרי במהרי"ט חלק אהע"ז סי' י"ז מבואר דלא כנו"ב רק עפ"י ת"ה שער התערובות דמחלק בין ראינו לוקח מן המקולין ונפל הספק בקביעות אז אסור אבל אם נטל א' מן הקבוע ונפל מידו אין זה קבוע שהרי לא נפל הספק במקום הקבוע א"כ כאן האם עם העיבור אית לה לאם דין לוקח מן הקבוע וכיון דהאם לפנינו הו"ל לוקח מן הקבוע אבל כשהאם מתה הו"ל הולד לעצמה כנפל מן הלוקח ע"ש שהאריך ולפע"ד אף שלכאורה דברי חכמה אמר אבל אין דבריו נכונים והנה מה שטרח להביא דברי הת"ה לא ידעתי מה ראה יותר בדברי' ממ"ש התוס' חולין דצ"ה ופסחים ח' וכל הפוסקים אמנם אין ענין לכאן דשאני התם דבעת שלקח מהקבוע ונסתפק מאיזה חניות לקח הו"ל נפל הספק במקום הקבוע אף שאח"כ יצא מן הקביעות הו"ל דין קבוע אבל כאן נהי דהאם הוי כלוקח ממקום הקביעות אבל כל שיש לנו ספק שמא אזל הוא לגבה א"כ אולי היתה נבדקה היתה אומרת לנו שהוא אזל לגבה א"כ לא התחיל הקביעות כלל וא"כ אח"כ כשנפרש מה שייך לומר שראינו שלקח מהקבוע ודילמא לא איתרע כלל הקביעות וז"ב כשמש ועי"כ לא נוכל לסמוך כלל על דברי הנו"ב והנה מעלתו הביא דברי החמדת שלמה שיצא לחדש דבשתוקי לית לן לדון על חשש קרובים הפסולים משום דאין קביעתן ניכר מצד עצמן רק בשביל שזה קידש קרובתה של זו ושאני חניות דהחניות גופא טריפה ומצד עצמה קביעות איסור וזה כוונת התוס' נזיר דף י"ב שכ' שאין הקביעות ניכר וא"כ כאן לא הי' אז חשש ממזר רק משום חשש קרבת הנטען וזה לא מיקרי קבוע אמנם מעלתו תמה ע"ז דא"כ הדרא קושית התוס' הראשונה לדוכתא דא"כ יאסרו כ"ע בנשים הקטנות והוי כאן קבוע מחמת עצמה דאשה שנתקדשה הוא קביעות איסור ניכר מצד עצמה ולפע"ד אין התחלה לדברי' דגם שם רק מחמת הקידושין נאסרה ולא הוי הקביעות מצד עצם הדבר רק מצד מעשה הקידושין וגם זה לא מקרי קביעות להיות נקרא קבוע מצד עצמה וז"פ וברור ואין ספר חמדת שלמה בידי רק שלפי מ"ש מעלתו אין דבריו נכונים וע' בדגול מרבבה בסי' ק"י בש"ך ס"ק י"ד ע"ש וע"ש בס"ק ל"ז וא"כ גם ע"ז אין לסמוך כ"כ ויפה דחה המנחת יעקב בכלל מ"ה ס"ק מ"ו אבל אינו לפני לעיין והנה מעלתו כ' דבש"ש פכ"ב שם מבואר ג"כ דאין לחוש לפסול קרובים וכ"כ ההפלאה כתובות דף י"ג בתוס' ד"ה מעלה עשו אמנם מע"כ כ' דאין לסמוך כלל על הש"ש והפלאה הנ"ל בנידן דידן מטעם דכאן שהי' עם הנטען בבית אחד ובחדר אחד ובעיר הי' הקול שכמעט היי הנטען ואשתו ואם הילדה הנ"ל במטה אחת שהי' צר להם הדירה וכיון שהקרוב עמה בחדר אחד מקרי קבוע אף שהוא אזיל לגבה דבחדר א' אין נ"מ קבוע אף שהוא אזל לגבה והביא ראי' מסנהדרין דף פ"ה ד"ה ואחרים באחרים וכן נראה מהש"ש שם בפ' כ"ג וכ"כ בספר המקנה בקידושין דף ע"ג במ"ש על דברת הרשב"א שם ע"ש ואני אומר דמה שחשב מעלתו לריעותא זה מעלה דכיון שהי' בחדר א' במקום צר אשתו ואחותה שהיא אם הילדה בודאי אין לחוש שמא נבעלה אחותה דהא אשתו משמרתו ובודאי גם הקל שבקלים לא יבעול אחות אשתו כשאשתו בבית והיא בודאי לא תניח ולמיחש שמא גם היא נתרצית בזה בודאי לית לן למיחש דמה"ת לחשוד אשתו שהוא ג"כ מרשעת וגם נגד השכל והטבע שתניח שתהי' צרתה בביתה ואין לחוש רק שבבית אחד או בשדה בעל את אם הילד' ושוב הדרא ההיתר למקומה דהא י"ל שאזיל הוא לגבה וכל כה"ג אין לו דין קבוע ובזה יתישב גם דברי הנו"ב מהד"ת אהע"ז סי' כ"ח שגם בהי' הפסול בבית יש לחוש דילמא אזיל הוא לגבה והיינו משום דאדרבא בבית אחד ודאי לא חציף לעשות דבר עבירה כי הי' הכשרות עמהם בבית וא"כ ע"כ עשה במקום שלא הי' הכשרות ושוב הדרא הדבר דיש לתלות דאזל הוא לגבה וע"כ לפע"ד יש היתר בזה ויש לסמוך על הנו"ב אף שדחו דבריו אבל צירוף יש וגם על החמדת שלמה וגם על הכו"פ שהביא מעלתו דכתב בסי' ק"י ס"ק מ"ם דאף דיש קביעות ופירש לפנינו אבל נמצא קרוב לחנות כשרה לא סמכינן על קורבה ע"ש וע"כ מכל הנ"ל נלפע"ד דכל שכבר נשאת אין להפרישה ומפני כי אני מחוסר ספרים וגם הזמן אין אתי ע"כ די בזה שכתבתי אלה דברי הכותב בקצרה הדו"ש באהבה:

סימן ד

א ב"ה יום א' פ' תצוה תרכ"ו לבוב. שלום וכו' לכבוד הרב המאוה"ג המפורסים מוה' משה נפתלי ני' אבד"ק נייאמעגון במדינת הולאנד.

ב מכתבו הגיעני ואני עמוס הטרדות וחשתי ולא התמהמתי להשיב על אתר הנה בדבר שאלתו אחד כהן מוחזק מאבותיו לכהן אך זה שנים רבות שנשא אשה ערך כ"ו שנה והיא היה לה ולד בזנות מאחד וקבלה ביד בני העיר שהרב המנוח אשר הי' לפנים שם דחה או העביר אותו מכהונתו ונוהגים עמו ועם הבנים שיש לו מאשה זו כחללים גמורים אבל אין בידם לא מעשה ב"ד ולא פס"ד ועד עתה לא דרש ולא חקר מעלתו אך עתה בהיות כי האב זקן בא בימים נתעורר לתור ולדרוש בזה והנה הכהן הזקן אמר אמת הדבר שאשתי ילדה ולד בזנות קודם נשואין שלי אך ברי לי שהי' מפלוני ישראל והרב המנוח לא רצה להתיר לו שישאנה אבל הוא היה מוכרח לישא אותה יען שהוא בעצמו בעל אותה בזנות קודם הנשואין ונתעברה פעמים אך ברי לי שלא הי' לה קורבות משום אדם רק מהבועל הראשון וממנו נתעברה בזנות וגם האשה טוענת כן שלא קרב איש אלי' מעולם רק אותן שתים ויש עדים כשרים שמעידין שרק מאותן שתים היתה דיימא ולא מאחר זולתם גם יש עד שגם אחר שנשאת לזה הכהן בא הבעל הראשון והחזיק דבריו שילדה הראשונה היא בתו וע"ז האריך מע"ל לבקש חוות דעתי מה משפט הכהן הזה והבנים אם יעלו לדוכן או לדחותם: והנה מראש צורים נראה הרמב"ם פ"ג מיבום ה"ד כתב מי שזנה עם אשה בין פנוי' בין א"א ונתעברה ואמר זה העיבור ממני ואפי' היא מודה לו אע"פ שהוא בנו לענין ירושה ה"ז ספק לענין יבום כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר וכן כתב הטוש"ע סי' קנ"ו ס' ט' והרא"ש בתשובה כלל פ"ב חולק ע"ז וכן כ' הרשב"א דמותרת בלא חליצה ויבום ועיין בהה"מ שם דעכ"פ בלא דיימא מעלמא בודאי הרא"ש והרשב"א שוים להתיר ודברי הרמב"ם נאחזים בסבך ממ"ש פ"ח מתרומות דמתיר לאכול בתרומה אף דאיכא איסור תורה ועיין בטוש"ע סי' ד' ס' כ"ו מ"ש הח"מ והב"ש והנה אם אמרתי לבאר זאת תקצר הגליון וכבר האריכו בזה הראשונים והאחרונים וגם אני הארכתי בזה בכמה תשובות וכעת חדשות אני מגיד הנה בגוף החשש של רבינו כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר לכאורה יש לעיין דהרי אמרו במכות דף ה' אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו וכן קי"ל וא"כ גם בנ"ד אם היא חשודה בזנות למה נחזיק לאחר ג"כ שהיא רוצה לזנות וא"כ כל שלא דיימא מעלמא למה נחזיק שאחד חוץ מאלו דדיימא מהם זינו עמה אמנם בכתובות דף ל"ו ב' אמרו בשלמא התם שכיחי פריצים אבל הכא אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזק ע"ש הרי דכל דשכיחי פריצים חיישינן שמא זינו הם עמה וא"כ גם כאן יש לחוש לפריצי דעלמא וביאור הדברים ע"ד מ"ש התוס' בשבועות דף מ"ג דאף דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינין היינו לומר שזה הפרטי גנב אבל לומר שאחד גנב הא איכא גנבי בעלמא ועש"ך בחו"מ סי' קל"ג וה"ה כאן שיש לחוש שזה זייף לא חיישינין אבל לחוש לפריצי דעלמא חיישינין וא"כ כאן יש לחוש לנכרי שבא עלי' ופסלה לכהונה ולא עוד דהרי רובא דעלמא עכו"ם ורוב מסייע שפסולה לכהונה דאף דיש לומר שמא היא אזלי' לגבי' והו"ל קבוע וכמע"מ דמי ועב"ש סי' ד' ס"ק ל"ט עכ"פ יש לחוש לפריצים ופסולה לכהונה וזה לפענ"ד טעמו של ר' יהושע בכתובות דף י"ג דאינה נאמנת ואמרו בירושלמי דזנות רצה אחר הפסולין והיינו משום דבאמת אף דהיא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו א"כ ממילא יש לתלות בפסולין להחשידן יותר מהכשירים וזה שאמרו הזנות רצה אחר הפסולין ובזה י"ל הא דכתב הח"מ ס"ד ס"ק כ"ה דיש לאשה חזקה דאשה בודקת ומזנה וע"ז כתבו בכתובות דף י"ד אמרו פ"א אשה בודקת ונשאת אבל אשה בודקת ומזנה בלשון בתמי'. והיינו דשם אזלינן אליבא דר' יהושע ולדידי' זנות רצה אחר הפסולין אבל לפי מה דק"ל כר"ג אמרינין אשה בודקת ומזנה בניחותא ולדברי הח"מ בודאי כל דהיא דיימא מעלמא והבועלים אמרו שממנם לא חיישינין לאחר והב"ח דמחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן חלק עליו הב"ש עי"ש אברא דלכאורה מפורש בש"ס כשיטת הרמב"ם במכות דף כ"ג ע"ב דאמרה ויאמר יהודה צדקה ממני מנא ידע דלמא כי היכי דאזל הוא לגבה אזיל נמי אינש אחרינא לגבה וע"כ דהי' ב"ק ודחה הגמרא דלמא מנו יומי וירחי ועכ"פ חזינן דחיישינן לאחר ג"כ אמנם לפענ"ד אין ראי' משם דשם דחשבה יהודה לזונה משום דכסתה פניה וא"כ שפיר מקשה על יהודה דחשבה לזונה וא"כ דיימא מעלמא יש לחוש שמא אחר בא עליה ג"כ אבל כל דלא דיימא מעלמא לא חיישינן והנה שאל אותי אחד מתלמודי מכתובות דף ט' דאמרו ל"צ באשת כהן ופירש"י דליכא אלא חד ספק שמא אינה תחתיו דאונס ל"ש בכהן ולשיטת הרמב"ם גם ספק תחתיו ליתא דאפילו אינה תחתיו שמא בא עלי' אחד שפוסלה לכהונה ואם כן גם בזה הצד שאינה תחתיו יש ספק שמא בא עליה אחד מהפסולין שפוסלה לכהונה והנראה בזה דהנה לענ"ד אף להרמב"ם דחייש שמא זינתה עם אחרים זה דוקא כשזינתה כעת ברצון חיישינן שמא כשם שנתרצית לזה נתרצית לזה וג"כ נתרצית לפסול לה אבל כל שהיה באונס נהי דלגבי כהן אף באונס אסורה אבל עכ"פ ספק אינו תחתיו ספק מעליא הוא דבזה לא חיישינן שמא זינתה עם אחר ג"כ וזה ברור כשמש. ומעתה נשוב לנ"ד לפענ"ד ל"מ להרא"ש והרשב"א כל דלא דיימא מעלמא והבועלים יהיו מודים שלא קרב אליה אחר פשיטא דהכהן בכהונתו והבנים כשרים ומה גם שיש עדים דאינה דיימא רק מהם אף שאינם מעידים בברור שידעו שנתעברה מהם אמנם אף לרמב"ם לענ"ד כאן יש ס"ס ספק שמא לא זנתה עם אחרים ואת"ל זנתה שמא זינתה עם הכשירים ויש כאן חזקה אשה בודקת ומזנה דקי"ל כר"ג ואף דאין הס"ס מתהפך דאם נאמר שמא זנתה עם הפסולים לכהונה שוב אין כאן עוד ספק שמא לא זינתה עם אחר כלל הלא כבר הורה הש"ך ביו"ד סי' ק"י דצריכין אנו לדון שמא לא היתה כלל הריעותא וכאן כשלא דיימא מעלמא שפיר יש להתחיל שמא לא זינתה עם אחרים כלל ושוב יש כאן ס"ס גמור ומהגם דגם להרמב"ם ושבש"ס גופא ביבמות ס"ט שתי לשונות וא"כ גם זה מצטרף לספק והוי שלשה ספיקות ובנ"ד די בזה. ובזה יש ליישב כל דברי הרמב"ם שלא יקשה עליהם דפ"ח דתרומות שפיר יש ס"ס גמור דשמא זנתה ג"כ מכהן ושפיר אוכלות בתרומה איברא דלפ"ז יקשה מאי פריך ביבמות ס"ט מילדה תאכל דלמא שאני התם דיש ס"ס אבל בארוס זה הכל פסולין אצלה שוב לא היה רק ספק אחד וחיישינן. אמנם נראה דשפיר פריך לרב דאמר הולד ממזר וע"כ דברור שזינתה מעלמא דאל"כ לא הי' רק שתוקי כדאמר שמואל וע"ז פריך שפיר דעכ"פ ספק הוי דהרי בילדה אנו מתירין מכח ס"ס וע"כ דזה הספק הוא ספק מעליא ויש להמתיק הדבר דבאמת הס"ס שכתבתי שמא לא זנתה מאחר ואת"ל שמא זינתה מאחר שמא לא נבעלה לפסול לאכול בתרומה רק לכהן כשר זה לא הוי ס"ס המתהפך שאם נתחיל שמא זינתה עם כהן כשר ואת"ל מפסול שוב ליכא עוד ספק להתיר אלא שכבר כתבתי ע"פ דברי הש"ך דיש להתחיל ספק שמא לא זינתה עם אחר כלל דהא לא דיימא מעלמא א"כ עכ"פ הו"ל ספק גמור שמא לא זנתה מאחר ולרב הו"ל ממזר ודאי ושפיר פריך ועכ"פ יש כאן ס"ס ועיין בדגול מרבבה סי' ו' ובב"ש ס"ק למ"ד שנשתמש ג"כ בס"ס ועיין בתשובותיו במהד"ת חאהע"ז סי' כ"ז וכ"ח והלאה שנשתמש ג"כ בס"ס וגם מה שחשש שם שמא ענ"ב הנה מה שחקר בכהן שמעיד על השבוי' ועבר ונשאה אם תצא אם לא הדבר מבואר בתוספתא ובתוס' ביבמות סוף פרק ב' דבדיעבד לא תצא וא"כ כיון שכבר יש משפחה גדולה לא חיישינן לזה החשש שיש ס"ס וחזקת אשה בודקת ומזנה וכבר אמרו ריש האשה שנתארמלה דאינה רוצת לפסול לכהונה ובזה בודאי שייך חזקת בודקת ומזנה ע"כ מה שהחמיר הרב המנוח ז"ל ולא רצה להתיר ודאי יפה עשה בשעתו וראוי היה לקונסו אבל כל שכבר עבר ונשאה בדיעבד ודאי הבנים בחזקת כהונתם עומדים ולהאב גם כן יש להתיר כעת לברך את ישראל יען כי יש חשש לעז על בניו אם לא נתיר לו ובדיעבד לא מחמרינין דברי הדו"ש באהבה. הצעיר יוסף שאול הלוי נאטהנזאהן נ"י אבד"ק לבוב והגליל.

סימן ה

א ב"ה אור ליום ב' תולדות כ"ז מרחשון תרכ"ז לפ"ק. שלום כו' לכבוד הרב הה"ג החכם ושלם במעלות ומדות וכו' מהו' משה נפתלי יעקב נ"י האבד"ק ניימעגין והגלילות במדינת הוללאנד.

ב מכתבו הגיעני תמול ולא אכחד קושט דבר אמר כי בקראי מכתבו הלכתי אנה ואנה ואומר בלבי אוי לנו כי נתקיים בנו מ"ש חז"ל עתידה תורה שתשתכח מישראל כי ראיתי אשר מעלתו כתב בשם הרב הגאון מווירצבורג נ"י אשר חש למה שהורה הזקן לאסור בשכבר הימים משום חכם שאסר ובאמת דבר זה מביא לידי גיחוך אך גם בשחוק יכאב לב ומה ענינו לשם שם הטעם אם משום כבודו של חכם שאסר או משום דשויא אנפשיה חד"א ובאמת משום כבודו של חכם בודאי ליתא שכאן אנו דנין על כבודן של בני כהנים וב"ב עד עולם אם לא נאסרו ופשיטא דל"ח לכבוד הזקן שאסר נגד כבוד כל אלו מה גם שיש לומר שלא אסרם רק משום קנס בעלמא. ומשום דשויא אנפשיה חתיכא דאסורא זה שייך אם אדם מקבל על עצמו איסור ובאמת הארכתי בחבורי יד שאול סי' רמ"ב שם דשם ג"כ אין השואל בכלל שויא אנפשיה חתיכא דאסורא דהא הוא לא קבל וכתבתי דכל ששאל לחכם קבל על עצמו מה שהורה החכם והוה כקבל על עצמו האיסור ע"ש שהארכתי בפלפול רב. וזה ל"ש כאן דהזקן לא נשאל לו רק שאסר את האב מכהונה אבל האב לא קבל על עצמו ומה ענין שויא אנפשיה חד"א לכאן וגדולה מזו אמרו דאומר על בנו שהוא ממזר אינו נאמן כל שיש לבן בנים כדאמרו ביבמות דף מ"ו וא"כ על בנים אחריהם אין שום ספק וא"י לאסור וגם האב בעצמו לא שאלו ורק המורה הזקן אסרו אבל פשיטא שאין בזה משום חכם שאסר וז"פ וברור. ומה ששאל מעל"ת באשת אחי אמו מן האם בזנות אם אסורה עליו הנה באמת אשת אחי אמו אף מצד אב אינו רק מדרבנן כמבואר בסימן ט"ו דבין מן האב אינו רק מדרבנן ובזנות בנ"ד א"כ ל"ש לאסור אך מפני שכתב מעלתו שהוא יושב ודר שם וישן שם זה כמה שנים ועוסק בצרכי פרנסתה הנה גם באשת חמיו אסרו משום מ"ע וגם בשני חורגין הגדלין בבית בירושלמי אסר ואף לש"ס דילן דהתיר משום דקלא אית להו כמבואר בסימן ט"ו אבל זה שם דאין שום קורבות אבל כאן יש לחוש למראית עין שיאמרו שאשת אחי אמו מותרת דכאן לית ליה קלא כ"כ ובפרט שהיא מאותה המשפחה הידועה ודי לנו להתיר את אשר התרנו כבר ע"כ אסור לישא אותה. ואשר שאל אשת איש שנשאת לאחר והיו שניהם מזידים וקשה להפרידם רק שהבעל הראשון רוצה לגרשה והיא גם כן מרוצת להתגרש מבעלה אם רשאין הב"ד להזדקק לסדר גט כדי שלא ירבו ממזרים בישראל או דלמא כיון שלבעלה השני אסורה אף לאחר שנתגרשה לא נזדקקו הב"ד לזה והנה שאלה גדולה שאל. והנה מראש צורים נראה הרמב"ם פ"י מגרושין ה"ב כתב וכ"מ שאמרנו בחבור זה שהגט פסול הרי זה פסול מד"ס וכמ"ש ולא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא והולד כשר ונותנין לה גט אחר כשר ויתנו לה והיא תחת בעלה. הנה מבואר שכותבין לה גט והיא תשאר תחת בעלה וכן היא בטוש"ע סי' ק"ו אמנם זה דוקא בגט שאינו פסול רק מדבריהם ואף בזה אין כופין הבעל הראשון לגרשה רק אם רוצה ועיין בג"פ סי' קכ"ט ס"ק נ"ב ובהרב המגיה במל"מ ז"ל שם אמנם כאן שהיתה א"א גמורה ונשאת לשני במזיד א"כ קדושי שני לא תפסי כלל יש לעיין אם יש לתת לה גט. והנה בשו"ת הרשב"א סימן אלף קס"ז כתב וז"ל רחל שנתקדשה לראובן ובעודה ארוסתו קדשה שמעון אח"כ גרשה ראובן מי חיילי קדושי שמעון הראשונים תשובה זה דבר פשוט וברור הוא שקדושי שמעון לא היו בהן ממש דאין קדושין תופסין בא"א וקדושי שמעון לא הי' בהן ממש דאף על פי שגרשה ראובן קדושי שמעון הראשונים אינם כלום אבל אם רצה שמעון לגרש אחר ראובן מקדש ונושא והנה זה בקדש לבד אבל כל שנשאת באיסור ולא תפסי בה קדושין וגם כעת אסורה לבעלה שהיא סוטה ואסורה לבועל א"כ אם יסדרו לה ב"ד גט יש לחוש שיחשוב הבועל שהותרה לו ובאמת היא אסורה וגם יש לחוש כיון שכתב הרשב"א שצריך לקדשה מחדש יאמרו שגם בזה צריך לקדשה מחדש ובאמת שזה אסור לקדשה ל"מ בברכת ארוסין ונשואין ודאי אסור שהן ברכות לבטלות שאסורה עליו אלא אף בלי ברכה יש לחוש שלא יאמרו שהנושא א"א כל שגרשה בעלה מותרת להשני וזה איסור ונטמאה כתיב וע"כ לא יזדקקו הב"ד ויאמרו להבעל השני שכל ביאה וביאה היא אסור ואף שלא ישמע לנו ואף שירבה ממזרים אנו אין לנו בזה והקב"ה רואה דמעת העשוקים כמו שדרשו במדרש על פסוק ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם דקאי על ממזרים שמולידים וד' יצילינו ממכשול ותקלה והנני הדו"ש באהבה. הצעיר יוסף שאול הלוי נאטהנזאהן אבד"ק לבוב והגליל.

סימן ו

א ב"ה יום א' ויקהל שנת תרכ"ה לפ"ק שלום וכו' להרב הה"ג החריף ובקי שכל צח ומצוחצח מ' ארי' לייבש באלכובר ני' אבד"ק זאסלאב יצ"ו

ב יקרתו הגיעני לנכון וכבר שמעתי שמעו הטוב עתה ראיתי אורו כי יהל והיטב חרה לי על האיש מקאריץ אשר שינה השאלה שכתב שהוחזק שם דורס והוא שקר כי לא נשמע שם מעולם דורס גם לא כתב כי כבר הותרו עפ"י מעכ"ת וכבר נאכלו וכבר אמרו חכם שהתיר אין חבירו יכול לאסור כל שכבר חלה המעשה ע' בט"ז יו"ד סי' רמ"ב ובמ"ש ביד שאול שם ומה שעבר אין אבל יפה הורה מעכ"ת והכלים בודאי מותרים והאמת אגיד כי גם בראשונה שראיתי שהביא בשם חכם א' ראי' מש"ס ב"ק הוטב מאד בעיני ובל"ס ראה מעכ"ת מה שכתבתי דצ"ע על התוס' חולין והרשב"א שם מה שהרגשתי מהך דראוהו צלוב והבאתי דברי העצי ארזים. והנה אחוי לן חורפא דמחליא לשבח מ"ש בהא דמבואר ביו"ד ס' נ"ט בט"ז שכתב דכל שהוא בן תרבות עם בהמה אין לחוש לדרוסה וע"ז הקשה ממשנה ב"ק ט"ו דקחשב הזאב והארי והדוב מועדין מתחלתן רא"א אם הי' בני תרבות אין מועדין ואנן פסקינין כת"ק דאפילו בני תרבות הוי מועדין א"כ מכ"ש לענין אסורא ג"כ לא מהני אף דהוי בני תרבות דאל"כ למה חייב נזק שלם בשביל שלא שמרו הא הוי בני תרבות והאריך בזה ולענ"ד נראה דבאמת אף שהוא בן תרבות מ"מ אינו מוחזקין שיהי' לעולם בני תרבות דיוכל להתקלקל שיזיק וכבר כתב הנוב"י בתשובותיו מהד"ק חיו"ד ס' נ"ז דחזקה לא מועיל על להבא ע"ש וא"כ בשלמא לחוש שמא דרס כל שהיא בן תרבות מוקמינין לי' אחזקתו שבודאי לא דרס אבל מה שהוא מועד וחייב לשמרו שלא יזיק זה ודאי חייב על שלא שמרו דעל להבא לא מועיל החזקה שהוא בן תרבות דאף שהוא בן תרבות כעת מ"מ יוכל להיות שיצא לתרבות רעה והוא הי' חייב לשמרו שלא יצא לתרבות ובבע"ח ודאי לא שייך לאוקמי' על חזקתו להבא דאינו בן דעת שלימה כנלפע"ד ומ"ש במה דפירש רש"י בסנהדרין דף ט"ו אמה דאמר ר"א דאין להם בעלים ואין להם תרבות ופירש"י כיון דאין להם תרבות ואין להם בעלים הוי כהפקר שלא הי' לו לגדלם א"כ היכי קאמר דצריכין לשלם עכ"פ חצי נזק וכן כשאינו בני תרבות בודאי חייב נזק שלם הרי בב"ק י"ג אמרו פרט לנכסי הפקר שאין להם בעלים דפטור וכן כתב הרמב"ם והטוש"ע ס' מ"ו א"כ כיון דכל הקודם בהן זכה שוב הוי נכסי הפקר במחכ"ת לא קשה מידי דניהו דהוי כהפקר וכל הקודם זכה אבל מ"מ אינם הפקר ממש שיהי' דינם כנכסי הפקר והפקר כשמטה לעניים ולעשירים ולכל העולם וגדולה מזו מצינו לענין אסורי הנאה דאע"ג דלאו ברשותי' קאי אבל בעלים אית להו ועיין בחדושי ריטב"א סוכה ל"ה ומכ"ש בזה דמעולם לא הפקירו והרי גם לישראל אחר אסורין וז"ב ופשוט ומ"ש בהא דקי"ל דנחש מועד לעולם לכ"ע והרי בברכות דף ל"ב אמרו אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק ואמר רב ששת ל"ש אלא נחש אבל עקרב פוסק ע"כ שעקרב מסוכן יותר מנחש והרי אמרו שם ראה שורים פוסק דמרחקין משור תם חמשים אמה וממועד כמלא עיניו וכאן אמרו דנחש לכ"ע מועד הוא. הנה בזה ע"כ צריכין אנו לומר דגבי אדם הנחש מתירא להזיק ודוקא לגבי בהמה מועד להזיק כמ"ש מעכ"ת וגם אולי שאני שלוחי מצוה כיון דעסיק בתפלה אינו נזוק וכעין דאמרו פסחים דף ח' ועקרב מקרי שכיח היזקי' וע' בעצי ארזים סי' י"ז ס"ק קכ"ב. את זה ראיתי להשיב על דבריו בקצרה לפי העת אבל לענין דינא כבר כתבתי דחלילה חלילה לאסור את אשר כבר הורה גבר מעכ"ת להתיר וכבר נעשה מעשה על פיו ונאכלו ולא יאונה לצדיק כל און ואני כתבתי להחמיר כי לא ידעתי אם נעשה מעשה גם בשינוי שאלה כמ"ש מעכ"ת והנני מכבדו די"ש באהבה רבה ואהבת עולם.

סימן ז

א ב"ה תשובה לכבוד אבי מורי הרב הגאון החריף ני' מו"ה ארי' ליביש הלוי בנדה כ"ט.

ב ואעתיק לשונו ואציעה נא לפניך אשר עלה ברעיוני ברגע הזאת מדי למדי ש"ס נדה כ"ט בתוס' ד"ה ר"ש היא ע"ש קושייתם ונראה לפענ"ד הרא"ש הביא דעת הראב"ד דפולטת ש"ז אינו אלא לטהרות וראייתו מהא דאמר ר"ש שמא תבא לידי ספק הא בלא"ה הוה מותר הא איכא חשש שמא תפליט ש"ז עיי"ש ולכאורה תמוהין דבריו דהא לא נזכר בש"ס כלל בדברי ר"ש שמא תראה דם ותסתור וא"כ אולי באמת הפירוש כן בדברי ר"ש שמא תפלוט ש"ז (ובאמת שיש לומר דקושיית הראב"ד דהא התשמיש בעצמה יהי' סתירה דמה לי משמשת מ"ל פולטת והארכתי בזה במ"א אלא דדברי הראב"ד ל"מ כן ודו"ק) ואמנם נראה דשפיר הקשה הראב"ד דאי הטעם משום פולטת א"כ אמאי אמר ר"ש חכמים אסרו לעשות כן הא מדאורייתא אסור כמו דאסורה לאכול בתרומה כל ז' ימים כמבואר בדף מ"א ע"ב ומוכח שם להדיא דהיא מדאורייתא ובתורת ודאי כמבואר שם ואין להאריך לחכם כמוך אשר כל אפיקי הש"ס גלוים לפניך וע"כ ר"ש משום דם חייש ושפיר הקשה וז"ב ודו"ק. והנה הרא"ש תירץ דביום ז' לא סתר ש"ז דכיון דאינו סותר אלא יומו וא"כ כיון דכבר עברו הנקיים ע"ש דסברתו עמוק היא וכמ"ש בזה ועפ"י זה יגה לנו אור חדש דהא דש"ז אינו סותר אלא יומו בפליטתו דדיו כבועלה כמבואר בדף ל"ג ע"ב א"כ זה לר"ש אבל לרבנן דס"ל דמטמאה בפנים כבחוץ ולא ס"ל דיו כבועלה כמ"ש בדף מ"א ע"א אליבא דרבנן לא תיבעי לי ע"ש ובפרש"י א"כ שפיר י"ל דסותרת כמ"ש לעיל ור"ש לטעמי' ודו"ק אמנם זה הכל לפרש הקרא דואחר תטהר דדוחק לאוקומי בהטבילוה במטה ואינה מתהפכת דהא קרא סתמו וכתב ומשמע דבכל ענין התיר כמ"ש הרא"ש וברשב"א עיי"ש אבל כאן מקשה הש"ס שפיר דתשמש בכ"א בעודה במטה ולא תתהפך או באזלא בכרעא מעיקרא ולא נתהפכה בשעת תשמיש דלרבנן מותר והוצרך לשנוי ר"ש היא ודו"ק כי לענ"ד יש לזה פנים בהלכה ונ"מ לדינא בס"ד עכ"ל הזהב. הנה העתקתי כל לשונו לחיבת פה קודש ולי מה יקרו כל הגה ואומר אשר יצא מפי'. והנה זה יצא ראשונה מ"ש לתמוה על הראב"ד דדילמא באמת טעמא דר"ש משום פולטת ש"ז הנה אנכי רואה ברא"ש פ' בנות כותיים שהביא בשם הראב"ד דגריס בדברי ר"ש שמא תבא לידי ספק נדה ואף דתיבת נדה היא מוסגר ראיתי במע"מ שאינו מוסגר וא"כ עיקר החשש משום חשש נדה ולק"מ ומ"ש די"ל דהתשמיש עצמו יהי' סתירה דמ"ל משמשת מ"ל פולטת הנה כפי הנראה כוונתך למה דאמר בדף מ"א ע"ב דאף לר"ש מטמא במשמשת דגזה"כ היא ולפי"ז חדשת דסותר ג"כ ולפענ"ד א"א לומר כן דהא באמת הא דפולטת ש"ז סותר לר"ש היא משום רואה ולא משום נוגע כדמסיק בדף מ"ב ע"א ברואה היא וא"כ משמשת דאינו רואה דניהו דגזה"כ היא דמטמא אבל אינו סותר גם מ"ש דא"א לומר כן דא"כ שוב אסור מן התורה כמו דאסור לאכול בתרומה ובתורת ודאי לפענ"ד היה נראה דלפמ"ש הרמב"ם בפ"ה מאבות הטומאה ה' יו"ד דהבועל את האשה ולא הוציא ש"ז טהור אעפ"י שהערה וכן האשה טהורה עד שיוציא האיש הנה למדנו דאף דמערה בכל איסורין כגומר ביאה מ"מ לענין ש"ז אינו כן א"כ שפיר אמר ר"ש שלא תבא לידי ספק דדילמא לא יגמור ביאתו ויהיה ספק אם הוציא ש"ז כלל והש"ס לא פריך כן רק בפולטת ש"ז ת"ל במשמשת והיינו דאינו מטמאה בפולטת עד שתפלוט ש"ז שלו א"כ ע"כ היה כאן משמשת אבל מ"מ ספק הוא שמא לא יגמור ויהי' רק מערה בלבד וידוקדק הלשון שלא תבא לידי ספק ומה שרצית לחדש דלרבנן דס"ל דמטמאה בפנים כבחוץ ולא ס"ל דיו כבועלה א"כ אף ביום סותר דל"ש תירץ הרא"ש דכל שלא ס"ל די כבועלה רואה הוית הנה לפי הראות מדעתך הרחבה דלרבנן סותרת יותר מיום א' וסותרת כל המנין ורק דלר"ש דס"ל דדי' כבועלה אינו סותר רק יומו אבל במחכת"ה לא כן אבי בהרמנותא דמר לא נחלקו רבנן ור"ש ודכ"ע אינו סותר רק יומו ורק לענין מטמא בפנים כבחוץ הוא דנחלקו ר"ש ורבנן וכן מבואר כל הסוגיא בדף מ"א ע"ב ודף מ"ב וכן קיי"ל כמבואר בפ"ה מאה"ט ואנן קיי"ל כרבנן ואפ"ה אינו סותר רק יומו אך בגוף קושית הראב"ד דלמה לא נימא החשש שמא תפלוט ש"ז לפע"ד היה נראה דהנה רבנן ור"ש נחלקו דרבנן ס"ל לאחר אחר לכלן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן ור"ש ס"ל אחר מעשה תטהר ולפ"ז נלענ"ד ברור דניהו דטמאה אם תפליט מ"מ לר"ש ל"ש החשש שמא תפלוט ותסתור דמ"מ לא תסתור דבשלמא לרבנן דבעי שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן וכל שסותר הרי הוא כאלו טומאה מפסקת ומה תועיל שאינו סותר רק יומו הא מ"מ הוה כהפסק טומאה ביניהם אבל לר"ש דס"ל דאחר מעשה תטהר א"כ כל שספרה נקיים היא טהורה ומה בכך שאח"כ נטמאת וסתרה אותו יום מ"מ לא איכפת לן במה שמפסקת טומאה דמ"מ כבר נגמרו נקיים ועשתה מעשה שצותה התורה שתמנה ותספור נקיים ותטהר ואם אח"כ קרה לה שהפליטה זה אינו מצטרף להיות נעקר הנקיים שספרה ור"ש לא בעי שלא תהא טומאה מפסקת רק שיהי' נקיים והרי הי' נקיים וז"ב לפענ"ד. ועם זה יהי' מיושב קושית התוס' ע"ד שכתבתי ובגוף קושית התוס' נלפענ"ד דלכאורה צ"ב הא דחש ר"ש שמא תבא לידי ספק ולשיטת התוס' אף לטבול אסור דשמא תבא לידי ספק שישמש וקשה אם נימא דטבילה בזמנה מצוה וא"כ אף דיבא עלי' יהי' נקרא טרוד בדבר מצוה ופטור וא"כ פשיטא דל"ח לזה ועיין בפסחים דף ע"ב דאף באשתו נדה הי' פטור אי לאו דהו"ל לשיולי וכאן ל"ש זאת ואטו דבר ברור שתראה ותיאסר. וצ"ל דבאמת טבילה בזמנה לאו מצוה ולפי"ז בדף כ"ט שם דאזלינן דטבילה בזמנה מצוה קשה אך באמת ר"ש לשיטתו דס"ל דכל שלא עשה מצוה חייב כמבואר בשבת דף קל"ז אליבא דר' יהושע ועיין בתוס' פסחים דף ע"ב וא"כ לר"ש הו"ל טרוד בדבר מצוה ולא עשה המצוה וחייב ולכך אסור ולפי"ז י"ל דלכך נקט ר"ש דוקא דאפשר דרבנן מודו דאם טבילה בזמנה מצוה שרי דס"ל טרוד בדבר מצוה אף שלא עשה מצוה פטור ושוב ל"ח ובזה מיושב גם קושיא השני' דכאן דלא אסר ר"ש הטבילה רק התשמיש משום דטבילה בזמנה מצוה ולא חש על הטבילה שמא ישמש ושמא תראה. ובזה יש ליישב קושיית הראב"ד דלכך לא חש ר"ש שמא תפלוט דכיון דיש תקנה שתטבול במטה ולא תתהפך א"כ שוב הו"ל טרוד בדבר מצוה ועשה מצוה דכיון דתוכל המצוה להתקיים ולא יהיה עבירה ושוב היא מותר עכ"פ למ"ד טבילה בזמנה מצוה ודוק היטב. והנה במ"ש למעלה דמשמשת אינה סותרת לכאורה קשה בהא דפריך פולטת ת"ל דמשמשת הא הנ"מ לענין סתירה וכן ראיתי כתוב בספר אחד דהש"ס אזלי כאן דלר"ש אינה רק משום נוגעת ואפ"ה טמאה בפליטה ה"ה במשמשת ואח"כ איבעיא לי' לש"ס אי פולטת משום רואה אבל פשטת הדברים מורה דמשום נוגעת היא וכמ"ש רש"י בדף מ"ב ע"ש. ובזה מיושב קושיית התוס' דגם לרבנן קשה ולפמ"ש א"ש דלרבנן פולטת ודאי משום רואה וא"כ נ"מ לענין סותרת ודו"ק כי קצרתי. והנה ביום ד' כ"ז כסלו תר"ח הגיעני שנית דברי כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י. וז"ל הזהב מכתב יקרתו קבלתי באהבה ושמחתי לראות מעשה אצבעותיו היקרים המפיקים חן ושכל טוב. ואתמול ביום ש"ק עיינתי בדבריו ואשר כתב הראב"ד גרס בש"ס ספק נדה הנה מלבד כי בכל ש"ס שלנו לא נמצאה הגירסא זאת אף גם אין ראי' מזה דאף אם תפלוט ש"ז ותסתור שפיר מקרי ספק נדה גם מ"ש ע"ד משמשת שכתבתי ופלפל בדברי הש"ס דף מ"ם כמה דבריו נעימים ואנכי מדי למדי בש"ס דף ל"ג ע"א בתוס' ד"ה רואה באשר חתרו שם למצוא דרך היתר ועיין מהרש"א שהקשה מדברי רבא דאמר תסתור ג' עיי"ש ואמרתי דכל עיקר שחתרו התוס' למצא דרך היתר ולא ניחא להו בפירש"י דשמשה בזוב משום דקשיא להו לפי"ז אמאי בעי דאי פולטת ש"ז מהו שתסתור ת"ל משום דמשמשת דהא מוכח בש"ס דף מ"ב דמשמשת חמור מפולטת דאפי' לר"ש חמור מטמאה בפנים ולא כן פולטת עיי"ש ובזה א"ש קושיית מהרש"א עייש"ה. גם מ"ש ליישב קושיית התוס' דסוגיין אזלי למ"ד טבילה בזמנה מצוה דבריו נעימים וסברותיו ישרים ואני העלתי באופן אחר אך הפאסט נחוצה לעשות דרכה ולכן אקצר ואומר שלום עכ"ל הזהב: ות"ל כי נתקבלו דברי באהבה וקראתי עלי אם ספיקות שלך כך וכו' והנה מ"ש אבי מורי ליישב קושיית המהרש"א כוונתו לפענ"ד דרבא שפיר אמר מהו שתסתור וקאי בשמשה בזוב רק בש"ס חתרו התוס' למצא דרך היתר משום דאל"כ תיפוק לי' משום משמשת וע"ז כתבו דמשמשת ל"ה לאחר שלשה וליכא משום משמשת רק משום פולטת ומזה הוכיח א"א נ"י דמשמשת ג"כ סותר דאל"כ לא קשה ת"ל משום משמשת והי' להם לפרש כפרש"י ואני אומר דלפענ"ד דברי התו' פשוטים דחתרו למצא דרך היתר דאל"כ לא שייך למבעי בעברה ושמשה באיסור דזהו ל"ש אמנם לפענ"ד הי' נראה בכוונת רש"י דלכך נדחק לפרש בעברה ושמשה דבאמת צ"ב דהאיך דייק רבא תסתור יום אחד ואחר תטהר אמר רחמנא וכו' וקשה דמאי ראי' דבאמת מה"ת בודאי אינו סותר דהא דרכי' דרכי נועם וכיון שמה"ת מותרת לשמש תיכף כשתספור נקיים ואם משמשת א"א שתפלוט כדאמר בדף מ"ב וא"כ ע"כ שאינו סותר דבשלמא לענין דם נדה על הרוב לא תסתור מאחר שהי' ז' נקיים לא תסתור משא"כ בש"ז דבודאי תסתור וכל דרכי' דרכי נועם ואיך אפשר שתבא מכשול וע"כ דאינו סותר אבל מדרבנן אפשר שסותרת ובאמת טהורה היא מה"ת ואין כאן שום מכשול ורבנן לא אמרו שעושית איסור רק שצריכה להמתין עוד יום אחד לנקיותה ולכך פרש"י דמיירי דעברה ושמשה בזוב וא"כ ע"ז שפיר דייק רבא דשם ל"ש דרכי' דרכי נועם דהתורה לא דברה ברשעים שרוצים לעבור ולשמש בזוב ולפי"ז ע"כ דרבא דייק משמשה בזוב וא"כ ל"ק אף לפירוש התוס' דקושיית רבא ע"כ משמשה בזוב ודו"ק:

תוכן העניינים

שואל ומשיב מהדורא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה