אור ברסלב
שדי חמד פאת השדה מערכת א מערכת א › סימן קלה

שדי חמד פאת השדה מערכת א· רבי חיים חזקיהו מדיני

מערכת א · סימן קלה

סימן קלד

אין אדם משים עצמו רשע בדין זה מצאתי בקונטריסי זכר עשה (הוא ציונים ורשימות מה שיזדמן לראות באיזה ספר בענין אחד בעודי טרוד בענין אחר ולא אוכל לעיין בו בפרק והוא תועלת גדולה להעומד על הפרק באותו ענין כאשר ביחנתי בעצמי כמה פעמים והיו הציונים מאירים עיני אך בהרבה מקומות לא אסתייעא לי לעיין לא בהספרים המצויינים בהציונים הנ"ל ואף לא בקונטריסים שלי לראות אם דברתי באותו ענין ולמען לא ילכו לאיבוד הנני מעתיקם בזה ואחלקם לסעיפים קטנים ואקוה כי יועילו לזולתי וצדקה תהיה לי ואולי יועילו גם לעצמי אם יגזור ה' בחיים) ובכל פרט מהפרטים שבאות זו ארשום בל"ן הציונים של הגאון חקרי לב אשר בקונטריס אחרון שבספר ישרי לב אשר פעמים רבות האירו עיני בענין שהייתי עסוק בו: א) אין אדם משים עצמו רשע במה שכתבו התוספות בריש בבא מציעא דבאומר דרך תשובה משים עצמו רשע עיין בשו"ת אבן הראשה לידידי הגאון אליהו קלעצקע אבד"ק ברעזי יצ"ו בסי' ל"ז עבודת השם (לרב גדול משאלוניקי) בחלק אהע"ז סי' כ"ו בדף קמ"ה ע"ד (בד"ה גם ראיתי) ועיין בקונטריס זה ריש אות פ"ה:

ובמה שנסתפק מרן המשנה למלך ברביעי מהלכות מלוה הלכה ו' בהיכא שגוף המעשה ידוע לנו גם בלתי הודאתו אלא שאין ידוע לנו אם המעשה ההוא עשהו במזיד או שלא ידע שיש איסור בדבר והוא אומר שבמזיד עשה אי אמרינן בזה אין אדם משים עצמו רשע עיין באבן הראשה הנ"ל בסי' ל"ז: ובמה שכתבו איזה פוסקים לחלק דדוקא לפוסלו לעדות וכיוצא הוא דאמרינן דאינו משים עצמו רשע אבל במה שמעיד לחוב לעצמו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי עיין בספר עבודת השם הנ"ל בחלק אהע"ז סי' כ"ו דף קמ"ה ע"ג וקמ"ו ע"ג:

ואם יש לחלק בין משים עצמו רשע בעבירה מדאוריתא למשים עצמו רשע בעבירה דרבנן עיין בשו"ת בית יצחק (לידידי הגאון מפארמישלא ועתה אבד"ק לבוב) יצ"ו בחלק יו"ד ח"ב סי' קע"ב:

ובזכרונות הגאון חקרי לב שבקונטריס אחרון שבספר ישרי לב בדף צ"ה אות כ' ציין בעיקר כללין סנהדרין דף ט' ודף כ"ה הריטב"א למכות לדף ז' כתובות דף י"ח בבא מציעא דף י"ג ד"ה מה קונטריס מחנה אברהם אות ר' ד"ה רשע גידולי תרומה דף ק"ו ודף קפ"ג במחבר עיי"ש טור חו"מ סי' פ"ז כהונת עולם בקונטריס דף י"ז והרב המגיה יצ"ו ציין חינא וחסדא בחידושיו לדף י"ח ובספר ישרי לב אות מ' והיכא דאיכא אומדנא לא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע מערכי לב ח"ב דף צ"ב קול אליאו חו"מ סי' ל"ד דרך עץ החיים דף ק"ט עכ"ד ובדף צ"ח אות קפ"ב כתב ראיתי להרא"ש בפסקיו דנדרים דף כ"ד וטור יו"ד סי' רל"ט ושאר הפוסקים בשם ירושלמי דבמעמיד דבריו בשבועת הבאי לקי וצ"ת דאיך לקי עפ"י שנעשה רשע ואין אדם משים עצמו רשע וציי' עבודת הגרשוני סי' צ"ג רב צבי סי' ג' וכן מתשובת הריב"ל ח"ב סי' פ"ח דקשה איך פסל לעדות עפ"י עצמו אך למה שכתבת אתי שפיר אך קשה במ"ש התוספות במציעא דף ע' ד"ה ומה ולעומת זה ראיתי ראיה במ"ש התוספות במכות דף ב' ומצאתי ראיה מ"ש הר"ן בסוף פרק החולץ גבי מ"ש נאמן אתה לפסול עצמך עיי"ש ועיין להר"ם די בוטון סי' מ"ג עכ"ל:

ב) אונס הבא על ידי עצמו אי חשיב אונס יש לעיין בספר דברי אמת בקונטריס י"א אות א' ועיין לעיל אות ה' ובמכתב ידידי הרב הג' יצחק מאיר הלוי האייכערמאנן יצ"ו לעיר צענסטחאוו כתב לי וז"ל במערכת האל"ף הביא שיטות אי אונס הבא לאדם על ידי עצמו חשיב אונס ופלא בעיני מדוע לא הביא מר דברי הנמקי יוסף בבבא קמא בסוגיא דאשו משום חציו שהקשה דאיך מדליקין נר בערב שבת כדי שתדליק בשבת הא אי אמרינן אשו משום חציו הוי כאילו הדליק בעצמו ותירץ דבחציו החיוב בא מיד שזרק תדע דאם לא כן היאך אפשר לחייבו באם זרק חץ הא בשעה שזרק לאו מידי עביד אך בשעת היזק הא הוי אונס דלא מצי לאהדורי ואם כן מבואר מדבריו דאף אונס הבא לאדם על ידי עצמו נמי חשיב אונס וזה ברור עכ"ל יצ"ו ועל דברי הנמקי יוסף הנ"ל עיין בס' זכר יהוסף לידידי הגאון אבד"ק שאוויל יצ"ו בדף כ"ה סוף ע"ד ובמה שהבאתי בקונטריס הערות לכללים סי' צ"ו אות ל"ד:

ואונס שעל ידי גיזום והפחדה אי חשיב אונס עיין במה שרשמתי בנדפס אות פא"ר ובקונטריס זה באות ד' ועתה ראיתי בספר שערי רחמים לידידי הגאון החרי"ף יצ"ו ראב"ד בעיהק"ו חברון תוב"ב בחלק יו"ד סי' א' דף ב' ע"ב שכתב דמידי פלוגתא לא נפיק ויכול המוחזק לומר קים לי כהסוברים דאונס דהפחדה חשיב אונס כדכתב רבינו בצלאל בתשובה סי' י"ז דמאחר שהרבה סוברים כר"ח להם שומעים אף אם המגזים ישראל ירא שמים ואפילו יהיה בית דין המאיים והפרט כשמסר מודעא על האיום עיין בכנסת הגדולה סי' ר"ה הגה"ת בית יוסף אות ל"א ומיהו דוקא כשהפחידו בפיו ובשפתיו אבל מה שחושש שמא יעשה לו איזו רעה לא מקרי אונס כדכתב הרב בעי חיי בח"ב סי' פ"א דף פ' ע"ג ובעניינים אלו פלפל בחכמה ידידי הגאון מוהר"א קלעצקי יצ"ו בספרו אמרי שפר שנדפס עתה עי"ש בסי' ס"ד גם לדידי הרב המופלא פלפלא חריפא מוהר"ר גבריאל שבתי יצ"ו הובאו דבריו בספר עולת איש למרן מלכא תנא ירושלמאה ראשון לציון ישא ברכה שיחל"א בחלק ח"מ סי' א' דף נ"א ע"ב והלאה אסף איש טהור בענין זה עיי"ש דב"ק: ג) אין שליח לדבר עבירה במה שכתב מרן המחנה אפרים בהלכות שלוחין סי' ט' דלא אמרינן הכי בנשבע שלא לקדש וקדש על ידי שליח לפי שאין הקידושין עצמם עבירה אלא דבר אחר גורם לו (והבאתי תורף דב"ק בשדי חמד במערכת הכ"ף ריש אות פ"ה) יש לעיין בשערי חיים אריה דף כ"א ע"ב (ד"ה ולפק"ד) שלפי הנראה מה שמחלק הרב שערי חיים שם הוא ממש חילוקו של הרב מחנה אפרים אלא שכתבו בהסבר רחב עי"ש:

ולענין אם חייב בדיני שמים (העושה שליח לדבר עבירה) עיין בנדפס אות קצ"ח מה שרשמתי שם בס"ד ועיין במה שהבאתי בקונטריס הערות לחלקי הכללים בסי' ב' אות ג':

ובעיקר הדין דאין שליח לדבר עבירה ראיתי בספר חדש ספר זכרון לידידי הרה"ג אבד"ק ראזישטש יצ"ו בהלכות פסח דף י"ג סוף ע"א בשם שו"ת הר הכרמל דיש לומר דהא דאין שליח לדבר עבירה הוא מחמת דכל דבר דאמרה תורה לא תעביד אי עביד לא מהני לכן באיסור שיש דעות דמהני כגון בנדרים שבדה מלבו יש לומר דיש שליח לדבר עבירה וצריך עיון עכ"ל ראה זה חדש הוא ולפי דבריו אביי דסובר אי עביד מהני יסבור דיש שליח לדבר עבירה וזו לא שמענו וצריך להתיישב הרבה בחידוש זה ואני אמרתי בחפזי וזאת לזכרון:

ובזכרונות הגאון חקרי לב שבסוף ספר ישרי לב דף צ"ה אות טו"ב ציין בעיקר כללין קידושין דף מ"ו זכרון דברים דף ל"ח בבא מציעא דף י' ודף ע"א תמורה דף ט' נזיר דן נ"ז ע"ב ב"מ ד"ח מוצל מאש סי' ל"ה תשב"ץ ח"א סי' קנ"ו תורת כהנים בפרשת אחרי גבי שחוטי חוץ עיי"ש משאת משה ח"א יו"ד סי' ד' וח"ג יו"ד סי' י"א ספר החינוך מצוה נ"ט ועמ"ש בפרק ב' דבכורות ה"ח ודו"ק מעילה דף י"ח בתוס' הרדב"ז החדשות סי' תל"ב בית יעקב סי' מ"ד ובמוסגר בחצאי לבנה כתוב מוהרימ"ט ח"א סי' קי"ז מורם סוס"י שמ"ח מוהריב"ל ח"ג סוס"י ל"ח ארח לצדיק ז"ל ע"ב: ד) אין מבטלין איסור לכתחלה שנחלקו הקדמונים אם הוא מן התורה כתב הרב השואל בשו"ת שאלת שלום מהדורא תניינא סי' קמ"ט דנראה לו דלא נחלקו אלא באיסורין שאין אסורין אלא באכילה אבל באיסורי הנאה לכולי עלמא הוא מן התורה ויישב בזה מה שמקשים סתירת דברי מרן שביו"ד סי' צ"ט כתב דאיסור דרבנן שנתערב מעצמו ואין בו כדי ביטול מותר להוסיף ולהרבות עליו לבטלו ואילו בנר חנוכה כתב על השמן הנותר דאין להוסיף עליו לבטלו והגאון המחבר השיבו שכדבריו כתב בישועות יעקב בהלכות חנוכה סי' תרע"ז אבל אין תירוצו נח לי וכו' וגוף החילוק בין איסור אכילה לאיסור הנאה אין בו טעם כלל וכו' עי"ש. ועיין במה שכתבתי בנדפס באות ז' (בד"ה ובעיקר) וגם בקונטריס זה לעיל אות ח': ואם יש חילוק בדין אין מבטלין איסור וכו' בין אכילה והנאה לבישול לענין בשר בחלב בשו"ת משיב דבר להגאון נצי"ב אבד"ק וואלאזין בחלק יו"ד סי' ל' כתב בשם רבינו עקיבא איגר ביו"ד סי' פ"ז שכתב לחלק כן ושהרב השואל לו הקשה על זה מדברי הירושלמי ריש פרק שני דכלאים אמתניתין כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט דמבואר דלענין זריעה אמרינן אין מבטלין וכו' וכתב ליישב קושייתו וסיים אלא שבחידושי הרשב"א ביבמות ובשבת לא משמע הכי שיש חילוק בין אכילה להוצאת שבת עי"ש. אל כב ובמאי דקיימא לן ביו"ד סי' צ"ט סעיף ה' דאם עבר ובטל או הוסיף במזיד אסור למבטל עצמו אם הוא שלו וכן למי שנתבטל בשבילו כתב הגאון פרי חדש בס"ק י"ג בשם רבינו הרש"ל בים של שלמה דהיינו דוקא כשידע זה שנתבטל עבורו וניחא ליה אף אם לא צוה לו לבטלו אבל אם לא ידע ממנו שרי ליה דהרי הוא כשוגג וכתב על דבריו דאינו מחוור דכיון דאהנו מעשיו הרעים שאוכל תערובת זו שנתבטל בשבילו מה בכך אי ניחא ליה או לא סוף סוף איכא למיחש שיבטלנו פעם אחרת להאכילו לאחד מאוהביו. והגאון פרי תואר כתב שלא גזרו אלא אי עביד הוא והגם דאהנו מעשיו של המבטל למתבטל בשבילו לא גזרו ומה גם בהיכא דידע ולא ניחא ליה אין אדם בעולם שיאסור עליו והדברים פשוטים דלא כהפרי חדש להלכה ולמעשה כיון דלא ניחא ליה להדיא והגאון מוהרד"ף בס' מזמור לדוד דף ע"ז ע"א כתב ולדידי תמיהת הפרי חדש קיימת דאם איתא דלא גזרו אלא אי עביד איהו אם כן אפילו ידע וניחא ליה נמי לישתרי דאיהו לאו מידי עביד ולא גזור אלא כי עביד איהו אלא מאי אית לך למימר דמכל מקום אסור כדי שלא תתקיים מחשבת המבטל דאיכא למיגזר שמא יעשה כן פעם אחרת אם כן כי לא ניחא ליה לאידך נמי אפילו הכי שייכא גזירה זו וזה פשוט. ואנכי הרואה שדברי הרש"ל הביאם גם רבינו הטורי זהב בסק"ט והדעת נותנת כן דאיך נוכל לאסור ממונו של זה משום מעשיו של חברו שעשה שלא בידיעתו ואם הוא בעצמו עשה שלא בדעת אלא שוגג הרי הוא פטור וכן נראית דעת הגאון פרי מגדים מסכמת לדברי רש"ל וטורי זהב ואף שבחידושי רבינו עקיבא איגר כתב (בסי' צ"ט שם) דמתשובת הריב"ש בסי' תצ"ח משמע דאף אם מי שנתבטל עבורו לא ידע מזה אסור דלא כהטורי זהב הנה עיניך תחזנה בקובץ כנסת חכמי ישראל קונטריס ו' סי' קט"ו ריש סעיף י"א להרב מעיר קאנטאקאזווקא מוהר"ר יעקב ישראל ראבינוויץ יצ"ו שתמה עליו שאין שום סתירה מדברי הריב"ש ופליאה מאי שייכי דברי הט"ז לזה הא הט"ז מיירי בראובן שביטל איסור בהיתר של שמעון בשביל שמעון והוא לא ידע מזה אינו יכול לאסור עליו דשמעון שוגג וביותר כתב הפרי תואר בסק"ט דאפילו ידע אלא דלא ניחא ליה גם כן אינו יכול לאסור עליו ומזה לא מיירי הריב"ש כלל בסי' תצ"ח דהוא מיירי בביטול איסור שלו כדי ליהנות ממנו על ידי שימכרנו לאחרים אסור לו למכור ואסור לאחרים לקנות ממנו וזה גם כן דברי הרמ"א שכתב ואסור למכרו לישראל כדי שלא יהנה אבל שיוכל לאסור היתר של חבירו על חבירו מזה לא מיירי הריב"ש כלל ואם כן איך מרומז בדברי הריב"ש דלא כהט"ז עכ"ד יצ"ו:

ובעיקר דין ביטול איסור דאם בטלו במזיד אסור להמבטל וכו' חקר הגאבד"ק לינקאווא יצ"ו הובא בכנסת חכמי ישראל סי' מ"ב דף מ' אות ו' סק"א אי חשיב איסור מחמת עצמו ונפקא מינה דאם הוא חתיכה הראוייה להתכבד אינו בטל וצדד לכאן ולכאן והגאבד"ק קאנטאקאזווקא יצ"ו בסי' קט"ו הנ"ל כתב על דבריו דכיון דלא אהנו מעשיו פשוט דמתבטל ואינו אוסר התערובת:

ובמה שפסק מרן בסי' צ"ט סעיף ו' דאיסור של דבריהם אף שאין מערבין אותו בידים כדי לבטלו אם נתערב ממיל מותר להוסיף עד כדי ביטול ועמדו רבני האחרונים ממה שפסק בא"ח סי' תרע"ז גבי תערובת נר חנוכה שאין להוסיף כדי לבטלו (עיין בבאר היטב ופתחי תשובה ביו"ד שם ובשאר מפרשים בא"ח וביו"ד) ועל מה שתירץ הרב מגן אברהם דנר חנוכה הוי דבר שיש לו מתירין עמדו על זה הרב באר היטב ועוד מפרשים הלא בספרתם הנה הגאון חתם סופר בדרושותיו (תורת משה) בפרשת וישב דף ל"ה ע"א וע"ב עמד בכל זה ולפי שאין ספר התורה הזה מצוי ביד כל אדם הנני להעתיק דב"ק ככתבו וכלשונו וזהו בש"ע סי' תרע"ז סעיף ד' המותר ביום השמיני שמן מנר חנוכה שנתערב בשמן אחר ואין בו ששים לבטלו יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו וזהו דעת מוהר"ם מרוטרונבורק שהביא הטור שם ודעת הרא"ש תלמידו בשמעתין דכדמשני הש"ס בדרבנן מבטלין איסור לכתחלה היינו דווקא היכי דמקלי קלי לאיסורא אבל בלא"ה לא ונר חנוכה לא מיקרי מקלי קלי כיון שנהנה ממנו בתחלת ביעורו ואולי כונתו למ"ש תוספות בשבת כ"ה ע"א ד"ה הא בחול בסוף הדיבור שכ' שמן מיקרי טפי בעין בשעת הביעור מעצים ע"ש ועיין במג"א סי' תמ"ה ססק"ה ובי"ד סי' צ"ט ס"ו סתם המחבר דאיסור דרבנן שנתערב בהיתר מועט מותר להוסיף עליו כדי לבטלו והקשה הש"ך שם הסתירה הלז והניח בצ"ע ומג"א כ' דשאני שמן דנר חנוכה דה"ל דבר שיש לו מתירין לשנה הבאה ובס' באר יעקב בחלק י"ד סי' הנ"ל תמה עליו בכמה קוש' עי"ש ואני אוסיף להקשות דכזה לא מקרי דשיל"מ דלדבר זה לא נאסר מעולם ובגליון ש"ע שלי כתבתי ליישב כוונת המג"א דהמחבר בי"ד ס"ל כהנך פוסקי' דאין לבטל לכתחלה ממש רק אם אירע כבר שנתערב עם היתר בפחות מס' מותר להוסיף כדי להציל ההיתר אבל אם יהי' באופן שלא יפסיד מההיתר ג"כ באמת אין להוסיף לכתחלה והכא בנר חנוכה אינו מפסיד מההיתר שהרי יכול להשהותו לשנה הבאה וזהו ברור בכוונת מג"א שקראו דשיל"מ ע"ד שכתבתי ומיושבי' כל הקושיות. אמנם לולי דבריו גם אני אענה חלקי ביישוב הקו' הלז של הש"ך בסתירת הרב המחבר גם לפרש כוונת מהר"ם מרויטנבורג שכ' לחלק דהכא נהנה ממנו בשעת שהנר דולק ומאי בכך וגם התם משכחת נהנה בשעה שהעצים דולקים ולא מצינו בהראשונים ז"ל שאסרו להנות מעצי דקל שנשרו ונתערבו בשעה שהם דולקים רק במג"א לעיל סי' תק"ז סק"ג נדחק בזה מאוד ע"ש בתחלה מ"ש מהרש"א בשמעתין מדהקשו תוס' גבי עגול יוסיף עליו ויבטל שמע מינה לית להו מ"ש הרא"ש ז"ל דבאיסור דרבנן נמי אין מבטלין כ"א היכי דמקלי קלי איסורא נאמר התוס' לשיטתייהו אזלי עיין בשבת כ"ט ע"א מסיקין בכלים ואין מסיקי' בשברי כלים ומקשי הש"ס מסיקים בכלים מכי אדליק בי' פורתא ה"ל שברי כלי וכי מהפך באיסורא מהפך ומשני דעביד כרב מתנה וכתב הרשב"א בחי' מדמקשה ממהפך ולא מקשי מהנאה דכי הוה שברי כלי אסור תו להנות ממנו שמע מינה מוקצה מותר בהנאה ועוד כתב שם הך דמרבה עצים מוכני' ומבטלן לאו ביטול ממש קאמר דהא הכלי ניכר וכל שניכר לא שייך ביטול אלא הכוונה דמטלטל ההיתר וממילא מתהפך האיסור והו"ל טלטול מן הצד ע"ש וצ"ע א"כ בשמעתן דמקשה ממבטל איסור לכתחלה ודשיל"מ מאי מקשה הלא לא איירי מביטול כ"א מטלטול מן הצד ואין לומר נמי דמשלהבת מקשה שמבטלה להנות ממנה הא כ' דמותר בהנאה ולפע"ד ליישב זה במ"ש הרי"ף והרא"ש בשמעתן דהו"ל נולד ואסרי לי' משום שמא יעלה ויתלוש והמג"א סי' תק"ז ססק"ד עמד בזה לאיזה צורך כתב ב' טעמים ובספ"ד דפסחים גבי פירות הנושרי' יהיב ב' טעמים אלו ועביד הש"ס צריכותא והכא לא שייך זה הצריכותא עי"ש וא"כ קשה וי"ל דאי משום נולד לחוד לא הוה אסור בהנאה דמוקצה מותר בהנאה כמו שהוכיח רשב"א הנ"ל אבל משום גזירה יעלה ויתלוש אסור בהנאה אי הוסק בדיעבד או ע"י עכומ"ז אפי' וזהו מדוקדק בלשון הרי"ף ואסרי לה משום שמא יעלה ויתלוש פי' ואסרי לי' בהנאה ואי משום שמא יעלה ויתלוש לחוד לא היה מקום לאסור להסיק בשברי כלים ע"כ הטעם נמי משום נולד דלהכי מייתי הש"ס דרב מתנה התם גבי מסיקים בכלים משום דחד טעמא לתרווייהו והא"ש דכ' הרשב"א שם מדמקשה דמהפך באיסורא ולא מקשה מהנאה ש"מ דמוקצה מותר בהנאה דהתם בכלים לא שייך משום שמא יעלה ויתלוש ובשמעתין אסור בהנאה משום שמא יעלה ויתלוש ולהכי בעי ביטול ומקשה הש"ס שפיר הא אין מבטלין איסור לכתחלה וזהו ברור ונכון בעזה"י ולכן נדחה מ"ש מג"א סי' שכ"ה סק"ט בשם תוס' מס' ע"ז ס"ו ע"ב ע"ש ולפי הנ"ל נלפע"ד דהתוספות לטעמי' אזלי דס"ל בביצה ג' ע"א דלא גזרינן שמא יעלה ויתלוש אלא במידי דאכילה שנפשו של אדם מתאוה ובעודו בכפו יבלענה ולא בעצים לכן עצים שנשרו מותרים בהנאה משא"כ להרי"ף וסיעתו כנ"ל. ובזה מיושב מה שיש לדקדק אהמקשן שהקשה וכי קא מהפך וכו' ולא ידע תי' הש"ס א"כ אמאי אמר רב מתנה מרבה עליהם עצים מוכנים דוקא בלא ריבוי נמי והא"ש דהוה ס"ל משום הנאת ההיסק מרבה עליהם שיהי' רוב ההיסק מעצים מוכנים אבל מהיפוך באיסורא מקשה שפיר כ"ק הרשב"א הנ"ל דכל שהאיסור ניכר לא בטל ואף שיש לדחות דהרשב"א לא כ"כ כ"א בכלי דניכר בין עצים אחרי' משא"כ הכא מיירי מעצים ועצים ושפיר לא מנכרו י"ל כיון דא"א לערבבם בידים דמוקצה נינהו רק מניח על גבם עצים מוכנים א"כ לעולם האיסור ניכר במקומו שיודע שהתחתונים מוקצה מהפך באיסורא משני כיון דרובא דהתירא בהתירא קא מהפך ומשום טלטול מן הצד וכפי' הרשב"א במסכת שבת הנ"ל. ובזה מיושב מדוע לא מקשה מיד הא אין מבטלין איסור לכתחלה דהר"ן כתב לכן אמר לתוך התנור דוקא דשם שכיחי עצי היתר ואז מרבה עליהם להציל ההיתר דבאיסור דרבנן נמי לא שרו אלא להוסיף ולא לבטל להדי' לולא דברי הר"ן היה אפשר לומר דוקא לתוך התנור שא"צ לטלטלם אבל במקום אחר אסור להניעם ע"י ריבוי ולהביאם להתנור להסיקם והא"ש בל"ז לא הו"מ להקשות הא אין מבטלין איסור לכתחלה דאיכא למימר דמסיק בעצי היתר שלו וממילא ניתוסקו עצי האיסור ואולי זה לא מיקרי ביטול איסור כיון שאינו עושה בידים ודקתני לתוך התנור דוקא לאו משום דשכיחי שם עצי היתר דמה בכך כיון דלא מטעם ביטול אתאינן עלה אלא משום שאסור לטלטלם אפי' ע"י ריבוי לכן בעי' לתוך התנור דוקא ומקשה א"כ הרי עדיין מהפך באיסורא ומשני דהו"ל טלטול מן הצד כנ"ל א"כ קשה מ"ש תנור אפי' בדוכתא אחריתי נמי יכול להניעם להתיר ע"י טלטול מן הצד אע"כ נקט תנור משום דשכיחי תמן עצים מוכנים ולא הוה רק הוספה וכמ"ש הר"ן אם כן על כרחין כי האי גוונא נמי הוה ביטול איסור הקשה שפיר הא אין מבטלין איסור לכתחלה אף על ידי הוספה כמ"ש רשי' ותוספ' מסאה תרומה שנפלה לצ"ט אסור להוסיף א' להשלימו למאה וע"כ משני לחלק בין דאורייתא לדרבנן:

והשתא א"ש נמי למהר"ם מרויטנבורג וסיעתו דס"ל דבדרבנן נמי לא מבטלין כ"א היכי דמקלי קלי איסורא א"כ מה צורך להש"ס לחלק בין דאורייתא לדרבנן מדוע לא מחלק בין מקלי קלי בשלמא להסוברים דוקא להוסיף שרי ולא לבטל כבר ישבנו בסמוך דלא הו"מ לשנויי כאן להוסיף כאן לבטל דמתני' דתרומות נמי מיירי להוסיף ואפ"ה אסור אבל מקלי קלי הו"ל לשנוי וי"ל דס"ל דלא משום טלטול מן הצד אתאינן עלה וכמ"ש הרשב"א אלא משום ביטול גמור ודקתני לתוך התנור לאו משום הוספה וכמ"ש הר"ן אלא דבמקום אחר הי' אסור לטלטלם ולהביאם לתנור אפי' ע"י ביטול משום דאין מבטלין איסור לכתחלה אבל לתוך התנור דמסיקי' ושם בטילי ושרי להפך והשתא לא הו"מ לשנוי משום דמקלי קלי שרי לבטל הא עכ"פ קודם ההיסק עדיין לא נתבטלו העצים כנ"ל וא"כ איך שרי להסיקם הא קיי"ל במס' גטין פ' הנזקי' אגוזי פרך שנפלו לאלף ואח"כ פצעם כדי שיתבטלו באסורי' עומדים והה"נ איך שרי להסיקם בידי' ומשני בדרבנן שרי ואין לומר הא התם נמי איסורא דרבנן הוא ואפ"ה קנסו דקאמר התם בדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד עיי"ש י"ל דכל עיקר הטעם דאין מבטלין איסור דרבנן להדיא משום דא"כ מה הועילו חכמים באיסורן שכל א' יבטלו בידי' וכ"כ תוספ' בפסחים פ' כל שעה גבי קדירות בפסח ישברו ע"ש וא"כ בפיצוע אגוזי' עדיין לא הועילו אי שרית לי' לפצוע משא"כ הכא הועילו כשיפלו במקום אחר שאינו תנור או כשלא ירצו להסיקם ולפע"ד דהסוברים דאפילו בלא מקלי קלי מבטלי' ע"י הוספה נמי מה"ט דוקא הוספה דעדיין הועילו חכמים באיסורים בשלא נפש (נפל) האיסור בהיתר עדיין ובזה מיושב קו' הש"ך שהתחלנו בו דבנ"ח כ"ע מודים דאסור להוסיף דאל"כ לא הועילו חכמים שאסרו מותר שבנ"ח שכל א' יתחכם ויתן מתחלה קודם הדלקה שמן יותר מכדי שיעור ויתנה שאחר שדלק כשיעור יכבנה ונמצא מרויח שאם כבה קודם זמנו וניתותר לו שמן של איסור כבר הוא מעורב ועומד בהיתר ואח"כ יהי' מותר להוסיף עליו ולא יהי' מותר שמן שבנ"ח אסור לעולם ומה הועילו חכמים באיסורים לכן אסרו להוסיף ודוחק לומר עדיין יתן מתחלה שמן ס' פעמים יותר משיעור ההדלקה כדין שאם יכבה יהי' מעורב ממילא בס' זהו ודאי דוחק לומר:

ובמה שכתבו הרבנים בית חדש וטורי זהב בסי' תרכ"ו סק"ב דלא אמרו אין מבטלין וכו' בדבר שאינו אסור מחמת עצמו רק שאין יוצאים בו ידי חובת המצוה עיין בספר מקוה ישראל לידידי הגאבד"ק נאווא פראגא יצ"ו בחלק א' דף י"א סוף ע"ד דלא קיימא לן הכי שהרי הרב מגן אברהם שם בסק"ג כתב בשם הר"ן טעם אחר. וגם הרב מוהרש"ז בש"ע שלו בסעיף ט' בהגה"ה הביא טעם הר"ן ובסי' תמ"ב בקונטריס אחרון סוף אות ג' כתב בהדיא דלא כהמגן אברהם ובפרי מגדים שם לא ברירא ליה:

ואם שייך דין ביטול איסור לכתחלה לענין מקוה שיש בו מים שאובים עיין בספר מקוה ישראל הנ"ל שם שהאריך בזה:

במאי דנקטי הפוסקים דכשאין כוונתו לבטל האיסור רק לתקן הדבר אין בו משום ביטול איסור לכתחלה ודעת הגאון מוהרש"ל בשו"ת נודע ביהודה דלא שרי אלא כשנתערב כבר וצריך להוסיף אבל לא לערב לכתחלה והרב פתחי תשובה בסי' פ"ד השיג עליו כתב על זה בקונטריס קהלת שלמה לידידי הרה"ג מליאדי יצ"ו אשר בקובץ כנסת חכמי ישראל בסי' ע"א דף ע"ה אות כ"ד דנוכל לומר דהתוספות בפסחים דף למ"ד ד"ה לישהינהו סוברים כהנודע ביהודה וכתב כן ליישב קושיית הרב עולת יצחק יצ"ו בסי' קכ"ד עי"ש ועיין במה שהבאתי בקונטריס אסיפת דינים במערכת חמץ ומצה סי' וי"ו אות ד' סק"ב:

לדעת הסוברים דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא איסור דרבנן אם דין זה אייתיה גם במקדש הוא מחלוקת דהגאון מוהר"ם א"ש בס' אמרי בינה בח"ת תניינא בסוגיא דריחא מילתא כתב (בד"ה ובאופן אחר) דאין שייך במקדש שאין שבות במקדש והגאון מדעעש בס' שערי צדק חלק א"ח סי' ס"ה השיגו מסוגיא דזרוע בשלה דאמרינן חידוש הוא דמבטלין לכתחלה והא אין שבות במקדש כן כתב בשמם בספר ילקוט הגרשוני במערכת הגימל ד' ח"י ע"ב ד"ה גזרה). והגאון המחבר יצ"ו דחה השגתו על פי דברי הר"ן שם דהא דאמרינן דזרוע בשלה חידוש הוא אין החידוש שמותר לבטלו אלא שמצוה לבטלו אשר לא כן בשאר איסורין שאין מצוה לבטלם עי"ש והכי נמי חידוש הוא שמצוה לבטלו דאף דאין שבות במקדש ולא גזרו מכל מקום אינו מצוה אלא היתר ושפיר קאמר לדחות השגתו ומיהו לפי מה שהבאתי בשדי חמד בסוף אות רפ"ד שחדש גאון אחד יצ"ו דבענייני אכילה מה שאסור מדרבנן בחולין אסור גם בקדשים נראה דגם איסור ביטול איסורי אכילה שייך בקדשים אך יש לחלק וק"ל:

באיסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה שדעת התוספות דאסור לבטל כתב בשו"ת דבר אליהו להגאבד"ק טארלא בסי' י"ב (בד"ה רק עיקר) דיש לחלק בין כשאין צריך טירחא רבה לכשצריך טירחא רבה כדי שלא יבא לידי ביטול דבזה אף באיסור שיש לו עיקר מותר לבטל עי"ש דב"ק:

לשיטת הסוברים דאיסור מדרבנן מותר לבטל לכתחלה כתב בס' ילקוט הגרשוני הנז"ל (בד"ה לדעת הסוברים) בדף כ"ד ע"ג בשם רבינו מוהרשד"ם חיו"ד סי' ב"ן דעד כאן לא אמרי הני רבוואתא דמותר לערב איסור דרבנן אלא למי שהיה לו איסור דרבנן וכדי שלא להפסידו התירו לו לערבו אף לכתחלה אבל לקנות כדי לערבו זה לא עלה בדעת בן אדם ובזה ישב הגאון המחבר יצ"ו קושית רבינו הטורי זהב ביו"ד סי' קט"ו ס"ק י"ב על מרן הבית יוסף (ועוד כתב שם ע"ד הרב נחלת צבי והבאתיו לעיל באות זיי"ן בד"ה והשגתי) ואלה דברי דוד הרב טורי זהב (על מה שכתב הרמ"א מותר לבשל חמאה של עכומ"ז וכו') מה שכתב רמ"א מותר לבשל לכתחלה על פי דברי בית יוסף דאין כאן מבטל איסור לכתחלה שאין הכונה אלא לכלות האיסור ואם ישאר קצת דרך מקרה בטל ברוב תמהתי דהא בזה שפיר מבטלינן לכתחלה כיון שהוא איסור דרבנן כדכתב המגיד משנה פרק ט"ו דמאכלות אסורות ודברים אלו הם לדעת הרמב"ם כמבואר בב"י והרמב"ם סובר בכל איסור דרבנן מבטלין לכתחלה כל שאינו איסור תורה ממש כדכתב בכסף משנה שם ועל כרחין דהרמב"ם כתב זה דווקא בדיעבד והיינו דאף דאיסור זה מדרבנן הוא מכל מקום אינו נכון ליקח מן העכומ"ז כדי לבטל האיסור וכדכתב בית יוסף בשם הראב"ד על כן כתב הרמב"ם שאם לקח החמאה לשון דיעבד עכ"ל והדברים נראין ששני נביאים (מוהרשד"ם וטורי זהב) מתנבאים בסגנון אחד וק"ל:

ובעיקר כללין הגאון חקרי לב בזכרונותיו שבסוף ספר ישרי לב דף צ"ה אות ט"ו ציין זכרון דברים דף ב' ביצה ד"ד תמורה דף י"ב לקוטי סם חיי דף א' מורם ביו"ד סי' קי"ב סי"ד כנסת הגדולה יו"ד סי' פ"ז פרי חדש שם בשם הרדב"ז שפתי כהן יו"ד סי' קי"ד סי"ב צמח צדק סי' פ' חולין דף ק"ח מוהריט"ץ סי' פ"ח מוצל מאש סי' מ' משאת משה ח"ג חיו"ד סי' ג' דף ה' הרמ"ע מפאנו סי' ז"ך פרי חדש יו"ד סי' ס"ד ס"ק כ"ו תשב"ץ ח"ב סי' ד' דבר שמואל סימן קל"ה וקפ"ו ושי"א הרשב"א סי' של"ו כסף משנה פרק ה' דבכורים הלכה י"ב חינוך פרשת שלח מצוה שפ"ה עיין בזה פסחים ד' ע"ו בדין ריחא והתוס' שם והרדב"ז בחדשות סי' מ"ז וקנ"ב סוכה דף נ"ט ע"ב ודו"ק עכ"ל ובספר שער הציון ציין על כללין תרומות פרק ד' משנה ח' בתוספות יום טוב פרק ה' משנה יו"ד ירושלמי פרק ד' הלכה ח' פרק ה' הלכה ב' הלכה ג' הלכה י"ט ירושלמי דמאי פרק ז' הלכה ז' כללים פרק ט' משנה א' תוספת יום טוב ד"ה ימעט ירושלמי כלאים פרק ב' הלכה א' ירושלמי ערלה פרק ג' הלכה א' עי"ש הלכה ו' פסחים ל' ע"א תוספות ד"ה לשתהי ביצה דף ע"ב ירושלמי חגיגה פרק א' הלכה ח' ירושלמי סוטה פרק ח' הלכה א' גטין נ"ד ע"ב רש"י ד"ה הרי ועי"ש עכו"מ ל"ג ע"ב מהו ליתן לתוכו שכר ועיין בר"ן וברשב"א חולין צ"ז ע"א תוספות ד"ה אמר רבא בסוף הדבור צ"ח ע"ב תוספות ד"ה לאו למעוטי ק"ח ע"א רש"י ד"ה היא קסבר תוספות ד"ה אפשר רא"ש פרק ז' סי' כ"ח בהגה"ה בכורות כ"ג ע"א תוספות ד"ה סבר:

ה) אין אדם חוטא ולא לו אי אמרינן הכי במידי דאית ליה הנאה רחוקה עיין צפיחת בדבש דף קי"ב ע"א לענין חששו דגמלין זה לזה ולנגיעת בעדות. ובמה שכתבתי בנדפס באות קל"ו שנראה פשוט דחזקה זו נאמרה גם לגבי הדיוט והבאתי מהש"ס ומהרמב"ם עי"ש ועיין עוד בפירוש המשנה להרמב"ם ברביעי דדמאי משנה ו' הנכנס לעיר וכו' מי כאן נאמן וכו' ועיין במה שהבאתי בקונטריס הערות לכללים סי' ע' אות א:

ו) אומן לא מרע נפשיה עיין מוהר"ם שיק חלק יו"ד סי' ק"מ מאורי אור להגאבד"ק בוקרעטש בקונטריס מי באר דף מ"ז ריש ע"ב ואני הדל כתבתי קצת בקונטריס שדי חמד בחלק אסיפת דינים במערכת חמץ סי' ג' אות י"ט ובמערכת חריף אות א' (בד"ה והגאון שואל) והגאון חקרי לב בזכרונותיו שבסוף ספר ישרי לב בדף צ"ו אות צ"ב ציין שפתי כהן יו"ד סי' קי"ד, סי"ב ומורם שם ס"ה דבר שמואל סי' קל"ה ועיין מה שכתבתי באות ג' בעכומ"ז מסיח לפי תומו ושם בדף ק"א אות וי"ו כתב עכומ"ז מסל"ת אי אמרינן להשביח מקחו נתכוון הריט"ץ סי' ל"ו ומ' מג"א ריש סי' כ' זכרון דברים דף נ"ג ב"י יו"ד סי' קי"ד מ"מ ח"א א"ח סי' ב' מורם ביו"ד (ועיין שם בט"ז וש"ך) סי' שי"ג ס"ב ירושלמי בפרק ו' דפאה הלכה י"ב הרב מחנה אפרים בנמוקיו לטור יו"ד לדף קנ"ו דף ל"ו:

ז) איסורא לא ניחא ליה דליקני ראיתי בשם שו"ת בי"א דלא אמרינן הכי אלא בחצר עיין בקונטרים שדי חמד בחלק אסיפת דינים במערכת חמץ ומצה סי' ג' אות ט"ז (בד"ה שהא והנה בענין זה):

ח) אפר אם נקרא עפר בלשון חכמים הנה הרב מעשה אברהם בחלק יו"ד סי' ט"ו בדף ס"א ע"א כתב בשם הגאון חקרי לב ח"א סי' ר"ח דף רצ"ד ע"ב דאף דאמרינן בחולין דף פ"ח דלבית הלל מכסין באפר דמצינו דאפר נקרא עפר דכתיב מעפר שריפת החטאת אין זה אלא בלשון תורה אבל בלשון חכמים לא מצינו דאפר נקרא עפר ואף בתורה לא נמצא אלא פעם אחת ללמד דמכסין באפר ועל פי זה עמד מתמיה על רש"י בחולין דף פ"ט סוף ע"א בהא דאמר זעירי מכסין בעפר עיר הנדחת והא איסור הנאה הוא אמר זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה רבא אמר מצות לאו ליהנות ניתנו ופירש רש"י דסלקא דעתיה דש"ס דמכסין בעפר עיר הנדחת דקאמר היינו אפר שריפתה ואהכי מקשי והא איסור הנאה הוא ומשני בעפר עפרה דהיינו עפר המחובר לקרקע שאינו אסור בהנאה משום שמחוסר תלישה אשר לפי פירושו על כרחין צריך לומר דרבא כוונתו לפרש באמת דמכסין בעפר עיר הנדחת היינו אפר שריפתה ושרי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו והדבר תמוה לפרש עפר דקאמר האמורא דהיינו אפר מאחר שלא מצינו בלשון חכמים דקרו לאפר עפר והיה יכול לפרש דהסלקא דעתין דהש"ס היה דבעפר תלוש קאמר דמכסין ואהא מקשי והא אסור בהנאה דעפר ממון הוא ובהקדש מעלין בו כדכתב הרמב"ם ריש פרק ה' מהלכות מעילה ומשני זעירי דמיירי בעפר מחובר ורבא מוקי לה בעפר תלוש נמי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ובין למר ובין למר מכסין בעפר עיר הנדחת היינו עפר ממש דלא מצינו בלשון חכמים דקרו לאפר עפר והצריך עיון. והרב מעשה אברהם השיב על דבריו דגם בלשון חכמים קרו לאפר עפר וראיה מדתנן בפרק שני דתענית דף ט"ו ע"א ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה וכתב רש"י דאיצטריך למיתני אפר מקלה משום דעפר נמי מקרי אפר להכי תנא אפר מקלה דהכא בעינן אפר ממש זכר לאפרו של יצחק והביאו הרב קהלת יעקב בלשון חכמים סי' ס"ב הרי דאף בלשון חכמים עפר נמי מקרי אפר עכ"ל וכונתו לפי הנראה היא ללמוד מזה דאפר מקרי עפר בלשון חכמים דכי היכי דעפר מקרי אפר בלשון חכמים (דמשום הכי הוא דאיצטריך למיתני אפר מקלה כי היכי דלא נימא דאפר היינו עפר דאלמא יתכן לפרש אפר סתם שבלשון חכמים שהוא עפר) הכי נמי איכא למימר דאפר נמי איקרי עפר בלשון חכמים כבלשון הכתוב כן נראה כונתו מסיגנון לשונו (ומה שסיים הרב דהכא בעינן אפר ממש זכר לאפרו של יצחק וכך הם דברי הרב קהלת יעקב לא נזכר זה בדברי רש"י דרש"י לא כתב אלא דבעינן אפר ממש דהוא גנאי יותר וטעם הזכרון נאמר בגמרא לחד אמר עי"ש):

ולי הדל יש ליישב לדעת הגאון חקרי לב שהרי באמת אין מזה הוכחה אלא על פי דברי רש"י אבל מגוף דברי התנא אין שום הכרח דיש לומר דמאי דתני אפר מקלה ולא תני אפר סתם לאו משום דלא לישתמע עפר אלא לרמוז שיהא עפר מעצם אדם כדי לזכור עקדתו של יצחק כדכתבו התוספות (שם בע"ב בד"ה ונותנין אפר) שהיה אפר מעצם אדם דומיא דאפר דעקידה וכיון שאין לנו הכרח מגופא דתלמודא כי אם מדברי רש"י אין זה מן הישוב לקושית הגאון חקרי לב (שהוא דן ובא על דברי רש"י) כמובן ועוד אף אי נימא כפירוש רש"י יש לומר דנהי דחייש התנא דלא נימא דאפר היינו עפר מכל מקום לא מצינו מפורש דקרו חכמים לעפר אפר כי היכי דנימא דהכי נמי אפר נקרא עפר ומה גם בלשון האמוראים שאין דרכם לסתום אלא לפרש. ובחפשי בדברי המפרשים ראיתי שהרב יד דוד (שיטה) בחידושיו לתענית כתב שנראה מדברי רש"י שבכל מקום אפר נקרא עפר ועפר נקרא אפר אבל היכא דתני אפר מקלה הוי אפר ולא עפר שאף שקרוי אפר סתם אפר מקלה לא איקרי וכו' אמנם התוספות נראה דלא ניחא להו בפירוש רש"י כי אף שמצינו בתורה אפר שנקרא אפר (עפר) וכן להיפך מכל מקום בלשון המשנה לא מצינו ולכן פירשו אפר מקלה היינו עצמות אדם וכתב טעם למה שהיו לוקחים דוקא אפר מעצמות ולא אפר מבשר אדם ושקיל וטרי על דברי הרבנים בריכות המים דף מ"ד ע"ג ובית ישחק דף ט"ז ע"א וציין לעיין בפרי האדמה ח"א דף מ"ג ובמוצל מאש סי' ז' ח' ובמשכנות יעקב דף י"ד (ואין הספרים הנ"ל מצויים אצלי) הנך רואה שכתב הרב דלדעת התוספות אף דמצינו בתורה דאפר נקרא עפר או בהיפך אבל לא בלשון חכמים ועיין בדברי רשב"ם שהבאתי לקמן בסק"ז דאפר מקלה היינו אפר כירה ומשום דאיכא אפר פרה איצטריך למימר אפר מקלה:

ומה שכתב הרב יד דוד וכן להיפך כלומר דעפר נקרא אפר כתב כן על פי דברי רש"י בריש פרק שני דתענית דכשם שאפר נקרא עפר כן עפר נקרא אפר אמנם כעת לא ידעתי היכן כתיב בתורה אפר שרוצה לומר עפר ועיינתי במקומות שכתב אפר והתרגום הוא קיטמא זולת בתהלים (ק"ב יו"ד) כי אפר כלחם אכלתי תרגומו הוא עפרא אבל בכל שאר המקומות מתרגם קיטמא ועל כל פנים בתורה לא נמצא שהעפר נקרא אפר ואין הכרח כל כך מלשון בני אדם (מה שאמר דוד המלך על עצמו) ללשון תורה לומר דאפר האמור בתורה הוא העפר:

ט) אפר מקלה בסק"ח הבאתי דברי רש"י ותוספות במאי דתנן ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה דלרש"י תני תנא לשון אפר מקלה למעוטי עפר ולהתוספות יש לומר דלא איצטריך למעוטי עפר דאף אי הוה תני אפר (סתם) הוה ידעינן דלאו עפר הוא ולא תני מקלה אלא לרמוז דבעינן עצם אדם זכר לעקדה ובסוף פרק חזקת הבתים דף ס' סוף ע"ב על פסוק (אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי) אמר רב יצחק זה אפר מקלה שנותנים על ראש חתנים ופירש רשב"ם דהיינו אפר כירה השרופה באש ומשום דאיכא אפר פרה הוצרך לומר אפר מקלה וכתב מרן חיד"א בברכי יוסף סי' תקע"ט דאין להוכיח מזה שלא כדברי התוספות שכתבו דאפר מקלה הוא מעצם אדם ואילו גבי חתנים שאמרו גם כן בלשון זה אין הכונה מעצם אדם דיש לומר דמאן דאמר הכי לא ממשמעותא דאפר מקלה קאמר אלא מדאמרינן זכר לעקדה וכו' עי"ש:

י) אין למדין מקודם מתן תורה עיין בשו"ת בית יצחק לידידי הגאון מפראמישלא ועתה אבד"ק לבוב יצ"ו בחלק יו"ד ח"ב סי' קס"ד שנשאל שמצינו בכמה מקומות (ופרטן הרב השואל) דלמדין מקודם מתן תורה עי"ש מה שהשיב ובספר כרם חמד לידידי הגאון מליאדי יצ"ו בחלק ג' דף ט' סוף ע"ג כתב בשם הרב יפה מראה דראב"י סובר למדין מקודם מתן תורה והשיג על כמה מחברים שנעלמו דבריו מהם ובשם הרב שאילת שלום באות מ"ה כתב (כדי לתרץ דברי הירושלמי דסתרי בענין זה) דדוקא היכא דאיכא למילף מאחר מתן תורה הוא דלא ילפינן מקודם מתן תורה וכתב הוא יצ"ו ליישב בזה כמה קושיות והדר שדי נרגא בהאי שינויא דהא בההיא דאין מערבין שמחה בשמחה איכא למילף מאחר מתן תורה מקרא דמלכים שהביאו בש"ס דילן וגם בירושלמי ואפילו הכי ילפינן בירושלמי מקרא דמלא שבוע זאת (ואני הדל הארכתי קצת בדין זה בנדפס אות שכ"א ואם היה בידי ספר התורה הזה הן בעודני עוסק בדין ההוא היה לי מקום לסלסל ולפלפל בדבריו הנחמדים אך באמת לא ראיתי ולא שמעתי מספר היקר הזה (כרם חמד) עד אחר שנתפשטו בעולם ספרי השדי חמד ושלחו אלי הרב המחבר יצ"ו ועתה אין בכחי לחזור ולעיין בזה ואתה תחזה. נחזור לדברי הרב הנ"ל יצ"ו) וכתב בשם הרבנים נחל איתן בהלכות יום טוב פרק ששי הלכה י"ז וקהלת יעקב בחידושיו למועד קטן דהיכא דאינו אלא אסמכתא בעלמא למדין מקודם מתן תורה ודחה דבריהם דהא גם בהא (דויעש לאביו אבל) וכו' שהוא אסמכתא אמרו בפרק ואלו מגלחין דלא ילפינן מקודם מתן תורה ושם בכרם חמד ח"א דף ט"ז ע"ד כתב בשם הרב בקונטריס רנו ליעקב בחידושיו לכתובות דף ז' דהיכא דלא נשנית לישראל נאמרה ולא מקרי מקודם מתן תורה אלא שכתב בשמו שיש לדחות זה אך עוד כתב כלל אחר דכשאינו אלא ספור דברים (כמו ויקח את המאכלת דעסיק בה) למדין מקודם מתן תורה ועיין בשדי חמד באות שכ"א הנ"ל. ועל דברתי שבשדי חמד הנ"ל כתב לי ידידי הרה"ג מאמדור מח"ס דבר מצוה יצ"ו שיש להוסיף לציין עיין בנחל אשכול על ספר האשכול ח"ב דף ק"ס ע"ב ובספר בית הגדול על פרקי ר' אליעזר פרק י"ז אות ח' ובס' באר אליעזר במס' מועד קטן ואין ס' הנ"ל מצויים אצלי וידידי הגאון אבד"ק שאויל יצ"ו בספרו הנורא זכר יהוסף בחידושיו למועד קטן דף ח' בתוספות ד"ה מפני (בדפי הספר דף נ"א ע"ד) ציין מקומות הרבה בזה עי"ש ויאורו עיניך ובקונטריס הערות לספר הכללים בריש סי' כ"ו הבאתי שקלא וטריא בכללין על מה שכתבתי בנדפס אות שכ"א עי"ש:

יא) אמורא כשמביא הש"ס דברי אמורא אומר בלשון מימרא אמר ר' פלוני ומלשון זה נדע שהוא אמורא מדלא אמר למילתיה בלשון תני או תניא כן הבאתי בשדי חמד חלק ראשון אות ע"ז (בד"ה עוד ראיתי) ובח"ב במערכת היו"ד אות ב"ן בשם הגאון צל"ח לפסחים דף ס"ד ע"ב דמדאמרינן אמר רבי יצחק (ולא אמרו תני ר' יצחק) מוכח דהוא ר' יצחק האמורא וכן ראיתי עתה להגאון מוהר"ם שי"ף בחידושי הלכות למסכת חולין סוף פרק גיד הנשה שאין דרך הגמרא לומר אמר ר' פלוני כשהוא תנא רק בלשון תניא: והנה בפרק קמא דתענית דף י"א ע"ב איתא מר עוקבא איקלע לגינזק וכו' ורש"י קיים גירסא זו (דלא כמאן דגריס ר' עקיבא איקלע) דאילו ר' עקיבא לא היה מסתפק לו הנך בעיי דאמרינן התם דבעו מניה תלתא בעיי ולא הוו בידיה אזל שאיל בי מדרשא וכו') ועוד דבלשון ברייתא הוה משתמע (אולי צריך להיות מישתעי) ביה מעשה בר' עקיבא וכו' ולא בגמרא עכ"ל והיה נראה לי שכונת הוכחתו השנית היא מדלא אמרינן מעשה ברבי עקיבא שנכנס לגינזק וכו' שכן דרך הברייתות בהביאן איזה מעשה שאירע לאיזה תנא לומר בלשון זה מעשה ברבי פלוני (מעשה בר' אליעזר וכו' וכיוצא) ולא זו דרך התנאים לספר העובדא בלתי שיאמר מעשה וכו'. אמנם ראיתי בתוספות ע"ז דף ל"ד ע"א ד"ה ר"ע שכתבו פירש"י דגריס מר עוקבא שרבי עקיבא לא היה מסתפק ועוד כי היה לו לתלמוד להביאה בלשון ברייתא מיהו הא לא קשיא דהרבה מקומות מצינו שמזכיר מעשה בר' עקיבא וכיוצא בו עכ"ל הנה מה שהיה נראה לי שהוא ההכרח של רש"י כתבוהו התוספות לדחיה ובאמת לפי סיגנון לשון רש"י שלפנינו יש במשמע שגם הוא מודה שיתכן להביא איזו עובדא של התנא בלשון מעשה וכו' ורק מדלא אמרינן בלשון מעשה וכו' מוכיח שאינו ר' עקיבא וכפי הנראה לפני רבותינו התוספות לא היה כתוב בדברי רש"י כמו שהוא לפנינו והבינו מדבריו שכונתו שהיה צריך להביאה בלשון ברייתא אלא כן היה כתוב בפירוש רש"י שלפניהם (ועוד כי היה לתלמוד להביאה בלשון ברייתא) וכונתו שהיה צריך לומר תני או תניא וכיוצא דלישתמע שהוא לשון ברייתא ולזה דחו שמצינו הרבה שמביא סיפור המעשה בלא לשון תני או תניא ולא משמע להו שיש לחלק בין כשמביא הסיפור ואומר מעשה וכו' לכשאינו אומר מעשה וכו' רק מביא סיפור העובדא ומכל מקום אם מביא הדבר ואומר אמר ר' פלוני ואינו אומר תני ר' פלוני אפשר דמודו התוספות דזו הוכחה היא שהוא אמורא מדאתמר ביה לשון אמר (במקום תני או תניא הרגיל בדברי התנאים):

הן אמת שמצאתי להגאון מוהר"ם חזן בהגהות איי הים על תשובות הגאונים בסי' קפ"ז דף ק"ז ע"ב שהביא דברי התוס' שבעבודה זרה הנ"ל וכתב וז"ל הנה נמצא דקים להו להתוספות דהתלמוד מורגל להביא עניינים מהתנאים ומימרותיהם בלי לשון תנן או תניא וכדומה אלא מביאם כמו שמביא ענין או מימרא מאיזה אמורא פשוט אמת דלשון רש"י בתענית כבר מוכיח זה שהרי עיקר חקירת רש"י אינו אלא מסדר הלשון שהוא ר' עקיבא איקלע וכו' שהוא לשון תלמוד ולא לשון ברייתא דלשון ברייתא הוא מעשה בר"ע וכו' ואיני יכול לחפש אגב ריהטאי אם יש מי שנתעורר בישוב לשון רש"י הלזה יהיה איך שיהיה עכ"פ הרי מצינו שהתוספות מעידין בגדלן דהרבה מקומות מצינו בתלמוד כיוצא בו והאמת כן הוא שהרבה מאורעים ומימרות של התנאים מובאים בסתם בתלמוד בלי שום לשון שמובן ממנו שהוא ברייתא או משנה או תוספתא ועיין שבת דף כ"א ע"א אמר רב הונא אמר רבי כדרך שמביא מימרות האמוראים וכן שם דף ל"ב ע"ב פליגי בה ר"מ ור"י חד אמר וכו' וחד אמר וכו' והוא לשון תלמוד אחרון ממש וכן שם דף מ"ו וביצה ד"מ בעא מניה ר"ש ברבי מרבי בסתם וכך כל אותם העניינים שמספר בריש פ' הפועלים מר' אלעזר ברבי שמעון ורבי וכן בעובדא דתנורו של עכנאי (ב"מ דנ"ט ע"ב) דביתהו דר"א אחתיה דר"ג וכו' הכל כאשר לכל הם מאורעים שארעו לתנאים גדולים ולא זאת בלבד שמביאם התלמוד מבלי שיקדים תנן או תניא או תנא אלא עוד ואת דסדר סדר המערכה בלשון תלמודיי גמור אקלע רבי לאתריה דראב"ש לאתריה דר' טרפון (שם דפ"ה) ולא לשון הקודש צחה כאשר הוא לשון התנאים כנודע וכל זה מופת חותך לדברי התוספות הנז"ל דאלו לא היו הספיקות הפשוטים שא"א לחשוב שלא ידע ר"ע להתירן לא היה הדין להחליף הגירסא מטעם שנוי הלשון לבד ואפילו שמספר אותו התלמוד בלשון ר"ע איקלע הרגיל לתלמוד אחרון ולא בלשון מעשה בר"ע בלשון ברייתא שהרי כן מצינו בהרבה מקומות עכ"ל. הנה מה שכתב אמת דלשון רש"י בתענית וכו' היה נראה שנרגש הרב על דברי התוספות כמו שכתבתי אני הדל אלא שממה שכתב ואיני יכול וכו' בישוב לשון רש"י וכו' אין נראה שהיתה כונתו להעיר על דברי התוספות ועל כל פנים למדנו מדבריו דגם דברי התנאים מובאים בגמרא בסיגנון לשון שמביאים דברי האמוראים והעיד שהובא בשבת דף כ"א דברי רבי בלשון אמר ואם כן במקום שמסופק לנו אם האומר הוא תנא או אמורא אין לנו להכריח ממה שהובאו דבריו בלשון אמר פלוני (ולא תני או תניא וכיוצא) וזה כנגד היסוד של הגאון צל"ח הנ"ל אלא שחיפשתי שם ולא ראיתי שהובא מימרת רב הונא בשם רבי כמו שהזכיר הרב ואולי יש איזה טעות בספר והדברים אמורים במקום אחר ומכל מקום נראה שאף אם נמצא לשון זה בגמרא אינו סותר כלליה דרב צל"ח דכיון שדברי רבי אמרם רב הונא בשמו שייך לומר אמר אבל אם היה הש"ס מביא דברי רבי לבדו לא היה אומר אמר רבי בלא תניא וכיוצא:

יב) ר' אלעזר ברבי צדוק אם היה אמורא עיין בס' סדר הדורות בשם הזה מה שצדד בזה ולפי מה שכתבו בספרי הכללים (הנ"ל בסקי"א) דמדמייתי הש"ס מילתיה בלשון מימרא (אמר פלוני) מוכח שהוא אמורא יש להוכיח דר' אלעזר ברבי צדוק הוא אמורא מהא דאיתא במסכת חגיגה דף כ' ע"א אמר ר' אלעזר בר' צדוק מעשה בשתי נשים חברות שנתחלפו כליהן וכו':

יג) אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך (מגילה דף ט"ו ע"א) נשאל הרשב"א בחלק חמישי סי' ן' שאם הוא הדיוט כמשמעו גם קללתו גם ברכתו מה זאת עושה והשיב וז"ל ותחלה אומר כי כל הירוד מחברו בדבר נקרא הדיוט כנגדו באותו דבר והנה דוד המלך עליו השלום נקרא הדיוט בעבודת בית המקדש לענין אחד מהכהנים הקטנים וכן כל הכהנים נקראו הדיוטים בערך הכהן הגדול לפי שאינם ראויים להיות כמוהו וכן אפילו בענין המלאכה גדול שבישראל נקרא הדיוט כנגד אחד מן האומנים כאמרם הדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב וכן בכל ענין כפי מה שהוא וכל שכן במי שהוא ירוד מחברו במעלה כי כל ישראל כהדיוטות לפני המלך לכן אמרו אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך שהרי ארונה ברך את דוד ה' אלקיך ירצך ונתרצה ונענה והעלו הענין עד שאמרו בפני כל אדם אצל הברכה לשם יתברך והוא מעין כל הברכות וכבר רמזתי לך ענין הברכות באומרם ברוך אתה יתברך ויתרומם ואמר דוד המלך ברוך אתה ה' למדני חקיך ואפילו אם יש בענין סוד עמוק כבר קרבתי לך הענין הזה במה שאפשר אצלי לקרב ומה יקשה לך יותר ממה שאתה רואה בכתוב כי בו בחר ה' לשרתו ולברך בשמו ואמרו (ונאמר) וברכת את ה' אלהיך גם ידעת מה שאמרו בברכות דף ז' ע"א אמר לו הקב"ה ישמעאל בני ברכני ואם היה בענין הברכה שאמר לו יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותכנס עם בניך לפנים משורת הדין וכבר אמרו בחולין דף ס' ע"ב שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של ישראל וכך היא מדת השם יתברך שכך המדה שהשם יתברך כך חייבה חכמתו שעל ידי תפלת חסידיו וברכותיהם יתרצה ויתרבה טובו למברכיו ומכירי טובו כן הוא הענין לפי דעתי אף שיש פנימי זולת זה לאשר זיכה אותו השם יתברך להתבונן בספר תורתו עכ"ד הנחמדים:

יד) אדרבה בנדפס באות ע' הבאתי בשם התוספות בסנהדרין דף נו"ן ע"א (ד"ה אדרבה) דלפעמים יתפרש לשון זה דאין הכונה שעדיף מדבר האחר אלא שוה לו עי"ש וכן נראה מדאמרינן בשבת דף ב"ן ע"א אדרבה תסתיים דשמואל הוא דאמר וכו' עי"ש ועתה ראיתי להרב פחד יצחק במערכה זו שכבר הביא דברי התוספות דסנהדרין הנ"ל הגאון מוהרש"א בהליכות אלי וז"ל אדרבא מחודש אשכחן דפריך הכי ואינו סותר הקודם סנהדרין דף ן' וז"ל הגמרא סקילה חמורה מחנק שכן ניתן למגדף אדרבא חנק חמור שניתן למכה אביו וכו' משמע לכאורה דהכי פריך אדרבא איפכא חנק חמור מסקי לה וכתבו התוספות דלא קאמר שיהא חמור מסקילה אלא כלומר אימא דחמור בסקילה הליכות אלי אות מ"ז עכ"ל והנה מדקאמר מחודש אשכחן וכו' מוכח דבעלמא פירוש אדרבה הוא לסתור הקודם וכונת האומר אדרבה היא לומר שאין הדבר כדבריך אלא בהיפך ולפי זה יש להעיר על מה שכתב שם בפחד יצחק (בד"ה אדרבא רחמנא) וז"ל אדרבה רחמנא ליצלן מדעתא דידך חידוש ראיתי על מלתא דא דבראשית תיבות רוצה לומר אי"ן דב"ר ר"ק בהי"פך בבא קמא דף ס"ה עכ"ל ולא אדע היכי קרי לה חידוש והלא ממה שכתב בתחלה נראה שמסתמא זהו הפירוש הפשוט בכל מקום ומן האמור מתבאר שמלה זו (אדרבה) נכתבת בהה' בסופה וכן הוא באמת בש"ס דסנהדרין דבבא קמא הנ"ל ובשאר דוכתי (עיין כתובות ל"ח ע"ב ומ"ה ע"ב ושבת דף פ"ד ע"ב). אמנם ממה שכתב מר"ן חיד"א ביעיר אזן מערכת הדל"ת אות כ"ה מתבאר דמלה ארמית היא ונכתבת באל"ף בסוף וז"ל דמיא הא כלרבא כשאומר כן בירושלמי פירש מוהר"ש סידלייו פירוש כל ארבא כלומר כך דומה זה כמו קברניט הספינה שמנהיגין אותה מאחריה כמו שפירש הערוך כלפי לייא כלפי אליה כלפי הזנב כלומר דבר מהופך זה שאינו דומה כלל וכן אדרבא שאומר בבבלי פירושו אדארבא עכ"ל וחידוש הוא שלא העיר מרן חיד"א שגירסתינו בבבלי היא בהה' בסוף תיבה ולא יכון פירושו לכאורה:

טו) אומן קונה בשבח כלי עיין בקונטריס באר בשדי (שבשדי חמד בחלק הכללים מערכת הכ"ף) בדף ו' ע"ד במכתב חמישי מס"ק כ' והלאה ובספר אמרי שפר הנדפס מחדש לידידי הגאון מוהר"א קלאצקי יצ"ו בסי' ע"א על החקירה דאיך קטן כשר לכתוב הגט והרי הוא קונהו ואינו יכול להקנותו להבעל דמיקנא קני וכו' וכתב בשם הגאון קצות החשן בסי' ש"ו דאומן קונה בשבחו רק מקצת קנין עד שיפרע דמיו ומכי פרע דמיו אפילו בעל כרחו תו לית ליה בשבחא ואף לחרש שוטה וקטן יכול לסלק דמי שכירות ואין צריך דעתו ולעיקר חקירה הנ"ל כתב ידידי הגאון אבד"ק מ' לודאש יצ"ו בספרו ילקוט הגרשוני דף ג' ע"ד בשם הגאון דברי חיים ח"ב אהע"ז סי' ע"ב שתמה אם שייך כלל אומן קונה בשבח כלי בזה כי אם לא יוכל להקנות להבעל אם כן אדרבא הרי קלקל ומאי שבח איכא אדרבא במה שעשאו וזוכה בו בעל בזה הוי שבח והוה ליה קנייתו ושבחו באים כאחת ודברי פי חכם חן עכ"ד יצ"ו ונראה שהגאונים פני יאושע וקצות החשן שנטפלו לחקירה זו סברי שכל שהפעולה עצמה היא משבחת הכלי ורק דבר אחר גורם שלא תועיל שבחו ואם היה גדול שהיה בידו להקנותו הרי הוא שבח גמור ונמצא שגוף הפעולה היא לשבח שפיר קונה האומן אף אם מצד אחר לא תועיל:

טז) אין גזרה שוה למחצה במה שכתב הכריתות דאיכא מאן דאמר יש גזרה שוה למחצה וכתבתי בנדפס באות ש"ט שנלאו המפרשים לדעת מי בעל דברים בסברא זו עיין בשו"ת בית יצחק להגאון מפראמישלא יצ"ו בחלק יו"ד סי' קמ"ה אות ג' שצדד שכונתו למאי דאיבעיא בגמרא בקידושין דף כ' ע"ב או דילמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן וכמו שהקשו התוספות שם ולא סבירא ליה כתירוצם וכו' עי"ש ובהורמנותיה דמר רחוק הוא בעיני לומר כן שאם כן מוכח דסתמא דש"ס דשתיק בהא ולא אמר בה דאין גזירה שוה למחצה נקיט יש גזרה שוה למחצה ולי הדל נראה לבאר כונתו על פי מ"ש הגאון יד מלאכי בסוף אות ל' דשתי המדות א'. אין גזרה שוה למחצה. ב. דון מינה ומינה אחת הן והוקשה לו דהא מסקינן בכריתות ובזבחים דלכולי עלמא אין גזרה שוה למחצה וכתב שכבר הוקשה זה להגאון חות יאיר בסוף סי' ר"ג וז"ל ומכל מקום לא קשה על מה דמצינו פלוגתא בדון מינה ומינה דיש לומר דמה שאמר דכולי עלמא אין גזרה שוה למחצה הוא רק לדחות מה דבעי למימר דבהא פליגי והכי ארחיה דש"ס עכ"ל ואם כן נוכל לומר שגם רבינו בעל הכריתות סובר כן דאין זו מסקנא דתלמודא דכולי עלמא סברי אין גזרה שוה למחצה אלא איכא נמי מאן דסבר יש גזרה שוה למחצה והיינו מאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה ועיין במה שהבאתי בכלל זה בקונטריס הערות סי' צ"ו אות יו"ד ובספר כלילת המנורה לידידי הגאון מוהר"ר משה נתן הלוי אבד"ק דובנא יצ"ו:

ובמה שהבאתי בנדפס באות ש"ח בשם הגאון יד מלאכי במערכה זו אות למ"ד שהגדיל עצה ותושיה להוכיח מדברי הש"ס בכמה מקומות ומדברי גדולי המפרשים דפירוש אין גזרה שוה למחצה וכן היקש היינו שצריך להשוות הלמד להמלמד בכל פרטי דינים שיש בהמלמד ואין הפירוש כמו שכתב הרב מדות אהרן שהכונה לומר דצריכים שילמדו זה מזה וזה מזה שכשם שאנו דנים שיהא להלמד דיני המלמד כן צריכים לדון שיהא להמלמד הדינים שיש להלמד וכו' וכן היא דעת מרן המוהריט"א בפרק חמישי דבכורות ריש אות מ"ב שהפירוש הוא כמו שהוכיח הרב יד מלאכי עי"ש. הנה עתה נדפס ס' בית יצחק יו"ד ח"ב לידיינו הגאון מפאראמישלא והוא עתה אבד"ק לבוב יצ"ו וראיתי בסי' קמ"ה אות יו"ד האריך קצת בכלל זה וכתב להוכיח מאיזו סוגיאות ומדברי רש"י ותוספות באיזו מקומות שלא כמו שפירש הרב יד מלאכי אלא כפירוש הרב מדות אהרן וצדד בכל זה ושלא כתב אלא להעיר וענותו תרבני שבשפלנו זכר לנו מה שהבאתי אני הדל בנדפס באות ש"ח בשם מוהרש"א בפסחים ועיין שם מה שכתב על דברי מוהרש"א וכבר הבאתי בנדפס מה שכתב הגאון בנין ציון בחדשות סי' קס"א בשם הגהת יד מלאכי שאין להוכיח פירוש הרב מדות אהרן שכן מוכח בבבא בתרא ד' ק"ך ושכן כתבו התוס' בנזיר ד' מ"ח והנה הספר יד מלאכי שבידי הוא דפוס הראשון ואין בו הגהות אך הקרה ה' לפני איקלע לאתרין ידידי הרב הגדול חו"ב הווח"ס מוהר"ר שלמה ליב בהרא"ש יצ"ו שד"ר מעיר קדשינו חברון תוב"ב והיה לו ספר יד מלאכי דפוס פאראמישלא ובו כמה הערות והגהות ובענין זה ראיתי שם בשם הגאון מוהר"ר צבי שהיה אב"ד בק"ק בערלין וז"ל מה שהשיג בכלל זה על הרב קרבן אהרן בענין גזרה שוה למחצה עי"ש שכתב קרבן אהרן דהיינו שלמדין זה מזה והוא ז"ל סבירא ליה דלא נאמר זה אלא שילמד כל הפרטים הנמצאים במלמד אבל לא שילמד זה מזה וזה מזה וכן הביא מתשובת חות יאיר ואני תמה על גדולת חכמתו שנראה שהיה בקי בכל חדרי תורה שנעלמה ממנו בבבא בתרא ד' ק"ך ע"ב דמוכח בהדיא כדברי קרבן אהרן דאי לאו הכי לא הוה ליה לאקשויי ולבית שמאי דלית להו גזרה שוה וכו' דדילמא אית להו וכן כתב הרשב"ם שם ד"ה האי זה וזה מאי עבדי להו וז"ל ואפילו למילף נדרים משחוטי חוץ לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל דאין גזרה שוה למחצה וכן פירש הרא"ש בההוא עניינא בנדרים ע"ח וכו' וכן בנזיר מ"ח בתוספות ד"ה הכי גרסינן משמע כן עכ"ל ועיין בספר המאסף היוצא לאור בעיר קדשנו ירושלים תוב"ב בגיליון חמישי לשנה שניה בסי' ז"ך אות א' מה שכתבו שני רבנים בדורנו מוהר"ר ברוך משולם והעורך יצ"ו בענין זה:

ודע דחדית לן מרן מוהריט"א בפרק חמישי דבכורות באות מ"ב בד"ה ונראה) דאף אם לא נאמר בפירוש הרב מדות אהרן הנ"ל מכל מקום יש חילוק בהיקש בין היקש שהוא מחמת סמיכות ככתוב להיקש שהוא מפורש ככתוב להקיש שני דברים שיהיו שוים והא לך לשונו הטהור ונראה פשוט דאף אם נאמר דהעיקר הוא דהא דאין היקש למחצה לא נאמר על שילמוד זה מזה וזה מזה דכל אחד ילמוד מחבירו כמו שהוא סברת כמה הראשונים אלא כמו שנראה מדברי רש"י בכריתות דף כ"ב ע"ב כמ"ש הרב יד מלאכי בסי' הנזכר יעי"ש. מכל מקום נראה דהיינו דווקא בהיקש דב' דברים הסמוכים בכתוב אחד כמו היקש דההיא דכריתות דהוקש אשם תלוי לאשם מעילות דמההיקש ילפי רבנן תחתון מעליון ולא עליון מתחתון אבל בהיקש דהכתוב אומר דזה דינו כזה כהיקש דכאשר יאכל הצבי והאיל וכהיקש כאשר יקום איש על רעהו וכיוצא דבהכי חשיב כאילו אומר הכתוב בפירוש דדינו של זה כזה ובפסולי המוקדשין חשוב כאילו אמר בפירוש דדין כצבי וכאיל ע"כ אמרינן דאין היקש למחצה וילמוד צבי ואיל נמי מפסולי המוקדשין וכו' אלו תורף דב"ק עי"ש: יז) אין דנין דברי תורה מדברי סופרים ולא דברי סופרים מדברי תורה ולא דברי סופרים מדברי סופרים הכי תנן בשלישי דמסכת ידים משנה ב' וכתב ידידי הגאון מליאדי יצ"ו בספר כרם חמד ח"א דף י"א ע"ג בשם ספר ליקוטי מרדכי על ספר הכריתות אות כ"ד דבתוספתא פרק קמא דטבול יום מסיים ר' יוסי אמר דנין דברי תורה מדברי סופרים ודברי סופרים מדברי תורה ובזה כתב ליישב קושית הרב רנו ליעקב בחולין על דברי התוספות בדף פ"ד ד"ה כיסוי דהתם מאריה דההוא דינא הוא ר' יוסי ואזיל לשיטתיה דלמדין עוד לו בחלק ג' ד' ו' ע"ג (על דברי המגן אברהם סי' תנ"א סק"ב) הצריך עיון על מה שכתב הרא"ש בעירובין פרק יו"ד סי' ג' האי שינויא דלא כהלכתא דקיימא לן כרבה דאמר לא יקרא אפילו גבוה שתי קומות וכו' עי"ש דהא אין דנין דברי תורה מדברי סופרים ולא דברי סופרים מדברי סופרים. והנה איני מופנה לעיין כעת בעיקר כלל זה אולי יש מקום ליישב קושיתו על פי איזה חילוקים הנאמרים בזה. אמנם בהשקפה ראשונה נראה דאפשר לומר דההיא דהרא"ש לא חשיב דין דברי סופרים מדברי סופרים דזה שייך בשני דינים חלוקים שבדברי סופרים אבל בההיא דהרא"ש דאביי מוקי לה באסקופה ארוכה דסמיך אסברא דאדהכי והכי מידכר בהא שפיר קאמר הרא"ש דהאי שינויא דלא כהלכתא דקיימא לן בדיני שבת עצמו כרבה דאמר לא יקרא אפילו גבוה שתי מרדעות ולא אמרינן אדהכי והכי מידכר והכי נמי לענין שבת באסקופה ארוכה נמי לא סמכינן אסברא דאדהכי והכי מידכר שכל הלכות שבת כדין אחד הם ובעיקר כללין הגאון חקרי לב בזכרונותיו שבסוף ספר ישרי לב דף צ"ז אות קכ"ב ציין לעיין בזרע אברהם ח"א סי' ד' פסחים ד' ס"ו:

אחר זמן רב השגתי שו"ת הלק"ט (שנדפס שנית מקרוב) והראני תלמידי הב' וחשוב אברהם נסים אשכנזי הי"ו בכר' יצחק נ"ע דברי הרב בח"א סי' כ"ד וז"ל שאלה על מה שאמרו אין דנין דברי תורה מדברי סופרים ולא דברי סופרים מדברי תורה תשובה עיין בפ"ג דידים ומצינו בכמה מקומות שדנין זה מזה ושם בפרק ד' רצו ללמוד עמון ומואב מה הן בשביעית מבבל ומצרים והיה נראה לומר דכשהיו באים לגזור גזרה אז היו למדין ממה שגזרו הראשונים לומר כשם שהראשונים גזרו בדבר זה מטעם זה כך יש לנו לגזור כך מטעם זה אבל כשלא באו לגזור אלא היו רוצים ללמוד דבר מדבר ולומר כשם שראינו שגזרו הראשונים בדבר זה כך יש לנו לומר שגזרו בדבר זה אז אין ללמוד דבר מדבר והכי דייק דקאמר נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין וכו' שהיתה גזרה שחידשו וההיא דידים שניות הוא שהיו רוצים לומר שכשם שגזרו הראשונים בזה כך בזה עכ"ל ודב"ק צריכים באר היטב ולפום ריהטא נראה קצת סתירה לזה מדברי הרא"ש דעירובין הנ"ל שנראה מדברי הרא"ש שכונתו לומר שכשם שמצינו שגזרו לענין קריאה לאור הנר ולא סמכו לומר אדהכי והכי מידכר הכי נמי אמרינן בההיא דאסקופה ארוכה שגזרו ולא סמכו אסברא דאדהכי והכי מידכר וצריך להתיישב איה"ש:

חי) ר' אבהו יש שנים. א. תלמיד ר' יוחנן. ב. יש שהוא תנא כן כתב בס' כרם חמד לידידי הג' מוהר"ר שלמה פריידעש אבד"ק ליאדי יצ"ו בח"א דף ז' בחידושיו לברכות דף ל"ד (על מה שאמרו דאמר ר' אבהו מקום שבעלי תשובה עומדים וכו') בשם הגאון רד"ל בקונטריס מבוא לפרקי ר' אליעזר וכתב ליישב בזה מה שמקשים דר' אבהו אדרבי אבהו דמה שאמרו כבראשית רבה פ"ב בשם ר' אבהו הוא התנא והיינו דהוזכר שם קודם ר' חייא רבה: יט) רב אדא בר אהבה היו ב' כ"כ בכ"ח הנ"ל בחידושיו לשבת על דף כ"ח ע"ב בשם התוס' בתענית דף כ' ע"ב ויישב בזה מה שמקשים אדרב אדא ב"א בביצה דף ג' ע"א ובד' כ"ח ע"ב ואתה תחזה מה שהאריך בזה הרב סדר הדורות במערכת האל"ף (בשם רב אדא בר אהבה) ומתבאר שם שדעת רש"י דחד רב אדא בר אהבה הוה שהאריך ימים ועיין גם כן להרב מלא הרועים בספרו בית ועד לחכמים בדף ז' ע"ד והלאה שהאריך בזה והביא שיטת התוספות בבבא בתרא דף כ"ב ע"ב דחד רב אדא בר אהבה הוה שנולד בימי רבי ואותו שהיה תלמיד רבא הוא רב אדא בר אבא (לא בר אהבה) וסתר שיטה זו וגם שיטת רש"י ולפירוש ראשון שברש"י בקידושין דף ע"ב ע"ב צריך לומר דתלתא רב אדא בר אהבה הוה וכו' עי"ש דב"ק. וגם בתוספות רי"ד למסכת תענית דף ד' נקיט דתרי רב אדא בר אהבה הוו וציין למה שכתב בחידושיו לפרק לא יחפור ואין מצוי אצלי ועם שכפי האמור יפה אמר מר הגאון כרם חמד יצ"ו מכל מקום אין זה מן הישוב לדברי הכל מאחר עלות דאיכא מקמאי דלא סברי הכי ולדידהו הדרא קושית המפרשים דרב אדא אדרב אדא: כ) אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר חוץ עיין במה שהבאתי בנדפס באות ל"ו אי אמרינן הכי גם בכללות שבדברי האמוראים או דוקא בדברי התנא שהוא מחלוקת הראשונים כמו שהאריך הרב יד מלאכי באות כ"ג ותמהתי על הרבנים קהלת יעקב במענה לשון ח"ב סי' ק"א ומקנה אברהם במהדורא בתרא אות ו' (ד"ה אין) שהביאו בשתיקה דעות הסוברים דלא אמרינן הכי באמוראים שדרכם לפרש וציינתי לעיין בחינא וחסדא ח"א דף קל"ב ע"ג אהלי יהודה במערכת חמץ דף ע' סוף ע"ב ובספר כרם חמד הנ"ל בחידושיו לעירובין דף ס"ו על דברי התוספות בדף ס"ו בד"ה כל מקום ציין לעיין בחידושי הרש"ש לשם וביד מלאכי אות כ"ג ושצריך עיון גדול וכעת אין אצלי חידושי, הרש"ש הנ"ל (כי לקח מסכתא זו אחד מן הלומדים הי"ו) להבין מאי קשיא ליה וזאת לזכרון. ובעיקר כללין ציין הגאון חקרי לב בקונטריס אחרון שבסוף ספר ישרי לב דף צ"ז אות ק"ז חגיגה דף ב' ד"ה חוץ כתובות דף ל"ז אריה וגנבי וכו עיין מ"ש בח"ה ובחידושי הראשונים שם ודוק היטב עכ"ל:

כא) אין מעבירין על המצות במאי דאמרינן ביומא דף ל"ג אמר רבא שמעת מינה מדריש לקיש אעבורי דרעא אטוטפתא אסור שנחלקו בזה רש"י ותוספות דלרש"י קאי אהנחה שלא לאחר הנחת השל זרוע להקדים להניח של ראש ולהתוספות על ההנחה בכיסן קאמר רבא וכו' הנה בספר פעלים לתורה לידידי הרה"ג מוהר"ר אברהם מתתי' חלפון מייעליסעוועט יצ"ו בקונטריס אור תורה סי' ל' האריך ליישב פירש"י ומענין לענין עי"ש דב"ק. ובעיקר כללין ראיתי בספר טהרת המים שהשגתיו מקרוב שהאריך הרב בראש ספרו ולא איסתייעא לי להתיישב בדב"ק וזאת לזכרון וכמו כן בספר לב מרפא לתנא ירושלמאה רל"ץ בדף ב' ע"ב ומשם והלאה ראיתי פלפלא ארוכה בדין זה עי"ש דב"ק:

וידידי הרה"ג מוהר"ר יעקב חיים זעליג אבד"ק לובראנץ יצ"ו כתב לי שקלא וטריא בהאי כללא (אין מעבירין על המצות) וז"ל עיין מגן אברהם סי' קמ"ז סקי"א לענין סילוק ס"ת ראשונה קודם שהניח השנייה ועיין בפרי מגדים שפ"ד שרוצה ליישב מנהגינו דלא תקשי מיומא ד' כ"ו דמותיב המגן אברהם דהתם יש לומר דהוי ביוש למצוה דם שעיר מה שאין כן תורה אחת היא שמה שכתוב בזו כתוב בזו ולפי עניות דעתי דבריו תמוהים דרש"י להדיא לא פירש כן עיין מגילה דף ו' ויומא דף ל"ג דמייתי דרש' דושמרתם גו' מצוה הבאה וכו' ולאו מטעם ביוש הוא אלא מטעם חימוץ מצוה ותו דלדבריו מאי מותי' הבית חדש להלן סי' רע"ד גבי חלות הא התם נמי תרוייהו חלות נינהו ומאי מעבירין איכא ותו איך מצינו ידינו ורגלינו במנחות דף ס"ד גבי עומר בא מן הקרוב וקאמר טעמא משום אין מעבירין והתם נמי תרווייהו ביכור נינהו ומאי ביוש איכא וכן ביומא נ"ח לענין קרנות המזבח נמי הא תרווייהו קרן הוו הגם שיש ליישב קצת דכוונתו דוקא בתורה דכולהו אורייתא חד הוא ולא דמי לכל הני דבכל הני כל אחת רוצה שבה תתקיים המצוה מיהו פירש רש"י בעיקר מילתא דאין מעבירין אינו סובל כן כמו שכתב הפרי מגדים ותו דאפילו בס"ת נמי מצינו שהזכות הוא לס"ת כשקורין הימנה כדאמרו רז"ל הכל תלוי במזל אפילו ס"ת שבהיכל ואם כן גם בס"ת איכא ביוש והדרא קושית מגן אברהם לדוכתא ומה שאחזה אני בעניינא דאין מעבירין על המצות דאיתא בתרי גווני חדא היכא דעזב מצוה זו מפני מצוה האחרת אפילו היכא דליכא שום שיהוי זמן כההוא דתפלין וצצית בא"ח סי' כ"ה וכההוא דתפלין של יד ושל ראש שם וכן גבי קערה של פסח בהגה"ה א"ח סי' תע"ג שכתב שיסדרה בענין שלא יעבור על המצוה אף על גב דליתא שום שיהוי זמן ממצוה כי סוף סוף הוא עושה מצוה שייך אין מעבירין וכו' ומשום דרשא דושמרתם וגו' מצוה הבאה וכו' דהא איכא חימוץ לאותה מצוה שבאה לידו על ידי שעוזבה מלעשותה הינו טעמא דדישון מזבח הפנימי שקודם להטבת חמש נרות ביומא ד' ל"ג וכן לענין אדר ראשון ואדר שני במגילה דף ו' וכן ביומא דף ע' לענין הרואה כ"ג דהוי סלקא דעתין משום אין מעבירין ע"ש כולהו מהאי טעמא דכתיבנא וכן ההוא דמלא וריקן בפסחים דף ס"ד נמי מהאי טעמא. ואופן הב' היכא דליכא שום עזיבת מצוה אלא שהיה יכול לקיים המצוה בקרוב ושוהה זמן מלקיימה עכשיו עד אחר כך כמו בעומר במנחות דף ס"ד שהבאתי לעיל וכן בקרן ביומא ד' נ"ח שאינו עוזב שום מצוה רק שמאחרה לעשותה אחר כך או בדבר אחר הרי הוא שוהה זמן מן המצוה ועבר אדרשא דושמרתם וכו' כיון שמחמץ המצוה ע"י הזמן נמצא דבתרוייהו גווני איכא משום חימוץ מצוה בחדא משום חימוץ עיקר המצוה ובאידך משום זמן המצוה ובתרוייהו טעמא משום חימוץ ולאו משום ביוש כלל ונפקא מינה לדוכתא שהוא מצוה אחת ויכול לקיימה באיזה דבר שרוצה כמו בלחמות של שבת שבסי' רע"ד הנ"ל דאז ליכא לא משום עזיבת מצוה ולא משום שיהוי זמן ליכא משום אין מעבירין כלל דאביוש לא קפדינן כלל כנ"ל אלא עיקר טעמא משום חימוץ מצוה בחד מהני ב' גווני דכתיבנא ומיושב לפי זה קושית הבית חדש בס' רע"ד מהך דטלית ותפלין שבסי' כ"ה דהתם שאני דאיכא משום חימוץ מצוה זו שעוזבה מלעשותה מפני האחרת דאיכא למימר מאי חזית וכו' מה שאין כן הכא בלחמות ליכא עזיבת מצוה כי סוף סוף הוא עושה אותה מאי נפקא לן מינה באיזה דבר הוא עושה אותה כל שאינו שוהה זמנה מלעשותה כההוא דעומר דכתיבנא לעיל ועל פי זה יתיישב בטוב טעם ג"כ קושית המג"א גבי סילוק ס"ת דלא קשיא מידי מדם הפר ודם השעיר דהתם שאני דב' מצות נינהו מה שאין כן הכא הם מצוה א' וליכא נמי שום שיהוי זמן מאי חשש איכא ויש להאריך עוד והזמן קצר עכ"ד יצ"ו:

ובמכתב ידידי הגאון מוהר"ר ברוך יעקב איזראלזאן אבד"ק קאנדאוו יצ"ו כתב לי בעיקר הכלל וז"ל בשדי חמד חלק הכללים מערכת האל"ף כלל ר"ץ הביא דמצוה דרבנן שהגיע זמנה ומצוה דאורייתא שלא הגיע זמנה דמצוה דאורייתא קדמה ומוכח זאת מדברי רמג"א סי' רע"א ססק"א וציין לעיין שם בפמ"ג בא"א דמפקפק על דברי הרמג"א דסובר דיותר מסתברא דמצוה דרבנן דהאידנא עדיף וכן הוכיח מהלבושי שרד שסובר כן ומדשתיק להפמ"ג שמע מינה דמסכים עמו וחידוש שלא ציין לעיין בדברי הפמ"ג בא"א סי' תע"ה ס"ק ט"ז דהניח בצ"ע באם אין ידו משגת רק לזית מרור לליל א' או לזית מצה לליל ב' ספוקי מספקא לי' שם אם מרור מוקדם עדיף טפי או דילמא ליל ב' יותר חמור מזה עכ"ל אם כן נראה מזה דלהפמ"ג בעצמו לא פשיטא לי' למימר דהגיע זמן עדיף אף נגד ליל ב' שהוא מדרבנן מספיקא דיומא ורק משום דעיקר ספיקו בדאורייתא הוא כ"ש דלא נימא כאן בקידוש יו"ט דעיקרא מדרבנן שתהא עדיף מקידוש שבת שהוא מדאורייתא הגעת זמן קודם. וראיתי בספר חקר הלכה ח"א בענין אין מעבירין על המצות אות ב' כתב דיום ב' מחמרינן לכמה דברים כמו בדאורייתא אם כן הוה כדרבנן נגד דאורייתא ולא שייך בזה אין מעבירין מלבד מה שהעלים עין לפי שעה מהפמ"ג סי' רע"א הנז"ל גם בלא"ה דבריו אין מוכרחים דהא איפכא חזינן דביום ב' מקילינו לגבי כמה דברים יותר מיום א' של יו"ט כידוע ואין מן הצורך לפרוט הציונים כנ"ל ברור עכ"ד יצ"ו. ובספר נחלה לישראל לידידי הרה"ג מוהר"ר יחיאל מיכל היבניר יצ"ו אבד"ק ניזנוב בחלק התשובות סי' ב' האריך לפלפל בזה על דברי הפרי מגדים ולהוכיח דעדיפא מצוה דאוריתא דלמחר ממצוה דרבנן דהאידנא אך בספר שלפני הוליד את חסרון סיום הסימן ההוא (כי חסר דף ג' ודף ד') ולא אוכל לידע מסקנתו אבל דבריו שבדף ב' מוכיחים שדעתו לדינא כן היא דלא משגחינן בדרבנן דהאידנא נגד הדאורייתא דלמחר עי"ש. שוב ראיתי שם בסי' ט"ז דף כ"ט אות ל"ב שכתב וז"ל בסי' ב' הארכתי דיותר טוב. לדחות מצוה קטנה דהאידנא אטו עיקר מצוה דלמחר ונראה כדמות ראיה לזה וכו' והכי נמי בשאר דברים כיוצא בו ודו"ק עכ"ל וק"ל ועיין בשו"ת הד"ר (בהדפים שאינם מסומנים שם הדף עליהם והם אחר סיום סי' כ"ה) באות ד' ואות יו"ד ואם הא דאין מעבירין על המצות הוא גם לגבי תדיר הבאת לעיל באות מ"ז שנחלקו הפוסקים בזה ודעת הגאון קרבן נתנאל שדוחה לתדיר שלא כפסק הרמ"א בסי' תרפ"ד עי"ש עתה ראיתי בספר נחלה לישראל הנ"ל בחלק התשובות בסי' א' שהאריך קצת במחלוקת זו עי"ש:

ובמה שהבאתי בנדפס באות ק"ג אם הא דאין מעבירין וכו' הוא מן התורה וכתבתי שדעת הרדב"ז בחדשות סי' תקכ"ט (בנדפס כתוב בטעות תתק"ט) שהוא מדרבנן והבאתי שכן הבינו רבנים רבים בדעת הרדב"ז וחלקו עליו עי"ש הנה ראיתי בס' נחלה לישראל הנ"ל בחלק התשובות סי' א' שאחר שכתב שמדברי רש"י ביומא דף ל"ג ע"א שכתב דנפקא לן במכילתא מדכתיב ושמרתם את המצות וכו' מוכח שהוא מדאורייתא וכן משמע מדבריו שם בע"ב בד"ה אלא וכן כתב הרמב"ן בפרשת בא וכן משמע ממה שהקשו התוספות שם בד"ה אין מעבירין למה לי קרא לשיירי הדם תיפוק ליה מדריש לקיש כתב שהאחרונים הביאו בשם הרדב"ז דדרשה דושמרתם את המצות וכו' היא אסמכתא ושהוכיח כן מדברי התוספות ד"ה עבורי דרעא ותמה על זה דמדברי התוספות הקודמים משמע להיפך ולכן כתב דגם הרדב"ז מודה שדין זה דאין מעבירין על המצות הוא מן התורה אלא שקושית התוספות שבעמוד שני הנ"ל דחקו לומר דהקרא הוא רק אסמכתא וידעינן זאת מסברא וכדאמרינן בעלמא למה לי קרא סברא הוא וכעין זה מפרש הפני יהושע מה שאמרו בריש פרק כיצד מברכין אלא סברא הוא אסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה שהכונה שהוא מן התורה וכיון דסברא הוא לא צריך קרא וכן נמי כונת הרדב"ז וכו' ואתי שפיר דברי התוספות בשני המקומות הנ"ל וכו' ושוב כתב שדברי הרדב"ז אינם מוכרחים וכו' וכתב שאין בידו שו"ת הרדב"ז לעיין בדב"ק וכו' אלו תורף דב"ק. ויפה עשה בעט"ו שהודיע שלא ראה גוף תשובת הרדב"ז כי באמת המעיין בדב"ק ישר יחזה שדבריו ברור מללו שסובר דהא דאין מעבירין על המצות הוא מדרבנן ממש וגם מה שכתב בשם הרדב"ז שהוכיח סברתו מדברי התוספות בעמוד שני בד"ה עבורי דרעא ותמה עליו שלא הביט עין הבדולח בדברי התוספות הקודמים וכו' ליתנהו להני מילי בדברי רבינו הרדב"ז ולא הזכיר דברי התוספות להוכיח מדבריהם דהא דאין מעבירין וכו' הוא מדרבנן אלא סברא וטעמא דנפשיה קאמר לשיטת התוספות והביא דברי רבינו ירוחם להוכיח מה שכתב שנראה לו שאין שייך בזה אין מעבירין וכו' אלא הכונה שהוא כעין אין מעבירין וכו' ונכון לפני להעתיק תשובת הרדב"ז כמות שהוא למען דעת כי צדקו רבני האחרונים שהבינו מדב"ק שסובר שאינו אלא איסור דרבנן וז"ל שאלת מי שנתהפכו לו תפילין בכיס ופגע בשל ראש תחלה כיצד יעשה אם יניח של ראש תחלה משנה סדר הנחתן ואם יניח של יד תחלה כסדר נמצא מעביר על המצות וקיימא לן אין מעבירין על המצות. תשובה זו מחלוקת ראשונים כי לדעת רש"י נראה דצריך להניח של ראש תחלה כיון שפגע בו דגרסינן ביומא פרק אמר להם הממונה אמר ריש לקיש אין מעבירין על המצות אמר רבא שמעת מינה מדר"ל עבורי דרעא אטוטפתא אסור היכי עביד מדרעא לטוטפתא וכתב רש"י אעבורי דרעא אטוטפתא לאחר תפילין שבזרוע בשביל תפילין של ראש אסור דהא מרוע פגע היכי עביד מדרעא לטוטפתא מן הזרוע בא אל הראש יניח של זרוע תחלה ואח"כ יניח של ראש ע"כ ומשמע דטעמא דפגע בשל זרוע תחלה אסור להעביר אבל אם פגע בשל ראש תחלה מניח אותו כדי שלא יעבור על המצות והקשו עליו דמאי איריא מדריש לקיש תיפוק ליה מדאמרינן בפרק הקומץ רבה כשהוא מניח מניח של יד תחלה ואח"כ של ראש דכתיב וקשרתם אות על ידיך והדר והיו לטוטפות בין עיניך לכך פירש רבינו תם בשם רבינו חננאל ובשם רבינו האי גאון דאיירי בשעה שחולץ תפליו ומניחן בתוך התיק שלא יעביר אותה של יד תחלה ויתנם בתיק ואחר של ראש למעלה דאם כן כשיבא להניחם יפגע בשל ראש תחלה ויצטרך להעביר על המצות משום דשל יד יש להניח תחלה לפיכך צריך להניח בתיק של ראש תחלה ואח"כ של יד למעלה הרי לך כי לפי שיטה זו אף על פי שפגע תחלה בשל ראש מניח של יד תחלה אף על פי שמעביר על המצות וכן נראה דעת הרמב"ם שכתב ונמצא שמניחה ומוציא של יד לפי שאין לובשין של ראש קודם של יד ואסור לאדם וכו'. ודברי הגאונים דברי קבלה הן ואין צריכין חיזוק ומכל מקום נראה לי בטעמו של דבר דמאן דשני סידרא עבר אדאורייתא דכתיב וקשרתם והיו לטוטפות והא דאין מעבירין על המצות מדרבנן היא ואסמכוה במכילתא מושמרתם את המצות קרי ביה את המצות שלא תמתין לה עד שתחמיץ ותתיישן ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דאין בכאן מעביר על המצות כיון שהוא מחוייב לקשור של יד תחלה עדיין לא הגיע זמן של ראש עד שיניח של יד והא דאמרינן שאין מעבירין על המצות היינו שהוא כעין מעביר על המצות וכן כתב רבינו ירוחם וז"ל ואם יניח בתיק של יד תחלה ועליהם של ראש ימצא מיד כשירצה להניחן של ראש ויצטרך להעביר וליטול של יד שתחתיהן להניחן תחלה ויהיה כמו מעביר על המצות וכן פירש רבינו תם בשם רבינו חננאל שאמר בשם רבינו האי גאון עכ"ל. גם כי לפי טעם מצות התפילין וסודם אין ראוי לשנות הסדר כלל כי הוא משנה סדרי בראשית דמעלין בקודש ואין מורידין ולכן אם נהפכו לו ופגע בשל ראש תחלה מוטב שיוציא של יד ויניחם על הסדר ואין זה מעביר על המצוה כי לעשות המצוה כתקנה וכסדרה הוא מכוין עכ"ל הרי מפורש יוצא מפה קדשו שדין אין מעבירין על המצות הוא מדרבנן ממש ועל פי יסוד זה אך בחלקות ישית בין הא דמשנה סדרא דעבר אדאורייתא ממש להא דאין מעבירין וכו' שאינו אלא אסמכתא ובזה ישנו בנותן טעם לשבח לפסק הגאונים ודבר זה אמרו מסברא דנפשיה ולא הביא ראיה לדבריו אלא למה שהוסיף לומר אי לאו דמיסתפינא וכו' והא דאמרינן שאין מעבירין וכו' כעין מעביר וכו' כמבואר בדב"ק: איברא דחזיתיה לרבין חסידא קדיש על ארעא דרבנן בראש ספרו שהוכיח מדברי התוספות דיומא שם בד"ה עבורי דרעא שסוברים שהוא מדרבנן שאם לא כן איך פשיטא להו דאם פגע בשל ראש יעביר על המצוה ויניח של יד תחלה הרי כיון דשניהם מן התורה מאי אולמיה דדרשה זו מדאין מעבירין אלא ודאי אין מעבירין אינו אלא מדרבנן וזו היא הראיה שהזכיר בספר נחלה לישראל על שם הרדב"ז ואנכי חזון הרבתי למרן חיד"א ביעיר אזן אות טו"ב שכתב דברי הרב ארעא דרבנן בזה הלשון הרב עיר וקדיש על ארעא דרבנן בתחלה הוכיח דהוי דרבנן מדכתבו התוס' ביומא דף ל"ג בשם רב האי גאון דאם פגע בתפילין של ראש יעביר על המצוה ויניח של יד משום והיו לאות ולטוטפות ואי אמרת דאין מעבירין מדאורייתא מאי אולמיה דהאי מהאי והן הן דברי הרדב"ז בחדשות סי' תקכ"ט עכ"ל הרי שכתב שדברי הרב ארעא דרבנן בראיה זו מדברי התוספות הן הן דברי הרדב"ז ואני בער ולא אדע היכי משמע ליה הכי מדברי הרדב"ז הנתונים למעלה ומה שכתבתי אני ההדיוט בנדפס (אחר שהבאתי דעת הרדב"ז) שייחס כן לרבותינו התוספות ביומא בד"ה עבורי דרעא וכתבתי שגם הריטב"א כתב כדברי התוספות ואם כן גם הוא סובר שהוא מדרבנן אין כונתי לומר שהרדב"ז הוכיח כן מדברי התוספות רק שהוא מייחס שזה הוא טעם שיטת התוספות וזה פשוט בסיגנון לשוני דלא כמו שהבין רב אחד מידי"ן יצ"ו כי לדעתי העניה לא יתכן להבין כן מדברי הרדב"ז אלא שדבר זה פשוט היה בעיניו שאינו אלא מדרבנן ועל פי זה ישנו בנותן טעם לשיטת התוס' ואם לא היה פשוט כן בעיניו לא היה ממציא סברא זו מדברי התוספות דשערי דחיות לא ננעלו כמו שכתב מרן חיד"א וכמה רבני האחרונים אלא דמה שיש לתמוה על הרדב"ז הוא דמוכח מדברי התוספות ביומא ובמגילה שדין זה (אין מעבירין על המצות) הוא מדאורייתא כמו שכתבו כמה רבנים ותו לא מידי. והשגתי עתה (בששון) קצת עלין מספר ארחות חיים החדש לידידי הרה"ג מוהר"ן כהנא אבד"ק סאפינקא יצ"ו וראיתי בסי' כ"ה אות ב' בשם ספר אשל אברהם להגה"ק מבוטשטש שנסתפק אם מן התורה הוא דאין מעבירין על המצות או הוי רק מדברי סופרים וספקו קיל ואין ספר זה מצוי אצלי לראות אם הזכיר שדבר זה נפתח בגדולים הנז"ל ויש לתמוה על הרב המחבר יצ"ו שלא זכר שר מה שכתבתי בשדי חמד בכלל זה והמעיין בספר התורה הנ"ל ישר יחזה אשר ענותו תרבני שבשפלנו זכר לנו וכמעט ברוב הסימנים מביא וקורא את אשר כתבתי אני הדל בשדי חמדתי הן בחלקי הכללים והן בחלקי האסיפת דינים ובזה קרא שמיטה והוא חידוש:

ובזכרונות הגאון חקרי לב שבסוף ספר ישרי לב דף צ"ה אות ל"ג ציין בעיקר כללין מנחות דף ס"ד תשב"ץ ח"ג סי' כ"ו הרדב"ז ח"א סי' י"ג תורת חסד סי' א' הרדב"ז החדשות סי' תקכ"ט חות יאיר סי' ט': כב) אין בישול אחר בישול בזה הכלל רשמתי קצת בנדפס אות כ"ח וגם בקונטריס זה כתבתי בסיעתא דשמיא לעיל באות ס' בדין בישול אחר בישול לבשר בחלב ואתה תחזה בספר כלילת שאול לידידי הגאון מוהר"ר שאול חיים הלוי איש ירושת"ו יצ"ו בסוגיא י"ג דף כ"ב ע"ב שהאריך בכמה פרטים. א. אם יש בישול אחר בישול. ב. אם יש בישול אחר אפיה וצלי. ג. אם שייך אפיה או צלי אחר בישול. ד. אם יש אפיה או צלי אחר אפיה או צלי ועוד בכמה פרטים המסתעפים לך נא ראה. ולענין בישול אחר אפייה וצלי עיין במה שהבאתי בקונטריס הערות לחלקי הכללים בסי' ס"ט אות ב':

כג) אין עושין מצות חבילות חבילות בדין זה האריך הגאון שואל ומשיב בספר יד שאול בהלכות מילה סי' רס"ה דף ל"ז ע"ב אות ז' אם הוא מדאורייתא ובכמה פרטים בענין זה ול פניתי לעיין בדב"ק לך נא ראה. ובספר אמת ליעקב להרה"ג מוהרש"א ראבינוויץ בדף כ"ח ע"א (בד"ה והנה) חקר למה לא חשבו חייבי מיתות ומלקיות שאין ממיתין שנים כאחד ולא מלקין משום שאין עושין מצות חבילות חבילות ורק מטעם אחר כתב הרמב"ם שאין מלקין שנים דכתיב יכנו ותירץ דהא דאין עושין חבילות הוא מדרבנן כמו שכתבו התוספות בסוטה לענין השקאת שתי סוטות ויש לפקפק בזה. א. שאינו פשוט שהוא מדרבנן ומה נענה אם נאמר שהוא מן התורה. ב. התינח גבי חייבי מלקיות לא הוצרכנו לבא מטעם חבילות שהוא מדרבנן אחרי שיש לנו לימוד מן התורה יכנו אבל בחייבי מיתות שאין לנו לימוד מן התורה היה להם לומר שאין ממיתים שנים כאחת משום מצות חבילות עוד תירץ שם וכתב שהוא העיקר דכאן לא שייך אין עושים מצות חבילות מפני שיש גם מצות עשה ובערת הרע מקרבך כי לא רק בקום ועשה המצוה הוא כי אם בשב ואל תעשה גם כן מבלי להניח מבלי עונש ועל מצוה דכוותה אין שייך אין עושין מצות חבילות ואין להשהות המצוה ורק בחייבי מלקות בא מפורש יכנו ולא שנים ויש עוד להאריך עכ"ל והנה לעיל בסוף אות צ"ה הבאתי שבספר שער הציון כתב שברשב"ץ ח"ב סי' מ"ב כתב כלל גדול בזה ומאז, נפשי איותה לעיין במילי דמר ועתה אשר זכיתי בו שלי"ת אעתיק דב"ק לזכות את הרבים ודבריו הם על מילת שני תינוקות כאחד שאחר שכתב שמברכין ברכה אחת לשניהם בין אם הם תאומים או אינם תאומים ושכן כתב הרשב"א בתשובה ואף לשתי תינוקות של שני בני אדם וכן שני חתנים וכו' הנה אחר זה כתב וז"ל ולא תיקשי לך היאך מלין שתי תינוקות כאחד והא אין עושין מצות חבילות חבילות לא אמרינן הכי אלא במצות חלוקות כברכת המזון וקידוש היום אבל במצוה אחת לא הוי חבילות חבילות והוי כקידוש והבדלה דמברכין אכסא חדא כדאמרינן בערבי פסחים ק"ב ע"ב ולא דמי נמי לשני מצורעים דאין מטהרין אותם כאחד ולשני עבדים דאין רוצעין אותם כאחד ולשני עגלות דאין עורפין אותן כאחד וכן שתי סוטות ואין משקין אותן כאחת ולכל הני יהבי טעמא בסוטה ח' ע"א דאין עושין מצות חבילות חבילות דהתם הויא כל אחת מצוה בפני עצמה לכל אחד ואחד ואפילו שני תינוקות לשני בני אדם לא דמי להני משום דהנך מצות רמו עלייהו דבית דין לבני אדם חלוקים אבל מילה דרמיא על אב וכל חד וחד מחייב למימהל בריה לא הוו מצות חבילות חבילות אם יוצאין בברכה אחת ודמי לשוחט בהמות הרבה שיוצא בברכה אחת והוא הדין להרבה שוחטים שיוצאים בברכה אחת וכדאמרן אף על פי שהן גופים חלוקים דשתי בהמות נמי גופים מחולקים הוו לענין אותו ואת בנו כדאיתא בפרק אותו ואת בנו דף פ"ב ע"ב ומייתי לה בכריתות ט"ו ע"א כן נראה לי עכ"ל הרשב"ץ ועיינתי עתה בספר יד שאול שהזכרתי בסוף ס"ק זה וראיתי שכבר הביא שם תורף דברי הרשב"ץ הנ"ל וכתב על דבריו וז"ל:

תוכן העניינים

שדי חמד פאת השדה מערכת א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה