אור ברסלב

שדי חמד פאת השדה מערכות ב-ד· רבי חיים חזקיהו מדיני

מערכת ג · סימן ו

סימן ה

גוי עכומ"ז בעניינים רבים נאמרו בש"ס ופוסקים חילוקי דינים בין ישראל לעכומ"ז ובנדפס במערכה זו אות ה"ן רשמתי בכמה פרטים ופה ארשום בס"ד מה שנתחדש אחרי כן וזהו:

א) לענין אם יש בגוי עכומ"ז דין אסמכתא לא קניא הבאתי בנדפס במערכה זו אות ה"ן ס"ק י"ז מחלוקת הפוסקים בזה וכתבתי שנראה שדעת רוב הפוסקים שגם בנכרי יש דין אסמכתא עי"ש עתה ראיתי שכן כתב הגאון נודע ביהודה במהדורא קמא בחלק חשן משפט סי' ל"ד והביא דבריו הרב פתחי תשובה בחשן משפט ריש סי' ק"ז דקיימא לן כדעת רוב הפוסקים שגם בנכרי אסמכתא לא קניא:

ב) במה שהבאתי בנדפס בס"ק מ"ו אם נאמרו השיעורין לבני נח ראותי בספר חדש דשקיל וטרי בזה והקשה קושיא חמורה על הגאון צל"ח בחידושיו לפסחים דף ע"ג ע"א (בד"ה שחטו שלא לאוכליו מה תקן וכו' עי"ש קרוב לסופו) שכתב שאף שבלי ספק ישראל אסור ליתן קדשים לבן נח היינו שהישראל אסור ליהנות אבל אין האיסור על הבן נח שלא יאכל קדשים רק בפסח דכתיב כל בן נכר לא יאכל בו ולא כתיב לא יאכיל לבן נכר ממנו (שאז את הישראל מזהיר שלא יאכיל לבן נכר) אלא כתיב בן נכר לא יאכל אם כן את הבן נכר הזהיר שלא יאכל בו וזה בלי ספק טעם הרמב"ם בתשיעי מקרבן פסח הלכה ז' שפסק שהמאכיל כזית מן הפסח לבן נכר עובר בלא תעשה ואינו לוקה רק מרדות ונדחק מרן כסף משנה בזה ולי פשוט שמה שכתב הרמב"ם שעובר בלא תעשה היינו לפני עור לא תתן מכשול כמושיט אבר מן החי לבן נח אבל גוף האזהרה בן נכר לא יאכל להבן נכר מזהיר ובן נכר היינו אינו יהודי או ישראל מומר והא דלא חשבינן בשבע מצות בן נכר לא יאכל בו היינו מפני שאינה רק פעם אחת בשנה בשעת הפסח ובזמן שפסח נוהג עכ"ל והקשה בספר הנ"ל דאם כן למה הצריך הרמב"ם כזית (שהרי כתב המאכיל כזית מהקרבן פסח וכו') הלא לא ניתנו שיעורין לבני נח וכיון שהאזהרה היא להבן נכר עצמו הרי הוא באזהרה על כל שהו והיא תמיהה רבתי לשיטת הגאון צל"ח ומלבד קושיא זו עוד קשה לדברי הגאון צל"ח שהרי הרמב"ם מנה מצוה זו במנין המצות (שבספר היד), במצות לא תעשה סי' קכ"ח וז"ל שלא להאכיל בשר הפסח ישראל שנהפך לעכומ"ז שנאמר כל בן נכר לא יאכל בו כלומר ישראל שנלוה לבני נכר ועובד כוכבים ומזלות כמותם לא יאכל בו ואם איתא דלאו הזה הוא אזהרה לבן נכר עצמו אם כן איך נמנה מכלל התרי"ג מצות הנאמרות לישראל:

ועוד דאף אם נאמר דשייכה מצוה זו למנותה בכלל התרי"ג מצות קשה שהיה לו להרמב"ם במנין המצות הנ"ל לכתוב שלא יאכל בשר הפסח ישראל שנהפך לעכו"ם וכו' ולא לכתוב שלא להאכיל וכו' שהרי אין אזהרה זו להמאכיל (כי אם אזהרתו היא מלאו שבכללות לפני עור לא תתן מכשול) לפי דברי הגאון ואם כן היה לו לכתוב שלא יאכל וכו' כמו שכתב שם גבי ערל בסי' קכ"ז שלא יאכל הערל בשר פסח שנאמר כל ערל לא יאכל בו אבל מדכתב שלא להאכיל וכו' מוכח ודאי שהאזהרה היא על המאכיל וכן הוא לשון רבינו החינוך בפרשת בא סי' י"ג שלא להאכיל מן הפסח לישראל מומר לעכו"ם שנאמר כל בן נכר לא יאכל בו ובא הפירוש עליו בן ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים וכן תרגם אונקלוס עכ"ל ובערל כתב שם בסי' י"ז שלא יאכל הערל מהפסח שנאמר וכל ערל לא ואכל בו והוא הערל שמתו אחיו מחמת מילה ואין צריך לומר עבריין לערלות עכ"ל הרי שדקדקו בלשונם הטהור וכתבו בערל שלא יאכל ובבן נכר שלא להאכיל מוכח ודאי דהמאכיל עצמו מוזהר בלאו זה ואם כן ודאי שגם מה שכתב בספר היד בהלכות קרבן פסח דהמאכיל עובר וכו' כונתו שעובר על לא תעשה זו ולא על לא תעשה דולפני עור (כדמשמע ליה להגאון):

הן אמת דלשון רבינו בספר המצות במצות לא תעשה סי' קכ"ח מורה כדמתרגם הגאון צל"ח שאזהרה זו היא להבן נכר עצמו שהרי כתב מצוה קכ"ח שהזהירנו מאכול הפסח ישראל שנשתמד לעבודת כוכבים והוא אמרו יתעלה כל בן נכר לא יאכל בו ואמר המתרגם כל בר ישראל דישתמד ולשון מכילתא כל בן נכר זה ישראל מומר לעבודת כוכבים עכ"ל הרי שאמר אזהרה זו בלשון שלא יאכל ולא בלשון שלא להאכיל אמנם נראה שטעות הדפוס הוא וצריך להיות שהזהירנו מהאכיל וכו' כמו שהוא הלשון בספר היד שהרי במצוה קכ"ז שם כתב שהזהירנו מהאכיל פסח לערל והוא אמרו יתעלה וכל ערל לא יאכל בו וערל שאכל לוקה עכ"ל ובודאי שטעות הדפוס הוא וצריך להיות שהזהירנו מאכול פסח הערל שהאזהרה היא להערל עצמו שהוא ערל שמתו אחיו מחמת מילה או שהוא עבריין למילה שאינו מל משום צער המילה וכשם שנפל טעות בסי' קכ"ז וצריך להיות מאכול במקום מהאכיל כן נפל טעות בהיפך מזה בסו' קכ"ח וצריך להיות שהזהירנו מהאכיל וכו' במקום מלאכול וכמו שכתב במצוה קכ"ו שהזהירנו מהאכיל פסח לגר תושב וכו' שהיא אזהרה להמאכיל:

ומצאתי שכבר עמד הרב מצות השם בפרשת בא על דברי הגאון צל"ח בשתי תמיהות הנ"ל א) למה הצריך הרמב"ם כזית והרי לא נאמרו שיעורין לבני נח ב) מדמנה הרמב"ם מצוה זו במנין התרי"ג מצות ואם היא אזהרה להבן נכר לא היתה ראויה למנין התרי"ג שנאמרו לישראל מאחר שהיא מיוחדת להבן נכר ולא לישראל כלל לפי דברי הגאון צל"ח אלא ודאי מוכח מזה דהאזהרה היא להמאכיל כמשמעות לשון הרמב"ם שכתב שעובר בלא תעשה (ולא פירש איזה לא תעשה הוא) דהיינו לא תעשה האמור בענין קרבן פסח ועוד דמה שיישב הגאון צל"ח לשיטתו מה שלא נמנית אזהרה זו לבני נח בכלל מצות דידהו מפני שאינה רק פעם אחת בשנה בשעת הפסח ובזמן שהפסח נוהג תמיה לי איך נתקררה דעת הגאון בזה דנהי דישוב זה יספיק למה שמנו חכמים שבע מצות ולא שמונה דנאמר שלפי שאין לה דמיון להשבע שנוהגות בתדירות לא כלל זה בהדייהו אבל אם באמת הבן נכר עצמו מוזהר על זה היה לו להרמב"ם לכתוב דין זה מפורש דבן נכר שאוכל מן הפסח חייב שנאמר כל בן נכר לא יאכל בו וממילא ידעינן דישראל המאכילו עובר בלפני עור לא תתן מכשול כמו שבאבר מן החי שהוא אחת משבע מצות כתב בתשיעי מהלכות מלכים דין יו"ד שבן נח חייב עליו ולא כתב דהמושיטו עובר בלפני עור או לכל הפחות היה לו לרבינו לכתוב כאן מפורש שעובר המאכיל בלאו דלפני עור כי היכי דנשמע מזה דהבן נכר עצמו עובר בלאו דלא יאכל בו ועוד עיקר הטעם שכתב הגאון על מה שלא נמנית אזהרה זו בהדי שבע מצות בני נח משום שאינה נוהגת אלא פעם אחת בשנה וכו' בהורמנותיה דמר אינו טעם לשבח שהרי גבי ישראל למנין התרי"ג מצות יש כמה מצות שאין נוהגות כי אם פעם בשנה ומהן פעם ביובל ונמנות לישראל בכלל התרי"ג ולמה לא נמנה לבן נח גם את זו ויהיו שמנה כיון שמוזהר על זה והרי היא ככל מצותיו אף שאין כולן בדמיון אחד מה בכך הרי אנחנו מונים לישראל תרי"ג אף שאין כולן בדמיון אחד:

והנה בספר הנ"ל כתב ליישב קושיתו הנ"ל וז"ל ונראה דבר חדש שאיסור אכילת פסח נשתנה מכל איסורי בני נח להיות צריך בו שיעור לבן נח כמו לישראל לפי שיסוד איסור אכילת פסח לבן נח הוא יחודו ויעודו לישראל והיות בלתי נכון ליגע בדבר המיוחד ונועד לזולתו ועיין שמות רבה פרשה י"ט ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח זה שאמר הכתוב לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר וכו' וכיון שבאו לצאת וגזר עליהם הקב"ה לעשות פסח באו המצריים לאכול עמהם אמרו להם וכו' ובשמחתו לא יתערב זר עכ"ל ולכן אין בן נכר עובר על אזהרת וכל בן נכר לא יאכל בו כי אם באוכלו שיעור אשר הישראל היה יכול לצאת בו ידי חובתו והוא כזית כי אז הוא פוגע בדבר המיוחד ונועד לישראל עכ"ל וכתב שם שגם אחד ממפרשי ספר משנה תורה לא העיר את מקור דברי הרמב"ם שלא נתנו שיעורין לבני נח לפי שאין צריך שום מקור מיוחד לזה כי נלמד מהידוע לנו שחצי שיעור אסור מן התורה ואם כן גם לישראל לא ניתנו השיעורין אלא לעונשים בלבד אבל אזהרה יש גם על כל שהוא ולכן אין השיעורין בבני נח כי בהם אזהרתן זו היא מיתתן עכ"ל ויפה דקדק לכתוב שמפרשי ספר משנה תורה לא הערו מקור לזה אבל ודאי יש בדברי המחברים שהערו בזה (עיין בשו"ת ברית יעקב א"ח סי' כ"א המובא להלן בס"ק י"ד) וזה לשון הגאון פרי מגדים בספרו גנת ורדים כלל מ"ה (על סברת הרמב"ם הנ"ל) ולא ידעתי מאין מקום מוצאו ולפי מה שכתב המשנה למלך בראשון מהלכות חמץ בשם הרא"ם דלרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה סתם אכילה היא בכל שהוא ואתאי הלכתא ואפיקתיה לעונשין לכזית דוקא אם כן לבן נח הסברא נותנת שיהרג בכל שהוא דלדידיה לא הואי הלכתא ושפיר כתב הרמב"ם דכל השיעורין הם לישראל אך למה שכתב המשנה למלך שם דלריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה סתם אכילה המוזכר בקרא היא בכזית אם כן גם בן נח אין נהרג ומוזהר אלא בכזית לריש לקיש ואי נימא דלריש לקיש שסתם אכילה בכל שהוא והלכתא אפיקתיה לריש לקיש אף לאיסורא דבעינן כזית אם כן גם לריש לקיש בן נח מוזהר ונהרג על כל שהוא דלגביה לית הלכתא ואם נאמר דסתם אכילה בין לר"י ובין לריש לקיש הוי בכזית אלא דר' יוחנן סובר דהלכתא אפיקתיה לאיסורא בכל שהוא ולריש לקיש לית ליה הלכתא או לר' יוחנן מרבינן חצי שיעור מכל חלב ולריש לקיש אסמכתא היא לא ידענא למה ישתנה דין בן נח לחייב בכל שהוא יותר מישראל וצריך עיון עכ"ל הנך רואה שכבר עמד בזה הגאון וכתב ליישב הוא הצ"ד כמה צדדים ומסיק בצריך עיון:

גם בפרי מגדים יו"ד סי' ס"ב במשבצות (בסוף ד"ה ונסתפקתי) כתב סברת הרמב"ם הנ"ל ושנראה מדברי התוספות בחולין דף ל"ג ע"א ד"ה אחד דסברי דגם בן נח שיעורו בכזית וסיים ודע שטעם פלוגתתן יש לומר דתלוי במה שכתב במשנה למלך בהלכות חמץ פרק א' הלכה ז' שהרא"ם פירש פירוש מחודש דלא יאכל בכל שהוא והלכתא אפקיה למלקות שיהא כזית ונתלבט המשנה למלך לפרש מה שאמרו ביומא כל לרבות חצי שיעור יעו"ש אם כן בן נח דלית ליה הלכתא אדרבה בכל שהוא חייב ואילו כפי הנראה מסתמא דתלמודא בכמה מקומות דאכילה בכזית והלכתא רבה לחצי שיעור לאיסורא אם כן לבן נח היתר גמור הוא בחצי שיעור עכ"ל וכן כתב גם בספרו ראש יוסף על דברי התוספות דחולין ד' ל"ג הנ"ל:

ואנכי הרואה שגם מרן מוהריט"א בספרא דרבי אבה"ו קהלת יעקב בתוספת דרבנן מערכת החי"ת אות קל"ז דף מ"ו ע"ג (מדפוס אשכנז שנת רבינו מוהר"י אלגאזי זלה"ה) עמד בחקירה זו במאי פליגי הרמב"ם דסובר דלא נאמרו שיעורין לבן נח עם התוספות בחולין דף ל"ג הנ"ל דמוכח שסוברים שגם לבן נח נאמרו השיעורין שלכאורה יש לתמוה דהא אמרינן שיעורין הלכה למשה מסיני וכיון דהלכה נתחדשה לישראל מאין לנו לומר דהוא הדין בבן נח וכתב וז"ל ואולי דהרמב"ם והתוספות פליגי בסברת הרא"ם דהרמב"ם סובר דסתם אכילה בכל דהו אלא דאתיא הלכתא ואפקיה ממשמעותיה לענין עונשין אבל לאיסורא כדקאי קאי דאפילו בכל שהוא ואם כן כיון דלא נתחדשה ההלכה אלא לישראל סתם האכילה האמורה בבן נח הוא בכל שהוא וחייב נמי על כל שהוא כיון שלא נתחדשה ההלכה לגבי דידהו אבל התוספות סוברים דענין ההלכה לא באה על העונשים אלא כך נמסרה דסתם אכילה שבתורה בכזית וכיון שכן אף באזהרת בן נח דהויא בלשון אכילה היא בכזית דכיון דנתחדשה ההלכה דמשפט לשון אכילה בכזית בכל התורה היא הדין באכילה האמורה בבן נח הוא בכזית זה נראה ליישב קצת עכ"ל שם (ובדפוס ישן הוא דף ל"ח ע"א כמו שמתבאר מדברי הרב מראה עינים על דברי התוספות בחולין דף ל"ג ד"ה אחד ומדברי הרב ערוך השלחן סי' ס"ב אות ה') (אמר המחבר מה שייחסתי דברים אלו למרן מוהריט"א מר בריה דרבין חסידא המחבר קהלת יעקב לאו בפירושא אתמר אלא מדכתוב בריש אות קל"ז הנ"ל אה"כ שפתרונו הוא אמר הכן כמובן) וטעם זה שכתבו הרבנים הנ"ל לסברת הרמב"ם כתבו גם בספר עדות ביהוסף המובא להלן (בד"ה ובעיקר כללין) ובספר חדש ראיתי שכתב שהרדב"ז על הרמב"ם כתב והדבר ידוע דכל השיעורין הלכה למשה מסיני והלכה למשה מסיני לא נתנה אלא לישראל ועוד דבר קצת בספר הנ"ל בכלל זה:

ומה שכתב בספר חדש הנ"ל ליישב דברי הגאון צל"ח על פי מה שהמציא טעם לחלק לענין שיעור בין שאר איסורין לקרבן פסח כנז"ל הנה לא הורוה צמאוננו בזה דמלבד דאכתי קשה על הגאון צל"ח ממה שהרמב"ם במצות לא תעשה קכ"ח מנה מצוה זו שהזהירנו מהאכיל פסח לבן נכר ואם דהאזהרה הכתובה בתורה היא להבן נכר עצמו מה ענין זו למנין תרי"ג מצות שנאמרו לישראל והרי בן נכר הוא אינו יהודי או מומר (כמו שכתב הגאון) ועוד דאף אם נודה שיש מקום לחלק לענין שיעור באיסורין של בני נח בין שאר איסורין לקרבן פסח מכל מקום קשה מנא ליה לרבינו דין זה שאם באמת ידענו איזה מקור בדברי רז"ל בש"ס בבלי וירושלמי וכיוצא שבקרבן פסח גם לבן נכר האזהרה היא בכזית היינו יכולים לומר דטעם לההבדל שבין שאר איסורין לקרבן פסח כמו שכתב בספר הנ"ל אבל כל שלא נמצא לרבותינו בעלי התלמוד שאמרו שאזהרת הבן נכר באכילת פסח היא רק על כזית מי הגיד לנו לדרוש טעמא דקרא להקל שאינו עובר אלא בכזית ואין המושיט לו פחות מכזית עובר בלפני עור והא קיימא לן דלא דרשינן טעמא דקרא להקל ועוד שהרמב"ם בהלכות מלכים לא היה לו לסתום שלא נאמרו שיעורין לבני נח דמשמע דבכל מה שהבן נח מוזהר עליו חייב בכל שהוא והיה לו להוציא מן הכלל אכילת הפסח שאינו עובר אלא בכזית (ועיין לקמן בד"ה ודע): ובעיקר כללין שדעת הרמב"ם שלא נאמרו שיעורין לבן נח כתב מרן מוהריט"א שם (בקהלת יעקב הנ"ל) שמצא לרבינו המאירי בכתיבת יד בפרק גיד הנשה שכתב בפשיטות כדעת הרמב"ם דבן נח חייב בכל שהו ובמה שכתבו הרבנים הנז"ל שאין כן דעת התוספות בחולין ד' ל"ג ע"א ד"ה אחד וכן כתב הגאון מלא הרועים במערכת בן נח אות ט"ו בדעת התוספות הנ"ל וכן נקיט בפשיטות הגאון חתן סופר בדף ק"מ ע"ד תוך אות כ"ה והוא מדכתבו אף על גב דכותי אסור במשהו בשר וגידים ועצמות וישראל לא מיתסר אלא בכזית בשר וכו' דמשמע דגם לכותי איכא שיעורא וההבדל שבינו לבין ישראל הוא דכותי חייב על כזית שאינו מבשר בלבד אלא הוא עם העצמות וגידין וישראל אינו חייב אלא על כזית מבשר דאם לא כן לא היה להם להאריך אלא לומר דאף דכותי חייב בכל שהו וישראל הוא בכזית וכו' הנה הג' מסלאנים בשו"ת עדות ביהוסף סי' ו' ענף ט' גם הוא חשב בתחלה שהתוס' הנ"ל חולקים עם הרמב"ם וסוברים דגם לבן נח נאמרו השיעורין ושוב כ' דבגוף הדבר אם בן נח מצווה אפחות מכשיעור יש לו' דתלי בפלוגתא דר"י וריש לקיש בחצי שיעור אם אסור מן התורה דלרבי יוחנן מסתבר לומר דסתם כילה מורה בכל שהו והקבלה באה להוציא מאיסור עונש ואם כן בעובד ככבים דלא שייך הא דדברי קבלה מצווה אף בפחות מכשיעור הן לאיסור והן לעונש לא כן לריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה לדידיה סתם אכילה בכזית ואם כן גם בן נח אינו מצווה רק בכזית ואם כן אפשר דלהכי נקטי התוספות בלשונם כזית בשר וגידים ועצמות בכדי שתהיה קושייתם גם לריש לקיש דעיקר קושייתם אינו רק לריש לקיש דלר' יוחנן גם לישראל אסור חצי שיעור מדאורייתא משום טומאה כדמתרצי שם ועיקר קושייתם רק לריש לקיש ולהכי תירצו דלר' יוחנן ודאי אינו קשה ולריש לקיש נצרך לתרץ דלית ליה הך פירכא לעיקר וכו' וכו' ואם כן לדידן דקיימא לן כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה גם התוספות מודו דבן נח מצווה אף בפחות מכשיעור וכדעת הרמב"ם אלו תורף דב"ק וחידוש הוא שלא הזכיר דברי הפרי מגדים וגנת ורדים וראש יוסף הנ"ל ואתה תחזה בס' מנחת משה לידידי הרה"ג אבד"ק קאמינקא יצ"ו בחלק יו"ד סי' ד' אות יו"ד פרפרת נאה בענין זה וכתב גם הוא דדין זה (אם נאמרו שיעורין לבני נח) תלי בפלוגתא דר' יוחנן וריש לריש בחצי שיעור אם אסור מן התורה ולמאי דקיימא לן דחצי שיעור אסור מן התורה שפיר פסק הרמב"ם דלא ניתנו שיעורין לבני נח ושוב מצא שכתב כן בראש יוסף וכו' עי"ש: גם בספר חוסן ישועות להגאון מוהרי"ץ מייזליש על דברו התוס' דחולין הנ"ל כתב בדף ט"ו סוף ע"ג שהתוספות כתבו כן אליבא דריש לקיש דעיקר קושייתם היא לריש לקיש ולריש לקיש סתם אכילה בכזית ועוד כתב דאף אם תמצא לומר שכתבו כן גם לרבי יוחנן מכל מקום יש לומר דהתוספות מודים דסתם אכילה כל שהו במשמע אלא דאזלי לשיטתייהו בפרק גיד הנשה ד' צ"ו (ד"ה ורבי יהודה) דבאבר דאית ביה ארבעה וחמשה זיתים לא מחייב בכזית ממנו דלעולם לא מיחייב עד שיאכל האבר שלם כמות שהוא משום דלא תאכל הנפש עם הבשר משמע אבר שלם ואם כן בבן נח נמי דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו נמי אבר שלם משמע ולא במשהו בשר לחוד והרמב"ם נמי לשיטתו אזיל דסובר בחמישי מהלכות מאכלות אסורות דבאבר דאית ביה כמה זיתים אם אכל כזית ממנו נמי מיחייב אם כן דומיא דהכי מיחייב נמי בן נח אם אכל מה שהוא מאבר גדול עכ"ל ואם כן לדברי שניהם בטלה מחלוקת וכל אפיא שוין דלא נאמרו שיעורין לבני נח ועיין במה שהבאתי בקונטריס ההערות לחלק הכללים סי' קט"ז וגם הגאון בית שלמה בחלק א"ח סי' ס"ז דף מ"ד סוף ע"א כתב דאין ראיה מדברי התוספות דיש לומר דהתוספות לא נחתו לזה בקושיתם ולפשיטות הקשו ורבינו בצלאל הכהן בהגהות מראה הכהן (שבש"ס דפוס ראם) צדד לומר דגם התוספות סוברים כהרמב"ם דאין שיעור לבן נח ושקיל וטרי בזה עי"ש:

וראיתי להגאון שואל ומשיב בתניינא ח"א סי' י"ד דף ח' ע"ב קרוב לסופו שכתב נסתפקתי בבן נח שאזהרתן זו היא מיתתן אם הדין שוה בהם כמו בישראל דאין נענשין עד בן י"ג שנים ונראה דבבן נח אף קטן נענש וראיה מהרמב"ם בתשיעי ממלכים הלכה יו"ד שכתב דלא ניתנו שיעורין לבני נח ולפי זה הא הרא"ש כתב בתשובה ריש כלל ט"ז דגם השיעור דאיש הוא מבן י"ג שנים הוא הלכה למשה מסיני כדאמרו שיעורין וחציצין הלכה למשה מסיני ולפי זה כיון דלא ניתנו שיעורין לבני נח ממילא יש לומר דגם בפחות מי"ג שנים חייב כל שהגיע לכלל דעת וכשיעור הפעוטות וראיה נראה לי דגוף הקרא דנצטוו בני נח הוא ויצו על האדם לאמר ואז לא היה בכלל איש ועוד ראיה מדכתב הרמב"ם בהלכה י"ד דלכך נענשו אנשי שכם ונתחייבו הריגה משום ששכם גזל והם ידעו ולא דנוהו והרי גם הקטנים הרגו שם וקשה למה נהרגו הקטנים ועל כרחין דבבני נח לא שייך השיעור וגם הקטנים נתחייבו אלו תורף דב"ק בזה (והאריך מענין לענין כדרכו בקודש) ותמיה לי על גאון מופלא שכמותו שלא ראה דברי הרמב"ם שבפרק עשירי הלכה ב' שכתב ולעולם אין עונשין מהם לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינם בני מצות ע"כ והנה הרמב"ם בשני מהלכות אישות דין יו"ד כתב הבן משיולד עד שיהיה בן י"ג שנה נקרא קטן ונקרא תינוק וכו' ובסוף הפרק כתב נמצאו כל השמות שביארנו עניינם עשרים שמות ואלו הן קידושין וכו' קטן סרים חמה וכו' שים כל השמות האלו לעומתך תמיד ואל ילוזו מעיניך כל ענייניהם כדי שלא נהיה צריכים לבאר כל שם מהם בכל מקום שנזכיר אותו עכ"ל הנה לפי זה משמע דמה שכתב כאן הרמב"ם דאין עונשין מהם קטן כוונתו דעד שלשה עשר חניה שנקרא קטן אין מענישין אותו עד שיהיה ק שלשה עשר שנים ויום אחד והוא שלא כדברי הגאון שואל ומשיב ולפי דברי הרמב"ם כפי משמעות הנ"ל צריך לומר דבמעשה שכם לא הרגו את הפחות מבן שלש עשרה שנה ויום אחד וכל שלא הגיעו לזה נכללים במה שאמר הכתוב ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו שאותם שלא הגיעו למנין השנים שבו אותם ולא הרגום שלא כדברי הגאון שכל שהגיע לכלל דעת נהרג אף שלא הגיע לכלל שנים (אלא שבאמת קשה לצייר איך יכלו להבדיל ולהכיר בשעת אפם וחמתם בין בן שלש עשרה שנים לבין בן שלשה עשר ויום אחד והביא שערות וכן קשה לדברי הגאון שואל ומשיב שגם הקטנים נתחייבו והיינו אותם אשר הגיעו לכלל דעתם איך הכירו כרגע באפם בין קטנים שהגיעו לכלל דעת לקטנים שלא הגיעו לכלל דעת וצריך עיון):

הן אמת שיש לו להגאון שואל ומשיב רב תנא דמסייע ליה מר ניהו הגאון חתם סופר בחלק יו"ד סי' שי"ז שכתב שנשאל מרב אחד על מה שכתב הרמב"ם דאין מענישין מהם לא קטן ולא חרש וכו' דהרי לפי מה שכתב הרמב"ם שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד והרא"ש כתב דזמן גדלות לבן ולבת ושיעורין הכל בכלל שיעורין שנאמרו למשה מסיני וכיון שאין שיעורין לבן נח למה יפטר הקטן והשיב דתרי גווני קטן איכא א) תינוק בן יומו אין שום סברא לענשו דאנוס פטור גם בבן נח וכו' ב) קטן שהגיע לפלגות ראובן גדולים חקרי לב דבישראל הלכה למשה מסיני שאין מעשיו כלום עד שיביא שתי שערות אחר שנותיו ואז אף אם אין שכלו זך שאינו יודע להפלות כל שאינו שוטה (שאינו מקרע כסותו וכו') הרי גדול לכל דיניו ואמנם בן נח דלא ניתן להם שיעורין כל ששכלו שלם כראוי וכעין בבבא בתרא ד' קנ"ה ע"ב דמסברו ליה ומסבר הוי גדול ופחות מזה הוי קטן ועל זה כתב רמב"ם שאינו נענש על פיתויו אונס הוא וזה אמת וברור עכ"ל הרי דניחא ליה לפרש דברי הרמב"ם הנ"ל דלקטן שלא הגיע לכלל דעת הוא דסובר שאין מענישים אבל כשהגיע לכלל דעת מענישים והוא כדעת הגאון שואל ומשיב מכל מקום יש לתמוה שהיה לו להזכיר דברי הרמב"ם בדין עונש לקטן ולכתוב שיש לחלק בין קטן לקטן כנז"ל וגם על הגאון חתם סופר יש לתמוה שלא הזכיר מדברי הרמב"ם בשני מהלכות אישות הנ"ל דמשמע שלא כדבריו וצריך עיון:

עוד הביא בחתם סופר סי' שי"ז (בד"ה והלום) מה שהקשה רב אחד בספר תשובה מאהבה ח"ג בקונטריס התערובת סי' תל"ב מסוף נזיר דממעטינן נכרי מופלא סמוך לאיש מערכין ונדרים הרי שיש שיעורים הללו לבן נח וכתב דלא קשיא מידי דבודאי בכל דינים הנוהגים בבן נח ובכל ענייניהם אין מקום לשיעורין דהלכה למשה מסיני הם ולא נאמרו לבני נח אך הא דנדרים וערכין אינם ממצות בני נח אלא התורה חדשה איש איש לרבות בן נח שנודרים נדרים ונדבות כישראל אם כן מיסתיין כישראל לא מיבעיא למאן דאמר דון מינה ומינה דון נדר מישראל ומינה מה להלן בזמנו ובשתי שערות הכא נמי כן אלא אף אי בעלמא דון מינה ואוקי באתרא היינו אי הוה כתיב בחד קרא ישראל ונכרי והוה מקישינן נכרי לישראל אבל נכרי לא כתיב ומאן דכר שמיה אלא איש כתיב ואוקמי מריבויא עוד איש אחר היינו נכרי כמו האיש הישראלי ודוקא כשהביא שתי שערות בזמנו וממעטינן התם מופלא סמוך לאיש וכל זה לענין נדרים וערכין אבל לכל דיניהם וקנייניהם לא ניתן להם שיעורין ומשבאו לכלל דעת דמסברו ליה ומסבר הרי הוא גדול:

ודע דמה שהקשה הרב מצות השם על דברי הגאון נודע ביהודה במה שמפרש דאזהרה דכל בן נכר לא יאכל בו קאי על המאכיל ואם כן איך נמנית במנין המצות וכו' כנז"ל (בד"ה ומצאתי) הנה עתה ראיתי שהגאון מר בריה דרב נודע ביהודה בספר דורש לציון דרוש שמיני (בהגהה לד"ה אמנם נראה לי) הקשה כן שהרי כל מוני המצות הרמב"ם וסמ"ג והרא"ה בספר החינוך חושבים מצוה זו דבן נכר לא יאכל תוך מנין תרי"ג מצות ולפי דברי אאמ"ו הגאון לא יתייחס לאו זה כי אם על בן נח ולא על הישראל ואין למנות זה תוך תרי"ג מצות אשר הם רק לישראל אבל מצות בן נכר לא יספר ולא ימנה במנין המצות כמו שאין מונין לאו יום ולילה לא ישבותו וכתב ליישב דמה שחשבו לאו דבן נכר לא יאכל בו במנין המצות הוא הואיל ולאו זה כולל דגם ישראל מומר לעכו"ם לא יאכל פסח כמו שמפורש ברמב"ם בתשיעי מקרבן פסח הלכה ז' ובספר המצות לאוין קכ"ח ואם כן שפיר אזהרה זו מתייחסת גם לישראל ואף שהוא מומר לעכו"ם מכל מקום אף שחטא ישראל הוא ושם ישראל נקרא עליו להיות נחשב אזהרתו במנין תרי"ג מצות וראיה לדברי אאמ"ו מהרמב"ם בספר המצות לאוין קכ"ח כתב שהזהירנו מאכול פסח לישראל מומר לעכו"ם עכ"ל ולמה שבק האזהרה לב נח אלא ודאי דאזהרה זו היא על האוכל עצמו ולא על המאכיל ואזהרת בן נח לא שייך למנות תוך תרי"ג ולכך לא נקט אלא ישראל מומר לעכו"ם עכ"ל ולא נתיישבה דעתי העניה מכל מה שפקפקתי למעלה לשיטת הגאון צל"ח והמעיין יבחר וראיתי שהגאון בית יצחק יצ"ו בחלק א"ח סי' כ"ט אות ח' הביא שיטת הגאון צל"ח ומר בריה בדורש לציון הנ"ל ולא נתקררה דעתו בדב"ק וכתב שברור שהאמת כמו שכתב מרן כסף משנה שהאזהרה היא על המאכיל ולא על האוכל ועיין שם בדורש לציון ובבית יצחק מאי דשקלו וטרו על מה שכתב רבינו החינוך שאינו לוקה המאכיל לפי שאין בו מעשה והרי משכחת לה שתחבו לו בפיו וכו' ועיין להגאון מנחת חינוך על דברי הרב החינוך בדין זה שהאריך מאד ואינו לפי ענייננו לכן אקצר אף גם זאת למודעי אני צריך כי אחר זמן מצאתי בשו"ת ברית יעקב להגאון ברוך מרדכי ליפשיץ בחלק א"ח סי' כ' (בד"ה לענ"ד) שכתב דמדברי התוספות בסנהדרין ד' ט"ן ד"ה והא פריה ורביה תימה מנא לן שלא נאמרה לבני נח אי משום דלא חשיב גבי שבע מצות הא אמרינן לעיל קום עשה לא קחשיב ויש לומר דשב ואל תעשה נמי הוא דמי שמצווה על פריה ורביה מצווה שלא להשחית זרע עכ"ל נדחו דברי הצל"ח דלדבריו אכתי תקשי מנין דפריה ורביה לא נאמרה לבני נח דהא דצא חשיב בהדי שבע מצות לימא דלא חשיב רק מצות תמידות דנוהג לעולם ובכל שעה אבל פריה ורביה שאם יש לו בן ובת אינו מצווה עוד בפריה ורביה לכן לא חשיב ולא דמי לאינך כמו שכתב גבי בן נכר לא יאכל בו ועוד לכאורה קשה הא דפריך הגמרא גבי נכרי ששבת וכן גבי נכרי שעוסק בתורה וליחשבי גבי שבע מצות לימא לחלק דלא חשיב רק שבע מצות דגם בני ישראל מוזהרין עליהם קאמר דשבע מצות אלו בן נח מוזהר עליהן כישראל אבל הני דגבי ישראל שרי ואיכא מצוה לשבות ולעסוק בתורה ולבני נח איסורא לא חשיב על כן בן נח דשבת אפילו בשני בשבת דישראל שרי ובן נח אסור לא חשיב ובהכרח לומר דלא מסתברא להגמרא לומר זה דמשום דלישראל ליכא איסורא אלא גם מצוה לכן לא חשיב גבי בני נח דהא בעינן לאשמועינן כל מה דבן נח מוזהר עליהן אם כן ליחשביה גם הנך נכרי ששבת ונכרי שעסק בתורה בשלמא הא דקאמר דקום עשה לא קחשיב שפיר דהתנא לא חשיב רק איסורין ועבירות דבן נח מוזהר שלא לעשות ודינין נמי שב ואל תעשה הוא כדכתב רש"י וחשיב שבעה דברים שבן נח מוזהר שלא לעשות אבל מה שבן נח מחויב לעשות לא קחשיב אם כן נדחו דברי הצל"ח דאטו כיון דהיא לאו מצוה תמידית ואינה בכל שעה לא בעי למחשביה גבי שבע מצות עכ"ל הרי דגם הגאון ברית יעקב לא נתקררה דעתו במה שיישב הגאון צל"ח למאי דלא חשיב קרבן פסח בהדי מצות דידהו: ושם (בברית יעקב) בסוף סי' כ' דף ל"ג ע"ב (בד"ה ומה) כתב שהרב השואל הקשה על דברי הצל"ח דלדבריו למה כתב הרמב"ם המאכיל כזית וכו' והלא לא ניתנו שיעורין לבני נח והשיבו שלא דקדק בלשון הרמב"ם שכתב המאכיל כזית מן הפסח למומר לע"ג או לגר תושב או לשכיר הרי זה עובר בלא תעשה אם כן כלל הרמב"ם מומר לע"ג שהוא ישראל מומר לע"ג לכן בעי כזית דוקא ואחר כך מפרש הרמב"ם ובן נכר האמור בתורה זהו העובד אל נכר ואין מאכילין ממנו לעכו"ם אפילו גר תושב ושכיר שנאמר תושב ושכיר לא יאכל בו והכא לא כתב הרמב"ם כזית עכ"ל ובעניותי איני מבין דברי קדשו דלדידי חזי דמה שכתב הרמב"ם אחר כך ובן נכר האמור בתורה זהו העובד אל נכר היינו שבא לפרש מומר לע"ג דכתב ברישא שהוא הוא הבן נכר האמור בתורה וכשכתב ואין מאכילין ממנו לעכו"ם אפילו גר תושב ושכיר לא הוצרך לכתוב כזית שכבר כתב כן בתחלה המאכיל כזית למומר או לגר תושב וכו' וכיון שכלל בתחלה מומר וגר תושב אף אם נאמר דמומר אין דינו כבן נח משום שאף שחטא ישראל מיקרי ובעי שיעורא מכל מקום כיון דכלל כולהו תלתא מומר ותושב ושכיר לא הוה ליה למינקט דמשמע דאכולהו קאמר דשיעורייהו בכזית וטפי הוה ניחא למיכתב בסתם המאכיל מן הפסח למומר או לגר תושב או שכיר עובר והוה ידעינן ממילא דכל חד כדיניה מומר דדיניה כישראל וגר תושב ושכיר שהם כנכרי בכל שהוא כדין בן נח: עוד ראיתי שם בסוף הסימן (בד"ה אמנם) שכתב דדברי הצל"ח אין נראין כלל דלדבריו הרמב"ם בהלכות מלכים דחשיב כל המצות שנצטוו בני נח שבע מצות שנהרג עליהם ואיסור הרכבת אילן וכלאי בהמה ואיסור שביתה ואיסור עסק בתורה שחייב מיתה ואינו נהרג היה לו לכתוב גם מה שנצטווה בן נח שלא לאכול מן הפסח ועוד הרא"ה שדרכו לילך בדרכי הרמב"ם כתב בהדיא בס' החינוך פרשת בא במצות כל בן נכר ובמצות תושב ושכיר מצוה שלא להאכיל המומר והעכו"ם תושב ושכיר מן הפסח וכתב אין לוקין על זה משום שאין בו מעשה (ושקול וטרי קצת דהא משכחת על ידי מעשה שתוחבו לפיו ואמאי לא לקי וניחא ליה דהרא"ה לשיטתיה דלאו שאפשר לעבור בלא מעשה אף כשעושה בו מעשה אין לוקין) וכן נראה מדברי הרמב"ן בפרשת בא כל בן נכר לא יאכל בו הביא המכילתא בן שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אחד לעובד גלולים ואחד לישראל מומר וכתב הרמב"ן והכתוב לא הצריך אלא לישראל אם כן מבואר בהדיא דאזהרת כל בן נכר לא יאכל בו לא קאי על עכו"ם גופיה וכן נראה מדברי הרשב"א בחידושיו ליבמות דף ע"א דקאמר תושב ושכיר לאתויי ערבי מהול וגבעוני מהול והקשה הרשב"א תיפוק ליה משום בן נכר לא יאכל בו יש לומר דמומרות פוסלת בו טפי מעכו"ם גמור דאילו התם ישראל והתנכר גריע טפי מעכו"ם עכ"ל הרשב"א וכו' ועוד כבר דחינו מה שכתב הצל"ח לחלק מה דלא חשיב גבי שבע מצות משום דלא הוי מצוה תמידית אם כן ליתא לדברי הצל"ח עכ"ל:

ובעיקר כללין (אם נאמרו שיעורין לבני נח) עיין במאי דשקיל וטרי ידידי הגאבד"ק וואלוטישיסקי יצ"ו בקונטריסו שהבאתי במערכת הבי"ת אות ד' עי"ש בס"ק י"ט והלאה:

ג) על מה שהבאתי בנדפס באות ה"ן ס"ק כ' מחלוקת אי מהני ביטול ברוב לבן נח כתב לי ידידי הגאון מוהר"ש פרעדיש מח"ס כרם חמד אבד"ק ליאדי יצ"ו וז"ל בספרו הקדוש חלק הכללים במערכת הגימ"ל אות נ"ה סעיף כ' ד' פ"ב ע"א הביא כת"ר הי"ו דיעות הסוברים דלא מהני ביטול ברוב לבן נח וכו' עיי"ש ולפי זה רציתי לומר דבר חדש לדינא אם נתערב רגל שנחתך מאווזא חיה בתוך רגלי אווזות שחוטות דפסק הלבושי שרד בחידושי דינים ליו"ד להלכות אמ"ה דין כו' דאסורים כולם עי"ש ולפי הנ"ל יש למצוא היתר בזה דהא מבואר בטורי זהב ביו"ד בהלכות כלאי בגדים סי' ש"ב ס"ק א' דהיכא דאי אפשר למכור התערובות לעכו"ם מותר לכתחלה להפיל אחד לים ולתלות שזהו האיסור וכו' עיי"ש ובכאן הלא אסור למכור הרגלים לבן נח דהא אסור להם אבר מן החי ולא מהני להם ביטול ברוב וא"כ מותר לכתחלה להפיל רגל אחד לים ולתלות שזהו האיסור וכל הרגלים מותרים באכילה וד"ל אך אפשר לדחות זאת דהא אפשר למכור לשני בני נח קצת לזה וקצת לזה דכל אחד מהם מותר לאכול קצת מהרגלים דספק מותר לבן נח וכמ"ש הפמ"ג על או"ח בפתיחה בסדר הנהגות איסור והיתר בסדר שני אות מ"ג עי"ש היטב ועיין בשו"ת מנחת משה חלק יו"ד סי' ד' אות ז' ודו"ק עכ"ד יצ"ו:

ק אמר המחבר מה שנראה מדברי הרב יצ"ו דהדין פשוט כן להפרי מגדים דלשני בני נח מותר ליתן קצת לזה וקצת לזה משום דספק מותר לבני נח אנכי הרואה דהא מילתא רפיא בידיה דהגאון פרי מגדים ואעתיק דב"ק ככתבו וכלשונו באות מ"ב כתב בדין אבר מן החי בסי' ס"ב ואסור ליתן אבר מן החי לבן נח דעובר אלפני עור אף אבר מן החי מטמאים נוהג בבן נח ואף עוף ובשר מהחי בבן נח נוהג עיין מ"ש בפריי שם ושם נסתפקנו אי שייך ביטול ברוב בבן נח והיינו ליתן הכל לבן נח ביחד כדאמרן (ובאות מ"ג כתב) אמנם ליתן אחד מהם לבן נח זה ואחד לבן נח אחר יש לומר אף נתערב חד בחד מותר ליתן להם כל אחד בפני עצמו דספק תורה למאן דאמר מדרבנן אסור אם כן לבן נח שרי ואף למאן דאמר ספק מן התורה אסור היינו מקרא ושניהם ממקרא אחד למדוה (הר"מ ורבותינו הצרפתים כמבואר בתורת הבית דספק ממזר) מה שאין כן בן נח אפשר דכי אמרה ליה תורה בודאי איסור לא בספק איסור ואף למ"ש שפתי כהן בק"י דחד בחד כגופו של איסור הוא ואיקבע איסורא מכל מקום יש לומר לגבי בן נח שרי כי האי גוונא וכל שכן אם ספק לו אם זהו אבר מן החי או לאו דאפשר שרי לבן נח וצ"ע עכ"ל הרי דספוקי מספקא ליה ומסיק בצריך עיון ועיין לקמן בדין ספק אם אסור לבן נח למאן דסובר דחומר הספקות מן התורה:

והנה בפרי מגדים סי' ס"ב במשבצות (בד"ה עוד נסתפקתי) הוא הראשון אשר נסתפק אם יש ביטול ברוב לאבר מן החי להתירו לבן נח וזה לשונו עוד נסתפקתי באבר מן החי שנתבטל ברוב שחוטות לדידן מן התורה שריא ומדרבנן משום בריה אסור ואם נחתך האבר או בשר מהחי אף מדרבנן בטל הוא מהו ליתן לבן נח מי נימא ליכא מידי וכו' או נימא לישראל נפיק ביטול האיסורין מאחרי רבים האמור בסנהדרין כמו שאבאר בשער התערובת מה שאין כן לבן נח ולא שייך מי איכא מידי דגוף הדבר לתרוויהו נאסר ושוב כתב דלכאורה יש לפשוט זה (אם יש דין ביטול בבני נח) מדפרכינן בפרק כל שעה ד' כ"ב לר' אבהו דאמר לא תאכל איסור הנאה גם כן בכלל והרי אבר מן החי דאסור להושיט לבן נח ומותר ליתן לכלבו ומאי קושיא לוקמה באבר שנתבטל ברוב דלבן נח לא מהני הביטול ולגבי ישראל מותר בהנאה על ידי הביטול ומדלא אמרינן הכי מוכח דגם לבן נח מהני ביטול ברוב (כן נראית כונתו) ושוב סיים וכתב שאין להוכיח דין מתוך משא ומתן שבש"ס נראה שדעתו נוטה יותר לומר דמהני ביטול לבן נח אלא דאין לנו ראיה ברורה לזה לפי שאין להוכיח דין מתוך משא ומתן שבש"ס ועל כל פנים אין לייחס אליו שדעתו דאינו מועיל ביטול ברוב בבן נח כי אם לומר שמסתפק בזה וכן הבאתי בנדפס בשם הגאון בית אפרים לטרפיות בסי' ל"ו סוף ס"ק ע"ב שייחס אליו שמסתפק בזה ולכן כתבתי שם על מה שהגאון שואל ומשיב בתניינא ח"א סי' י"ד דף ח' ע"ג כתב בשמו בפשיטות דבבני נח לא אזלינן בתר רובא דלא כן הוא אלא מספקא ליה האי מילתא: ובשואל ומשיב מהדורא חמישאה סי' יו"ד (ד"ה והנה הנוב"י חדש) כתב גם כן בשם פרי מגדים ונודע ביהודה דלא אזלינן בבני נח בתר רובא ורצה להביא ראיה להיפך מדבן נח נהרג על העוברין אף דישראל פטור על העוברין וכתב הרא"ם בפרשת משפטים על פסוק כי ינצו אנשים ונגפו וכו' שטעם הפיטור הוא דחיישינן שמא נפל הוא אף דרוב עוברים יכלו חדשיהם מכל מקום הוי התראת ספק ולפי זה בנכרי דחייב הוא משום דאזלינן בתר רוב דיהיו בני קיימא ובן נח נהרג שלא בהתראה לכן חייב ואם נאמר דבבן נח לא אזלינן בתר, רובא אכתי קשה איך קטלינן ליה אלא ודאי דגם בבן נח אזלינן בתר רובא ואין לומר דלעולם לא אזלינן בתר רובא רק דבן נח נהרג אף בספק דזה אינו שהרי גם בהמה אינה נהרגת על הספק ולא גרע נפש עכומ"ז מנפש בהמה (אמר המחבר כיונה דעתו העליונה לדברי רבינו משנה למלך בעשירי מהלכות מלכים דין ח' ויותר מפורש בדבריו שם דין ז' (בד"ה אך מה שיש להסתפק) שכתב בטעם שאין בן נח מבני קטורה נהרג אם לא מל משום דלאחר שנתערבו הוו ספק ואם בהמה אין הורגין מספק כל שכן בן נח) ושוב דחה זה שהרי הרמב"ם בפרק ט' ממלכים הלכה ז' כתב דבן נח ההורג טרפה נהרג ואף שלא נמצא מקור לדין זה מכל מקום נאמן עלינו רבינו ואם כן לא גרע נפל מאילו היה טריפה בודאי דאפילו הכי נהרג עליו אף דשם בודאי לא וחיה על פי הרוב מכל שכן בעובר דרובא בני קיימא נינהו עכ"ל שוב כתב שכל זה הוא לדברי הרא"ם אבל יש לתמוה דאם כן למאן דאמר התראת ספק שמה התראה יהיה נהרג על העוברין וזו לא שמענו וכו' וכו' אלו תורף דב"ק:

וכפי הנראה לא זכר שר מה שכתב הרשב"א בחידושיו לשבת דף קל"ו (בד"ה הא דאמר אביי כתנאי) דנפל לא דמי לטרפה שהרי חובל בטרפה בשבת חייב משום חבורה וכן שוחט טריפה בשבת חייב משום נטילת נשמה ובנפל הוי כמחתך בשר בעלמא דהוי כאילו כבר מת ולא דמי לטריפה דמכל מקום עדיין חי הוא ואם כן יש לומר דהוא הדין בן נח שהרג נפל פטור דקטול ועומד הוא מה שאין כן טריפה דאכתי חי הוא וכמו שכתב בשו"ת ריב"א (רבינו יואל בן אליעזר אונגאר מרעכניטין נדפס בשנת תרמ"ט) בסי' זק"ן שהביא מה שכתב הרמב"ם דבן נח נהרג אם הרג את הטרפה ונסתפק איך הדין בהרג נפל או בן שמנה חי שיצא לעולם דאין דמות לטרפה כמו שכתב הרשב"א וכו' וגם אין להביא ראיה מדמיחייב על העובר וניחוש דילמא נפל הוא דדילמא התם משום דרוב בני קיימא נינהו ואפשר דגם בבן נח אזלינן בתר רובא ואם כן הוא הדין דבנפל אינו מצווה רק על העוברין מטעם רוב וכו' ושוב כתב מוצא מקום לדינו של הרמב"ם דגם על הטרפה מצווה הבן נח דהוא משום דסובר הרמב"ם דבבן נח לא אזלינן בתר רובא דדוקא לישראל נאמר אחרי רבים להטות וכמו שצדד הפרי מגדים בפתיחה לתערובות ואם כן מוכח דבן נח נהרג גם בהרג את הטריפה דאם לא כן איך נדיינו בהורג שלם ולא חיישינן דילמא טרפה היה ואפילו בבדיקה דילמא במקום סייף נקב הוה ואם כן גם בנפל יש להוכיח דחייב דאם לא כן איך חייב על העובר דילמא נפל הוי אלו תורף דב"ק אשר מדבריו למדנו לחלק בדין בן נח בין טריפה לנפל ולמדנו שהרמב"ם סובר דבבן נח לא אזלינן בתר רובא:

ושם בשואל ומשיב חמישאה) בסי' פ"ו הקשה במאי דאמרינן בחולין ד' קכ"ט דאבר מן החי אינו חשוב אוכל לרבי שמעון שאינו יכול להאכילו לאחרים והקשה דשפיר מקרי אוכל שהרי יכול לבטלו ברוב ומן התורה מותר לבטל איסור ואם כן שוב מקרי אוכל שראוי להאכיל לאחרים דבשלמא אם אסור בהנאה אסור לבטל דהרי נהנה וכדכתב בחוות דעת סי' צ"ט לענין נר חנוכה דכל שאסור בהנאה לא שייך ביטול דמכל מקום נהנה אבל אבר מן החי דמותר בהנאה רק שלנכרי אסור שוב מותר לבטלו ומזה ראיה ברורה למה שנסתפק הפרי מגדים ביו"ד סי' ס"ב אי אבר מן החי לבן נח שרי בביטול ברוב אי אחרי רבים להטות שייך בבן נח ואף דנראה דבביטול בששים גם לבן נח שרי דהרי ליתיה במציאות וגם טעם כעיקר לא שייך רק לישראל ולא לבן נח מכל מקום הא לענין ביטול הכמות צריך שיתבטל ברוב וכדכתב דודי זקני הגאון (ישועות יעקב) על הנודע ביהודה לענין איסור שבא לעולם בתערובת ואם כן שוב לבן נח לא מהני ביטול ברוב אמנם אחר העיון אין צריך לכל זה דבאמת כל הטעם דביטול ברוב הוא משום דהאיסור נהפך להיתר או דאמרינן על כל אחת דאינו האיסור אם כן על כל פנים גוף האבר מן החי אין ראוי להאכיל לאחרים ורק אחר הביטול נפקע האיסור או שאינו איסור אבל אותו שנאסר זה להאכיל לאחרים וגם למה שכתב הנודע ביהודה דביבש לא מהני ביטול ומן התורה אסור לבטל לא קשיא עכ"ל עי"ש (בד"ה והנה בשנת תרי"ב) הנה בתשובה זו כתב בשם הפרי מגדים שנסתפק בזה ולא שהחליט שאין דין ביטול ברוב בבן נח ובתניינא ח"א סי' פ"ו (סוף ד"ה והנה במ"ש הרמב"ם) מר קעסיק במאי דאמר רבא ביבמות פרק אחד עשר ד' צ"ח ע"א לא תימא משום דשיטופי זימה הם וכו' וכתב צריך ביאור הא אזלינן בכל התורה בתר רובא וצריך לומר דמכאן ראיה למה שכתבו בנודע ביהודה תניינא ובפרי מגדים סי' ס"ב דבעכו"ם לא גילתה תורה דאזלינן בתר רובא ולפי זה בישראל דאזלינן בתר רובא הוו אחים מן האב ומן האם וכו' עי"ש הנה בתשובה זו מייחס להפרי מגדים שסובר כן באמת:

הנך רואה דהגאון שואל ומשיב מיחלפא שיטתיה בדעת הפרי מגדים והעיקר נראה מדבריו שבסי' ס"ב דיותר נוטה דעתו דגם בנכרי אזלינן בתר רובא ומה שהגאון מוהרש"ל בנודע ביהודה תניינא אבן העזר סי' מ"ב כתב בשם הגאון פרי מגדים שסובר דבבן נח לא שייך אחרי רבים כתב כן על פי דברי הפרי מגדים שבריש שער התערובות חקירה ג' אבר מן החי חד בתרי אי שרי ליתן לבן נח לדידהו לית להו אחרי רבים או דילמא ליכא מידי וכו' וכיון דמן התורה לדידן שרי רק מדרבנן לא בטיל לדידהו אף מדרבנן שרי או משכחת בבשר מן החי ועל זה סיים בנודע ביהודה הרי גם הגאון הנ"ל כתב דלגבי בן נח לא שייך אחרי רבים אף ברובא דאיתיה קמן עכ"ל כנראה שהבין שמה שכתב בתחלה לדידהו לית להו אחרי רבים הוא כותב כן בפשיטות וכמדבר על הידוע וממה שלא הזכיר דבריו שבסי' ס"ב נראה שלא ראה אותם ואם היה רואה אותם היה דן לומר שמה שכתב בשער התערובות לדידהו לית להו אחרי רבים וכו' לא שכותב כן בפשיטות אלא הוא הצ"ד צדדים לכאן ולכאן וצד אחד הוא דילמא לדידהו לית להו אחרי רבים וכמו שכתב בסי' ס"ב בלשון מי נימא ליכא מידי וכו' או נימא וכו':

ונראה דלפי מה שגלה דעתו הגאון פרי מגדים בפתיחה הנ"ל דבנותן כל חתיכה לבן נח בפני עצמו לית דינא ולית דיינא דשרי ולא מטעם ביטול אלא משום דספק מותר לבן נח בין להסוברים דחומר הספקות מדרבנן ובין להסוברים דמן התורה ספק לחומרא, מכל מקום, לבן נח לא אסרה תורה ספק נראה דצריך לומר דכשרצה להוכיח מדלא מוקמינן באבר שנתבטל ברוב היינו דהיה אפשר לומר דכי תני ר' נתן לא יושיט אבר מן החי וכו' היינו שלא יושיט לו כל התערובות דהיינו השלש חתיכות דאז איכא ודאי איסור בהדייהו דאילו חדא לחודא ליכא שום איסורא. והגאון מוהר"ם שיק בחלק א"ח סי' רמ"ד הביא מה שכתב הפרי מגדים בסי' ס"ב להוכיח מדלא מוקמינן הא דר' נתן בנתבטל וכו' וגם מה שכתב הפרי מגדים דלא שייך לומר בכי האי גוונא מי איכא מידי וכו' וכתב על דבריו שאינו מובן אמאי לא שייך מי איכא מידי וכו' שוב כתב וז"ל אמנם אף למה שסובר הפרי מגדים דלא שייך מי איכא מידי כי האי גוונא נראה לי דמכל מקום לא קשה להרמב"ם דספק מן התורה שרי ורק היכא דאיקבע איסורא אסור כדמוכח מאשם תלוי ולפי זה מסתפק לן אי בגוי ספק אסור ואפילו איקבע איכא למימר דשרי בגוי דרק לישראל מצינו דאסרה התורה ספק באיקבע איסורא אבל בבן נח לא מצינו ואיכא למימר דספק שרי בהו אף באיקבע דעל הספק לא נאמרה אזהרה ואם כן ממה נפשך אם נתערב בלח ואית ביה שיעור ששים אם כן כמאן דליתא וגם לגוי מהני הביטול כמו שכתב מרן זצ"ל בחתם סופר ס"י ואי נתערב ביבש אם כן כל אחד ואחד הוא ספק ובלאו הכי אינו מוזהר עליו משום דספק שרי ליה כן נראה לפי עניות דעתי עכ"ל וכנראה לא ראה הגאון מה שכתב בפתיחה הנ"ל דלפי דבריו שם בהכרח לומר דכשרצינו לפשוט הספק מדלא מוקי ההיא דר' נתן באבר מן החי שנתערב היינו שאוסר ר' נתן ליתן כל התערובת להבן נח ובכי האי גוונא הרי איכא ודאי איסורא ואזדא ליה דחיית הגאון מוהר"ם שיק כמובן:

ואין נראה בעיני לומר דגם אם מושיט לו כל השלש חתיכות סובר הגאון מוהר"ם שיק דאינו עובר בלפני עור אף שבודאי אחת מהן היא איסור גמור דכיון שאינו ידוע איזו היא של איסור כל אחת מהן ספיקא היא ושריא להבן נח דהא ודאי לא מסתברא כלל דהרי אם נניח דביטול לא מהני לבן נח והרי האיסור עומד במקומו איך יתכן שיהא מותר לו לאכלו ודיינו להתיר לו לאכול אחת מהן לבד אף שיש ספק שמא זו שאוכל של איסור היא אבל שיאכל כלן אף שבודאי יאכל גם אותה של איסור שלא נתבטלה זה אין סברא כלל אלא ודאי הבין הגאון בכונת הקושיא דלוקמא בנתבטלה וכו' דהיינו שמושיט להבן נח רק אחת מן התערובות ולזה שפיר השיב דאי הכי הוי ספק וספק שרי לדידהו אף באיקבע איסורא ולכן אני אומר שאם היה רואה הגאון דבריו שבפתיחה לא"ח בהנהגת האיסור והיתר הנ"ל אף הוא ראה שההוכחה מההיא דפרק כל שעה היא דלוקמא בשנתערבה חתיכת אבר מן החי בשתי חתיכות ומושיט כל השלש חתיכות להבן נח דאי לא מהני ביטול לבן נח אסור להושיטן לו ומותרות לכלבים ומדלא מוקי לה בכי האי גוונא מוכח דמהני ביטול ברוב גם לגבי בן נח:

ומה שכתב שאם נתערב בלח ואיכא ששים דהוי כמאן דליתא וגם לבן נח מהני הביטול כמו שכתב מרן החתם סופר סי' ולא ציין מקום דברי קדשו באיזה חלק ובאיזה סימן הנה לכאורה ממה שכתב בחתם סופר יו"ד סוף סי' י"ט ובד"ה ועדיין אני) מוכח בהיפך וז"ל ואין לומר דטעם כעיקר לא נאסר אלא לישראל ולא לבני נח זה אינו אדרבה מבואר בלשון רש"י בחולין בסוגיא דזרוע בשלה דלהכי איצטריך ילפותא לטעם כעיקר משום דמסברא חד בתרי בטיל דכתיב אחרי רבים להטות ואם כן בבן נח דלא כתיב אחרי רבים אפילו באלף לא בטיל עכ"ל הרי שכתב דבבן נח לא כתיב אחרי רבים אלא שבסוף סי' ע' והבאתי דב"ק לקמן ס"ק כ' נראה שסובר דאחרי רבים וכו' איתיה בבן נח עיין שם:

וראיתי להגאון שואל ומשיב בתניינא סי' ס"ז (בד"ה והנה שאלני הרבני ר' יוסף שורשטיין) במה שכתב הפרי מגדים בסי' ס"ב דבן נח לא שייך ביה ביטול ברוב ואף בנתערב אבר מן החי ברוב כשרות אסור דלדידיה לא נפיק רוב דאחרי רבים בישראל הוא דכתיב דאם כן מאי פריך מאבר מן החי דילמא מיירי דנתבטל ברוב ולישראל שרי ולנכרי אסור והשיב כל שנתבטל ברוב ושרי לישראל שוב לא שייך לפני עור דדוקא אם נותן לפניו איסור לבד הוא דאסור אבל כאן שנותן לפניו דבר שנתערב ברוב ואינו נותן לו האיסור לבד אם כן לגבי דידיה תלינן בכל אחד שהוא מהרוב כשרות אם כן גם כשנותן לפני עכו"ם אינו מכשילו באיסור דלא מיבעיא לשיטת הרמב"ם דחומר הספקות מדרבנן אם כן פשיטא דמותר דהא הרוב בודאי נעל כל פנים ספק הוא אלא אף לשיטת הרשב"א דחומר הספקות מן התורה בכי האי גוונא דלישראל על כל פנים ספק הוי ולא שייך לפני עור לא תתן מכשול דהאיסור נהפך להיתר אצל הישראל ואם כן זה נותן לו היתר ועל כל פנים אינו נותן לו איסור ברור שוב ראיתי בפרמ"ג בסי' ס"ב שם שהקשה הוא בעצמו מש"ס הנ"ל עי"ש מה שכתב בזה עכ"ל וחידוש הוא שלא הזכיר דברי הפרי מגדים שבפתיחה הנ"ל ואני נבוך בדברי קדשו הללו אם הבין בכונת הפרי מגדים כמו שכתבתי אני הדל או כמו שהבין הגאון מוהר"ם שיק ודאתאן עלה אי מהני ביטול ברוב גבי בן נח מלבד שאינו פשוט לומר דלא מהני עוד זאת הבאתי בנדפס שהגאון מסלאנים בשו"ת עדות ביהוסף סי' ו' הרבה להביא ראיות דמהני עי"ש:

שוב (אחר ההדפסה) השגתי שו"ת ברית יעקב להגאון מוהר"ר ברוך מרדכי ליפשיץ וראיתי בחלק א"ח סי' כ"א (דף ל"ג ע"ד בד"ה ראיתי בפרמ"ג) שהביא מה שנסתפק בפרי מגדים בסי' ס"ב אי איכא ביטול איסור בבני נח והבין בדעתו דיותר פשיטא ליה דבבני נח לא אזלינן בתר רובא ושכן כתב בנודע ביהודה תניינא סי' מ"ב ותמה עליהם דאם כן איך חייב בן נח על אשת אביו לר' עקיבא ולרבי אליעזר על אחות אביו והרמב"ם בתשיעי מהלכות מלכים דין ה' כתב דחייב על מפותת אביו ואמאי דילמא לאו אביו הוא ומה שכתב בנודע ביהודה דלחומרא אזלינן בדידהו להחמיר עליו דלא עדיף מישראל דנהרג על פי רוב רק דחיישינן בבן נח גם למיעוט לאיסור דבריו תמוהים כיון דלא אזלינן בתר רובא אם כן הוי כספק ואמאי נהרג בן נח מספק דפשיטא שאם נתערב אבר מן החי ברוב שחוטות אף דלא אזלינן בבן נח בתר רובא להתיר או כשנתערב חד בחד אם אכל אחד מהם אין בן נח נהרג דהוי ספק דילמא לא אכל האבר מן החי לא מבעיא להרמב"ם דחומר הספקות מדרבנן אם כן שרי לבן נח לאכול כשיש ספק אבר מן החי ואף להרשב"א דחומר הספקות מן התורה או דנימא באיקבע איסורא גם להרמב"ם מן התורה לחומרא מכל מקום בגדר ספק הוי ואין לוקין וממיתין אספק איסור ועוד דהא קיימא לן בסי' ק"ט דאיסור בטל ברוב ילפינן מרבים להטות ואם כן בן נח מצווין על הדינין ולהושיב שופטים בכל פלך ופלך לדונם בשבע מצות כדכתב הרמב"ם בתשיעי מהלכות מלכים דין י"ד ולהרמב"ן בפרשת וישלח בני נח מחוייבין בכל דיני ממונות כמו ישראל ומכלל המצוה להושיב דיינים לדון אותו אם כן אף דבן נח נהרג בדיין אחד מכל מקום אי איכא טובי דיינים ונחלקו הדיינים אם לזכות אם לחובה אם כן איך ידונו מאי חזית דציית להני ציית להני על כרחין גם המה יכריעו על פי רוב וכיון דאזלינן בדידהו בתר רובא בדיינים כמו בישראל דאחרי רבים להטות הוא הדין בכל דוכתי אזלינן בתר רובא כמו לדידן דילפינן מזה ביטול איסור מאחרי רבים להטות וכל שכן רובא דאיתא קמן היכא דנתערב אבר מן החי ברוב שחוטות דשרי לנכרי כמו לישראל וכו' וכן מוכח מירושלמי דסנהדרין פרק ד' דין ז' דיני נפשות מתחילין מן הצד אתפלגין ר' יוחנן וריש לקיש חד אמר דינינו כדיניהן וחד אמר אין דינינו כדיניהן אם כן למאן דאמר דינינו כדיניהן דגם הם מתחילין מן הצד אף דטעמא דבישראל מתחילין מן הצד משום לא תענה על ריב רב כתיב ואם כן לא יחלקו עליו ולא יהיו נידונין על פי רוב אבל גבי בן נח דנהרג על פי דיין אחד אם כן ליכא האי טעמא ולמה מתחילין מן הצד ועל כרחין גם בדידהו היכא דאיכא הרבה דיינים מכריעין אחרי הרוב עכ"ל הרי שדעתו מסכמת דמהני ביטול ברוב בבן נח:

ומה שכתב הגאון בנודע ביהודה דלחומרא אזלינן גם בדידהו בתר רובא (וכן נקיט הגאון שואל ומשיב במהדורא חמישאה סי' יו"ד בד"ה והנה הנוב"י חידש וכו') ותמה עליו הגאון ברית יעקב כנז"ל הנה גם בשו"ת ריב"א סי' זק"ן (הנז"ל בד"ה וכפי הנראה) תמה עליו וז"ל מה שכתבת בשם בן הנוב"י דאף דלא נאמר אחרי רבים בבן נח מכל מקום לחומרא אזלינן בתר רובא להמיתו דלא עדיף מישראל ודאי דנהרג אם בא. על אשת אביו לר' עקיבא ולא חיישינן דילמא לאו אביו הוא אין נראה כלל לחלק בדין דאורייתא בין להקל ללהחמיר ובדרבנן מצינו שהחמירו על הגר לאוסרו בקרובת אביו משום שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ביבמות ד' כ"ד אבל בדאורייתא לא מצינו כן וכו' עי"ש (בד"ה מה שכתבתי) ושם האריך ליישב הקושיא מדבן נח נהרג על אשת אביו וכו' גם הגאון מוהר"ם שיק בחלק יו"ד סוף סי' ק"ד כתב דלא מיסתבר לחלק בין לקולא ללחומרא דאטו אנן מחמירינן בבן נח אדרבא מקילינן ביה:

והנה בנדפס ציינתי לעיין בספר נחלת יעקב (להגאון בעל ספר מקור חיים) בחלק השני סי' ג' ד' ל"ו ע"א בדין אי אזלינן בתר רובא בבני נח וכן אי מהני בהו חזקה והיה לי לכל הפחות להודיע מסקנתו והנני בעה"י ממלא החסרון ואומר שדעת הגאון שם דגם בבני נח אזלינן בתר רובא וכדעת העדות ביהוסף הנ"ל והוא שנשאל בריאה שנמצאו בה שלשה תולעים ואסורה לישראל אי שרי למוכרה לבן נח דאסורה לו משום אבר מן החי ועובר על לפני עור לא תתן וכו' והשיב דלשיטת הרמב"ם דחומר הספקות הוא רק מדרבנן דהתורה לא דברה אלא על הודאי פשיטא דגם לבן נח מותר וחז"ל לא אסרו הספקות לבני נח ובשם הרב השואל כתב דגם להסוברים דחומר הספקות מן התורה היינו מדגלי רחמנא בממזר דספק שרי וכו' ולבני נח דלא ניתנה תורה להם שרי וכתב על דבריו דאינו נח לו דיש לומר דגילוי מילתא בעלמא הוא דלא נימא דסברת חוץ הוא להתיר ספקות דאם כן למה לי קרא בממזר להתיר אלא על כרחין דמסברא ספק אסור כודאי וכתב עוד ומה שנסתפק כת"ר אי אזלינן בתר רובא וחזקה לבני נח תמיה לי דכמו דילפינן בריש חולין דאזלינן בתר רובא ממכה אביו והרמב"ם בהלכות איסורי ביאה הביא בזה שיטת הירושלמי דילפינן מזה דין חזקה (ואין לזה סתירה מהש"ס וכו') כמו כן יש לומר בבן נח מדאסרה תורה אשת אב בבן נח ודלמא לאו אביו הוא ועל כרחין דאזלינן בתר רובא אף ברובא דליתיה קמן וכל שכן ברובא דאיתיה קמן וגם נראה דקרא דאחרי רבים הוא גם כן בבן נח בדיינים שדנין בני נח אזלינן בתר רובא לזכות ולחיוב והוא בכלל הדינין שנצטוו בני נח כמו שכתב הרמב"ם שנצטוו על הדינין שנאמרו לישראל כגון אונס ומפתה ושאר דינים שבישראל ובכלל זה גם כן מינוי שופטים עיין בעשירי מהלכות מלכים וממילא דהלך אחר הרוב בדיינים והזמת עדים ושאר דינים והא דנהרג בעד אחד ודיין אחד שלא כדין ישראל אפשר שהוא מהלכה או מאיזה קרא ובשאר דינים אין להם שינוי מדייני ישראל ואם כן פשיטא דאזלינן בתר רובא וחזקה בעכו"ם כמו בישראל ומה שכתב כת"ר להתיר מדין ביטול ברוב לבני נח דלא כהפרי מגדים שהבין דלא מהני ביטול ברוב לבן נח הוא אמת ברור דודאי שייך בהו אחרי רבים להטות ועוד ראיה ברורה מהרמב"ם בתשיעי ממלכים דבן נח חייב באבר מן החי ובבשר מן החי בכל שהוא ואבר מן החי הוא כשיש בו בשר גידים ועצמות ואם כן תיקשי למה לי אזהרת אבר מן החי הא בלאו הכי בן נח חייב על הבשר בכל שהוא שישנו על האבר ועל כרחין דאי לאו אזהרת אבר מן החי היה פטור כשאוכל האבר דהבשר בטל ברוב בגידים ועצמות שבו דלאו בכלל בשר נינהו למאן דאמר אין בגידים בנותן טעם אלו תורף דב"ק הרי מפורש יוצא שדעת הגאון דמהני ביטול ברוב לבן נח וכן חזקה אלא שבהגהה למר נכדו הוא הגאון מוהר"ר אברהם תאומים כתב להשיב על כל הראיות של הגאון המחבר ועל כל פנים דעת הגאון המחבר היא כדעת הגאון עדות ביהוסף הנ"ל:

ועל מה שכתב הגאון דגם חזקה מהני, לבן נח לא השיב מר נכדו על דבריו כנראה שמודה לו אמנם הגאון מלא הרועים במערכת בן נח נסתפק בזה אם נאמר דהא דמוקמינן אחזקה גלי לן קרא מויצא הכהן מן הבית ולישראל נאמר ולא לבני נח וכתב שבביאורו ליורה דעה סי' ב' סעיף א' כתב דלפי מה שביאר (בערך חזקה אי אזלינן בתרה בספק השקול) דהיכא דספק הוא ספק מיתה לא אזלינן בתר חזקה ובבני נח אזהרתן זוהי מיתתן והוי ספק מיתה אך באמת כאן לא שייך זה דהא דספק מיתה לא אזלינן בתר חזקה הוא רק מדרבנן ולדידן הוא דהחמירו ולא לבני נח ושם כתבנו שפיר דמסתמא השבטים החמירו על עצמם מה שאין כן לאסור בשאר בני נח אין לנו ראיה עכ"ל ולא גילה דעתו להיכן נוטה לענין ביטול ברוב:

ובמה שנחלקו הגאון נחלת יעקב עם הרב השואל אם גם להסוברים דחומר הספקות מן התורה יש לומר דלא נאמר זה לגבי בן נח הנה כבר כתבתי למעלה (בד"ה ונראה) דברי הגאון מוהר"ם שיק שנראה דרק למאן דאמר דחומר הספקות מדרבנן הוא דיש לומר דבבן נח מותר אף באיקבע איסורא וגם הבאתי שם דברי הגאון פרי מגדים שגם אם חומר הספקות מן התורה יש לומר דספק מותר לבן נח ולדברי הכל אם חומר הספקות הוא מדרבנן לא נאסר ספק לבני נח אמנם הגאון מלא הרועים במערכת בן נח אות כ"ב הוא הצ"ד דגם להסוברים דחומר הספקות מדרבנן יש לומר דלבן נח אסור שכתב באות כ"ב וז"ל נסתפקתי בספק איסור לבן נח אי אסור או לא והנה לדעת הסוברים ספיקא מדרבנן אסור והיא דעת הרמב"ם וסייעתו היה נראה לכאורה בפשיטות דבבן נח מותר כיון דאף לישראל מן התורה מותר רק דחכמים אסרוהו אף לפי הגירסא בר"מ שם בהט"מ דבספק כרת ומיתה ספק מה"ת להחמיר יש לומר כיון דבבן נח אזהרתן זו מיתתן אם כן הוי ספק איסור מיתה איברא לפי מה שכתבו המפרשים דטעמו של הר"ם משום דגלי רחמנא לא יבא ממזר וכו' הא ספק יבא ומשם יצא לו להקל בספק איסור דגלי לן קרא אם כן יש לומר דלבן נח דלא גלי קרא ספיקו אסור מדאיצטריך התורה לגלות להתיר הספק מכלל דלפי הסברא ספק אסור ואם כן לבן נח דלא גלי נשארו באיסורן ומכל שכן לדעת הסוברים ספק מן התורה אסור פשיטא דאסור ספק לבן נח:

וחקר הרב חיים דוד הובא בשו"ת מנחת משה לידידי הגאון אבד"ק קאמינקא יצ"ו בחיו"ד סי' א' בדין המבואר ביו"ד סי' י"ד לענין אבר היוצא מהבהמה דאסור לשתות ממנה החלב וכתבו הפוסקים שאם יש ששים בבהמה נגד האבר מותר החלב וחקר לפי דעת הפוסקים דבביטול איסור אף היכא דאיכא ששים אי איכא קפילא צריך להטעימו לקפילא ואם אומר דיש בו טעם אסור ובעל כרחין היינו משום דרק רוב פעמים אין טעם בששים אבל במיעוט יש טעם ואם כן לפי מה שכתב הפרי מגדים בסי' ס"ב דבבן נח לא אזלינן בתר רובא יהיה אסור למכור החלב לבן נח אף באיכא ששים שמא יש טעם מחלב של אבר האסור דאיסורו משום אבר מן החי שלא ניתר בשחיטת אמו וכן היה נראה לו לדינא ושאל להגאון המחבר ועיין שם מה שהשיב על דבריו ואנכי הרואה דלענין דינא אין להסתפק בזה אחרי ששני גדולי הדור הגאונים האדירים חתם סופר ושואל ומשיב כתבו בפשיטות דאף אם בביטול ברוב נאמר דלא מהני בבן נח מ"מ בלח בלח דהוי כמאן דליתיה לאיסורא כלל גם בבן נח מהני ונלוה עמם בסברא זו הגאון מוהר"ם שיק והחוט המשולש לא ינתק (דברי המוהר"ם שיק וחתם סופר הבאתים לעיל בד"ה ונראה דלפי ודברי השואל ומשיב הם במהדורא ה' סי' פ"ו הבאתים לעיל בד"ה ושם בסי' פ"ו): ובמאי דקיימא לן היו לו בנים בגיותו ונתגייר קיים פריה ורביה חקר הרב צבי דוד הובאו דבריו בספר שו"ת הד"ר לידידי הגאבד"ק ניזנוב יצ"ו סי' כ"ט אות ג' דאמאי מקיים פריה ורביה בגיותו הרי גר שנתגייר כקטן שנולד ואין הבנים שלו ועל כרחין הטעם משום דאיכא שבת גי"ל איך יוצא בפו"ר דילמא לאו אביו הוא ובנכרי לא אזלינן בתר רובא והרב המחבר השיב דהרי בגיותו הוא פטור רק כיון דהבנים מתייחסים אחריו וכיון דעכשיו הוא ישראל שפיר אזלינן בתר רובא ואף דגבי ישראל יש חזקת צדקת ובבן נח דשטופי זימה הם לא שייך זה מכל מקום הרי בחולין דף י"ג ע"ב אמרינן דנשייהו לא מפקרי וכו' עי"ש מה שפלפל קצת בעיקר כללין גם בקונטריס לידידי הגאבד"ק וואלאטישיסק יצ"ו שהבאתי בקונטריס זה לעיל במערכת הבי"ת אות ד' שקיל וטרי בדין רוב אי מהני בבן נח וכן בספק ספיקא וכו' עי"ש:

ד) אי אמרינן בנכרי אוקי ממונא בחזקת מאריה כתבתי בנדפס באות ה"ן ס"ק ט"ז מחלוקת הפוסקים בזה עי"ש וכתב לי ידידי הרב הגאון מנחם נחום גאלנטי מזאלאטאפאיל יצ"ו וז"ל בחלק הכללים מערכת הגימ"ל גוי אות נ"ה אי אמרינן בנכרי אוקי ממונא בחזקת מאריה ציינתי עה"ג עיין אה"ע סי' ד' סעיף ל"ד שכתב המחבר ואם מחצה על מחצה המוציא מחבירו עליו הראי' לענין נזקין ובכל ספק ממון ושם הספק אם השתוקי הוא ישראל או עכו"ם מ"מ הוי המוציא מחבירו אם הזיק השתוקי לישראל אינו חייב לשלם נזק שלם כמו עכו"ם רק כמו ישראל חצי נזק ואמאי לא אמרינן דצריך לשלם כמו עכו"ם דאין לו חזקת ממון ולא הוי אידך המוציא מחבירו ועיין ח"מ ס"ק ל"ד שכתב סברה זו אם הרוב כותים אז צריך לשלם נ"ש ול"א אין הולכין בממון אחר הרוב משום דהספק בעצמותו אם הוא כותי או ישראל נראה קצת מדבריו דכותי אין לו חזקת ממון אך יש לדחות ולומר דסברתו הוא כמ"ש הב"ש ס"ק נ"ה ונ"ו דאין לו טענת ברי והוא בעצמו א"י אם הוא כותי או ישראל הלכך אין לו חזקה ונראה מדבריו דכותי יש לו חזקה דאי לא תימא הכי והלא הספק הוא אם יש לו חזקה כלל בכה"ג בודאי אין זו חזקה ול"ל דאין לו טענת ברי וצ"ע:

ה) מצרי שעוסק בתורה שלא בשבע מצות שלהם שחייב מיתה כדאמרינן בסנהדרין דף ט"ן נראה מדברי מרן המשנה למלך בספרו פרשת דרכים ריש דרוש ראשון (בד"ה ויש סעד) שהוא איסור תורה שהקשה על מה שדרשו בבראשית רבה על פסוק וירא את העגלות ותחי רוח יעקב שיוסף מסר סימנים לאחיו שאם לא יאמין אביו בבשורתם יאמרו לו סימן זה שכשנפרד יוסף ממנו היו עוסקים בפרשת עגלה ערופה וכו' דמי התיר להם לעסוק בתורה והרי בן נח שעוסק בתורה חייב ותירץ דבין לטעמא דהוי בכלל גזל דלנו מורשה ולא להם ובין לטעמא דהוי בכלל גלוי עריות אין זה אלא לאחר שניתנה תורה אבל לא מקמי הכי פשט דבריו מורה שסובר שהוא מן התורה ממש שאם לא כן היה לו לתלות קושיתו דהא אמרינן דקיים אברהם אבינו כל התורה אפילו עירובי תבשילין אלא ודאי מוכח שסובר שהוא איסור תורה ודרשה גמורה ונכלל באחת משבע מצות בגזל או בעריות ותמיה לי שלא זכר שר דשיטת רבינו הגדול בפרק עשירי מהלכות מלכים דין ט' לפי מה שפירשו דבריו מרן כ"מ והרב לחם משנה שם היא דאינו אסור אלא מדרבנן וקראי אסמכתא עי"ש. הן אמת שיש לו רב תנא דמסייע ליה שגם מדברי הרב גור אריה שהביא הרב דרכי שלום בדף ד' עמוד ד' נראה שסובר כן שהקשה על מה שכתב רש"י בפרשת נח על פסוק מכל הבהמה הטהורה תקח לך מכאן שלמד נח תורה והרי נכרי העוסק בתורה חייב מיתה ותירץ דשאני נח שלמד קודם מתן תורה ולא נאמר האי דגוי העוסק בתורה חייב מיתה אלא לאחר מתן תורה שירושה היא לנו וקודם מתן תורה ליכא איסורא כלל עכ"ל פשט דבריו מורה ג"כ דאיסורא דאוריתא הוא אלא שלא אסרה תורה אלא אחר מעמד הר סיני וכן מוכח מדברי התוס' בחגיגה ד' י"ג ע"א שהקשו אהא דאמר ר' אמי אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם שנאמר מגיד דבריו ליעקב וכו' דתיפוק ליה דעבר אלפני עור דגוי העוסק בתורה חייב מיתה ואם איסור זה אינו אלא מדרבנן וכונת קושייתם היא דעובר אלפני עור מדרבנן (שגם על איסור דרבנן איכא משום לפני עור מדרבנן עיין במה שרשמתי בשדי חמד במערכת הוי"ו אות כ"ו ס"ק כ"א בענין זה) מאי קושייא הא עדיפא מינה קאמר ר' אמי דעובר בעשה מדברי קבלה אלא ודאי מוכח שסברת התוספות היא שדבר זה אסור מן התורה ומקשים דתיפוק ליה דעובר אלפני עור מדאוריתא וכן ראיתי לידידי הרב הכהן הגדול בספרו הבהיר לב שומע יצ"ו בדף מ' ע"ד שכתב שדעת התוספות בחגיגה הנ"ל שהוא איסור תורה אך כתב שם שהתוספות בבבא קמא דף כ"ח (צ"ל דף ל"ח) ע"א סוברים דאסור מדרבנן (עי"ש בד"ה קראו ושנו) ולכן לא הקשו מלפני עור אלא מדעובר בעשה דמגיד דבריו ליעקב ונמצא לפי האמור דבמחלוקת שנוי באיסור לגוי ללמוד תורה אם הוא מדאוריתא או אינו אלא מדרבנן ומדברי הגאון חת"ס בחלק הששי בסי' י"ד (בד"ה והנה) מתבאר שסובר בדעת הרמב"ם גבי נכרי ששבת דחייב מיתה דאסור הוא מן התורה אלא שאין ב"ד מצווים להרוג על זה והוא היפך שיטת מרן כ"מ והרב לח"מ הנ"ל שכתבו לדעת הרמב"ם דבין בשבת ובין בלמד תורה שאמרו חייב מיתה אינו אלא מדרבנן עי"ש וצ"ע שלא זכר שיטתם: ומתוך דברי הרב יד אליהו שהביא בס' יד אלעזר (להגאון אבד"ק וויען) בסי' ע"ו בד' מ"ג ע"ג (בד"ה מכל) מתבאר שסובר שאיסור לימוד תורה זה הוא מדאוריתא שכתב שבסימן מ"ח נשאל אם מותר ללמוד תורה עם נכרי משום איבה או משום קצת סכנה או משום שכר ואם מותר למכור ספרי קודש שהנכרי בעצמו רוצה ללמוד בהם ושהעלה בסוף תשובתו כדברים האלה ולענין אם מותר למכור להם ס' קודש זה גם כן תלוי בהא דאם אין הנכרי יכול להמציא ספרים אלו כי אם על ידי ישראל אם כן הוי כתרי עברי דנהרא דאסור להושיט לו מצד ולפני עור מלבד שאפשר שי"ל משום בזיון ספרים דילמא יבזה אותם ח"ו ואף במקום דאינו עובר אלפני עור אסור מיהא מדרבנן כמ"ש התוס' בריש שבת עכ"ל שהביא שם לעניינו והנה עם שלא העתיק דברי מסקנת הרב יד אליהו לשאלתו הראשונה (אם מותר ללמדו תורה) מכל מקום ממה שכתב בשמו מתבאר שסובר שאיסור מכירת ספרי קודש להם כשאין לחוש לבזיון הוא משום שהנכרי ילמוד בהם והרי הוא אסור ללמוד והישראל המוכרים לו אם אי אפשר להעכו"ם לקנותם כי אם מישראל הוי כתרי עברי ועובר אלפני עור מן התורה ואם יש בידו לקנותם שלא מיד ישראל עובר על כל פנים מדרבנן כן מתבאר מדבריו הנ"ל. ומהם למד הרב יד אלעזר היתר למכור להם ספרי קדש כשידוע שאין חשש בזיון ושידוע בבירור שאינו קונה אותם לצורך לימוד כי אם לכוונה אחרת עי"ש אם כן מוכח והרי הוא כמבואר שסובר הרב יד אליהו דמן התורה אסור לנכרי ללמוד תורה וצריך לעיין בגוף הס' אם הזכיר שיטת מרן כסף משנה והרב לחם משנה הנז"ל:

והנה בנדפס אות ה"ן ס"ק כ"ו הבאתי מה שכתב הגאון מוהרש"א בחידושי אגדות פרק שני דשבת במעשה שבא הנכרי לפני הלל להתגייר דמיד שבא להתגייר מותר ללמדו תורה והבאתי שרבינו עקיבא איגר בתשובה סי' מ"א חוכך להחמיר וגם אני הדל כתבתי קצת בזה עי"ש ובמכתב ידידי הרה"ג מאמדור מוהר"ר ברוך עין מח"ס דבר מצוה יצ"ו כתב לי וז"ל במערכת הגימ"ל אות ה"ן ס"ק כ"ו בענין ללמד לגוי תורה עיין מ"ש בזה בכבוד הלבנון שנה עשירית חוברת ב' ז"ך עד צד ל"ה עיש"ה עכ"ל ואני לא ראיתי מעודי את כבוד הלבנון ורשמתי דבריו להועיל למי שנמצא אצלו: ואם בן נח מותר לעסוק בתורה על ידי הרהור עמד בזה הגאון בשו"ת כנף רננה יצ"ו דף ו' ע"ג והבאתי תורף דב"ק בקונטריס זה במערכת האל"ף אות ק"ב (בד"ה וחקר):

וממה שאמרו בן נח העוסק בתורה חייב מיתה ולא אמרו נהרג דקדק רבינו הגדול בתשובה (פאר הדור) סימן נו"ן שהבאתי למעלה במערכת האל"ף אות ק"ב (בד"ה והנה הרמב"ם) דאינו נהרג אם עסק בתורה וכן כתב בהלכות מלכים פרק עשירי הלכה ט' אם עסק בתורה או שבת או חדש דבר מכין אותו ועונשין אותו ומודיעים אותו שחייב מיתה על זה אבל אינו נהרג ומרן כסף משנה והרב לחם משנה האריכו קצת לבאר מנא ליה לרבינו דאינו נהרג על זה עיי"ש וכנראה לא ראו דברי התשובה הנ"ל דמפורש טעמו ונימוקו מדאמרו בלשון חייב מיתה (שמשמעותו שחייב מיתה בידי שמים) ולא אמרו נהרג דהוה משמע כדינו בסייף:

ואם בן נח מותר לעסוק בתורה בשבע מצות שלהם עיין במה שכתבתי במערכת האל"ף אות ק"ב הנ"ל בד"ה אולם עיינתי וכו' והנמשך אליו ובד"ה והנה התוספות בחגיגה וכו' ובד"ה והנה הרמב"ם בתשובה וכו' ובד"ה ומה שכתבתי למעלה וכו' ובד"ה ומדברי הגאון ובד"ה והשגתי עתה:

ו) אם יש בבצים לתא דאבר מן החי לאסור לבני נח כתבתי בנדפס בס"ק מ"ג דף פ"ב סוף ע"ד שהגאון חתם סופר בחלק יו"ד סי' י"ט (בד"ה ויצאתי והביא דבריו הרב פתחי תשובה בסימן ס"ב) האריך דיש לומר דהיתר הבצים דחידוש הוא דאתי מחי ושרי לישראל גלי קרא דשרי ולא לבני נח וכתבתי שהגאון בספר דרכי הוראה יצ"ו בחלק שני פרק נ"ו (בנדפס כתוב בטעות פרק י"ו) פלפל בחכמה ומסיק דדבר ברור הוא דמותרים לבני נח שוב נדפס בשנת תרנ"ו ספר אמרי שפר להגאון מוהר"א אבד"ק מארייאמפאל יצ"ו (מחבר ספר אבן הראשה) ומצאתי שם בסי' ל"ג אות ב' שהביא מה שהגאון חתם סופר יצא לידון בדבר חדש לאסור בצים לבני נח משום אבר מן החי וכו' וכתב על דבריו דנראה ברור דמותרות לבני נח שאינן בכלל אבר ובשר מן החי דהא איסור אבר מן החי לבן נח ילפינן בסנהדרין ד' נ"ו מאכל תאכל העומד לאכילה ולא אבר מן החי דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה ופשיטא שאין בכלל זה בצים וחלב שעומדין לאכילה וכן למאן דיליף מקרא דאך בשר וכו' ודוקא לישראל הוה סלקא דעתין שיאסור גם החלב ואיצטריך קרא וכו' וכן בביצה וכו' אבל לבן נח פשיטא דשרי כמו בחלב שכתב הכרתי דאף להסלקא דעתין היה מותר לבני נח והוא הדין בביצה וכו' אלו תורף דב"ק עי"ש שפלפל עוד בזה והנה הגאון מוהר"י דאייטיש בשו"ת יד יוסף סי' ח"ן הביא מה שכתב בחתם סופר שם דבצים שלמות פשיטא ליה שמותר ליתנם במתנה לבן נח כיון דאיכא למיתלי דלהושיב עליהם תרנגולים לגדל אפרוחים קבעי להו דבכל שהוא דאיכא למיתלי תלינן באיסור דלפני עור וכו' וכתב על דבריו דמדברי רש"י בעבודה זרה דף ט"ו ע"ב מוכח דדוקא במכירה הוא דתלינן להקל בלפני עור שכתב ומנא תימרא דהיכא דאיכא למיתלי במכירה דלפני עור תלינן לקולא וכו' משמע דוקא במכירה ולא במתנה ושאלה דאף דהתם קיימינן במכירה אם הדין כן גם במתנה לא היה לו להזכיר מכירה כלל והאריך לבאר כונת רש"י וטעמו עי"ש וכל זה הוא לשיטת הגאון חתם סופר דבצים אסורים לבן נח ומה שאין אנחנו נזהרים מלמכור להם דאיכא משום לפני עור היינו משום דשכיחי טובא ובדלא קאי בתרי עברי דנהרא ליכא לגבי בן נח אף איסור דרבנן אבל מתנה אף דהויא כמכירה דאי לאו דמטי ליה הנאה לא הוה יהיב ליה מכל מקום לא שכיחא להו והוי כקאי בתרי עברי דנהרא דאיכא משום ולפני עור וכו' וכנראה שהגאון יד יוסף סובר כמותו דבן נח אסור בבצים משום אבר מן החי אמנם כבר כתבתי דברי שני גדולים בדורנו יצ"ו שהעלו דבני נח מותרים בבצים ואם כן בין מכירה ובין מתנה מותר (על טוב יזכר שם הרה"ג מוהר"ר גרשון העגער יצ"ו מעיר זאבלאטאב שהודיעני משו"ת יד יוסף הנ"ל במכתב ששלח לי ולא הבאתי דבריו פה לפי שאינם ענין למה שכתבתי בנדפס בזה ואולי אמצא להם מקום אחר איה"ש) אף גם ראיתי בספר מגדים חדשים לידידי הרה"ג אבד"ק טעלעפין יצ"ו בסי' ס"ב אות ב' שכתב בשם שו"ת רבינו חיים כהן סוף חלק יו"ד בתשובה מנכד המחבר שהאריך הרבה בכמה טעמים ליישב מנהגן של ישראל שמוכרים ביצים לעכומ"ז בין מכשרה בין מטרפה ולית מאן דחש דעת החתם סופר ושמנהגן של ישראל תורה היא ועיין במה שכתב ידידי הגאבד"ק וואלוטישיסקי יצ"ו בקונטריסו שהבאתי לעיל במערכת הבי"ת אות ד' ס"ק כ"א:

ז) אם בן נח מצווה אלפני עור לא תתן מכשול כתבתי בנדפס באות ה"ן ס"ק מ"ב שהגאון פרי מגדים נסתפק בזה ודעתו נוטה שמצווה ושהגאון חתן סופר צדד בזה ומול סוף הביא בשם הגאון חתם סופר בחלק השישי סי' י"ד דאינו מצווה עי"ש ועל זה השיג עלי רב אחד יצ"ו דבתוספות עבודה זרה ד' ט"ו ע"ב ד"ה לנכרי כתבו בפירוש דאינו מצווה ולפום ריהטא שפיר קמותיב אך לא ראה כי יתוש קדמו שכבר הבאתי בעצמי דברי התוספות הלל בשדי חמד מערכת הוי"ו אות כ"ו ס"ק כ"ג והארכתי קצת בזה עי"ש (שדי חמד הנ"ל נדפס בשנת ששו"ן לפ"ק ובמכתבו אלי הוא מיום כ"א אב תנז"ר): ח) קנין מנכרי אי מהני לקנות ממנו אף בפחות משוה פרוטה כי היכי דמהני בשכירות מקום ממנו לענין הדר עם הנכרי בחצר בא"ח סי' שפ"ב דיש לומר דשאני התם דאינו אלא סילוק רשות בעלמא אבל לקנין אפשר דלא מהני והארכתי קצת בס"ד בנדפס אות ה"ן ס"ק ח"י עי"ש ועל זה כתב לי ידידי הגאון מוהר"ר יהודה ליב הלוי אבד"ק קארסאן יצ"ו וז"ל מה שהתווכח עם ידידינו הרה"ג בעל עמודי אש נר"ו בכללים אות י"ח מערכת ג' על דברת האבני מילואים סי' ל"א ס"ק כ"ד דהביא ראיה מהא דשוכרין מנכרי בפחות מש"פ לדברי הרדב"ז דסובר גבי קידושין דאזלינן בתר המקבל ע"ש והנה מאז הקשתי על האבני מילואים דמאי ראיה מעירובין הלא שם העירוב אוסר אם יש לו מקום אבל אם הפקיר המקום אינו אוסר וא"כ לפי מה דאיתא בב"ב דנ"ב עכו"ם מכי מטא זוזי לידא איסתליק ונעשה הפקר ויכול לזכות בו אחר וא"כ אי הוי ממון לגבי עכו"ם כבר נעשה הפקר אף דלא זכה בו הישראל ומה ראיה הוא לגבי קידושין (וכת"ר כתב מצד הסברא כן והוא מבואר בש"ס ובטוש"ע סימן קצ"ד בח"מ) אך אעפ"כ צדקו דברי האב"מ עפ"י מ"ש הר"ן בנדרים דף ע"א וז"ל אלא מכיון שהיא מסכמת לקידושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותה וכו' עכ"ל ע"ש וא"כ הרי קידושין שוה לעירובין אבל אין ללמוד מזה למקום אחר ויש עוד הרבה להאריך בזה אך חשתי ולא התמהמהתי למען לא יצטער אותו צדיק ח"ו ושלום בכפילא למר ולתורתו יהודה ליב הנ"ל: ט) בלאו דלא תחמוד כתבתי בנדפס בס"ק כ"ז בשם הגאון בספר המקנה דליתיה בנכרי עכומ"ז כיון דכתיב ביה רעך ושהגאון פרי מגדים במשבצות סי' תר"ד סוף סק"א לא ברירא ליה הכי ועתה ראיתי בשו"ת אורי וישעי לידידי הגאון אבד"ק יאסי יצ"ו בסי' קכ"א דף ע"ג סוף ע"ד (בד"ה ומ"ש) דשני הגאונים המשיג והנישג נקטי כדעת המקנה עי"ש וראיתי בשו"ת הד"ר לידידי הגאון אבד"ק ניזנוב יצ"ו בסי' כ"ט סוף ס"ק קפ"ב שכתב בשם שלחן ערוך הגאון מוהרש"ז בסי' ת"מ בקונטריס אחרון סקי"א שכתב בפשיטות דכיון דאצל לא תחמוד נאמר רעך אינו שייך בבן נח ועיינתי שם וליתנהו להני מילי בספר שלפני (דפוס שטעטין שנת תרכ"ז) ונאמן עלינו הדיין ידידי הרה"ג הנ"ל ומחזיקנא ליה טיבותא דדלי לן מרגניתא והוא שבקונטריס אחרון הנ"ל כתב כמ"ש הכ"מ וכו' ועיינתי בדברי מרן כסף ריש הלכות גזלה וראיתי שכתב מפורש דכיון דכתיב לא תעשוק את רעך אין בן נח בכלל ומטבע הלשון של שלחן ערוך הנ"ל מורה שיש בו איזה חיסור לשון שוב דרשתי אחר ספר שלחן ערוך הנ"ל מדפוס אחר וראיתי בספר שנדפס בווארשא תרנ"ה דפוס ר' אלאפין שכתוב בו כמו שכתב בשמו בשו"ת הד"ר הנ"ל ומכל מקום אינו פשוט לומר כן כמו שרשמתי בקונטריס שדי חמד במערכת הרי"ש אות נו"ן והרב טהרת המים בקונטריס שיורי הרה מערכת הרי"ש סק"ו כתב וז"ל רעך שנמצא בתורה בכל מקום לאו דוקא ישראל אלא הוא הדין דנאמר רעך אפילו על נכרי משאר אומות כן מצינו במוהרח"ו בספר שערי קדושה חלק א' שער ה' ובתנא דבי אליהו פרק ט"ו והגאון בעל זיקוקין דנורא כתב רעך משמע אפילו עכומ"ז המטיב לו ספר הברית ח"ב מאמר י"ג פרק ה' וכתב שם דזה דוקא בנכרי העוסק בישובו של עולם וטוב לשמים ולבריות ואי משום ע"ז לא נצטוו על השיתוף עכ"ל ועיין בשדי חמד הנ"ל מה שכתבתי על דבריו על מה שכתב בשם מוהרח"ו עוד הבאתי שם מ"ש רבינו בחיי בפרשת יתרו לא תענה ברעך עד שקר לא אמר באחיך כמשפט הכתובים מכאן שהזהיר אפילו על נכרי וכן מצינו וישאלו איש מאת רעהו וכו' עי"ש ובספר תורת חיים (פירוש על רבינו בחיי לידידי הרה"ג אבד"ק טראבלוס יצ"ו) בפרשת יתרו ס"ק ס"ג ובמה שהבאתי בקונטריס הערות לכללים סימן צ"ו אות י"ד:

י) תקנות דרבנן דלא תקנו לגבי בן נח כדאיתא בפרק הגוזל עצים ד' צ"ו ע"א תקנתא לכותי ניקום ונעביד וכתבו הפוסקים בשם הגאון קצות החשן סי' ס"ו ס"ק ל"ב דמהאי טעמא לא מהני קנין מכירת שטרות דרבנן בבן נח עיין שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א סי' מ"ט וכבר כתבתי בזה בנדפס במערכה זו אות ז"ן וכן לקמן אות י"ז כתבתי על גזרות דרבנן אם נאמרו גם לבן נח וכן ראיתי עתה להגאון מוהר"ם שיק ביורה דעה סי' לר"א (בד"ה ע"כ נראה לפי) שכתב גבי נכסי מלוג מאשת בן נח דמסתמא אין לבעלה בן נח פירות ממנה דזו תקנת חכמים היא לנושא ישראלית אבל לא בבן נח והגאון מלא הרועים בריש מערכת בן נח כתב בשם הגאון שבות יעקב ח"א דיש קנין לבן נח בנכסי אשתו דמה שקנתה אשה קנה בעלה ושנסתפק בישראל הנשוי נכרית אם קונה בנכסים או לא כיון שיש עבירה בקידושין והוא כתב דפשוט דלא קנה בנכסים ואף הולדות לא קני כמו שנאמר האשה וילדיה וכו' עיין קידושין ס"ח והרי מה שקנתה אשה דקונה בעלה הוא מדרבנן דהבעל זוכה בארבעה דברים מעשה ידיה מציאתה וכו' כמבואר בהרמב"ם הלכות אישות פרק שנים עשר ונמצינו למדין דאין הכל מודים לומר דבבן נח ליתנהו לתקנתי דרבנן והגאון מוהריצ"א בס' נחל יצחק בסי' ס"ו ד' קמ"ב אות ח' הביא מה שהוכיח הקצות החשן מסוגיא דבבא קמא הנ"ל ודחה הוכחתו וכתב דיש להוכיח בהיפך ממאי דאמרינן בבבא מציעא ד' ע"א סוף ע"ב נהי דשליחות לית ליה לבן נח זכיה מדרבנן אית ליה מידי דהוה אקטן הרי דאף דזכיה היא מדרבנן מכל מקום תקנו כן לכל (אמר המחבר לפום ריהטא דב"ק תמוהים דהא מסקינן התם על הא דאמר רבינא נהי דשליחות לית ליה וכו' ולא היא ישראל אתי לכלל שליחות כותי לא אתי לכלל שליחות משמע דלית ליה זכיה מדרבנן ועיין שואל ומשיב תליתאה ח"א סוף סי' קמ"ט (בד"ה הגאות ודו"ק ויש ליישב בדוחק גדול) וחידוש הוא שלא הזכיר מדברי הגאון בתומים שם ס"ק מ"ו בשם הרשב"א וצריך להתיישב היטב במה שציינתי בנדפס אות ז"ן הנ"ל וכן צריך להתיישב במה שכתבתי בשדי חמד מערכת החי"ת אות ל"ח בדין חצר אם קונה לנכרי ובמה שהבאתי שם (בד"ה ודעת הרב) על דברי הגאון מחצית השקל בסי' תמ"ח סק"ד ובשו"ת שואל ומשיב תניינא ח"ב סי' ס"ג (ד"ה והנה זאת) ועיין במה שהבאתי בקונטריס ההערות לחלק אסיפת דינים סי' ק"ג על דברי המחצית השקל הנ"ל ובקונטריס ידידי הגאבד"ק וואלוטישיסקי יצ"ו שהבאתי לעיל במערכת הבי"ת אות ד' עי"ש בס"ק ח"י דאיסורין דרבנן ליתנהו לבני נח דאין חייבים לקיים דברי חכמים וכו':

וראיתי להגאון מוהר"א תאומים בשו"ת חסד לאברהם מהדורא תניינא בקונטריס על הרמב"ם (אשר בסוף הספר שכתב בריש הלכות עבודת יום הכיפורים דהא דאמרינן אין קנין לאשה בלא בעלה הוא מדרבנן בעלמא דמן התורה גם מעשה ידיה שלה כמו שכתבו התוספות בגיטין ד' מ"ז ד"ה ולביתך ולפי מה שכתבו רבנן בתראי דהא דמה שקנתה אשה קנה בעלה הוא מדרבנן אם כן מוכח דגם תקנות דרבנן איתנהו לבני נח:

יא) אם הוזהרו הבני נח על שיתוף שם שמים ודבר אחר רשמתי בנדפס בס"ק מ"ח דברי הרמ"א בא"ח סוף סי' קנ"ו (שכתב ואף שמשתפים שם שמים ודבר אחר לא מצינו שיש בזה משום ולפני עור ושו"ת נודע ביהודה תניינא בחלק יו"ד סי' קמ"ח והביא דבריו הרב פתחי תשובה יו"ד סי' קמ"ז והם דברי הגאון מוהרש"ל מר בריה שהאריך לומר דדוקא להשביעו הוא דאמר הרמ"א דאין איסור משום מה שמשתפים בשבועתם את קדושיהם עם שם שמים דרך כבוד בעלמא דעל זה לא הוזהרו רק בני ישראל ולא בן נח אבל לעבוד עבודה זרה בשיתוף פשיטא דגם בן נח מוזהר ושכן מצא בשו"ת מעיל צדקה והרב פתחי תשובה הוסיף שכן כתב בשו"ת שער אפרים סי' כ"ד ופרי מגדים בשפתי דעת סוף סי' ס"ה אלא שכתב שמדברי הרמ"א בדרכי משה סי' קנ"ו שהביא בשפתי כהן יו"ד סי' קנ"א סק"ז אלו תורף דברי הרב פתחי תשובה שרשמתי בנדפס וכנראה שהרב טהרת המים אין נמצא אצלו ספר פתחי תשובה ולכן השיג על מר בריה דרב נודע ביהודה (שם ייחס הדברים להגאון נודע ביהודה וכן ייחסתים אני הדל בנדפס שלא בדקדוק) שלא זכר מתשובת שער אפרים ושמדברי הרמ"א שבשפתי כהן מוכח שלא כדבריו וכתב שהרב פני מבין בסוגיא דסנהדרין ד' ס"ג ודף ר"ה מהספר האריך בזה ואינו מצוי אצלי וראיתי בקונטריס שואל כענין שבסוף ספר חסד למשיחו (על רות לידידי הרה"ג אבד"ק פאלטווא יצ"ו) שכתב בדף ל"ו סוף ע"א וז"ל ומכל שכן לפי מה שכתבו האחרונים דבן נח אינו מצווה כלל על עבודה זרה בשיתוף עיין רמ"א א"ח סי' קנ"ו ובנודע ביהודה תניינא יו"ד סי' קמ"ח ופתחי תשובה סי' קמ"ז סק"ב וכו' עי"ש ובמחילת כבוד תורתו הרמה לא היה לו לכתוב כן שהרי בנודע ביהודה ופתחי תשובה מבואר שדעת הרבנים מוהר"ש לאנדא ומעיל צדקה ושער אפרים ופרי מגדים שבן נח מוזהר על עבודה זרה בשיתוף ורק על שבועה בשיתוף הוא שאינו מוזהר ומפרשים כן דברי הרמ"א בסי' קנ"ו אלא שהרב פתחי תשובה כתב שאין לפרש בדברי הרמ"א כן פי מה שכתב בדרכי משה וכו' וכדבריו כתב גם הרב טהרת המים הנ"ל ולולא הדברים שבדרכי משה הכל מודים שאפשר לפרש כן בדברי הרמ"א שבהגהה סי' קנ"ו כמבואר:

תוכן העניינים

שדי חמד פאת השדה מערכות ב-ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה