שדי חמד פאת השדה מערכות ב-ד· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת ב · סימן מג
ברירה בשני מינין לא אמרינן ברירה ואפילו בדרבנן כן כתב הגאון מקור חיים בהלכות פסח סי' תמ"ח בביאורים סק"ד והגאון מגן האלף שם (בד"ה ואם ישראל ועכומ"ז) כתב דלא מפיו אנו חיין בזה שכבר כתב כן בתוספות רי"ד לקידושין ד' י"ז ע"ב ושקיל וטרי בדברי הרשב"א בחידושיו עי"ש דב"ק ובעיקר דין ברירה ראיתי לידידי הגאון מליאדי יצ"ו בספרו הבהיר כרם חמד בח"ג ד' ג' ע"ג (על הלכות בית הכנסת) שכתב לעיין בספר כתונת פסים בסוף בבא קמא בדיני ברירה בפרט הרביעי ושהרב דקארלין בס' כלילת שמואל בכללי הבי"ת אות ל"ב לא דק בזה במחכ"ת וספרים אלו לא נתפשטו בינינו ולא ידענא מאי אמור רבנן בזה להזכירם לברכה:
ועל מה שכתבתי בנדפס באות ל"א שנחלקו רבנן בתראי במאי דקיימא לן דבדאוריתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה אם הוא מדין ודאי או רק משום חומרא דמשום דמספקא לן אזלינן בדאורייתא לחומרא כדין ספקא דאורייתא ובדרבנן אזלינן לקולא הנה עתה ראיתי לרבין חסידא בספר קהלת יעקב במענה לשון ח"ב שכתב באות ס"ז שחקר הרב זרע אברהם בח"א סי' ז"ך אם הא דבדאורייתא אין ברירה הוא מן התורה או אינו אלא מדרבנן ואין הספר מצוי אצלי לראות מסקנתו שאם הוא מדאוריתא נראה שהוא מתורת ודאי ואפילו לקולא ושם באות ס"ח הביא דברי מרן כסף משנה בשלישי מהלכות גירושין הלכה ג' דהוא משום ספק ודוקא לחומרא ולא לקולא ושם באות ע"ה שקיל וטרי קצת בדברי הרב זרע אברהם עי"ש ובמה שנשא ונתן בכלל זה הגאון נצי"ב בהעמק שאלה בפרשת וישלח שאילתא כ"ו ד' ט"ל ס"ק כ"ד ועל דברי הגאונים טורי אבן ופני יהושע:
אם גם זאת ראיתי מה שהאריך הגאון תפארת ישראל בפירוש המשנה דמסכת ביצה פרק רביעי משנה ו' לתמוה על סברת מרן הכסף משנה פרק שלישי מהלכות גירושין דין ח' שהוא משום ספק והניח דבריו בצריך עיון ועיין בקובץ תורה מציון שנת תרח"ם חוברת א' סי' י"ט ולעומת זה בספר תורת חסד להגאון מלובלין יצ"ו דעתו נוטה בסי' מ"ו אות א' ואות ב' כדעת הסוברים אליבא דהרמב"ם שהוא משום ספק והרב קרבן אליצור בקונטריס דיני ברירה בדף קב"ץ ע"ב (בד"ה והנה) הביא מה שכתב הרב המגיד בשלישי מהלכות גירושין דין ד' דהיא ספק מגורשת וכו' והביא מה שהגאון מוהרש"ל בדיני בריר' תמה איך נעלם ממנו מה שפסק הרמב"ם בהלכות מעשר פרק ז' גבי הלוקח יין דבדאוריתא לא אמרינן ברירה ואף לקולא אשכחן דלית ליה ברירה שהרי פסק האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל ואי מספקא ליה מנין להוציא ממון מחזקת בעליו נימא המוציא מחברו עליו הראיה אלא ודאי שמעת מינה דסבירא ליה דלא אמרינן אין ברירה (אמר המחבר כן כתוב בדברי הרב קרבן אליצור אבל נראה שתיבת אין היא טעות סופר וצריך להיות דסבירא ליה דלא אמרינן ברירה ועיינתי בגוף דברי הים של שלמה וליתא לתיבת אין ודבריו הם בפרק הפרה סי' ל"ב דף מ"ו ע"ד מדפוס שטעטין):
וכתב על דבריו דאין ראיה ממה דפסק הא דהאחין שחלקו דשפיר מצינן למימר דמספקא ליה ולא קשיא מנא ליה להוציא ממון מחזקתו וכו' והוא על פי מה שכתב הרשב"א בחידושיו לגטין בריש פרק כל הגט על הא דאמרי זעירי וכן רב אסי אחרון דוקא פוסל הוקשה להרשב"א וז"ל ואף על גב דרב אסי אמר בסמוך משמיה דרבי יוחנן האחים שחלקו מחזירין זה לזה ביובל משום דאין ברירה אפשר דהכא אזיל לחומרא דר"א מבעיא ליה גבי אחין שחלקו (בשילהי בית כור) אי יורשין הוו ויש ברירה או לקוחות הוו ואין ברירה הילכך אזיל הכא לחומרא ופוסל לכהונה משום ברירה ופוסל לגרש בו משום דאפשר אין ברירה וביובל מחזירין משום חומרא עכ"ל ואם כן שפיר מצינן למימר דמה שכתב הרמב"ם דהאחין שחלקו לקוחות הם ומחזירין ביובל הוא משום חומרא דמספקא ליה אם יש ברירה או לא על דרך שכתב הרשב"א ופסק כר"א שהדבר ספק אם יש ברירה ובכל מילי פסק לחומרא ומה שהקשה רש"ל דאי ספיקא הוא היאך מוציאין מיד המוחזק נימא המוציא מחברו עליו הראיה הנה הא גופא קושיא תיקשי לה אהש"ס בגטין דף כ"ה במאי דעבדינן צריכותא להני תרי מילי דר' יוחנן ואמרו בש"ס צריכה דאי אשמעינן גבי שדה הוה אמינא לחומרא דהיכי נימא לחומרא והא הלכה רווחת המוציא מחברו וכו' אבל כבר כתב רש"י עלה דאמרינן לחומרא כדי לקיים מצות יובל דמספקא לן אי יש ברירה ואין צריך לחזור או אין ברירה וצריך לחזור ביובל כדי לקיים מצות יובל והיינו שכתב הרמב"ם בהלכות שמיטה פרק י"א דין כ' (בהא דאחין שחלקו) לא שתבטל החלוקה וכו' ורוצה לומר דמחליפין כמו שכתבו מוהריק"ו ומרן שם והיינו כרב אסי דמבעיא ליה ולא כר"י דסבירא ליה אין ברירה והחלוקה בטלה לגמרי וכו' וברור דהרמב"ם פוסק דהוי ספק אם יש ברירה או אין ברירה ולכן כתב דהוי ספק מגורשת: והביא מה שכתב הרב ז"א בדף קי"ב ע"ד דרש"י והר"ן חולקים עם הרמב"ם דלדידיה החומרא היא דהויא ספק מגורשת ולדידהו החומרא היא דוקא לפסלה לכהונה ותמה על דבריו והכריח שגם רש"י והר"ן סוברים שהחומרא היא דהויא ספק מגורשת ונקטו לפוסלה לכהונה איידי דאמר רב וכו' ולאו דוקא אלא ספק מגורשת הויא אלו תורף דברי הרב קרבן אליצור ואגב ריהטאי לא פניתי לעיין בכל מה שהאריך עוד בכמה דפים אחרי כן כי אם בהבטה בעלמא ולא ראיתי שחזר מסברתו שהרמב"ם סובר דמה שאין ברירה בדאוריתא הוא רק מתורת ספק ולחומרא ושלא כדברי מוהרש"ל שהוא מתורת ודאי ובין לחומרא ובין לקולא בדאורייתא אין ברירה ומדברי הגאון מחנה אפרים בהלכות זכיה ומתנה סי' א' (בד"ה עוד) נראה דמשמע ליה דכי אמרינן בדאוריתא אין ברירה היינו להקל נמי שכתב להכריח שבנדונו אין שייך לבטל המתנה משום דאין ברירה (כדכתב הרב השואל) דאם איתא תיקשי לן מתניתין דשור שחור שיצא מביתי יהיה הקדש ויצא לבן דפליגי בית שמאי ובית הלל אם הקדש בטעות הוי הקדש ואם יצא שחור לכולי עלמא הוי הקדש ולא אמרינן אין ברירה אלא ודאי יש לחלק וכו' וכו' עי"ש ואי משמע ליה דהא דאין ברירה הוא משום ספק ולחומרא מאי קשיא ליה במאי דביצא שחור הוי הקדש לכולי עלמא ולא אמרינן אין ברירה הרי אם נאמר אין ברירה ולא יהא הקדש הוי קולא ואנן לחומרא מיבעיא לן למינקט ומשום הכי לכולי עלמא הוי הקדש אלא ודאי מוכח שסובר דבגוונא דאמרינן אין ברירה אפילו להקל אמרינן לה משום דהוא מתורת ודאי ולכן מוכיח שפיר שיש לחלק וכו' כן נראה לפום ריהטא וצריך להתיישב בזה איה"ש ועיין במה שהבאתי בקונטריס הערות לחלקי הכללים בסי' ע"ו אות ב' ובקובץ תורה מציון שנה רביעית (תרח"ן) חוברת א' סי' ח':
(וכן על מה שכתבתי בנדפס שם אם בדבר שיש לו מתירין אמרינן בדרבנן אין ברירה עיין בקונטריס הערות הנ"ל שם בסי' ע"ו):
ובספר אמר שמואל (לרב גדול משאלוניקי) בתשובותיו בחלק חשן משפט סי' ח' דף פ"א ע"ב וע"ג מיסתמיך ואזיל בתר סברא דמאי דבדאוריתא אין ברירה לא מתורת ודאי הוא אלא משום דמספיקא הוא אזלינן בדאורייתא לחומרא אבל לקולא לא אמרינן בדאורייתא אין ברירה והזכיר שם דברי הגאון בשער המלך פרק ג' מהלכות גירושין ורצה להוכיח דגם לקולא אמרינן בדאוריתא אין ברירה מההיא דאחין שחלקו שמחזירין ביובל וכו' (כמו שהוכיח רש"ל שהבאתי למעלה ושוב הזכיר דבריו) ושכן משמע מדאמר רב נחמן בקידושין ד' מ"ב ע"ב האחים שחלקו דינם כלקוחות לענין אונאה פחות משתות וכו' (אמר המחבר בעניותי איני מכיר ראיה זו מה ענין לברירה בזה) וכתב לדחות דמשום דפתיך בהו איסורא דאוריתא אזלינן באר איסורא לחומרא וכו' אלו תורף דב"ק:
וחקר הרב אמר שמואל שם בדף פ"א ע"א דעד כאן לא מצינו בגמרא דאמרו אין ברירה אלא באיסורין כגון האחין שחלקו שמחזירין ביובל וכיוצא אבל בדיני ממונות בין אדם לחבירו לא מצינו בגמרא שאמרו בהם אין ברירה ואילו בדברי הפוסקים אנו רואים בכמה מקומות שכותבים גם בדיני ממונות דין אין ברירה והא מנא לן ואי משום דילפינן מאיסורא הלא מסורת בידינו מרבותינו איסורא מממונא וממונא מאיסורא לא ילפינן וכתב לחלק דהא דלא ילפינן ממונא מאיסורא אינו אלא כשבאים להוציא ממון מיד המוחזק אבל לאוקומי ממונא ביד המוחזק ילפינן ושוב מצא שהגאון חכם צבי סי' כ"א כתב כן והעתיק דברי קדשו וסיים ואם כן השתא ילפינן שפיר למימר אין ברירה בכל מידי דאיכא למימר הכי לאוקומי ממונא עכ"ל וכנראה לא היה ביד הרב ספר שו"ת הרשב"א ח"ב ונקרא בשם ספר תולדות אדם ולא ראה את אשר דבר בקדשו בענין זה וגם אני הדל נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי הספר הקדוש הזה אך כאשר זכני ה' ברחמיו ושבתי בשלום אל בית אבי ואל ארץ מולדתי זכיתי בספר התורה הזה (בשאלה) פה עיר הקודש חברון תוב"ב ולמען זכות את הרבים אעתיק תשובתו ככתבו וכלשונו ויהיו הדברים לזכרון בין עיני ואלה דבריו בסי' פ"ב:
שאלת המוכר לחברו אחד מקרקעותיו סתם דקיימא לן שיתן לו איזה שירצה היכי קונה דהא קיימא לן אין ברירה ומאי שנא מההיא דצנועין דבפרק המרובה דאמרינן כל המתלקט יהא הפקר ומוקי לה התם כמאן דאית ליה ברירה הא למאן דלית ליה ברירה לא הוי הפקר:
תשובה יכול הייתי לשנות לך דההיא דבית בבתי ושור בשורי רבי מאיר היא דאית ליה ברירה ואפשר דקיימא לן כותיה וכן פסק רבינו יצחק מההיא דתשעה טלאים וכלב אחד ובהא מוקי לה רבינו יצחק למתני' דהשותפין שנדרו הנאה זה מזה דבחצר שאין בה דין חלוקה הלכה כרבי אליעזר ומשום ברירה ובריש פרק כל הגט אסיקנא דרבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון דהלוקח יין מבין הכותים אית להו ברירה בין בתולה מדעת עצמו ובין בתולה מדעת אחרים ואיני רואה שאצטרך להאריך עמך בזה לפי שמובטח אני בך שעמדת על כל דברים אלו:
ומכל מקום כך דעתי נוטה דאין ברירה וכדברי שאר גדולי החכמים שפסקו כן בשל תורה ומההיא דשלהי מסכת ביצה וכדפסקו הלכה כר' הושעיא דבדרבנן יש ברירה דמשמע הא בדאוריתא אין ברירה:
אבל מה שהשוויתה את הדברים בדיני הברירה והקשית מזה לזה אינו נראה כן דאין דין יש ברירה ואין ברירה אלא במה שאנו צריכין לומר הוברר הדבר שמה שהוא עכשיו כבר היה או חל מעיקרא שאלו לא נאמר הוברר הדבר אין לו קיום לפי שאנו צריכין לקדמותו לקיומו של דבר כההיא דהלוקח יין מבין הכותים שהוא מפריש לאחר ששתה ואי אין ברירה נמצא זה שותה טבלים למפרע:
וכן בהרי זה גיטך מעכשיו אם מתי שאם אין ברירה שהוה ליה גט לאחר מיתה שהרי אינו גט אלא לאחר שימות וכן באומר הבעל כתוב גט לאיזו שארצה אגרש בו שאנו צריכין לעיקרו דהיינו שעת כתיבה דבעינן כתיבה לשמה וכן באחין שחלקו שאנו צריכין לברירה למאן דאמר יורשין הוו כי היכי דנימא נדיירו בה כדדיירי בה אבהתין ויש להם דרך זה על זה ושאר הדברים כסולמות וחלונות ואמת המים כאילו הורישו האב בשעת מיתה וכן אם בא חכם למזרח שאנו צריכים שיחול העירוב מתחילה וכן ההיא דר' דוסא דכל שילקטו עניים היום יהא הפקר דאם אין ברירה ולא קדם ההפקר משעת אמירה נמצאו אוכלין גזל וכן בצנועין שאומר כל המתלקט יהא מחולל על מעות אלו שאלו לא חל החלול מתחלה נמצאו אוכלין באיסור וכן כולן אבל במוכר או נותן למה אנו צריכין לברירה כל שנותן לו אחד משדותיו מחמת מכר או מחמת מתנה הרי זה קנוי לו ואפילו לא נתן עד עכשיו הרי זה קיים ואין צריך לקיום המכר והמתנה לדמעיקרא שאם אתה אומר כן בטלת משנה האומר חצי שדה אני מוכר משמנין ביניהם. וכן בטלת האומר הרי עלי עולה שהוא חייב באחריותה ואין לך נדר אלא נדבה באומר הרי זו ואל תשיבני שאפילו במכר שייך דין ברירה שאנו צריכין לשעת המכר ממש כיצד הרי שמכר לו בקנין או בכסף או בשטר בית בבתיו בתשרי ולוה במרחשון וברר ללוקח אחד משדותיו ונתן לו בכסליו ובא המלוה לגבות אותה שדה מן הלוקח ואם לא שנאמר הוברר הדבר שקדם המכר משעת הקנין או השטר הרי המלוה גובה ממנו דמ"מ לקיומו של מכר אין אנו צריכים לברירה וכמו שאמרתי וכיון דלקיומו אין צריך ברירה ונתקיים המכר באותה שדה שוב אין אנו צריכין לברירה והלואה שנעשית בין מכר לברירת השדה אינה מגרעת כח המכר:
וכלל גדול אני נותן לך דלא שייך דין ברירה אלא במה שאי אפשר לגרש בו דלא נכתב לשמה אי נמי באי מתי שאם אין ברירה הוה ליה גט לאחר מיתה ומיחל ושותה שאם אין ברירה אי אפשר לו לשתות דהוה ליה טבל ואם בא למזרח שאם אין ברירה נמצא שאין כאן ערוב ואינו באפשר ללכת וכן כולן אבל בדבר שקיומו אינו תלוי בברירה כמכר וכמתנה וצדקה וקרבן בנדר בזה לא שייך דין ברירה שהרי בשעת שנתון לו ממכרו אפילו למאן דאמר אין ברירה אין מעכב דין ברירה שאפשר להתקיים בלא ברירה וכן בהרי עלי עולה וכן כל כיוצא בזה:
ובעיקר הדין דבדאוריתא אין ברירה הנה הגאון שאגת אריה בסי' צ"ב כייל לן כללא רבה בהא דקיימא לן דכל שתולה תנאו בדבר שאין בידו תלוי בברירה כדאמרינן בריש פרק שני דגטין ד' כ"ה תולה בדעת אחרים אית ליה ברירה דתנן מה היא באותן הימים ר' יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה ולכי מיית הוי גיטא וכתב רש"י על זה שאין זה כשאר תנאים שאדם מתנה בגט שבידו לקיימם ובדעתו לקיימם כשמתנה עליהם ולכשנתקיים התנאי הוי גט למפרע דהתם לאו טעמא משום ברירה הוא אבל הכא שאין בידו ובשעת התנאי ספק הוא אי לאו משום ברירה לא הוי גט מחיים אלמא דכל שאינו בידו תלוי בברירה ועל זה האריך לחלק דהא דאמרינן דאם מתנה על דבר שאינו בידו אין ברירה בדאוריתא הני מילי אם צריך שיוברר הדבר למפרע בזה תלוי בברירה אבל אם מתנה על דבר שאינו בידו שתחול הדבר על להבא מעת שיתקיים התנאי דבר זה לא תלי בברירה ועפ"ז יישב מה שכתב רבינו הרוקח שהביאו בהגהות מיימוני פרק ששי מהלכות חמץ על אותם שאופין מצות ביחד ויש לחוש שיתחלפו ואין אדם יוצא במצה גזולה שטוב ללמד דעת את העם לומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי הרי היא לו במתנה כדאמרינן בפרק לולב וערבה ומלמדין את העם לומר כל מי שיגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה דלכאורה קשה מה תיקון הוא זה הא קיימא לן בדאוריתא אין ברירה אבל על פי חילוק הנ"ל ניחא דהכא אם אומר כל שמגיע מצה שלי לידו הרי היא לו במתנה אין הכונה שתהיה במתנה משעה שאמר אלא הכונה שתהא במתנה משעה שתבא לידו והרי באותה שעה הוברר האיש שבאה המצה לידו לכן לא תלי מידי בברירה דהא משעת חלות המתנה הרי הוברר האיש שהמצה באה לידו ואף שהוא אינו יודע אף לאחר מכאן למי באה לידו לא איכפת לן ידיעתו אלו תורף דברי הגאון שאגת אריה והביא ראיות לחילוק זה עי"ש דב"ק:
וכתב הגאון מוהר"י אייזיק אבד"ק קוטנא וסלאנים בשו"ת עמק יהושע בדיני מצה סי' ז' דמה שהאריך השאגת אריה להביא ראיות לזה לדידיה חזי דתלמוד ערוך הוא בידינו בבבא קמא דף ס"ט דפריך תלמודא לרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש וכו' מדתנן כרם רבעי וכו' והצנועים מניחים המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על מעות וכו' ומשני אימא כל המתלקט פירוש לאחר שמתלקט הרי הוא מחולל למפרע ופריך והא ר"י לית ליה ברירה משמע להדיא דאי הוה אמרינן כל הנלקט לא תלי מידי בברירה משום שאין החילול חל עד אחר שנלקט והרי באותה שעה הוברר והביא מה שכתבו התוספות שם דאף כשאומר כל הנלקט צריך לומר כן בשחרית וכו' ושקיל וטרי בזה וגם ליישב קושית הרמב"ן על הרמב"ם בהלכות מעשר שני פרק תשיעי דין ז' שהביא ההיא דהצנועים וכו' והרמב"ן לא מצא מקור לההיא דצנועין אליבא דהלכתא והוא כתב ליישב דברי הרמב"ן והאריך בזה ומענין לענין וחזר לאותו ענין (החילוק של השאגת אריה) וכתב בדף ל"ו ע"ד שלכאורה ממה שהקשו התוספות בעירובין ד' ל"ז ע"ב ד"ה אלא מעתה היו לפניו שני רימונים מוכח דלית להו האי סברא לחלק לענין ברירה בין אם תחול למפרע לאם תחול אחר כך שאם כן מאי קשיא להו הרי אפשר דקושית הגמרא אם אמר לאחר שירדו גשמים היינו שתחול התרומה אחר שירדו הגשמים דכיון דתלי בלאחר כך לא תלי בברירה ולזה כתב ליישב דהתוספות סוברים דעל כרחין מיירי באומר שתחול התרומה מעכשיו וכו' (האריך לבאר שמוכרח לומר כן) ואם כן אין סתירה מדברי התוספות וכלליה דרב שאגת אריה שריר ובריר והוא עיקר וכלל גדול בתורה שוב שקיל וטרי בדף ל"ח (בד"ה ואע"פ) בראיות השאגת אריה והאריך בביאור הדברים ובסוף הסימן העלה דע"כ לומר בהא דכתב רבינו הרוקח ללמד את העם לומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי הרי היא לו במתנה אינו אלא מטעם דלמכאן ולהבא יש ברירה אלו תורף דב"ק עי"ש ובמה שפלפל בכל זה מר בריה ידידי הגאון אבד"ק ריגא יצ"ו בדברים צודקים ישרים ומתוקים. ולפי הנראה דברי הגאונים הנ"ל יש להם סעד וסיוע שיש בו ממש מדברי גדול המורים הרשב"א בספר תולדות אדם סי' פ"ב הביא דבריו הגאון מחנה אפרים בהלכות זכיה ומתנה סי' א' (ד"ה עוד כתב) ותורף דבריו הוא שהביא בשם הרב השואל לבטל המתנה שבנדונו משום שלא היה מבורר חלק הנותן (שהיה לו שותפות עם אחרים) ואין אדם מקנה דבר שאינו מבורר ועל זה כתב ולדעתי אין נראה כן דאם איתא להאי מילתא תיקשי לן מתניתין דשור שחור שיצא מביתי יהא הקדש ויצא לבן דפליגי בית שמאי ובית הלל אם הקדש טעות הוי הקדש או לא אבל משום חשש ברירה לא מטו בה ולכולי עלמא אם יצא שחור הרי זה הקדש ולא אמרינן אין ברירה ועל כרחין צריכין אנו לומר כדכתב הרשב"א בס' תולדות אדם סי' פ"ב דכי אמרינן לברירה היינו דוקא במידי דלית ליה קיום אם לא שנאמר יש ברירה והוברר הדבר למפרע דאם לא כן אשתכח דאכל טבל מעיקרו אבל במוכר או מקדיש מידי מנכסיו שאינו מסויים כל שבירר אחר כך אחד מהם הרי הוא קנוי ומוקדש ואין אנו צריכים לקיום המקח לדמעיקרא וכיון דלקיום המקח אין אנו צריכים לברירה שהרי מהשתא מתקיים שוב אין אנו צריכים לברירה וכן דקדקתי על דבריו נקוט מיהא דרב גוברייא אמרה דגבי נותן ומקדיש דבר שאינו מסויים לא שייך לברירה ומה שכתבו קצת מהראשונים דאין אדם מקנה דבר שאינו מסויים לא משום חשש ברירה נגעו בה תדע וכו' וכו' אלו תורף דב"ק הרי מתבאר מדברי הרשב"א דלתא דברירה אינה אלא בדבר שאין לו קיום אם לא שנאמר על למפרע והיינו כדאסברא לו הגאון שאגת אריה דכל שאין אנו צריכים להברירה על למפרע אלא בבירור דלאחר כך סגי כמו באומר כל מי שיגיע מצה שלי בידו וכו' ליכא דררא דברירה ומהני: וכן היא דעת הריטב"א בחידושיו לעירובין ד' ל"ו (בד"ה שם אמר רבא) שכתב כבר פירשתי במסכת גטין ובשאר מקומות וכללא דנקטינן מינה שאין דין ברירה אלא בדבר שהוא תלוי וראוי לחול ולהתברר על אחד משני דברים או על זה או על זה ועומד להתברר בסוף אבל עכשיו לא נתברר ולכשיתברר יש לנו צורך לדון אותו בירור למפרע כאילו נתברר מעכשיו וכדאמרינן התם דכולי שמעתין גבי עירוב שנתברר קודם העירוב למחר וצריך לדון בו למפרע כאילו נתברר בבין השמשות אבל כל שאין צריך להתברר למפרע אין כאן דין ברירה גם כל שאין ספקו מתברר בסוף באחד משני דברים אלא שהוא מוטל על דבר אחד לבדו אלא שהוא ספק אם יהיה או לא יהיה אין כאן דין ברירה עכ"ל והביא דבריו הרב מקנה אברהם באות ע' הרי שכתב מפורש דכל שאין אנו צריכים לדון על למפרע אין בו דין ברירה:
ומקרוב השגתי ספר יקר ילקוט הגרשוני לידידי הגאון אבד"ק מ' לודאש יצ"ו וראיתי בחלק א' ד' ט"ז סוף ע"ב מה שכתב בשם ס' נתיבות המשפט בדין ברירה וכנראה שדבריו מתאימים לדברי השאגת אריה ועמק יהושע הנז"ל ולפי שספר התורה הזה לא נתפשט במקומות אלו הנני מעתיק דב"ק ככתבו וכלשונו וזהו ברירה כתב בספר נתיבות המשפט להגאון מליסא סי' ס"א סק"ג וז"ל דלא שייך סברא דאין ברירה רק בדבר דבשעה שהוברר הדבר אי אפשר שיתפס בו הקנין ואנו צריכים לומר הוברר הדבר למפרע בשעת קנין אז אמרינן אין ברירה כמו בע"מ שירצה אבא דא"א לתפיסת קידושין בשעה שירצה אבא דאי ע"מ לאו כמעכשיו דמי הרי לא נגמרו הקידושין עד שירצה האב והרי אז כבר כלה ביאתו והוי כמו קידשה בשטר לאחר שלשים ונקרע השטר דמבואר בקידושין דאינה מקודשת ואז אנו צריכים לומר ברירה דהיינו דהוי כאילו הוברר הדבר בשעת קנין בזה אמרינן דאין ברירה בדאורייתא וכן גבי מה היא באותן הימים דהבירור לא הוי רק אחר שימות דאז אינו בר גירושין ואנו צריכים לומר הוברר הדבר למפרע וכן שוחט פסח על מי שיעלה ראשון דבשעת בירור כבר נשחט ואי אפשר להמנות עליו וכן על סלע שתעלה בידי מהכיס מיירי שרוצה לאכול הפירות תיכף דבשעת בירור כבר נאכלו הפירות ואי אפשר בחילול וכן לאיזה שארצה אגרש בו או לאיזה שתצא בפתח בשעה שהוברר כבר נכתב הגט ואין זה לשמה ואנו צריכים לברירה שהכתיבה תהיה בשעתו לשמה וכן כל שילקטו עניים יהיה הפקר דלאחר שילקטו אין בידו להפקיר כדאיתא התם וכן כל הנך מתניתין ומתניתא דמייתי בכל הסוגיות דברירה מיירי בכי האי גוונא אבל אם בשעה שהוברר הדבר ראוי לחול הקנין אפילו אם אמר מעכשיו מהני הקנין כיון שיכול להקנות שיהיה הקנין חל לכשיבורר כדכתב מהרי"ט בחשן משפט סי' כ"ג גופיה יכול להקנות גם כן שיהיה הקנין חל מעכשיו כמו בדבר שלא בא לעולם לרבי מאיר דסבירא ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכול להקנות גם כן במעכשיו כדכתבו התוספות ביבמות צ"ג. ולזה שפיר פסק הרא"ש דיכול לשעבד עצמו לכל מי שמוציא השטר אף מעכשיו כיון דיכול לשעבד עצמו לכשיבורר, אף מעכשיו מהני וכדכתיבנא עכ"ל ועיין בזה עוד כמה סברות וכללים בדין ברירה בים של שלמה בדיני ברירה ובשער המלך הלכות גירושין ובספר עמק המלך על הרמב"ם חיבר קונטרס גדול על זה והנה מצד היושר היה ראוי לי המלקט להביאם בכאן אך דעו נא רבותי כי אי אפשר לפורטם כי רבים הם על כן יהיו נא בעיניכם כאלו הייתי פורטם עכ"ל והרי הוא מסכים לדברי הגאונים הנז"ל:
שוב מצאתי ראיתי להגאון חתן סופר שכתב בענין זה בדף קל"ב ע"א (ד"ה והנה) וז"ל המוהרי"ט בחלק ח"מ סי' נ"ג העלה בזה דבר חדש דלא שייך לברירה אלא במה שצריכין לומר למפרע כגון בשני לוגין דרוצה לשתות עכשיו ועל כרחין צריכין לומר דשני לוגין שיפריש אחר כך כאילו הפריש עכשיו מה שאין כן כשאין אנו צריכים לומר למפרע והוא מבורר בשעתה בשעת חלו' הענין אין אנו צריכים לברירה כלל כולי עלמא מודו דמהני אף דבשעתא בשעת הדיבור אינו מבורר ואתי שפיר גבי לולב דתנן בריש פרק לולב וערבה דהיו נוהגים לומר כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה דבשעה שיקחנו לצאת בו יהיה מבורר ואין אנו צריכים לומר בירור למפרע כלל וכן בשאול (שהוקשה לו מהא דאמר שאול אשר יכה את גליות יעשרנו המלך וכו' דהא אין ברירה) דאמר מי שיכנו וכו' התם לא היה קנין אלא שליחות ומצד שליחות נתחייב המשלח ליתן לשלוחו מה שאמר לו וזה החיוב מתחיל בעת גמר השליחות ואז מבורר מי הוא הגומר השליחות ובשעת חלות החיוב הרי מבורר והיא סברא נכונה מאד וכבר קדמו למוהרי"ט הרבינו שמשון פרק ה' דמעשר שני גבי כל הנלקט וגם התוספות בבא קמא מ"ט כתבו כן דכיון דאין צריכין למפרע לא צריך לברירה וכן מצאתי בספר תולדות אדם להרמב"ן בסי' פ"ב וכו' ובאות י"ג כתב שהנתיבות המשפט כתב גדולה מזו לפי דברי מהרי"ט הנ"ל והבאנו שכן דעת הרבה ראשונים דבכי האי גוונא לא שייך ברירה דחל אז בשעתה ואין אנו צריכים למפרע והעלה הנתיבות המשפט בסי' ס"א סעיף קטן ג' דכמו דלרבי מאיר דסובר אד"ם דבשלבל"ע כתבו התוספות ביבמות צ"ג דאם אומר מעכשיו חל מיד כיון שיכול לחול כשיבא בעולם כן נמי בדברים אלו שאין אנו צריכים למפרע וחל אחר כך אם אומר מעכשיו חל מיד ולא אמרינן אין ברירה אלא במה שלא יתפוס קנין אחר כך אבל כיון שתפס אחר כך על ידי מעכשיו חל מיד ויש להשיב על דבריו מסוכה ד' מ"א למחר באין לבית הכנסת וכל אחד מכיר את שלו ובריש לולב וערבה בהר הבית היו נוהגין לומר כל מי שיגיע לולבי לידו יהא לו במתנה ואמרו בירושלמי בפ' לולב הגזול על זה דתלי בברירה כמו כל המתלקט ופירשו קדוש זקני ז"ל הכונה אף על גב דחל בשעתה ולא צריך בזה למפרע מכל מקום הקנין בשבת אסור באפשר בלא זה על כן היה כל אחד מכיר את שנו בגבולין דהיה אפשר בהכי ולא דמי להר הבית דהיו רוב ישראל ואי אפשר להכיר אלא דאכתי קשה יאמר בערב שבת כל מי שיגיע ולבי מחר בידו יהא לו במתנה אלא דזה כיון שצריך למפרע מערב שבת שייכה בברירה וזה כונת הירושלמי כן פירש שם קדוש זקני ברמז מעט ולפי דברי נתיבות המשפט הנ"ל אכתי למה צריך שיכיר את שלו יאמר בערב שבת כל מי שיגיע לולבי לידו יהא לו במתנה מעכשיו וחל מיד כיון דאפשר למחר כיון דאין אנו צריכין לברירה שהרי נתפס בו קנין לשעת' ודוחק לומר דכיון דאסור לקנות בשב באפשר זה מקרי לא נתפס בו קנין למחר דהא בלא אפשר מותר במקום מצוה:
עוד כתב הרב חתן סופר באות ט"ז והנה אם גם הראנו לדעת דדין זה של מוהרי"ט היא סברת רבים מהראשונים ויש לה סמך גם בירושלמי כאשר ביארנוה בארוכה עכ"ז לאו סברא מוסכמת היא מכל הראשונים ומצינו לגדול בראשונים הרשב"א שחולק וסבירא ליה דגם בדבר שאין אנו צריכים לומר למפרע כיון דבשעה שאומר אינו מבורר ותליא בברירה אינו חל כלל שכתב גבי אשה שעשתה שליח שמי שימסור לו בעלה גט יהא שלוחה וכתב דלא מהני משום דאין ברירה אף על גב דלא נעשה שלוחה אלא בשעת קבלת הגט ואז הוא מבורר וטעמו דמי איכא מידי דהשתא לא חל ואחר כך יהא חל וכתב הקצות החשן בסי' הנ"ל דסברו להו לאינך פוסקים גם גבי דבר שלא בא לעולם כשאומר לכשיהא בעולם חל כדעת המרדכי אבל הרשב"א לא סבירא ליה כן או לפי מה שכתב הכסף משנה בדעת הרמב"ם ז"ל גבי לאחר שיחלוץ לך יבמתך דכל מה שחל עכ"פ לשעתה בספק לא הוי דבר שלא בא לעולם אם כן למאן דאמר אין ברירה ספקא מיהא הוי לשעתה ולא הוי אחר כך דבר שלא בא לעולם אבל הרשב"א לית ליה כל הנך סברות וסובר דאינו חל וצריך להתיישב לדעתו ז"ל מכל הנך מקומות שהקשה המרי"ט מהא דכל מי שיגיע לולבי לידו ומהא דשאול אשר יכה יעשרנו המלך והא דהמבשרני והקצות החשן העלה בזה כיון דאמר כל מי שיעשה לא הוי בכלל ברירה דהרי הוא עשה שליח לכל העולם ואינו מבר אחד מהן ודמי' לעושה ב' שלוחים וקדם אחד ועשה שליחותו דלא שייך לברירה כלל עכ"ל הרב חתן סופר ומה שכתב שצריך להתיישב מה יענה הרשב"א להוכח' שהוכיח הרב מוהרימ"ט מכמה מקומות וכו' אומר אני שיותר צריך ישוב סתירת דברי הרשב"א עצמו שהרי בספרו תולדות אדם סי' פ"ב כתב כסברת הרב מוהרימ"ט כמו שכתב בשמו הרב מחנה אפרים והבאתי דבריו למעלה (בד"ה ולפי הנראה) וגם בחתן סופר כתב כן בשם ספר תולדות אדם סי' פ"ב אלא שייחסו להרמב"ן ומפני זה לא הוקשה לו דבריו אהדדי אך באמת מרן חיד"א בשם הגדולים כתב שהוא להרשב"א ואם כן צריך עיון ליישב סתירת דב"ק ואין ספר התורה הזה מצוי אצלי וגם מה שכתב בשמו גבי אשה שעשתה שליח וכו' לא ידעתי איה מקום דב"ק כי לא הראה מקומו וכנראה נכון לתפוס בדעתו כסברתו שבספר תולדות אדם שהיא מסכמת לדעת הגדולים הנז"ל (ודע שכל מה שכתוב מן ד"ה ובעיקר הדין וכו' עד כאן היה כתוב אצלי מכבר ולא היה אז בידי ספר תולדות אדם וכשהשגתיו כתבתי דב"ק למעלה אחר ד"ה וחקר הרב אמר שמואל וכו' כי שם ביתו):