שדי חמד פאת השדה מערכות ב-ד· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת ב · סימן יב
ברכה שאינה צריכה אם אסור מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן הארכתי קצת בזה בנדפס במערכה זו אות קט"ו עי"ש ובמכתב ידידי הרה"ג מוהר"ר צבי הירש בליוויס בעל הגהות כור לזהב על חידושי הריטב"א יצ"ו כתב אלי בענין זה וז"ל אמרתי אעלה על שלחן המלך מה שנתעוררתי בלמדי בספרו היקר אולי אמצא חן בעיני אדוני ויתן מקום לדברי אלה. בחלק הכללים מערכת בי"ת סי' קט"ו הביא כבוד קדושת דברי הגאון קרבן נתנאל בפרק קמא דקידושין סי' מ"ט שכ' וז"ל דהך דרשא אסמכתא היא בתמורה ד' ד' והני מילי בלא ברכה תוס' ר"ה ד' ל"ג עכ"ל ותמוה לי דעין רואה דבתמורה לא הוזכר כלל לא תשא אלא מפקינן שם איסור כו' ע"כ דב"ק. ולענ"ד יש בקרבן נתנאל מום עובר כי נפל טעות וחסר תיבה אחת וכן צריך להיות וע' תמורה ד' ד' כו' וציין בזה הרב קרבן נתנאל להעיר כי שם בתמורה נפקא לן מאת ה' אלקיך תירא ולזה תירץ והני מילי בלא ברכה ובזה הוא ממש כדברי הר"ת שהביא הר"ן בפ"ד דר"ה כמו שהעתיק כבוד גאונו ואמר המחבר נכונים דבריו בעיני להציל את הגאון האדיר קרבן נתנאל מהשגתי שבנדפס ואפריון נימטייה):
עוד הביא כבוד גאונו דברי הרב עפרא דארעא שציין לעיין לתוספות בשבת ד' קי"ח ט"ב להוכיח משם דברכה לבטלה לא הוי אלא איסור דרבנן ותמה הדר"ג שאין משם שום משמעות לא למילף דהוי דרבנן ולא למילף דהוי דאורייתא. והאריך בדב"ק בכלל ובפרט ולא הניח בענין זה אפילו ללקט שבלים מה שלא העיר כבודו בזה אמנם אף שיש לו אריכות דברים בענין זה לא רציתי להטריח כבודו. רק לפי מה שנראה לי שיש מקום ליישב תמיהת כל המפרשים אשר יצאו מבוהלים ודחופים לתמוה על התוספות מדברי הש"ס כתובות ובזה יש ליישב גם דברי הרב עפרא דארעא רשמתי זאת. הנה המפרשים הקשו על הר"י דבכתובות מבואר דזר העולה לדוכן עובר בעשה והנה יש מקום ליישב תמיהתם דהא התוספות במנחות ד' מ"ד ע"א ד"ה כל כהן כתבו דכהן אחד העולה לדוכן הוא מדרבנן עי"ש והדעת נותנת דכיון דגבי כהן אחד אין כאן מצות עשה ממילא בזר העולה יחידי אינו עובר בעשה דבעינן שיהא הזר עובר באופן שהכהן מקיים המצוה ומעתה מיושבת היטב קושית המפרשים דזאת פשיטא להו להתוספות דחביריו של ר' יוסי לא יאמרו לו לעבור על מצות עשה אלא על כרחין מיירי באופן שאין הזר עובר בעשה כגון שיעלה ביחיד דבזה אין הכהן מקיים מצות עשה ולזה שפיר קאמר הר"י כיון דאיסור עשה אין כאן לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן (באופן כזה) ולזה תירצו משום ברכה לבטלה. ומבואר מדבריהם דניחא להו דר' יוסי היה מיקל בזה לעלות לדוכן ולא חש לאיסור ברכה לבטלה על כרחין דסובר דברכה לבטלה לא הוי אלא איסור דרבנן וכיון דהוי דרך ברכה היקל ר' יוסי בזה ומיושב דברי הרב עפרא דארעא עכ"ד יצ"ו. (אמר המחבר האמנם דברי ידידי הרב הנ"ל יצ"ו חדים וחריפים אינם מכוונים להלכה במחילת כתה"ר שהרי כתב הרמ"א סי' קכ"ח בדרכי משה ואפשר דר"י לא אמר אלא כשעולה עם כהנים אחרים אבל לבד הוא עובר בעשה וכן כתב בהגהה ואפשר דעם כהנים אחרים שרי אלמא דזר העולה לבדו חמיר מכשעולה עם כהנים וזה כנגד היסוד של ידידי הרב יצ"ו ואחרי שלא הביא ראיה לדבריו רק שלדעתו נראה כן אומר אני דבמידי דתלי בסבר לראשונים שומעים ונבטל דעתינו נגד סברתם אשר לבם פתוח בפתחו של אולם ועיין להרב פתח הדביר שם אות ג' מה שהשיג על הרב בית יעקב בזה ועיין בטור ריש סי' קכ"ח בשם רבינו פרץ דכהן אחד אינו עובר אם אינו עולה דדרשינן אמור להם לשנים ורבינו הטור כתב על דבריו דלא נהירא דאמור להם לכל אחד מהם וכו' וכתב הרב בית מנוחה בדינים השייכים לחיוב נשיאות כפים דין ח' שמסתמיות דברי מרן בשלחן ערוך מוכח דנקיט כדעת הטור שלא כדעת רבינו פרץ ותוספות דמנחות הנ"ל ונפל פיתא בברירא שהרי יש לנו לומר מסתמא שר"י שבתוספות במסכת שבת סובר כהלכה ודלא כרבינו תם שהביאו התוספות במנחות ומרן הפרי חדש בסי' קכ"ח ס"ק י"ד הביא מה שכתבו התוספות במנחות בשם רבינו תם וכתב על זה שכונתו לומר דאין לנו ראיה חותכת שחייב לעלות אלא מדרבנן מכל מקום יותר נראה שחייב גם כן מדאורייתא עכ"ל הן אמת שידידי הרב הנ"ל יצ"ו כתב בשם. התוספות דמנחות הנ"ל דכהן אחד העולה לדוכן הוא מדרבנן ומשמעות לשון זה הוא דפשיטא להו שהוא מדרבנן ואי אפשר להעמיס בלשון זה מה שכתב הרב פרי חדש בכונתם אך באמת אין כן לשון התוספות רק כתבו ומכל מקום אומר רבינו תם שאפילו כהן אחד עולה לכל הפחות מדרבנן וכו' כמו שיראה הרואה בגוף דב"ק ובלשון זה ודאי לא נפלאת היא להעמיס מה שכתב הרב פרי חדש בכונתם ועיין להרב מגן אברהם בס"ק ט"ז ובמה שפירש דבריו הרב מחצית השקל שדעת רבינו פרץ שהביא הטור היא כדעת התוספות במנחות הנ"ל ויותר נוחים דברי הרב פרי חדש בכונת התוספות מדלא הזכיר הטור דברי התוספות דמנחות ועל כל פנים אף אם נאמר שדעת התוספות ורבינו פרץ אחת היא הרי רבינו הטור חלק על סברת רבינו פרץ וכן מוכח מסתמיות דברי מרן דנקיט כרבינו הטור כמו שכתב הרב בית מנוחה וכן כתב הרב מאמר מרדכי בסק"ה דמסתמיות דברי מרן מוכח שסובר כרבינו הטור:
ומה שהגאון כתב סופר בא"ח סוף סי' י"ד (בד"ה וזאת תורת וכו' בסעיף קטן ג') פשוט בעיניו דליכא מצוה לגבי כהן אחד שיעלה ואפילו קוראים לו וכתב שכן מבואר בטור ושלחן ערוך סי' קכ"ח תמוה בעיני שאף אם לא נודה לדברי הרב בית מנוחה במה שייחס בדעת מרן בשלחן ערוך על כל פנים לא נוכל לכחד מה שכתב לדעת רבינו הטור שהרי מפורש בדבריו שחולק על רבינו פרץ וסובר דמה שאמרו שכהן אינו עולה עובר הוא אפילו יחיד והוא באחד ואיך כתב דמבואר בטור דליכא מצוה וגם בדעת מרן בשלחן ערוך כבר כתבתי שמצינו חבר להרב בית מנוחה מר ניהו הרב מאמר מרדכי ומסתברא כוותייהו דהכי מוכח מסתמיות דבריו ודברי הגאון כתב סופר בזה לא זכיתי להבינם:
וראיתי בס' דרך המלך החדש להגאון מוהר"ר דבעריש הכהן ראפאפורט יצ"ו בחידושיו להרמב"ם בהלכות עכו"ם וחקתיהם בפרק ב' דין ח' גבי מגדף שבודקין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי וכשנגמר הדין אומרים להגדול אמור מה ששמעת בפירוש דמקשי בירושלמי (סנהדרין פרק ז' הלכה ח') ואמרינן ליה גדוף ומשני שמזכיר תחלה שם בן ד' אותיות וחוזר ואומר אותו השם שאמרתי לפניכם קלל ובו קלל והקשה מה הועיל הירושלמי בתירוצו דאיך נאמר לעדים שיזכירו שם שמים לבטלה דעובר בלאו ואפילו בברכה שאינה צריכה עובר בלאו כמבואר בש"ס ברכות ד' ל"ג ומדברי הרמב"ם נראה דלוקין על ברכה שאינה צריכה ותירץ כיון דהאזהרה היא מלאו דלא תשא את שם ה"א לשוא כל שמזכיר לצורך מצוה אין זה לשוא ואינם עוברים כלל דומיא למה שכתב הר"ן בגטין ד' ל"ח גבי משחרר עבדו בשם יש מתרצים דלא אסרה תורה לשחרר עבדו אלא משום לא תחנם וכל שעושה משום צורך מצוה ולא משום חנינה דידהו עביד שפיר דמי והכי נמי במזכיר שם שמים משום מצוה אינו עובר והמעיין בכל מה שכתבתי בנדפס בענין מזכיר שם שמים ובדין ברכה שאינה צריכה מאד יתפלא על גאון שכמותו דמשמע ליה דברי הש"ס דברכות כפשטן דבברכה שאינה צריכה עובר בלא תעשה מדאורייתא ולא זכר דברי הראשונים ורבני האחרונים שהבאתי שם שאינו אלא אסמכתא מדרבנן ולכשתמצא לומר דהוא מדאורייתא אינו אלא משום אזהרת עשה דאת ה' אלקיך תירא ולא משום לא תשא ובפרטות מה שכתב דנראה מדברי הרמב"ם דלוקין על ברכה שאינה צריכה הנה הבאתי שם דנמצא בדברי איזה ראשונים שכתבו מלקות על ברכה שאינה צריכה ושמרבני האחרונים אשר היו תמהים על זה דמלקות בברכה שאינה צריכה מאי עבידתיה ונדחקו לפרש כונתם דלוקין מכת מרדות עיש"ב ואיך הרב יצ"ו תופס בפשיטות דבברכה שאינה צריכה עובר בלא תעשה ממש ושנראה מהרמב"ם דלוקין על זה ועיינתי בס' מנחת חינוך במצוה ל' (שציין שם) ואמת שכתב שנראה מהרמב"ם דלוקין על זה אך הצריך עיון מסוגייא דפרק קמא דתמורה ד' ד' עי"ש דב"ק אך כבר כתבתי בנדפס בשם הרבה מרבני האחרונים שאין הכרח שהרמב"ם סובר שהוא מדאורייתא ויש להעיר על ידידי הגאון חיים אריה הורוויץ אבד"ק קראקא יצ"ו בספרו הבהיר חיי אריה סי' ט' שתופס בפשיטות שדעת הרמב"ם דמברך ברכה שאינה צריכה הוא איסור דאורייתא ולא זכר שר מכל אשר נבוכו בזה רבני האחרונים שהבאתי בנדפס עי"ש ומצאתי לו חבר הרה"ג מוהר"ר ישראל יצחק הלוי לעווין יצ"ו הובאו דבריו בספר כנסת חכמי ישראל סי' קפ"א אות ד' דשקיל וטרי בדברי הרמב"ם סוף הלכות שבועות והעלה שדעת הרמב"ם דאם לא תשמור וכו' קאי על מוציא שם שמים לבטלה ועל מקלל את חבירו בשם אך מלקות ליכא אלא במקלל את חבירו בשם שיש בו אזהרה לא תקלל חרש ולא במוציא שם שמים לבטלה דאין בו אזהרה ואין עונש בלא אזהרה:
אמנם לא אכחד כי עתה השגתי ס' מצות המלך לידידי הרה"ג מוהר"ח הכהן אבד"ק טראבלוס יצ"ו וראיתי בסי' ט"ל ד' ע"ד ע"א שהביא מה שכתב מרן חיד"א שדעת הרמב"ם דאיסור ברכה שאינה צריכה הוא מדאורייתא ושכן כתב בתשובה וכו' וכתב בשם הרב ווי העמודים סי' א' שכן דעת המרדכי והבה"ג שכתבו דאיכא לא תשא ואף דבתמורה מבואר דליכא לאו אלא עשה (במזכיר שם שמים) דחו אותה סוגיא מכח סוגיא דפרק הכותב ובשם הרב מקראי קדש כתב שתמה על הרמב"ם למה לא יהא המברך ברכה שאינה צריכה חייב מלקות וציין בעניינים אלו עוד ספרים רבים שאין מצויים אצלי ואשא את שמותם אולי אועיל לזולתי (השמטות שבס' שער המלך ח"א ד' ק"ן ע"א זרע אמת ח"א סי' א' קול אליהו חא"ח סי' יו"ד ובח"ב חלק יו"ד פתח עינים ח"א ד' קנ"א וח"ב ד' פ' נר מצוה סי' ו' אות ט"ו) ובכן לא נפלאת היא מה שכתבו הרבנים הנז"ל דמדברי הרמב"ם נראה דבברכה שאינה צריכה איכא לא תעשה גמור:
ומה שכתב בדרך המלך ליישב קושייתו על פי דברי הר"ן גבי משחרר עבדו הנה נכון ויותר היה ראוי להביא מדין בל תשחית דקיימא לן דאינו אסור אלא כשעושה דרך השחתה וכל שעושה לצורך אף אם הוא צורך דבר הרשות מותר וכל שכן לצורך מצוה עיין במה שהבאתי בנדפס באות י"ז ואות ק"ב וכמו כן בדין הזכרת שם שמים דכתיב ביה לא תשא לשוא כל שעושה לצורך אין זה לשוא ושרי אלא דלדעתי העניה מעיקרא לא קשיא קושית הרב דמי זה אמר שמה שאמרו בירושלמי שמזכיר את השם תחלה כונתם שמזכיר לשוא דנוכל לומר שכונתם שמזכירו בקריאת איזה פסוק למשל ברוך אתה ה' למדני חקיך ושוב אומר אותו השם שהזכרתי קלל וכו' ואינו מזכיר את השם לבדו כלל: וידידי הרה"ג מח"ס מנחת יוסף יצ"ו כתב לי וז"ל במערכת הבי"ת באות קט"ו בענין ברכה שא"צ אחרי רואי שמעכ"ת הביאו גם מאחרוני זמנינו ילה"ר מגדול האחרונים יחיד בדורו התבואות שור ז"ל בסי' י"ט אות י"ז וכ"ז והובא בחי' מנ"י בביאורים שם דעדיף טפי ספק ברכה שא"צ מלהכניס א"ע בספק שלא לברך כלל ובע"כ צ"ל דס"ל דהוא דרבנן דאל"ה הא ברכת המצות לכ"ע הוא דרבנן ובדבר שהאריך מעכתר"ה בענין ברכה ע"י הרהור יעוין דבר נאה בזה בשו"ת שבסוף חיבורי אחר הל"ש ח"ר ממרן הגאון רשכבה"ג מוהרי"ל דיסקין שליט"א ודברי הרב גו"ר כתבתי בסתימות להלכה ולא ראיתי אז דברי הברכ"י והפר"ש שהביא מני"ר ונהירנא שבעת כותבי ראיתי כן תמהתי על שהוצרך להעלותו על ספר לרוב פשיטותו מסברא דאיך שייך ל"ת בהרהור וכי האיש אשר רעיוניו בתפלתו העמוקים מלב ונפש והשתפך שיח לפני קונו כדברי השו"ע בא"ח ה"ת סי' צ"ח ס"א אשר גם אחר התפלה לבו ובשרו ירננו כו' וכמאמרם שהיו שוהין שעה אחר התפלה וכן בנצרך לנקביו צריך לשהות שיעור ד"א מטעם זה וכ"ש האיש הנעלה המקיים שויתי כו' ובפרט לפמ"ש המקובלים בציור ה' ובאותיותיו (אם כי יש דברים בזו ואינם כפשוטם) האם נאמר בכל הנ"ל דח"ו עובר על ל"ת והלא אדרבא מקדש מחשבתו בזה ואם לחלק דדוקא אם כוונתו לצאת בזה ג"כ אין להאמר אך ברור כהסכמת הרב חיד"א שהביא מעכ"ת להלכה עכ"ד יצ"ו: עתה נתכבדתי בספרי דבי רב ידידי הגאון אבד"ק ניזנוב יצ"ו ומידי שוטטו עיני בהם ראיתי פלפלא חריפא בענין זה ועל טוב אזכור שמו וברכתיו על מנחתו הטהורה והוא על מה שהקשה הרב חיי אדם בקונטריס נשמת אדם בהלכות ברכות כלל ה' דאיך נוכל לומר לדעת הרמב"ם דמברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא מדאורייתא דאם כן איך פסק בספק אם בר ברכת המזון דמברך מספק משום דהוי ספק דאורייתא ולחומר דמאי חזית למיזל לחומרא לענין חיוב ברכת המזון ניזיל לחומרא לענין לא תשא ולכן בספק אם חייב לברך או לא נימא ספק דאוריתא ולא יברך דאטו מי שרי למול ספק בשבת משום דספק מילה הוי ספק דאוריתא ולחומרא זאת היא קושית הרב חיי אדם אמר המחבר לכאורה יש ליישב קושיא זו דשפיר מברכינן ברכת המזון דאתי ספק עשה דברכת המזון ודחי ספק לא תשא ומספק מילה בשבת אין כל כך הכרח כיון שאפשר למול למחר אמרינן בכי האי גוונא כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהן מוטב ואם לאו אתי עשה ודחי לא תעשה אך ידעתי שיש מבוכה רבה בספרי בעלי הכללים אי אמרינן ספק עשה דוחה ספק לא תעשה וקושיית הרב חיי אדם כנראה שהיא לדעת הסוברים דלא אמרינן ספק עשה דוחה ספק לא תעשה (וצריך להתיישב בכלל זה ואין כאן מקומו ויתבאר במערכת העי"ן איה"ש) והיא קושיא חזקה שוב מצאתי שבתפארת ישראל סוף פרק ח' דברכות ס"ק כ"ו העיר בענין זה בהא דספק עשה אם דוחה ספק לא תעשה עי"ש). ועל זה הביא הרב הנ"ל בספרו משכנות הרועים סי' ל"ב בשם הר"ג מוהר"ר יוסף מאיר אבד"ק איסלע שכתב ליישב דהנה דעת הרמב"ם דמאי דספק תורה להחמיר הוא רק מדרבנן וכתבו הפוסקים לדעתו דבאיתחזק איסורא מודה דהוי לחומרא מדאורייתא וכן באתחזק חיובא מדאורייתא הוי כאתחזק איסורא ומדאורייתא ספיקא לחומרא אבל בשאר ספיקא בדאורייתא דאזלינן לחומרא אינו אלא מדרבנן ולכן בספק ברך ברכת המזון כיון דאתחזק בחיובא אם כן הוי ספקו להחמיר מן התורה אבל ספק לא תשא בברכה לבטלה אה אי הוי ספק דאורייתא ואית לן למיזל לחומרא אינו אלא מדרבנן ולכן שפיר פסק לברך ברכת המזון מספק ולא נחוש לאיסור דרבנן כדי לקיים הדאורייתא דאיתחזק בחיובא דברכת המזון וחייב מספק מדאורייתא:
והרב המחבר יצ"ו כתב דאף שדבר חכמה אמר איכא למישדי נרגא לדעת מרן הפרי חדש בליקוטי א"ח סי' קפ"ד דהמברך ברכת המזון מספק אינו מוציא למי שבודאי חייב לבר דהמסופק אינו חייב לברך אלא מדרבנן (דביו"ד סי' ק"י בכללי הספק ספיקא נקיט כשיטת הרמב"ם דחומר הספקות הוא מדרבנן) הרי דבספק ברך ברכת המזון סובר דאינו חייב אלא מדרבנן ול חשיב ליה איקבע חיובא (ושקיל וטרי לפלפל בזה ושוב כתב) ובר מן דין אף אי נימא דגם ספק בברכת המזון חשיב איקבע וחייב מדאורייתא לברך אכתי יש לפקפק דתינח בספק אם ברך או לא אבל אם הספק הוא אם אכל כשיעור או לא למה יברך הא ודאי אינו חייב לברך מספק אלא מדרבנן (וגם על זה שקיל וטרי) ולכן כתב ליישב קושית הרב חיי אדם הנ"ל באופן אחר והוא על פי מה שהשרישו לנו הרבנים שלפני דורנו (בחו"ד ריש בית הספק ובספר הים התלמוד לבבא קמא ס"ו וישועות יעקב סי' נ"ז ס"ק וא"ו ולב אריה לחולין דף י"א) בשיטת רבינו הגדול הרמב"ם דדוקא היכא דנכתב בקרא בלשון איסור בזה אמרינן דלא אסרה תורה רק הודאי ולא הספק אבל היכא דכתיב ההיתר בקרא אז אמרינן איפכא דדוקא ודאי מותר הא ספק אסור (והביא דוגמאות וסמוכות לזה מהש"ס בכמה מקומות ושקיל וטרי בזה וסיים בדף ס"א ע"ג בד"ה ועתה) ועתה תחזה דקושית הרב נשמת אדם סרה מהר דאף דסובר הרמב"ם דכשמברך ברכה לבטלה עובר בלא תשא מן התורה אין זה רק בודאי אבל לא בספק דאמרינן לשוא ודאי הוא דלא תשא אבל לא בספק מה שאין כן ברכת המזון דכתיב וברכת אמרינן וברכת ודאי ואינו יוצא בספק וצריך מן התורה לברך שנית ודלא כדעת הליקוטי פרי חדש והפרי מגדים דבספק אם ברך להרמב"ם אינו חייב רק מדרבנן אלא דישוב זה הוא רק למה שבספק אם ברך ברכת המזון דחוזר ומברך אבל לספק אם אכל כשיעור מה שצריך לברך משום ספקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן דהא יש לדרוש ושבעת ודאי ולא ספק וגם החומרא דמשום לא תשא היא מדרבנן ואיבעי לן למימר דשב ואל תעשה עדיף ולא יברך כיון דשתי החומרות מדרבנן נינהו ושקיל וטרי קצת ומסיק דצריך לומר דהרמב"ם סובר כהפ"ח והפרישה וכנה"ג דבספק אם אכל שיעור אינו מברך באמת וכן הצל"ח פ"ג דברכות סתם וכתב דאין לברך בספק אם אכל שיעור כיון דהספק אם נתחייב כלל נעמידנו על חזקתו ובספק אם בירך שפיר עולה תירוצינו לנכון ובלאו הכי יש לומר דהיכא דשורת הדין נותנת לברך מספק שוב אין חשש לא תשא כלל (ובספרו שו"ת הד"ר בסי' כ"ט אות קס"ה כתב בשם פרי מגדים במשבצות ריש סי' תע"ג דכל שעושה מחמת ספק אינו ברכה שאינה צריכה) דעל כל פנים לא מיקרי לשוא אלו דברי הרב יצ"ו ליישב קושית הרב חיי אדם להסוברים דמברך ברכה לבטלה עובר בלא תשא מדאורייתא:
שוב עמד לבאר וליישב מה שקשה לדעת הראשונים דלברך ברכה שאינה צריכה אין שום איסור מן התורה אם כן בכל הברכות דרבנן אם מסופק אם בירך או לא למה לא הזקיקו לברך מספק כיון שאין שום חשש איסור מן התורה אם בא להוציא עצמו מידי ספק והרי קיימא לן דאף דספק דרבנן לקולא מכל מקום דבר שאפשר לברר צריך לברר כדאמרינן בפסחים ד' למאי נפקא מינה לישייליה וכן ביו"ד סי' א' אף דרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם אם הוא לפנינו צריך לבדקו והביא מה שכתב הגאון פרי מגדים בא"ח סי' ס"ז במשבצות דמה שהביא מרן הבית יוסף שני טעמים שלא לברך א) משום דהיא מדרבנן ב) משום חשש לא תשא תרוייהו איצטריכו דאי מטעמא קמא קשה למה לא נצא מידי ספק בקל וכו' וגם במקומות אחרים כתב כן ואמר בדדמי לההיא דפסחים נישייליה וכו' אלמא דאי לאו חשש לא תשא היינו צריכים לברך מספק ומאחר שדעת הראשונים הנ"ל היא דבברכה לבטלה ליכא לא תשא אם כן היה להם לתקן לברך כל הברכות דרבנן מספק כיון שבקל נוכל לצאת מידי ספק ושקיל וטרי והאריך קצת בדין דכל שאפשר לברר וכו' והעלה דדוקא כשאפשר לברר את הספק הוא שחייבו אותנו חז"ל לבררו וכו' אבל לא כשאי אפשר לברר הספק אף שהדבר נקל הוא לצאת עצמו מידי ספק והביא הרבה ראיות לזה מש"ס ופוסקים אלו תורף דב"ק שם ובספרו נחלה לישראל סי' ל"ז אות כ"ו ציין לעיין רי"ט פ"ט דנדה מ"ז מ"ש בשם הה"מ ולא ידעתי לאיזה ספר מרמז: