שדי חמד כללים מערכת מ· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת המ"ם · כלל קפ
מיתה בידי שמים אי חמור מכרת או בהיפך רשמתי במערכת הכ"ף כלל צ"ו:
ובמאי דקימא לן בענין כרת דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן כתבתי במערכת הכ"ף כלל ו' בס"ד וידידי הגאון ר' חיים דוב גראס אבד"ק (בראסטארא) פעטרווא יצ"ו שלח לי פלפול חריף ונכון להדפיסו על חשבונו. ואומר הנני לעשות רצונו וז"ל במערכת הכ"ף אות ו'. כל חייבי כריתות שלקו וכו'. האריך הדר"ג בזה. ואני הדל בחידושי להרמב"ם פרק י"ז ופרק י"ח מסנהדרין באתי בארוכה בזה ודברתי מכל מה שדבר הדר"ג. ואנתח המאמרים לנתחים על סדר דב"ק כדי לקצר בהעתק:
א) דברי הרמ"ז אינם מובנים לי דהרי הרמב"ם פסק בפרק י"ח הלכה א' ובפרק ד' מהלכות ביאת מקדש הלכה א' דחייבי מיתה בידי שמים לוקין כמו חייבי כריתות. ואם כן לו יהא כדבריו שנראה דעתו דחייבי מיתה בידי שמים שלקו לא נפטרו. מכל מקום לא נתישבה הקושיא שלא חשב במשנה חייבי מיתה בידי שמים. והאיך כתב הרמ"ז כי המשפט לאלקים הוא ואין בני אדם מטפלין בו. והלא ידי בני אדם בו להלקותו. אבל הרב שושנים לדוד הקשה עליו מסברא דהרי כרת חמיר טפי ממיתה בידי שמים (ועיין משנה למלך ושער המלך פרק ד' מביאת המקדש) ודאי חייבי מיתה בידי שמים שלקו גם כן נפטרו. ועוד דקרא דונקלה אחיך סתמא כתיב בכל הלוקין. ודבריו נכונים דהרב טורי אבן במגלה ז' ע"ב הקשה אימא דקרא רק בחייבי מלקיות מיירי ומנא לן דגם בחייבי כריתות הדין כן. ותירץ דקרא אכל הלוקין קאי וכיון דסובר דחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ממילא קרא דונקלה וכו' קאי גם עליהם עד כאן. ומינה דגם חייבי מיתה בידי שמים כיון שלוקין נפטרו על ידי מלקות אבל מה שהוסיף עוד השושנים לדוד להביא ראיה ממה שכתב הרמב"ם דחייבי מיתות בידי שמים לוקין ואטו מצינן למימר שילקו בכדי דלהרב לא מהני מידי. במחילת כבודו אין זה ראיה ולטעמיה האיך אמר ר"י חלוקין עליו חביריו על רבי חנניה בן גמליאל וסוברים דלא נפטרו במלקות. ועיין ברש"י שם (ד"ה הא מתני') דר"י קאי להסוברים דחייבי כריתות לוקין. וקשה לדידהו האיך ילקו בכדי. אלא דזה אינו קושיא דהתורה צותה דילקו חייבי כריתות ומכל מקום יש לומר דעדין לא נתכפרו שלא יעלה עליהם הכורת הכי נמי יש לומר לרחב"ג בחייבי מיתה בידי שמים. הדרן עלך דנחלקו בזה אי חייבי מיתה בידי שמים שלקו נפטרו. אבל בהא מודו כולי עלמא דלוקין כמו שכתב הרמב"ם בפירוש ותירוץ הרמ"ז קשה לן. ומה שקשה על הכנסת הגדולה בלשונות הרא"ם פרשת אמור כבר העיר מוהרי"ע בעפרא דארעא במהדורא תניינא סי' י"ח. ועתה נהלך ברג"ש על דברי הדר"ג שיחי' שתמה עליהם שלא זכרו דברי ספר המצות בשורש הי"ד שכתב וכבר ביארו בסוף מכות שכל אזהרה שיתחייב עליה העובר כרת או מיתה בידי שמים שילקוהו וכו' והיה העלמה מעיניהם עכ"ל. ולישרי לן מר כי אין מדברי הרמב"ם הללו שום הוכחה לזה. ותחלה אומר כי פירושו בלשון ספר המצות תמוה שאם כיון להמשנה דכל חייבי כריתות שלקו וכו' ומשמע ליה דחייבי מיתה בידי שתים בכלל דבכלל מאתים מנה זה שייך לענין אם חייבי מיתה בידי שמים שלקו נפטרו. אבל הרמב"ם שרוצה להביא ראיה דכל חייבי מיתה בידי שמים לוקין האיך מביא ראיה ממשנה דחייבי כריתות שלקו דילמא רק חייבי כריתות לוקין אבל לא חייבי מיתות בידי שמים דקילי אבל האמת יורה דרכו דרבינו יצא לו זה ממתניתין דריש פרק אלו הן הלוקין דחשיב לאוכל טבל בהדי הלוקין שהוא במיתה בידי שמים. ומה שמציין לדף כ"ג הלא ידוע כי לא הרמב"ם הוא המציין (ובימיו לא היה עדין הדפוס כמו שהם לפנינו כידוע) וגם יש לומר דכיון לחייבי כריתות לבד וחייבי מיתה בידי שמים למד מריש פרקין. אבל האמת אגיד כי ציו"ן הלז בעי דריש"ה והוא מוקשה דמדף כ"ג אין ראיה דמחויבים להלקותן רק דאם הלקוהו נפטר מידי כריתתן והלא לעינינו שיטת הרב המגיה דבלקה כדין לא נפטר. ואף שיבואר להלן דלא אמרה לרחב"ג. מכל מקום אין הכרח ממשנה זו דחייבי כריתות לוקין. ואף שיש לדחות זה וק"ל. מכל מקום לא הוה ליה למישבק ראיה מפורשת במשנה דריש פרקין ולהביא מסוף פרקין ובודאי כיון לריש פרקין וגם על זה שייך לומר סוף מכות וק"ל. על כל פנים בדברי הרמב"ם לא נתבאר רק דלוקין וזה פשוט. אבל אי נפטרו לא ביאר מידי. איברא יש לתמוה על הגדולים הללו איך לא ראו מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות ריש פרק ג' דמכות וז"ל כל מחויבי כרת בלבד או מיתה בידי שמים וכו' לוקה ואחר שלקה ועשה תשובה נפטר מן הכרת. כי כשהלקו אותו לא תחול עליו עונש כרת ולא עונש מיתה בידי שמים עכ"ל הרי בהדיא דגם בחייבי מיתה בידי שמים כשלקו נפטרו. ופלא על הגדולים הנז' שלא ראו זה:
ב) ונעתיק עצמנו למה שהעיר הרב יד מלאכי סימן שמ"א מתוספות שבועות י"ז ע"א שהקשה רבינו תם אהא דפריך אי דשהה בר כרת הוא דנפקא מינה דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם בטל כרת נשאר עליו מיתה. ונראה לי דודאי יודו התוספות דחייבי מיתה בידי שמים גם כן פטורים על ידי מלקות. וקושיתם הכי היא דכשם שיש נפקא מינה בשני לאוין להלקותו שתים הכא נמי נפקא מינה במאי דחייב מיתה בידי שמים גם כן לבד הכרת לענין מלקות דכל חייבי כריתות ומיתה בידי שמים לוקין. ואם כן בטמא ששימש היכא דשהה לוקה שתים ושפיר נפקא מינה טובא וזה שאמר ואם בטל כרת עדין לוקה דנשאר עליו מיתה בידי שמים. ולפירוש זה העירני המשנה למלך בריש פרק ב' מביאת מקדש במה שכתב דיש נפקא מינה גם בחייבי מיתה בידי שמים לחייב שתים לענין להלקותו דקימא לן חייבי מיתה בידי שמים לוקין והביא על זה דברי התוספות בשבועות י"ז הנ"ל עיין שם הדברים. מדבריו למדתי פירוש הפשוט הלזה בדברי התוספות (ועיין עוד להמשנה למלך בפרק ט' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ג מה שכתב על קושית הכסף משנה דנפקא מינה למלקות והרב מחנה ראובן בפסחים דף ל"ד השיג עליו ובחידושי להרמב"ם שם דברתי בזה ואין כאן מקומו) ומה שכתב דקימא לן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו. קושטא קאמרי דקימא לן הכי. אבל קושיתם קשה אפילו לחביריו דפליגי עליה דרחב"ג וסברי דלא נפטרו מידי כריתתן. דמכל מקום סבירא להו דלוקין ונפקא מינה ללקות שתים. אלא דהאמת קאמרי (דאי לא תימא הכי יקשה באמת למה לא הקשה כן וק"ל) וראיתי להדר"ג שפירש דנפקא מינה כגון שהתרו בו על כניסתו למקדש בטומאה ולא התרו בו על העבודה והלקוהו על שעבר ונכנס וכו' ומטובותיה דמר קאמינא דדידי עדיפא מדהקשה אחר זה דנפקא מינה שהזיד בטומאה ושגג בכניסה למקדש וכו' משמע דברישא סתמא הקשו דאי באחרי ביה בהא ולא אתרי ביה בהא הקשו אם כן השניה פשוטה יותר דבשניה קיימינן דהזיד בזה ולא בזה ובראשונה קיימו בהזיד בשניהם רק דאתרי בהא ולא בהא ודרכן של התוספות לכתוב פשוטה לפניה וק"ל ואין להאריך:
ג) ומה שכתב הדר"ג מספר מקנה אברהם שהביא ראיה מתוספתא. וכבודו כתב דלא מכרעא. ולדידי ראיתו תמוה מאד וכי נעלם ממנו הגמרא דריש פרק ג' דמכות שם דהובא שם הבריתא חייבי כריתות לוקין שאם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלין להם חייבי מיתות בית דין אין לוקין שאם עשו תשובה אין בית דין של מטה מוחלין להם ואוקמא מתחלה דטעמיה משום כדי רשעתו ופריך אי הכי חייבי כריתות נמי מאי אמרת שאם עשו תשובה מוחלין להם השתא מיהו לא עשו ומשני ברשעה המסורה לבית דין הכתוב מדבר. ורבינא מתרץ דלא פסיקא מילתא דכרת. הרי דאין הטעם כלל משום דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. וצדק הדר"ג שליט"א במה שכתב דלא מכרעא כלל. וכבר ראיתי להרב מהר"ש לנדא בנודע ביהודה תניינא חלק אורח חיים סי' קכ"ח שנשאל מאי פריך אי הכי חייבי כריתות נמי לישני דרבי עקיבא סובר כרחב"ג דחייבי כריתות שלקו נפטרו וליכא שתי רשעיות ועיין שם תירוצו. וכן הרב זרע ברך הקשה כן בחידושיו למכות. ונעלם מהם דברי הרב המאור והמלחמות בשלהי מכילתין עיין שם הדברים כי כבר הרגישו בזה והמאור הקשה אמאי לא פשיט מדרבי עקיבא דאמר שאם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלין להם הא במלקות לא נפטרו ותירץ יעוין שם. ובמלחמות תירץ בענין אחר ודבריו עמוקין מאד ולדידיה הכי פריך אי הכי חייבי כריתות נמי מאי תאמר שילקו ויפטרו מהכרת אדרבה לא ילקו ויעמדו באיסור כרת דקימא לן מי שנתחייב שני עונשין נידון בחמורה. מאי אמרת שאם עשו תשובה וכו' להכי המלקות חמיר טפי. אכתי מיהו לא עבדי ושוב הכרת חמיר. לזה מסיק רבינא לא פסיקא מלתא דכרת ושוב הוי מלקות חמיר ע"כ. והם קילורין לעינים. אלא שצריך להעמיק בהם. ונתיישב קושיא זו. ועיין עוד להרב כסא שלמה (חיבור נכבד לכתובות ומכות להג"מ שלמה זרקא מתוניס) במכות דף י"ג שביאר דברי המלחמות. ולי נראה יותר מה שכתבתי:
ד) ואם הא דנפטרו מידי כריתתן היינו דוקא בשעשו תשובה כתב החתם סופר חלק אורח חיים סי' קע"ה דמה שהקשה הבני חיי דאין לך דבר שעומד בפני תשובה לא קשיא מידי דהרי ארבעה חילוקי כפרה יש וכו'. ואומר אני מדבריו של בריבי ניכר (לשין הגמרא חולין נ"ז ע"א) דלא הוי בידיה ספר בני חיי כי אז היה רואה שסברא זו עמו היתה וישלחה וז"ל על קושית המאור ויש לומר דאמרינן ביומא ארבעה חילוקי כפרה יש וכו' ודוחק הוא דלעולם הוא נפטר מן הכרת בתשובה לבדה ויסורים צריכי רק דלמרק החטא לגמרי עיין שם והובאו דבריו בכסא שלמה שם:
ה) והרב המגיה חידש לדעת הרמב"ם הא דנפטרו מידי כריתתן היינו דוקא בשלקה שלא כדין כגון על לאו דמיתת בית דין שחלל שבת במזיד בלא עדים אם לקה נפטר מהכרת. אבל האוכל ביום הכיפורים וכיוצא בו דלקה כדין לא נפטר מכרת והרב יד מלאכי ידיו תביאנה לדברי הרב ולא קרא עליהם ערעור. והחתם סופר שם כתב ששגה בזה ממגלה ז' ע"ב דפריך אידי ואידי בידי אדם היא. והא התם לוקה כדין ולא נפטר מהכרת ע"כ. ולעניות דעתי לא קשיא מידי כמו שאומר. ומקודם אשאלה למה החתם סופר הביא ממרחק לחמו הלא סוגיא זו בדמותה ובצלמה כתיבה שילהי מכות והיה לו להקשות מהתם. ומלבד דסוגיא דמקומה שם עיקר (כמו שכתב הרב באר היטב באורח חיים סי' קס"ז סעיף קטן ט') עוד זאת כי יגדל התימה על הרב המגיה במשנה למלך שיתעלם ממנו הסוגיא דקעסיק בה. שוב ראיתי להרב כסא שלמה למכות כ"ג הקשה על המגיה מסוגיא דשם כקושית החתם סופר. ומה שתירץ שם לא נתחוורו דבריו אצלי. וגם הוא בעצמו דחאה. ולי הדל דברי הרב המגיה נכונים. והוא זה כי רבינו בפירוש המשניות שילהי מכות כתב דלית הלכתא כרחב"ג ובתחלת דבריו כתב כבר ביארנו שהמלקות עם התשובה יפטור מן הכרת. וכתב התוספת יום טוב אבל בחיבורו פסק כרבי חנניה. אמנם יש לומר דרבינו לא פסק כרחב"ג וכמו שכתב הכסף משנה על דברי רבינו משנה שם) ולא חזר ממה שכתב בפירוש המשניות. ורק דאיהו דידיה אמר שהמלקות עם התשובה יפטור מהכרת ויצא לו זה ממה שאמר רבי עקיבא חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות שאם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלין להן. והיינו בצירוף המלקות דאם לא כן הא אמרינן ביומא דבחייבי כריתות לא מהני תשובה לחודה. ולא סבירא ליה כתירוץ הרב בני חיי הנז'. וזה שאמר רבינו דלית הלכתא כרחב"ג ומתחלה כתב דתשובה עם המלקות יפטרו מן הכרת והוא לעולם להלכה. וחידש לן הרב המגיה דהיכא שלקה שלא כדין כגון בלאו שניתן לאזהרת מיתת בין דין אז נפטר במלקות גרידא אבל היכא שלקה כדין לא נפטר אלא עם התשובה. וממילא לא קשיא משילהי מכות דאמר אף אנן נמי תנינן וכו' ואי איתא אידי ואידי בידי אדם הוא. דשם קיימינן לרחב"ג. ובודאי הוא מיירי בשלקה כדין. תדע דהא יליף מונקלה אחיך דמיירי בחייבי מלקות וכדברי טורי אבן הנז'. אבל רבינו לא פסק כמותו ורק תשובה בעינן זולת היכא דלקה כנגד הדין דאז נפטר מהכרת בלי תשובה. ולזה סיים הרב ובהכי ניחא מה שהביא ראיה ואחר שלקה ועשה תשובה נפטרו והוקשה להבני חיי וכו'. רצונו לומר דהבני חיי הביא הקושיא דאי בעשו תשובה מיירי הא אין לך דבר שעומד בפני התשובה והאיך פליגי רבנן ארבי חנניה בן גמליאל. אבל לפירוש המגיה אתי שפיר דרבינו באמת לרבנן קאי ורחב"ג סובר דנפטרו בלא תשובה ועל זה פליגי רבנן. ולזה תראה שרבינו כאן לא כתב הלימוד מונקלה לחייבי כריתות שלקו כי אם אמי שנלקה ואחר זה כתב אף כל מחיייבי כרת שנלקו נפטרו. ולא מהכתיב הנז' יליף ליה. ומיירי בלקה שלא כדין להכי לא כתב דבעינן תשובה. זהו שנראה לי בביאור דברי המגיה הסתומים מאד. והרב כסא שלמה שם למד פירוש אחר במה שתירץ קושית הבני חיי יעוין שם ולא ירדתי לסוף דעתו. ואני תמה על הרבנים חתם סופר וכסא שלמה שהבינו בדבריו דבלקה כדין לא נפטר כלל ובלקה שלא כדין בעינן תשובה. אדהקשו עליו מהגמרא היה להם לתמוה מדברי רבינו בפירוש המשניות שעליו קאי המגיה שכתב בפירוש וז"ל כל מחוייבי כריתות לבד וכו' כשיהיה זה בעדים והתראה לוקה ואחר שלקה ועשה תשובה נפטר מהכרת עכ"ל. הרי דבעדים והתראה מיירי ובחייבי כרת לבד. והאיך כתב המגיה דרק בעבר על מיתת בית דין בלא עדים מיירי דאז לוקה שלא כדין אתמהה ל. ותמיה גדולה היא לפי הבנתם. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דמודה הוא בלקה כדין ועשה תשובה דנפטר מהכרת וכאמור לעיל. ועין רואה להרב מהר"ש בן הנודע ביהודה בתשובה הנ"ל כתב גם כן דרבינו דמצריך תשובה לא לרחב"ג כתב. אלא דאיהו דידיה אמר לאמת יעוין שם. והכין דעת המגיה. ואם כי בעיקר הדבר צריך להעמיק עוד דמנא לן זה וגם ליישב קושיות שיפלו בזה. מכל מקום זה פשוט אצלי דקושית החתם סופר הנ"ל לא קשיא. ואם ירצה ה' אשנה עוד פרק זה. וראיתי למהרח"א בישרש יעקב סוף פרק ג' דמכות שעלה ונסתפק בהודה על פי עצמו אם מלקין אותו לפוטרו מכרת או דילמא כיון דמלקות במקום מיתה ואין ממיתין על פיו שמא הוא מהמחכין למות גם מלקות אין מלקין ועיין באגרת הסמיכה לרלב"ח ע"כ. ובדברי הרב המגיה מבואר שמלקין אותו דהרי כתב דמיירי בחילל שבת שלא בעדים והתראה דלקה שלא כדין הרי דמלקין אותו על פיו. אלו תורף דב"ק: