שדי חמד כללים מערכת מ· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת המ"ם · כלל קעה
מין במינו ומין בשאינו מינו ידוע שבכמה דברים נחלקו הפוסקים אי חשיבי מין במינו ואנכי ההדיוט פלפלתי בקצת דברים שדברו הפוסקים בענינים אלו והן עשרת הדברות. א) לענין שאור ועיסה. ב) לענין קמח חטים בקמח שעורים. ג) חטים שנתבקעו עם חטים שלא נתבקעו. ד) יי"ש של תבואה עם יי"ש של שמרים וכיוצא. ה) אם יש חילוק בדין מין במינו וכו' בין שלמין לחתוכין. ו) אי אזלינן בתר שמא או בתר טעמא. ז) חלב (בצירי) עם בשר אי חשיב מין במינו. ח) גיד ובשר אי חשיבי מין במינו. ט) מים ומלח לעיסה אי חשיבי מין במינו. י) טבל ותרומה אי חשיבי מין במינו עיין בכל זה בשדי חמד מערכת הטי"ת כלל י"ג ועיין בזה בשו"ת ריב"א (רבינו יואל בר אלעזר) בסי' קי"א (בד"ה על מה שכתב הב"י) לענין שאור ועיסה ושם בראש הסימן לענין בשר וחלב:
ולענין בשר ודם היוצא ממנו אי חשיבי מין במינו הנה הרב ערך השלחן ביו"ד סי' ס"ט אית י"ט (על מה שפסק מרן בסעיף י"א בשר שנתבשל בלא מליחה צריך שיהא בתבשיל ששים כנגד הבשר ואז מותר הכל) הביא בשם הרב גנת ורדים סי' כ"ט שהסכים דאין צריך לשער בכל הבשר אלא במאי דנפיק מניה משום דדם שבשלו דרבנן ועוד דדם טעם בשר הוא והוי מין במינו דלא אזלינן בתר שמא אלא בתר טעמא ומין במינו ברובא בטיל מן התורה ורק מדרבנן צריך ששים וכיון דמדרבנן הוא סמכינן אהראב"ד דבמאי דנפיק מניה משערינן וכתב על דבריו וליתא דדם ובשר מין בשאינו מינו הוא כדכתב השפתי כהן בס"ק צ"ה (צריך להגיה ז"ן) וכן כתב בספר מבוא שערים סי' ר"א וכן דעת ספר האורה בתמים דעים סי' קנ"ג וגדולה מזו כתב הרא"ה בבדק הבית דף צ"ט דבשר נאסר מדם אף על גב דנעשה נבלה הוי מין דם ועם בשר אחר הוי מין שלא במינו ואף לדעת האורה בתמים דעים שם ורשב"ם ורבינו תם והר"ן דהוי מין בשר אסור היינו אי אמרינן חתיכה נעשית נבלה אבל לדידן דלא אמרינן נעשית נבלה בשאר איסורין ודאי דבשר שנאסר מחמת דם עם בשר אחר מין שלא במינו הוא והביא דברי רבינו הרוקח בסי' תפ"ח שמורה כן אלו תורף דב"ק והרב טהרת המים בקונטרס שיורי טהרה מערכת הדל"ת אות כ"ה הביא שהרב נשמת חיים בחלק יו"ד סי' ט' חולק על הרב גנת ורדים על פי דברי השפתי כהן דדם ובשר הוי מין בשאינו מינו גם בשם ספר מצרף לכסף שבספר תרומת כסף סי' יו"ד הביא שהצריך עיון דברי הגנת ורדים דלא ידע מנא ליה וכו' ובשם הרב חפ"א (תפארת אדם) בסי' יו"ד כתב שנסתייע מדברי הגנת ורדים ושוב הצריך עיון ושוב מסיק דדם הכבד עם הבשר הוי מין במינו ומר ניהו בשיורי טהרה במערכת היו"ד ס"ק ט"ו (ד"ה והנה הש"ך) כתב שהרבנים שפתי כהן ופרי חדש סוברים דדם ובשר הוו מין בשאינו מינו ומר ניהו תמה על זה דהחוש יעיד דהוו מין במינו שהרי דם הבלוע בבשר הנפלט על ידי בישול אינו נותן בבשר טעם חדש שישתנה הבשר מטעם שיהיה בו כדי שנדון בו דין מין בשאינו מינו וגם קפילא לא ירגיש טעם דם דאעיקרא הבשר מתהווה מן הדם כמו שאמרו רז"ל דדם שבאדם נעשה בשר ואפשר שגם הראשונים שכתבו דדם ובשר הוו מין בשאינו מין לא אמרו אלא בדם בעין שנפל לתבשיל אבל דם הנפלט מהבשר בבישולו מודו דהוי מין במינו וכו' אלו תורף דב"ק ואין כונתו שכל הראשונים יודו בזה שהרי מדברי הרוקח שהביא בערך השלחן שם מתבאר דגם דם הנפלט מבשר יש דנים בו דהוי מין בשאינו מינו כיעויין שם:
וחמץ ומצה אי מיקרו מין בשאינו מינו עיין בפאת השדה לחלק הכללים במערכת הדל"ת (הוא שדי חמד חלק י"א) כלל ט' סק"ו:
וכתבו התוספות בפרק הערל ריש ד' פ"ב דר' יאודה דאית ליה דמין במינו לא בטיל לא אמר אלא בלח בלח דומיא דדם הפר ודם השעיר או לח ביבש דנבלע בו אבל יבש ביבש מודה דבטל והסברא היא דדבר המתערב מתפשט טעם האיסור בכל ההיתר ולא בטיל אבל דבר יבש האיסור מונח במקומו אלא שאינו ניכר היכן הוא ואף שבתוספות בזבחים ד' ע"ג ע"א ובמנחות ד' כ"ב ד"ה ר' יהודה הביאו סברא זו בשם רבינו תם וכתבו שרבינו יום טוב הקשה עליה וגם רבינו תם חזר בו וכתב דאין חילוק בין לח ליבש מכל מקום בפסקי תוספות במנחות וביבמות פסקו לחלק בין לח ליבש ובשו"ת ריב"א הנ"ל כתב (בד"ה מה שאמרתי) להסביר טעם החילוק שבין לח ליבש אשר לכאורה קשה דכיון דמקרא דדם הפר ילפינן דבמינו לא אזלינן בתר רובא מה לן לחלק בין לח ליבש עיין שם והתוספות בפרק בתרא דמעילה ד' כ"א (ד"ה פרוטה) שהקשו וליבטל ברובא וכו' ולא ניחא הו למימר דמתניתין ר' יאודה היא דסבירא ליה דמין במינו לא בטיל נראה דאזלי בשיטתם דביבמות הנ"ל דביבש מודה ר' יאודה דבטיל ועיין בחידושי הרש"ש שם בשם התורת חיים שתירץ לקושית התוספות דאפשר דמתניתין ר' יאודה היא והשיב על דבריו על פי דבריהם שביבמות דיש לחלק בין לח ליבש וכלומר דהתוספות במעילה דלא משנו הכי היינו משום דסברו דיש לחלק דביבש גם ר' יאודה מודה דבטיל ואפשר לדחות דמאי דלא משנו הכי במעילה היינו דכיון דקימא לן כרבנן דמין במינו נמי בטיל דחיקא להו לאוקומי מתניתין כר' יאודה ובשו"ת בשמים ראש סי' ב' כתב שהראב"ד הסכים לחלק אליבא דר' יאודה בין לח ליבש שאף רבינו תם כתב כן אלא שהחזירוהו מכח איזה קושיות ויש לישבם עכ"ל והגאון נודע ביאודה בצל"ח למסכת ביצה על דף ג' ע"ב (בד"ה שם ספק טרפה דבר שאל"מ) צדד להביא ראיה דיש חלק בין לח ליבש ועיין במה שפלפל ידידי הגאון ילקוט הגרשוני יצ"ו בחלק א' במערכת דבר שיש לו מתירין ד' כ"א ע"ג וכמדומה לי שראיתי בספרים שכתבו שחילוק זה שכתבו הראשונים הוא דוקא לר' יאודה עצמו אבל לאחרים העומדים בשיטתו אפשר לומר דלא מיפלגי בין לח ליבש ועיין בנודע ביאודה תניינא יו"ד סוף סי' ג"ן ודו"ק וכתב שם דיש לומר דהר"ן לא סבירא ליה מה שחדשו התוספות דביבש ביבש מודה ר' יאודה ועל מה שכתב הרב השואל דהר"ן עצמו כתב סברת התוספות השיבו דזכרונו כוזב לו ודבר זה לא נזכר בהר"ן בשום מקום:
ואם יש חילוק אליבא דר' יאודה בין איסורין דאוריתא לדרבנן מדברי התוספות בפרק כל הבשר דף צ"ט ע"ב (ד"ה שאני ציר) נראה מפשט דבריהם דסברי דבאיסורין דרבנן מודה ר' יאודה דמין במינו בטיל והגאון בשו"ת מוהר"ם שיק בחלק יו"ד ריש סימן קט"ו כתב דפליגי רבוותא אליבא דרבי יאודה במין במינו בדרבנן אי בטיל דהתוספות הנ"ל סוברים דבטיל אבל הריטב"א כתב דדוקא ציר דגרע משאר איסורין וזיעה בעלמא הוא אבל בדרבנן מין במינו לא בטיל לר' יאודה עיין שם אמנם מצאתי בשו"ת פאת השדה להרה"ג מוהר"ר ברוך עקפעלר בסי' מ' שכתב שהאחרונים הבינו מדברי התוספות הנ"ל דיש חילוק לר' יאודה בין דאוריתא לדרבנן ולפי דבריהם העיקר חסר בדברי התוספות שהיה להם לסיים דבדרבנן מודה ר' יאודה לכן כתב כוונה אחרת בדברי התוספות ולעולם אימא לן דמודו התוספות בעלמא דאין חילוק לר' יאודה בין איסור תורה לדרבנן ע"ש:
ודבר שבא לתקן ולהשביח את חבירו דקימא לן לענין דבר שיש לו מתירין דחשיב מין במינו אם הדין כן לכל האיסורין דאף שהוא אינו מינו חשיב מין במינו מפני שבא לתקן ולהשביח את חבירו הנה הרב ערך השלחן בסי' נ"ח כ"ק י"ג כתב דמה שכתבו התוספות בסוף ביצה והרשב"א בסי' ת"ק והרא"ש כלל ל"ב דמים ומלח בעיסה ותבלין לתקן הקדרה חשיבי מין במינו הכריח הרב פרי חדש דלא כתבו כן אלא לענין דבר שיש לו מתירין דלא בטיל וכן כתבו רש"ל בפרק כל הבשר ס' פ"ח ובית חדש וטורי זהב סי' ק"ב סק"ו אבל מלשון איסור והיתר כלל כ"ה דין ו' משמע דסובר דלכל ענין חשיב מין במינו וכן משמע בביצה דאמרינן מאי שנא חטין בשעורין דלא אמר להו דהוי ליה מין במינו חטים בחטים נמי וכו' ואם איתא מאי פריך להו מחטים בחטים הא בחטים ושעורים סבירא ליה דבטלי והכי נמי מים ומלח בעיסה אלא משמע דסבירא ליה דמים ומלח בעיסה חשיב מין במינו וכן מצא להרמב"ן במלחמות פרק כיצד צולין ובהלכות נדרים שלו דף נ"ב וכו' עיין שם ובפרי מגדים במשבצות סי' ס"ו סוף סק"ה כתב בשם בל"י (בית לחם יאודה) בשם מגן אברהם דביצה בקמח הוי מין במינו כמבואר בסי' ק"ב וכתב על דבריו ולא ידענא דהתם ביותר מששים דליהווי דבר שיש לו מתירין אמרינן כל דלתקן העיסה הוי מינו ולא בטיל אבל בפחות מששים דבטעמא תליא מילתא ואם כן כל שלא נתבטל הביצה חד בתרי ונתנו בקמח הוי אינו מינו ואסור דספיקא דאוריתא שמא היה במקום האסור אם אין ששים בקמח והרב טהרת המים במערכת הדל"ת (דם בצים) דף י"ב ריש עמוד ד' כתב בשם הרב לחם הפנים שכתב בשם מר חמיו הרב מגן אברהם דכל שבא לתקן ולהשביח העיסה חשיב מין במינו ואף דבמגן אברהם סי' תקי"ג סק"ז דחה דברי מוהרא"י דכל שהוא לתקן חשיב מין במינו חזר בו וכן משמע ממה שכתב במגן אברהם סי' שצ"ז ס"ק ט' ומינה דלא תידוק ממה שכתב שם דכל שהוא לתקן חשיב מין במינו בדבר שיש לו מתירין דמשמע דבשאר איסורין דבטעמא תלו חשיב אינו מינו וכדעת הטורי זהב בסי' ק"ב סק"ו דליתא ודבריו לאו דוקא אלא בכל האיסורין סובר המגן אברהם דכל לתקן חשיב מין במינו כמו שהעיד בשמו בלחם הפנים:
וכתב שם (טהרת המים) ליישב תמיהת הפרי מגדים הנ"ל והוא שהפוסקים הסוברים דכשבא לתקן חשיב מין במינו סוברים דהגם דבאינו מינו נותן טעם וטעם כעיקר דאוריתא ובעי ששים וגם באיסור דרבנן הדין כן דכל דתקון רבנן וכו' מכל מקום זה דוקא כשאינו בא לתקן ולהטעים את חבירו ואזי בדליכא ששים טעם האיסור בא בפיו כשאוכל לכן בעי ששים כדי שיתבטל הטעם לא כן כשבא לתקן ולהטעים את חבירו אזי אף דליכא ששים אלא רוב כשאוכל אינו טועם אלא טעם ההיתר שהוא רוב אלא שהטעם הוא משובח ובכי האי גוונא לא נאמר טעם כעיקר דאוריתא כיון שבעצם אינו טועם טעם האיסור בפני עצמו אלא מה שטועם הוא טעם היתר משובח וזהו טעם עצמו בדבר שיש לו מתירין דחשיב ליה מין במינו ולא בטיל וזה טעם הפוסקים שכתבו שהוא דוחק לחלק בין דבר שיש לו מתירין לשאר איסורין דזיל בתר טעמא דטעם אחד להם כאמור ואפילו תימא לחוש לסברת החולקים זה דוקא באיסור תורה אבל באיסור דרבנן סמכינן אמתירים: