שדי חמד כללים מערכת מ· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת המ"ם · כלל ח
מותר זימנין דלאו לגמרי אלא מאיסור דאיירי ביה כמו שכתבו הראשונים בסוגיא דריש פרק קמא דשבת ד' ג' ע"א בבא דרישא פטור ומותר מצד איסור שבת אף שאסור משום ולפני עור וכו' עי"ש גם מרן מוהרד"ך בבית שני חדר י"ג כתב דתני תנא מותרות מאיסור דעסיק ביה אף דאיכא איסורא אחרינא והביא ראיה מדברי הראשונים הנ"ל וכן כתב מרן הפרי חדש באבן העזר ריש סי' קכ"ד דאף דהרמב"ם והטור כתבו על הכל כותבין ואפילו על איסורי הנאה לאו למימרא דמותר לכתחלה לכתוב על איסורי הנאה אלא כלומר דמשום לתא דגיטא לית לן בה ולא מיירו מדין איסור הנאה שדין זה אין כאן מקומו וכו' עי"ש ורבין חסידא בספר קהלת יעקב בלשון חכמים אות שכ"ט הביא ראיה מחולין ד' צ"ה ע"א דאמר רב דמאי דתנן נמצא בגבולין אברים נבלות חתיכות מותרות היינו מותרות מדין נבלה כלומר שאין מטמאין כנבלה אבל אסורות באכילה עי"ש והיה לו לבאר דלפי מה שכתב רבינו התוספות יום טוב פרק ז' דשקלים משנה ג' (ד"ה חתיכות) דרב חומרא בעלמא קאמר ולא מדין המשנה וכו' אין משם ראיה דהא לקושטא מתניתין דקתני מותרות לגמרי הוא אלא דהגאון חכם צבי סי' א' כתב דאי אפשר לומר כדבריו ומכל מקום גם הוא נקיט האי כללא שהרי מפרש צרותיהן מותרות דתנן במתניתין היינו דמותרות מדין ערוה אף שאסורות מדין קטלנית עי"ש ומעין דוגמא מצינו שפירשו הראשונים מה שאמרו בש"ס אי בעי לא אכיל היינו משום סוכה אבל משום יום טוב חייב לאכול עיין תוספות ברכות ד' מ"ט ע"ב והרא"ש שם והביא דבריהם מרן בית יוסף סי' תרל"ט ולעיל במערכת הכ"ף כלל מ"ז כתבתי כיוצא לזה עי"ש ובקהלת יעקב שם ציין לעיין בספר של"ה ד' שצ"ו ע"ב ונמצא בידי ח"ב מספר של"ה (הגם שאו"ל הוא בידי) מדפיס חדש משנת תרכ"ג ואין הדפים מכוונים לדפוס הראשון ומצאתי בחלק תורה שבעל פה בכללי רבי בד' ו' ע"ג (בד"ה מצינו ביש מקומות) שהביא כלל דזימנין תני תנא מותר ואינו מותר לגמרי אלא אסור מצד אחר בפ"ב דבכורות (לפי הנראה טעות הדפוס הוא וצ"ל בפ"ב דבכורים עי"ש במ"ז) דם שרץ אין חייבין עליו רוצה לומר משום דם אבל חייבין עליו משום שרץ דדמו כבשרו ובמסכת חולין ד' י"ח ע"א השוחט במגל קציר וכו' ובית הלל מכשירין ואמרינן בגמרא דלאכילה אסור ושם ד' צ"ה הנז"ל ועוד הביא מה שאמרו בעבודה זרה בפרק ר' ישמעאל ר"י בן בתירה ור"י בן בבא מתירין מפני שני דברים ופירשו רש"י והר"ן דמתירין בהנאה ואסורין בשתיה ומזה עמד מתמיה על מה שפלפלו הראשונים התוספות והר"ן והרא"ש בריש שבת לההיא דבבא דרישא פטור ומותר דהאיכא משום ולפני עור וכו' ולמה לא כתבו בפשיטות כדכתב הרא"ש אחר כך דלא מיירי אלא לענין איסור שבת מאחר דאורחיה דתנא בהכי בכמה מקומות אלו תורף דב"ק והמעיין בדברי הרא"ש והר"ן יראה דתמיהתו לא שייכא עלייהו כלל כי הרא"ש אחר שהעתיק כל דברי התוספות בזה סיים ואמר וכל זה הדקדוק אינו נראה לי דלעולם בישראל מיירי ואף דאיכא משום לפני עור לא מיירי אלא באיסורא דשבת וכו' מבואר שכונתו לישב בפשיטות בדרך שבחר הרב של"ה. והר"ן אף הוא היה מתכוין לזה שאחר שהעתיק כל מה שכתבו התוספות סיים כל זה פלפלו התוספות וכתבתיו להתלמד בו מיהו עיקר קושיא ליתא וכו' דפטור ומותר מצד איסור שבת קאמרינן וכו' עי"ש מבואר שכונתו ליישב כן בפשיטות ולא נצטרך לכל מה שפלפלו התוספות ותמיהתו אינה אלא על התוספות ובשסי"ן שלנו כתוב על הגליון בשם תוספות ישנים שתירצו כן וקרוב לשמוע שנשמט זה מתכשיטין שבפנים שבתחלה פלפלו כדי להתלמד משום יגדיל תורה ושוב כתבו אי נמי משום איסור שבת קאמרינן וכו' דאין לומר דדעת התוספות דאין לנו לפרש כן מסברא דנפשין כי לא אתמר הכי בהדיא בש"ס דהרי אשכחן לרבותינו התוספות בפסחים ד' כ"ט ד"ה בדין דניחא להו בהכי עי"ש שכתבו ושמא יש לומר אבל אתה נהנה משל גבוה שלא יהא איסור חמץ אבל איסור הקדש יש ועם שלא כתבו כן בפשיטות גמור מכל מקום גם בההיא דשבת היה להם לתרץ בדרך זה ובלשון הזה ולא להשמיט ישוב זה לגמרי כאילו לא היה ובשבועות ד' כ"ב ד"ה אהיתרא כתבו דמה שאמר רב אשי כי קא מישתבע אהיתרא קא מישתבע אתי אף לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה ודקארי ליה היתרא כלומר ליהנות שלא כדרך הנאתו דמותר מן התורה שמעינן מינה דיתכן לפרש לשון זה שלא כמשמעותו דמותר לגמרי ואם כן הוא סעד לכללין:
וקצת יש להוכיח דאף בדברי האמוראים יתכן לפרש כן והוא מדאמר ר' ינאי בנדרים ד' ז"ן ע"ב בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על העיקר מותר וכתב הר"ן כלומר דלא הוי תרומה וכו' ומיהו טבל הוי ודקאמרינן מותר לומר דפקע שם תרומה מיניה ומותר באכילת עראי עי"ש וזה יש לדחות אמנם יש להוכיח כן מדאמר שמואל בפרק קמא דנדה ד' י"ב ע"א אשה שאין לה וסת בין ערה בין ישנה בעיא בדיקה וכתבו התוספות בד"ה בין ישנה פירוש דליכא איסור נדות אבל אסור לבא על הישנה כדאיתא בנדרים ד' כ' הרי דמפרשינן מילתיה דשמואל דשרי משום נדות אבל אסור מצד אחר ולפי דרכנו למדנו שגם התוספות נקטי האי כללא דמותר יתכן לומר אף בדבר שיש איסור מצד אחר שוב ראיתי למרן חיד"א ביעיר אזן מערכה זו אות טו"ב שכתב שגם בדברי אמורא יתכן לפרש כן:
ומרן חיד"א בברכי יוסף אבן העזר ריש סי' ט' פקפק בדברי הגאון חכם צבי הנ"ל דמותרות מצד ערוה ואסורות מדין קטלנית מפני שבלשון הזה כתבו הפוסקים והם היו צריכים לפרש עי"ש ואנכי הדל מצאתי תנא דמסייע להגאון חכם צבי דאף בדברי הפוסקים יתכן לפרש כן והוא הכהן הגדול בשפתי כהן יו"ד סי' פ"א סק"ג שכתב לפרש דברי מרן מי רגלים דאדם מותרים דמותרים מצד הדין (דיוצא מן החי) קאמר ואסורים משום לא תשקצו וכבר כתבתי אני ההדיוט בקונטרס כללי הפוסקים סי' י"ו אות י"ד על דברי הפוסקים הא מיהא בלישנא דגמרא אף הוא מודה דיתכן לפרש כן ואתה תחזה דאיהו גופיה במחזיק ברכה ביו"ד סי' פ"ז אות ח' (בד"ה ומכאן קצת) השיב על מה שכתב הגאון בכור שור ד' ק"ב ע"ג בענין הדג שפינקס מרינוס דהיה לו לומר חוץ מדג פ' שאסור משום סם המות דאין זו קושיא דזימנין דתני תנא מותר ואיירי מאותו איסור דקאי ביה אף דאסור מצד אחר עי"ש ולאו דוקא בלשון התנא במשנה או ברייתא הוא דסבירא ליה הכי הכי אלא גם בדברי אמורא סבירא ליה דיתכן לפרש דבריו בענין זה כמו שכתב בספרו יעיר אזן כנז"ל דאף למאי דאסיק אדעתיה דלא יתכן לומר כן בדברי הפוסקים מכל מקום בדברי התנא או האמורא ניחא ליה לפרש כן כיעי"ש וחידוש הוא שלא הזכיר שם דברי הר"ן בריש מסכת שבת ודברי הרבנים של"ה וקהלת יעקב הנז"ל נמצינו למדין שכלל זה בלשון הש"ס שריר וקיים ורמזתיו לעיל במערכת האל"ף אות ט"ו (בד"ה הן) עי"ש וגבי יפת תואר תניא בפרק החולץ דף מ"ז ע"ב אם קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד וכתב מרן כסף משנה בהלכות מלכים פרק ח' הלכה ה' דאין פירוש הברייתא דמותר לבא עליה מיד דהא בעי להמתין שלשה חדשים אלא כלומר מותר מענין דאיירי בה דהיינו מענין גירות עיין בשו"ת זכר יהוסף בסימן ד' דף י"ד ע"ג. ודמאי דאמרינן בפרק קמא דכתובות ד' ג' סוף ע"א במקום שיש ב"ד אשה נשאת בכל יום כתב הגאון תוספות יום טוב שם במשנה א' (ד"ה שאם היה לו) דהכי קאמר מצד התקנה דמתניתין אשה נשאת בכל יום אבל יש ימים דאיסור אחר רביע עלייהו כגון שבת ויום טוב וחול המועד דאסור לישא בהם וכו' עיין שם:
ועל פי כלל זה השיב ידידי הגאבד"ק ניזנו"ב יצ"ו בספר משכנות הרועים בקונטרס עת שלום ד' י"ב (ד"ה והנה) על מה שנרגשו התוספות בפרק במה אשה ד' ט"ן ד"ה ולא בעיר של זהב דבסוטה ד' מ"ט אמרינן בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות חתנים וכו' והכא לא אסרו אלא בשבת והוצרך רבינו תם ליישב דדוקא לחתנים וכלות גזרו ולא לשאר כל אדם דלפי כלל זה מעיקרא לא קשיא דאם דרך התנא דזימנין תני מותר וכלומר מותר מצד האיסור דאיירי ביה אף דאסור מצד אחר ומכל שכן דאין עליו אחריות לחשוב מה שאסור מצד אחר גם כן עכ"ל והנה אם הרגש התוספות היה אמאי תניא דבעיר של זהב לא יצא מחמת איסור שבת ולא תני דאסור נמי משום גזרה דבפולמוס וכו' יפה אמר מר דאין אחריות התנא למיתני גם מה שאסור מצד אחר במכל שכן ממאי דתני מותר במה שאסור מצד אחר אמנם הרגש התוספות הוא דממאי דתנן דלא תצא בשבת בעיר של זהב מוכח והרי הוא כמבואר דבחול שרי ואמאי הא איכא משום גזרה דבפולמוס והכא ליכא למימר דהכונה היא דשרי מצד איסור שבת דבחול מהיכא תיתי לאסור משום הוצאה ושפיר קשיא להו והוצרכו למה שכתב רבינו תם ואדרבא מדבריהם יש לדקדק קצת דנקטי להאי כללא מדלא קשיא להו בשבת גופיה אמאי תני ולא תצא דמשמע דבבית שרי האי משום גזרה דבפולמוס גם בבית ליתסר אלא דלזה שפיר מצינן למימר דתני תנא באיסורא דאיירי ביה ואין הכי נמי דאית ביה נמי איסורא אחרינא ולא תני ליה רק קושיתם היא מדלא אסרו בחול כאמור. ובזה יש לדחות גם מה שכתב בספרו נחלה לישראל בתושובותיו סי' ל"ז אות פ' ליישב קושית התוספות בעבודה זרה ד' כ"ט ד"ה המסתפר במאי דאמרינן אין רואין במראה בשבת והרי אף בחיל אסור ותירצו דהתם מיירי באשה והרב יצ"ו כתב דעל פי כלל הנ"ל לא קשיא מידי וכפל דבריו בספרו שו"ת הד"ר סי' כ"ט אות פ"ג עי"ש ולי הדל אינו מתיישב בזה והמעין יכריע ועיין עוד בנחלה לישראל הנ"ל בסוף סי' מ"ב (בד"ה גם מה) ובמפתחות ספר היקר חקרי לב אורח חיים בדף רע"א ע"ד (ד"ה פטור) ציין לעיין בפנים סי' ע"ה וסי' קי"ט אם פטור רוצה לומר שפטור מצד זה וחייב מצד אחר ולא איסתייעא לעיין בתכשיטין שבפנים לך נא ראה:
ואם יתכן לפרש בדברי הפוסקים שכתבו מותר דרצונם לומר דמותר מצד איסור פלוני אף דאסור מצד אחר כבר רמזתי למעלה למה שכתבתי בקונטרס כללי הפוסקים ועתה ראיתי שהגאון חקרי לב ביו"ד ח"א סי' ע"ב ד' ק"ב ע"ד הביא מה שכתב מרן הפרי חדש בסי' ק"ג בראשו גבי איסור מוסרח דמה שכתב הרמב"ם בלשון פטור דמשמע אבל אסור לאו משום נבלה הוא דאסור אלא משום לא תשקצו כיון שהוא מאוס וכו' והקשה עליו ממה שכתב הרא"ה בבדק הבית בית ד' שער א' ד' ק"ט דנבלה שאינה ראויה לגר מותר לאכלה כשהיא בעין דמשמע דליכא שום איסורא ויישב דמותר מצד איסור נבלה קאמר ואין הכי נמי דאסור משום לא תשקצו והרי הוא כמבואר שסובר שגם בלשונות הפוסקים יתכן לפרש כן וכן כתבתי אנכי הדל (טרם שהשגתי ספר חקרי לב) על ענין זה בעצמו בשדי חמד ח"א במערכת הבי"ת כלל כ"ה ד' ס' סוף ע"ב ורמזתיו בקונטרס כללי הפוסקים סי' ט"ז אות י"ד עי"ש ומרן כסף משנה בששי מהלכות אבל הלכה ה' הקשה על מה שנראה מדברי רבינו שמותר לישא את האלמנה אחר שלשים יום והא בעי הבחנה ותירץ דמותר מצד אבלות אלא דאסור מצד הבחנה וסמך על מה שכתב בהלכות גירושין אלמא ניחא לן לפרושי הכי גם בדברי הפוסקים. ושם נתבאר אם לשון מותר הוא לכתחילה או רק בדיעבד עיין שם:
ולשון מותר מן התורה אם יש לדקדק מזה דמן התורה הוא דמותר אבל מדרבנן אסור עיין לעיל בריש מערכת הלמ"ד גבי לא אסרה תורה וכו':
ומצינו לשון מותר דרוצה לומר פטור אבל אסור כן כתב רבינו המאירי הביא דבריו הרב שיח יצחק ליומא בדף קל"ד ע"ג ועיין להרב מוהר"י עטייה בספר זרע יצחק דף ד' ע"ג ועיין הרדב"ז בתשובות החדשות סי' תפ"ה דמה שכתב הרמב"ן מותר לאו מותר ממש קאמר אלא רוצה לומר דאין בו אזהרה ומשמע אע"ג דאסור מן התורה ואני ההדיוט לא ראיתי מי שמפרש בדברי הפוסקים כשכותבים לשון מותר דרוצה לומר פטור כמו שכתבתי בקונטרס כללי הפוסקים (שנדפס בחלק אסיפת דינים מערכת הדל"ת וכו') סי' ט"ז אות י"ד: