אור ברסלב
שדי חמד כללים מערכת מ מערכת המ"ם › כלל א

שדי חמד כללים מערכת מ· רבי חיים חזקיהו מדיני

מערכת המ"ם · כלל א

מערכת המ"ם

מאכל אדם אין מאכילין לבהמה (תענית ד' כ' ע"ב) והפוסקים השמיטו זה זולת הרב מגן אברהם בריש סי' קע"א הביאו ומצאתי כתוב בקונטריסי בשם הרב אליהו רבא שכתב בזה הלשון ואני מסתפק כיון דקאמר למאכל אדם משמע דאין הלכה וכו' והיינו דהשמיטו הפוסקים עכ"ל וכתבתי דלפי הנראה יש חיסור בלשונו וכונתו משום דאמרינן בגמרא שם קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה מדאמר קסבר משמע דאיהו הוא דסבר הכי ולא קיימא לן כוותיה עיין בזה להרבנים יד מלאכי סי' תקמ"ח ויעיר אזן במערכת הקו"ף אות ג' ומקנה אברהם במהדורא בתרא אות שב"ע. ועתה ראיתי להרב זכור לאברהם בח"ג ד' י"ו ע"א בשם מרן חיד"א בפתח עינים בחידושיו לתענית שכתב כן על דבר השמיטה שהשמיטו הפוסקים דין זה עי"ש ועיין להרב דברי מנחם בסי' קע"א ויהיה מטעם שיהיה על כל פנים הפוסקים המפורסמים לא הביאו זה לפסק הלכה. ובמתניתין דתרומות פרק י"א משנה ט' דתנן כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה כתב רבינו עובדיא עיקרם למאכל בהמה דאי עיקרם למאכל אדם היה אסור להאכילם לבהמה עי"ש נראה לי הדל דאין כונתו משום דמאכל אדם אין מאכילין לבהמה אלא כונתו דמצד שהם של תרומה אם היה עיקרם למאכל אדם היה אסור להאכילם לבהמה וכן דקדק הרב תפארת ישראל בפירושו וז"ל אבל מאכל תרומה שעיקרו לאדם אסור לבהמה עכ"ל כלומר דדוקא מאכל תרומה הוא דאסור וכן כתב מפורש רבינו שמשון בפירוש המשנה דאי עיקרם למאכל אדם אסור להאכיל לבהמה משום הפסד תרומה וכן דקדק הר"ן בפרק ג' דמסכת פסחים (אמתניתין דכיצד מפרישין חלה ביום טוב) וז"ל דלהאכילה לכלבים אי אפשר דתרומה שהיא אוכל אדם אין מאכילים אותה לבהמה כל זמן שראויה לאדם דנראה קצת דכונתו לומר דמצד שהיא תרומה הוא דאסור להאכיל לבהמה וכן כתבו התוס' ביבמות ד' ס"ו ד"ה כרשיני תרומה אר"י דעיקרם קיימי למאכל בהמה דאם היו עיקרם לאדם היה אסור ליתנם לבהמה משום הפסד תרומה עכ"ל:

והרב תוספת יום טוב בפסחים שם (על מה שכתבו רש"י והרע"ב דלהאכילה לכלבים אי אפשר שאין מבערים קדשים ביום טוב) תמה דלא אישתמיט תנא בשום דוכתא למתני דרשאי להאכיל לבהמה אלא כרשיני תרומה משום דאינן ראויין לאדם ואי טמאה נמי מותרת לבהמה הואיל ואינה ראויה לאדם הוה ליה לאשמועינן וכו' עי"ש וחידוש הוא שנעלמו ממנו דברי הר"ן שכתב באמת דתרומה טמאה אי אפשר להאכילה לכלבים כל זמן שראויה לאדם כלומר דאף דבאמת עתה שנטמאת אינה ראויה לאדם מכל מקום התרומה בעצמותה ראויה לאכילה ומה שאינה ראויה מחמת איסור לא חשיב אינה ראויה ובאמת שמצד הסברא היה נראה כמו שכתבו רש"י והרע"ב דאם כרשיני תרומה שאפשר לכהן לאכלם על ידי הדחק שרו כל שכן תרומה טמאה דאף דעיקרה לאכילת אדם מכל מקום כיון שאין עתה ראויה לאדם כלל יהיה מאיזה טעם שיהיה יהא שרי לן להאכיל לבהמה כדרך שמותר לשרפה וזהו ביעורה (אלא שהתוספות כתבו דמצותה בשרפה לא לכלב כדכתב בתוספת יום טוב עי"ש) ושמא יש לומר דכיון דנאסר מתחלה מפני שעיקרה למאכל אדם לא פקע איסורא מינה כדאמרינן בעלמא איסור שבו להיכן הלך ועל כל פנים מפורש כן בדברי הר"ן והיה העלמה מעיני הרב תוספת יום טוב ודוחק לומר דמשמע ליה מדברי הר"ן דקאי בשיטת רש"י ורבינו עובדיא וכמו שנדחק בכונתו הרב מוהרש"א עי"ש דעל כל פנים היה לו להזכיר דברי הר"ן והשגתי חידושי והגהות על המשניות (שנדפסו בווארשא תרמ"ב) מהרב בעל שואל ומשיב וראיתי שהביא דברי הר"ן הנ"ל וכתב אבל דברי הר"ן צ"ע דבפרק ג' דביצה משנה ה' גבי חלה שנטמאת כתב הר"ן טעמו של רש"י וכאן לא ניחא ליה בטעמו של רש"י עכ"ל ונעלמו ממנו דברי מוהרש"א בפסחים שפירש כונת הר"ן על דרך שכתבו רש"י ורבינו עובדיא ואם כן דברי הר"ן צדקו יחדיו ואין נסתר מחמתו וראיתי להרב יד דוד (שיטה) בחידושיו לפסחים שפירש דברי הר"ן כפשטם וכתב דאף דהר"ן בריש פרק מפנין מפרש כדברי רש"י לאו משום דסבירא ליה כוותיה אלא כן דרך הר"ן בכמה מקומות להעתיק דברי רש"י אף דליה לא סבירא ליה ובמקום אחר גילה דעתו דלא כמהרש"א שנדחק בדברי הר"ן עי"ש ולענ"ד עם היות שכלל זה שריר ובריר כמו שרשמתי בקונטרס כללי הפוסקים סי' ד' אות א' מיהו היינו דוקא בדבר שהסתירה מפורשת בדברי הר"ן שדבריו שבשתי המקומות לא ראי זה כראי זה ואין להם ישיבה אחת בעולם בשום אופן אבל כשאפשר לנו להעמיס כונה בדבריו באופן שמסכים למה שפירש במקום אחר כדברי רש"י הכי עדיף לן להביא דבריו שבשתי המקומות אל עמק שוה והיו לאחדים וכיון שנמצא להר"ן בשתי מקומות (בשבת ובביצה הנ"ל) שנמשך אחר פירוש רש"י אית לן למימר שגם מה שכתב בפסחים אזיל בשיטה זו:

ובעיקר דין זה דמאכל תרומה אסור להאכיל לבהמה הביא רבינו שמשון שם ברייתא דתורת כהנים בפרשת אמור ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו הם אוכלים ואין בהמה אוכלת יכול לא תאכל בכרשינים תלמוד לומר נפש ומשמע דכונת הברייתא לומר דמשום שהוא לחם של תרומה הוא דלא תאכל בהמתו משום הפסד תרומה ועם שאין להכריח מברייתא זו דמאכל אדם דחולין מותר להאכיל לבהמה מדאיצטריך קרא לאסור של תרומה (והיה אפשר לומר דמפני זה הוא דקים ליה להש"ס דהוא הוא דסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה ואנן לא סבירא לן הכי כדמוכח מהברייתא דתורת כהנים) שיש לדחות דאיצטריך קרא לאסור של תרומה מן התורה דהא דאמרינן קסבר מאכל אדם אין מאכילים לבהמה נראה דהוא מדרבנן משום ביזוי אוכלים מכל מקום למדנו דבתרומה איכא קפידא טפי משאר אוכלים דחולין וזה היה פשוט אצלי אמנם ראיתי למרן מוהרד"ף בספר שושנים לדוד שם במסכת תרומות (ע"ד הרע"ב הנ"ל) שכתב וז"ל אין להקשות ממתניתין על הרמב"ם דבריש פ"ו כתב תרומה נאכלת לכהנים וכו' ועבדיהם הכנענים ובהמתן ע"כ דמשמע בכל תרומה ובמתניתין לא שרינן אלא כרשינים ומטעם שכתב הרב שיש לומר דמכל מקום הא דאסור בשאר דברים לאו משום דאסור להאכילה תרומה אלא טעמא משום הפסד כיון דחזו לאדם ומאחר דקיימא לן בכל דבר שהמיוחד למאכל אדם אסור להאכיל לבהמה משום הפסד אוכלין משום הכי לא חש הרמב"ם לפרש בתרומה דדוקא בכרשינים הוא דשרי דפשיטא הוא דאטו מי גרע מאוכלין דחולין עכ"ל דמי פומא דמר כאילו הלכה זו ידועה ומפורסמת מפי הפוסקים ומכללם הרמב"ם שעל זה סמך וסתם בהלכות תרומות ואנכי לא ידעתי איה מקום כבוד דברי הפוסקים ורבנו הרמב"ם שכתבו דמאכל אדם אין מאכילין לבהמה ואף כי לא ראינו אינו ראיה תיסגי לן יקר סהדותא דתרי גברי רברבי אליהו רבא ומרן חיד"א שמעידים שהשמיטו הפוסקים דבר זה ומיהדרו אטעמא כנז"ל ואף אם היה מפורש כן בדבריהם שפסקו דמאכל אדם אין מאכילים לבהמה עדיין צריכים אנו למודעי דבאוכל תרומה איכא איסור תורה כדמוכח מברייתא דתורת כהנים הנ"ל מה שאין כן באוכל דחולין דלכשתמצא לומר דאסור נראה דאינו אלא מדרבנן והיה לו לרבנו לכתוב מפורש דדוקא כרשינים שאין עיקרם אלא לבהמה הוא דמותר להאכיל לבהמתו אבל שאר תרומה אסור מן התורה:

הן אמת דלפירוש שני שברש"י בהא דמאכל אדם אין מאכילים לבהמה שהוא משום שהתורה חסה על ממון ישראל יתכן לומר דאסור מן התורה דהא דהתורה חסה וכו' מקראי ילפינן לה ועיין במה שרשמתי במערכת ה"ה אות צ"ב מכל מקום כיון שבדברי הרמב"ם לא מצינו שהביא הא דאין מאכילין מאכל אדם לבהמה קשה בעיני ליישב דברי הרמב"ם על פי זה וראיתי להרב מחצית השקל שכתב דלפירוש שני של רש"י דהוא משום דהתורה חסה יש לומר דאם אין לו דבר אחר להאכיל בהמתו שרי ואפשר שעל זה סומכים העולם שנותנים לתרנגולים לאכול פת הראוי למאכל אדם עכ"ל ולא ידעתי מי הזקיקו לזה דבפשיטות יש לומר דהעולם סומכין על השמטת הפוסקים דבר זה דמוכח דלא סברי הכי ולקמן במערכת הקו"ף אות מ"ג כתבתי דיש להגדיל התימה על הרב שושנים לדוד עי"ש:

ונשאל הגאון מהר"ם בן חביב בספר קול גדול סי' נ"ו בישראל שמפריש תרומה בזמן הזה מהתבואה כדינו אם יש לו ליתן התרומה שלא הוכשרה לכהן מיוחס כדי להאכילה לבהמתו והשיב דמדתנן כרשיני תרומה מאכילין אותן לבהמה וכו' משמע דוקא כרשינין מאכילין אבל לא תבואה וכן פירשו רבינו שמשון ורבינו עובדיא והתוספות בפרק הפועלים ד' ץ' ד"ה והדשות אבל מלשון הרמב"ם בפירושו ובחבורו נראה דמותר מדסתם בחבורו בששי מהלכות תרומות תרומה ותרומת מעשר נאכלות לכהנים וכו' הם ועבדיהם הכנענים ובהמתם ולא חילק בין מאכל אדם למאכל בהמה ומיהו לא מסתברא לאפושי פליגתא אלא הא כדאיתא והא כדאיתא ושוב צדד לומר דבזמן הזה שאין הכהן, יכול לאכול תרומה יהא מותר להאכילה לבהמה דהא המפרשים הנ"ל כתבו בטעם האיסור משים דמפסיד התרומה ובזמן הזה אינו מפסידה שהרי אין הכהן יכיל לאכלה שוב הביא לשון רבינו הטור בסימן של"א שמתבאר שאף בזמן הזה אין לה תקנה אלא קבורה שהרי כתב שאם לא הוכשרה אינה ראויה לקבל טומאה והרי היא טהורה ואי אפשר לאוכלה שהרי הכל טמאים וגם לשרפה אי אפשר כיון שהיא טהורה אלא תקבר וכו' אלו תורף דב"ק:

והנה בעיקר דינינו (מאכל אדם אם מאכילין לבהמה) ראיתי להגאון כתב סופר (על א"ח שנדפס מקרוב) שדבר בענין זה ולפי שספר היקר הזה אינו מצוי כל כך ראיתי להעתיק תורף דב"ק בזה והוא שנשאל בסי' ל"ג על מה שאין העולם נזהרים ונותנים פת ומאכילים לכלבים בהמות ותרנגולים ובתשובתו הביא דברי הרב אליהו רבא הנז"ל והאריך דלכאורה מוכח מהש"ס דמסכת ביצה ד' ו' ע"ב דאמרינן השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים וכו' דלית להו לאביי ולסתמא דש"ס הא דרב הונא דמאכל אדם אין מאכילין לבהמה וכן משמע מחולין ד' קי"ב דשמואל שדי לכלבא וכו' וקשה על רב הונא מפרק קמא דחלה משנה ח' עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה וכו' ולא מצא מקום ליישב כי אם לחלק בין בהמתו לבהמת אחרים דדוקא לבהמת אחרים דלית ליה הנאה אסור אבל לפני בהמתו ותרנגליו כשיש לו ריוח בהאכילם מאכל הראוי לאדם מותר. ודבר האסור באכילה ואפשר למכור לנכרי אסור לתת לבהמה ותרנגולים. אבל לכלבים שרי כדתנן מחתכין נבלה לפני הכלבים משום דציותה תורה בטרפה לכלב תשליכון אותו הוא הדין כל האסור לישראל ודבר שאסור באכילה מדרבנן להרשב"א שסובר דמותר לספות איסור דרבנן לקטן אסור להאכילו לבהמה כיון דאפשר לספותו לקטן וגם להרמב"ם דאסור לספות איסור דרבנן לקטן מכל מקום מה שאינו אסור אלא משום מראית עין וכיוצא בו גם להרמב"ם מותר לספות לקטן ממילא אסור לתתו לכלב אלו תורף דב"ק עי"ש נפלאות מתורתו:

תוכן העניינים

שדי חמד כללים מערכת מ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה