שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני
סימן קלה
(מקונטרס אסיפת דינים מערכת ספר תורה)
נחוץ לי לדעת אם מותר למכור ס"ת הכתובה כד"ת וכשרה או לכתוב חדשה לעדת הקראים, משום איבה, ויש סברות רבות נוטות לכאן ולכאן ולא מצאתי דין מפורש בזה ועל בינתי לא אשען בחסדו להודיעני בזה הלכה למעשה ולא אכחד כי דעתי נוטה להקל אך חלילה לי לדון בדבר אשר חדת הוא לי בחסדו יודיעני דעתו עכ"ד הרב השואל יצ"ו:
וזאת תשובתי הנה לכאורה נראה דמותר דמצינו לענין מזוזה דכתב הרמ"א בסוס"י רצ"א עכו"ם שבקש שיתנו לו מזוזה ורוצה לקובעה. בפתחו אסור ליתנו לו כן השיב מוהרי"ל וסיים הרמ"א ונ"ל דמ"מ במקום דאיכא למיחש משום איבה ושירע משום זה לישראל שרי עכ"ל. ומדקדוק לשון הרמ"א (שכתב ונ"ל וכו' ולא כתב ולי נראה) משמע דכונתו לומר דבזה גם למוהרי"ל שרי (כשיש חשש איבה) וכל זה לגבי למסור מזוזה ביד עכו"ם שיש לחוש שמא ח"ו יזלזל בכתבי הקדש אבל למסור ליד הקראים עם כי מצינו בכמה דינים שנחלקו הפוסקים על אלו הקראים אם דינם כישראל מומר או כנכרים גמורים כאשר רשמתי בקונטרס הכללים במ"ע הקו"ף אות נ"ג ובקנטרס אסיפת דינים במערכת חמץ ומצה סי' ח' אות ט' שנשאלתי על חמצן של בני מקרא שעבר עליהם הפסח אם מותר הנה הבאתי שם תשובת רב אחד המיוחד מרבני דורינו שהאריך בזה שדינם כנכרים וחמצן מותר אחר הפסח כיעי"ש מ"מ ודאי אינם חשודים לזלזל בכתבי הקודש חלילה וא"כ אף אם דינם כנכרים לשאר כל דבר, מ"מ למסור בידם כתבי הקודש נראה ודאי דאין לחוש שמא יזלזלו בהם ולכן אף אם אין חשש איבה נראה דמותר למסור בידם מזוזה וכיוצא וכ"ש כשיש איבה כמ"ש הרב השואל יצ"ו (אף שרחוק קצת לצייר שיהיה משום איבה על דרך שכתב הרמ"א שירע לישראל משום זה):
ונראה דאף למ"ש הרב פתח הדביר בסי' ב' אות ז' דף י"ג ע"ג דהרב כנה"ג כתב דמתשו' מוהרי"ל משמע דהגם שאירע משום זה רעה ח"ו לישראל מחמת איבה אפי"ה אסור וכתב שגם הרב הק' מוהר"ח ן' עטר בספר ראשון לציון בנימוקיו ליו"ד הסכים להלכה ולמעשה לאסור ודלא כהרמ"א משום דכיון שיש לחוש לזילזול כבוד שמים ח"ו אין לחוש לאיבה וכו' עיי"ש מ"מ נראה דעד כאן לא נחלקו אלא בנכרי ממש דיש לחוש שינהוג בה מנהג בזיון ח משא"כ בקראים הללו דלפי הנראה אין לחוש לשינהגו מנהג בזיון נראה דלכ"ע שפיר דמי אפילו שלא במקום חשש איבה ואפי' בעכו"ם ראיתי להרב צפיחית בדבש רס"י ן' דף ק"מ ע"ב שכ' בשם הרב באר שבע בסי' ל"ה להתיר בנדונו למסור מזוזה ביד עכו"ם אפילו היכא דליכא למיחש לאיבה והביא ראיה לזה ממ"ש בירושלמי סוף פאה (ט"ס וצ"ל ריש פאה עיי"ש בפ"א ה"א) דרבינו הקדוש שלח לארטבן מזוזה וארטבן עכו"ם היה ולא היה חשש איבה כי ארטבן לא בקש ממנו מזוזה (אדרבא לא עלה לו לרצון עד שבא מעשה בתו לידו כמבואר בשאלתות פרשת עקב שאלתא קמ"ה עיי"ש) ושוב דחה ראיה זו בב' פנים וחד מנייהו דרבינו הק' ידע בארטבן דלא פלח לע"ז ומשו"ה שלח לו מזוזה אבל לאחרים אה"נ דאסור עכ"ל הרי מפורש דכל שידוע דלא פלח לע"ז מותר למסור לו כתבי הקודש ולא חיישינן שמא ינהוג בהם מנהג בזיון א"כ כ"ש בקראים הללו דידוע ומפורסם דלא פלחי לע"ז כלל ותורת משה רבינו חביבה בעיניהם ונוהגים כבוד בכל כתבי הקדש א"כ נראה דשפיר דמי למסור בידם מזוזה, והה"ד לשאר כתבי הקדש ואפי' ס"ת דקדושתה חמורה מאחר שאין לחוש שינהגו מנהג בזיון כלל:
והנה מר"ן חיד"א בס' שיורי ברכה יו"ד סי' רמ"ו אות ה' כ' דיש מי שכ' דר' אמי דאמר בחגיגה (דף י"ג ע"א) אין מוסרין ד"ת לעכו"ם שנאמר מגיד דבריו ליעקב וכו' דקדק לומר אין מוסרין ולא אמר אין מלמדין לרמוז שאסור למכור להם ספרי הקדש ולכן אמר אין מוסרין וכתב ע"ז דהגם שאין כאן דקדוק מ"מ הדין דין אמת. ולפי דברי הרב ב"ש אם באנו לדקדק כמ"ש היש מי שכתב צ"ל דהא דאסור למכור להם ספרי הקדש היינו דוקא להעובדים ע"ז וזה דוחק דסתמא קאמר ר' אמי אין מוסרין ד"ת לנכרי ויליף מדכתיב מגיד דבריו ליעקב חקיו לישראל ומשמע דכל שאינו ישראל אין מוסרים לו ומוכח דהיש מי שכ' לא שמיעא ליה לחלק כדברי הרב באר שבע וגם מרן חיד"א שסיים שהדין אמת משמע דכונתו דכיון דקי"ל דמצוה לקנות ספרים שנמצאים ביד נכרי בכדי דמיהם על מנת לגונזם כמ"ש בסי' פא"ר א"כ כ"ש שאין למכור להם ומשמע מסתמיות לשון הש"ס והפוסקים דאין חילוק בין נכרי עוע"ז לאינו עוע"ז בזה וצ"ע בגוף תשובת הרב באר שבע מה יענה למאי דמשמע בסי' פא"ר דאין לחלק בין עוע"ז לאינו עובד ואין ספר בא"ש מצוי אצלי ומכל זה תמיה לי על הרב צפיחת בדבש (בדף קל"ט) ע"ד שכשרצה לומר דאסור למסור ס"ת ביד נכרי משום חשש בזיון כתב להוכיח כן מדקי"ל ישראל ששכר בית מנכרי דכשיצא יטול המזוזה מביתו והיינו משום חשש בזיון ושמוהרי"ל אסר למסור מזוזה וכו' וכתב ומסתמא דה"ה או כ"ש דאסור למסור ס"ת לעכו"ם מחשש בזיון וכו' עי"ש ולא היה צריך ללמוד ס"ת ממזוזה דבס"ת גופיה הדין פשוט דאסור למסור לעכו"ם כשיש חשש זלזול שהרי אף מה שבידם מצוה לפדותם כדי שלא יזלזלו בהם כמ"ש הפוסקים בסי' פא"ר. וגם נעלם ממנו דברי מרן חיד"א הנז"ל שכתב שהדין אמת דאסור למסור בידם כתבי הקדש כמש"ל ועכ"פ הרי דעת הרב באר שבע דבנכרי שאינו עוע"ז מותר אפילו שלא במקום איבה ומכריח כן מעובדא שבירושלמי הנ"ל, וא"כ הה"ד או כ"ש לגבי בני מקרא דשרי לדעתו אפילו שלא במקום איבה. והגם דממ"ש הרב צפיחת בדבש שם בדף קל"ט ע"ד מתבאר דלא הסכים הרב ב"ש להתיר אלא במקום איבה ומשום דמצינו שהתירו כמה דברים משום איבה ולפי הנראה לא סמך הרב ב"ש על ראיתו מהירושלמי בעובדא דרה"ק ששלח לארטבן ולכן לא הסכים להתיר אלא בצירוף חשש איבה מ"מ בנד"ד כיון שאין עוע"ז יש להתיר עכ"פ כשיש חשש איבה:
הן אמת דהרב פני משה (על הירושלמי הנ"ל) פירש דארטבן איש יהודי היה וחשוב ולפי זה אין הכרח דלנכרי שידוע שאינו עוע"ז מותר למכור מזוזה ואולי משמע ליה הכי מדמצינו במס' יומא (דף י"א) בארטבן שהיה בודק מזוזות בשער העליון ומשמע דישראל היה דאל"כ מה ענין לו בהמזוזות ולדעת הרב בא"ש צ"ל דלא זהו ארטבן ששלח לו רבינו הק' המזוזה אי נמי ס"ל דמאותו מעשה שניצולה בתו מסכנה ע"י המזוזה היה מחבב את המזוזה עד לאחת ולא שהוא עצמו היה בודק אלא ע"י השגחתו עם ישראל הבקי שהוליך עמו וכ"ז דוחק, וגם ק"ק לפי דברי הרב באר שבע דכל עיקר ההיתר היה לפי שידע שאינו עובד ע"ז דסוף סוף איך סמך ע"ז רבינו הקדוש ולא חשש שתבא לידי בזיון ח"ו ע"י רבים הנכנסים ויוצאים בביתו הן בעודנו חי ואף כי אחרי מותו לא יוכל לידע איך יתנהגו בניו ואולי הבאים אחריו יזלזלו בה ח"ו, לכן נראה דלכשתמצא לומר דארטבן נכרי היה צ"ל כמו שכתוב בשאלתות דרה"ק כתב ליה חד מזוזה ושיגר ליה וכו' וכתב הגאון המפורסם נציב מלך יצ"ו בפירשו הנורא העמק שאלה דבדקדוק הוסיף תיבות אלו (כתב ליה חד מזוזה) דהיינו שכתב בשבילו מזוזה לפי שלא היה יכול למסור לו מזוזה שנכתב על דעת לקובעה בפתח ישראל כמצותה דהוי הורדה ממצותה וכ"כ הרמ"א בסי' רצ"א בשם מוהרי"ל לכן כתב לו מזוזה על דעת כן ובכה"ג ליכא משום בזיון שע"מ כן אקדשה וכו' עיי"ש אלא דאכתי יש לפקפק דנהי דליכא משום הורדה ממצותה כיון דעל דעת כן אקדשה אכתי איבעי ליה לחוש שמא ינהגו בה מנהג בזיון וצריך להתיישב במ"ש הפוסקים בשמות הקדושים שנכתבו שלא בקדושה אם מותר למוחקם דהכי נמי אפשר דאין לחוש אם ינהגו בהם מנהג בזיון ונאמר דרבינו הק' כתב לו מזוזה שלא בקדושה ומשו"ה לא חשש לבזיון ועכ"פ לפי דברי הרב באר שבע דארטבן נכרי היה וטעמא דהיתרא הוא משום דידע דלא פלח לע"ז יש לומר בפשיטות דכ"ש מותר למסור ביד הקראים ואין לחוש שינהגו בה מנהג בזיון ועיין לידידי הגאון מוהרי"א יצ"ו בס' עמודי אש בקונטרס עמודי ירושלים (דף ד' ע"ב) שכ' בשם הרבנים יד המלך (אולי כונתו על יד המלך אשכנזי ואמ"א) פ"ה מהל' מזוזה הי"ב והגהות מרדכי שעל ס' כו"פ הלכות רבית שכ' דמשמעות העובדא שבירושלמי הוא דארטבן היה נכרי וע"כ המה ראו כן תמהו דהא אסור להניח מזוזה ביד נכרי ומני"ר עמוד אש הביא ע"ז דברי הרב ב"ש הנז"ל ותימה בעיני שלא העיר ע"ד הרב"ש דלפום ריהטא יש לפקפק כמו שכתבתי:
וראיתי להג' בעל שו"מ בספרו יד שאול בסוס"י רצ"א שכ' דהרב באר שבע הקשה איך שלח רבינו הק' מזוזה לארטבן והוא היה נכרי ושמזה הוכיח דבמקום דאיכא למיחש לאיבה שרי כמ"ש הרמ"א ובס' אחד מהאחרונים האריך להקשות בזה והגיה בירושלמי והדבר פשוט כמ"ש הב"ש וגם י"ל שכתב המזוזה שלא לשם קדושת מזוזה רק לשם קמיע כמו שנראה ממ"ש בשאלתות וכו' וגם דכל הטעם שאסור למכרה לנכרי שמא יזלזל בה והרי הראה לארטבן חשיבות המזוזה וגודל ערכה וא"כ פשיטא דלא יזלזל בה ולענ"ד מזה למד ארטבן להיות בודק מזוזות כמ"ש ביומא (דף י"א) ועי"ש ברש"י ב' פירושים ואולי הוא ארטבן ההוא ועיין בס' מנחות קנאות סי' ט' ע"כ תו"ד היד שאול מתבאר מדבריו דהרב ב"ש מוכיח מהירושלמי דבמקום איבה שרי ואיני מבין איך אפ"ל כן שהרי שם לא היה חשש איבה שהרי ארטבן לא בקש ממנו מזוזה ואדרבא לא עלה לו לרצון כשקבל המזוזה תחת המרגליות ששלח לרבינו הקדוש וכמש"ל ואם באנו ללמוד היתר מהמעשה זה על כרחין לומר דגם שלא במקום איבה שרי, ועל מ"ש לדחות שכתב מזוזה שלא בקדושתה וכלומר דמפני זה לא חשש לזילזול תמיה לי איך כ' כן בפשיטות שהרי לדעת הפוסקים דשם שנכתב שלא בקדושה אסור למוחקו נראה דאסור ג"כ לזלזל בו גם מ"ש ליישב מה שנתקשה אחד מהאחרונים (אולי כונתו על הגהות מרדכי שבס' כו"פ שציין בעמודי אש הנ"ל) ואמר מר דכיון דכל הטעם הוא משום זילזול הרי הראה לארטיבון את יקרת ערך המזוזה וכו' תמיה לי דמי ידע רבינו הק' מה שעתיד להיות ע"י מעשה בתו שסמך ע"ז מתחלה למסור לו מזוזה כשרה. ואחרי שלא נעלם מעיני דמר הש"ס דיומא (דף י"א) דארטבין היה בודק מזוזות לא ידעתי למה לא כתב ליישב תמיהת האחד מהאחרונים ע"פ מה שמשמע מהש"ס הנ"ל דארטבין ישראל היה וכמ"ש הרב פני משה כנז"ל ואף אם כונתו ליישב גם לשיטת הרב ב"ש (דנכרי היה) מ"מ לכל הפחות היה לו להזכיר שיטת הרב פ"מ בזה ולהודות לו או לחלוק עליו:
ומכל מקום נראה דאין מכל זה ראיה לענין ס"ת דאף אם נאמר דמותר למסור מזוזה לנכרי שידוע שאינו עוע"ז מ"מ בס"ת יש לחוש מצד אחר דהו"ל כמגניז ס"ת כשרה דכל זמן שהיא ביד הקראים תתבטל קריאתה כדינה ואם ירצו למכרה ג"כ מי יקנה מידם אחר שיש לחוש שמא אחד מהם כתבה ועיין בכפתור ופרח פרק ה' ד"ה צדוקי מ"ש לענין ס"ת שכתבו צדוקי והרדב"ז בח"ב סי' תשע"ד כ' דאם ידוע שכתבו אחד מהקראים לא ישרף אלא נגנז עי"ש עכ"פ הרי הוא טעון גניזה ואסור להביא ס"ת כשרה לידי גניזה ולכן ודאי אין לנו ללמוד היתר לס"ת מדין דמזוזה אף אם נאמר דבמזוזה שרי כשידוע שאינו עובד ע"ז וכבר כתב כן מפורש מרן חיד"א בברכי יוסף סי' פא"ר אות ד' בשם הרב מוהר"י זיין בשו"ת כת"י וז"ל למכור ס"ת לבני מקרא אף שמכבדין אותו אם הוא כשר אסור שמביא את השם לידי גניזה. ואם כתוב ע"ג עורות שנעבדו שלא לשמן וגם האזכרות כתבן שלא לשמן אפי"ה אסור למכור להם דכשיראו שסופרי ישראל מוכרים להם יבא ישראל לקנותו אבל יכול לעשות בס"ת שרוצה למכור להם כל הפתוחות סתומות וכן כל הסתומות פתוחות דמינכרא מילתא עכ"ל וכתב עוד דלמכור לבני מקרא ס"ת פסול שרי כמ"ש הרדב"ז בתשו' כ"י סי' אלף מ"ו והסכים עמו הרב מוהר"י זיין בכ"י ושכן עשו מעשה רב בעיק"ו ירושת"ו בזמן הרב המג"ן בהסכמת כל הרבנים שמכרו ס"ת פסולה לבני מקרא דלא כהרב גנת וורדים כלל ב' סי' ל"א דאסר עכ"ל הברכ"י ואחרי שכבר נפסקה ההלכה מרבנן קשישאי בדורות שלפנינו מי יבא אחריהם לזוז מדב"ק אף זיז כל שהוא להקל נגדם חלילה. ואין לומר דלא אסרו אלא למכור לאיש פרטי מהם אבל בנדון שבשאלה שלפנינו שנראה שרוצים לקנות לכנסיה שלהם והרי הם ג"כ קורין בו בצבור שלהם ואין כאן גניזה דהא ודאי בורכא וחלילה להשוות קריאת צבורם אף לקריאת יחיד שלנו וס"ת שבלה יגנזו ולא הותר לקרות בו ביחידות או לתינוקת הואיל ונשתמש לקדושת ס"ת הוי הורדה מקדושתה, ועיין שבילי דוד סי' פא"ר והוא פשוט:
ונראה דאף לדעת הרמב"ם דס"ל דס"ת שנמצא ביד נכרי כשרה לקרות בה וא"כ אף בס"ת שנמצא ביד הבן מקרא נאמר דכשר לקרות בה כשיקנו ממנו מ"מ כל זמן שהוא בידו ולא יקראו בה כדינה הרי הוא גנוז ועומד ועוד מי מפיס שיחזור וימכור לישראל ועוד דדוקא בנמצא ביד נכרי אפשר להכשיר דתלינן שישראל כתבו דמסתמא אין הנכרים יודעים לכתוב. אבל בנמצא ביד הבני מקרא שיש הרבה צדוקים סופרים ויש מהם הרבה ספרים נאים כמו שהעיד הרב כפתור ופרח שם וס"ת שכתבו הם פסול לדידן כמו שכתב הרדב"ז וכ"כ בכפתור ופרח מפני העיבוד לשמן וכן האזכרות דבעינן לשמן וכן תפירת היריעות בגידי בהמה טהורה דכל אלו הם הלכות קבועות לגבי דידן והם לא יאמינו ולא ידעו מכל זה א"כ נראה ברור דגם הרמב"ם מודה דס"ת שנמצא בידם אסור לקרות בה מחשש שמא כתבה אחד מהם ובזה נוחים לי דברי הרדב"ז בתחלת התשו' ובסי' תשע"ד) שבא לידו ס"ת שלהם וראה אותו כתקנת חז"ל ויש לחוש שמא אחד מהרבנים כתבו או מכרו להם (כלומר שעשה שלא כדין למכור להם כמ"ש הרדב"ז גופיה כמו שהעיד בשמו מרן חיד"א כנז"ל) ומפני הספק לא קרא בו וגנז אותו עיי"ש וידוע שאין דרך הרדב"ז להשמיט דעת הרמב"ם והיה לו לפרש דלדעת הרמב"ם כשר לקרות בו כדין ס"ת שנמצא ביד נכרי, אלא דלדעת שאר פוסקים (הרי"ף והרא"ש והריב"ה ורי"ו) יגנז ומדלא הזכיר דעת הרמב"ם כלל משמע לי דס"ל דגבי בני מקרא גם הרמב"ם מודה דיגנז או משום דדינם כדין אפיקורוס דס"ת שנמצא בידו יגנז או משום כיון דאינהו בקיאי לכתוב ולדידן ס"ת פסול הוא ודאי יש לחוש שאחד מהם כתבו ולכן יגנז ועכ"פ אף אם נאמר דאין דינם כדין אפיקורס אלא כדין נכרי הם לענין זה. מ"מ הלכתא אזלא כדעת הרי"ף והרא"ש והריב"ה ורי"ו דס"ת שנמצא ביד נכרי יגנז ומרן בש"ע בסי' פא"ר כתב דעת הרמב"ם בשם יש מי שאומר ודעת הרי"ף ודעמיה בלשון ויש אומרים ואין ספק דדעתו לפסוק כדעתם דאע"ג דכשכותב מרן שתי הסברות בלשון י"א וי"א נחלקו רבני האחרונים אם דעתו לפסוק כסברא האחרונה או שלא הכריע לא כמר ולא כמר וכמו שרשמתי בקונטרס כללי הפוסקים סי' י"ג אות י"ד ואות ט"ז וכתבתי שם באות כ"ג דה"ה בלשון יש מי שאומר ויש מי שאומר באנו למחלוקת הנ"ל ויישבתי בזה קושית הג' נו"ב במ"ק אה"ע סס"י י"ז עיי"ש מ"מ במאי דקמן דדקדק מרן לכתוב סברת הרמב"ם בלשון יש מי שאומר וסברת הרי"ף ודעמיה בלשון וי"א גם הג' נו"ב מודה דדעתיה כסברת הוי"א וכן דקדק בלשונו הרב הלבוש וז"ל נמצא ביד נכרי וא"י מי כתבו יש מי שמכשירו לקרות בו דשכיח טפי שישראל כתבו שאין דרך נכרי לכתוב וכו' ויש אומרים אפילו נמצא ביד נכרי יגנז ולא יקראו בו משום שמא כתבו וכו' עכ"ל ופשיטא דדעתם לפסוק כדעת הרבים דיגנז וא"כ אף אם ירצו אח"כ למכרה לישראל אין קונה אותה ומכירה זו להם מיקרי שפיר גונז ס"ת כשרה ואסור:
ונראה דלענין שאלתא דידן גם הרב המתיר למכור ס"ת לערכאות יודה לאסור למכור להבני מקרא ס"ת כשרה משום גניזת שמות הקדושים דדוקא לערכאות הוא דהתיר למכור מטעם דמותר אח"כ לקרות בס"ת שבידם כיון שהם אינם יודעים כלל לכתוב ס"ת דבר ברור הוא שישראל כתבו ומכרו להם והס"ת כשרה דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וכו' אבל ס"ת שנמצא ביד בני מקרא ודאי אסור לקרות בו כיון שיש הרבה מהם סופרים שכותבים ספרים נאים וכתיבתם פסולה לנו לפי שאין מעבדים ולא כותבים האזכרות לשמן ולא תופרים היריעות בגידי בהמה טהורה וכמו שכתבתי למעלה בשם הרבנים כפתור ופרח והרדב"ז ז"ל א"כ ודאי דהמכירה להם הוי גניזה ואסור ואין לנו להתיר משום חשש איבה ומה גם דלדעתי אין חשש איבה כלל כי אחרי אשר נודיע להם מלתא בטעמא דלא מפני שאנו חושדים בהם שיזלזלו בכבוד הס"ת הוא שלא נמכור להם כי ידענו שמכבדים ומחבבים הס"ת וכל כתבי הקדש ורק מפני שביטול הקריאה בס"ת ע"פ תקנת חז"ל חשיב אצלינו גניזת הס"ת ואסור ומה איבה שייך בזה הרי הם יודעים שבכל חלקי התורה הם חלוקים ומופלגים מאתנו אחרי שאבדו האמונה בתורה שבע"פ המקובלת אצלינו והיא חיינו ובאורה נלך לא נטה ימין ושמאל, וכבר בשנים שעברו נשאלתי מידידי הרב ר' יעקב בכרך נ"י בהיותו דר בעיר סעוואסטאפאל אם מותר להשו"ב ישראל למול את בני מקרא בשבת אחר שאינם מניחים לקיים מצות פריעה והשבתי לו דאסור ונודע לי שהראו את מכתבי ההוא להחכם שבהם וענה אין ואמר אמת ולא היה ע"ז שום פוצה פה, וכן הנהגתי בבואי פה שלא יורשו למול בשבת את בני הקראים אם לא יסכימו לפריעה ג"כ ובאותם השנים היה אחד מהם פה גאלאווא (ראש העיר) ומלבד שלא פצה פה לערער ע"ז הוסיף אהבה על אהבתו עם כל עדת ב"י בכלל כידוע. לכן אין דעתי העניה נוחה להתיר כי אם מה שהורו והתירו הקדמונים למכור להם ס"ת פסולה או לכתוב להם ס"ת חדשה שיהיו כל הפרשיות הסתומות פתוחות והפתוחות סתומות ומה טוב אם אפשר לעשות עוד איזה שינוים והבדלים המוחשים בין ס"ת כשרה שלנו לאותה שיכתבו להם אשר לדעתי סופר בקי ימצא מה לתקן תן לחכם ויחכם ותו ל"מ עד כאן דברי תשובתי להרב השואל יצ"ו ושלחתי שאלה זו ותו"ד תשובתי לרבני גאוני דורינו יצ"ו וקמא קמא דמטי לידאי מתשובותיהם אכתוב פה:
זאת תשובת הגאון הגדול המפורסם כקש"ת מוהרי"ז שטערן יצ"ו נידון השאלה ממכירת ס"ת לקראים הנה, זה כמה שנים שנשאלתי בזה מברעדיאנסק מלומדי תורה או מאלה"ק דשם כי אינני מכירם ממרחק המקום והנני מעתיק תשובתי מאז אם כי עתה ע"פ מכתי"ק נודע לי כי כבר קדמוני רבנן קשישאי לחקור בזה מ"מ משנה לא זזה ממקומה וז"ל תשובתי אז. ועש"ק בר"ח תמוז תר"ל ארבע מטיבי צעד בעיר בערדיאנסק וכו' וכו'. ע"ד שאלתם מיום ב' ט"ו סיון שיושבים שם בין הקראים וכל עסקיהם עמהם ודורשי שלומם. וזה כמה שנים שמבקשים אותם למכור להם ס"ת ודחו אותם וזה מקרוב שהיה סיום התורה אצל אחד מהבע"ב והיה גם הקראים מהקרואים ונתקנאו קנאת סופרים והפצירו בהם מאוד להרשות להסופר לכתוב להם ס"ת ולא יכלו לדחות עוד. והרב דמחנם מו"ה ראובן איננו רוצה להזדקק בזה ולא אמר טעמו וכפי שכתבו הוא דה"ש בעירם הנה בלוקח ס"ת שכתבו הקראים מעצמם היה לחוש שמא היה מעובד של"ש וכדומה וכמ"ש בשו"ת רדב"ז ח"ב סי' תשע"ד דצריך גניזה דשמא לא נעשה כתקון חז"ל כיון שאינו מאמין בדבריהם ושמא יבואו לקרות בצבור עיש"ב ולהט"ז ברס"י וסס"י רפ"א אין לקרות בפסול שאינו ניכר גם ביחיד אבל לענין לכתוב ובפרט למכור להם ולחוש שמא ברבות הימים ימכרו לישראל ויצטרך גניזה וכאן לא שייך ג"כ הטטמים של הנקה"כ שהקיל בעובדא דידיה ואין דעתי נוחה בחששות רחוקות כאלו לגזור מעצמינו שגם בלוקח ס"ת מהקראים נראה דיש לסמוך במה שנכתב על הגליון שהוא משל קראים ואסור לקרות בה וכמ"ש בנקה"כ ואם יש לגבב בזה חומרות מצד שרגילין לפעמים לזייף בספרים הישינים שהוא חשש רחוק מאד בדורות אלו דלא שכיח אתם מי שיוכל לאמן ידיו בכתיבת ס"ת ואחד היה בהם אבן רש"ף ופרסמוהו כה"ע והפת"ש בסי' רפ"א שהעתיק דרדב"ז לדינא מ"מ המעיין בגוף תשו' רדב"ז ד' ווינציאה שנחסר הרבה ביתר דפוסים ושמה חתם בשאלה א' לענין הגר שנעשה צדוקי ומכר תפליו וכו' ישראל כ' אותם שהרי א"י לכתוב כלל וכו' ולענין ס"ת ידוע שהקראים לוקחין ס"ת מישראל וא"י לכתוב כלל והרי באיסור דאורייתא ברוב אוכלי בשר וכדומה בנמצא הלך אחר הרוב וא"כ רובא דעלמא ס"ת כשרים הם וזה המוכר ס"ת מרובא פירש כמו בבשר הנמצא ביד הא"י ואף לדעת הרמב"ן בב"ב בכרם של ערלה דבדוכתיה ממש אין זה בגדר רוב וקרוב מ"מ שם דהיינו בדוכתיה ממש שגדל שם בכרם משא"כ בס"ת שאין דרכה להמכר מן הכותבה רק מהלוקחה ורק מ"מ איננה שוה לתפלין שאין כותבים ולא נושאים אבל ס"ת שקוראים ואחזקי בה ומיקרי גם דכתיבי ועכ"פ הבו דלא להוסיף עלה דלא יועיל כתיבה על הגליון ובכל דבר שמותר בדיעבד לא חיישי' שמא ישכח וכרא"ש ריש חולין ובט"ז יו"ד סי' ל"א ס"א וס"ד וע' בת"ח חולין ג' א' ד"ה אבל יוצא וע"ב ד"ה רוב מצויין ועיי"ש תוס' ד"ה אבל בא ומצאו ובתוס' שבת קמ"א ב' ד"ה במנעל ומגלה ב' ע"ב ד"ה כל וכן בברכות ט' א'. ואלו אכילת פסחים וכו' ולא חשיב קצירת העומר כיון דבדיעבד כשר שלא כהלכתו ע' מנחות ע"ב ב' וליכא ביה סייג וגם על עיקר פסול ס"ת שכתבה קראי אוסר הרדב"ז לקרות רק מספק ועכ"פ אין לחוש לחשש זיופי בלוקח מהם אם יתנו מקודם להגיה לראות שאין בה הוספות ולא יהי' החשש רק מצד כתיבה ועיבוד לשמה ובזה סגי שנכתוב ע"ג העמוד וכה"ג דהוא משל קראים דליכא תו למיחש כלל וע' שו"ת גבעת פנחס סי' נ"ז וגם בשו"ת יד אליעזר סי' ע"ו בענין למכור ס"ת לא"י כדי להשביע יעי"ש שהאריך לצדד להיתר וכבר האריך בזה בשו"מ תניינא ח"ד סי' קע"ד שהשיב להשואל הנ"ל במכירת ס"ת לערכאות והאריך הרבה וע' שו"ת מוהר"ץ חיות סי' ל"ב ובשו"ת חסד לאברהם חא"ח סי' י"ג (והארכתי עוד בתשו' להרב דפלאטא והגלילות במדינות אונגרין במה שהשמיטו הרמב"ם וטוש"ע מימרא דאין מוסרין ס"ת לנכרי דחגיגה (י"ג ע"א) ואכמ"ל בזה) ועיין בבני יונה ארוך סי' רפ"א בספרים שנדפסו מידי כהנים העובדים לעבודת קראים יעש"ב וע' בשו"ת מעיל צדקה סי' כ"ב בס' רזיאל שנמצא מועתק ביד אחד מהקראים עיש"ב וכנראה שהוא שינוי השם מהמדפים מפני דה"ש וכמבואר למעיין שם ועיין שו"ת רדב"ז ח"ר סי' ע"ג וע"ש בח"ב סי' תשצ"ו (ונשמטה בדפוס סדילקאוו וכן נשמט בתשו' ר"ב אשכנזי סי' ג' בדפוס הנ"ל) ובסוף תשובתו כתב ולענין ללמדם תורה ומקרא וטעמים מותר וכו' ובתשו' הרמב"ם פאר הדור סי' ע"א על צירוף הקראים למנין עשרה מהכ"ת שישלימו בהם מאחר שאינם מודים בזה וכו' וע' בעזרת נשים אות ס"ג לענין עדות ועיין באבן ספיר בדברים עתיקים פרק יו"ד בהערה ד' י"ז ע"א ועיין בשו"ת מבי"ט ח"ג סי' כ"ב ובח"א סי' ל"ז ול"ח ועיין שו"ת הרא"ם סי' נ"ז נ"ח צ"ג צ"ד ועיין שו"ת בשמים ראש סי' ר"ך ונוב"י מ"ק חאה"ע סי' ה' ואכמ"ל וכל זה כתבתי בענין שיש בו איסור כמו ללמד דברי תורה לעכו"ם שבמקרא אין חשש איסור בין לרמב"ם וגם לרדב"ז, ואף שאין זה דמיון ללמד תורה רק למוסר לו כת"י של תורה ובכה"ג שרי גם בעכו"ם כעירובין ל"ז א' וספק דבהכא החשש שיהיה בידם רק מצד ביזיון שהרי בלסטים בישראל לא איכפת לן שיהי' בידם ומטעם זה משמע בגיטין מ"ה ב' דלוקחין ספרים מיד עכו"ם שלא יהי' אצלו בבזיון וכ"ז לא שייך בקראים שמכבדין התורה שבכתב וכ"ש ס"ת שהרי רוצים לשכור סופר ס"ת בעבורם דזה כתוב ואתחזק וכ"ש מפני דה"ש כזה ובירושלמי פאה פ"א ר' שלח לארטבון מזוזה ובפ"מ כ' שהיה יאודי חשוב וז"א דארטבון מלך פרס היה כנודע ועיין רש"י יומא י"א א' ושלח לו מפני דה"ש שידע שיכבדם. הגם שבס' יפ"מ כתב ע"ד ירושלמי דפאה דר' שלח לו מזוזאה כדי שלא יצטרך ליתן לו ס"ת שלימה ודבריו בלי שום יסוד בשגם נ"ד לא עשה ע"פ בקשתו ורק שבקש ממנו מילתא אטימטין יע"ש ושאלתות פ' עקב שנכנס שד בביתו יוצלח עי"ז, ועיין ביו"ד רצ"א ס"ב בהג"ה עכו"ם שבקש שיתנו לו מזוזה וכו' דמותר מפני איבה ופלא שלא העיר במוהרי"ל מהך דירושלמי ואולי דלשלוח מעצמו עדיף משא"כ כשמבקש לקבעה יש חשש שמחדש מצוה חדשה מעצמו דאסור לב"ן כרמב"ם הל' ממרים. ועיין ביד שאול סי' ר"צ ס"ק ג' על הבא"ש סי' ל"ו מהירושלמי פאה דמשום איבה שרי כרמ"א וגם י"ל דכ' לשם קמיע כשאלתות פ' עקב ואולי הוא הנזכר ביומא י"א וגם לא שייך שמא יזלזל כיון שארטבון בעצמו הכיר חשיבותה ועי"ש ברש"י וע' במנחת קנאות פ"ט וע"ש שרוצה להשוות דהרמב"ם שהקיל בזה בהל' ממרים ובין רבצ"א ורדב"ז שהרמב"ם דבר בבניהם שהם כתנוק הנשבה ואינהו בישראל שנעשה קראי אבל אין זה דעת רדב"ז ורבצ"א למעיין בדבריהם ומהכו"פ פ' ה' דלא מיקרי ישראל מומר ומקבלין מהם קרבנות וש"ד ולפוש"י אף רוצחי נפשות וכדומה מ"מ אין איסור למכור להם ס"ת אשר גם לנכרים דחיישינן לבזיון לא מצינו איסור בהדיא והא דשבת קכ"ז ב' אל יכנסו דברי קדושה למקום טומאה בודאי ע"ז היה שם או דחיש לצינרא וכדומה ועיין בתשו' הרמב"ם סי' נ' בענין ללמד תורה לנכרים ובשו"ת בשמים ראש סי' שכ"ז ויד אליהו סי' מ"ח ועיין במ"א סי' קנ"ד ס"ק י"ח בשם ס"ח תרפ"ז דאם נתן מומר מעות לכתוב ס"ת בשמו שרי וכ"כ הש"ך רנ"ח בשם מבי"ט ח"ב סי' די"ר ועיין בס' קורא הדורות בשם הרא"מ ור"א הלוי ומוה"ר אליעזר קפסלי שהיו מלמדים בני הקראים תורה והר"י קפסלי (הוא בר פלוגתיה דמוהרי"ק) חלק עליהם על שמלמדין להם גם תורה שבע"פ ומ"מ סיים שכמה גדולים וחסידים עשו כן וכו' והיו בעלי הוראה ובעלי מעשה ומי יוכל לפקפק על הוראתם ואכמ"ל ע"כ נראה אף שאין לפרסם ההיתר כ"כ במקום שאינם בני תורה ושכיח קראים דלמא אתו לאערובי בהן ושמא ילמודו ממעשיהם עכ"פ מפני דה"ש יש לכתוב להם ס"ת וללכת לביתם גם בעת סיום הספר וכדומה וראוי לקיים בקש שלום ורדפהו אפי' במקום אחר. עכ"ל התשו' שהשבתי אז לשואלי:
שוב הגיע אלי מכתב מהרב דשם שהסופר בעצמו השתדל אצל הקראים לכתוב ס"ת ואין כאן חשש איבה ומחמת שלא ראיתי בדבריו דבר מחודש בדין זה וגם שאין השתנות כ"כ בגוף המעשה שעכ"פ נתרצו לשוכרו שבא להם הרעיון מצד שהיו ג"כ על הסיום וראו בכבוד כתיבת ס"ת ושמחת העם לכן נתלהבו ג"כ להראות כבוד התורה גם אצלם. ובפרט שעיקר ההיתר שבלא"ה היה דעתי נוטה שלא לגבב חששות רחוקות דסגי בשיכתוב כן על הס"ת מי שכתבו ובעבור מי לכן לא ראיתי אז לנחוץ לכתוב עוד בזה. ואולם עתה בבוא מכתב קדשו שהביא מהברכ"י והג"ו שפקפקו להחמיר במכירת ס"ת כשרה וכעת אין הספרים אתי אשר אותיות יחכמוני וגם הגו"ר הספרדי לא ראיתי כלל לכן אינני רוצה לתקוע עצמי בזה למעשה אף כי לדעתי אין להחמיר יותר ממ"ש בנקה"כ לכתוב על הספר וכנ"ל ובפרט בשל רבים שהוא חשש יותר רחוק לחוש למכירה שיסכימו כלם ע"ז. מ"מ לא אדון אנכי בזה לבדי בלי הסכמת חבירי ורבותי ואולי אשים עוד עיני בזה והנני חותם מכתבי בשלום וברכה לכתה"ר ולכל הנלוים אליו ינוב בשיבה טובה ודוש"ת יוסף זכריה בלא"א הרב מ' נתן שטערין ז"ל אבד"ק שאוויל:
אחר איזה ימים השגתי תשו' הגאון הגדול סבא קדישא כקש"ת מו"ה נפתלי צבי יהודה ברלין יצ"ו על שאלתי הנז"ל וז"ל. ע"ד אם רשאים לכתוב ס"ת לקראים הן כל יקר ראה עין מעכ"ה ש"י בכמה ספרים ואני עני אחוז בדעתי אשר ראה מעכ"ה בהעמק שאלה. והיוצא משם לענין למכור ס"ת או לכתוב בשביל נכרי אם יש חשש שלא ינהגו בה כבוד ודאי אסור בכל ענין אפי' יש חשש איבה וכבר נשתבח אחאב במה שמסר נפשו על זה שלא נתן ס"ת למלך ארם אכן אם אין חשש לזה ואיתיקורי הוא דמתייקרי בה אין בזה איסור זולת הורדת הקדושה במה שהיתה ביד ישראל והיה נוהג בה מצות קה"ת ומש"ה אם נכתבה לכתחלה לשם כך שתעמוד ביד נכרי שרי וכיב"ז איתא בירושלמי סנהדרין פ"ג סה"ט ספרים שזכה בהם א"י אין מוציאין אותם לחו"ל ר' נסי בשם ר"א אם כתב ע"מ להוציא מוציא וכבר רמזתי שם על מש"כ בהע"ש סי' ק' אות ח' דזה עיקר טעם ההבדל בין המקדיש בזה"ז תעקר לבכור שאסור לעקרו ועל טעם התוס' בכורות דף נ"ג והרא"ש שם שכתבו בשביל שלבכור יש עצה שנאכל במומו. קשה לי סוג' שילהי מ' בכורות א"ה מאי אריא תרי אפילו חד נמי ולטעמייהו לק"מ דמעשר חד נאכל במומו משא"כ תרי האחד הוא שלמים אלא עיקר הטעם כמש"כ משום שיש בזה בזיון קדשים מש"ה המקדיש בזה"ז ה"ז מקדיש עמ"כ משא"כ בכור דרחמנא קדשו. ומעשר בהמה אפשר לומר דדמי לכל הקדשים שהרי הוא מונה לרצונו. איברא הרמב"ם לא פסק שימותו אפילו תרי וכבר עמדו ע"ז ונראה דרמב"ם ס"ל דבכור ומעשר שוין ואם מעשר ימות ה"נ בכור ימות ומדקי"ל שבכור נאכל במומו אלמא דלא קי"ל הכי. וה"נ מעשר ותליא בהא דפליגי ביומא דס"ו בהוקדש בזמן הבית וחרב הבית וא"א להקריבו אי חוששין לתקלה ה"נ בכור ומעשר ימות ולמר דלא חיישינן לתקלה אם הוקדש בזמן הבית ואסור לעקרו ה"נ בכור מעשר:
מש"כ בשם ברכי יוסף דלמסור ס"ת ליד נכרי הוא בכלל אין מוסרין ד"ת ביד גוי לא נראה כלל דאפילו ללמוד תורה שבכתב לנכרי אינו אסור וה' צוה ליהושע לכתוב התורה בשבעים לשון בשביל אוה"ע. ודוקא משפטים אמרינן כך והם הדינים שנלמדים מחקי התורה שהם המדרשות כדאיתא בקידושין (דף ל"ז ע"א) והוא תורת תלמוד ובארנו יפה בהרחב דבר עה"ת ס' ויקרא י"ח מקרא ה' בס"ד ויש להוסיף דמשו"ה הקשו התוס' ב"ק דל"ח על הא דא"י קראו ושנו ושילשו מהא דחגיגה ולא על עיקר המעשה אלא משום שרבותינו מפרשי קראו ושנו ושלשו כדאיתא בחגיגה ד"ו כו"פ נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב. וביאור דבריו אלו דבהר סיני שמעו פרשה תורה שבכתב ובא"מ שנו משניות כדאיתא פ' כיצד מעברין כיצד סדר משנה וכו' ועדין לא למדו מאין נשנה הכי ואיך למד מן המקרא והוא תורת התלמוד ופלפולה ש"ת עד שבאו לערבות מואב ושם הואיל משה באר את התירה היינו דלמד מחדש איך למדנו דיני המשנה מדרשה דקראי וע"ז אמרו ונשתלשו בערבות מואב. וכך הפי' קראו ושנו היינו משניות ושלשו היינו תלמוד וע"ז הק' שפיר והא משפטים בל ידעום כתיב אבל תורה שבכתב אין איסור ללמד לנכרי וה"ה ליתן להם ס"ת:
אחר כ"ז יש לשפוט דמותר לכתוב ס"ת לקראים שאין חשש שיביאו לידי בזיון אבל למכור ס"ת שנכתבה לשם ישראל אסור למכור להם משום הורדת הקדושה. ומה שהורו רבני ירו"ש תוב"ב למכור להם ס"ת פסולה אין נראה דעוברים ע"ז משום לפני עור שמכשילים אותם בקריאת ס"ת פסולה, ומכ"ש לכתוב לכתחלה בפסול לעשות פרשיותיה הפתוחות סתומות וכו' אין נראה כלל להטיל מום בקדשים והוי כמקדיש בע"מ למזבח דבזיא מילתא כדאיתא בתמורה (דף ז' א'). והנני חותם מכתבי בשלום וברכה לכת"ר ולכל הנלוים אליו:
וה' ישמרנו מלכד בהוראה כנפש העמוס בעבודה, נפתלי צבי יהודה ברלין:
וזאת תשובת ידידי אישי כהן גדול הגאון המובהק כקש"ת מו"ה שלמה הכהן מווילנא יצ"ו ואודות אשר פלפל בחכמה והשיב לחכם אחד נידון אם מותר למכור ס"ת להקראים הנה יפה כתב וכל דבריו נכונים להלכה ברורה וכל כי הני מילי מעליותא יתאמרון משמיה בבי מדרשא ולא באתי רק להעיר על ש"כ הגאון החסיד מו"ה חיד"א זצ"ל שאין למכור להם רק ס"ת פסולה ותמהני שהרי יש בה איסור גניבת דעת וזה אסור אפילו לא"י גמור וכדאיתא בחולין צ"ד (וכן הביא כת"ר נ"י בשם הישועות יעקב דמותר לקנות ס"ת מיד א"י דאין לחוש שמא מכרו לו ס"ת פסולה דזה אסור משום גניבת דעת) ועוד דבכה"ג נראה דיש לחוש לאיבה טפי אם יתוודע לו שהיא פסולה יותר מאם לא היה מוכר לו כלל ואולי דמיירי דמודיע להם שהיא פסולה בגוונא דליכא לא גניבת דעת ולא איבה ובעיקר הדבר דאסרו למכור להם ס"ת כשרה צריך ביאור דמה איסורא יש בזה הא ידוע דהם מחבבים התורה מאד ונוהגין בה כבוד כישראל גמור ואם כיון דהם אינם מאמינם בתורה שבע"פ ובדרשות חז"ל הם נחשבים בכלל הכתוב כי דבר ה' וכו' וכדאיתא בסנהדרין צ"ט ע"א ואפילו אם אמר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק זה הרי הוא בכלל וכו' וכן פירש הרע"ב ז"ל באבות פ"ד משנה ו' שכל המכבד את התורה היינו הדורש חסרות ויתירות וכו' אין לך כבוד התורה יותר מזה עכ"ל וממילא מוכח דמפרש דמחלל את התורה היינו דאינו מאמין לדרשות חז"ל והלכך המוסר ס"ת כשרה להם הוי כמבזה את התורה דנהי דנוהגין כבוד חיצוני לכורכה בשיראין נאים ולהעמידה באה"ק יפה ומהודר מ"מ עיקר כבוד התורה הוא מה שמאמין שאין בה דבר אחד לבטלה ועל כל קוץ וקוץ שבה תלוי תלי תלים של הלכות וסודות ורמזים נוראים ומי שאינו מאמין בזה ח"ו הרי הוא נחשב כמבזה אבל ק"ל דא"כ אפילו ס"ת פסולה נמי דנהי שאין בה קדושת ס"ת מ"מ יש בה קדושת כתבי הקדש וכמו שמבואר ברמב"ם בר"פ יו"ד מה' ס"ת דלכל הפחות יש עליה קדושת חומשין והדבר פשוט שיש לנהוג בו כבוד והן אמת שהרב גינת ורדים אוסר אפי' בס"ת פסולה וכמו שהביא הברכי יוסף והרבה יש לפלפל בזה אך אין הפנאי מסכים להאריך כעת ובפרט שרצוני בתחלה לעיין בשו"ת גינת וורדים הנ"ל לעמוד על טעמו ונמוקו בזה ואז אעבור פרשתא דא ואתניה ואראה לעיין עוד בזה וכמדומה לי שכבר איזה שנים למפרע נשאל שאלה כזו ממש אצל זקני רבני המ"ץ דפ"ק והורו ג"כ כמו שכתב הברכ"י דיש למכור להם ספר תורה פסולה אבל לא כשרה אבל באמת מאד חשש מחשש איבה ולכן החכם עיניו בראשו בזה לעשות באופן שלא יהיה חשש איבה בזה כי הרבה חשו חכמים לזה וכמו שמבואר בעו"ג דף כ"ז ע"א ואגב אורחיה ראיתי להתעורר על דברי הגאון בעל העמק שאלה שהביא כת"ר נ"י שכ' לפרש כוונת השאילתות בסי' קמ"ה שמדייק וכתב שכתב מזוזה ויהיב ליה לארטבון (ובאמת בירושלמי ובמדרש ליתא שכ' במזוזה) משום דבמזוזה שנכתבה לקובעה בפתח של בית ישראל לא היה רשאי ליתן לו ותמהני דמה תועלת בזה שלא נכתבה לשם קדושת מזוזה מ"מ כיון שכ' עליה שני פרשיות של תורה וגם כתובין בה כמה אזכרות יש עליה קדושת כתבי הקדש מיהת ואפי' אם התנה בפירוש שלא יחול עליה קדושת כתבי הקדש ולא קדושת אזכרות אין בדבריו כלום דלא מצינו דמהני תנאי בגוף הקדושה ונהי דפסולה למזוזה מ"מ יש עליה קדושת כתבי הקדש וטעון גניזה וגם יתר דבריו מש"כ שם צל"ע ובחידושי ובתשובה שכתבתי בענין אם יש קדושה בעלים הנדפסים להגיה בהם שקורין קורעקטין הארכתי בזה מאד בעז"ה ואכ"מ דברי הדו"ש בלונ"ח וקשור באהבתו כל הימים ומברכו בברכת כהנים שלמה בלא"א מוהר"ר ישראל משה הכהן זללה"ה מ"ץ בפ"ק ווילנא:
וברצוני היה להציע שאלה זו גם לפני הגאון הגדול סב"ק פאר הדור כמוהרי"ץ אלחנן יצ"ו ולא אזכור בבירור איזה סיבה מנעני. אמנם אודה ה' בכל לבב אשר זכיתי לידע דעת עליון בזה והוא כי בשנתינו התרנ"א ביום ג' חיי שרה היה בביתי סופר מסלאנים ר' משה סופר דינעס נ"י והגיד לי כי בשנת תרמ"ט בקשו ממנו הקראים שברעדייאנסק שימכור להם ס"ת ונסתפק אם מותר למכור ושאל למורה אחד ואמר לו שאפשר לפסול הס"ת ולמכור להם והסופר הנ"ל לא נתקררה דעתו בזה כי חושש לפסול ס"ת כשרה ושאל להגאון המפורסם מוהרי"ץ אלחנן יצ"ו והראה לי מכתב תשובתו מיום י"ט אייר תרמ"ט שכ' בזה"ל כבוד הרבני המופ' משה סופר ע"ד שאלתו דעתי להחמיר ולא למכור וכו' ומחמת חלישותי אין לי כח לכתוב רק בקצרה וה' ישלח לו פרנסתו בהרחבה ממקום אחר שיהיה בהיתר גמור וכו' וחתום בה שמא דמאריה יצחק אלחנן חונה פ"ק הנ"ל, עכ"ד המכתב:
הנה הבאתי דברי רבנן קדישי מגאוני גדולי דורנו המפורסמים שמורים לכל בני ישראל ועם כי אחרי ראותי דב"ק לא ראיתי לזוז מדעתי הראשונה העתקתי דברי קדשם ולמעשה המעיין יכריע האל יתברך יטע בלבנו אהבתו ויראתו ויזכנו להגות בתורתו הקדושה לשמו ולשמה לשם גירוסין גמורין שלא לשום תכלית ופניה כי אם לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים להרביץ תורה בישראל להגדיל תורה ולהאדירה בחידושים אמתיים בפלפול וסברא ישרה דחדי קוב"ה בפלפולא של הלכה. הנה כי כן יבורך גבר מאת ה' ישא ברכה. על כן יאמרו בגוים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (תרנ"א לפ"ק):
סוף הספר