שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני
סימן קלד
(כל הכתוב בסי' זה הם דברי ידידי הגאון המפורסם מוהר"ר יצחק שלמה יואל אבד"ק ראוונא יצ"ו מילואים הם לדב"ק אשר הבאתי בספרי זה, בחלק הכללים במערכת הבי"ת אות ו' ד"כ ע"ב לעשות רצונו חפין חיים מלאתי בקשתו שתהיה תורה שלמה, יוצאה בהינומא, ראוים הדברים מלאים כל טוב בפלפול וסברא ישרה, אי בעית אימא גמרא וכולהו תנויי ספרי וספרא מחושקים כסף כל חיך שטועמו אומר לי לי חיליה לאורייתא ארי שבחבורה. אל עליון ישמרהו ויחייהו כל ימי חייו לרבות הלילות כחשכה כאורה כיר"א):
עוד קשה לי מהא דגרסינן בירושלמי פרק ר"א דמילה הלכה ו'. אהך ברייתא דפי' דאינו חוזר אלא על ציצין המא"ה. וז"ל א"ר יוחנן לדברי ר' יוסי אפילו על ציצין שא"מ א"ה אם פי' חוזר הי דין ר"י. וקאמר ר"י דתנינן תמן. ר"י אומר יו"ט הראשון של חג וכו'. ופי' המפרש דהכי דייק דהא אע"ג דכבר יצא בו מדאגבהי' מ"מ כיון דאית ביה קצת מצוה לחבב שיהיה הלולב בידו תמיד הו"ל גמר מצוה ופטור. והוה"ד בכל גמר מצוה דכמצוה דמי (ולכן אפי' ציצין שא"מ ופירש. מ"מ דחי שבת וחוזר). ע"כ ותמיהני. ל"ל הא נימא דהיינו ר"י דלה"פ. דלדידיה אע"ג דפי' חדא מילתא היא וכדפי' רש"י ז"ל וממילא דלדידיה לא הוי גמר מצוה כלל. רק חדא מצוה וא"כ אפי' תימא דשאר גמר מצוה לא דחי שבת. הכא דחי משום דלא מיקרי הפסקה כלל. (ואולי י"ל דר' יוחנן ע"כ לא כיוון לזה. דבשבת (קלג.) א"ר יוחנן ר' ישמעאל בנו של ריב"ב היא כו' ודחינן ליה. הרי דלא ידע ר"י מהא דתלינן ליה בפלוגתא דר"י ורבנן דלחה"פ. רק נהרדעי תלו ליה בהכי. ור' יוחנן לא היה בזמנם. דהא הוו בתר רב אשי דאיירי שם לעיל מאוקימתא דידהו. ובס"פ קמא דסנהדרין (י"ז:) אמוראי דנהרדעא רב חמא). אך יש לתרץ כ"ז עפמ"ש המ"א (סי' ח' סקי"ז) שבאמצע מצוה אחת לא שייך הפסק (והובא בשו"ע דבי רב סי' ח' בקו"א או' ה') לפ"ז י"ל דאע"ג דמוכח בש"ס דבמילה ולחה"פ לר' יוסי אע"פ שהפסיק חדא מילתא היא אפ"ל דהיינו דוקא דומיא דמילה ולחה"פ דהוי חדא מצוה. אבל בתרי מצות אע"פ שהן ממין אחד מ"מ אי אפסיק בינתים הויא הפסקה אפילו לר' יוסי. ולחה"פ אע"פ שהוא מסלק הישנה ומניח החדשה בכל שבת לא מיקרי רק חדא מצוה. דכיון דכתיב ביה תמיד עשהו הכתוב מצוה אחת. דאס"ד תרי מצות הם ותמיד דקרא ה"ק. סמכינהו לסדור בזיכין אהדדי כי היכי דלא ליהוי שולחן בלא לחם ולעולם ב' מצות הם. א"כ מנ"ל לנהרדעי דרבנן דלחה"פ ס"ל גם גבי מילה דאם פי' אינו חוזר דילמא עד כאן לא קאמרי אלא גבי לחה"פ דתרי מצות הם התם הוא דסילק הויא הפסקה. אבל במילה דחדא מצוה היא אפי' רבנן מודו דלא הויא הפסקה. דהא בתרי הוי יותר חשש הפסקה מבחד וכדברי המ"א. אלא ודאי לחה"פ נמי חד מצוה הוי וכדאמרן. והכי מוכח ביומא (כ"ד:) דפריך ללוי. זר שסידר את השולחן לחייב. ומשני איכא סידור בזיכין. כלומר ואינה עבודה תמה. סידר בזיכין ליחייב איכא סילוק בזיכין וכו'. ויעויין בתו' שם ד"ה אלא. דמוכח מדבריהם ז"ל. דסידור לחה"פ וסידור בזיכין וסילוק בזיכין והקטרתן הני כולהו חדא עבודה הויין להו ע"ש. ומשו"ה כאו"א בפ"ע אינה עבודה תמה ומוכח דחדא מצוה הוא. וע"כ אף דסידור בזיכין וסילוקן יש ביניהם ז' ימים כדפרש"י ז"ל שם דקאי אסילוקן דשבת הבא'. מ"מ אתי תמיד דקרא ועשאן מצוה א' וה"נ דסילוק בזיכין דשבוע העברה וסידורן לשבת הבא' מיקרי חדא מצוה ומשום דכתיב תמיד וכדפי'. והשתא ניחזי אנן. דהא ודאי ת"ת מיקרי ב' מצות לענין ברכה אליבא דר' יוסי. דהא במנחות שם. אמרינן דלר"י בפרק א' שחרית ופ"א ערבית או בק"ש שו"ע קיים מצות לא ימוש. ומאי שנא שחרית וערבית דנקיט. ואמאי לא קאמר פ"א ביום ופ"א בלילה, כדנקט קרא והגית בו יומם ולילה בשלמא ר' יוחנן דאמר במנחות שם לישנא דקו"ש שו"ע, י"ל משום דאז זמן ק"ש משו"ה אמר כי האי לישנא. אבל ר"א דאמר שם לשון פרק א'. לדידיה מש"נ שו"ע. הא לא קבעה תורה זמן לת"ת וחיובו תמיד ביום ובלילה. רק דלר' יוסי אף באיזה זמן ביום ובלילה אף זה נקרא תמיד. א"כ בכל היום והלילה זמנו שוה. ועכצ"ל דר' יוסי כשמואל ס"ל דאמר (בברכות דף כ"א) דובשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב (ואם תמצא לומר דס"ל לר' יוסי דק"ש דאורייתא ומוקי לקרא דבשכבך ובקומך בק"ש. מ"מ י"ל דס"ל דדוקא פרשת שמע הוא דאורייתא. אבל והיה אם שמוע דרבנן. ומיותר ליה בשכבך ובקומך. ומוקי' לה בד"ת וכדשמואל בברכות שם). והשתא א"ש דנקט דוקא שו"ע, דהיינו בזמן שכיבה וקימה כדאמרינן גבי ק"ש בברכות (י:) ע"ש (וניחא ליה לר' יוסי לאוקמי לבשכבך ובקומך בד"ת. כמו לדבר בם דרישא דקרא דמוקמינן ליה בד"ת בפרק היה קורא (י"ג:) וה"ק אגמירו בנייכו תורה וכו'. וה"נ ובשכבך ובקומך דבתריה אד"ת קאי לר' יוסי וכיון דובשכבך ובקומך אד"ת קאי לר' יוסי. ודריש ליה בזמן שכיבה ובזמן קימה כדפי'. א"כ הרי אין זמן ת"ת דיום ודלילה שוין וגם אין מעכבין זא"ז. ובודאי הו"ל ב' מצות. לא מיבעי' להרמב"ן ז"ל שמנה לק"ש שו"ע לב' מצות כמ"ש בהשגות לס' המצות בסוף הל"ת. ובסוף שרש ט'. דכיון דזמניהם מחולקים וגם אין מעכבין זא"ז נימנין בשתים ע"ש א"כ ההד"נ ת"ת לר' יוסי דנפ"ל נמי מובשכבך וגו' ודמי ממש לק"ש הר"ז ראוי להקרא ב' מצות, אלא אפי' להרמב"ם דמנה (במ"ע י') לק"ש שו"ע במ"ע אחת, מפני שנכללו בצווי ואזהרה אחת מ"מ נראה דהיינו דוקא לענין מנין המצות. אבל מודה דלברכה מיקרי להו ב' מצות, מהאי טעמא גופא דאין זמנם שוה ושאין מעכבין זא"ז. תדע דהא תנן בשחר מברך ב' מלפני' וא' לאחרי' ובערב מברך ב' לפניה וב' לאחריה. הרי דדינם כב' מצות מופסקות לענין ברכה. דאי כמצוה אחת חשיבי א"כ לר' יוסי דלא חייש במצוה א' להפסקה אטו פליג אמתניתין וגם הרבה מהאמוראים דסברי כר"י בהא (ואין לדחות ממ"ש הרשב"א בתשו' (סי' מ"ו) בשם הגאונים ז"ל. דברכות ק"ש לפניה ולאחריה אינם ברכות של ק"ש כברכת התורה וברכת המצות. רק ברכות שנתקנו בפ"ע הן אלא שנתקנו לאומרן לפני ק"ש ולאחריו ע"כ. לפ"ז י"ל דאע"ג דמצוה אחת הן ובאמצע מצוה לא שייך ברכה כיון דל"ח בה להפסקה כנ"ל. מ"מ כיון דברכות בפ"ע הן שפיר מברכים וכדברי הרשב"א ז"ל. איברא דכי דייקינן בה שפיר ליתא להאי פירכא. דאפילו לדברי הרשב"א ז"ל צ"ל דמ"מ נתקנו שיהא יוצא בהם י"ח ברכה גם לק"ש. וכדדייקא מתני' דתנן בהו לישנא דמלפניה ולאחריה. וכדמסיים הרשב"א גופיה שתקנו לאומרם כו'. תדע דאלת"ה תיקשי ליה להרשב"א אברכות ק"ש דמלאחריה כמו שהקשה הוא ז"ל בחדושיו בברכות (דף ע"ב) אברכת יראו עינינו למה אין פותחת בברוך שהרי אינה סמוכה לברכות דק"ש דתקנה היה וכו'. והו"ל למידק אברכות ק"ש דמלאחריה גופייהו האי דיוקא למה אין פותחין בברוך כיון דלא שייכי כלל לק"ש דבק"ש לא שייך ברכה לאחריה שהיא מצוה אחת ול"ש בה הפסקה לר"י. ואפילו לרבנן את"ל דלאו אק"ש נתקנו הו"ל לפתוח בברוך. אלא ודאי דנהי דעיקר תקנתם לאו לק"ש. מ"מ נתקנו לאומרם סמוך לק"ש דאגב יצא בהן ג"כ י"ח ברכה דק"ש וכמו דיוצא י"ח ברכת התורה ע"י ברכת אה"ר כדאיתא בברכות (י"א:) וכן הוא להדיא בתוספתא פ"ק דברכות דברכה דלאחר ק"ש אינה פותחת בברוך מפני שהיא סמוכה לשמע ע"ש (ועיין ברבינו יונה ריש ברכות) ובודאי הכי הוא. דאל"כ איך יצאת ק"ש דהיא מה"ת לדעת רו"פ מכלל שאר מצות שלא לברך עליה וע"כ דברכות אלו גם לק"ש נתקנו וכדפי' (ועיין בספר שאג"א סי' כ"ו) וכ"ש לפמ"ש בחידושי הרשב"א בברכות (ב.) בשם ר"ע גאון והתו' והריצב"א ז"ל דלפ"מ שמקדימין לקרות ק"ש שלא בעונתה עם הציבור וכו' צריך לברך אק"ש שעל המטה אקב"ו לקרות את שמע לדידהו ע"כ מה שא"צ לברך אקב"ו וכו' כשקורין ק"ש בעונתה. זהו מפני שברכות דק"ש אע"פ שאינו אומר בהן וצונו יוצא בהן י"ח ברכה וע"ש. עכ"פ נתבאר דק"ש דשו"ע ב' מצות הן לענין ברכה. והוה"ד לברכת התורה אליבא דר"י דנפ"ל לת"ת מובשכבך וגו' וכדפי'. וא"ת. מי לא אמרינן דבלח"ה אתי תמיד דקרא ועביד להו לסידור לחה"פ וסילוקו כמצוה א' וכדהוכחנו מיומא (כ"ד:) ה"נ נימא דאתיה מצות לא ימוש וגו' ועביד לת"ת דיום ודלילה למצוה א'. דהא ת"ת דכתיב בה לא ימוש כמאן דכתיב בה תמיד דמי וכדמוכח במנחות שם. וא"כ לא דמי לק"ש דלא כתיב בה תמיד כן יש לדחות לפום רהיטא. אבל אין זה דחוי שהרי מצינו גבי ב' תמידין דכתיב בהו נמי תמיד (שמות כ"ט) ואפ"ה מנה אותם הרמב"ן ז"ל לב' מצות. מפני הטעם שכתב בשורש הט' דאין זמנם שוה ואין מעכבים זא"ז. ולא אמרינן דמשום שנאמר בהם תמיד יעשו כמצוה א'. וכן בקטרת אף ע"ג דכתיב בהו תמיד (שמות ל') אפ"ה מנה הרמב"ן ז"ל ההקטרה דשחרית ודבין הערבים לב' מצות. ואפילו להרמב"ם ז"ל דמנה קטרת ותמידין כל אחת מצוה אחת, אין זה משום דכתיב בהו תמיד. דהא ק"ש שו"ע דלא כתיב שם תמיד ואפ"ה מנאם הרמב"ם במ"ע אחת, וע"כ דהטעם רק מפני שנכללו בצווי א' כמ"ש למעלה ע"ש. (ומעתה ע"כ אין הטעם בהך דיומא (כ"ד:) משום תמיד דקרא. כדסליק אדעתין מעיקרא אלא כדבעינן למימר לקמן.) ובאמת דמלשון תמיד אין להוכיח דהוו מצוה אחת. שהרי אין הכוונה במ"ש תמיד שיהיה זה בלי הפסק. כדמוכח מקטרת ותמידין שעיקר מצותן הוא בזמנים מוחלקים (וכ"כ הגאון בעל שאג"א בסי' מ') רק דכל שאין זמנו משתנה להיות פעם כך ופעם כך אלא שתמיד הוא קבוע בזמנו תמיד קרינן ליה ומ"מ יכול להיקרא ב' מצות לענין ברכה. ומה דסידור לחה"פ וסילוקו נחשבין למ"ע אחת, צ"ל לפ"ז דהיינו מפני שאינם בזמנים מוחלקים. שאפי' לר"י דאמר דאפילו אם סילק הישנה שחרית וסידר החדשה ערבית שפיר דמי היינו שא"צ להיות טפחו של זה וכו' אבל מי לא מודה דאי עביד כרבנן באלו מושכין ואלו מניחין דשפיר טפי ואית ביה משום זריזין מקדימין למצות. וכיון דאין זמניהם מוחלקין מצוה אחת הוא. וסידור בזיכין וכו' וההקטרה דחשיב מצוה אחת בהדי סילוק לה"פ. היינו משום שמעכבים זא"ז כדמוכח במנחות שם. והנה עכ"פ במצוה אחת לא חייש ר"י להפסקה כדפי'. ויש להביא ראיה לזה. מהא דתנן בסוטה (מ"ד.) ר' יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב זה המתיירא מעבירות שבידו ר' יוסי אומר אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ומפרש בגמרא מאי איכא בין ריה"ג לדר' יוסי. איכא בינייהו עבירה דרבנן. וקאמר כמאן אזלא הא דתניא שח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה כמאן כריה"ג. פי' דאפילו על עבירה דרבנן חוזר. והשתא ל"ל ה"ט דזו עבירה דרבנן (וכדפירש"י דכיון שסח והפסיק ביניהם היה צריך ברכה אחרת על של ראש.) הא בלא"ה לא אתיא כר"י. דהא ר"י לא חייש להפסקה גבי לחה"פ ואמרינן דלדידיה אע"ג דאפסיק חדא מילתא היא. א"כ אפי' עבירה דרבנן אין כאן. ואדרבא אם יברך כשסח אז יהיה ברכה לבטלה ורש"י ז"ל סובר דאם בירך על של ראש כשסח אין כאן עבירה כמ"ש התוס' במנחות (ל"ו.) ד"ה עבירה. בכוונת רש"י ז"ל. א"כ מאי תלי הגמרא הך ברייתא בפלוגתא זו אי בעינן עבירה דאורייתא אם לא. הא בלא"ה לא אתיא כר' יוסי. אלא ע"כ דדוקא במצוה אחת לא חייש ר"י להפסקה אבל תפילין הוו ב' מצות דהא אין מעכבין זא"ז. חייש בהו ר' יוסי להפסקה א"כ כשסח עבירה היא בידו אם לא בירך אלא דלא הוי רק עבירה דרבנן. לכך אי"ח עליה מעורכי המלחמה לר"י וא"ש. ויש לנו לעמוד על שיטתו של הרמב"ם ז"ל בזה. ומקודם נציע סוגיית הגמרא ביומא (ל"ג:) דאמרינן שם. למה מטיבין וחוזרין ומטיבין אמר רשב"ל כדי להרגיש כל העזרה כולה (שם כ"ד:) פרש"י להשמיע קול המון רב כמ"פ שהוא כבוד למלך כמ"ש בבית אלהים נהלך ברגש) ור' יוחנן אמר בבקר בבקר חלקהו וכו'. והרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכות תמידין הט"ז) פסק כרשב"ל דהטעם הוא כדי להרגיש העזרה. וטעמו שהוא ז"ל מפ' דהאי הניחא דאמרינן בסוגיא שם לשון קושיא היא אדר"י כמ"ש בתו"י שם ד"ה הניחא שכן פי' ר"ח בשם הגאון ע"ש. דלפי"ז איתותב ר"י. ואפ"ה פסק הרמב"ם ז"ל שם שבין הטבת ה' נרות ובין הטבת ב' נרות מפסיקין בעבודה אחרת, וכתב מרן בכ"מ דאע"ג דלרשב"ל אין צריך להפסיק בעבודה אחרת מ"מ ס"ל להרמב"ם דאם רצה יכול להפסיק אפילו לרשב"ל. אבל ראיתי בתו"י שם שהק'. כיון דלרשב"ל אין חובה מן התורה להפסיקן היכן אנו לוקחין זה מדעתינו להפסיק באמצע עבודה וכתב דלפ"ז צ"ל דטעם להרגיש העזרה הוא מה"ת אבל צ"ע מנ"ל ע"כ:
ולולי שאיני כדאי להכריע הצ"ע דהתו"י, היה נלפע"ד דא"א לומר דטעם להרגיש יהיה מה"ת. דהא ר"י גופיה קאמר לעיל (כ"ד:) גבי פייסות טעם להרגיש את העזרה. ואס"ד דזהו מה"ת אם כן ל"ל כאן גבי הטבה טעם דבבקר בבקר, תיפוק ליה לחלקן מטעם הרגש כמו גבי פייסות. א"ו דדוקא גבי פייסות דלא הוי' עבודה ואין שם חשש הפסקה באמצע ס"ל שפיר טעם הרגש. אבל בהטבה דעבודה היא. א"א לחלק ולעשות הפסקה באמצע מטעם הרגש דאינו רק מדרבנן מקרא דד"ק וע"כ צריך הכא לילפותא דבבקר בבקר. ומעתה הדרא קו"ל על הרמב"ם דפסק כרשב"ל. ואיך הצריך להפסיק בעבודה אחרת באמצע עבודה דהטבת הנרות. עוד יש להבין לפמ"ש התוי"ט (בפ"ג דתמיד סוף מ"ט) בשם הרשב"א ז"ל דהאי תנא דמסכת תמיד במשנה שם לית ליה להצריך הפסקה בין הטבה להטבה. ופליג אאבא שאול. ובמאי קמפליגי. ונראה דפליגי בפלוגתא דר"י ורבנן דלחה"פ. אבא שאול סבר כר' יוסי דבאמצע מצוה אחת ל"ש בה הפסקה ואף ע"ג דאפסיק כולא חדא מילתא היא. ולכך גבי נרות נמי דחדא מצוה הוה לא מיקרי הפסקה (ואע"ג דכתיב בהו תמיד (את"ל דתמיד דקרא קאי אכולהו נרות לפמ"ש התויו"ט שם דלא נקרא מערבי כ"א בהצטרפות הראשון ע"ש) מ"מ הא בלחה"פ כתיב ביה ג"כ תמיד ואפ"ה לא חייש ביה ר"י להפסקה) ולכן כיון דלר"י יכול להפסיק אע"ג דבעלמא לכתחילה עדיף שלא להפסיק (משום זריזין מקדימין) מ"מ כאן כדי להרגיש העזרה עדיף להפסיק בהו (ומשום זריזין מק"ל נמי ליכא. דהא עושה בזמן זה עבודה אחרת) ותנא דמתני' דתמיד ס"ל כרבנן דלחה"פ. דאפילו באמצע מצוה א' שייך הפסקה ולכן סבר דאין להפסיק בין ההטבה. ולכך אף דהרמב"ם ז"ל פסק כרשב"ל דהטעם הוא כדי להרגיש. מ"מ פסק הוא ז"ל כר"י דלחה"פ. דבמצוה אחת ל"ש הפסקה. ומשו"ה הצריך כאן להפסיק ההטבה משום הרגש העזרה. ודו"ק:
אלא דלכאורה קשה ע"ז. דהא מצינו להרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהלכות תמידין הלכה ד') דפסק כרבנן דר"י דאלו מושכין וכו' יעו"ש וכמובא בקונטרס הראשון) איברא דאין זה מוכרח. שהרי (בפ"א מהלכות ת"ת ה"ח) פסק כר' יוסי. דיוצא י"ח בפ"א שו"ע. דאף זה נקרא תמיד. וכבר הקשה זה הלח"מ שם דהרמב"ם ז"ל סותר את עצמו במה שפסק בפרק ה' מהל' תמידין כרבנן דר"י. ומש"ש לחלק בין לשון לא ימוש ללשון תמיד הדוחק מבואר, והסוגיא במנחות שם לא מוכחא הכי. ומצאתי בס' צ"צ החדש (פאה פ"א מ"א אות ד') שכ' דדברי הלח"מ דחוקים והנה (בפ"ד מהלכות ב"מ ה"ח) כתב ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון וגו' ע"כ, והקשה מהרד"ל בן מהרי"ל הובא בספר שואל ומשיב ח"ג סי' צ"ד) מהך דיומא (ז:) דר' יהודא ס"ל דאם אין עודהו על מצחו אינו מרצה דכתיב על מצחו ונשא, ור"ש ס"ל אף שאינו על מצחו מרצה דכתיב תמיד לרצון וגו'. א"כ הרמב"ם ז"ל הביא ראיה לסתור ע"כ. ונראה דלק"מ. דהנה ר"ש קאמר התם מאי תמיד אלימא תמיד על מצחו מי לא בעי מינם ולמיעל לבה"כ. אלא תמיד מרצה. ולפ"ז לר' יוסי דס"ל דאפי' סילק הישנה שחרי' וסידר החדשה ערבית אף זה תמיד א"כ אף דבעי מינם ולמיעל לבה"כ מ"מ נקרא זה תמיד. וכמש"ש בס' שו"מ. ומה דלא ניחא לי' שם האי תירוצא זהו משום דהוא סבר דהרמב"ם פוסק כרבנן דר' יוסי. כדמשמע מהך דפ"ה מהל' תמידין. אבל לפענ"ד ההוא לא מכרעה מידי כדבעינן למימר לקמן (ומה שהק' שם עוד דהא ר"י משו' רשב"י במנחות (צ"ט:) אמר ג"כ דבק"ש שו"ע קיים לא ימוש. וזהו כר"י דלחה"פ. וסתם ר"ש הוא רשב"י וא"כ איך אמר ר"ש מי לא בעי מינם וכו' הא לשטתו אף זה תמיד. וע"ש מה שתי' בדוחק. ויש להוסיף דקשיא לפמ"ש בתקוני זוהר (מהדורא בתרא תיקונא שתיתאה) דר"ש יליף תמיד דתורה דכתיב תמיד עיני ה"א בה (דברים י"א) מק"ש דכתיב בה נמי תמיד ערב ובקר וכו' והאי תמיד דערב ובקר דק"ש איהו, ותמיד דעיני ה' וגו' דתורה הוי דס"ת איהו עין. תרין לוחי תרין עיינין וכו' מכאן אוליפא דמאן דקרי ק"ש ערב ובקר בכ"י תמיד כאילו קיים והגית בו יומם ולילה באוריי' ע"כ. הרי דמיקרי תמיד לרשב"י אף דאפסיק בה דהא ק"ש לר"ש נמי כתיב בה תמיד. וכן תורה וקשיא הך דיומא. והנה אלולי דברי רשב"י בתקו"ז. לא הוה ק"ל מהש"ס דמנחות, וזהו דהש"ך ביו"ד (סי' רמ"ו) הביא גי' הש"ס דמנחות אר"י משום ר' שמעון בן יהוצדק אפי' לא קרא אלא ק"ש שו"ע וכו' והיינו רשב"י ר"ל בן יהוצדק וא"ש. אבל מהך דתקו"ז קשיא (שוב ראיתי מ"ש מני"ר בספרו הבהיר מכתב לחזקיהו ביומא שם בשם הרב שיח יצחק דעפ"ד א"ש) אמנם ע"פ מה שאכתוב להלן יתיישב בעזה"י אף לפי הגי' דלפנינו רשב"י) ונשוב לפרש דברי הרמב"ם ז"ל. הנה במגילה (כ"א.) אמרי' דהא דקתני זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום. אתי לאתויי סידור בזיכין וסילוק בזיכין. וכר' יוסי דלחה"פ. והרמב"ם (בפ"ד מהל' מעשה הקרבנות ה"ו) כ' ג"כ כלשון המשנה דמגילה זה הכלל וכו' והק' הלח"מ שם. דלא הו"ל למיתני זה הכלל דזהו כר"י, והוא לא פסק כר"י בפ"ה מתמידין. אבל לפענ"ד הרמב"ם ז"ל עצמו תי' זאת הקושיא על נכון בהמשך לשונו שכ' זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה, אלא שזריזין מקדימין למצות עכ"ל. הרי גילה לנו הרמב"ם ז"ל דכל הני דתנן דכשרים כל היום וכל הלילה. היינו דיעבד. אבל לכתחלה צריך להקדים עשייתן דזמק"ל. וממילא דהא דאמרי' שם דסילוק בזיכין וכו' כשר כל היום לר"י מרבויי' דזה הכלל היינו ג"כ דיעבד. וכדמוכח נמי לשון כשר כל היום. דמשמע דיעבד. א"כ מודה ר"י דלכתחלה עדיף להקדים דזמק"ל. אלא דבהא פליג אדרבנן. דלדידהו אם סילק הישנה שחרית וכו' אפי' דיעבד פסול דהוה מחוסר זמן שזמנו להיות על השולחן עד שיביאו לחם אחר במקומו (והוה לדידהו כמו אם לן שולחן לילה א' בלא לחם דמיפסל לכו"ע כדאמר ר"י בגמ' שם) רק דבסילק הישנה שחרית ס"ל לר"י דאף זה נק' תמיד ולא הוה מחוסר זמן. ורבנן סברי דגם דיעבד פסול בסילק שחרית את הישנה ודומיא הא דתנן בפ' שתי הלחם (ק.) סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכין בא' בשבת והקטיר את הבזיכין בשבת פסול. ופרש"י פסול משום מחוסר זמן. דלא הי' על השולחן אלא ו' ימים ע"כ וא"ת שאני התם דמחוסר יום שלם מהז' ימים. אבל בסילק שחרית דעכ"פ היה על השולחן מקצת יום הז' נימא מקצת היום ככולו. וי"ל דמידי הוא טעמא אלא לרבנן. ורבנן הא פליגי עליה דר' יוסי ולית להו מקצת היום ככולו, כמבואר במס' נדה (ע"א:) בתוס' ד"ה הרואה ושם (ל"ג.) ד"ה סופרתו. ובפסחים (פ"א.) ד"ה אי ע"ש. וא"ת א"כ ל"ל לר"י למימר דאף זה נק' תמיד ולא הוי הפסקה, תיפוק לי' דלדידי' בלא"ה בחד יומא לא שייך מחוס"ז, דהא ס"ל מקצת היום ככולו כדשמעינן ליה בנדה שם. וי"ל דא"כ הא תינח במאי דלא חייש לסילוק הישנה שחרית. אבל במאי דמכשיר בסידר החדשה ערבית, הוה חייש לה גם ר' יוסי (אי לאו טעמא דאף זה נק' תמיד) דהא שמעינן לי' לר"י בפסחים שם דדוקא בסוף ספירה שהוא מקצת יום הז' אמרי' מקצת היו"כ, אבל בתחלת ספירת הז' לא אמרי' מקצת היו"כ וכמ"ש התוס' שם. וקיי"ל נמי דיש מחוס"ז לבו ביום כדמסקינן בפ"ק דמנחות (ה'.) וכן מוכח מרמב"ם (פ"ה מהל' מחו"כ ה"ג) ע"ש. (מיהו לפ"מ שהוכחתי לקמן דערבית דר"י הוא לאו דוקא וכוונתו בין הערבים כדלקמן. הדרה קו"ל. וצריך לומר לפ"ז דקושטא דמילתא קאמר דאף זה תמיד. כלומר ומצותו בכך. ועיין לקמן בזה בסייע"ד) ועפ"ז מיושבים כל פסקי הרמב"ם ז"ל. דאע"ג דפסק בפ"ה מתמידין כדרבנן דר"י. דאלו מושכין וכו'. היינו לכתחלה. ומשום דזריזין מקד"ל. אבל לענין דיעבד פסק בפ"ד ממעה"ק כר"י וכמתני' דמגלה דדבר שמצותו ביום כשר כל היום וכו' אלא שזרוזין מקד"ל. ולכך פ' בפ"ד מהל' ב"מ כר' יהודה דעודהו על מצחו דוקא מרצה. ולאו מטעמא דר' יהודה מעל מצחו ונשא. דא"צ לזה. דמתמיד נפיק לה. פי' שצריך להיות על מצחו תמיד כי היכי דלרצי. ואף דבעידנא דבעי למינם או למיעל לבה"כ לא מצי מנח לי'. מ"מ אף זה תמיד מיקרי וכר' יוסי דפסק הרמב"ם ז"ל כוותי' וא"ש דפ' בפ"א מהל' ת"ת כר"י דאפי' בפ' א' שו"ע קיים לא ימוש, וא"ש ג"כ הא דהתיר בפ"ג מתמידין להפסיק באמצע ההטבה. דזהו כדר"י דאע"ג דמפסיק חדא מילתא הויא דבחדא מצוה ל"ח להפסקה, והתם שרי אף לכתחלה כדי להרגיש העזרה וכדפרישית בעניותן:
אך עדיין לא נתיישב למה פ' (בפ"ב מהל' מילה ה"ו) דפי' א"ח על ציצין שא"מ את המילה דזהו כרבנן דר"י כדמוקמינן לה בשבת (קל"ג:) והרי הוא ז"ל בכל הני דוכתי פ' כר' יוסי וכמו שנתבאר בעזה"י:
ונראה לפע"ד לתרץ. בשנעיר בטעמייהו דנהרדעי דמנא להו זה דר"י דלחה"פ ס"ל דפירש לא הוי אתחלתא אחריתא הא ר"י קאמר טעמא דמאי דכתיב תמיד. היינו שלא ילין שולחן לילה א' בלא לחם (במס' מנחות צ"ט:) ונמצא דאם סילק הישנה שחרית וכו' לא הפסיק כלל באמצע עשיית המצוה, כיון דעיקר המצוה אינה רק שלא ילין ואפ"ה מיקרי זה תמיד, וכמ"ש השאג"א (סי' מ') והביא ראיה מנרות דכתיב בהו תמיד ולרוב הראשונים אין מצות הדלקתן ביום רק בלילה לבד וכו' וכ' דלר"י דלחה"פ נמי דקאמר שלא ילין כו' כוונת תמיד דקרא הוא כבנרות, ר"ל שלא יעבור זמן קביעותו שקבעה לו תורה. ואין הכוונה שינהוג הדבר תמיד בלא הפסק. וממילא דבמה שסילק הישנה שחרית וכו' לא הפסיק כלל באמצע מצותו. כמו דלא הויא הפסקה במה שמפסיק בהדלקות נרות שבין לילה ללילה בעבודת היום שבאמצע. מפני שכן הוא עיקר מצותן. וכן בחביתי כה"ג דכתיב בהו סלת מנחה תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב, וכל מוני המצות מנו זה למ"ע אחת. ואף שמפסיק בהם מן בקר ועד ערב אפ"ה לא מיקרי הפסקה. דמצותן בכך. וא"כ מנא להו דלר"י היכא דמפסיק באמצע מצוה במקום דעשייתה צריך להיות בלא הפסק כמילה וכה"ג. דשם נמי לא הוי' הפסקה וזה תימא:
ונראה דאנהרדעי לק"מ. דהא אינהו לא קאמרי רק מאן תנא דפי' אינו חוזר רבנן דפליגי עלי' דר"י היא. וי"ל דהכי קאמרי כרבנן ודאי אתיא. דשמעינן להו דפי' הויא הפסקה ולאו חדא מילתא הואי. אבל ר"י לא שמעינן לי' בהפסקה מידי מאי דעתי' ואיכא למימר דכרבנן ס"ל והכא משום דמצותו בכך. וי"ל כ נמי דפליג. וס"ל דבאמצע מצוה לא שייך הפסקה. והא דצריך לטעמא דמאי תמיד שלא ילין כו'. ולא קאמר משום דאע"פ שמפסיק חדא מילתא הוא אפ"ל דקושטא קאמר. ועוד דקמ"ל דלא מיפסל משום מחוס"ז עד שיהא לילה שלמה בלא לחם. וכיון דסברא דר"י לא ברירא להו משו"ה קאמרי דרבנן דר"י הוא. כלומר דכרבנן אתיא. ולפ"ז אין ראיה ממה שפ' הרמב"ם ז"ל דפי' א"ח דכרבנן דר"י ס"ל. דאפ"ל דבעלמא כר"י ס"ל. ובהא פסק כרבנן, דאפ"ל דכיון דנהרדעא מספ"ל דאולי גם ר"י ל"פ בהא כנ"ל. משו"ה החמיר גבי שבת דאיסור סקילה. איברא דקשיא טובא לפרש"י ד"ה אף זה תמיד, שכ' ולר"י דאמר כי שבקי והדר מתחלי נמי תמיד היא דחדא מילתא הוא ה"נ פי' חוזר אע"פ שאין מעכבין וכו'. וזה תימה מנ"ל הא. דילמא לר"י נמי לאו חדא מילתא הוי. ואפ"ה יכול להפסיק דמאי תמיד שלא ילין וכו'. וכמש"ל. וכדי ליישב זה נעיר עוד קושיא עצומה בסוגיין שהקשה הגאון בעל שאג"א (סי' נ') אהא דמסיק אמרי נהרדעי רבנן דפליגי אדר"י היא וכו'. והקשה דאע"ג דמוקמי לה כרבנן דס"ל דבכה"ג הוי אתחלתא אחריתא, אכתי איכא לדחויי כדדחינן לעיל אדרבי ישמעאל בנו של ריב"ב דעד כאן לא קאמרי רבנן גבי לחה"פ אלא משום דלא שייך התם טעמא דזה אלי ואנוהו אבל גבי מילה דשייך טעמא דהתנאה לפניו במצות ה"נ דאפי' פי' חוזר וכדדחינן לה לעיל מה"ט גופא עכ"ד. ומ"ש השאג"א לתרץ זה דהא דדחינן לעיל דמטעמא דואנוהו לידחי שבת היינו מקמא דאסקינן אדעתין דפירש הוי אתחלתא אחריתא מה"ת והוה ס"ד דפי' לא הוי אתחלתא רק מדרבנן, ומשום ואנוהו דשייך גבי מילה לא גזור גבי מילה להקל שלא לחזור על ציצין שא"מ את המילה וכו' אבל למאי דמסיק דלרבנן דר"י אם פירש הו"ל אתחלתא אחריתא מה"ת, מדפליג ר"י ואמר אף זה תמיד מכלל דלרבנן אף מה"ת אין זה נקרא תמיד וכו' מעתה אם פי' אין כאן משום ואנוהו כיון דכבר גמר למצותו ופירש אין כאן משום התנאה לפניו במצות וכו'. דאס"ד דאפי' בפי' דהוי אתחלתא אחריתא מ"מ יש בו משום ואנוהו, הו"ל למידחי שבת כדי לקיים ואנוהו דהוא הידור מצוה. דהא אפי' משום הדור מצוה דחינן שבת כדאמר במנחות (ס"ד.) דאם שחט כחושה אומרים לו הביא שמינה לכתחילה ושחוט וכו' עכ"ל בקצירת האומר. ואחרי המחיה"ר נראה דנעלם כאן מהגאון ז"ל מ"ש התוס' במנחות [מ"א:[ ד"ה אין. דהידור מצוה דנפ"ל מזה אלי ואנוהו אינו רק מדרבנן ע"ש. וכ"כ התוס' בסוכה (כט:) ד"ה לולב, דמשום ואנוהו לא מיפסל דיעבד. והביאו ראיה מהא דאמרינן שם (י"א:) דלרבנן לולב מצוה לאוגדו משום זה אלי ואנוהו ואם לא אגדו כשר. ואפי' לרש"י ז"ל שפי' שם דמשום ואנוהו מיפסל לולב היבש בדיעבד נראה דסברת רש"י ז"ל שם, דמשום דמקשינן לולב לאתרוג ובעינן הדר משו"ה מיפסל כאן משום אלי ואנוהו אפילו דיעבד. והא דלא מיפסל נמי לולב שאינו אגוד משום ואנוהו מה"ט דמקשינן לולב לאתרג. נראה דסברת רש"י ז"ל דדוקא בעצם המין מעכב ואנוהו. ולא באגד שהוא במקרה. דכיון דעצם הלולב נוה בתכלית סגי בהכי תדע דהא בשבת שם דריש ואנוהו לכורכו בשיראים נאים, וזה אינו מעכב. דא"כ אין לדבר סוף. ועוי"ל דלא שייך ללמוד מאתרוג ללולב דיהא אגד מעכב משום הידור מצוה דואנוהו ולומר דבעינן הדר. דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דאתרוג גופי' אף דכתיב בי' הדר. אין בו הידור מצוה דואנוהו לענין אגד ואדרבא אסור לאוגדו עם הג' מינים כדאמרינן שם (ל"ד:) יכול יהא אתרוג עמם באגודה ת"ל כפת וכו' והוצרך רש"י ז"ל לפרושי דטעם הדר הוא משום הידור מצוה דואנוהו. משום דאל"כ למה פסלינן באם אינו הדר גם בשאר ימים טפי מבלקיחה תמה וכה"ג. וע"ד מה שחלקו התוס' שם ד"ה הדר יעו"ש. וראיה ברורה לדברינו מהא דזבחים (י"ח:) בפירש"י ז"ל ד"ה דברים שנאמר בהן בד וכו' יש מהן למצוה חדשים לנוי דלאו ממשמעותא דקרא אתי עכ"ל, הרי דמשום הדור מצוה דואנוהו לא מיפסל דיעבד. (ועיין יומא (י"ב) בתוס' ד"ה ילבש). וא"ת תיקשי להו להתו' מה דאר"ח בגיטין (כ.) גט שכתבו שלא לשמו והעביר עליו קולמוס לשמו באנו למחלוקת ר"י ורבנן דתניא וכו' אמר ראב"י דילמא לא היא ע"כ ל"ק רבנן התם אלא דבעינן ז"א ואנוהו וליכא אבל הכא לא ע"כ. הרי דמטעם ואנוהו פסלי רבנן אפילו דיעבד גבי כתיבת השם. שוב מצאתי בשו"ת ח"ס (ח"ו ר"פ לולב הגזול) שהרגיש בקושיא זו על שיטת התוס' ונדחק שם מאד. ולפענ"ד נראה דלראב"י דמפרש טעמייהו דרבנן משום זה אלי ואנוהו. באמת לא מיפסל דיעבד אם העביר עליו קולמוס לשמה. רק דפליגי אדרבי יהודה שם דמכשיר לכתחילה העברת קולמוס ורבנן ס"ל דעדיף לקדור את השם (או אפשר למוחקו להסוברים דכשלא נכתב לשמה אי"ב שום קדושה). אבל באם העביר עליו קולמוס לשמה י"ל דכשר בדיעבד אפי' לרבנן. וכדמשמע לישנא דברייתא דקתני וחכ"א אין השם מן המובחר, משמע להדיא דכשר, רק דאינו מן המובחר משום דאין בו ואנוהו דמיחזי קצת כמנומר משו"ה אי"ב הידור מצוה ולכן אין לעשות כן לכתחילה. וא"ת א"כ תיקשה לרב חסדא דאמר שם דפלוגתייהו דר"י ורבנן הוא, דר"י סובר כתב ע"ג כתב מהני. וחכמים ס"ל דאינו כתב. דלפ"ז ודאי גם דיעבד פסול לרבנן ותיקשה להו לישנא דאין השם מן המובחר דמשמע דכתב מיהא הוי וכשר דיעבד, בירושלמי (פ' הבונה הל' ה') פריך לה. ומשני חכמים לדברי ר"י קאמרי לה. כלומר לדידן אינו כתב כלל, לדידך אודי לן מיהת דאינו מן המובחר ואי"ב הידור מצוה דואנוהו ע"ש, וא"כ י"ל דהיינו לר"ח, אבל ראב"י ס"ל דחכמים טעמא דנפשייהו קאמרי וס"ל דהוי כתב. והא דתנן שבת שם, כתב ע"ג כתב אינו כתב. י"ל דמפרש כר"י בן זבדי בשם ר' אבוה שם. דכתב ע"ג כתב דפטר במתני', היינו חד לעיל מן חד, פי' אות ע"ג חבירו או בחללו של חבירו. וע"ש בהמפרש שכתב כן להדיא בדראב"י דגיטין. ומה שהביא השאג"א ראיה מהך דמנחות, דאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט. אין משם אפי' סרך ראיה. דהתם לאו משום הידור מצוה דואנוהו דחינן שבת, רק דפסלינן כחושה מקרא דהקריבהו נא לפחתיך כדפירש"י ז"ל שם להדיא. וז"פ וברור:
הדרינן לדקמייתא. דהשתא דאידחי לן תי' השאג"א. הדרא קושיית השאג"א לדוכתא. מאי שנא לן פירש מלא פירש, הא משום ואנוהו א"א למידחי שבת. וצריך לומר בזה הסגנון. דודאי אפי' אם פירש נמי אית ביה ואנוהו. ומ"מ לא דחי שבת. כיון דהוי אתחלתא אחריתי, אבל לעיל דלא אסיק אדעתיה דפי' הוה אתחלתא. א"כ שפיר סליק אדעתין דאפילו פירש חוזר משום ואנוהו אע"ג דואנוהו לא דחי לאיסור מלאכה דשבת כיון דאינו אלא מדרבנן ולכתחילה, מ"מ הכא א"צ כלל לדחי' דהא פי' הוה כלא פי' לפום ס"ד דהשתא. וא"כ אפילו אם פי' אין כאן ב' חלולים ולכך חוזר לכתחילה לקיים מצות ואנוהו דרבנן. אבל לפום מאי דמסיק דכרבנן אתיא דס"ל דפירש הוי אתחלתא אחריתי י"ל דאפילו בחול אין צריך לחזור בפירש. דכיון דסילק ידיו הויא גמר מצוה לדידהו, א"כ הא בדיעבד אינו מעכב הידור מצוה דואנוהו. והכא דכבר נגמרה המילה וסילק ידיו הויא כדיעבד וא"צ להתחיל מחדש משום ואנוהו ולגרום צערא לינוקא. וכסברת התוס' דדיעבד א"ח לואנוהו. ופשיטא דמשום צערא דינוקא כדיעבד דמי. ובזה מיושב מה שפסק הרמב"ם ז"ל בהלכות מילה שם דאפילו בחול א"צ לחזור על ציצין שא"מ אה"מ אם פירש וסילק ידיו שנדחק בזה הרבה השאג"א שם, ולפמ"ש א"ש בסייע"ד:
אמנם כדי ליישב קושיא הראשונה שהקשה לפרש"י ז"ל, נעיר בזה עוד קושיא עצומה. דדברי ר"י דאמר אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית, אין בכך כלום ומאי תמיד שלא ילין וכו'. זה אינו מובן כלל, דנהי דתמיד היינו שלא ילין, מ"מ איך מתיר ר' יוסי לסדר את החדשה ערבית, הא כתיב ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד. וכיון דכתיב ביום. ושנה עליו ב"פ ביום. ובסוף הפרשה כתיב חק עולם. וכל היכא דכתיב חוקה לעיכובא. עוד קשיא טובא. במסכת מגילה (כ"א.) דתנן התם דבר שמצותו ביום כשר כל היום. ובגמרא שם, לאתויי מאי, לאתויי סידור בזיכין וסילוק בזיכין. (שהן דברים שמצותן ביום וכשרים כל היום) וכר' יוסי דאמר אפילו סילק וכו' וסידר החדשה ערבית וכו' ותימה היכי אתיא כר' יוסי בהך דסידור בזיכין. הא ר"י מתיר לסדר אפילו בלילה, ומתניתין קתני דכשר כל היום. אבל בלילה לא. כדדייקינן בפרק ו' דמנחות ע"ב.) אמתניתין דמגילה הנ"ל, קתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא, אף דלילה ביום נמי לא (ופרש"י דיום בלילה לא דקדשים ששחטן בלילה פסולים וכו') נמצא דסידור בזיכין דמייתי תנא דמתניתין בזה הכלל היינו דוקא ביום ולא בלילה והיכי מוקי לה כר"י דמכשיר אפילו בלילה. עוד תימה, דביומא (ל"ג) אמרינן ובזכין קודמין לתמיד של בין הערבים שנאמר וערך עליה וגו' עליה השלם וכו' הרי דמטעם עליה השלם קדמי בזכין לתמיד של בה"ע, וכדאמרינן ג"כ בפ' תמיד נשחט (נ"ח.) דבזיכין בשבע ותמיד בשבע ומחצה. ותניא בתוספתא (פ"ד דפסחים) כל הקדשים שעכבן אחר תמיד של בה"ע פסולין שאין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בה"ע אלא קטרת ונרות. ואפ"ת דהאי פסולין היינו מדרבנן וכהתוס' בפסחים (נ"ח.) ד"ה העולה (דסתרי לדברי התוס' ביומא (כ"ט:) ד"ה אלא שכתב דמהתוספתא משמע פסולים מדאורייתא) מ"מ למה אר"י "אין בכך כלום" הא קעבר על עשה דהשלמה, ופשיטא דקשיא אמאי דמכשיר אפילו בלילה ואין מפלט לפענ"ד מקושיית הללו רק בא' משני פנים, הא'. לומר דלשון סידר את החדשה ערבית דתני ר' יוסי, הוא לאו דוקא. ומכי נטו צללי ערב קרי ליה ערבית (וע"ד הא דמתיר ר"י להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה בברכות (כ"ו.) אע"ג דלשא"ד הוי יום עד צאת הכוכבים וכמ"ש התוס' שם). הב', נוכל לומר דה"ק סידר את החדשה ערבית. כלומר סידר אותה מבעו"י. שתהיה סדורה על השולחן ערבית. כדי שלא ילין שולחן בלא לחם ובלא בזיכין ונקט כי האי לישנא. משום דלר"י דמפ' דמאי תמיד שלא ילין וכו' לכאורה קשה. הא כתיב ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד. משמע דתמיד דסיפא דקרא, אביום השבת יערכנו דרישא קאי. ואיך מפרש לי' ר"י אשלא ילין דמוצאי שבת, הא קרא ביממא קמיירי בליליא לא קמיירי. וע"כ דר' יוסי הכי מפרש לי' לקרא. ביום השבת יערכנו, כדי שיהא לפני ה' תמיד, כלומר שלא ילין וכו'. והיינו דנקט נמי ר"י בכי האי לישנא דאפילו סילק הישנה שחרית וסידר החדשה בזמנה, כדי שיהא על השולחן ערבית, אב"כ, ומה אני מקיים תמיד שלא ילין כו'. כלומר והרי סידר בזמנו כדי שלא ילין וכו'. אך לפ"ז תיקשי לן אדר"י. כיון דקרא ביום קמיירי, מה דחקו לפרש דקרא פירושי הוא דקמפרש כדי שלא ילין וכו', ואמאי לא פי' ליה לתמיד דקרא כפשטי' שיהיה תמיד ביום ובלילה, וכדדייקינן במסכת יומא (ע"ב:) אדר"א דאמר המזיח חשן מטל האפוד (והמקרע בגדי כהונה) והמסיר בדי ארון לוקה. ופריך דילמא ה"ק רחמנא עבדינהו שפיר וכו' כדי שלא יזח (ושלא יקרע) ושלא יסורו ומשני מי כתיב שלא יזח (ושלא יקרע) ושלא יסורו וה"נ מי כתיב כדי שיהא לפני תמיד, או כדי שלא ילין. ונראה דמשום קושיא זו הוכרח רש"י לפרש דה"ט דר' יוסי דמפ' ליה לקרא דעיקרא קפידא הוא שלא ילין וכו' דהיינו משום דס"ל לר"י דבחדא מצוה לא מהני הפסקה שבאמצע עשייתה לחלק. וכיון דסילוק בזיכין וסידורן חדא מצוה הויא כמש"ל משו"ה אפילו סילק הישנה שחרית וסידר החדשה ערבית, כלומר בין הערבים אין בכך כלום לחלקינהו ומיקרי תמיד, והשתא תמיד דכ' רחמנא אא"ל שיהיה ביום ובלילה. דא"כ משמע דאי לא עביד הכי לא מיקרי תמיד, וז"א לסברא דר"י, וע"כ דתמיד לשלא ילין וכו' הוא דאתי. אבל ודאי דאי מקיים תמיד כמשמעו ביום ובלילה דשפיר טפי. אלא דקמ"ל דאף זה נקרא תמיד (וכדמוכח מלשון המשנה דנקט אף זה וכו'). ומעתה לא תיקשה מאי דדייקינן א"כ נימא קרא כדי שיהא לפני תמיד, דהשתא אין צ"ל דסוף הפסוק הוא נתינת טעם. דיש לפרשו בלשון המשך להצווי דיערכנו. ור"ל יערכנו לפני ה' תמיד ביום השבת בשבתו, ואף דממילא משמע שיהיה כל ימי השבוע בלא הפסק, מ"מ הא אפילו בסילק שחרית וסידר בהע' נמי נק' בלא הפסק לר"י. כיון דבאמצע מצוה לא מהני' לדידי' הפסקה לחלק:
ובזה יתיישב ג"כ מה שדקדקנו לפרש"י ז"ל מנ"ל דלר"י אפי' אם פירש חוזר דלמא טעמא דר"י הכא בלחה"פ משום דמצותו בכך וכו'. דז"א דע"כ טעמא דר"י הוא משום דס"ל דפירש לא הוי הפסקה, דאל"כ מנ"ל דהקפידא הוא שלא ילין וכדפי'. ולשיטת הרמב"ם ז"ל נ"ל ליישב הקושי' הנ"ל דמנ"ל לר"י דתמיד לשלא ילין אתי באופן אחר. די"ל דס"ל לר"י כמ"ד ביומא (ל"ד) דמוספין קודמין לבזיכין ונפ"ל התם ממאי דכתיב גבי בזיכין ביום ביום ב"פ לאחר כלומר שיאחר עריכת הבזיכין עד לאחר כל העבודות של יום, (מלבד תמיד של בה"ע שאין לך דבר שמתעכב אחריו) והאי ביום ביום ב"פ כי כתבי' קרא גבי סידור בזיכין דוקא כתי', כמ"ש ביום השבת ביום השבת יערכנו, אבל סילוק בזיכין לא כתב קרא שיהא מצוה לאחרו. וממילא דסילוק בזיכין מצוה להקדים דזריזין מקד"ל. דהא ודאי גם סילוק בזיכין מצוה חשובה הויא ושייך בה זריזין מקד"ל. דהא במתניתין דמגילה מייתי לה תנא בזה הכלל דבר שמצותו ביום וכו', הרי דקרי לה מצוה, ושפיר שייך בה זמק"ל, ועוד דהרמב"ם ז"ל כשהביא בחבורו הך דזה הכלל וכו' סיים בה בהדיא אלא שזריזין מקד"ל וכמו שהבאתי למעלה, עכ"פ מבואר דסילוק בזיכין איתנהו בהך דזמקד"ל. והשתא כשיש שהות ביום למיעבד לסילק בזיכין מצפרא, ודאי מבעי לן להקדים עשייתן משום דזריזין מקד"ל, (וע"ד מה שפרש"י בפסחים (נ"ח.) ד"ה עליה. ע"ש, ובס' המאור שם.) והשתא ס"ל לר"י דמסתמא תמיד דכתב קרא לשלא ילין אתי. דלפ"ז סילוק בזיכין מקדמינן להו כדינייהו משום דמקד"ל. ואע"ג דסידור בזיכין בה"ע הוו ונמצא מתעכב שולחן בלא בזיכין, לית לן בה, דאכתי מיקרי תמיד, אבל אם תמיד דקרא פירושו שיהיה בלי הפסק, א"כ א"א לאקדומי לסילוק בזיכין מצפרא. ומבטלינן למצות הקדמה דזריזין גם מסילוק בזיכין. וכיון דמצינן לפרושי לתמיד דקרא לשלא ילין, דזה נמי מיקרי תמיד כדאשכחן גבי נרות וקטרת וחביתי כה"ג, ולקיים מצות הקדמה דזריזין שהוא מה"ת (בפסחים דף ע"א) הכי עדיף טפי מלפרש תמיד דקרא כפשטיה ונבטל מצות הקדמה דזריזין גם מסילוק בזיכין וטעמייהו דרבנן דפליגי, היינו דלדידהו א"א לפרש לקרא לשלא ילין, משום דסברי דכל היכא דאפסיק בה לא מיקרי תמיד, א"נ דס"ל דאדרבא מיסמך סילוק בזיכין לסידור בזיכין עדיף מלקיים בסילוק בזיכין הקדמה דזריזין. (ע"ד מה שכ' בספרי בית יש"י (סי' ו' אות א' סק"ד) די"א דמיסמך ברכה לברכה עדיף מסברא דמקדי"ל. ופלפלנו בזה שם) משו"ה מפרשיה ליה לקרא כפשטיה שיהיה תמיד בלי הפסק:
ועוד תירצתי קושיא הנ"ל בתרי אנפי. אך קצרתי מפני יראת האריכות):
אמנם שיטה אחרת בזה מצאתי בירושלמי דיומא (פ"א ה"א) רק מפני שראיתי שהמפרש שם היפך הגירסא ללא צורך לזה אעתיק לשון הירושלמי ואפרשנו בעזה"י:
והכי איתא התם. מילואים מהיכן למדו (מיבע"ל מ"ש במילואים ופתח אה"מ תשבו יומם ולילה ז' ימים מהיכן נוכל ללומדם) מן הקרבנות (שנאכלין ליום ולילה. דהלילה הולכת אחר היום) או ממעשה בראשית (דכתיב ויהי ערב ויהי בקר שהיום הולך אחר הלילה. ונפ"מ איך צריך להיות הז' ימים, דהיינו אם יושבים לילה הראשונה ולא האחרונה כמו במע"ב. או האחרונה ולא הראשונה כמו בקרבנות) אין תאמר מן הקרבנות. הלילה הולך אחר היום, אין תאמר ממע"ב היום הולך אחר הלילה (וזהו כדפי'. וקאמר דעל כרחך א"א ללמוד לא מקרבנות ולא ממעש"ב) אין תאמר מן הקרבנות לילה אחרון אין לו יום (פי' דקאמר דא"א שנלמוד מהקרבנות דלקמן מייתי דפליגי ר' יוחנן ור' הייא בר יוסף בפירושא דיומם ולילה דכתיב גבי ישיבת אהרן ובניו:
דר"י סובר צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום. כלומר שיתערב מקצת מיום הראשון ללילה שאחריו, ומקצת הלילה ליום שלפניו, דא"צ לישב ז' ימים בלי הפסק, רק מעט מן היום והלילה בתחילת הלילה צריך מעט מהלילה ומעט הן היום. ור' חייא ב"י ס"ל דא"צ רק שימסור יום ללילה ודיו, כמו שאפרש פלוגתייהו לקמן, והשתא לכו"ע מיהת צריך שימסור יום ללילה, ואם תלמוד מהקרבנות א"כ לילה האחרונה אין לה יום, שיום השמיני לא מסר כלום ללילה שלפניו, שלא ישב אלא מקצת מליל שמיני ועמד). ואין תאמר ממע"ב לילה ראשון אין לו יום (כ"ה עיקר הגי' ע"ש, ור"ל דהא לכו"ע צריך שימסור יום ללילה עכ"פ כדפי'). תמן תנינן (פי' דמייתי להך פלוגתא דר' חייא ב"י ור' יוחנן). אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה וכו' שנאמר לפני תמיד. מתניתין דר"מ (פי' ת"ק דפליג עליה דר' יוסי ר"מ היא, וקמ"ל בזה דהלכה כר"י, דר"מ ור"י הלכה כר"י דנימוקו עמו) מדר' יוחנן (שמענו) מודה ר"מ שאם פירקו הישנה בשחרית וסדרו החדשה בה"ע אף זו היתה תמיד (דאפילו ת"ק לא פליג רק בלכתחלה אבל דיעבד מודה דלא מיפסל משום מחוס"ז ומשום דאפי' בכה"ג מיקרי תמיד) ר' יוסי אומר (פי' דמלשון ר"י יש ללמוד דל"פ רק אלכתחלה) אף אלו נוטלין ואלו מניחין וכו' הרי דר"י מתיר לכתחלה כמשמע לישנא דנוטלין, דאל"כ הול"ל אף אם אלו נטלו וכו', ועוד אי בדיעבד קאמר הו"ל לר' יוסי למימר אף אם סילק הישנה שחרית וסידר החדשה בה"ע וכו' כדאמר ר"י גופיה בברייתא הבאתי למעלה, אבל האי לישנא משמע דבלכתחלה פליגי, אבל דיעבד גם ת"ק דהוא ר"מ, נמי מודה, כן נלפענ"ד עיקר פירושא, ומ"ש המפרש להגיה מודה ר"י וכו' שאין זה תמיד, אין לו שחר, וגם הוא נגד הברייתא דבבלי הנ"ל דקתני בדר"י אף זה תמיד) אמר ר' יוחנן מישיבת אהרן ובניו למד ר' יוסי. (פי' דמנ"ל לר"י לאפוקי ללשון תמיד מפשטיה, (והיא הקו' שהקשיתי למעלה) ומתרץ דר' יוסי למד זה ממלואים והא דקאמר למד ר' יוסי אע"ג דרי"ו גופיה אמר דגם ר"מ מודה לענין דיעבד, י"ל דעיקר הקושיא ק"ל אלכתחלה דר' יוסי, אבל אהא דמכשיר ר"מ דיעבד אין צ"ל דממילואים נפ"ל, די"ל כפמש"ל (אליבא דר"י להבבלי, דהוא דעתיה דר"מ להירושלמי) דזהו מטעם זמקד"ל כנ"ל, או מטעם דבאמצע מצוה ל"מ הפסקה כנ"ל בארוכה) כמה דתימר בישיבת אהרן ובניו צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום (דנפ"ל התם ממ"ש ומפתח אה"מ לא תצאו ז"י, וקרא בתרא מיותר, וע"כ דקרא בתרא מפרש לי' לקמא, וה"ק אותן ז"י שאמרתי לך לא הצרכתי שתשבו בלי הפסק, רק תשבו יומם ולילה ר"ל בזמן שהיום והלילה מתחברים) כן הכא (בלחה"פ א"צ ז"י שלמים. אלא) צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום (וה"ט דר' יוחנן) רחב"י אמר מכיון שמסר יום ללילה דיו (דדריש יומם ולילה דא"צ רק מסירת יום ללילה) עכ"ל הירושלמי. (וע"ש הנפ"מ בין ר"י לרחב"י במספר הישיבות והקימות דנפ"מ ג"כ לענין פירוק המשכן והקמתו כמ"פ היה ואכ"מ) ועתה נחזי אנן אם הבבלי פליג בהא אירושלמי או דנוכל להשוותם. והנה מהא דאמרינן מאן תנא כי' א"ח, רבנן דפליגי אדר"י היא. ופירש"י דלרבנן אם סילק ידיו הוי אתחלתא אחריתא וכו' ולא מיקרי תמיד, ולהירושלמי לכאורה אין שום ראיה מכאן דאם פי' לא מיקרי תמיד. דהא אפילו ת"ק ל"ק רק לכתחלה אבל דיעבד אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר החדשה ערבית נמי תמיד הוה. דהא מכשירים בדיעבד אפי' בכה"ג. א"כ משמע דתלמודין פליג בהא אהירושלמי. אבל ראיתי להרש"ל ז"ל בסוגיין שכתב בד"ה אלא וז"ל נראה בעיני לפרש דהאי אלא דאמרי נהרדעי ר"ל "אלא" מה שהקשו בני הישיבה מאן תנא פי' א"ח, לא שהקשו, מאן תנא דס"ל דפי' א"ח, כי מן הדין אפילו פי' היה חוזר, כדסלקא דעתין מעיקרא. אלא הכי מקשה, מאן תנא דס"ל פי' במקצת שסילק את ידיו שאפילו כה"ג חשיב פי' ממש ואינו חוזר, רבנן דפליגי עלי' דר"י היא, ודו"ק היטב עכ"ל ואפרש לפענ"ד מה שהוצרך לזה ומהקושיות שיותרצו בדבריו ז"ל, הא' קושיית השאג"א המובא למעלה דאכתי איכא למידחי דאפילו לרבנן פירש חוזר גבי מילה משום ואנוהו וכדלעיל, אבל לפירושו א"ש, דזה לא מספ"ל כלל לפום סברא דהשתא בפירוש אם חוזר או לא. דאפילו את"ל בעלמא דפירוש חוזר היינו באמצע מצוה, אבל כאן בציצין שא"מ הויא הפסקה דקודם גמר דהמצוה, והגמר אינו מעכב כלל דהא קרינן ליה ציצין שא"מ ומהיכא תיתי דלידחי שבת, דאי דחי שבת א"כ הדר ה"ל ציצין המעכבין, ולא מספ"ל רק בסילק ידיו אי הויא הפסקה ומיקרי פי', או דזה לא מיקרי פי' וכיון דאשכחן דרבנן קפדי אסילוק ידיו גבי לחה"פ, ממילא דלדידהו אם סילק ידיו מיקרי פירש וידעינן מסברא דאינו חוזר גבי מילה מדהויין ציצין שא"מ וא"ש. הב', עוד יתורץ מה שדקדקנו לעיל דילמא אפילו ר"י מודה דאם פי' הויא אתחלתא אחריתי ושאני לחה"פ דלכך לא מיקרי פי' מפני שמצותו בכך דעיקר הכוונה הוא שלא ילין וכו' כנ"ל בארוכה. ולפי' הרש"ל א"ש, דודאי אפילו לר"י אם פי' הוי אתחלתא דזה ליכא למ"ד דפירש לא ליהוי אתחלתא אחריתא, ומכל מקום בסילוק ידיו לא מצינו מי שיסבור דליהוי התחלה רק רבנן דר' יוסי וא"ש הג', והשתא א"ש גם להירושלמי שסובר דגם ת"ק ל"פ רק אלכתחלה אבל דיעבד אפילו סילק שחרית וסידר בה"ע לית לן בה ומיקרי תמיד אף להת"ק, אפ"ה מוכחינן שפיר מדהצריך הת"ק שיהא באופן שלא יסלק ידיו לכתחלה מיהת, מוכח דבעלמא בכה"ג להת"ק מיקרי פירש, והא דמכשרי כאן בלחה"פ דיעבד, היינו משום דילפינן ממילואים כדמפרשינן בירושלמי, אבל אי בעלמא בסילוק ידיו לא הוי גמר ולא מיקרי פי' למה מצרכי בלחה"פ שלא יסלק ידיו לכתחלה, הא מכיון דכאן אפי' פי' לגמרי בדיעבד שפיר דמי, אין סברא להחמיר כולי האי שלא יסלק ידיו אפילו לכתחלה, אלא ע"כ דבעלמא ס"ל דאפילו סילק מיקרי פירש, וא"ש שהחמירו כאן לכתחלה מיהת ודו"ק:
ד', ובזה יתיישב ג"כ מה שדקדקנו לעיל, דל"ל לר' יוחנן לפרש דהא דלר' יוסי אפילו אם פי' חוזר היינו מטעם דסובר גמר מצוה כמצוה דמי תיפוק ליה מטעם דר' יוסי לשיטתו דס"ל דאפילו אם פי' חדא מילתא היא וכדס"ל גבי לחה"פ, די"ל דר' יוחנן לטעמיה דאמר מישיבת אהרן ובניו למד ר"י וגם ת"ק ל"פ רק אלכתחלה, א"כ י"ל דסברת ר' יוחנן דאע"ג דסבר ר"י דאפילו לכתחלה א"צ לדקדק באלו מושכין וכו' אפ"ל דה"ט משום דס"ל כיון דדיעבד כשר אפילו בהפסקה גדולה כהך דסילוק שחרית וסידור בה"ע, אין להחמיר בהפסקה קטנה כזו דסילוק ידיים. אבל בעלמא אפשר דאף ר' יוסי חושש אפילו להפסקה דסילוק ידיים ושאני לחה"פ דילפינן ליה ממילואים כנ"ל ומשו"ה איצריך ליה לר' יוחנן למימר דטעמיה דר' יוסי משום דגמר מצוה כמצוה, ור"ל דכל עיקר הסברא דחיישינן לומר דאפילו סילק ידיו ליהוי כפי', היינו משום דעכ"פ בפי' גמור פשיטא לן דלא דחי שבת מטעם דגמר מצוה אינו מעכב וכדפירוש לעיל, אבל לר' יוסי דס"ל דגם גמר מצוה כמצוה. ממילא לדידיה אפי' פי' גמור דחי שבת ומכש"כ סילק ידיו דאיכא למימר דלאו כפירש הוא לר' יוסי כדלעיל וא"ש:
אמנם מהך דספ"ב דמגילה הנ"ל דמוקמינן להך דבר שמצותו ביום כשר כל היום כר' יוסי דאמר אפילו סילק את הישנה וכו' משמע דלא ס"ל להש"ס דילן כהירושלמי בזה, דהא להירושלמי א"ש מתניתין אפילו כהת"ק. דהא מתניתין לא קתני רק דבדיעבד כשר כל היום, ובהא אפילו הת"ק מודה וכדאמר ר' יוחנן שם, ויש לידחות, דמשו"ה אמר הש"ס וכר' יוסי, משום דלדידיה אשכחן להדיא בברייתא דאמר הכי (וכן הוא בתוספתא פי"א דמנחות ע"ש) תדע דהא ר' יוחנן גופיה דאמר דמודה ר"מ דהוא ת"ק דר' יוסי בסילק שחרית וכו' איהו גופיה אמר מישיבת אהרן ובניו "למד ר' יוסי" ולפי פירושינו דלעיל אמאי לא אמר סתם למדו, וע"כ משום דמצינו לר' יוסי בהדיא דאמר הכי, הוא דאמר כן, וא"ש נמי הא דאמר ר"א (במנחות צ"ט:) מדבריו של ר' יוסי נלמד אפילו לא שנה אדם אלא פ"א שחרית וכו' קיים לא ימוש ולא קאמר מפלוגתא דת"ק ור' יוסי, דזהו מה"ט דר' יוסי אמר כן להדיא, כן י"ל למען השוות שני התלמודים:
אבל איכא למידק אהא דאמר ר' יוחנן משום רשב"י שם, אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שו"ע קיים לא ימוש מנ"ל לרשב"י הא אי כר' יוסי ס"ל א"כ איך יקיים בק"ש שחרית וערבית לא ימוש, הא ר' יוחנן גופיה אמר בירושלמי שם דגבי לחה"פ צריך שישלים יום ללילה ולילה ליום דילפינן ממילואים דכתיב בהו יומם ולילה דהפירוש מעט מן היום ומן הלילה בשעה שמתחברים והשתא בתורה נמי דכתיב בה לא ימוש וגו' והגית בו יומם ולילה, א"כ צריך נמי שישלימו יום ולילה זל"ז, וא"כ איך יוצא י"ח בק"ש שזמנה ביום ממש ובלילה ממש, שאם יקרא ק"ש של שחרית קודם שיעלה עמוד השחר לא יצא, וכן בק"ש של ערבית אם יקראנה קודם צאת הכוכבים לרו"פ לא יצא ובע"כ צריך לקרוא בזמנם ואין כאן השלמה דיום ללילה ולילה ליום ואיך יוצא בזה מצות לא ימוש, הא צריך השלמה דוקא, ונראה דלפי הגירסא שבספרי ר"ש בן יוחאי (ולא ר"ש בן יהוצדק) יש לתרץ זה, דרשב"י לטעמיה, דתניא (ברכות ח' ע"ב) רשב"י אומר, פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה עמוד השחר וא' לאחר שיעלה עה"ש ויוצא בהן י"ח, א' של יום וא' של לילה, ופריך אמרת פעמים שאדם קורא ק"ש ב"פ בלילה, אלמא לאחר שיעלה עמוד השחר לילה הוא, והדר תני יוצא בהן י"ח אחת של יום אלמא יממא הוא, ומשני לעולם ליליא הוא, והא דיי"ח א' של יום, משום דאיכא אינשי דקיימי בהאי שעתא, פירש"י ז"ל, ומיקרי יום לגבי ק"ש, ומייתינן עלה עוד שם אידך דרשב"י בשם ר"ע. פעמים שאדם קורא ק"ש ב"פ ביום א' קודם הנץ החמה וכו' ומסיק לעולם יממא הוא (פי' משעלה עמוד השחר) והא דקרי ליה ליליא, ויוצא י"ח א' של לילה אף לאחר שעלה עה"ש) משום דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא ע"כ, וכ' הרמב"ן ז"ל במלחמות (ריש פ"ק דברכות) דהנך תרתי דרשב"י ל"פ אהדדי, דאלת"ה הו"ל להגמ' למירמי דרשב"י אדרשב"י ולשנויי הא דידיה הא דרבי' דהכי הוי אורחא דתלמודא, וכה"ד הרי"ף שם, וכתבו תר"י שם, דהא דתני בברייתא שניה ואחת לאחר הנץ החמה, הוא לאו דוקא, אלא איידי דקאמר קודם הנץ לאשמעינן דאפילו לאחר שעלה עה"ש יוצא י"ח בשל לילה נקט נמי וא' לאחר הנץ, למעוטי שלאחר הנץ אינו יי"ח בשל לילה וכו' ע"ש נמצא לפ"ז אם קרא ב"פ ק"ש משעלה עה"ש ועד נץ החמה, יוצא בהן י"ח א' לשל לילה וא' לשל יום, הרי דלענין ק"ש זמן זה דמעלות השחר ועד הנץ החמה, מיקרי יום ומיקרי נמי לילה, משום דאיכא דגנו ואיכא דקיימי בהאי שעתא, דמשו"ה יכול לצאת בהאי שעתא ידי חובת יום וחובת לילה, והשתא לענין ת"ת נמי אם לומד זמן זה דמעלות השחר ועד נץ החמה מיקרי תערובות דיום ולילה, וא"ש דאפי' את"ל דרשב"י כר' יוחנן ס"ל דצריך שישלימו יום ולילה זל"ז דילפינן ממילואים, אפ"ה בזמן זה מיקרי יום ולילה ושפיר הויא השלמה וע"כ בק"ש של שחרית (דמצוה לכתחלה לקוראה בזמן זה כדאמר אביי (שם ט.) לק"ש כותיקין. דאמרי וגומרה עם נץ החמה) א"כ יוצא בה י"ח השלמה דת"ת ומקיים מצות לא ימוש, דהא יש כאן תערובות דיום ולילה דדוקא לענין ק"ש דשו"ע בעינן ב"פ ק"ש, שהרי צריך לקרותה פ"א ביום ופעם שני בלילה, וכיון שלא קרא אותה בערב, ע"כ צריך לקרותה בעמוד השחר כדי להשלים חובת ק"ש דלילה, וא"א לו לצאת בפ"א ק"ש, שאם תחלק חציה לשל לילה וחציה לשל יום אינו יוצא י"ח כלל דהא צריך לקרותה כולה ולא חציה. אבל לענין ת"ת דתנן בריש פ"ק דפאה שהיא מדברים שאין להם שיעור, שפיר יוצא י"ח השלמה בפ"א ק"ש דשחרית אם קראה כותיקין, דכאן הרי אתה יכול לחלק חציה לשל לילה וחציה לשל יום, וא"ת דילמא דוקא לענין ק"ש אמר רשב"י דמעלות השחר ועד הנץ יש עליו גם תורת לילה ומשום דאיכא דגנו בההיא שעתא, אבל בכל התו"כ הא קיי"ל דמעלות השחר יממא הוא, וכדילפינן בספ"ב (דמגילה כ':) וכמ"ש הרמב"ן במלחמות שם, וא"כ לגבי ת"ת אין על זמן זה רק שם יום כבכל דוכתא וכשאר מצותיה של תורה, וא"כ אין כאן השלמה דלילה ליום, וי"ל כיון דובשכבך ובקומך דפרשה שניה אדברי תורה קאי וכדכתיבנא לעיל ע"כ כמו שנקרא עה"ש לילה לענין ק"ש דערבית ומשום דאיכא דגנו בההיא שעתא ה"נ מיקרי לילה לענין ת"ת מה"ט גופא דהא בת"ת כתיב ג"כ ובשכבך, ועוד מידי הוא טעמא אלא לרשב"י, ורשב"י לטעמיה בתיקו"ז (שהבאתי למעלה) דיליף בגז"ש תמיד דתורה מתמיד דק"ש ומכאן אוליפנא דמאן דקרי ק"ש ערב ובקר בכל יום תמיד כאלו קיים והגית בו יומם ולילה באורייתא ע"כ וע"ש, וההד"נ דילפינן תורה מק"ש דיי"ח לאחר שעלה ע"ה משום השלמה דלילה ליום דת"ת כמו דיי"ח בההיא שעתא משום ק"ש דלילה. וא"ת אכתי הא ניחא מה שיוצא י"ח ת"ת בק"ש דשחרית מתוקמא שפיר כגון שקראה לאחר שעלה ע"ה ועד הנץ החמה כותיקין, אבל איך יוצא י"ח ת"ת בק"ש דערבית הלא אין כאן השלמה, דהא ע"כ צריך לקרותה בזמנה לאחר צאת הכוכבים כדתנן ריש ברכות, וא"כ אין כאן מקצת מן היום לערב יום ולילה, ויש ליישב עפ"י הא דאמרינן פ' תפלת השחר (כ"ז.) בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דר"י סבר דתפלת המנחה עד פלג המנחה ומשם ואילך הויא תפלת הערב, ורבנן סברי תפלת המנחה עד הערב, ומבעי' לן הלכתא מאי, ומסיק דעביד כמר עביד, וכתב התוספות בריש מכילתין בשם ר"ת ז"ל דלכך אנו נוהגין לקרוא ק"ש ג"כ מבעו"י דקיי"ל כר"י דתפלת המנחה עד פלג המנחה, ומשם ואילך כמו דהויא לילה לענין תפלת ערבית ה"נ הויא לילה לענין ק"ש, (ומה שהקשה התוס' והרא"ש על דבריו) דמאי ראיה מהך דתפלת המנחה אינה אלא עד פלג המנחה, דהתם מפני שתפלות כנגד תמידין תקנום, ותמיד לא היה קרב אלא עד פלג המנחה, אבל לענין ק"ש הא לאו זמן שכיבה הוא. עכ"ל, נלפע"ד לתרץ דכך הוא סברת ר"ת, דודאי הא דכתב רחמנא ובשכבך אין הכוונה שהתחלת הזמן יהיה בשעה שבני אדם שוכבים וישינים. דלפי זה לא יהיה באפשר לו לישן קודם שיקרא ק"ש, וא"כ בתחלת הלילה אין זה זמן שינה, רק זמן ק"ש, ואין זה זמן ק"ש כיון שאין זה זמן שינה, וא"כ א"א שיהיה זמן ק"ש מתחלת בזמן התחלת השינה, וזה ודאי אין לומר שזמן ק"ש יתחיל בשעת התחלת זמן שינה שאצל נכרים, דהא כתיב בשכבך דמשמע בזמן שכיבה דידך (עיין ברכות י"א ע"א) וע"כ דה"פ דושכבך בשעה שאתה מכין את עצמך לשכיבה, וא"כ זמן ק"ש הוא ע"כ קודם לזמן צאת הכוכבים, שאז הוא זמן שכיבה וק"ש הוא קודם לזמן שכיבה כדפי', וכתבו עוד דהראיה שהביא ר"ת מהך דרב צלי של שבת בע"ש אלמא חשיב לילה לענין תפלת הערב וה"ה לענין ק"ש ע"כ, ראיה זו יש לידחות דדילמא רב כריב"ל ס"ל דאמר תפלות באמצע תקנום (בפ"ק ד' ע"ב) ע"כ, ונ"ל דס"ל לר"ת לדוחק לומר דרב ור' יאשיה ור' ישמעאל ב"ר יוסי (או ר"א בר"י למאי דתני עולא (בפ"ד כ"ז ע"ב) ע"ש) ורבי ואבדן ור"ח בר ווא (היינו ר"ח בר אבין) וריב"י בשם אביו ר' יוסי ורבי חנינא (אמורא) ור' חנינא בן דוסא ור' זירא (בירושלמי דברכות פ"ד ה"א) דכולהו מצלו של שבת בע"ש ושל מוצאי שבת בשבת, דסברי כולהו דתפלות באמצע תקנום דלא כר' יוחנן, דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא, דהתם מסייעינן ליה לר"י מברייתא, וכתב התו' (שם ד:) ד"ה דאמרי, דמטעם זה הלכה כר"י ע"ש, והכא ודאי קיי"ל ככל הני תנאי ואמוראי דמצלו של שבת בע"ש ושל מוצאי שבת בשבת, וע"ש עוד בתירץ התו' דקיי"ל להלכה כשאר תנאים שמקדימין זמן ק"ש לצאת הכוכבים ולכך אנו קורין אותה קודם לצאת הכוכבים בביהכ"נ ומ"מ אנו מקילין בתפלת המנחה להתפלל אף לאחר פלג המנחה ועיין בזה בהרא"ש ריש ברכות בארוכה, היוצא מזה, דעכ"פ זמן זה דמפלג המנחה ועד צאת הכוכבים יש עליו שם יום ושם לילה שהרי יוצא י"ח בזמן זה בין בתפלת המנחה דבעי' יום, ובין בתפלת הערב וק"ש דבעו לילה, והשתא א"ש דהך דרשב"י דאמר דבק"ש שו"ע קיים והגית וגו' מתקיים שפיר ק"ש דערבית דומיא דשחרית, דאוקימנא דמיירי שקראה בזמן מיוחד דהיינו בין סוף לילה ודאית להתחלת יום ודאי, וזהו כותיקין כדכתיבנא לעיל, כמו כן ק"ש דערבית דקאמר רשב"י היינו נמי בשקראה בזמן מיוחד, דהיינו מפלג המנחה שאז סוף יום ודאי לכ"ד, ועד צאת הכוכבים שאז התחלת לילה ודאית לכ"ד, דעתה יש כאן מצות השלמה דיום ללילה ולילה ליום ואפשר דכמו דבק"ש דשחרית מצוה לקרותה כותיקין ממ"ש ייראוך עם שמש ברכות ט) ה"נ ק"ש דערבית לותיקין אפשר דצריך לקרותה סמוך לצאת הכוכבים ממ"ש בסיפא דהאי קרא ולפני ירח דור דורים (תהלים ע"ב) אך לא מצאתי זה בשום מקום). ובמ"ש יש ליתן טוב טעם, בפלוגתא דר' יוחנן ורבא במנחות (שם צ"ט:) דאהך דאר"י משום רשב"י אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שי"ע קיים לא ימוש, מסיים ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ, ורבא אמר מצוה לאומרו בפני ע"ה, ובמאי קמיפליגי, ולפמ"ש א"ש דר' יוחנן לטעמיה דמפרש להך דרשב"י דאמר דבק"ש שו"ע קיים לא ימוש, זהו דוקא בהשלמה דיום ולילה, והיינו בשחרית כותיקין ובערבית קודם צאת הכוכבים דהא ר' יוחנן יליף מן מילואים דבעי' השלמה, משו"ה אמר ר"י דדבר זה אסור לאומרו בפני ע"ה, דע"ה לא יוכל לדקדק בצימצום הזמן, ובפרט לקרות כותיקין שצריך בזה לדקדוק עצום וכמ"ש התוס' שם ד"ה לק"ש, מהך דיומא (ל"ז:) דאמרינן לשאר עמא דבירושלים וכו', פי' שרוב בנ"א אינם יכולין לכוין אותה השעה עכ"ל זהו סברת ר"י וכפי שיטתו בירושלמי הנ"ל. אבל רבא ס"ל דרשב"י לשיטתו בתקו"ז המובא לעיל, דיליף תמיד דתורה מתמיד דק"ש בגז"ש, ומפרש דה"ט דרשב"י דסבר דבק"ש שו"ע קיים לא ימוש, דכמו דבתמיד דק"ש מקיים מצותה כז"מ שיקראנה וא"צ השלמה דיום ללילה ולילה ליום ה"נ בתמיד דתורה מקיים לא ימוש כז"מ שיקראנה וא"צ בה השלמה, וע"כ מפ' לדרשב"י דאמר דבק"ש שו"ע מקיים לא ימוש כפשטיה, דבכל זמן שיקראנה קאמר (והא דמסיק במנחות שם אהך דרשב"י ודבר זה אסור לאומרו בפני ע"ה, פשוט דהך סיומא ממלתיה דר' יוחנן הוא, ולאו מדרשב"י הוי) ולהכי אמר רבא דמצוה לאומרה בפני ע"ה, כדי שיזהרו הע"ה במצות ק"ש שו"ע עכ"פ דכשיוודע להם שבזה יצאו ג"כ מצות ת"ת יזהרו בה ביותר, ולתקלה ליכא למיחש, דהא כז"מ שיקראוה יצאו י"ח ת"ת לסברת רבא. והוא פי' כפתור ופרח לפענ"ד, וסמוכין לדבר זה, דהך דק"ש שו"ע לרשב"י, א"נ פ"א שו"ע לר' יוסי, אינו אלא בזמן השלמה דיום ללילה וכו', מצאתי במדרש שו"ט (תהלים א') דאר"א כל המניח תפילין כאילו קיים והגית בו יומם ולילה, ומפרש ר"י דה"ט דר"א דכתיב והיה לך לאות וגו' (כלומר וסיפא דקרא למען תהיה תורת ה' בפיך) ור' יהושע פליג דהא כתיב מימים פרט ללילות וכו' א"ל ר"א ומה את מקיים ובתורתו יהגה יומם ולילה, א"ל ר' יהושע זו ק"ש שאם אדם קורא אותה שו"ע מעלה עליו הקב"ה כאילו יגע בתורה יומם ולילה, בר קפרא אומר כל מי שהוא קורא שני פרקים שחרית וערבית קיים ובתורתו יהגה יומם ולילה, אמר ר' ברכיה אף אבות הראשונים קבעו את המשנה שהיו יושבים (כלומר כשהיו יושבים ללמוד היו קובעים א"ע) ביום שהוא נוטל מן הלילה. ובלילה שהוא נוטל מן היום ע"כ, הרי דהך דפ"א שו"ע דאמר ר' אמי במנחות שם איכא לאוקמי שפיר כהך דב"ק. בשעה שהיום נוטל מן הלילה וכו', וה"נ איכא לאוקמי להך דרשב"י וע"פ מה שפי' בסייע"ד, הן אמת שראיתי להגאון בעל העמק שאלה (בשאילתות דר"א פרשת ואתחנן סי' קמ"ג אות ג') שעשה פלוגתא בין הבבלי והירושלמי דיומא שהבאתי למעלה ומדרש שוחר טוב הנ"ל, וכתב דרבי אמי דמסכת מנחות שם דקאמר פעם אחד שחרית ופ"א ערבית ס"ל דלא בעינן חיבור יום ולילה, ולכך סגי בפ"א, והירושלמי ס"ל כבר קפרא בשו"ט שם דבעינן ב' פרקים שחרית וב"פ ערבית ולכך בעי חבור יום ולילה וכדמפרש ר' ברכיה שם, וז"א לפענ"ד, דענין החבור דיום ולילה לא תלי בזה כלל, דאפילו את"ל דסגי בפ"א מ"מ י"ל דבעינן חבור, ומתחלק הפרק חציו לשל יום וחציו לשל לילה שהרי ת"ת אין לה שיעור וכדכתב' למעלה, ממתני' דפאה, דתני לת"ת בא"ד שאין להם שיעור גם למטה, וסגי בפ"א ואפילו חצי פ' ואפילו בשיטה אחת (וכמ"ש הגר"א בפי' הארוך אמתניתין דפאה שם בשם הירושלמי ע"ש). ומהתימה על בעל העמ"ש, שהרי הוא גופיה כתב שם דר' יוחנן דאמר דאפילו בק"ש שו"ע קיים לא ימוש ס"ל דסגי אפי' בפ"א שחרית ופ"א ערבית, ולא בעי השלמה דיום ללילה כו'. וא"כ תיקשי ליה דר"י אדר"י, דהא ר' יוחנן ס"ל בירושלמי דיומא שם דבעיא השלמה דיום ללילה וכו' וכמש"ל, (ונראה דלכך היה פשוט אצלו דסבר ר"י כן, מפני שזמן ק"ש דשו"ע אינו בזמן חבור דיום ולילה, ולפמ"ש למעלה אין זה מוכרח). וראיה לדברינו, שהרי הגאון בהע"ש שם הביא בשם המכילתא (פרשת בשלח פסוק ויסע) בשם ר' יהושע דבעינן ב"פ שחרית וב"פ ערבית (וכ"ה במדרש תנחומא בשלח, ר' יהושע אומר אם שונה אדם ב' הלכות שחרית וב' הלכות ערבית ופוסק במלאכתו כל היום וכו' קיים והגית וגו') וא"כ תיקשי ליה אהא דא"ר יהושע בשו"ט שם דבק"ש שו"ע קיים והגית וגו' ולסברתו ס"ל דלא בעינן חבור דיום ולילה, וכמ"ש בדר' יוחנן, וא"כ למה הצריך ב"פ וע"כ כדכתיבנא. ומהתימה על בעל הע"ש שלא נתעורר לזה, ויותר י"ל דה"ט דר' יהושע דהצריך ב"פ. דס"ל כשמואל דק"ש דרבנן (בברכות כ"א.) ובשכבך ובקומך מוקי' ליה בד"ת, והשתא ובשכבך ובקומך דפרשה שניה ודאי מוקי' לה ג"כ בד"ת ומשום דכתבה לה תורה ב"פ, משו"ה ס"ל דצריך ב"פ ביום וב' פרקים בלילה. ומשום דושכבך ובקומך כי כתיבי, בב' פרשיות כתיבי, ואפילו את"ל דס' ר' יהושע דק"ש דאורייתא, דהא לא אשכחן מאן דס' ק"ש דרבנן אלא שמואל, והא אתותב התם ממתני' דבעל קרי, אפ"ה י"ל דלכך מצריך ר' יהושע ב' פרקים, משום דס"ל דגם פרשה והיה אם שמוע דאורייתא, וס"ל ג"כ הילפותא שבתקו"ז הנ"ל דילפינן תמיד דתורה מתמיד דק"ש, ומינה דמה ק"ש בעי' ב' פרשיות אף תורה בעינן ב' פרקים וא"ש:
נחזור על הראשונות דלהירושלמי דיומא דטעמא דר' יוסי משום דיליף ממילואים, ורבנן נמי ל"פ עליה רק בלכתחלה, אבל דיעבד אפילו רבנן מודו דאפילו אם סילק שחרית וסידר ערבית ש"ד, וממילא דגבי ת"ת נמי מודו רבנן דיוצא בפ"א שו"ע ובלבד שיהיה זה בעת חבור היום ללילה. דהא בת"ת נמי כתיב בה יומם ולילה ואיכא למילף לה ממילואים וכדאמרינן להדיא בשו"ט שם, והשתא קשיא טובא הא דאמרינן בירושלמי דפרק מי שמתו (הנ"ל בקונט' הא') סוכה אפשר לה להיבטל ולכך אינו מברך רק בלילה הא', ת"ת א"א לה להיבטל (וכמ"ש המפ' דזהו ממ"ש והגית וגו') ולכך מברך בכל פעם, וק"ל הא בין לרבנן ובין לר' יוסי ת"ת נמי אפשר לה להיבטל דהא יוצא י"ח בפ"א שו"ע דילפינן לה ממילואים, ומאן שמעת ליה דאמר דת"ת לא יצא י"ח בהשלמה דקאמר דא"א לה להיבטל, ואין לומר דהיינו ר' ישמעאל במנחות שם, דהשיב לבן דמא בן אחיו צא ובדוק שעה שאינה מן היום וכו'. דמזה ג"כ אין ראיה דס"ל דתמיד דת"ת הוא כפשטיה, דהא ר' יהושע נמי השיב כן במדרש שו"ט שם, ובירושלמי פ"ק דפאה, ואפ"ה ס"ל דיוצא י"ח בק"ש שחרית וערבית כדלעיל, והא דהשיב כן לבן דמא, היינו משום דגזרו על לשון יונית מפני המלשינות כדמוקמינן לה בירושלמי דפאה שם ובשו"ט שם ע"ש, וה"נ יש לפרש בדר' ישמעאל, ועלה בדעתי דהא דאמר ת"ת א"א לה להיבטל, לאו היינו מקרא דוהגית, דמהא מצי פטר נפשיה בפ"א שחרית וערבית או בק"ש כנ"ל, רק דבלא"ה מחוייב ללמוד ביום ובלילה כמ"ש הר"ן ז"ל בפ"ק (דנדרים ח.) דנהי דממצות והגית וגו' מצי פט"נ בק"ש שו"ע, מ"מ ממ"ש ושננתם ודרשינן (בקדושין כ"ט) שיהיו ד"ת מחודדין בפיך אם ישאלך אדם אל תגמגם וכו', דבזה פשיטא בק"ש שו"ע לא יהיו ד"ת מחודדין בפיו כל כך עד שיוכל להשיב מיד כו', ואפ"ל דמכח דרשא זו קאמר דת"ת אא"ל להיבטל, אך ראיתי בקונטרס א' של ספר שאג"א (סי' א') שהקשה ע"ד הר"ן ז"ל הללו, דלפ"ד מאי נפ"מ במאי דקאמרי הני תנאי דבק"ש שו"ע או בפ"א שו"ע קיים לא ימוש כיון דעדיין מחוייב ללמוד ביום ובלילה מקרא דושננתם, וי"ל ע"פ מ"ש הרב בשו"ע שלו (בפ"ג מהלכות ת"ת בקו"א) ונכדו בספר צ"צ החדש (בפ"ק דפאה אות ד') מדברי התוס' (במנחות ס"ד:) דמי שכבר למד כל התו"כ כגון בן דמא שרי בחכמת יונית למ"ד דסגי בפ"א שו"ע (אי לאו משום מלשינות דגזרו עלי'.) אבל מי שלא למד עדיין כהתו"כ באופן שלא יגמגם להשיב שואלו דבר, לו אסור וכו' ע"ש, ועפ"ז י"ל דקרא דושננתם, היינו היכא דעדיין לא למד כל התו"כ, וקמ"ל הני תנאי דאם למד כל התו"כ דאז ליכא חיובא דושננתם, שהרי ד"ת מחודדין בפיו, וסד"א דאפ"ה חייב ללמוד ביום ובלילה מקרא דוהגית וגו', קמ"ל דהשתא מצי פט"נ בק"ש שו"ע:
אך לא נתיישבה דעתי בתירוץ זה, דאכתי מאי קאמר הירושלמי דמשו"ה מברכינן בת"ת בכל פעם משום דא"א לה להיבטל, דהא תינח במי שעדיין לא למד כל התו"כ, דלדידיה א"א לה להיבטל, איהו שפיר מברך בכל פעם, אבל מי שכבר למד כל התו"כ דהוא יוצא מצות והגית בק"ש או בפ"א שו"ע ולדידיה אפשר לה לת"ת להיבטל. א"כ הוא לא יהא צריך לברך בכל פעם מה"ט דלא מפסקי לילות מימים, וזה תימה, דהא גרסינן במס' נדרים (פ"א.) ומפני מה אין מצוין ת"ח לצאת מבניהן ת"ח, אמר רבינא מפני שאין מברכין בתורה תחלה, דאר"י א"ר וכו', והלא סתם ת"ח כבר למד כל התו"כ, כבמסכת שבת (קי"ד.) דא"ר יוחנן איזהו ת"ח כל ששואלין אותו דבר הלכה בכ"מ ואומרה ואפי' במסכת כלה. וא"כ הרי תלמידי חכמים כבר יצאו י"ח ושננתם שהוא מצות ידיעת התורה ע"י מה שלמדו כבר עד שיהא ד"ת מחודדין בפיהם, והם יוצאים ג"כ מצות והגית בק"ש דשו"ע, וא"כ לדידהו ת"ת איפשר לה להיבטל ואין צריכין לברך בכל פעם, דהא לא מפסקי לילות מימים, א"כ למה אין מצויין לצאת מבניהם ת"ח בשביל עון זה דאין מברכין בתורה תחלה, אדרבא הלא זה בהכרח להם, ואם יברכו בכל פעם הויא ברכתן לבטלה. מה גם שזה בעצם לא ניתן להאמר כלל, שנחלק בין ת"ח לע"ה בענין ברכת התורה:
ע"כ נראה לפרש דברי הירושלמי הנ"ל באופן אחר ממה שפי' למעלה, וה"פ סוכה אפשר לה להיבטל, ר"ל דיכול לאכול פירות חוץ לסוכה, או אם ירצה לא יאכל כלל, נמצא דעיקר החיוב הוא רק בלילה הראשונה, ובשאר הימים מיקרי גמר מצוה, וסובר הירושלמי דלרבנן דר' יוסי גמר מצוה לאו כמצוה דמי, דהירושלמי לשיטתו בזה (דבפ' רא"ד הלכה ו') מוקי' לה שם דדוקא ר' יוסי הוא דס"ל דגמר מצוה כמצוה דמי ופליגי רבנן עליה. וס"ל להירושלמי דלענין ברכה ג"כ בהא מתלי תליא, דלמ"ד גמר מצוה כמצוה דמי מברכינן אפילו אגמר מצוה כשהפסיק קודם גמר עשייתה, אבל למ"ד גמר מצוה לאו כמצוה דמי, אין מברכים רק אעיקר המצוה, אבל לא על הגמר ואפילו הפסיק קודם לגמר מצוה אין מברך על הגמר, והיינו דקאמר סוכה אפשר לה להיבטל, נמצא דכולהו יומי דסוכה הויין להו גמר לעיקר מצוה שבלילה הראשונה ואינו מברך רק בלילה הראשון, ת"ת א"א להיבטל, משום דכתיב והגית בו יומ"ו, דאפ"ת דמי שכבר למד כל התו"כ יוצא י"ח לא ימוש בפ"א שו"ע בין את"ל דבעי' השלמה דיום ללילה כו' או דלא בעינן מ"מ ת"ת א"א לה להיבטל, דהא עכ"פ פ"א שו"ע החיוב עליו ללמוד כל ימי חייו ביום ובלילה נמצא דכז"מ שלומד הוי עיקר מצוה, וע"כ צריך נברך כל פעם שלומד, ואם הפסיק וחוזר ללימודו צריך לברך שנית, ונראה דלפי פי' זה, אפילו אם כבר למד פרק א' שחרית בזמן חבור דיום ולילה ויצא י"ח והגית ביום ההוא, אפ"ה י"ל דלדעת הירושלמי גם ביום ההוא בשעה שהוא פנוי מעסקיו עדיין מחוייב הוא ללמוד כדי שלא ישכח דבר אחד ממשנתו, שאז ח"ו הרי הוא כמתחייב בנפשו, כמ"ש רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים וגו', וכדתנן באבות (פ"ג מ"י) רק בשעה שהוא טרוד בעסקי פרנסתו, אז מותר לו להתבטל מלמודו להביא טרף לביתו וכמו שסיימו במשנה שם, הא אינו חייב עד שישב ויסירם מלבו, ומ"מ אף כשלמד פ"א שחרית כנ"ל והפסיק וחוזר ללמודו ביום ההוא, אין לומר דהוי רק גמר מצוה ולא קרינן לת"ת דהאי יומא דאפשר לה להיבטל, דכיון דיש לו פנאי א"א לו להתבטל מחשש דשמא ישכח דבר אחד ממשנתו כנ"ל נמצא דהוי עיקר מצוה וחייב לברך (ולפ"ז צריך לפרש דהא דאמר מאי כדין וכו', פירושו כדכתב המפרש שם מה יש לך להשיב מעתה, ור"ל דחז"ב מהא דאמר מקודם דענין הברכה באי מפסקי לילות מימים מתלי תלי, ומסיק דתליא רק באם אפשר לו להיבטל, או לא, ועיין). והנה כ"ז לפי שיטת הירושלמי. אבל אנן קיי"ל בסוכה (מ"ה:) דא' סוכה וא' לולב מברכינן כל ז'. ושם (מ"ו.) מייתי' ברייתא דסוכה דלא מפסקי לילות מימים אינו מברך עליה רק לילה הראשון, מ"ט כולהו שבעה כחד יומא אריכא דמו, דמוקמינן לה התם כתנאי, דלרבי דס"ל (שם בברייתא) דתפילין כז"מ שמניחן מברך עליהם, הה"ד גבי סוכה מברך בכל פעם שנכנס לישב בה, ולרבנן דס"ל דבתפילין אינו מברך רק בשחרית בלבד, ההד"נ גבי סוכה כיון דכחד יומא אריכא דמי אינו מברך רק יום ראשון. ומסיק הש"ס ואנן נמי כרבי עבדינן ומברכינן כל ז' (ופרש"י בין בסוכה בין בלולב) ואמרינן עוד שם, רבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי בתפילייהו מברכי ע"כ. והנה כיון דקיי"ל דבסוכה אע"ג דאפשר לה להיבטל אפ"ה מברך עליה בכל פעם. א"כ כ"ש ת"ת דא"א לה להיבטל דהוי לן לברוכי עלה בכל פעם, והרי סוכה דמברכינן עלה בכל פעם היינו דילפינן לה מתפילין ותפילין גופייהו דמברך עלייהו בכ"פ דממשמש בהו, היינו משום דהמשמוש בהם מצוה דילפינן להו מציץ שאין בו אלא אזכרה א' ואפ"ה כתב בי' תורה תמיד שלא יסיח דעתו תפילין שי"ב הזכרות רבו' על אכו"כ, (וכמ"ש התו' בסוגיא שם והשתא אם למדו סוכה מתפילין אע"ג דלכאורה לא שייך בה ענין הסח הדעת וחיוב משמוש כתפילין, ואפ"ה נראה דלמדוה מהקישא, דהוקשה כל התו"כ לתפילין כדאיתא (בקדושין ל"ה) ע"ש, א"כ כ"ש דילפינן ת"ת מתפילין. דבת"ת שייך שפיר ענין הסח הדעת שלא ישכח דבר אחד ממשנתו כנ"ל, ועוד דהא כתיב בה לא ימוש דכמאי דכתיב בה תמיד דמי כמש"ל (וכ"ש להתקו"ז דפי' דכתיב בה תמיד להדיא כנ"ל) דכ"ש דהוי לן למילפה מתמיד דציץ או בהיקש דכל התו"כ לתפילין דכל זמן דממשמש בה כלומר שחוזר ללמוד יתחייב לברך. אם כן צע"ג על התוס' והרשב"א ומרן הב"י, ושאר פוסקים שלא העירו בזה כלום. ואם יש לו דברים בזה, אנא להודיעני בעתות המרגוע כשיהיה לו פנאי לזה, אך חס ליה לזרעא דאבא להכביד יתר מכפי כחו. ואני תפלה. יאר ה' פניו אל כבוד הדר"ג. להבליג את שנותיו בטוב ובנעימים עד עת עמוד כהן לאורי' בבית נכון ונשא במרום הרים, ותחזינה עיניו בא האדון אל נוהו בתוככי ירושלים דדהבא כנפשו הרמה ונפש ידידו באה"ר ואהבת איתן:
הק' יצחק שלמה יואל בהרב מוהרר"ש זללה"ה הרב ואכ"ד דפ"ק ראוונע יע"א: