אור ברסלב

שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני

סימן קיב

סימן קיא

(מקונטרס אסיפת דינים מערכת חמין ומצה סי' יו"ד אות ג').

נשאלתי בשנת התרל"ו על חטים הנטחנים ברחיים קיטוריות וז"ל השואל נר"ו חטים הנטחנים ברחיים קיטוריות ויש חשש שהרערי"ן (ר"ל צינורות) שמהם הולכים החטים לאבני הרחיים מזועות תמיד ונמצא באבני הרחיים בצק הרבה חמרים חמרים. והנה בעיר פ' עושים קמח ברחיים הנ"ל לכן מצאתי נכון להודיע לכת"ר כי הוא סמוך לעירו. והיה מעשה כזה בחארסאן והרבנים רובם אסרו ומועט בקושי התירו כמבואר בהעתק מכתב שקבלתי מחארסאן (וזהו י"ג אדר התרל"ו אודות קמח מרחיים קיטוריות הנני להודיע כי בעירינו איש פ' עשה רחיים הנ"ל ובעוד חדשה רצה לטחון קמחא דפסחא והתרנו לו כי לא נודע לנו מה טיבה ואח"כ ראינו כי שגינו בזה שהיה בצק חמרים חמרים והוצרכנו לסמוך על הפוסקים אשר אחר הנהלת הנפה הוי לח בלח והיה שעת הדחק שלא היה קמח ואחה"פ שאלנו לגדולי הדור הג' מוהרש"ק אסר ואמר שהאוכל מקמח זה כאילו אוכל חמץ שהוא בכרת. והג' מוהרי"ש נאטאנזאן התיר ע"י אופן שהרערין לא יהיו מזועין מקמח אשר נופל מאבני הרחיים אל הרערין ששם הולכים מעגילה כמו סכינים יהיו פתוחים ורב העיר ישב שם להשגיח ולעיין באבני הרחיים ומעגילה הסובבת את האבנים אם לא נמצא בו קמח קשה כבצק. ויען כי אף לדברי המתיר קשה מאוד לשום עין שם להשגיח בפרטי פרטיות ולדברי האוסר הוא חמץ גמור מי יוכל בענין הפסח במקום חומר כזה וע"כ אסרנו את הרחיים מאז והלאה. ודברתי עם הגאון מוהר"ם מענדל מליבווי"ץ ולא היה דעתו נוחה להתיר לכן עד היום אין מתירים לטחון ברחיים קיטוריות עכ"ד המכתב מחארסאן) ובדעתי היה לשלוח לעיר פ' הנ"ל שלא יקחו קמח זה וחדלתי כי יראתי וכו'. ויראתי ג"כ פן יהיה לי עון אם אחריש לכן אוחיל עד בא תשובתו עכ"ד רב השואל רחמתין עזיזא נר"ו:

וזה אשר השבתי לו ידידי וכו' רחיים הנ"ל לא ראיתי מעודי ולא נודע לי אם זיעת הצינורות הנ"ל היא מחמת חום האש. או אם הוא מחמת הבל וחום המים כי לפיהן ישתנה הדין שאם מהבל וחום המים אסור לכ"ע. ואם מחמת חום האש תליא באשלי רברבי יעויין בש"ע סי' תס"ו ס"ג וחק יעקב שם. ולפי שמסופקני אם נמצא ביד כת"ר ס' חק יעקב אמרתי להעתיק לפניו את כל נאות יעקב בזה והוא כי עמ"ש מרן שאם שק קמח נתלחלח מזיעת החומה מותר ויש אוסרין כתב האר"י הח"י וז"ל בסק"ו מזיעת החומה מותר הוא דעת הרא"ש דמדמי לזיעת אדם דאינו מכשיר ואינו מחמיץ ולפ"ז נראה דדוקא כשמזיע מחמת עצמה אי מחום האש וכיוצא בזה משא"כ אם מזיע מחמת חום והבל דמים חמין הרי הוא כמים דמכשיר כמבואר בפ"ב דמכשירין ומחמיץ וכמ"ש ג"כ הריב"ש סי' הר"ן דזיעה היוצאת מן המשקים הרי היא כאותם המשקים לכל דבר ואף ע"ג דמדברי הרא"ש בפ' כ"ש גבי האשה שפה מורסן משמע דאף הזיעה שמזיע בבית המרחץ אינו מחמיץ צ"ל שמזיע מחמת חום האש ולא מחמת חום המים עכ"ל ויעיין בש"ע הרב מוהרש"ז שם בס"ז ומבואר דגם לדעת המתירים בנתלחלח מזיעת החומה אם הזיעה באה ע"י חום מים מודו לאסור ולא התירו אלא בזיעת החומה מעצמה או מחום האש בלבד ובענין זה הרוצה לסמוך על המתירים מי יאמר לו מה תעשה בפרט שנראה שכן דעת מרן בש"ע (כידוע דרכו בקדש דסברא שמביא בסתם היא עיקר לדעתו) וכתב הרב חק יעקב בשם הא"ז דהעיקר כהמתירים. וא"כ הסומך על גדולי הפוסקים הללו סמוך לבו לא ירא אלא דעכ"פ צריך ליזהר בשמירת עיסה זו כמו במי פירות עם מים לאפותה מיד כמו שביאר הרב חק יעקב בסק"ז עי"ש והמחמיר תע"ב. אך אם הזיעה היא מחמת הבל וחום המים חמין ודאי אסור ולפי הנראה הגאונים הנ"ל בקיאי וידעי לה רבנן כי הזיעה היא מחמת הבל וחום המים חמין. ולכן אסר מוהש"ק וגם מוהריש"ן אוסר אלא שהמציא תקנה כנז"ל. ובלי ספק כי בעיר פ' הנ"ל לא נעשה שום תיקון ואין איש שם על לב להשגיח על כיוצא בזה. ומסתמא לא נמצא שם מי שנכנס לבית הספק ולא חלי ולא מרגיש להשגיח ע"ז ולכן לדברי הכל אסור:

אך לפי מ"ש הרב במכתב הנ"ל דסמכו על הפוסקים דקמח בקמח הוי לח בלח והיה שעה"ד שלא היה קמח אחר. הנה גם בעיר פ' הנ"ל עתה שהוא סמוך לחג הוא שעה"ד כי עד שיודיע להם וישלחו להשיג קמח ממקום אחר הנה ימי הפסח קרבו ויאתיון כי בא מועד. ולכן היה נראה שלא לפצות פה כלל. אלא דנלע"ד כשהתירו אחר הנהלת הקמח (כמ"ש במכתב הנ"ל) לא התירו אלא באם ינהלו הקמח תכף אחר הטחינה בענין שלא יהיה לחוש שנתייבש ונפרך כמ"ש בסי' תס"ו ס"ד. ובעיר פ' הנ"ל מה שנטחן מכבר כמה ימים ולא נהלו הקמח מיד כי לא ידעו מדין זה כלל לא יועיל עתה שינהלו הקמח כי כבר נתיבש. ואם לא היה ברור לנו כי מחום והבל המים חמין באה הזיעה הזאת היה אפשר להתיר ע"י הרקדת הקמח עפ"י מ"ש הרב חיי אדם בקונטרס נשמת אדם סי' כ"ב במה שנשאל בנמצא עיסה ברחיים בדופני התיבה שהקמח הנטחן מונח בתוכו והזיעה באה מחום הטחינה ומאויר הקר ונעשה עיסה והביא ע"ז מחלוקת הרא"ש והרקח וביאר סברתם דלהרא"ש דמדמי זיעת החומה לזיעת אדם הרי היא תולדה בפני עצמה לא תולדה דמים ולא מי פירות ולרבינו הרקח אף דבזיעת אדם גם הוא מודה דאינו מחמיץ מ"מ זיעת החומה חשיב תולדה דמים כיון דבחומה יש מים אף שכבר נתיבשו חוזר ונעור וחשיב כמים וכתב לנדונו דאף שהיה פשר לצדד דמחלוקת זה אינו אלא אם יודעים בודאי שנתערב בקמח מן הבצק שנתלחלח מן הזיעה. מ"מ היה ראוי להחמיר אף כשהוא ספק אם נתפרר לפירורין דקין ולא ריקדוהו תכף אחר הטחינה שכמה חומרות מחמירין בפסח שוב כתב דאף אם ודאי נתערב פירורין בקמח יש לומר דיועיל הריקוד אפילו אחר שנתיבש כמ"ש הח"י בסי' תס"ו ס"ק בשם הדרישה דהיכא דאיכא לספק אם נתלחלח ממי פירות וכה"ג או מדברים המחמצים יש להקל לאכלו בפסח אף אם נתיבש מטעם ס"ס שמא ממי הפירות נתלחלח ואת"ל מדברים אחרים שמא לא נתערב בו כלום וא"כ הכא נמי ספק דפלוגתא ושמא לא נתערב בו כלום ובפרט שבודאי יש ששים נגד מה שנתערב ולכן יש להקל במקום שיש דוחק לטחון אפילו לכתחלה אבל שלא במקום דוחק יש לטחון דוקא חצי חבית בפעם אחת שאז אינו תמוס כ"כ ולא ימצא בצק וכן אמרו טוחנים הבקיאים עכ"ל ומה שיש לפקפק על הס"ס הזה דאיך נאמר להקל ע"י ספק ממי פירות נתלחלח דא"כ יהיה אסור ללוש העיסה במים משום מי פירות עם מים עיין להרב שם בסי' כ"ג. ונראה דהרב חיי אדם מיירי בזיעת החומה שאינה מחמת חום והבל המים חמין דבזה כבר כתב הרב ח"י בסק"ו דגם להרא"ש אינו מחמיץ ואין כאן ספק פלוגתא כלל ולפ"ז בנדו"ד דמתבאר מדברי הרבנים מוהרש"ק ומוהריש"ן דהזיעה באה מחום והבל המים אין מקום להתיר ע"י ריקוד לכן נכון הדבר שיכתוב להם כת"ר מה שהיה בחארסאן ויעתיק להם המכתב הנ"ל ויכתוב להם כי לפי שדבר זה לא בא מפורש בספרי הפוסקים הוכרח להודיעם השומע ישמע וכו':

אחר ששלחתי תשובתי להרב השואל נ"י ראיתי להרב קרבן נתנאל פרק כל שעה סי' כ"ב (עמ"ש הרא"ש גם מ"ש אם נפל מים על קמח שירקד הקמח והשאר מותר קולא גדולה היא לעשות כן בתוך הפסח דכיון דחמץ במשהו חיישינן שמא יעבור חמץ כל שהו עם הקמח ע"כ) כתב על זה וז"ל ובשנת התק"א פה פראג אירע מעשה שבשעת טחינת הקמח למצות היה מזיע אותן כלי רחיים שהקמח נופל לתוכו שהיו מעידים נאמנים שהרגישו כמה טיפות בהכיסוי מלמעלה. ונוסף ע"ז שהדביק הפשתן המתוח בדופנות אותו הכלי מחמת הזיעה ואבק הקמח כמו עיסה עב בעובי אצבע והספק היה אם בא מחמת לחלוחית תבואת אותה שנה שלא נתבשלה ונתייבשה כל צרכה ע"פ השדה והוי מ"פ. או שבא מחמת אויר קר ולח שהיה בעת הטחינה וחום הרחיים והוי תולדה דמים ופסקו כל החכמים ליקח המכסה העליון כדי שלא יהיה חם כ"כ ולמתוח פשתן עליה, גם להחליף הפשתן תמיד אם נראה בו עיסה. והיו מעמידים נאמנים לרקד הקמח ריקוד אחר ריקוד גסה ודקה. ולאפות הכל קודם פסח. ומפני הפסד מרובה כמה מאות זהובים סמכנו על אותן הפוסקים דמהני ריקוד ועם כ"ז מנעתי לאכול מאותן מצות גם שאר שרידי העדה עכ"ל ולפי המובן לא היה נדונם ברחיים קיטוריות ובכל זאת לא התירו אלא בדיעבד ובמקום הפסד מרובה כמה מאות זהובים וע"י עמידת נאמנים להשגיח. ובריקוד אחר ריקוד ואפיה קודם הפסח. ונראה דלקבוע הלכה לדורות לעשות באופן שיש חשש איסור אלא שנבא לעשות תיקונים להסיר החשש הנז"ל אין לעשות כן כי אחר שיתפשט ההיתר על ידי תיקונים ההיתר יתפשט לגמרי ומעט מעט לא יזכרו ולא יפקדו אין גם אחד מהתיקונים הצריכים כלל. ונסיעה על אניות הקיטור דרך אניה בלב ים שנתפשט ההיתר בימינו יוכיח כי כשהתירו לא התירו אלא ע"ו קניית שביתה וגם באזהרה שלא לבא לידי שום חילול שבת ואוי לאזנים. כי פשתה המספחת וכהיתר גמור בעיני הרוב לנסוע בשבת לספינה ומחללים שבת בעצמם להוליך משא בידם ביום השבת בכניסה ויציאה. ונותנים מעות על הביליטין או להוליך משא כבד ומחללים שבת בפרהסיא אף אותם אשר מפני הבושה או היראה שומרים שבת מחללו בפרהסיא אך בזה אין להם שום בושה כי אחר שהותר מקצתו הותר כולו בעיניהם לא יבושו ולא יכלמו לעשות זר מעשיהם כי נשתקע אופני וסדר ההיתר. ורק ההיתר נשאר במקומו ונמשכים הרבה איסורין קלין וחמורין. ולולא נפתח פתח כחודה של מחט בהיתר הנסיעה לא היה פותחים פתח כפתחו של אולם לפרוץ גדר התורה והמצוה. כיוצא לזה נמצאים מכשולות הרבה אשר נתהוו על ידי קצת היתר בדבר, ואילו דורות הראשונים המה ראו את אשר נתהווה ונמשך מההיתר היו מכריזים ואומרים דברים שאמרנו לפניכם טעות הם בידינו ולא נמצא אחד מעיר שיטה אוזן לדבריהם האחרונים מצוה בחזרת. ובדור האחרון אשר ראינו פרצות ותקלות הנמשכות מכיוצא לזה. באלו אמרו הלכה ואין מורין כן. כי אף אם באמת יהיה מותר עפ"י הדין ע"י אופני תיקון חלילה חלילה להתיר לעשות כן לכתחלה אחר שעינינו רואות וכלות את אשר נמשך מכיוצא לזה. והרי אמרו איזהו חכם הרואה את הנולד והרי ראינו את הנולד כבר בעניינים אחרים ומהם נלמוד לנדון הבא לפנינו כיוצא בזה (ואני אומר דרך צחות דקדקו לומר את הנולד ולא אמרו את אשר יולד. ולכאורה לראות את אשר כבר נולד מה יתרון לחכם. אחד חכם ואחד תם העיני בשר לו עיניו תחזנה את אשר כבר הורה וילד אך ר"ל כי בודאי להעמיק ולחשוב מחשבות להיות צופה עתידות לא כל אדם זוכה להיות כחכמי הש"ס והגאונים רבנן סבוראי זיע"א חכם עדיף מנביא. ורק מי שזכה להיות מהחרדים אל דבר ה' וידון הנדון הבא לפניו. בהיקש וגז"ש או ק"ו לנדון אשר נולד כבר ומה נמשך ממנו אם לטוב או למוטב זהו חכם הרואה את הנולד נולד דייקא שנולד כבר). ולכן אני אומר דלענ"ד הוראה כזאת אסור להורות בקבע הלכה לדורות ורק בדיעבד. או בשעת הדחק גדול מאד אפשר דיוכלו לסמוך עמ"ש הרב הכותב שהתיר בזה הגאון מוהריש"ן על פי התנאים הנ"ל וכולי האי ואולי. צא ולמד מהוראת הגאון החסיד נו"ב בהיתר תגלחת בחוה"מ למי שגלח בערב הרגל אשר כונתו היתה להציל מאיסורא רבה השחתת הזקן ולא התיר אלא הוראת שעה לההולכים בין השרים ולפני מלכים יתיצבו ורבו הפריצים ונכשלו בה עיין בלהבות דב"ק הגאון החסיד חת"ס בסי' קנ"ז הבאתי תו"ד במערכת חול המועד אות א' ודי בזה:

והן עתה הראוני בהצפירה שנת (תר"ם) בנומר שמיני שכתב סופר אחר מאוריסה שנתוועדו שם הרבנים לחוות דעתם אם מיתר לטחון לפסח ברחיים של קיטור כמו שעושים בערים הגדולות כמו לבוב. זיטאמר. מאהליב. פינסק. קארלין. באין פוצה פה נגדם. ושנים מהם אמרו כי לדעתם אין שום מיחוש כלל. והנשארים פוסחים על ב' הסעיפים אם לסמוך על גאוני עולם ובראשם מוהרי"ש נאטנזאהן אשר דרשו וחקרו ומצאו לנכון להתיר רחיים הקיטוריים או על דעת הגאון מוהרש"ק אשר שפט למשמע אזניו ולא למראה עיניו וכתב כל אוכליו יכרת עכ"ד הכותב בהצפירה הנך רואה שתפס ההיתר של הג' מוהריש"נ מבלי להזכיר שום תנאי מהתנאים אשר התנה הגאון בעצמו כדי להתיר. ועתה אמרו אתם אחיי ורעיי היעלה על דעת אחד מהקורא דברים כאלו לומר שלא התיר הגאון הנ"ל אלא בתנאי שלא יהיו הרערעי"ן מזועים ושישב שם רב העיר וכו' (כאשר העיד הרב דחאראסאן בשמו בתשובה שהשיב להם) הוא הדבר אשר דברתי כי אחר שניתן רשות להתיר (ע"י המצאת תיקונים) אין איש שם על לב תיקונים הנצרכים ישתקע ולא יאמר שום זכר תיקון כי אם בזאת יאמר נא ישראל דבר זה התירו הפרושים הותר מקצתו הותר כולו ואין זכרון להתיקונים הנצרכים לההיתר אחר שנפרץ גדר האיסור ומי יודע אם עדותו ברורה על העיירות הגדולות הנ"ל ובאיזה אופן מתנהגים ואחר שנתפרסם דבר זה בעולם ע"י המכ"ע הנ"ל אמרתי שאל אביך וכו' ושאלתי ע"ז לרב גדול בדורינו יצ"ו וז"ל תשובתו המאשינין אשר מקרוב באו למדינותינו הטוחנים בכח הקיטור כבר נשאו ונתנו הרבנים מפני שהכלים מזיעים והאוסרים הביאו ראיה ממ"ש הק"ן פ' כ"ש אות קכ"ו. אמנם המתירים רבו לפי שהמכונה המסבבת את כל כלי הטחינה בכח הקיטור היא רחוקה מבית הרחיים והאופנים יסבו בלכתן את כלי הרחיים עם האבנים רק ע"י רצועות של עור וגם בכל בתי הרחיים יש מוצא להחום ג"כ על ידי מכונה לבלתי יתחמם הקמח מרוב מהירות הסבת האבנים הטוחנות וישרף הקמח. ואחר הבחינה נעשה בצק הרבה מהזיעה ע"י רחיים הפשוטים יותר מהרחיים המאשינין. ואדרבה ברחיים הפשוטים ישלוט אויר הקר והלח מפני שאינם נעשים בדיבוק גמור שלא יהיה ריוח ביניהם אבל המאשינין נעשו בדיבוק אשר יתלכדו ולא יתפרדו ואין מקום להאויר ליכנס. ואם נמצא בצק הוא מלחלוחית התבואה שלא נתייבשה כל צרכה ע"פ השדה והוי מי פירות כמבואר בק"ן שם עכ"ד ועם כי לא נתקררה דעתי העניה בכל דבריו מלאכתי מלאכת שמים היא ולרגל מלאכתי הבאתי דבריו והבוחר יבחר את אשר יקרב לו:

שוב נדפס ס' מנחת משה לאחד מרבני גאוני דורינו יצ"ו וראיתי שם בסי' ט"ו אות ט' הביא בשם שו"ת דברי חיים ח"ב סי' ל"ה שענייני הרחיים של קיטור הוא בדרך זה שהקמח נעשה לבצק ושוב נטחן לקמח דקה מן הדקה וזה כל השנה אבל לצורך הפסח נטחן באופן שלא יצטרך להתחמם ויוצא הקמח תכף בל יצטרך לעלות למקום גבוה מאד כבכל ימות השנה. רק יוצא תכף קר לתוך ארגז ע"י תחבולה קלה וגם הנפה שקורין בייטיל ינקר והיא ממש כחדש ולא נשאר מאומה ויתר הכלים נכשרים היטב וגם כי לא יצטרכו ע"י תחבולה כלים כ"כ, וברחיים הללו לא יוכלו לטחון כלל תבואה לתותה או רכה בשום פעם רק תבואה יבשה וכתב ע"ז אם יש להתיר באופנים הנ"ל. ושוב כתב דבמדינת רוסיא עוד לא חדשו תחבולה הנ"ל ברחיים של קיטור וגם רגילים ליטחון שם תבואה רכה כל השנה משא"כ ברחיים של קיטור דסביבותינו שא"א כלל לבא לטחון חמץ כ"א ע"צ הרחוק ולכן אין לאסור עכ"ד וא"כ מובן מדבריו דאינו מתיר אלא על פי שני התנאים הנ"ל שאין טוחנים בכל ימות השנה תבואה לתותה כלל. ושנעשה תחבולה חדשה הנ"ל ושלא יהיה הקמח עיסה בתחלה ואח"כ נטחן לדקה ואז ע"י הכשר הכלים היטב דעתו שלא לאסור וסיים בזה הגאון המחבר נר"ו אמנם כן לפענ"ד אין להחליט היתר בזה בכל מקום ובכל עת ומוטל על המורה בעת שיכשיר רחיים של קיטור לפסח להשגיח היטב על כל פרטי אופני המאשין ותחבולתו כי ענייני המאשין משתנים בכל עת וע"י תחבולה קלה חדשה ישמור פן ילכד ח"ו באיסור חמץ בפסח והחכם עב"ר עכ"ד נר"ו ובמכתב אחד ששלחתי עתה (שנת התרמ"ו) להגאון הגדול כקש"ת מוהריז"ש בע"ס הנכבד זכר יהוסף נר"ו רמזתי לו כי כתוב בקונטרסי בענין רחיים קיטורית לאסור ובמכתבו אלי כ' בענין זה בזה"ל:

אולם בענין הרחיים של פאראוו"ע לטחון קמח לפסח הוא מנהג פשוט בכל מדינתינו רק שבקצת מקומות נוהגים לנקר הרחיים עם צילענדי"ר הארוג ממשי דק ומחובר ע"י קרסים שיוכלו להסירו ולנקותו כחדש ממש באמרם שאינו דומה לבתי רחיים של מים שהכיס של צמר. והקמח נדבק מאד שדינו כשק שצריך להתיר תפירותיו ולכבס ואולם במחצה"ש סי' תנ"ג ס"ק י"א דלמ"ש בסי' תנ"א סי"ח דנפה אין לה הכשר א"כ ה"ה בכיס של רחיים ובשע"ת סי' תנ"א ס"ק ל"ו בשם הפרח שושן דמדינא אסור בנפה אם לא בשעה"ד או בהפ"מ יאפה קודם פסח וישליך מעט קודם הלישה גם לא יעשה ממנו תבשיל בפסח וממילא אין חילוק גם בשל משי ורק אם הכיס של רחיים הוא משנה שעברה מפסח ומצניעין אותו משנה לשנה ולא היה מונח במקום לח והיו נזהרין שלא להשתמש בהכיס לטחינת חטים לאחה"פ בזה והי"ן (היה נראה) דאין להחמיר דגם בנפה מותר מדינא בכה"ג הגם שבשאילת יעב"ץ הובא בשע"ת תנ"ג סק"ו מצוה לעשות כיס חדש ולא להצניע משנה לשנה וכו' מ"מ נהי דזה הוי עכ"פ סייג מצוה משום חומרא ולא גרע מדברים המותרים ואחרים נהגו איסור. אבל מה שלא היו מצניעים משנה לשנה בשל צמר מצד שלא היו מטריחים בזה כיון שלא היה הוצאה מרובה כמו כן מכיס חדש ולא שייך כ"כ מנהג להחמיר שלא להצניע משנה לשנה ובפרט בשל משי שהוא דבר חדש:

גם בדבר הפאסין אם של עור נקל לנקותו אבל של גדיל קשה מאד וגם במקומות מבית הרחיים שהולך הקמח ע"י רירין או פושקעס הנושאים את הקמח ממטה למעלה ומחוברים אל רצועה של עור או שק הנקרא גורטען או שליעס שא"א לנקרם וגם שנתהווה שם זיעה הרבה והיה יותר טוב לקחת גורטען חדשים שעולה להוצאה מועטת ויש לי אריכות דברים בדברי הנחלת שבעה סי' י"ג ועיין בשע"ת תנ"ג ס"ק י"ט העתיקו במחכ"ת שלא כהוגן. שכנראה לא היה אז הנ"ש למראה עיניו והארכתי קצת בתשו'. וחפצתי לראות מ"ש כת"ר ברחיים קיטורית שטוחנים בשאר ימות השנה תבואה לתותה יען כי חדתא היא לי שא"א לנקרו כדת כי בכל מדינותינו נוהגים בפשיטות להיתר באין פ"פ עכ"ד יצ"ו. אחר איזה שנים נדפס ס' עין יצחק להגאון הגדול המפורסם מוהרי"ץ אלחנן יצ"ו וראיתי שם בסי' ט"ז אשר דבר בקדשו בענין זה וז"ל (בסוף הסימן) ונתבאר דשפיר נהיגי עלמא לאכול המצות בפסח אף ממה שטוחנים בבתי רחיים של קיטור וכן ברוב קהלות ועיירות במדינתינו כל הטחינות הם רק ע"י בתי רחיים הללו ואין שום פוצה פה ומערער כלל ובאמת בקהלתי דרכי לצוות שיהיו פתוחים הליווענטארע"ן בעת הטחינה ועי"ז אין מוצאים שם עיסה וכן הנני מזהיר לכל הטוחנים חטי דפסחא שיהדרו שיהיו הצילענדע"ר כיס נקי וחדש שלא בא עליו חמץ כלל מעולם וכמ"ש השע"ת סי' תנ"ג י"ד בשם שאלת יעב"ץ אך בדיעבד אין לחוש בזה כלל עכ"ד יצ"ו:

תוכן העניינים

שדי חמד דברי חכמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה