שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני
סימן קי
(מקונטרס אסיפת דינים מערכת חמץ ומצה סי' ט' אות ד').
מה שנוהגין למכור החמץ לנכרי עני שאין לו כלום קורא תגר ע"ז הג' בס' מקו"ח כיון דהנכרי עני ואפי' יאבד החמץ בודאי לא ישלם אין לך אלמות גדול מזה וכיון שהחמץ בבית ישראל אף דלא קבל הישראל אחריות. מיקרי כנכרי אלם שיכפהו לשלם היינו שיהיה ההיזק לישראל ע"כ צריך למכור לו גם החדר שהחמץ מונח בתוכו ומיקרי מקבל אחריות חמצו ש"ג בביתו של נכרי שזה מותר עי"ש והדין עמו וכן דרישנא בפרקא כ"כ בס' דרך פקודיך במל"ת י"א בחלק הדיבור אות ב'. ואין הלשון מדוקדק כי המעיין בדברי המק"ח בגופן שלהן יראה דעני ועשיר לא קאמר ועיקר טעמו במה שצריך למכור החדר הוא לפי שהדבר ידוע דהנכרי לא ישלם להישראל אם יאבד או יגנב החמץ כי אינם מחזיקים זה למקח גמור אלא להערמה בעלמא כמ"ש התב"ש דמכירת חמץ שלנו אינה אלא הערמה בעלמא ושריא משום דאחר הביטול הוי הערמה בדרבנן וכו' וחשיב כאחריותו על ישראל וברשות ישראל וכו' עי"ש וכתב עוד (בדרך פקודיך) דצריך דוקא למכור החדרים שהחמץ מונח בהם ולא סגי להשכירם דשכירות לא קני וא"כ הרי הוא ברשות ישראל וחשיב כקבל הישראל אחריות חמצו של נכרי בבית ישראל כיון שידוע שהנכרי לא ישלם לו אם יאבד החמץ ודוקא כשהחדרים הם לישראל למקנה. אבל אם הם אצלו רק בשכירות מישראל או מנכרי מהני מה שמשכיר לנכרי כיון שלא נשאר לו שום זכות בהחדרים ההם לא מיקרי רשותו כלל אלא דכשהוא בשכירות צריך להשכירם יום אחד קודם ערב פסח ולא בע"פ דהוי כמשכיר ביתו לנכרי ליתן בתוכו חמץ דזה אסור בע"פ עי"ש. והנה ע"ד המק"ח בענין אחריות בזה כבר רשמתי דברי הבאים אחריו בסי' ה' אות כ"ה בס"ד ובענין שכירות המקומות או למוכרם עיין בשע"ת סי' תמ"ח ריש אות ח' מ"ש בשם שבו"י ק"ב סס"י ט"ו ובשם שו"ת הר הכרמל דמתבאר כן דהחדר שהוא שלו ימכור לנכרי ואשר הוא בשכירות בידו ישכיר להנכרי. וכ"כ בספר דברי מנחם בסי' תמ"ח הגהט"ו אות ט' בשם שו"ת מאמר מרדכי סי' ס"ו דטוב למכור החדר ולא להשכיר משום דשכירות לא קני כמ"ש הב"ח וכן הוא בנוסח שט"מ חמץ שבס' ראשית בכורים סי' ה' למכור את שלו ולהשכיר מה שהוא בידו בשכירות וכן דעת הח"א כלל קכ"ג אות ה' ומ"מ נראה דאין הכל מודים בזה כמו שאכתוב לפנינו בס"ד:
הנה בשו"ת בגדי ישע סי' ב' אות ט' כתב דבמקומות שנוהגין למכור החמץ של כל בני העיר ע"פ ב"ד לנכרי אחד יותר טוב להשכיר החדרים מלמכור דבשלמא החמצים שהם מטלטלין אם מוכרם לנכרי בזול אף אם הוא עני יוכל למכור לאיזה אדון עשיר בב"א והאדון ימכור על יד ע"י כאן או יוליך למ"א ולא הוי הערמה אבל החדרים ומקצת חדרים ועליות ומרתפים לא יחפוץ שום אדון לקנותם כי מה יעשה האדון בכל אלה ומי יקנה אותם ממנו וגם הנכרי אינו גומר בדעתו לקנותם והוי הערמה ונשאר החמץ ברשות ישראל ועובר עליו (והביא מ"ש התב"ש דמכירת חמץ הערמה היא אלא דהערמה בדרבנן שריא ותמה ע"ד והעלה דמכירה גמורה צריך להיות מכי"ח בלי הערמה כלל) ושכ"כ הגאון מוהרש"ז בנוסח מכירת חמץ שבסוף הלכות חמץ שאין תקנה אלא בשכירות המקומות. ושכ"כ הנו"ב בנוסח מכירת חמץ שהובא בשו"ת שיבת ציון סימן יו"ד דיותר טוב להשכיר החדר ולהקנות החמץ אגב שכירות הקרקע כי בשכירות ודאי קונה הנכרי מישראל בכסף לחוד אבל מכירת הקרקע אינו קונה אלא בכסף ובשטר. וכן מי שאין לו בית אינו יכול למכור החדר בלי רשות בעל הבית ולפעמים אינו בעיר או שהבעה"ב הוא נכרי ולכן משום לא פלוג התקין הוא ובית דינו תקנה שוה לכל להשכיר החדר על ט' יום מע"פ עד כלות ימי הפסח עכ"ד הנו"ב עי"ש. הנה לפי"ז מובן דאף אם אין החמץ נמכר ע"י ב"ד (כמנהג שהזכיר בבגדי ישע). עדיף טפי להשכיר החדר מלמכור. ושם בבגדי ישע סי' ד' כ' דרב אחד לא הסכים בשכירות החדר מפני שראה מ"ש המק"ח וכו' ושכ"כ הפרמ"ג דשכירות לא קני וכו' ולכן לא רצה לעשות כמו שכתב לו הבגדי ישע להשכיר החדר, והשיב לו דמה שכ' לו להשכיר החדר הוא לאותם הדרים בכפרים בשכירות דבזה ודאי מהני וכו' (לא ידעתי לפי"ז כונת המשיגו עפ"י דברי המק"ח דהלא מפורש כן במק"ח עצמו בסי' ת"מ סק"ג ובחידושים שם ובסי' תמ"ח סק"ט בביאורים בד"ה וגם יש תקנה ובחידושיו סק"ח דכשהחדר הוא רק בשכירות בידו מהני שכירות לנכרי כיון שמסתלק מכל זכות שיש לו) ושוב כתב ובעיקר הדבר מי שיש לו בית לחלוטין אם ימכור לנכרי או ישכיר זה איזה שנים הראתי בראיות ברורות דלהשכיר עדיף מלמכור. ומצאתי כן להגאון מוהר"ז בש"ע שלו בנוסח השט"מ שכ' דאין תקנה אלא בשכירות מקום לכן נהגתי פה לכתוב הכל דרך שכירות וכו' ודברי מג"א ומק"ח לא נעלם מאתנו וכו' אלו תו"ד הנה מבואר דעתו דבכל ענין יש לעשות הקנאת המקום בשכירות דעדיף ממכירה והמעיין בגוף דברי מוהרש"ז בש"ע הנ"ל יראה דאם יקח כל דמי החדר מהנכרי אין חשש במכירה דלא הקפיד אלא על זקיפת מלוה ומה שקשה עליו דתסגי ע"י ערב קבלן כבר עמד ע"ז בשו"ת דברי נחמיה סי' ל"ה ד"ה ואגב אלא דרחוק המציאות שיתן הנכרי דמי כל החדר לכן כ' לתקן ע"י שכירות:
ובשו"ת בית שלמה סי' ע"ד כ' ומה שפקפק כ"ת מחמת שלא מכר החדר אלא השכיר אינו פקפוק דאדרבה שכירות קרקע נקנה בכסף לבד אמת שהמק"ח כ' לכתחילה למכור וכבר קדמו הב"ח אבל בדיעבד אין חשש וזה זמן שבחרתי לכתוב שכירות על המקומות בכל השטרות כאשר ראיתי הנוסח מגדולי אשכנז הנו"ב בשו"ת שב"ץ ונוסח הגאון מוהרנ"א מפפ"ד וכן נוסח הג' מוהר"ז מבראד ויש לי ע"ז כמה טעמים ע"כ. גם בסי' ס"א כ' ומ"ש המק"ח וכו' הנה גם המק"ח לא אמר אלא בבית שהיא שלו אבל אם הבית בשכירות גם המק"ח מודה וכו' ושוב הביא מ"ש הנו"ב שבשב"ץ הנ"ל עי"ש וברס"י ס"ד שמכר לנכרי ב' כלי יי"ש שבבית הכניסה שלו ומקומו בשכירות מתבאר שם דבית הכניסה הנ"ל היא של המוכר חמץ לחלוטין ולא פקפק ע"ז ובס' שבילי דוד ליו"ד בקונט' הקניינים שאחר סימן ש"ך בדף קכ"ז ע"ד אות ח' כתב אם המקום שמקנה לנכרי הוא שכירות וכו' ואם בית של בעלים לחלוטין אזי צריך שימכור הבית ושטר להקנאה מיהו בשביל קנין אגב גם שכירות מהני ובדיעבד סגי בכסף לחוד מכ"ש אחה"פ עכ"ל ובקובץ יגדיל תורה קונטרס יו"ד סי' קנ"ט אות ד' כתב סמוכין לסברת הנו"ב שיהא בשכירות עי"ש:
ומה שהצריך בדרך פקודיך שאם משכיר החדרים יהיה יום אחד קודם ער"פ וכו' הנה בבית שלמה סי' ס"א כ' בשם הרב השואל שפקפק על שנהגו למכור בע"פ ובשכירות החדרים הא קי"ל דאסור להשכיר בית בע"פ להניח בו חמץ והשיב דה"ד אם מזכיר בפי' לשום בו חמץ אבל בסתם מותר אף שיודע שהנכרי יחזיק בו חמץ ואם כן אף שמשכיר החדר ומוכר החמץ שבתוכו הא יכול להיות שהנכרי יוציא משם החמץ תיכף ויחזיק שם ד"א ע"כ ונראה דהר' בעל דרך פקודיך לא נתקררה דעתו בזה דאין בו כדי שביעה דאע"ג דאינו אסור אלא במזכיר בפי' להניח בו חמץ מ"מ במכירת חמץ דהדבר ידוע שאינו משכיר לו החדר להניח שום חפץ אחר כי אין הנכרי הקונה צריך לזה ומה גם כשמוכרים לו כל החדרים ומקומות שיש בהם חמץ של כל בני העיר ביחד דודאי אין שום צורך להנכרי להניח שם חפצים אחרים א"כ סתמו כפירושו כאילו משכיר לו להניח בו חמץ וזהו שכ' דהוי כמשכיר לנכרי ליתן בתוכו חמץ אך בבגדי ישע סי' ד' באות ו' כתב בשם השואל דהפ"ח אוסר שכירות משום משתכר באיסורי הנאה והשיב ע"ז דהפ"ח בסי' ת"ן ס"ה הביא אח"כ בשם המ"א בשם האגור דדוקא תוה"פ או בע"פ אסור וכ"כ הט"ז בסק"ה בשם הב"י ובודאי הכונה הוא בע"פ אחר זמן איסורו כמ"ש בבאה"ט דקודם זמן איסורו אין חילוק בין קודם ע"פ לע"פ וכ"כ הגר"א שם סק"ו דאיירי בע"פ אחר שנאסר בהנאה והכי נקטינן ע"כ ובדברי הנו"ב שבשב"ץ הנ"ל מפורש דשכירות החדר הוא בע"פ כנז"ל וצ"ל הטעם כמ"ש הבגד"י דכל שאינו משכירו אחר זמן איסורו לית לן בה. אלא דצ"ע על הג' מוהרש"ז שהסכים שיהיה בשכירות ומפורש בהנוסח שלו שהמכירה היא בע"פ ובסי' ת"ן סי"א מפורש דס"ל דמ"ש הט"ז ומג"א לחלק בין ע"פ לקודם לכן אין הכונה כמ"ש הבגדי ישע אלא כל יום ע"פ אפי' קודם שעה ה' הרי הוא כתוך הפסח וא"כ איך ניח"ל בשכירות ולא חש למשתכר באיסורי הנאה ובע"כ לדחוקי אנפשין דס"ל כמ"ש בית שלמה דכיון שלא אמר לו בפי' להחזיק בתוכם חמץ אין חשש משום משתכר באה"נ, והיה נכון לפי"ז להצריך שיתנה הישראל בפי' שמשכיר לו להניח חפציו בתוכו ולא חמץ ע"ד שכתב בש"ע הנ"ל סעיף יו"ד לענין תנור עי"ש שלפי הנראה שכירות החדרים במכירת חמץ דומה לשכירות תנור איך שיהי' לשאר פוסקים שכ' והסכימו להשכיר החדרים הנה אמת נכון מ"ש הג' בגד"י דלא אסרו בע"פ אלא אח"ז איסורו ובשו"ת חת"ס או"ח סי' קי"ג ד"ה ועפי"ז נהגו וכו' ואם א"א להוציא החמץ מביתו של ישראל משכיר לנכרי חדרו על ט' או י' ימים ומוכר החמץ אגב שכירות קרקע בשטר וכו' ע"כ הנה מבואר דעתו דהחדר הוא בשכירות והשכירות הוא בע"פ דקאמר על ט' יום. וכשחל ער"פ בשבת משכיר על י' יום. ושם בסי' קי"ז מפקפק הרב השואל בענין הקנאה אגב שכירות קרקע וכ' ע"ז אנו אין לנו אלא דין מבואר דקונים אגב שכירות קרקע ומינה לא יזוע אפי' זיז כ"ש ואין להזניח הלכות מרווחות מפני פלפולים וחידודים וכו' עי"ש:
וראיתי בשו"ת שו"מ ח"א סי' פ"ד שכ' וז"ל ומה שהאריך מע"ל להק' על המ"ב דמ"מ הוי רוצה בקיומו שהרי אם יפסד החמץ שוב לא ישלם לו הנכרי וכו' לא ידעתי מאי קאמר ובאמת שכעין זה כ' המק"ח סי' ת"ס לענין שכירות חמץ דל"מ מטעם רוצה בקיומו ואני שמעתי ולא אבין וכבר כתבתי בכ"מ לתמוה דהא באמת הוא ביטל החמץ וגם מכר ואינו רוב"ק וגם הא הפר"ח מפקפק דרוב"ק ל"ש רק בע"ז ולא בחמץ וכו' עי"ש והנה אף כי לא ראיתי (במק"ח שכ' טעם זה דרוב"ק) אינו ראיה אך תמיה לי אם איתא דיש לאסור בזה משום רוצה בקיומו של איסור א"כ כי מכר החדר מאי מהני דסוף סוף רוצה הוא בקיומו שאם יאבד החמץ לא ישלם לו הנכרי שהוא עני ואין לו מה לשלם או שאף אם יכול לשלם לא ירצה לשלם, וכן מי שהחדר הוא אצלו בשכירות דמודה המק"ח דמהני השכרתו לנכרי התם נמי נימא דאסור משום דרוב"ק של חמץ ואולם בשו"מ ח"ב סי' ל"ט וח"ג סי' ק"ך ובמהדורא תניינא ח"ב סי' יו"ד ובמהדורא ג' ח"ב סוס"י קמ"ח בכלם כתב בשם המק"ח דמה שלא הסכים על שכירות החדרים הוא משום דשכירות לא קני וא"כ החמץ הוא ברשות הישראל וכיון שאם יאבד החמץ לא ישלם לו הנכרי חשיב כאחריותו על ישראל ואסור ובכל התשובות הנ"ל כ' דדברי המק"ח תמוהים כמו שהבאתי תו"ד בסי' ה' אות כ"ה עי"ש גם אשו"ר בס' עמודי אש בדף מ"ח סוע"ד כ' בשם ס' זכרון שמואל בקונטרס נשמת חיים סי' י"א דהקרקע ישכיר לנכרי ולא במכירה דלא כהמק"ח שכתב למכור לנכרי והביא גם מ"ש השב"ץ הנ"ל ובמכתב ששלח אלי הגאון המפורסם נהירו דעיינין כמוהרי"ז שטערין בע"ס זכר יהוסף נר"ו ראיתי שהביא מ"ש המק"ח שלא להשכיר החדר מטעם אחריות וכו' ושהסכים עמו בס' דרך פקודך וכ' והרבה יש לפקפק ואין כאן מקומו וכ' מ"מ בעיקר חקירת המק"ח כבר דחה ג"כ במגן האלף סי' ת"מ סק"ג ובס' כרם שלמה סי' ז' אות ט' והארכתי בתשו' וכמ"ש ג"כ הג"מ בספר ברכת השיר בדינים להל' פסח אות ג' שיכתוב בלשון שכירות החדר ואגב ע"י שכירות נמי מהני כקידושין כ"ז ומקומו מושכר לו. או יכתוב מכרתי כל כח וזכות שיש לי בחדר בשכירות ואגב להקנות החמץ ע"כ וספר ברכת השיר וכרם שלמה לאו"ח אין מצויים אצלי. ובס' מגן האלף עיינתי בסי' ת"מ ואיננו בדפוס אשר לפני (הוא דפוס ווארשא בשנת ש"ר האלף בדפוס ר' צבי באמבערג) ובמכתב הנ"ל הביא מ"ש בשיבת ציון בשם הנו"ב דהסכים להשכיר החדר. וכ' ע"ז וז"ל וכן היה נוהג גם אבא מארי ז"ל מטעם פשוט דזה הוי הערמה דמוכח טפי כשמוכרן כל הבתים לנכרי עני משא"כ בשכירות להחזיק החמץ שמוכרין להפקיע האיסור עכ"ד נר"ו ומשמע מדקדוק לשונו דמשכירו להדיא להחזיק בו חמץ ואפי"ה שרי וטעמו ודאי משום דס"ל כמ"ש הבגדי ישע דלא אסרו להשכיר להניח בו חמץ אלא אח"ז איסורו כנז"ל. אלא דתמיה לי על הגאון נר"ו דממה שכתבתי בשמו נראה בעליל דדעתו מסכים להשכיר המקומות דעדיף ממכירה מטעם הנו"ב ומטעם הרב מר אביו שהביא במכ' כנז"ל. ואילו בנוסח שטר מכירת חמץ ששלח אלי (עפ"י דרישתי מאתו) ראיתי שנמשך אחר נוסח שבראשית בכורים למכור החדרים שהם שלו. ולהשכיר החדרים שהם בשכירות ביד המוכר חמץ. ונוסח שט"מ הנ"ל הוא שמוכרים ב"ד חמץ של כל בני העיר עפ"י הרשאה מהם. ולפי טעמו של הרב אביו ז"ל משום דאל"כ הוי כהערמה והוא קרוב למ"ש הבגדי ישע הנ"ל מסתברא ודאי דכ"ש שיש לחוש לזה בשט"מ הכולל לכל אנשי העיר שמוכרים לאיש אחד:
ודע דבשו"ת בגדי ישע סי' ד' דף ד' ע"ג ד"ה עוד וכו' כ' בשם מחצ"ה סי' תמ"ח סק"ד דאף דלהשכיר החדר אסור משום משתכר באיסורי הנאה מ"מ מותר להקנות לנכרי החדר בשאלה דאין הנאה לישראל ויכול להקנות ע"י החמץ וכ' ע"ד ולענד"ן דבשאלה גרע טפי דאינו יכול להקנות החמץ באגב כמ"ש רי"ו בשם י"א והובא בש"ך סי' ר"ב סק"ה דמטלטלין אין נקנין אגב שאלת קרקע ומסיק הקצה"ח שכן עיקר דלא כהש"ך שחולק וכן מוכח מהא דבב"ב דף מ"ד ע"ב דקאמרי עדים דלא הו"ל ארעא מעולם ומה בכך הא המוכר מטלטלין ודאי יש לו מקום שדר שם ולן שם עכ"פ בשאלה מהבעה"ב כי אין דרך בנ"א לישן בחוצות תחת אויר הרקיע וכו' אלא ודאי דלא מהני מקום מושאל להקנות ע"י מטלטלין ודוחק גדול לומר שאינו לן במקום אחד רק פעם אצל זה ופעם אצל זה עכ"ד ובקונטרס הכללים מערכת האלף אות ק"ו הבאתי בזה דעת הראשוני' דסוברים כהש"ך דמהני עי"ש אך מלבד זה אינו מבין השגת בגדי ישע על הש"ך ועל המחצ"ה דההוכחה שהביא מהש"ס הוא לומר דאם המקנה את המטלטלין אין לו קרקע שלו אלא קרקע שהוא שאול בידו אינו יכול להקנות אגב קרקע זה את המטלטלין. אבל אם הקרקע הוא שלו ממש אלא דאינו מקנה אותו להקונה המטלטלין במכר או מתנה ושכירות אלא מקנה את הקרקע בשאלה לבד וע"י הקנאת המקום בשאלה מקנה לו המטלטלין אין הכי נמי דמצינן למימר דמהני ואין לזה סתירה מהש"ס וזהו עצמו הנדון שאנו דנים בו דכ' המחצ"ה דישאיל חדרו להנכרי ואגבו יקנה לו המטלטלין ומהני ומה הוכח יוכיח הבגד"י בהיפך מזה להשיג על המחצ"ה ואף בגוף ההוכחה י"ל לפי מ"ש הרר"י בעליותיו הובא בשיטה מקובצת שם שכתב דאם השאילו לאדם אחד קרקע על מנת להחזיר כדי שיקנה מטלטלין לאחר לא מהני לענין בעל חוב (דאיירי בש"ס שם) אבל מהני לקנות מטלטלין על ידו כדין נכסים שאין להם אחריות שנקנים עם נכסים שיש להם אחריות ע"ש דלפי"ז אין ראיה מגוף דברי הש"ס דלא מהני בכה"ג לקניית מטלטלי אגב מקרקעי וק"ל ולכן נראה דמאן דחייש בשכירות החדר משום משתכר באה"ן יכול לעשות כמ"ש המחצ"ה להשאיל לו חדרו ולהקנותו החמץ אגבו ועיין בספר שבילי דוד ליו"ד בקונטרס הקניינים (שאחר סי' ש"ך) אות ד' וז"ל אם השאיל לנכרי מקום לקנות הבכור או חמץ ועשה חזקה בנעילה וכדומה העלתי במקום אחר דלא מהני חזקה בכותי מפני אלמותו עכ"ד וק"ל:
וראיתי בס' מעין גנים (עצי לבונה ח"ב) בנימוקיו לסי' תמ"ח בד' מ"ח ע"ד בד"ה ולפ"ז צ"ע וכו' שכתב דמחזיקי אורענדע מהשר אם השר נותן להם בית מיוחד אזי שפיר יכולים למכור החמץ לנכרי שישכיר בכסף כל זכות שיש לו בהבית והחמץ יקנה לו אג"ק אבל אם השר אינו נותן להם שום קרקע וחדר מיוחד רק הישראל הוא מוזג בבית נכרי אחד בחנם ולא השכיר לו אלא המזיגה אם מוכרו לנכרי אחר צריך שיקבל ממנו כסף וגם ימשכנו החמץ דאל"כ איך יקנה אותו האחר את החמץ דלכתחלה בעינן כסף ומשיכה או הקנאת מקום וזה שאין לו מקום אין לו תקנה אלא במשיכה אבל למכור החמץ להנכרי שהבית שלו א"א דמשיכה לא שייך אצלו. ואג"ק נמי ליכא דהא אין הקרקע של הישראל וחצר לא מהני בנכרי וכו' ואפשר כיון דהנכרי נתן לו רשות למזוג מסתמא קבל ממנו טובה והוי כהשכיר לו ביתו ושוב יכול להשכיר אותו זכות ויקנה לו החמץ אג"ק אתד"ק ולפי מה שכתבתי דאפשר להקנות החמץ לנכרי אג"ק מושאל שכן דעת הראשונים כנז"ל א"כ זה שמוזג בבית הנכרי אף שלא שכר ממנו החדר מ"מ הרי הוא לו בשאלה ליומיה ויכול להקנות חמצו אג"ק השאול לו מן הנכרי ואף אם הנכרי לא קבל ממנו שום טובה כיון שהשאיל לו המקום בהכי סגי וק"ל:
וראיתי בס' שבילי דוד ליו"ד בקונטרס הקניינים (שאחר סי' ש"ך) בחקירה ב' אות ד' וז"ל אם השאיל מקום לנכרי לקנות הבכור או החמץ ועשה הנכרי חזקה בנעילה וכיוצא העלתי בחידושי לח"מ סי' קפ"ט דלא מהני חזקה בנכרי מפני אלמותו עכ"ל וחידושיו על ח"מ אמצ"א ולפי הנראה כוונתו לומר דמהני להקנות אגב השאלת המקום אלא דהשאלת המקום גופיה לא סגי ליה בחזקה ובעי שטר כדין נכרי הקונה קרקע מישראל, ולפי"ז צ"ל דמ"ש במחצ"ה דיכול להקנות החמץ ע"י השאלת מקום לנכרי היינו ע"י שטר על השאל מקום. ולענ"ד צ"ע מאי שנא שאלה משכירות דמבואר בסי' קצ"ד ס"א בדברי רמ"א דשכירות מן הנכרי סגי בכסף משום דאין דרך לכתוב שטר על השכירות ומשמע דה"ה שכירות לנכרי סגי בלא שטר וכן מתבאר מדברי עצמו שם בחקירה ד' אות ח' הבאתי דבריו לקמן אות ו' ד"ה וכל זה עי"ש וה"ה נמי שאלה דכמו שאין דרך לכתוב שטר על השכירות כן נמי אין דרך לכתוב שטר על השאלה. במחצית השקל סי' תמ"ח סק"ד כתב דשאלה נקנה בכסף גרידא וגם יכול לקנות עי"ז גם החמץ ע"כ ונראה דכונתו דאם משאיל הקרקע סגי בכסף גרידא על החמץ ומקנהו לו אג"ק השאול בלא שטר ואם באמת לכך נתכוון הוא תנא דמסייען דבשאלת המקום א"צ שטר:
והן עתה שלחתי להגאון מוהריז"ש עליון נר"ו העתק אות זו ובתשובתו לזה הודיעני כי שכחתי מה שכתב אלי במכתבו אז כי נוסח השט"מ ששולח לי אינינו הנוסח שט"מ שלו רק ע"י סיבה נמצא ביד בנו שיחי' נוסח מרב האי גאון נר"ו וצוה להעתיקו אלי (כי לא היה באפשרות לחפש אחר הנוסח שלו) ולא שם עיונו בו ואחוי במחוג שבאמת דעתו שיהיה בשכירות. וכתב אלי שאשמיט דבר זה (רציתי לעשות רצון צדיק ולא עלתה בידי לקלקל הכתוב בקונטריסי ובהעתק ועמו הסלי"ר) שהוא למותר ואם להזכיר שדעת הגאון הנ"ל לכתוב בלשון מכירה גם זה ללא תועלת ורבותא למחשב גברי שנמשכו אחר דברי המק"ח מחמת שלא ידעו מהחולקים עליו כמו שנמשך בשו"ת באר יצחק (ספר זה אמצ"א) סס"י ה' אחר דהמק"ח ולא נזכר בדבריו שום רמז מהחולקים עליו ועוד כ' אלי בענין זה באריכות כדרכו בקדש ואף שאיני מופנה כעת לעיין לשאת ולתת בדב"ק. אעתיק כל דב"ק שחביבים עלי ואי"ה אשובה ארעה לעת הפנאי לך תנאי בל"נ בס"ד וז"ל. גם בנדון הנזכר במכתבו במה שכתבתי בשם אבא מארי מטעם דהוי הערמה דמוכח וכו' שמדקדוק הלשון דמשכירו להדיא וכו' (ככתוב למעלה בד"ה וראיתי בשו"מ) תמיהני הרי במכתבי הבאתי ג"כ העתקת דברי הדרך פקודך דאף אם מוכר החדר לא יעשה כן בע"פ דהוי כמשכיר ביתו לנכרי ליתן בתוכו חמץ דזה אסור בע"פ וכו' וגם העתקתי לשון השב"ץ שאינו משכירו לדור בו רק להחזיק בו כליו ומטלטליו אבל לא ישכירנו בפירוש להחזיק בו חמץ ורק שממילא מובן שהנכרי יחזיק שם החמץ עד שישיג למוכרו אבל חלילה להעמיס במכתבי מה שלא עלה על דעתי שיהיה נכתב מפורש להחזיק בו חמץ וידעתי בבירור שגם א"א ז"ל היה נזהר ג"כ שלא להזכיר בשט"מ רק כנוסח השב"ץ להחזיק בו מטלטלין וראיתי כעת בבגדי ישע (שנדפס אחר פטירת א"א) בסי' ב' אות ט' שהזכיר ג"כ סברא זו שהזכרתי מא"מ ששמעתי ממנו בילדותי עכ"פ אין להעמיס מה שכתבתי במרוצת הקולמוס מה שלא עלה במחשבתי לנהוג כן. ולכן ישמיט תיבות אלו שלא ליתן מקום וכו':
ומה שהעיר כ"ת על השו"מ מ"ק ח"א סי' פ"ד (וכו' ככתוב לעיל בד"ה וראיתי) ידע שהוא ט"ס בשו"מ וצ"ל בסי' ת"ן סק"ג אסור להשכיר כלי וכו' עיין ח"י דה"ה להשאיל דרוצה בקיומו ול"ן דרק להשכיר דודאי רוב"ק וכו' יעיש"ב ובעיקר הקו' דהא וכו' שלא נמסר ליד נכרי אף דאינו מעכב להקנין דקי"ל פסק ומשך ולא מדד קנה מ"מ רוב"ק דאסור אף שמחזיקו לשל נכרי והסכמת הפוס' בסימן ת"ן שהוא אחריות הישראל דאי מיגניב או מיתביד לא איכפת לנכרי וגם בלא קבל הישראל אחריות הרי א"י אם נתחייבתי זולת בנותן לו נאמנות בדיבור הקל ומ"מ נחשב להפסד גמור וכפח"ה דנחשב להפסד דעביד איניש דזבין דינא וגם דמוכרין הרבה חמץ לנכרי עני שאין לו לשלם אפילו אחת מאלף ועיין בשו"ת מוהרי"מ מבריסק שהאריך בסי' י"ד דרוב"ק בשאר איסורים אינו אלא מדרבנן ודוקא כשהגיע זמן האיסור כמו בפסח עצמו אבל כשעושה פעולה בזמן היתר אף שכשיבא פסח ניכר דרוב"ק וכו' ולכן נקיט בש"ע אסור להשכיר כלים לנכרי בפסח כדי שיבשל חמץ וכו' עי"ש וע"ע בבגדי ישע סוס"י ב' דרוב"ק הוא רק כשיש לו הנאת ממון מזה ועיין חת"ס אור"ח סי' קט"ז דלא מצינו רוב"ק רק להרויח ולא לינצל מהפסד אמר המחבר עיין מה שרשמתי בזה בקונטרס הכללים מערכת הרי"ש אות י"ג י"ד ל"ח בס"ד) ועיין מגן האלף סק"ט ונשמת אדם סי' ו'. ושו"מ רביעהא ח"ב סי' ר"ה וח"ג סוס"י צ"ב ע"ד השע"א סי' ו' שלא אסרו אלא בעושה מעשה כדי לקיים החמץ אבל ביושב ומשמר שלא יגנב לא מיקרי רוב"ק. וכתו' ע"ז ס"ד ד"ה כ"ע ומיישב השגת הח"י סי' ת"ן סק"ט מיו"ד קל"ג ועי"ש בח"ב סי' ז"ל. ובשו"ת הר הכרמל א"ח סי' י"ג מפלפל ע"ד הפר"ח (בחת"ס ח"ו בחי' לע"ז דף ל"ב:
ובענין שכירות קרקע מ"ש בשו"מ ח"ב סי' ל"ט להשיג עד המק"ח עיין בשו"ת בשמים ראש החדשות או"ח סי' ט' שדחה דבריו דאין חילוק דהמעות שנזקף במלוה הוי כאילו כבר סילקו להישראל והרי במשכון של נכרי ביד ישראל אף דלא קני משכון ישראל מנכרי באחריות עובר ובעינן שהתנה בפירוש שאפילו אם יאבד המשכון יחזיר הלואתו להישראל ובלא התנה הוי כק"ע הישראל אחריות וכמ"ש הקרבן ע"ד הרא"ש פסחים דף ל"א ועיין שו"מ רביעאה ח"ב סי' ל"ז שכ' ג"כ להשיג על המק"ח דמה אחריות שייך בזה ושמצא בפנ"י במס' פסחים דף ל"א בד"ה תנן נכרי שהלוה. גם בנ"א סי' ו' ובשו"ת בנין עולם א"ח סי' כ"ב עי"ש ובקיצור ש"ע מוהרש"ג סי' קי"ד אות ב' ג"כ כ' שצריך להשכיר החדר ועי"ש בהערה. ומ"ש כת"ר שבמגה"א שלפניו לא נזכר מזה למלאות רצונו אעתיק כפי שנמצא לפני בהדפסה ראשונה בשנת תקע"ו מ"ש בסי' ת"מ סק"ג בד"ה מיהו קשה על הרמב"ם לשון הש"ס דקאמר הא דקביל עליה אחריות ולדעת הרמב"ם הול"ל דאיכא עליה אחריות וגם דחוק שבשביל שיעליל עליו יהיה נקרא גורם לממון לכן נ"ל מלשון הרמב"ם שכ' נכרי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל אם יודע הישראל שהנכרי יאנס וכופתו לשלם אע"פ שלא קע"א וכו' ע"כ. הנה ודאי באו דבריו בדקדוק דכיון שיודע שהנכרי יאנס אותו לשלם והוא קבלו מרצון הוה כאילו קבל עליו אחריות גנבה ואבדה שהרי אדעתא דהכי נחית וא"כ י"ל דגם הרמב"ם מודה אם התנה שלא יתחייב באחריות אף שמעליל עליו אח"כ י"ל דאין כאן גורם לממון כלל ואין כאן אלא (בדפוס בטעות ואין כאן) עלילות דברים בעלמא ולא עבר משום הכי ומעתה נראה כי מה שבקש לחדש בס' מק"ח שאם מקנה החמץ בחדר שלו ונשאר הנכרי חייב לו המעות דכיון שאם יאבד החמץ אפשר שלא ישלם לו הנכרי הוי כאחריות אנס ולפמ"ש אפילו לדעת הרמב"ם לא דמי שהרי כיון שמצד סתמו כפירושו שאין עליו עוד שום אחריות מן החמץ ועוד בשלמא בפקדון רשותו גורם לו האחריות שאילו החזירו לנכרי אין אחריותו עליו עוד אבל כאן אפילו יחזיר החמץ לנכרי לא ישלם לו ג"כ כיון שאינו בטוח לו וא"כ אין רשותו גורם לו האחריות וכן משמע בפסחים דף ל"א בישראל שהלוה לנכרי על חמצו אי ישראל מנכרי לא קני משכון ואינו חייב באחריות ואמאי לא יעבור בשביל אחריות שמסתמא אין הנכרי בטוח לו מחובו כיון שלקח משכון ממנו אלא ודאי משו"ה לא איכפת לן שאין רשותו גורם לו זה וכ"ש במכירה שרשות ביד הנכרי להוציאו ואינו דומה לאנס שמטיל עליו השמירה בע"כ אבל נכרי הקונה אינו מטיל השמירה על הישראל כלל ואינו שומר עליו כלל אף דניח"ל שישאר לאו גורם לממון מיקרי ואין בכך כלום וא"כ יטול מה שחידש עכ"ד מגהא"ל הנ"ל. וס' ברכת השיר הוא ג"כ ממנו והוא פי' על הגדה ובתחלתו קצת דיני פסח ושם באות ג' כ' וי"ל מי שמוכר חדר מושכר לו לא יכתוב שמכר החדר שהרי אינו שלו וא"כ גורם ביטול במכירת החמץ כיון שכתב לשון מכירה בחדר שאינו שלו יוכל הקונה לומר שלא נתרצה רק לקנות החדר ג"כ עמ"ש במגהא"ל סי' תמ"ח כה יכתוב לשון שכירות החדר ומועיל בתורת אגב ואגב ע"י שכירות נמי מהני כבקידושין כ"ז ומקומו מושכר לו או יכתוב וכו'. וספר כרם שלמה שהזכרתי הוא להרב מוהר"ש זעליג מקאדני וז"ל בסי' ז' אות ט' וכ"ש בהא דכ' המק"ח דאם הפקיד נכרי חמצו אצל ישראל ואם יאבד לא ישלם הנכרי מה שחייב להישראל אף דמדינא חייב אלא מחמת שהוא אלם לא ישלם לו ודאי לא נקרא זה באחריות הישראל ואפילו לרמב"ם דס"ל בתשלומין אעפ"י שאינו מדינא חייב לבער כנ"ל ה"ד אם יכריח הנכרי להישראל לשלם בעד החמץ א"כ נהנה הישראל בקיום החמץ דאם הוא בעין יחזיר לנכרי ולא יצטרך לשלם בעדו והוי כמי שמוטל עליו לשומרו וקשור להחמץ כדי שלא יצטרך לשלם בעדו והוי גל"מ משא"כ בהפקיד חמצו אצל ישראל והנכרי חייב לו ממקו"א לא על החמץ ומדינא אם יאבד צריך לשלם לו חובו אלא שהוא אלם ולא ישלם לו א"כ אין מוטל על הישראל לשמור החמץ שלא יאבד דאם בדעת הישראל להפקיר ולמחול חובו להנכרי אין עוד שום חיוב על הישראל וגם אם אין רצונו למחול חוב לנכרי ג"כ אין חיוב על ישראל כלל לשמור החמץ דהא לא קבל אחריות אף דהנכרי לא ישלם חובו הרי כגזל בידו. עכ"פ אין הישראל משלם בעד החמץ אלא הנכרי אינו משלם חובו באלמות. משא"כ באלם הנותן חמצו להישראל מכריח את הישראל לשלם בעד החמץ לכך חל"ב משום דמע"כ הוי חמץ ישראל כיון שיצטרך לשלם בעדו והוי חליפי חמץ ועוד דבאלם החמץ והמעות הוא ביד ישראל הנפקד משא"כ בדין המק"ח דהמעות ביד הנכרי והחמץ לבדו הוא ביד ישראל ואם נאבד הוי כאילו לא היה החמץ בעולם כלל. משא"כ באלם של הרמב"ם אא"ל כן דהא הישראל משלם בעדו עכ"ל הכר"ש. גם מ"ש במכתבו מהשע"ת בשם הר הכרמל שהחדר שהוא שלו ימכור לנכרי ושבשכירות ישכיר לא נמצא משמעות בדבריו שהחדר שלו ימכור ורק שהשאלה היה שיאודים יש להם בתים מושכרים לזמן ובתוכם חמץ וע"ז כתב בד"ה ומה וכו' נראה דמה בכך ושפיר יוכל להשכירי לנכרי ולהקנותו החמץ אגבו במטלטלי אג"ק כמ"ש רמ"א בסי' ר"ב ס"א ומ"ש בלשון י"א כבר השיגו הש"ך בס"ק ב'. הן אמת שבד"מ העתיק כן בשם מוהרי"ו יש מי שכ' דלא קנה. אבל ע"כ נוסחא מוטעית היא ועיקר כמש"ש בב"י בשם רי"ו וכ"מ להדיא בש"ס בב"מ ובקידושין וכ"כ הריטב"א שם וכו' וכ"כ הב"י סי' תס"ז בשם תשו' להרמב"ן וכו' וכ"כ הש"ד בסי' שי"ג וכו' יעיש"ב אבל לא נחית כלל שבהמכתבים אליו יכתוב דוקא בלשון מכירה:
ובענין שכירות הבית בע"פ פשטות לשון הירושלמי. כהגר"א בע"פ משעה ו' שנאסר בהנאה דהא קאי אהא דמיירי מקודם חמצו ש"ן תוך הפסח מהו ורק דהוא מפרש גם הא דייחד לו בית בפסח דקאי אנכרי שנכנס לחצר ישראל ובצקו בידו אין זקוק לבער ייחד לו בית וכו' וע"כ משום דיחד לו הבית סתם ולא פירש להניח שם חמץ דמעייל לביתא דנפשיה ומוקי רישא שלא באחריות יעי"ש, ועכ"פ במשכיר לו הבית בסתם בע"פ קודם זמן איסורו אפילו שידוע שצריך הנכרי להחזיק חמץ מ"מ כיון שגם אם לא היה מחזיק בו החמץ היה צריך לשלם לו אין לחוש, וכמ"ש בח"י סי' ת"ן סק"ז ח' שגם אם לא היה אופה בו כלום ג"כ היה צריך ליתן לו שכרו וכו' וא"כ כל שאינו משכירו לאפות בו חמץ אף שודאי יאפה בו הנכרי חמץ מ"מ הוא אינו נהנה משכר חמץ וה"ה במשכיר בית בסתמא וכמש"ש בסק"ט ורק דגבי בית אסור כיון שנקרא ע"ש הישראל שמשכירו בפירוש תוה"פ או בע"פ. ומיהו בחמד משה סק"י כ' עמ"ש הב"י מהאגור ודוקא להשכיר בפסח או בע"פ דלא מסתבר לאסור להשכיר לנכרי אפילו ל' יום קוה"פ אפילו ידע שישים בו חמץ עכ"ל וצ"ע. דנ"ל הכל לפי החדר שמשכיר לו, ולפי דרך שימוש אותו חדר ושל אותו נכרי דאם הוא מוכר חמץ ורוצה לשכור חדר שדרך למכור או להחזיק בו אותו חמץ סתמו כפי' דמי וכל כה"ג עכ"ד החמ"ש. ועיין בפרמ"ג במ"ז סק"ה אבל בד"מ העתיק תוך למ"ד אסור קודם ל' שרי וצ"ע עכ"ל. ומדבריו מבואר לכאורה להחמיר בכה"ג גם בסתמא. אולם בשו"ת הר הכרמל סי' ט' בד"ה משום משתכר באיה"ן במה שנוטל שכירות החדר שהחמץ בתוכו וכו' כיון דצריך כדי להקנות לו החמץ עי"ז בקנין אגב, ואם היה מוכר החמץ לנכרי ע"מ שימשכנו הנכרי מעט מעט לרשות אחרת יותר היה הנכרי רוצה בכך וכו' ועדיף ממשכיר לדור בו, דהתם דרך אדם להכניס כל אשר יש לו בביתו ובמקום שדר בו, משא"כ הכא דאף אחר הקנין מיד בע"פ יכול הנכרי להסיע חמצו ממקום למקום שירצה ואפילו הכי צריך ליתן שכירותו כפי הזמן ששכר ממנו, וכמ"ש הפר"ח בסי' ת"ן גבי תנור עי"ש וכו'. עוד נראה היתר מט"א מה"ד בע"ז ס"ג ע"ב בשכרו לשמור ביי"ן כל למיעוט תיפלה ש"ד וה"ן כדי להוציא חמץ מרשותו, וא"ל הא אפשר לקיים ההשבתה בענין אחר דהא גם התם יכול למעט תיפלה בחנם אלא ודאי דמ"מ לא מקרי משתכר ע"י איה"ן אלא ע"י מיעוט תיפלה או כל שממעט תיפלה מותר להנות וכו' וכיון שאין איסור שכירות זה אלא מדרבנן אין להחמיר בו ובפרט שבשעת השכירות אינו עדיין איסור הנאה וגם השכירות שמשכיר הבית על זמן מרובה חדש או יותר ומכ"ש למש"ל דזה לא מיקרי שוכר בית להכניס בו חמץ עכ"ל:
ואמנם מה שהזכיר דמי שחושש להחמיר בשכירות בקנין אגב מצד משתכר באיה"ן יוכל להשאיל החדר להנכרי ולהקנות אגבו וכמ"ש המחצ"ה וכו' ודאי דמאן דעביד הכי מאן מירמי מידיה ולא מהדרינן עובדא אבל לא אדע אם הדבר כדאי דעכ"פ גם בשאלה נחתינן במחלוקת, וגם להש"ך בעצמו איכא מאן דפליג ועיין בהגהות הגר"ע איגר על ח"מ סי' ר"ב במ"ש הש"ך בס"ק ב', וכן מוכרח להדיא וכו' אין זה הוכחה גמורה די"ל דקושית הר"ש והרא"ש לפמ"ד בב"מ דבקנין חצר הקנה להם היה להם להשאיל מקומו, כ"כ הש"ר בפ"ז דדמאי על קו' תוס' וכ"ת דשדה בשאלה ומטלטלי בנתינה לא יקנה אגבה הניחא למ"ד מטלטלי אג"ק הקנה להם אבל לר"א ל"ש למימר הכי דקנה מטעם חצר עכ"ל. ועי"ש שהביא דהשמ"ק ב"ב מר"ב ד"ה ש"מ דהקנה בשם עליות דר"י וע"ע בשו"מ קמ"א ח"א סי' ר"ה שנשאל ג"כ במכירת חמץ בקנין אגב ע"י שכירות ושאלה ואולם בלא"ה לגבי שאלת מקום לנכרי דהוי כמתנה אתאן למחלוקת הי"מ בר"ן פ' השולח (אה"מ אם כונתו למ"ש הר"ן אההיא דכל המשחרר עבדו עובר בעשה לא מצאתי מחלוקת אם שייך כשעושה לטובת עצמו, וגם בב"י וכו' שרמז אין חולק בזה) אי שייך לא תחנם בכה"ג שעושה לטובת עצמו ועיין טו"א לחגיגה ומ"א סי' ץ' סק"ל, וכן הק' הב"י יו"ד סי' ר"ז ועיין בפרישה. (אמר המחבר עיין במה שרשמתי בקונטריס הכללים במערכת הלמ"ד אות ץ'). ואמנם בקושית הבגדי"ש מב"ב מ"ד ב' הגם שמה שדחה כת"ר שיחיה מצד שהיכי שהמוכר יש לו קרקע י"ל דמהני שאלה באגב וזה צריך הכרע דהא בשכירות ודאי אין חילוק וכדמשמע בקידושין ובכ"מ ומה עדיפות בזה שהחפץ שלו שנותן בשאלה דלא בעינן רק שהקניה שמקנה יהיה בידו וגם חילוק השמ"ק לענין לטרוף ממשעבדי דלא מהני היכא דאקני ליה ניהליה אלא ע"מ להחזיר לו לאלתר אבל לענין שאלה אי מהני לענין קנית נכסים שאין להם אחריות מה סברא לחלק בזה לענין לטרוף ממשעבדי ואמנם אף שהבגד"י כ' שהוא דוחק גדול לומר שאין לו מקום קבוע ללון והרי אדרבה המציאות שרוב העניים אין נותנים להם דירה קבוע על משך זמן, ואין בזה שום דוחק מלאוקמא בגברא ערטלאי שאין לו מקום בשכירות וכדפריך בב"מ מ"ו ע"א, ואיכפל תנא לאשמועינן בגברא ערטילאי וכו' ובנדה ל"ג ע"א מוקי לה מתוך הדחק בכותי ערום, ואף דלפלפולא י"ל דהיינו הך עובדא דהזה בר"פ דאקני לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתא ונפק לאפיה עד תווך ולזה מדרמי ליה מתני' ומוכרח לאוקומי נמי מתני' דהיה עומד בגורן בגברא ערטילאי ומטבע נקנה בחליפין ואין דעתי נוחה להאריך בדברים הנאמרים לפילפולא בעלמא וכה"ג בשבת דף ה' ע"א "כתובות ס"א" ובקי' כ"ו ע"ב "וזבחים ט"ו ע"א" ומנחות י"ב ב'. יעי"ש. ועכ"פ כיון דמוקי בגברא ערטילאי שאין לו מקום לינה בשכירות ומהכ"ת נוקמי שנותנים לו בשאלה על משך זמן ולא צריך לאוקומי הברייתא רק באופן שיהיה במציאות שאין לו קרקע עכ"ד הגאון עליון נר"ו: