שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני
סימן קט
(מקונטרס אסיפת דינים מערכת חמין ומצה סי' ט' אות ב').
מכירת חמץ נראה דאם אין האיש בביתו יכול אדם אחר למכור את חמצו שלא מדעתו דזכות הוא לו וזכין לו שלא בפניו ומסתמא ניחא ליה וכן תקנתי בעיר הזו בשנת התרל"א שבכלל החמץ של כל בני העיר שמוכרים ע"י ב"ד למכור גם חמצן של בני אדם המחזרים בכפרים ולא חזרו לביתם ביום י"ד שחרית וידוע לנו שלא יחושו על חמץ שבביתם לבערו בזמן איסורו אף לא יחושו משום חמץ שעבר עליו הפסח לכן חישבנו זאת למיעוט תיפלה דבהא ודאי ניחא להו דלא למישבק היתירא וכו' ודבר זה קיימתי מסברא. שוב ראיתי להרב פתחי תשו' יו"ד סי' ש"ך סק"ה בשם הרב פ"מ ח"ב סוס"י נ"ב שכ"כ דאם מכר החמץ שלא מדעתו מהני דזכין לאדם וכו' וכן הדין בהפקעת קדושת הבכור ע"י מכירה לגוי עי"ש וכן מתבאר ביו"ד סי' שכ"ח ס"ג שכתב שם הרמ"א מיהו אם ידעינן דזכות הוא לבעל העיסה כגון שהיתה העיסה מתקלקלת מותר ליטול חלה בלא רשותו דזכין לאדם שלא בפניו ע"כ והוא מתשובת התה"ד סי' קפ"ח עי"ש שמתבאר דכל שיש הפסד להבעל הבית אמרי' דמסתמא ניח"ל ובמערכת בכור בהמה סי' ג' אות י' רשמתי עוד לענין בכור שמועיל מכירה שלא מדעת בעלים בדבר שאין בגוף המכירה מצוה לומר דניחא ליה למיעבד מצוה בגופיה. ומכירת חמץ אינו מצוה דמדאורייתא ביטול. ומדרבנן ביעור. והמכירה היא לינצל מחיוב ביעור ואין במכירה עצמה שום מצוה ואין להם להקפיד גם מקום ללון אף אם היה מצוה שהרי הם עצמם אין יכולים לקיימה הנה כי כן כיון שידוע לנו בבירור גמור שאנשים הללו לא יחושו לבער חמצם כי יחוסו על ממונם מעל האיסור נכון הדבר למכור חמצם אף שלא בידיעתם ומוטב למכור חמצם שלא מדעתם ממה שלא ימכר כלל וכן מתנהגים פה מאז והלאה ומצאתי קרוב לנד"ד בש"ע הג' מוהרש"ז בסי' תל"ו אות ד' במי שציוה לבדוק חדריו ולא ציוה לבטל כתב שטוב שיבטל ג"כ אע"פ שאין ביטולו מועיל כ"כ כיון שאין החמץ שלו ולא עשאו הבעה"ב שליח לכך מ"מ יש לחוש שמא ישכח בעה"ב לבטל וכו' ומוטב שיבטלו הם ממה שלא יבוטל החמץ כלל וראוי להזהירם על כך כדי לצאת ידי ספק ע"כ. הן אמת דמדבריו שם מתבאר דבנדו"ד לא מהני המכירה כלום דדוקא בציוה על הבדיקה דאיכא קצת גילוי דעת הוא דאמר דמהני קצת ומוטב וכו' משא"כ בנדו"ד דליכא שום גילוי דעת דניחא להו בהכי נראה דלדעתו לא מהני המכירה כלל. מ"מ מדברי הפוסקים שכתבו לענין הפקעת קדושת בכור דמהני אף בלא גילוי דעת כלל כמו שרשמתי במערכת בכור הנ"ל נראה ללמוד דה"ה או כ"ש גבי חמץ דמהני ושפיר יש לסמוך על דבריהם ולומר מוטב וכו' כנז"ל וע"ע בש"ע הנ"ל בסי' תמ"ג אות ח' דכיון שהגיע שעה חמישית שהוא קרוב לאסור בהנאה הרי הוא כאבוד מבעליו וחייב כל אדם הרואה אותו נאבד למוכרו לנכרי כדי לקיים מצות השבת האבדה עכ"ל:
איברא דלכאורה יש לפקפק דלפי מ"ש הרב תבואת שור דמכירת חמץ שלנו אינו אלא הערמה אלא דלפי שהיא אחר הביטול הוי הערמה בדרבנן ומהני א"כ באנשים הללו דקרוב לודאי דכשהם בכפרים או בדרך לא אסקי אדעתייהו כלל לבטל את חמצם הרי הם חייבים לבער מדאורייתא וא"כ צריך מכירה גמורה ומכירה שלנו שהיא רק דרך הערמה לא מהני כלל לדידהו א"כ איפה יאמר נא ישראל מה הואיל חכמים בתקנתו. אמנם באמת אף דכמה מרבנן בתראי נמשכו בזה אחר סברת התב"ש מ"מ הם רבים ג"כ החולקים עליו וסברי דמכירת חמץ שלנו היא מכירה גמורה ולא הערמה ומהני משום דאנן סהדי דגמר בלבו כדי שלא לעבור על בל יראה ושפיר מועיל לדעתם תקנה זו אף לאותם שלא בטלו חמצם כלל ושפיר נוכל לסמוך עליהם ונאמר מוטב וכו' ומצאתי בשו"ת שו"מ ח"ג סי' ר"ך (ד"ה והנה) שכתב נ"ל דבר חדש דלפי מ"ש התב"ש דמכירת חמץ הוי הערמה ובדרבנן שרי א"כ נפקד שמוכר חמץ המופקד צריך למוכרו מכירה גמורה ומכירה חלוטה כי שמא המפקיד לא בטל חמצו וחייב לבער מדאורייתא ולא מהני מכירה שהיא הערמה דלא כהמג"א תמ"ז סק"ד דאם יוכל למוכרו לנכרי שיודע שיחזיר לו אחה"פ אסור למוכרו מכירה חלוטה ע"כ ומשמע דלדעת כמה פוסקים דמכירת חמץ שלנו אינה הערמה מהני שפיר מכירת הנפקד אף אם המפקיד לא בטל חמצו. ועיין לקמן אות ט"ו דגם התב"ש לא החליט דהוי הערמה ושרבים תמהו עמ"ש בתחלה דהוי הערמה בדרבנן. ולמאי דאתאן עלה. הנה ראיתי להרב בגדי ישע סוס"י ד' בהמנהג שמוכרים החמץ ע"י הרשאה לבד (עיין לקמן אות ז' ממנהג זה) דמי שקונה חמץ אחר שחתם בהרשאה מחויב לעשות שליח להב"ד שנית על מה שקנה אח"כ. ואם לא בא האיש שנית (אף שאינו רשאי לעשות כן וכו') וידוע לב"ד שהוא טובתו שימכרו גם החמץ שהשיג אח"כ ודאי זכות הוא לו מה שימכרו ב"ד גם החמץ שהשיג אח"כ ומכירתם מכירה גמורה וכו' עי"ש אף שאין מדבריו ראיה גמורה לנדו"ד דשאני התם דגלי דעתיה במה שחתם הראשונה מ"מ סמך הוא לדברינו:
אחר שנים רבות השגתי שו"ת נאות דשא וראיתי בסימן ל"ט שנשאל בנפקד שמכר חמץ של מפקיד שלא מדעת המפקיד והיה החמץ בהחדר שמכר לנכרי והמפקיד היה אנוס שמת לו מת בער"פ ולא עלה על דעתו מזה ולכן לא ציוה לו למוכרו כמו שציוה לו אשתקד וגם בשנה זו ציוה גם כן להנפקדים אחרים שנתראו לו ביום ע"פ ונודע זה בפסח והאריך בתשובתו דמצד קנין חצר אין היתר אך יש היתר מצד היות החמץ ברשות הנכרי והאריך דבכה"ג גם איסור דרבנן ליכא אליבא דכ"ע ושוב כתב דכ"ז הוא אם נאמר דמכירת הנפקד אינה כלום דלא דמי לשאר נפקד שאין המפקיד בעיר ומוטל עליו למוכרו משום השבת אבידה משא"כ כשהמפקיד בעיר (וצדד כמה צדדים בזה די"ל דגם כשהוא בעיר יש בו משום משיב אבידה וכן נראה הסכמת דעתו עי"ש) אך באמת י"ל דהמכירה שרירה וקיימת משום דזכין לאדם שלא בפניו כההיא דיו"ד סי' שכ"ח. ואף דגבי גט מומר לא סמכינן בזה הוא משום חומרת א"א וכו' ושוב כ' ועוד נ"ל דאם היה מוכרו מכירה גמורה בזה הוא דיש לפלפל אם המכר בטל דשמא אין הבעלים מסכימים במכר זה דאולי לדעתם שוה יותר אבל במכירה הנהוגה בינינו שאין מוכרה רק להפקיע איסור חמץ ויודע שהנכרי יחזירנו אין קפידה לבעלים כלל במכירה זו דאין שום נפקא מינה למי ימכור ובכמה ימכור ודאי י"ל דמהני שפיר מכירה זו אפי' בלי ידיעת הבעלים ואפילו באיש אחר שאינו נפקד כלל אם מכר יש מקום לצדד ולומד דמהני שפיר והוכיח סברא זו מגוף דברי התה"ד סימן קפ"ח ועוד כ' סברא לומר דמהני כיון דבסוף כשידע בעל החמץ שמכרו הנפקד מסכים למעשיו הוי מכירה למפרע ומסיק דבעובדא זו דהחמץ מונח ברשות הנמכר לנכרי והיה המפקיד אנוס והיה לו עוד חמץ ביד אחרים ונתראו עמו וציוה להם למכור רק לזה שלא נתראה עמו לא ציוה ושאשתקד ציוה לזה הנפקד למכור מותר החמץ באכילה ואם חסר אחת מאלו צריך המעיין לברר אם יועילו שאר ההיתרים אלו תוד"ק. והנה שני הטעמים מהם שייכי בנדו"ן (היינו (א) שאין המכר ממכר עולם כי אם להפקיע איסור חמץ (ב) שלבסוף יודעים ומסכימים והוי מכירה למפרע) ומצטרפים לטובה לדעת הפוסקים הנ"ל שכתבו בהפקעת קדושת בכור ומכירת חמץ דמהני דזכין לאדם של"ב וא"כ י"ל שפיר מוטב שימכר באופן זה ממה שלא ימכר כלל והנה הסברא שכתב בנא"ד משום מה שמסכים בעל החמץ כשידע וכו' ראיתי במק"ח סי' תמ"ג סק"ה בנפקד שמכר קודם שעה ה' נסתפק אי מהני מכירתו או לא כיון שלא היה רשאי אז למוכרו הוי כמוכר דבר שאינו שלו וכ' דהוי מכירה דמתבאר מהש"ך ח"מ סי' שכ"ח סק"א דאם קידש אשה בדבר שאינה שלו ובא בעליו וגילה דעתו שנתרצה כגון בכלך אצל יפות דאיכא אומדנא דמוכח מהני דדוקא בתרומה וטומאה ל"מ וכו' עי"ש ובשו"ת בית שלמה סי' ע"ד הבאתיו בסי' ח' אות כ' כתב לצדד להקל בנדונו עפי"ד המק"ח אלו עי"ש:
והנה עתה בעת ההעתק נתתי לבי לדרוש ע"ז מרבני גאוני דורינו ושלחתי כל הכתוב למעלה להג' הגדול המפורסם כמוהרי"ז שטערין יצ"ו בע"ס נכבד זכר יהוסף ובתשובתו הרמה הביא אמבוהא דספרי דלא שכיחי גבאי ואעתיק לשונו הזהב ככתוב במכ"ק וז"ל מכתבו הגיעני בימי חוה"פ ובהיות שאין זה נוגע למעשה כעת רק על להבא אשר גם דעת האחרונים כן כדעת כת"ר ש"י וכו' וכעת אמרתי להשיב בקצרה באשר אין רצוני כעת להאריך במה שהאריכו האחרונים אשר בלי ס' לא היו למראה עיני כת"ר ואעתיק קצת מדבריהם הנוגע לדינא בעיקר הדבר בענין השאלה במכירת חמץ למי שאינו בעירו אם יכולים הב"ד משם לזכותו שלא בפניו וכדהפמ"א וכבר האריכו האחרונים בזה בדמר כה"מ פ"ו מגירושין במ"ש המל"מ במי שמסר גט לאשתו שנשתטית שאינו יכול ליתן לכשתשפה כיון שאינו יכול לעשות השתא וכ' דלא בעינן שליחות שיכול למסור אח"כ מטעם זכיה והשיג שלא מצינו רק דזכין שלא בפניו שיקנה ולא זכין לאדם שיוציאנו מרשותו וכה"ג העלה הקצה"ח סי' רמ"ג סק"ה ועיין בשו"ת עמק יושיע סי' כ"א שהאריך לפלפל בדברי המרכבת המשנה הנ"ל ובשו"ת באר יצחק א"ח סי' א' ענף ג' שהקשה על המהמ"ש דלפי"ז איך מועיל המכירה בקרקעות של יתומי' הא מוציאין חפץ מרשותו עי"ש ועם שזה אינו מוכרח כמ"ש בש"ך ח"מ סי' שנ"ט סק"ד דבעומד להמכר נחשב זכות במה שבא הממון לידו ועיין מח"א הל' גזלה סי' ה' דאף להרא"ש דאיירי בעומד לימכר ואפי"ה לא התיר אלא כשזיכה לו ע"י אחר איכא למימר דאיירי בשאינו רוצה לשלם דמים אלא סחורה אחרת ובכי הא אין דעתו של מוכר למכור כי אם בדמים אם לא דאיכא זכיה דעדיפי מהני ובשו"ת דברי שלום ואמת להרב מנישאק א"ח סי' י"ח האריך ג"כ בחקירה זו באיש אחד שמכר חמצו של חברו בע"פ בלא ידיעת בעל החמץ וכמעט כל דבריו בלי יסוד גם מה שהעיר על המרכבת המשנה מדמעמידין אפוטרופוס לחלק בנכסי יתומים וכו' עי"ש בר"ן דהאי חלוקה הוי כגילוי מילתא גם מ"ש מגטין נ"ב למכור ברחוק וכו' כ"ז מבואר בבאי"ץ שקדמו בזה. וגם קיצר בשאלתו דהוא רק כשאין בעל החמץ בעיר ושהיו הבעלים במקום שאין יכולים למכור או שהיה נראה לו שיבא לביתו בעת מכי"ח משא"כ כשהוא במקומו ולא חש למכור וכמ"ש הפרמ"ג בפתיחה להלכות פסח פ"ב אות ג' בזכיה גבי ביטול חמץ כיון דהיה יכול לבטל החמץ בעצמו ולא בטל דנראה דאינו רוצה בהביטול ובשאלתו שסתם דבריו נתן מקום להקוראים להכשל בדבריו ועי"ש בס' דבשו"א הנ"ל דכיון שהגיע זמן ביעור הוי הפקר ממילא ולהמק"ח סי' תנ"ג דה"ד בב"ק ס"ו כי מטא זמן איסוריה מייאש מיניה היינו סמוך לזמן איסורו דכשהגיע זמן איסורו ממש לא שייך דקנה ביאוש דאיסורי הנאה לאו בר קנין הוא וכו' וביאוש כה"ג שאבוד ממנו ומכ"א מהני כב"מ ק"ב ועי"ש שפסק שגם גזל חמץ של חברו יכול למוכרו ויש אתי הרבה לפלפל וראיתי לקצר כעת. ועיין בשו"ת יריעת האהל סי' ט"ו שהאריך לדחות השגות הנה"ל סי' ש"ה אהט"ז ס"ק י"א לענין בכור והעלה כהט"ז. גם בחמדת שלמה יו"ד סי' ל"א האריך לתמוה על הש"ך ובסי' ל"ב בתשו' הגרי"ע מליסא וכ' ומ"מ למעשה צ"ע נגד סברת הט"ז ועיין זכרון יוסף חיו"ד סוס"י כ"ו. ובגדי כהונה חיו"ד סי' י"א ומשיבת נפש סי' מ' שהאריך דאינו נפדה כלל ואכמ"ל בזה. ועיין בבאי"ץ הנ"ל סס"י ב' דבדיעבד לאחה"פ ודאי יש להקל וגם בתוך הפסח כיון דבטלו לא הוי אלא חשש בדרבנן אבל לכתחלה מחוייב למכור בעצמו או ע"י שלוחו דהא חסר לו קנין כסף כיון דבעל הממון אינו בן שליחות וכתו' ב"מ ע"א ע"ב ועיין בנמ"י ב"מ י"א על משנה ראה אותן רצים אחר המציאה דא"א לזכות לחברו אא"כ נעשה שליח של בעל הממון ועש"ך יו"ד קס"ט ס"ק ט"ז ובחו"מ ק"ה סמ"ע סק"ב והרי לכתחלה בעינן כסף ומשיכה בהדדי ולא שייך בזה דין ערבות כמו בכל מכירת חמץ מדין תן מנה לפ' ותהא שדי קנויה לך כקידושין ז' דהא הכא עושין שלא מדעת בעלים רק מתורת זכיה וגם מיגו דזכי לנפשיה וכו' לא שייך רק כשמוכר את חמץ שלו ג"כ ול"ד להא דפקדון צא ומוכרם בשוק דהוי כאומר לכשתשלם לי אז יהא קנוי לך החמץ מעכשיו או סמוך לזמן איסורו וכב"מ ל"ד וח"מ סי' רצ"א ובתשו' רמ"א סי' פ"ז גבי בכור דאם הנכרי השומר סילק להמפקיד במעות דאמדינן דעת הבעלים דניחא להו להקנות גוף הפרה להפטר מבכורה והכ"ן היה דעתו להקנות לנפקד שיוכל למכור החמץ שלא יפסיד כל חמצו והוי כבע"ד בעצמו וא"ץ לזה לזכיה ושליחות ובנדו"ד לא שייך הקנאה הנ"ל עכ"ל בקוצר ורק אם ידוע שהבעלים לא בטלו ג"כ הוי הערמה בדאורייתא שאוסר התב"ש ועיין בשו"מ קמא ח"ג סי' ר"ך בד"ה והנה המג"א תמ"ג סק"ד דאם יוכל למוכרו לנכרי שיודע שיחזיר לו אחה"פ אסור למוכרו מכירה חלוטה דבמוכר חמצו של חבירו ואם אירע שחברו לא בטלו הוי הערמה בדאורייתא וצריך למוכרו מכירה גמורה (דברי השו"מ הללו הבאתי לעיל כיעי"ש) ואולם התב"ש עצמו בפכ"ש לפסחים כ"א נראה במסקנת דבריו שמצדד דלא שייך הערמה בחמץ שאם ימכרנו ויגיע ימי הפסח ע"כ יבערנו ויהיה לו הפסד ע"כ גומר בלבו למכור בלב שלם וכן לענין בכור שלא יצטרך ליטפל בגידולו ורק לענין בהמות שעיקר כונתו להאכילם חמץ בימי הפסח ולא גמר בלבו למוכרם וכן העלה בישו"י סי' תמ"ח סק"ט בד"ה נחזור וכו' עכ"ד הגאון עליון נר"ו הנך רואה אשר מעיד בגודלו שדעת רבני האחרונים כמ"ש בעניותין דמהני כמו שכתב בתחלת דבריו הנ"ל, ויש לי לשאת ולתת במה שהביא מדברי רבנן קדישי הנ"ל אך כי לא מצינא לאשתעויי ניתי ס"ת ונחזי דלא שכיחי גבאי דין גרמ"א ותמנע היתה אך את זה אגיד אשר ראיתי בקובץ יגדיל תורה קונטרס א' סי' א' אשר תמה רב אחד שראה שטר מכירת חמץ של מחוז שלו שהרבנים מוכרים החמצים שנשכח מבעליו למכרם ונשתומם ע"ז שהרי שוכח הוי פושע ואין לעשות תקנה לפושעים וכו' וגם על מה שעושים כן הב"ד מדעתם שלא בידיעת הבעלים התרעם ולא נתקררה דעתו לומר דמהני בזה מטעם זכין לאדם וכו' ועל כל דבריו יפה השיב רב גדול אחד שם בסי' ג' עי"ש דבריו כי נעמו ואשר על ידו השני רב מופלא נ"י האריך בסי' ב' לתמוה על המצאת רבינו המחוז הנ"ל מסברת כרסם ויחר אפו ולו יעיר כל חמתו אשר קופצים להורות פסקי הראש ושסברתם בנויה ביסוד תוהו ואבני בהו ולדעתו חמץ שנשכח אינו מועיל לו מכירה כלל וגם על מה שמוכרים שלא מדעת הבעלים מצאה קפדתו מקום לנוח עיש"ב ובא רב אחד גדול בקונטרס ב' סי' ט' האריך מאד לדחות כל דברי הרב המערער השני ועל מה שערער שמוכרים שלא מדעת בעלים כ' באות י"ז דודאי מועיל מכירת הב"ד בכה"ג מדין זכין לאדם וזכות גמור הוא לבעל הבית והביא תשובת הנאות דשא סימן ל"ט הנ"ל. ועוד הביא בשם שו"ת באר יצחק סי' א' ענף ו' ז' ח' ט' שהרבה לפלפל והביא ראיות עצומות לזה והעלה שאפילו להשכיר את המקום שלא מדעת בעה"ב כיון דבלא שכירות החדרים לא היה אפשר להציל את הבעלים מן ב"י וכו' ושייך שפיר זכין לאדם וכו' וגם לומר דאדם מסכים ע"ד ב"ד וכו' ושם באות ד' הביא מ"ש בנ"ש (אשר חכמי ווילנא נסתייעו מהנוסח שלו כמ"ש בראשית בכורים רס"י ה' סוד"ה הן ראיתי) וז"ל וכל דיירי קהלתנו מגוע"ק אף אותם שלא נזכרו בשום כתב בעולם ולא מכרו ולא בערו חמצם עשינו בכח ב"ד יפה ומכרנו כל מיני חמץ הנמצא אצלם באיזה חדר או באיזה מקום עם החדר או המקום שהחמץ שם להמוכ"ז במקח שישומו ג' בקיאים ואם אי אפשר למכור את החדר עכ"פ מוכרים אנחנו את החמץ עד למדידה וכו' אג"ק של כל החדרים הנרשמים בכתב הנמסר מאתנו ב"ד מיום דלמטה להמוכ"ז וכו' מין חמץ וכו' השייכים לאנשים ונשים הנרשמים מעל"ד ואפילו ברמז בעלמא או השייכים לאיזה אנשים שאינם רמוזים כלל רק שדרים פ"ק או היישובים הסרים למשמעתנו הכל כאשר לכל מכרנו וכו' עכ"ל. וראיתי שהביא שם כמה תשובות רבני האחרונים המובאים בדברינו הן בענין זה והן בענין מוכר דבר שאין מסוים אשר כתבתי בזה בסי' ח' אות ל"ד ומ"מ נראה דעתו שאין לעשות מעשה לכתחלה למכור שלא מדעת הבעלים. ועי"ש בהמודעא שבסוף קונטרס ד' ואגב ריהטאי לא ראיתי שהזכיר דברי שו"ת פני"מ שהביא הפ"ת יו"ד סי' ש"ך סק"ה ושו"ת רמ"ץ ושו"ת תפארת יוסף חיו"ד סי' ל"ד שהבאתי במערכת בכור בהמה סי' ג' אות י' ועיין עוד בענין הנ"ל בקובץ יגדיל תורה בקונט' ד' סי' כ"ב וסי' כ"ז ובקונט' ה' רס"י מ"ד. ובקונט' ז' רס"י ע"א ובסי' צ"ה אות ב' ובקונטרס ט' דף רכ"ט ע"ג אות ה' ולא יכלתי לעיין בכל דבריהם רק להיות מורה מקום הנני בא והמעיין את אשר יבחר לו יקריב אליו:
גם אשור להגאון תפארת יוסף בחיו"ד סי' ל"ד סוד"ה והנה וכו' מר קעסיק לענין משיכת הקונה שלא בפני המוכר (בהמתו משום הפקעת בכורה) וכ' דכי היכי דקנין שלא בפני הלוקח דל"מ דעכ"ז אי ידעינן דניח"ל להלוקח בהמקח מהני כמבואר בח"מ סי' קנ"ה ה"ה קנין שלא בפני המוכר אי ידעינן דניח"ל למוכר מהני וגם י"ל דהוי זכות וזכין לאדם שלא בפניו ודמי לדקי"ל בחמץ שמופקד ביד ישראל שחייב למכרו ואיך יועיל הקנין שלא בפני המוכר דהא לא עשה לו המפקיד שליח וצ"ל הטעם משום דהוי זכות להמוכר וזכין לאדם שלא בפניו וא"כ ה"ה בקנין להפקעת קדושת בכור עכ"ל: