אור ברסלב

שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני

סימן קח

סימן קז

(מקונטרס אסיפת דינים מערכת חמץ ומצה סי' ח' אות כ"ז).

נשאלתי באשה שלא היתה בביתה כמה חדשים קודם הפסח, ובשובה אל ביתה אחר הפסח מצאה בביתה הלביבות שקורין פרפי"ל ושכחה למוכרם קודם הפסח ויש הפ"מ. וכתב הרב השואל (אחד מידידי נפשי הלא הוא המאור הגדול הרב המפורסם לשם טוב ותהלה, אבד"ק פערקוף וכעת בקאחווקא) מוהר"ר חיים ליב נ"י), וז"ל, רצוני לחפש צדדי היתר היינו. א) יען שנילושו הפרפי"ל במי בצים ועירבה בהם מעט מים ואין ידוע שיעור מיעוט המים אף דמי פירות עם מים ממהרים להחמיץ. והרא"ש כ' דקיטוף שרי וכו', משמע דמעט מים למ"פ אין מחמיצין. והמג"א תס"ב סק"א נשאר בצ"ע בנפל מעט מים, ואף שאין בידינו לשער שיעור מיעוט המים להמקלים נגד המיעוט שעירבה האשה להמ"פ אולי לקרותו כספק חמץ שעעה"פ ויש להקל בהפ"מ אף באכילה כמ"ש בש"ע הג' מוהרש"ז מלאדי. ב) אולי נצרף להיתר דעות פוסקים ראשונים להקל במי פירות עם מים (אף דלא קי"ל להלכה) כמ"ש הרא"ש וכו'. ובקרבן נתנאל פי' כ"ש אות פ"א כתב אפ"ל דהרי"ף דקדק וכו'. ג) לצרף מה שכתבו התוס' פסחים ל"ה ד"ה מי פירות בשם ר"ת דמ"פ עם מים מיקרי חמץ נוקשה וכ"כ (פי' תס"ב) בטור וא"כ מותר אם עבר עליו הפסח, ולהמג"א תמ"ז ס"ק מ"ו מותר אף באכילה. ד) אולי נצרף מ"ש השע"ת מתשב"ץ דאם הניח באונס לא קנסו ושכחה ואונס בחדא מחתא מחתינהו הרמב"ם. ואחרי כל אלה אפשר להקל לערבם ברוב פרפי"ל אחרים ובנתערבו מותר לדעת הפוס' זולת הטור דמחמיר בס'. והח"י הכריע ברוב, וכן הסכים בש"ע הג' מוהרש"ז. ובנד"ד אחרי כל צדדי היתר כנ"ל אולי נסמוך ע"ד המיקלים שהובא בפר"ח יו"ד צ"ט לערב לכתחלה באיסור דרבנן. ובשע"ת הובא מכמה שו"ת בחמץ שעעה"פ להתיר לערב לכתחלה ברוב, אבקש לחוות דעתו וכו', ע"כ דברי הרב השואל נ"י, והנה עם כי לענין דינא הלכה למעשה אין רצוני לסמוך על דעתי לא לאיסור ולא להיתר ואתייעץ בזה איה"ש עם רבני גאוני דורינו יצ"ו. לפטרו בלא כלום אי אפשר איידי דחביבותיה גבן אכתוב מה שיש להעיר ולהשיב על צדדי ההיתר שהזכיר, אשר לדעתי נרפים הם:

וזאת תשובתי על ההיתר הראשון. הנה הרב מג"א שם בסק"ג פשיטא ליה דמעט מים שנפלו למי פירות אסור ואסתירת דברי המג"א נאמרו כמה ישובים. הרב א"ר הביא דבריו הרב מאמר מרדכי בסק"ה כתב דיש לחלק בין נתערב אחר הלישה לנתערב בשעת לישה דכשנתערב בשעת לישה אף כל דהו הוי מ"פ וממהר להחמיץ (והסכימו לחילוק זה הרבנים מקור חיים סי' תס"ג ובית מאיר בסוף תס"ג). והרב מחצית השקל כתב דלא נסתפק המג"א אלא במיעוט מ"פ למים אבל מיעוט מים למ"פ פשיטא ליה לאסור. וכן מתבאר דעת הרב מוהרש"ז בש"ע שלו למתבונן בד"ק שבסי' תס"ב אות ג' כתב דמים כל שהוא ממהרים להחמיץ. ואילו באות ד' כתב דמים במ"פ שרי לפי שהוא מועט עי"ש. ובמקום אחר כתבתי שכן דעת כמה מרבנן בתראי (עיין לקמן סי' י"ג אות י'). ובנדו"ד בין למר ובין למר חשיב מ"פ עם מים כיון שהוא מים לתוך מי פירות והוא בשעת לישה. ותו דאף אי נימא דמשום שהוא מעט מים לא חשיב מ"פ עם מים, מ"מ בנדו"ד נראה דאסור, דנהי דלא חשיב מ"פ עם מים לומר דממהר להחמיץ עד דלא סגי להו שימור. מ"מ שימור מיהא בעי כשאר עיסה שנילושה במים לבד יעויין בח"י סי' תס"ב סק"ו וס"ק י"ב. ומדוקדק כן בדברי מוהרש"א בפסחים דף ל"ח אההיא דרביעית היא ומתחלקת לכמה חלות שהבאתי בסי' י"ג שם) שכתב דמעט מ"פ למים אינו ממהר להחמיץ יותר מאילו היה הכל מים. משמע דמחמיץ, מיהא כאילו היה הכל מים. ועיין במאמר הנ"ל. וא"כ בנדון דידן דהלביבות נעשו לצורך שאר ימות השנה ובודאי לא נזהרו בשמירתם לא חשיב ספק חמץ אלא ודאי חמץ שעבר עליו הפסח הוא. וכל זה הוא באם ידוע שהיה ששים במי הבצים נגד המים שאם אין ששים במי בצים נגד המים לא חשיב מעט מים, עיין בפרמ"ג בא"א רס"י תס"ב ובח"י סי' תס"ז ס"ק י"ז. (וכן מתבאר מדברי הרב רמ"ץ בסי' ל"ה אות ה', ועיין לקמן בסי' י"ג אות י' ד"ה ודע). וממילא גם צד היתר השני ע"פ סברת הרי"ף דמ"פ עם מים אינו ממהר להחמיץ וכו' ליתי' בנדו"ד משום דאף להרי"ף (וכן הוא דעת הרמב"ם כמ"ש מרן הב"י והרב נהר שלום סי' תס"ב אות ב'), אין הכונה דאין מחמיץ כלל אלא ר"ל שאינו מחמיץ יותר מעיסה שנילושה במים לבד ועיין בב"י וב"ח ובנה"ש שם):

הן אמת דהרב פני יהושע בח"ב בא"ח סי' י"ב ד"ה ועל וכו' כתב דהג"א פ"ב דע"ז אפשר דס"ל כדעת הרי"ף שהביאו הטור בסי' תס"ב דמ"פ אפילו עם מים אין מחמיצין כלל ע"כ, ומשמע דמבין בדעת הרי"ף דאפילו שימור לא בעי כלל ודינו כמי פירות לחודייהו אך בדברי הרא"ש במתני' ר"פ אלו עוברין, מבואר בדעת הרי"ף בהפך, וז"ל, ומה שפסק רב אלפס דמ"פ אין מחמצין אפילו ע"י מים היינו לענין לישת העיסה דאינה ממהרת להחמיץ ויכול לשומרה מחימוץ כמו שאר עיסה אבל בכה"ג שנותנים שעורים בשכר או בחומץ להשהות בתוכו מחמצין אם יש בו מים עכ"ל. הרי מפורש דגם לדעת הרי"ף כששוהין באים לידי חימוץ. והרב קרבן נתנאל בפ' כ"ש סי' י"ג האריך בדברי הרא"ש שנראים כסותרים והמעיין בדב"ק יראה דטפי ניחא ליה לפרש דברי הרא"ש שם כפי מה שמתבאר מדבריו שבריש פרק אלו עוברין (עם כי גם בזה לא נתקררה דעתו) מלפרש דברי הרא"ש שם דמבין בדעת הרי"ף דאין מחמיצין כלל. עיי"ש בס"ק פ' גם הרב מוהראנ"ח בח"ב רס"י ע"ד כתב בפשיטות דמאי דס"ל להרי"ף דמי פירות עם מים אין מחמצין לאו למימרא דאין מחמצין כלל ולא בעי שימור אלא צריכים שימור ומהני להו שימור כשאר עיסה עי"ש. גם מדקדוק דברי הריב"א בסי' תס"ב נראה בעליל דמבין כן בדעת הרי"ף (כמו שהבינו מרן בב"י ורב"ח) שהרי כתב, וז"ל, ולרב אלפס אפילו במי פירות עם מים מותר ללוש מליל א' ואילך וכו' ור"י פי' דמ"פ בלא מים אין מחמצין כלל ומותר ללוש בהן מליל א' וכו' ע"כ. הנך רואה שדקדק לכתוב (כשהביא סברת הרי"א) במ"פ עם מים מותר ללוש, ולא כתב לישנא דאין מחמיצין כלל כמו שכתב כשהביא סברת ר"י גבי מ"פ בלא מים והיינו ודאי משום דס"ל דאף לדעת הרי"ף מ"פ עם מים מחמיצין הם אלא דסגי להו בשימור כמו עיסה דמים לחודייהו, וא"כ בלביבות אלו שנעשו לצורך ימות השנה דודאי שהו כמה וכמה בלי עסק כלל אין לי מי שיתירם כלל:

ומ"ש בהיתר השלישי לפי שמי פירות עם מים הם חמ"ן וכו' וחמץ נוקשה שעבר עליו הפסח מותר, הנה הא דחמ"ן שעבר עה"פ מותר הוא לקוח מתשו' הריב"ש שהביא מרן בב"י סוף סי' תס"ז ועם שממ"ש בשמו מרן בב"י משמע שכתב כן דרך כלל על כל שהוא חמץ נוקשה אם עבר עליו הפסח מ"מ תמיה לי על הרב השואל נ"י שאחר שראה דברי הרב מג"א בס"ק מ"ו איך לא דקדק בדבריו דמתבאר דס"ל דעד כאן לא כתב הריב"ש דחמץ נוקשה שעבר עה"פ מותר אלא בחמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה ובחמץ נוקשה כזה הוא דנחלקו דלהמג"א מותר גם באכילה, ולהרב חק יעקב אסור באכילה שהרי עמ"ש מרן דחמץ נוקשה אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה אחה"פ כתב המג"א. ונ"ל דאפי' באכילה שרי והא דנקט בהנאה משום דחמץ נוקשה לא חזי לאכילה עכ"ד. והרב חק יעקב השיגו דבתשו' הריב"ש כתוב מפורש דאסור באכילה ומדלא השיב עמ"ש המג"א דנקט הנאה משום דנוקשה לא חזי לאכילה דליתא דהרי בתשו' הריב"ש כתוב מפורש דין זה גם בחמץ נוקשה דראוי לאכילה או שכתוב סתם חמץ נוקשה ומשמע גם חמ"ן הראוי לאכילה משמע דמודי ליה מיהא דמצינן לפרש דברי הריב"ש בחמ"ן שאינו ראוי לאכילה, וא"כ י"ל דכל עיקר דין זה אינו אלא בחמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה, אבל חמ"ן שראוי לאכילה גם הריב"ש מודה דאסור כשעבר עליו הפסח. וכן מתבאר מדברי הרב מוהרש"ז בש"ע שלו סי' תמ"ב ס"ב שכתב אין אסור מן התורה אלא חמץ גמור שראוי לאכילה אבל עיסה וכו' וכן בצק שסופרים מדבקים ניירותיהן שאינו ראוי לאכילה כשיאפו אותו וכן כל כיוצא בזה נקרא חמץ נוקשה ומותר מן התורה לאוכלו בפסח אבל חכמים אסרוהו בהנאה והצריכו ג"כ לבערו בע"פ גזרה שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח שע"י הדחק ראוי לאכילה ואם שכח ולא ביערו ועבר עליו הפסח מותר בהנאה כיון שלא עבר עליו איסור של תורה לא קנסוהו חכמים עכ"ל. הרי שלא כתב דין חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח דמותר בהנאה אלא בחמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה אלא ע"י הדחק משמע דחמץ נוקשה דמי פירות עם מים דראוי לאכילה גם שלא ע"י הדחק שהרי לכך הוא עשוי ומתוקן יש לו דין חמץ שעבר עליו הפסח ואסור. וגם לפי מ"ש בטעם דין זה (דחמ"ן שעבר עה"פ מותר בהנאה) דכיון שלא עבר עליו איסור תורה לא קנסוהו חכמים מתבאר ג"כ דחמ"ן דמ"פ עם מים שעבר עליו הפסח אסור לפי מה שהאריך הרב שער המלך בהלכות חמץ פ"ד הלכה ח' להוכיח לדעת כמה גדולים שהזכיר שם דיש שני מיני חמץ נוקשה. האחד הוא שאינו ראוי לאכילה כזומן של צבעים וכו' והוא אינו אסור אלא מדרבנן והשני הוא חמ"ן דמי פירות עם מים דראוי הוא לאכילה אלא שאין עיסתו יפה כעיסה שנילושה במים לבד עי"ש. וא"כ י"ל דלענין חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח שכתב הריב"ש דמותר לא אמר אלא בח"ן דמין הראשון שאינו ראוי לאכילה כלל. גם בש"ע הנ"ל בסי' תנ"ט סי"ג ביאר דחמץ נוקשה שאיסורו באכילה ובהנאה רק מדרבנן הוא חמ"ן שאינו ראוי לאכילה עי"ש. ומדברי הרב שו"מ במהדורא תניינא ח"ג סי' פ"ג משמע ג"כ דהא דחמ"ן שעבר עליו הפסח מותר אינו אלא כשאינו ראוי לאכילה והוא ששם הביא מ"ש הרב שערי תשובה בסי' תמ"ב אות ג' שמאל"ץ שנתקלקל עד שאינו ראוי לאכילת אדם הוי חמץ נוקשה וכ"כ שם בסי' תמ"ח אות ב' דבכה"ג אם עבר עליו הפסח מותר. וכתב ע"ז. וז"ל, הדבר תמוה דע"כ לא אמרי' דחמ"ן מותר אחר הפסח רק במה שלא נעשה חמץ ולא הגיע לכלל חמץ גמור והוא רע לאכילת אדם אבל במאל"ץ שנעשה משעורים שרוים כיון שעיקרו נעשה לכך וכו' אף שנתקלקל ואינו ראוי לאכילת אדם מ"מ ראוי לחמם בו וכו' עי"ש. משמע מדבריו דאין לנו היתר בחמץ נוקשה שעבר עה"פ אלא בחמ"ן שאינו ראוי לאכילת אדם גם שם בח"ד סי' י' (בד"ה אמנם איזה אנשים) הביא מ"ש הרב שער המלך דאף דנוקשה אינו אלא מדרבנן מ"מ במי פירות עם מים אפשר שהוא מן התורה כיון שנותן טעם כראוי אף שאינו חמץ גמור וכו' עי"ש. ומעתה בלביבות אלו שבנדו"ד וכן בכל מיני מי פירות עם מים דאינם רע לאכילת אדם ואדעתא דהכי עבדי להו יש לומר דאם עבר עליהם הפסח אסורים:

ועוד נראה דיש לאסור הלביבות שבנדו"ד משום דאף אם נאמר דגם בחמץ נוקשה דמי פירות עם מים שראוי לאכילה הדין כן דאם עבר עליו הפסח מותר (וכן הערני ידידי הרב השואל נ"י במכתבו השני שנעלם ממני מ"ש הרב שערי תשובה רס"י תמ"ב בשם הרב פנ"י בסי' ט"ו דמי פירות עם מים הוי חמץ נוקשה ומותר להשהותו והאמת אתו שנעלם ממני דברי הפנ"י הנ"ל דלפי זה ודאי דמ"פ עם מים שעבר עה"פ מותרים דכיון דמותר להשהותם ודאי דמותרים אחר הפסח דאי לא מאי אהני ליה. אמנם לענ"ד צ"ע לפי מה שכתבתי דמוכח מדברי רבני האחרונים הנז"ל דרק בחמ"ן שאינו ראוי לאכילה הוא דאמר הריב"ש דאם עבר הפסח מותר), מ"מ בנדו"ד יש חשש מצד אחר דנהי דעל הלישה י"ל דהוי רק חמץ נוקשה משום דהוו מ"פ עם מים הנה הקמח עצמו שהוא לתות כמו שהוא המנהג בכל המקומות אלו שהאשכנזים קונים קמח לתות מן השוק כבר הוא בעצמו חמץ מחמת הלתיתה ועיין במג"א סי' תנ"ג סק"ח דהקמח סולת בזה"ז שרוחצים החטים וכו' הוי חמץ גמור וכו', וא"כ מה יועיל מה שנעשה אח"כ מי פירות עם מים בעת הלישה. הרי כבר נאסרו קודם הלישה והוו חמץ גמור שעבר עליו הפסח כמשמעות דברי המג"א הנ"ל (ומלבד שמצד הסברא הדבר פשוט מאד כן מתבאר גם ממה שהשיב הרב שע"ת בריש סי' תמ"ב על דברי הרב פנ"י על בלילות מסוקאר עי"ש). אלא דדבר זה אינו ברור אצלי כעת אם קמח הנלתת חשיב חמץ גמור, ואיה"ש אשנה פרק זה ואבאר במקום אחר בפרט זה בס"ד, (עיין לקמן בסי' זה אות כ"ט):

והיתר הרביעי עפ"י סברת הרשב"ץ וכו' ושכחה ואונס בחדא מחתא וכו' הנה מלבד שאינו פשוט ללמוד קולא מאונס לשוכח דיש הרבה פוסקים סוברים דשוכח לא הוי כאנוס ואת פושעים נמנה כידוע, (עיין במה שרשמתי בקונטריס הכללים מערכת השי"ן אות כ"ב) והרמב"ם דמחתינהו בחדא מחתא הוא להחמיר לומר שאפילו באונס קנסו. זאת, ועוד נראה דלמעשה אין לנו להשען על סברת הרשב"ץ דסברת הרשב"ץ בזה רבני האחרונים נדחה קרו לה אפקוה מבי מדרשא ושרים רבים אשר היו תמהים על הרשב"ץ מה ראה על ככה לחלוק על הרמב"ם כמבואר בדברי האחרונים החונים על הש"ע סי' חת"ם ובכמה תשובות. ויעויין בשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' צ"ג וח"ב סי' מ"א ומבואר בדבריו דגם בביטל ונאנס ס"ל דקנסו אחר הפסח (לעיל בסי' זה אות ו' הבאתי דיש מתירים בזה ונהי דהסומך עליהם להתיר בהנאה אין מוחים בידו. מ"מ אין בידינו לעשות מעשה כן אפי' בביטל וכ"ש אם לא ביטל דבזה גם להרשב"ץ נראה דלא מהני) וכ"ש כשאינו ע"י אונס גמור אלא ע"י שכחה דגרע מאונס כאמור:

ומ"ש להקל שתערב ברוב וכו' הנה כבר אסיק הפר"ח סי' צ"ט ס"ו דנקיטינן בכל איסורין דרבנן דאסור לבטלם ע"י עירוב לערב בידים כדי לבטל אף באיסור שאין לו עיקר מהת"ו, ולענין חמץ שעבר עה"פ כתב כן מפורש ה"ג רש"ז מלאדי בש"ע שלו סי' תמ"ז אות ס"א. ועיין שואל ומשיב ח"א סי' ע"ז וסי' פ"ד וצ"ה דנקיטינן הכי בחמץ שעעה"פ ולא התיר לערב בנדונו אלא מטעם דכיון דהבעלים חזרו לתקן הדבר אלא שלא הועיל מעשיהם וכו' עי"ש ובסי' רי"ד. ועיין מה שרשמתי בענין זה בקונטריס הכללים במערכת האל"ף אות מ"ח ושם כתבתי דיש חילוק בין שאר איסור לאיסורי הנאה. ומה שנמצא באיזה תשובות להתיר לערב ברוב הא ודאי לא אמרו כן אלא לסניף בעלמא בדבר שלפי הנדון יש צדדים להתיר בלא זה ועושים זה סניף (וכן הוא בתו' הרדב"ז הבאתי בקונטריס הכללים שם אחר שכתב טעמים להתיר בנדונו כתב ותו כיון דאחר זמנו מדרבנן הוא מבטלין כקל שבאיסורין כתרומת חו"ל וכו' והתרתי לערבו וכו' עי"ש), ובכל זאת מי שרוצה לסמוך בהפ"מ על הסוברים דמותר לערב איסור דרבנן לבטלו אפשר שאין מוחין בידו. אלה דברי תשובתי בענין זה אשר כתבתי בקונטריסי. ולידידי הרב הנ"ל נ"י קצרתי באיזה דברים מפני שקשה עלי לכתוב בכתב רש"י שאיני רגיל בו וחזר וכתב לי עוד שתי פעמים באריכות אך מפני שאיחר תשובתו עידן ועידנים וכבר נעתקתי ללימודים אחרים לא יכלתי לעיין היטב בדבריו רק כחותה על הגחלים דין גרמא די עציראה מלעיין ולהשיב עוד לעשות רצונו אשר חפצתי. ובאמת שיש מקום לומר דאף למאי דקי"ל דאפי' איסורין דרבנן אסור לבטלם ע"י עירוב לערב בידים, מ"מ בחמץ שע"ע הפסח למאי דקי"ל כרבי שמעון דאינו אלא משום קנס יהא מותר לבטל כדאשכחן דוגמא לדבר בדין הגעלה לכלי חרס דאע"ג דלא מהני באיסורין דרבנן שיש להם עיקר מהת"ו דדוקא בבישולי נכרים שאין לאיסורו עיקר הוא דמהני הגעלה ג"פ כמ"ש ביו"ד סוס"י קי"ג במה שהבאתי בקונטרים זה במער' הה"א אות י"ט. בכל זאת בחמץ לאחר הפסח מהני וכתב הרב ערך השלחן בסי' תמ"ז אות ו' הטעם כיון דאינו אלא קנסא נהגינן ביה כקל שבאיסורין דרבנן וכמ"ש הר"ן בפ' כ"ש דמהאי טעמא סגי בבטול ברוב דא"כ הכי נמי יש לומר בבטול איסור אלא דלפי מ"ש הרב פר"ח דנקיטינן בכל איסורין אף שאין להם עיקר מן התורה אסור לבטלן א"כ חמץ שיש לו עיקר מהת"ו אף שהוא מחמת קנס י"ל דלא גרע מאיסורין שיש להם עיקר מהת"ו:

ולענין הלכה למעשה שאלתי במכתבי למופת דורנו הגאון המפורסם מר קשישא כקש"ת מוהר"ר יצחק אלחנן יצ"ו האבד"ק קאוונא כדת מה לעשות, ואלה דברי תשובתו במכתבו הטהור זמן נקט יום ב' י"ג מ"ח תרמ"א כבוד ידיד ה' וידיד בית ישראל וכו' שליט"א, וישיג רוב ברכות וכל טוב סלה אח"ד שה"ט. מכתבו היקר הגיעני במה שדרש ממני לחוות דעתי ע"ד אשה א' ששכחה למכור קוה"פ לביבות שקורין פרפי"ל כי לא היתה בביתה ואחר הפסח נזכרה והוי הפ"מ והאריך כת"ר בזה בדברים נכונים והנני להשיב כי לפי המבואר בסי' תמ"ז סי"ב חמץ נוקשה אינו אסור אחר הפסח שהרי לא עבר בבל יראה, א"כ הה"ד מי פירות עם מים דקי"ל דהוי חמץ נוקשה כמש"כ התוס' בפסחים דף ל"ה ובהרא"ש שם, וכ"כ הטור בסי' תס"ב, א"כ כיון דלא עבר ע"ז בבל יראה אין לאסור לאחר הפסח. ומ"ש כת"ר לחלק דלא אמרו כן אלא בחמ"ן שאינו ראוי לאכילה אבל מי פירות עם מים שראוים לאכילה דינם ככל חמץ שעבר עליו הפסח. הנה לדעתי אינו כן שהרי בתשו' הריב"ש סימן ג' כ' להדיא דחמ"ן אינו נאסר אחה"פ וחושב שם מיני נוקשה אותם שא"ר לאכילה או שאינו עדין חמץ גמור וכו', וכן נמי עיסה שנילושה במים ומ"פ מעורבין וכו' ואינו חמץ גמור אלא נוקשה וכו' עכ"ל ריב"ש, הרי בהדיא דגם מ"פ ע"מ כיון דהוי נוקשה לא נאסר אחה"פ וע"כ תורת אמת בפיו של הפרי מגדים בפתי' להלכות פסח בחלק השני בפ"ב אות ו' שכתב דג' מיני נוקשה הם ומונה שם מ"פ ע"מ דדינם ככל נוקשה גם לאחר הפסח ועי"ש אות ז'. וכ"כ בתשו' פנ"י סימן ט"ו דמ"פ ע"מ מיקרי נוקשה לענין עעה"פ. וכן ראיתי במשניות תפארת ישראל בסוף סדר מועד בדיני חמץ ונוקשה שכ' ג"כ דמ"פ ע"מ מותרין אחה"פ יעי"ש. ואין לנו להאריך בדברי האחרונים דהלא כבר מבואר ומפורש כן בדברי הריב"ש שהוא מהראשונים, וע"כ העיקר כן לדינא. וראיתי בס' מקור חיים להגאון מליסא זצ"ל לא"ח סי' תס"ב אות א' בסופו שמחלק בין נוקשה שאינו ראוי לאכילה לחמץ נוקשה שראוי לאכילה כמו מ"פ ע"מ עי"ש. אך זהו התם גבי מ"ש הנו"ב סי' כ"ב לענין אי סגי בתערובת ס' או אף במשהו אוסר, ועיין מזה בנו"ב סי' כ"ה ובמק"ח סוס"י תס"ב ובנו"ב מה"ת סי' נ"ד ויש להאריך הרבה בדבריהם ואכ"מ. אך לענין חמץ נוקשה שעעה"פ ברור לדעתי לדינא דאין לחלק ביניהם וכדברי הריב"ש, דכיון דלא עבר על ב"י לא נאסר לאחה"פ, ולשיטת המ"א מותר אף באכילה כל חמ"ן לאחר הפסח, ולשיטת הח"י אסור באכילה ומותר בהנאה ועכ"פ מותר לערבו ברוב היתר לכ"ע כיון דלפי המבואר בש"ס קנסא קניס ר"ש הואיל ועבר בב"י א"כ בחמץ מי פירות ע"מ דלא עבר בב"י אינו נאסר א"כ מה שהחמירו לאוסרו באכילה אין לו מקור מהש"ס רק מצד חומרא שהחמירו הפוסקים, א"כ באיסור קל כזה שפיר יש לדמותו לתרומת חו"ל וחלת חו"ל דמבטל ברוב לכתחלה בפרט דשי' המג"א להתירו באכילה. לכן דעתי מסכמת לבטלו ברוב היתר ואז מותר באכילה, יותר אין לי כח להאריך. והנני לברכו ברוב חו"ש והצלחתו בתורה ובעבודת ה' ובהצלחה זמניות, כנפשו ונפש ידידו המברכו ברוב חו"ש. יצחק אלחנן בהרב מ' ישראל איסר זצ"ל החופ"ק קאוונא:

ואפריון נמטייה דאייתי מתניתא בידיה שמפורש בתשו' הריב"ש דגם חמץ נוקשה דמי פירות עם מים שעבר עה"פ מותר, כי שו"ת הריב"ש אין מצוי אצלי ורק ראיתי קיצור דבריו שהביא מרן בב"י בסוס"י תמ"ז ודברי הרב מג"א (שכתב דנקט הנאה משום דחמץ נוקשה אין ראוי לאכילה) סבוני גם סבבוני להבין דבחמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה מיירי דאי במי פירות עם מים הא חזו לאכילה. ואהימנותיה דמני"ר סמיכנא שכ"כ גם הרב פרמ"ג (הפרמ"ג שבידי הוא אשר נדפס עם המגיני ארץ בזיטאמיר שנת התרכ"ה והושמטו הפתיחות אשר בתחלת הס' פרמ"ג כאשר הודעתי במ"א (עיין אור לי סי' נ"א), אלא שיש לי מקום עיון קצת שראיתי עתה להרב פרמ"ג בהקדמה לסי' תס"ז שכתב דנוקשה דמי פירות עם מים וניכר בהם החימוץ יש לומר דאף למ"ד דחשיב נוקשה הוי מן התורה, ומ"מ אפשר בל יראה ליכא בזה, ונפ"מ לעבר הפסח עליו, עיין סס"י תמ"ז עכ"ל. דנראה מזה דלא בכל מי פירות עם מים סובר דהוי חמץ נוקשה ומותר אחר הפסח אלא דוקא במ"פ עם מים שלא ניכר בהם חימוץ אבל אם ניכר בהם חימוץ רפיא בידיה אם מותרים אחר הפסח). ובדברי התפארת ישראל (בתפ"י שבידי הם בקונטריס קופת הרוכלין אחר כלכלת שבת אשר לא אסיקנא אדעתאי לעיין שם והגאון עליון יצ"ו כל רז לא אנוס ליה) מפורש דמי פירות עם מים דהוי חמ"ן מותר אחר הפסח כאשר העיד בגדלו הגאון פחד יצחק נר"ו, וא"כ פשוט דהלכה והן מורין כן דגם חמ"ן דמי פירות עם מים שעבר עליו הפסח מותר. ומה שדקדקתי מדברי רבנן קדישי שהבאתי בתשובתי דסברי לחלק בין חמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה למ"פ עם מים אינו מוכרח והטוב אשר דבר הגאון יחיה, כי אחרי אשר מפורש כן בדברי הריב"ש אין להרהר עוד בדבר. ומה שדקדקתי מדברי הרב שו"מ בתניינא ח"ג סי' פ"ג יש לדחות דאין כוונתו לחלק כמו שהבנתי בדעתו, אלא עיקר חילוקו הוא בין הגיע לכלל חמץ גמור ונתקלקל דזה לא חשיב חמץ נוקשה להיכא דלא הגיע לכלל חמץ גמור דזה הוי חמץ נוקשה ומי פירות עם מים אף דראוי לאכילה מ"מ לא הגיעו לכלל חמץ גמור וחשיבי חמץ נוקשה. ומה שהביא בשו"מ הנ"ל דברי הרב שער המלך. ונראה דנקיט נמי הכי דמי פירות עם מים כיון שנותן טעם כראוי אעפ"י שאינו חמץ גמור אפשר שהוא מן התורה מ"מ אין מזה הכרח שיהא אסור אם עבר עליו הפסח, וכמ"ש הגאון יחי' לדברי הרב מק"ח כנז"ל. אמנם תמיה לי על הגאון יצ"ו דאחז צדיק פלך השתיקה ולא באר לנו מה שהערותי בתשובתי די"ל דאף דגם חמץ נוקשה דמי פירות עם מים הדין נותן שמותר בעבר עה"פ מ"מ הלביבות הללו מסתמא נעשה מקמח לתות שכל האשכנזים שבמקומות אלו אוכלים קמח הנקרא כורפיצני כידוע לכל והרי הקמח עצמו קודם הלישה הוא חמץ גמור שהרי הוא בא מחטים שלותתים אותם. ואם הגאון יצ"ו ס"ל דקמח מחטים לתותים לא חשיב חמץ גמור אלא ספק חמץ היה לו לבאר זאת. ועכ"פ במי פירות עם מים בעלמא בקמח שלא לתתו החטים ודאי אית לן למינקט דמותר אחר הפסח. אחר זמן השגתי שו"ת בית שלמה שנדפס מקרוב. וראיתי להרב בסי' ע"ט שכתב דאף דהנו"ב בסי' כ"א וכ"ב, והאחרונים בסי' תס"ב כתבו דמי פירות עם מים הוי דאוריתא אף דשאר חמץ נוקשה הוא מדרבנן הנה דברי התוס' במנחות דף נ"ד סוף ד"ה אין מחמצין הוא נגד דעת האחרונים. אמנם אפשר לדברי האחרונים דוקא לענין אכילה, אבל לענין ביעור הוא, רק מדרבנן ובנוקשא דרבנן מותר אחר הפסח וכו' עי"ש. ומצאנו רב תנא דמסייע לרב יצחק מני"ר הגאון עליון למעלה יצ"ו:

ובעיקר דין חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח, דקי"ל בסס"י תמ"ז דמותר בהנאה נחלקו הפוסקים אם מותר באכילה ג"כ, דלהרב מג"א שם מותר גם באכילה. והרב חק יעקב שם השיגו דלא עיין במקור הדין בדברי הריב"ש סי' ג' דאסור באכילה והרב בית מאיר כ' דאף שכ"כ בפי' בהריב"ש, מ"מ צע"ג מנ"ל פשרה זו וכן הקשה הטור בסי' תמ"ח ע"ד הרב העיטור, ולכן המג"א פי' דבריו להר"ן ר"פ א"ע וחולק בזה אהריב"ש ע"כ ואינו נח לי, דאם באמת המג"א ראה דברי הריב"ש שכ' דאסור באכי' אלא שהוא חולק עליו הול"ל. ולי נראה וכו' והוה משמע שפיר כונתו דהריב"ש הביא בשם הר"ן ר"פ א"ע דמותר בהנאה ומשמע ליה דר"ל דבאכילה אסור. והמג"א חולק וס"ל דלהר"ן מותר גם באכילה, ונקט הנאה משום דלא חזי. לכן נראה ודאי דהמג"א לא ראה בגוף דברי הריב"ש (אף שאין הכרח כ"כ מדיקדוק לשון ונ"ל וכו', כמו שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' ט"ז אות כ'). והרב דברי מנחם בהגב"י אות כ"ח כתב בשם אחד קדוש בכת"י שע"ד מרן הב"י שהביא בשם הריב"ש דמותר בהנאה כ' דל"ד בהנאה דה"ה דבאכילה נמי שרי דאין חילוק בין הנאה לאכילה דאם עבר אסור בהנאה ואם לא עבר מותר גם באכילה כעין מ"ש הטור ע"ד הרב העיטור וכו' וכ' בדברי מנחם דלא ראה בגוף דברי הריב"ש וכו' עי"ש, וכן דעת רבני האחרונים דאסור באכילה עיין להרבנים מק"ח סוס"י תמ"ז וח"א כלל קכ"ג אות כ"ה וש"ע הרב מוהרש"ז בסי' תמ"ב ס"כ, וכן משמעות דברי הרבנים בשו"ת תפארת יוסף סוסי' כ"ב ושו"ת בית שלמה סי' ע"ח דף נ' ע"ב ובסי' ע"ט וכ"כ מפורש שם בסי' פ"ו דהעיקר בזה כהח"י דאסור באכילה דלא כהמג"א. וכ"כ בפירוש הרב שם אריה סי' ט' סוד"ה אמנם עי"ש. וכתב הרב זכור לאברהם ח"א ד' ק' ע"ב ע"ד הבאה"ט ס"ק מ"ו דכן פסק הא"ר דאסור באכילה דלא כהרב מג"א, גם הרב פר"ח סי' תמ"ב ס"א ד"ה ולענין הלכה וכו' פשיטא ליה דמ"ש מרן בסוס"י תמ"ז דחמ"ן שעבר עליו הפסח מותר בהנאה הוא בדוקא הנאה ולא אכילה שכתב. וז"ל, וכן דעת המחבר שכתב בסס"י תמ"ו שחמץ נוקשה אסור באכילה אחר הפסח וכו' עי"ש. ואף שלא כתב מרן בפי' דאסור באכילה משמע ליה דבדוקא נקט אינו אסור בהנאה לומר דבאכילה מיהא אסור:

תוכן העניינים

שדי חמד דברי חכמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה