אור ברסלב

שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני

סימן קד

סימן קג

(מקונטרס אסיפת דינים מערכת חמין ומצה סי' ה' אות כ"ה).

נכרי שהפקיד חמצו ביד ישראל וחייב מעות להנפקד דכשיאבד החמץ לא ישלם לו חובו מיקרי אחריותו על ישראל וחייב לבער כ"כ המקור חיים בסימן ת"מ. ולענ"ד צ"ע בדין זה דנ"ל דלא אמרי' גורם לממון כמ"ד אלא היכא דאי מיגניב או מיתביד בעי לשלומי מביתו וכו' אבל אם כבר נתן מעותיו בתורת הלואה לנכרי דאי מיגניב יאבד מעותיו ולא ישלם לו לא מקרי זה גורם לממון דמעותיו כבר ניתנו להוצאה, ואיבוד מעותיו שכבר אינם ברשותו לא הוי גורם לממון דשיעבודא בעלמא אית ליה לנכרי דמלוה להוצאה ניתנה. והא דאמרי' בפסחים ד' ל"א דישראל שהלוה לנכרי על חמצו למ"ד ישראל מנכרי לא קנה משכון אינו עובר עליו אפי' בהרהינו אצלו וכ' בעה"מ והרא"ש דמיירי שלא קבל עליו אחריות הא אם קע"א עובר בב"י מטעם קבלת אחריות, אף שאין הישראל צריך לשלם מעות מביתו רק שיאבד חובו שהנכרי לא ישלם לו י"ל דהתם משום דמסתמא המשכון שוה יותר מכדי חובו וכשיאבד יצטרך הישראל לשלם המותר מביתו משו"ה הוצרכו לומר דמיירי דהישראל לא קע"א אלו תו"ד הג' עונג יו"ט סס"י כ"ה ד"ה מיהו וכו' וכדבריו כ' בקיצור הג' מוהר"י יוסקי הו"ד בשו"ת אגודות אזוב מדברי ד' ה' ע"ב אות ב' והבאתי דבריו לקמן סי' ח' אות י"ג אות קטן י"ז. ועפ"י זה נראה ליישב קו' הג' קרב"ן עמ"ש הרא"ש בפ' כ"ש סי' י' דנכרי שהלוה לישראל על חמצו והרהינו אצלו, אם לא אמ"ל מעכשיו לא קני ליה נכרי וקם ליה ברשות ישראל ואסור, והק' ע"ז דאף אם ל"ק הנכרי מ"מ כיון דאם אבד המשכון אבדו מעותיו, א"כ חשיב הנכרי ש"ש מצד זה. והרא"ש כ' בפ"א דמיקרי חמצו כשנעשה ש"ש עליו ותירץ דדוקא בישראל שקבל אחריות על חמצו של נכרי הוא דחשיב של ישראל לחומרא. אבל נכרי מישראל אפילו הוי ש"ש מ"מ לא קני ומיקרי ג"כ חמצו של ישראל ואסור ע"כ. וזה דוחק לענ"ד דמשמעות דברי הפוס' הוא דע"י קבלת אחריות חשיב שלו מהת"ו, וא"כ אין לחלק בין חומרא לקולא. אך לפי מ"ש בעונג יום טוב ניחא דהאחריות של הנכרי שהוא מצד שיאבד חובו לא חשיב כשלו כיון שאינו צריך לשלם הוא מכיסו ואף אם יהיה המשכון שוה יותר מלבד שאינו חייב לשלם העודף אלא בדפריש ועי"ש בקרב"ן, ועוד אף אי פריש הנה לא הוי אחריות אלא על העודף אבל לא כנגד חובו והוי ברשות ישראל ואסור:

והנה המק"ח לפי סברתו הנ"ל המציא דין חדש במכירת חמץ דמקנה להנכרי אג"ק דצריך למכור לו החדר שהחמץ מונח בתוכו ואגבו יקנה לו החמץ, ולא סגי באם יקנה לו החמץ אגב קרקע אחר שאין החמץ בתוכו ובס' דרך פקודך במל"ת י"א בחלק הדיבור אות ב' כ' דהדין עמו וכן דרישנא בפרקא וכו'. ואני עני ראיתי בכמה תשובות מרבנן קדישי הבאים אחריו יצאו עוררין ע"ד המק"ח ולרגל המלאכה אשר לפני אעתיק תו"ד בס"ד. הנה המק"ח בסי' ת"מ בביאורים סק"ג כ' דהדעה שהובא בש"ע בדין נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל ואינו חייב באחריותו בדין אלא שהנכרי אלם ויכפהו לשלם אם יאבד חייב לבער היא עיקר וכל מה שהק' ע"ז הט"ז י"ל וא"כ ה"ה אם הנכרי המפקיד חייב מעות לישראל הנפקד וכשיאבד לא ישלם לו חובו מיקרי אחריותו עליו וחייב לבער. ולפי"ז במכירת חמץ שלנו שמקבל מעות דבר מועט והמותר זוקף עליו במלוה וידוע בבירור שכשיאבד החמץ לא ישלם אף בדיניהם שגם הם אין מחזיקים מכירה זו אלא להערמה בעלמא וכ"כ התב"ש דמכירת חמץ היא רק הערמה צריך דוקא למכור לו החדר שהחמץ בתוכו דאז הוי כקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי דשרי ולא מהני כשמשכיר לו המקום דלא קי"ל כר"ת שסובר דמהני יחוד לו בית וכו' אבל הדרים בשכירות מהני מה שמשכירין לנכרי המקום דכיון שנסתלק מכל זכות שיש לו בבית זה שוב לא קרינן ביה ביתו דלאו ביתו הוא עכ"ל. וכ"כ שם בח"י אות ה'. והנה בדבריו אלו אין במשמע דמחמיר אלא לענין לכתחלה אבל בדיעבד ועבר עה"פ לא פורש בדבריו הנ"ל לאסור החמץ כדין חמץ של ישראל שעעה"פ אך בסי' תמ"ח סק"ט בביאורים תוך ד"ה. וגם יש תקנה וכו' הוסיף דאסור החמץ אחר הפסח וז"ל, והחמץ שיש לו בביתו מחויב למכור לכתחלה בכסף ומשיכה היינו שימכור לו המקום שהחמץ בתוכו דהוא כמו משיכה ויקבל ממנו כסף. ואם לא הקנה לו הרשות שהחמץ בתוכו אף שהקנה לו אג"ק לא מהני כיון דאחריות על ישראל כיון שעומד ברשות ישראל והנכרי חייב לו דמי המקח הוי כמו משכון ובההיא הנאה דתפיס ליה אדמי הוי ש"ש ואף דאין דין שומרין לנכרי מ"מ במשכון הוי ש"ש אפי' בנכרי כמ"ש תוס' סו"פ האומנין ואפי' אם התנה בפי' שפטור מאחריות מ"מ כיון שידוע שהנכרי לא ישלם לו כשיאבד הוי כאחריות אנס עליו דאסור ואם נזכר בפסח חייב לבערו דהוא איסור דאורייתא ואפילו ביטול אינו מועיל לחמץ שקבל עליו אחריות ואח"פ ג"כ אסור החמץ דאף דנגד איסור החמץ שעעה"פ שהוא דרבנן סמכינן דמעות בלבד קונות מ"מ מצד אחריות אסור ואין לסמוך על הח"י שפסק דקבל אחריות ע"ח של נכרי לא נאסר החמץ דבמשכון גרע עכ"ל וכ"כ בקיצור בחידושים סק"ח עי"ש:

ותורף דברי המק"ח הנ"ל הביא בשו"ת זכרון צבי מנחם סי' א' ובנה כמה פלפולים עפ"י סברא זו. ושוב כ' וז"ל, והנה כ"ז כתבתי לדעת המק"ח דכיון דהנכרי חייב דמי המקח הוי כמו משכון. אבל לפענ"ד הרב נגרר בתר דברי התוס' דהאומנין ובשבועות, והם כתבו שפיר לגבי נכרי שהלוה עה"ח דחזינן שלקח החמץ למשכון הרי אית ליה הנאה דתפיס ליה אזוזי אבל בנדו"ד לו יהי שהנכרי חייב לו מעות מי יימר שהישראל תופס החמץ למשכון, וראיה דבאומנין לא הוי ש"ש רק בשביל הנאה שנתן לו הכלי למלאכה הלא"ה לא הוי ש"ש רק באומר לו טול את שלך דגלי דעתיה דרוצה לתפוס אזוזי אבל כשאומר גמרתיו אינו חייב אף שמגיע לו מעות על החפץ ומכ"ש בנד"ד שהישראל עשה מכירה זו להפקיע מעליו איסור חמץ ורוצה להפקיע מאיסור מהיכא תיתי לומר שרצונו לקבל אחריות בכדי שיעבור עליו הא כל עצמו רצונו להפקיע מניה איסורא. ואין לומר דלאו כ"ע דינא גמירי ואינו יודע שבקבלת אחריות יעבור בב"י דא"כ הוי כאומר מותר ושרי כנלע"ד בלי שום פקפוק, ומ"ש המק"ח דהוי כאחריות אנס וכו' י"ל דדוקא באנס שידע מתחלה שהוא אנס ועכ"ז קבלו בביתו ויודע שיצטרך לשלם אם יאבד הוי כקיבל אחריות משא"כ בנדו"ד וכו' ואפשר לסמוך עכ"פ אחה"פ אדעת הח"י שמותר ובפרט שדעת הרבה פוסקים דבעי' דוקא אחריות גניבה עכ"ד. ושם סי' ב' הן לו הובא מה שהשיב לו רב אחד, ובדף ג' ע"ב כ' וז"ל, ומה שמעכת"ה פלפל וכו' דבריו סובבים ע"ד המקו"ח וכו' דהוא כאחריות אלם וכו'. ואני אומר לא חשחין אנחנא על פתגם דנא לאסור עי"ז החמץ אחה"פ ע"י איזה סברא ובאחריות דאלם גופיה כדאי הט"ז לסמוך עליו שמתיר לאחר הפסח. ולי אפ"ל שאף הרמב"ם גופיה אינו אוסר באחריות אלם אחה"פ שלא נמצא זה ברמב"ם ובזה ניצול מהשגת הראב"ד מהא דרב נחמן ובפרט להקת הפוסקים גדולי האחרונים שמתירים לגמרי אחה"פ חמץ ש"ן באחריות ישראל ולא יהי אלא ספק סד"ד לקולא עכ"ד. ובסי' ד' הובא תשו' רב אחד על הנדון שבסי' א', וכ' בסו' הסי' וז"ל, הא דאיתא במק"ח וכו' ואסור ג"כ אחה"פ שדינא נרגא מאן יימר שהישראל תופס החמץ למשכון הא בשטר מבואר שזקף במלוה בלי משכון ורשות להנכרי לקבל החמץ ולעשות בו כאדם העושה בשלו וכמה פעמים הקונים שתו ולעו בימי הפסח ולית דימחה בהו וכו', וביותר דרצונו להפקיע מאיסור ב"י ובודאי מואס בבצע של החמץ לתפוס אזוזי לעבור על ב"י וכו', וכן מורין דברי המג"א תמ"ח סק"ד שכ' אבל מדינא שרי כיון שאין הישראל חייב אחריות, אבל אם כשיאבד החמץ יצטרך להחזיר דמי המכירה היינו הזידאטכ שקבל אסור ועי"ש בפ"ח, ומנ"ל לידון בדבר חדש להחמיר באיסור דרבנן עכ"ד. וע"ע שם בסי' ט' הבאתי דבריו בסי' ח' אות י"ג אות קטן י"ב וי"ד (ועי"ש באות כ"ד מה שרשמתי בסברת המק"ח בזה):

ובשו"ת בית שלמה סי' ס"ב האריך מאד לתמוה ע"ד המק"ח הנ"ל והבאתי תורף ד"ק לקמן סי' ח' אות י"ג או"ק ט', ומסיק דעכ"פ בהנאה מותר אחה"פ בענין זה ושם בסי' ס"ה כ' על נדונו הנה לד' המק"ח החמץ אסור בהנאה כיון שלא נמכר המקום שהחמץ בו וכו'. אמנם בכמה תשו' הארכתי לפקפק ע"ד המק"ח והעליתי להתיר בכה"ג בהנאה, וגם בסוף סי' ס"ו בד"ה וע"ד השאלה וכו' רמז לזה עי"ש. ובסו' סי' ע' כ' אמנם החמץ שמכר שעומד ברשותו שלא נמכר הרשות לנכרי ידוע שבמקו"ח החמיר בזה מאד מטעם אחריות אבל האחרונים הבאים אחריו פקפקו עליו, גם אני פלפלתי בזה בכ"מ ותשו' ומסקנתי להתיר עכ"פ בהנאה, ובתוך סי' ע"ח כ' המק"ח החמיר מאד וכו' כמ"ש התוס' בפ' האומנין ובתשו' הארכתי להשיג עליו דרק לטעמא דשמואל דהו"ל כאילו פי' הוא דהוי ש"ש אף לנכרי אבל הנאה דתפיס לי' אדמי לא עדיף מנותן לו שכר שמירה דלא מהני. וגם מ"ש דהוי כמשכון דבריו תמוהים דכ"ז שלא פי' בהדיא שתופסו למשכון אין דינו כמשכון כמפו' ברמ"ה הובא בטור אה"ע סי' כ"ח ובב"ש סק"ל עי"ש בדף מ"ט ע"ד, וגם בסי' ע"ט הזכיר למה שפקפק במ"א ע"ד המק"ח דמשוי ליה בפשיטות אחריות על ישראל, וגם בסי' ס"א כ' ואשר הביא דברי המק"ח לפקפק מכח אחריות וכו', כבר הארכתי בכמה תשו' בזה ואיני רוצה לכפול. והרב בגדי ישע בסי' ד' דף ג' ע"ב ד"ה גם וכו' האריך ג"כ להסביר שאין זה בכלל אחריותו על ישראל דהישראל מוכר לו מכירה גמורה ובפועל כפיו הוציא החמץ מרשותו ואם יאבד החמץ הוי כאילו הפקיר מעותיו מעתה וכו' עי"ש:

וראיתי בשו"ת רמ"ץ סי' למ"ד דמתבאר דעתו דלא חייש לחומרת המק"ח הנ"ל שכ' באחד שהשכיר חנותו לנכרי ואג"ק הקנה לו חמוצים שלו ופרט אח"כ מחיר כל אחד ומאחד מהמינים הכתובים בשטר היה לו עוד בבית נכרי אחר שהניח שם קוה"פ ושכח ולא מכר גם זה והוא ביטל כל חמצו בע"פ כדינו ושאל השואל בחוה"מ מה לעשות, והשיב דנראה מלשון השטר דגם החמץ שיש לו במקום אחר הוא בכלל המכירה כיון שלא פרט בשטר שמוכר לו החמצים המונחים בחנות רק כתב סתם שמוכר לו אג"ק החמצים שלו ופרט לו מחיר כל מדה ע"כ נקנה להנכרי גם מה שיש מאותו המין במקום אחר דלא בעינן צבורים בתוכו ואם היו באים לדין והיה טוען שלא היה בלבו על חמץ זה לא היה מועיל טענתו דדברים שבלב אינם דברים והנכרי קנה הכל כלשון השטר עכ"ל. והרי בנדון זה לא נתן מעות על החמץ שהיה לו במקו"א, וגם לא הקנה אותו לו אג"ק שהחמץ בו ופשיט"ל דמהני:

גם בשו"ת שו"מ מהדורא ב' ח"ב סי' ע"ז ד"ה ובזה נראה וכו' כ' דמ"ש המק"ח סי' תמ"ח דלא מהני להשכיר החדר דשכירות לא קני והו"ל כמקבל אחריות ע"ח ש"ן בבית ישראל דאם יאבד לא ישלם הנכרי. ומעל"כ כתב דאין לחוש אבל לא ביאר לדחות דברי המק"ח. ולע"ד אין התחלה לדבריו דמה אחריות מקבל כאן ושאני פקדון וכו' אבל כאן ממ"נ כ"ז שהוא בעין הרי מוכרו ואם יאבד יפסיד הישראל ומה אחריות שייך בזה רק שמפסיד ממונו ועכ"פ ל"ש לומר דגם כ"ז שהוא בעין הוי דבר הגורם לממון וזה ברור כשמש ע"כ. ושם בח"ד סי' יו"ד דף ד' ע"ג ד"ה והנה וכו' כ' וז"ל, גם מ"ש המק"ח דבשכירות לא מועיל דאחריותו עליו, וגם בישו"י כ"כ, אני דחיתי הדברים כמ"ש בתשו' לק' בורשטין ולק' זבאריב עכ"ל. והתשו' לק' זבאריב שרמז הלא היא לפי הנר' ההיא דח"ב הנ"ל, והתשו' לק' בורשטין שרמז חפשתי ומצאתי במ"ק ח"ב סי' ט"ל ששם הביא מ"ש המק"ח דלא מהני להשכיר החדר משום דשכירות ל"ק והו"ל כרשותו של ישראל ואחריותו עליו וכו' וכ' ע"ז, ובאמת לא ידעתי התחלה לדבריו ואף דהוא רב וקרוב בד"ת דכתיב אמת לא אזלינן בתר רב וקרוב. ואני אומר דלא דמי דשאני כל מקבל אחריות וכו' (כמ"ש בתשו' שבמהדו' ב' הנ"ל). ובסוף התשו' כ' ובמ"ש לעיל לדחות דברי המק"ח מצאתי בפי' פסחים ל"א ד"ה בגמרא תנן וכו' שכ' כעין זה ונהניתי מאד עכ"ד, וכ"כ שם בח"ג סי' ק"פ לתמוה ע"ד המק"ח הנ"ל, וגם כ' שמצא בפנ"י בפסחים דף ל"א שכ' דל"ש אחריות בזה כדבר האמור ונהניתי מאד ע"כ. ושם בח"א סי' פ"ו במי שהקנה החמץ לנכרי אג"ק אחרת שאין החמץ שם, וכ' שהרב השואל חשש למ"ש המק"ח סי' ת"ם סק"ג דלא מהני והשיב זה שנים רבות שכתבתי בתשו' רבות לדחות דברי המק"ח דמה אחריות שייך בזה וכו' וז"ב ופשוט ע"כ. ובמהדורא ג' ח"ב סו"ס קמ"ח הביא מ"ש המק"ח דלפי המנהג שמוכרים לנכרי ואין לוקחים ממנו כל הכסף רק זידאטיק הו"ל אחריותו על ישראל שהרי אם יאבד לא ישלם וכו' ולכן אין תקנה אלא שימכור החדר שהחמץ בו ולא מהני שכירות וכו' וכתב ע"ז ובאמת שהרבה נהגו להשכיר בלבד ואני משתאה אם יצא הדבר מפי אדם גדול והרי כל שבטל החמץ רק דמדרבנן צריך ביעור והמכירה הוא כביעור א"כ אם נאבד החמץ חמצו שמכר נאבד ומה אחריות שייך בזה וכו' וז"ב כשמש ודברי המק"ח תמוהים עכ"ד ומשמע דאינו חושש לסברת המק"ח אף לכתחלה וכ"ש דאינו חושש לאוסרו באכילה כשעבר עה"פ כדחייש הג' בית שלמה הנ"ל:

המורם מכל האמור דמה שחידש הג' מק"ח להחשיב זה כחמצו של נכרי מופקד ביד ישראל ואחריותו על ישראל דצריך לבער הן רבים שרים ונכבדים אשר היו תמהים ולוחמים עליו ולפי דבריהם אין שום חשש אם מקנה להנכרי החמץ אגב קרקע אחר שאין החמץ בתוכו ובודאי לכתחלה יש לחוש לסברתו הואיל ויצא מפי קדשו וגם הרב דרך פקודיך תלה לה כיפיה וקלסוה וגם הרב המחבר שו"ת אגודת אזוב מדברי לא נחה דעתו במה שחילק הג' מוהר"י יוסקי שלא לחוש לדברי המק"ח הנ"ל כמו שכתבתי בשמו בסי' ח' אות י"ג או"ק י"ז. גם בשו"ת מ"ח רפפורט סי' ד' ד"ה אבל. כתב וא"כ בנד"ד שבודאי מכר החדר שמונח החמץ כמנהג כל ישראל ע"כ וחשיב ליה בנדונו ברשות הנכרי ואי הוה ס"ל דסגי בהקנאה ע"י מקום אחר היה לו לחקור איך היה בנדונו עי"ש וק"ל וכן דעת הישו"י סי' תמ"ח ססק"ה. גם אשו"ר נלוה עמם בחומרא זו בשו"ת דברי נחמיה סי' ל"ה ד"ה ואגב בענין שכירות החדרים צ"ע א"כ ה"ז כחמצו של נכרי בבית ישראל דלרש"י ל"מ ייחד לו בית כ"א כשלא קבל אחריות והכי קי"ל בסי' ת"מ לכתחלה עכ"פ והרי בנד"ד ה"ז כקבל אחריות שהרי הנכרי עני וגם הע"ק וה"ז כאחריות דאנס שו"ר במק"ח וכו' עכ"ד. ולפום ריהטא נראה גם ממ"ש בש"ע הג' מוהרש"ז בסי' תמ"ח סי"ד דקאי בשיטת המק"ח דמה שיגיע נזק לישראל אם יאבד או יגנב חשיב כאחריותו עליו שכ' דאם אחר שמסר המפתח להנכרי חזר ונטלו ממנו בע"כ כדי שלא יכנס ויטול כלום אסור אחר הפסח דכיון שלא הניחו ליכנס שם נפטר הנכרי שאם יגנב לא יצטרך לשלם דמי החמץ שלא סילק וכל חמץ שיגיע ממנו הפסד לישראל אם יגנב ה"ז עובר בב"י ואסור אחה"פ עי"ש אך באמת נראה דיש לחלק בנושאים וק"ל ומדברי הג' דברי חיים שהביא ידידינו הג' בס' מנחת משה נר"ו בקונט' חוקת הפסח אות ד' נראה ג"כ דקאי בשיטת המק"ח עיין מה שכתבתי בסי' ח' אות ט"ו ד"ה אבל לענין דיעבד ועבר עליו הפסח פשיטא דאין לחוש ע"ז ולא מבעיא בהנאה ודאי דשרי כדפשיט"ל להג' בית שלמה הנ"ל אלא גם באכילה נראה דאם יש הפ"מ אפשר להתיר כסתמיות ומשמעות דברי שאר פוסקים הנ"ל ועיין מה שרשמתי לקמן בסי' ח' אות כ"ג דבקבל ישראל אחריות ממש על חמצו של נכרי בביתו של ישראל הסכמת רבני אחרונים דמותר אחה"פ בהנאה ולדעת הגאון כתב סופר שהבאתי שם אסור בהנאה להמקבל אחריות ומותר אפילו באכילה לאחרים וכ"ז בקבל אחריות ממש. אבל בנדון כזה דלדעת רבנן קדישי הנ"ל לא חשיב קבלת אחריות יש לומר דנחתינן דרגא ומותר אפילו באכילה אם יש הפ"מ באם לא נתיר באכילה כן נראה לומר לכאורה אך חלילה לסמוך על דברי למעשה והמעיין יבחר ויקרב וע"ע בס' מעיין גנים (עצי לבונה ח"ב) בנימוקיו לא"ח סי' תמ"ח בד"ה ולפ"ז. דמתבאר דקאי בשיטת המק"ח (אף שלא הזכירו) לענין לכתחלה מיהא. וגם דעת השם אריה סו"ס י"א בד"ה ונחזור וכו' נראה בעליל דקאי בשיטת המק"ח שכ' ליישב מה שיש לפקפק בקנין אג"ק במכירת חמץ דאג"ק הוא קנין דרבנן וכו' וכתב דהוי ס"ס אי אג"ק מדאורייתא. את"ל דרבנן ס' הל' כמ"ד דקנין דרבנן מהני לשל תורה ואף דאין מוציאין ממון ע"י ס"ס וא"כ לא יוכל הנכרי להחזיקו בשלו וקאי ברשות המוכר. מ"מ כיון דמאי דאין הולכין בתר ס"ס הוא רק להוציא מהמוחזק וכמ"ש האחרונים א"כ בחמץ דמוכרים ג"כ החדר שהוא בתוכו א"כ אדרבא הנכרי מוחזק דמונח ברשותו עי"ש ואי הוה ס"ל דסגי להקנות החמץ אג"ק שאין החמץ בתוכו אין זה מן הישוב כלל כמבואר:

והנה ממה שכתבתי לעיל מדברי המק"ח מבואר נגלה דלדעתו אם עבר עליו הפסח (בחמץ שנמכר לנכרי ולא קבל כל המעות ולא הקנה לו המקום שהחמץ מונח בו) אסור ותמיה לי על מה שראיתי בס' מנחת משה בקונטריס חקת הפסח סי' י"ח בשם שו"ת שערי דעה סי' ה' במי שמכר חמצו לנכרי וקבל ממנו אדרוי"ף ולא עשה שט"מ על פי ד"ת רק עשה נאטארשטיק בפני הערבי בלשונם וכתב להתיר בדיעבד משום דלא גרע מסיטומתא דמועיל בדיעבד וסיים ואף שלא הקנה לו מקום החמץ הנה דברי המק"ח לחוש בזה לאחריות אלם ודאי אינו אלא לכתחלה שהרי בקע"א דעת הח"י על פי הירושלמי דאינו אסור אחה"פ וכ"ש אחריות אלם דבעלמא אינו אלא דרבנן כמ"ש תוס' חולין ט"ל ד"ה רישך לכן יש להקל להתיר אחה"פ עכ"ל ומשמעות דבריו הוא דלאו סברא דנפשיה הוא דקאמר דאין להחמיר בדיעבד. אלא אליבא דהמק"ח נמי קאמר דבדיעבד מודה דשרי אחה"פ והוא תימה דהא מפורש במק"ח בהיפך דגם אחה"פ אסור גם מה שהביא ראיה מדין קבל עליו אחריות שכ' הח"י דמותר וכו' הוא תמוה דהא כבר כתב המק"ח דאין לסמוך ע"ז משום דמשכון גרע וכו' וצריך לעיין בגוף דברי השע"ד ואמצ"א ותמיהני על ידידי הגאון המחבר יצ"ו שלא העיר בזה:

ודע דאחר זמ"ר ראיתי בשו"ת בגדי ישע סי' בי"ת אות ד' דס"ל דמכירת חמץ שלנו חשיב אחריות על הישראל אך לא מטעם המקור חיים דכיון דאם יאבד החמץ לא ישלם הנכרי כי אין מחשבין זה למכירה גמורה והוי כאחריות אנס וכו' אלא מטעם אחר שבדין לא ישלם הנכרי אם יגנב או יאבד לפי שמוכר לו בלי מדידה ובלי משקל ויש שאין כותבים גם קצב דמים רק עד למדידה ועד למשקל וכפי שישומו ג' אנשים וא"כ ודאי לא ישלם לו החמץ שנאבד כי מה שנאבד לא ימדד ולא ישקל ולא יושם בשומא ולכן הוי אחריותו על הישראל ולא סגי בלא הקנאת מקום החמץ להנכרי כדי שיהיה חמץ של נכרי בבית נכרי ואחריותו על הישראל דשרי וכו' עיש"ב ולפי הטעם שכתבו הפוס' שכתבתי למעלה לחלוק על המק"ח דלא חשיב אחריות אלא כשיצטרך מחמת האחריות לשלם מעות מכיסו ולא כשיאבד מעותיו שכבר נתנם נראה דגם למה שחושש הג' בגדי ישע הנ"ל אין לחוש וצ"ע:

תוכן העניינים

שדי חמד דברי חכמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה