אור ברסלב

שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני

סימן קג

סימן קב

(מקונטרס אסיפת דינים מערכת חמין ומצה סי' ה' אות י"ז).

(א) כתב הרדב"ז בתשו' החדשות דפוס פיורדא סי' תל"ו דאין תקנה להפקיר החמץ קודם הפסח ולחזור ולזכות בו אחר הפסח דאין לסמוך ע"ז וכ"ש דאין נראה דרך להפקר זה (דצריך להניחו במקום הפקר כל ימי הפסח ואם יסגור הדלת בעדו לא הוי הפקר) ואף שלא יבצר איזה מציאות אין ראוי להתיר זה שיבואו לידי איסור חמץ שאין מפקירין לגמרי, ושום אחד מהפוס' שאנו סומכים עליהם לא כתב היתר זה לכן אין לסמוך עליו ע"כ. והרב מג"ס שהתיר לא ראה תשו' הרדב"ז הלזו וכו' כ"כ מרן חיד"א במחב"ר סי' תל"ד, והיה נר"ל דאף בדיעבד אי עביד הפקר לא מהני, אלא שראיתי להרב חכמה ומוסר דף קס"ה אות י"ז שסיים ע"ד הרדב"ז הנ"ל, וז"ל מדבריו למדנו דהלכה ואין מורין כן והיינו לכתחלה אבל בדיעבד אם עשה כן ובא אחר פסח לשאול יכול לחזור ולזכות בו כיון דאחר הפסח לא הוי אלא מדרבנן עכ"ל היינו ודאי אם עשה על דרך שכתוב בתשו' הרדב"ז שהניחו במקום דליכא נכרים או בחצר שאינה משתמר וכיוצא לזה). ולפי הנראה הדין עמו שהרי בהג"א פ' כ"ש סי' ד' כ' בשם הא"ז שמותר להפקיר חמצו קודם ש"ש ע"מ לזכות בו אחר הפסח וכיון שהא"ז מתיר לעשות כן לכתחלה וכ"כ בפסקי מוהר"ם ריקנטי סי' זק"ן (ועיין לקמן אות קטן ג'), מסתיין להחמיר לכתחלה שלא לסמוך לעשות מעשה כן אבל בדיעבד וכבר עבר עליו הפסח שפיר דמי להתירו, וכן נראה דעת הכנסת יחזקאל סי' י"ד שהובא בשערי תשובה סי' חת"ם אות ח' במי שהיה לו מי דבש חמץ ולא מצא נכרי למכור לו והפקירן בפני האורח ואשתו ובניו וסגר המרתף וזרק המפתח במקום הפקר דיש להתיר ובשביל שסגר המרתף לא נתבטל ההפקר וכו' עי"ש. ולכאורה נראה דמ"ש דבשביל מה שסגר המרתף לא נתבטל ההפקר הוא היפך סברת רדב"ז שכ' שאם יסגור הדלת בעדו לא הוי הפקר ודוחק לומר דכיון שזרק המפתח חשיב כאילו לא סגרו. עכ"פ למדנו דדעתו להתיר בדיעבד מיהא. אך ממ"ש שם בשע"ת אח"כ בסמוך בשם שו"ת תפארת צבי סי' ט"ז במי שצוה לבדוק ולבטל ונסע לדרכו ובדרך נזכר שיש לו יי"ש חמץ במקום אחר ונחפז לשוב לביתו בע"פ כדי למוכרו ולא יכול לבא והפקירו בער"פ הפקר גמור בפני ג' וכשבא לביתו אחר זמן איסורו אמרו לו חכמים שיניח המרתף פתוח בפסח וכן עשה ואחה"פ שאל מה דינו והורו לו לסמוך על הפנ"י (שהובא אח"כ בשע"ת שם דיי"ש הוי רק חמץ דרבנן כנוקשה ויש לסמוך על דברי ר' יונה בשעה"ד לערבו ביי"ש אחר ויש לקונסו וכו' עי"ש) להתירו בהנאה עי"ש, ומשמע דאפי' בנאנס, ובדיעבד שכבר עבר הפסח לא סמכו להתיר מצד ההפקר אלא ביי"ש עפ"י סברת הפנ"י אבל לא בחמץ אחר, וכן מתבאר דעת הח"י בסי' חת"ם סק"ה דאפילו ביטל והפקיר הפקר גמור בפני עדים לא מהני אלא באונס גמור שלא ידע כלל מהחמץ כל ימי הפסח, או שהיה סבור כל ימי הפסח שמה שמכרו היה כדין ואחה"פ נודע לו שלא מכר עי"ש. גם הג' מוהרש"ז בש"ע שלו שם סכ"ט כ' בפי' דאפי' בדיעבד לא מהני הפקר, ואפילו חמץ שנמצא מושלך במקום הפקר שהשליכו שם ישראל קודם ש"ש בער"פ כדי שלא לעבור עליו בב"י וב"י בפסח שמותר לעשות כן לכתחלה מ"מ אחר הפסח אסור לכל אדם מישראל ליהנות ממנו ע"כ ובסי' תמ"ה אות ב' ביאר דהא דמהני הפקר קודם זמן איסורו כדי שלא לעבור בב"י היינו דוקא אם לא יהיה דעתו בשעת ההפקר לחזור ולזכות בו אחה"פ אם לא יקדמנו אחר שאם יש בדעתו כן הרי הוא כשלו ממש וכו' ועי"ש בקו"א אות א' דאף למ"ש התוס' בשבת ד' י"ח ע"ב ד"ה דמפקר להו דמהני הפקר לכתחלה שלא בפני ג' מטעם דמסתמא מפקיר להו להפקיע מעליו איסור שבת, והסמ"ק מתיר לכתחלה ע"י הפקר שלא בפני ג' מה"ט אנן לא קי"ל הכי דאין לסמוך ע"ז אלא כשא"א בענין אחר כמ"ש התוס' והרא"ש שם וכן דעת כל הפוס'. ואף אם מפקיר בפני ג' לא מהני כשדעתו לזכות בו אח"כ עיש"ב, ועי"ש בסוה"ס בהל' מכירת חמץ. ומי שיעלה על דעתו שמכירת חמץ הוא מדברי סופרים לפי המנהג שהכל מבטלים החמץ ואומרים כ"ח וכו' ליבטיל וליהוי הפקר וכו' שגגה היא בידו כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחה"פ כמבואר בתשו' הרשב"א בשם הירוש' וכ"פ הרמ"א בד"מ ובפר"ח עכ"ל:

(ב) ורבינו הפר"ח בסי' תמ"ח ס"ה כ' בשם מוהר"ש הלוי דחוכך להחמיר במי שיש לו חמץ בספינה וירא שמא לא יבא לידו קודם הפסח אם אפשר להתיר לו להפקירו בפני עדים ולחזור לזכות בו אחה"פ למוכרו ולא מלאו לבו להתיר אפילו בהנאה והשכנה"ג כ' דדוקא בהפקירו שלא בפני עדים הוא דחייש ר"י להערמה שיאמר שהפקיר ולא הפקיר אבל הפקירו בפ"ע לא שייך למימר הכי ולפיכך מותר אפי' באכילה. ומני"ר הפר"ח האריך לחלוק עליו והוכיח דגם בהפקיר בפני עדים ס"ל לר"י שבירושלמי דחיישינן להערמה תדע דהא למ"ד התם דטעמא דר"י משום דהפקר כמתנה ולא הוי הפקר עד דאתי ליד זוכה. אף בהפקיר בפני עדים הדין כן ומהך טעמא נשמע לאידך דבהא לא פליגי עכ"ל והבנתי מדב"ק דר"ל דליכא למימר דאין הכי נמי דהא בהא תלי ואם נאמר דהטעם משום הערמה כשהוא בפ"ע אין לחוש. דא"כ הו"ל לש"ס ירושלמי למימר דהא נפ"מ מבנייהו דלטעם הערמה אם הוא מפקיר בפני עדים ש"ד ולטעם דזכייה אף בפני עדים לא מהני. וזהו מ"ש הפר"ח דבהא לא פליגי כלומר דאם איתא דפליגי הו"ל לש"ס למימר נפ"מ זו וכן הבין בפשיטות רעק"א בסי' כ"ג ד"ה גם לפי וכו' בכונת הפר"ח. אך ראיתי להרב נהר שלום בסי' תמ"ח אות ה' שאחר שהביא סברת הפר"ח דגם בהפקיר בפ"ע אמר ר"י בירוש' דלא מהני. כתב דנ"ל להכריח כן מהירוש' עצמו מדלא אמר דאיכא ביניהו דהפקיר בפני עדים וכו' עי"ש ולענ"ד זהו כונת הפר"ח עצמו ולפי דרכנו למדנו דגם הנה"ש מסכים הולך לסברת הפר"ח דלא מהני הפקר אפי' בפני עדים ונראה מסגנון כל דברי הפר"ח דס"ל דאף בדיעבד ועבר עליו הפסח אסור ומה שסיים ואינו מוצא תקנה לזה האיש אלא שימכרנו וכו' כונתו לתקן שימכרנו קודם זמן איסורו. וכ"כ הרב מוהר"י אירגז בשו"ת דברי יוסף סס"י י"א וז"ל האמנם היכא דידע קודה"פ שבא לו חמץ בספינה מדינא צריך למכרו או ליתנו במתנה קוה"פ ואם פשע ולא מכרו קו"פ קנסינן ליה אחה"פ ואסור בהנאה כמ"ש מוהרש"ל והסכים עמו הפר"ח בסי' חת"ם עכ"ל גם בשו"ת בגדי ישע סי' ג' אות ט' שקו"ט בדין זה והביא מ"ש הפר"ח דאפילו הפקיר בפ"ע לא מהני וכ' כדברי הנה"ש הנ"ל דיש להכריח כן מדלא אמרו בירוש' נפ"מ זו ועוד כ' להכריח דאפילו הפקר גמור שהניחו במקום עוברי דרכים לא מהני ממ"ש התוס' עירובין ד' ס"ד ד"ה שהולכין עי"ש. ובשו"ת חת"ס סי' קי"ד בד"ה אמנם וכו' כ' וז"ל אבל פשוט שכונת הירוש' שאוסר משום הערמה אין הפירוש כמו שהבינו האחרונים שיערים לומר בטלתי והוא לא ביטל ונתחכמו לפלפל אם ביטל בפ"ע מאי איכא למימר ולא כיונו יפה וכו' עי"ש:

(ג) והרב שלחן גבוה בסי' תמ"ח מחודש ה' הביא מחלוקת הפר"ח עם השכנה"ג וכ' דמ"ש הפר"ח להכריח מההיא ארבא דטבעא בחישתא דלא אמרו תקנה זו להפקיר בפני עדים וכו' אינה ראיה דשאני התם דהחטים היו ברשותו ובביתו ולא שייך הפקר אלא כשאינם ברשותו וא"כ בנדון מוהר"ש הלוי דהחמץ היה בספינה ולא ברשותו יכול להפקירו ומסיק כן לדינא דכיון דהשכנה"ג פשיט"ל דמהני הפקר בפני עדים ומביא כן בשם מוהר"ם ריקנטי סי' זק"ן הסומך עליהם ומפקירו בפ"ע קודם זמן איסורו לא הפסיד ואחה"פ מותר באכילה עכ"ד. ובהורמנותיה דמר אומר אני דמ"ש ע"ד הפר"ח אההיא ארבא אין זו תשובה ודברי הפר"ח נכונים דהו"ל לש"ס לומר תקנה זו דהפקר בפ"ע ע"י שיוציאנו מביתו ומרשותו ויניחנו ברשות הרבים וכבר כ' הפר"ח דאין שום אדם יכול לזכות בו כמ"ש בסי' רמ"ו וכלומר דאין לדחות דמשו"ה לא אמרו בש"ס תקנה זו דהפקר בפ"ע ע"י שיציאנו מביתו ומרשותו לפי שאין זה מתקן שיבוזו אחרים חילו אהכי כ' דאין אחרים יכולים לזכות בו וכו' ואין לומר שהיה לחוש שיבואו נכרים ויזכו בו שהרי יכול להניחו בחצר שאינה משתמרת ולא שכיחי בה נכרים וכמ"ש בתשו' הרדב"ז (שהעתיק דבריו בחכמה ומוסר שם שכ' וז"ל וכ"ש שאין דרך להפקר זה וכו' ואם יסגור הדלת וכו' אף ע"ג דיכול להניחו במקום דליכא וכו' מ"מ אין להתיר זה בפני ע"ה וכו' עי"ש) וא"כ היה להם לעשות תקנה קלה כזו אלא ודאי דלא מהני הפקר כלל. וכן ראיתי בספר אפי זוטרי ד' ע"ג שהשיב כן ע"ד השו"ג הנ"ל אלא שקיצר מאד כיעי"ש וכ' שם דהרב מטה יהודה החזיק בקו' הפר"ח. ובבית מאיר לסי' תמ"ח ס"ה כ' בד' ס"ו ע"ב עמ"ש הפר"ח מההיא ארבא וכו' וראיה זו תמוה דאם כונתו שיפקירנה ויוציאנו למקום הפקר חוץ לביתו מה תקנה בזה שיבא נכרי ויקחנו ובביתו פשיטא דאסור להשהות מחשש תקלה שיאכל ממנו ואנן לא דיינינן אלא על עבר אדרבנן והשהה אחר הביטול וההפקר מה דין החמץ אחר הפסח ע"כ נראה מדבריו דמשום ההפקר אין חשש אם מפקירו עודנו בביתו וברשותו דגם זה חשוב הפקר. אלא שאינו רשאי לעשות כן משום חשש תקלה ולזה יש לתקן שיתננו לנכרי בפקדון ואח"כ יפקירנו דכיון שהוא בבית הנכרי עד אחר הפסח נראה דאין שום חשש תקלה שיבא לאכול ממנו (עיין לקמן אות"ל ובפרט בחטים כמש"ש) ומ"ש שאם יוציאנו למקום הפקר וכו' כבר כתבתי ע"ד הרש"ג דאין זו קושיא:

(ד) ובחיי אדם בקונטריס נשמת אדם סוס"י ב' וז"ל ומההיא ארבא דטבעא בחישתא שהק' הפר"ח למה לא הפקיר לא ידעתי כונתו דע"כ ל"פ בירוש' אלא בדיעבד אבל לכתחלה כשיכול לבער צריך לבער כתקנת חכמים אך כשאינו בידו י"ל שפיר דבזה לא תקנו חכמים כיון שלא שייך בו הערמה ע"כ ומבואר דכונתו לומר דהפקר אינו חשוב ביעור מדרבנן ואין זה מוציאו מידי חיוב ביעור דרבנן דהפקר לא מהני אלא שלא לעבור על ב"י מדאוריתא וכי היכי דבביטול אמרי' דאע"ג דמהת"ו בביטול בעלמא סגי צריך ביעור מדרבנן הכי נמי בהפקר אף ע"ג דהפקיר בעי ביעור מדרבנן וכן מתבאר לענ"ד מדברי התוס' פסחים ד' ד' ע"ב ד"ה מדאוריתא וכו' שכ' בשם ר"י דמאי דמהני ביטול הוא משום דמאחר דבטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר והא דאמרי' הפקר ב"ג מדאורי' אינו צריך ע"כ וכיון דביטול הוא משום הפקר כי היכי דבביטול לא סגי אלא מדאו' הכי נמי בהפקר לא מהני אלא מדאו' אבל ודאי צריך ביעור מדרבנן. ואף אם הפקיר בפני עדים דבזה ליכא חשש הערמה לדעת השכנה"ג מ"מ נראה דלא מהני זו במקום ביעור שתקנו חכמים דא"כ גם בביטול לדעת ר"י שהוא משום הפקר נימא דליבטיל בפ"ע ותסגי בהכי ולמה לן לבער כלל אלא ודאי דביטול והפקר אינם אלא להצילו מחיוב השבתה מדאו' אבל לא יועיל במקום ביעור שתיקנו חז"ל ועיין באס"ז בפ"ב דב"מ על ד' ל' ע"ב ד"ה אפקרה וכו' שכ' בשם תוס' שאנץ והא דאמרי וכו' וכן בפ"ק דפסחים גבי ביטול חמץ שפי' ר"ת מטעם הפקר אע"ג דלא עביד בפ"ג התם נמי אנן סהדי שהוא מפקירו כי היכי דלא ליעביד איסורא ע"כ הרי דאע"ג דאיכא אנן סהדי וכו' וזה חשיב כמו מפקירו בפני ג' בכל זאת לא אמרי' אלא דמדאוריתא הוא דסגי אבל מדר' צריך ביעור ועפי"ז נראה די"ל עמ"ש הג' מוהרש"ז בש"ע שלו סי' תמ"ה בקו"א דהסמ"ק מתיר לכתחלה להשכיר בהמתו ע"י הפקר שלא בפני ג' מטעם שכ' התוס' בשבת ד' ח"י דכדי להפקיע איסור שבת מסתמא מפקיר להו וכ' דלסברא זו גם בחמץ מועיל לכתחלה הפקר שלא בפני ג' דלא חיישי' להערמה ושכ"כ הע"ש בסי' תמ"ז לענין חמץ וכו' ולא קי"ל כן וכו' עי"ש ולענ"ד י"ל דגם להסמ"ק אי אפשר להתיר בחמץ משום דנהי דאית לן למימר דודאי מפקיר כדי להפקיע איסור שבת מ"מ הפקר גמור בפני ג' לא מהני אלא לענין חיוב השבתה מדאו' אבל אכתי רמי עליה חיוב ביעור מדרבנן ולא יתכן להתיר בחמץ לכתחלה ע"י הפקר כמש"ל וראיתי בס' רינון יצחק (פי' להגדה בדינים) שבתחלת הס' שכ' שכמו שכ' הפוס' שמועיל סברת אנן סהדי דניח"ל בהפקר כדי שלא לעבור אשביתה כן י"ל בחמץ דמהני הפקר בינו לבין עצמו דניתא לבעלים בהפקרם כדי שלא לעבור על ב"י עי"ש שלא כ"כ אלא לענין הביטול אבל לא שיועיל זה במקום ביעור שתקנו חז"ל והאריך שם בס' הנ"ל ולא יכולתי לעיין בדבריו ונתקיים בעצמו מה שכ' על המחוקק יאודה עי"ש):

(ה) ומה שכ' עוד הרש"ג דהשכנה"ג הביא מדברי מוהר"ם ריקנטי דמהני הפקר לזכות בו אחה"פ. אמת שכ"כ שם בסי' זק"ן והן הן הדברים שכתבו בהג"א כנז"ל וע"ז לא כ' הפר"ח שום תשובה ומ"מ אין הכרח מדברי מוהרמ"א דכבר עמד בזה בשו"ת עבודת הגרשוני סוס"י ק"ה וביאר דבריו דמי שיש לו חמץ ושום אדם אינו יודע מחמץ זה והפקירו אפי' בינו לבין עצמו מהני. כיון שבאמת הוא יודע שהפקירו. אבל אם ידוע חמץ זה לבני אדם אף אם הפקיר בפ"ע אין מתירים לו דבזה יש חשש הערמה עי"ש ועם שאיני רואה שיהיה כן דעת הפר"ח ובגד"י והנה"ש שהרי לפי מה שהוכיחו תדע וכו' מדלא אמרו בש"ס נפ"מ בהפקיר בפ"ע וכו' כמו כן יש להוכיח דגם בהפקיר חמץ שאין ידוע לשום אדם לא מהני דאל"כ הול"ל דאיכא בינייהו חמץ שאין ידוע לשום אדם. דלמ"ד משום הערמה. בזה אין חשש הערמה. ולמ"ד משום דבעינן דומיא דמתנה לא מהני. מ"מ למדנו מדברי העבוה"ג דבחמץ הידוע לנו אין ראיה מדברי מוהר"ם ריקנטי ז"ל להתיר בהפקיר. וצ"ל לדעת הרב העבוה"ג דאין הכרח ממה שלא אמרו בש"ס ירושלמי נפקותא זו דכבר ידוע מ"ש הראשונים בכמה דוכתי דזימנין דהוה מצי למימר איכא בינייהו טובא ולא אמר כמו שרשמתי בקונטריס הכללים מערכת האלף אות די"ק. והפר"ח צ"ל דלא עשה מזה הכרח גמור אלא סינף זה לשאר ראיותיו. אך על, הנה"ש הנ"ל קשה דנר' דסומך בכל כחו על הכרח זה לבד. ואין זה מוכרח וי"ל ואין להאריך ועכ"פ לפי דברי העבוה"ג דבחמץ הידוע לנו ובא לשאול הדין אין מתירים לו נראה דגם בעובדא דמוהרשה"ל אין להתיר לו הן אמת דבשו"ת פנ"י שנביא להלן בס"ד מפרש כונת מוהר"ם ריקנטי דתלי באם הוציאו מרשותו ואם לא הוציאו מרשותו אף שהפקירו לא מהני מ"מ נר' דבעובדא דמוהרשה"ל אין היתר עפי"ז דהא בעינן שיוציאנו מרשותו וישליכנו למקום הפקר מקום שבני אדם מצוים שם ויכולים ליטלו. אבל מה שמונח בספינה נראה דהרי הוא כמונח ברשותו שאין שום אדם יכול לזכות בו ולא מהני הפקר כזה. ועיין לקמן אות קטן יו"ד:

(ו) והנה במראה הפנים ע"ד הירושלמי פ"ב ה"ב הביא מ"ש ההג"א בשם א"ז להתיר להפקיר חמצו ע"מ לזכות בו אחה"פ ותמה ע"ד שהוא היפך סברת ר"י שבירוש'. ובקונטרס הכללים במערכת הרי"ש אות י"ב כתבתי דאפשר דהא"ז ס"ל כדעת רבוותא שפוסקים בזה כריש לקיש עי"ש הטעם. ועתה אומר אני דהרב מראה הפנים לא ראה בגוף דברי הא"ז כי אם מ"ש בשמו בהג"א ואהכי ק"ל. אך הרואה דברי הא"ז בגופן שלהן והם בח"ב סי' רמ"ו יראה שכבר נרגש מדברי הירושלמי הנ"ל והוא כי שם אחר שכ' דמותר להפקיר חמץ קודם שעה שביעית ע"מ לזכות בו אחה"פ והביא ראיה מהירושלמי דשביעית פר"ט ה"ד והיא הראיה שבמור"ם ריקנטי סי' קנ"ז הנ"ל כ' וההיא דפרק כ"ש הפקיר בי"ג לאחה"פ ר"י אמר אסור ור"ל אמר מותר וכו' (הביא כל סוגית הש"ם) אין לפרש דהערמה דר"י חייש לה היינו שיפקיר ע"מ לזכות. אלא דחייש שמא לא יפקיר כלל ויאמר הפקרתי קודם הפסח וחזרתי וזכיתי בו לאחה"פ אבל אם הפקיר קודה"פ ע"מ לזכות בו אחה"פ ההיא שרי כדפירשתי ע"כ. וכונתו נראה דהיה אפשר לפרש הירוש' דהגם דכשמפקיר הפקר גמור שלא ע"מ לזכות בו אחר הפסח ואסתייעא מילתא כי לא זכה בו אדם תוך הפסח ונשאר עד אחה"פ מותר מ"מ אוסר ר"י מחשש הערמה שמא יפקיר ע"מ לזכות בו אחר הפסח. ואם כך הוא כונת הירושלמי א"כ שמעינן דמפקיר ע"מ לזכות בו אחה"פ לא מהני. אהכי כ' דאין זה פי' הערמה דודאי בכה"ג מהני אלא החשש הוא שמא לא יפקיר כלל ויאמר שהפקיר אבל אם ידוע שהפקיר דהיינו שהפקיר בפני עדים אף שהפקיר ע"מ לזכות בו אחר הפסח מותר. ולפי זה נראה מזה סיוע גדול לסברת השכנה"ג דהפקר כה"ג מהני בחמץ כמו בשביעית אך באמת בא"ז שם מסיק וז"ל ומותבינן אסברתין דתניא פר"ק דחולין חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין דלא שבקי היתרא ואכלי איסורא ואם איתא הואיל ומהדרו אהיתרא הוה ליה להפקיר אף על פי שהיה בדעתם לחזור ולזכות אחר הפסח דהא כי האי גוונא שרי עכ"ל וכיון שלא תירץ כלום ע"ז כיעי"ש משמע דהדר ביה ויש לתמוה עמ"ש ההג"א בשם הא"ז דהרי למסקנא נראה דלא ס"ל הכי משום מאי דק"ל מההיא דחמצן של עוברי עבירה וכו' וא"כ לפי מסקנתו נראה דמפרש חשש הערמה דאמר ר"י היינו שמא יפקיר ע"מ לזכות בו דזה לא מהני דאע"ג דגבי שביעית מהני כה"ג. ס"ל כמ"ש הרדב"ז דשביעית שאני דהוא איסור קל משא"כ חמץ דאיסור חמור הוא דאסור בכל השנה וענוש כרת בכזית ואסור בב"י ובהנאה ואם הקלו בשביעית הקל לא נקל בחמץ החמור וצ"ע ואחר זמ"ר ראיתי בד"מ סי' תמ"ה שהביא סברת הא"ז הנ"ל וכ' ע"ד וקולא גדולה היא ואין לסמוך ע"ז וגם הפוסקים מדלא הביאו זה ש"מ דלא ס"ל הכי. ועוד דבא"ז עצמו סיים ומותבינן אסברתין וכו' עי"ש ונהנתי מאד. ודברי הד"מ הללו נעלמו מכל רבנן קדישי המדברים בזה והוא פלא. ואף שבשו"ת שואל ומשיב מהדו' ב' ח"ד סי' יו"ד דף ד' ע"ד ד"ה והנה במוש"ק וכו' כ' דמה שהקשה הא"ז לנפשיה מחמצן של עוב"ע לק"מ משום דבאמת ההפקר אינו מועיל אלא בפני ג' וגם צריך להיות ברשות זוכה (כעת לא ידעתי כונתו דאם כונתו למ"ש בנדרים דף מ"ג ע"א הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי ליד זוכה וכו' הוא תמוה דזהו סברת ר' יוסי לפי אוקמתת ר"י וקי"ל כת"ק. וכ"כ בתשו' הרשב"א סי' ע' ובמיוחסות סי' קס"ח דלמאי דמוקי הש"ס ירו' פלוגתא דר"י ור"ל גבי הפקיר חמצו בי"ד דר"י אוסר משום דס"ל הפקר כמתנה לא קי"ל בהא כר"י אלא כת"ק דר"י דלא בעינן הפקר כמתנה עי"ש וכן מתבאר ממ"ש בש"ע סי' רע"ג ס"ט (בח"מ) עיי"ש וצ"ע) רק כאן שאינו ברשותו של אדם בגילוי בעלמא סגי וזה דוקא בשאר ישראלים הכשרים אנן סהדי דניח"ל ובודאי מפקירין בלב שלם אבל חמצן של עוב"ע אולי לא יפקירו בלב שלם ולכך צריכין דוקא להחליף עכ"ד הנה אף אם היה תירוצו נכון מ"מ כיון דמארי' דהאי שמעתתא דמהני הפקר מר ניהו הא"ז. והוא עצמו לא מצא להשיב על קושיתו ומשמע דהדר ביה אנן מה נענה אטו אשינוי ניקום ונסמוך ועוד דלפי הנראה במחכ"ת אין תירוצו עולה יפה, דאם היינו מקשים למה אין אנו סומכים על מה שמפקירין חמצן העוברי עבירה יש לנו לתרץ כמ"ש השו"מ דאולי לא יפקירו בלב שלם וכו' אבל קושיית הא"ז היא על עוב"ע עצמם דמה להם להחליף הלא כיון שאין מגמתם אלא למיהדר אהיתרא דלא שבקי היתרא ואכלי איסורא יש להם לתקן בלא חליפין רק שיפקירו ע"מ לזכות בו אחר הפסח ובלבד שבשעת הפקר יפקיר לגמרי. (כ"כ בד"מ בשם הא"ו. אך בגוף דברי הא"ז שלפנינו ליתנהו להני מילי ובלבד וכו') וכיון שיש להם דרך היתר בנקל מה להם לטרוח אחר החליפין. דודאי הם יסמכו על עצמם וגם ודאי שמה שמחליפים אין מגמתם כדי שיהא מותר לשאר בני אדם הכשרים רק לטובת עצמם הם מבקשים וא"כ היה להם להפקיר הפקר גמור ע"מ לזכות בו אחה"פ אם איתא דשרי זהו קושית הא"ז ואינו מתיישב במ"ש השו"מ וק"ל ומכללן של דברים תמיה לי עמ"ש בבגדי ישע סי' א' אות ד' דמ"ש הא"ז שבהג"א הנ"ל דהפקר על תנאי מועיל היינו בהפקיר דביטול אבל באמת צריך לבער אח"כ דאל"כ איך יועיל הפקר ע"ת בלא ביעור אלא דבנשמת אדם לא הבין כן בכונת הא"ז ע"כ ולפי דבריו לא הוה מקשה מידי הא"ז לסברתיה מההיא דחמצן של עו"ע כמובן ומסתמא לא ראה בגוף דברי הא"ז ואמטו"ל כ' כן. אך יש לתמוה מאד עליו כי בסמוך קודם לכן הזכיר דברי הד"מ סי' תמ"ה ושם כ' בפירוש מ"ש הא"ז ומותבינן אסברתין וכו' דמזה מבואר דאין כונתו כמ"ש הבגדי ישע והוא פלא:

(ז) ועל הרב מוהר"ם ריקאנטי קשה דמלבד דיש לדחות ראייתו משביעית דשביעית שאני כמ"ש הרדב"ז. עוד קשה מה יענה למה שהכריח הא"ז מההיא דחמצן של עוברי עבירה. ונראה די"ל דאע"ג דדינא הוא דהפקר כה"ג מהני מכל מקום לאו כ"ע דינא גמירי ולא משמע לאינשי דחשיב הפקר אלא א"כ אין דעת המפקיר לזכות בו כלל אהכי לא מפקרי בכה"ג ומיהדרו אהיתרא דחליפין דזה מובן לכל דמועיל שהרי פנים חדשות באו לכאן ואין זה החמץ ש"י שעבר עליו הפסח. ועוד דלא אמר מוהר"ם ריקנטי דהפקר כה"ג מועיל אלא דוקא במפקירו לגמרי לכל אדם שמוציאו לשוק ומפקירו אלא שיודע שלא יגע בו אדם מחמת אהבתו או מיראתו וכמו שביאר בכונתו בשו"ת פנ"י ח"א סי' י"ד עי"ש ולפי האמת לאו כל שעתא מיתרחיש ניסא ואולי אין לבן של עוע"ב סומך על אוהביהן ומכירהן וחוששין שמא יהיה רחוק לשכר וקרוב להפסד משום הכי אין מפקירין אותו ע"מ לזכות בו דבאמת אינו דומה לשביעית דאינו אלא הפקר לשעה ויכול לזכות בו מיד, משא"כ בחמץ שצריך שיהי' מופקר כל ימי האיסור ואינו כ"כ בנקל המציאות ולאו כל מוחא סביל דא לסמוך לעשות כן וק"ל:

(ח) וראיתי במק"ח בסי' תמ"ח סס"ה וז"ל ואם הפקיר חמצו והניחו במקום הפקר ודאי דאינו חייב לבער למ"ש בשו"ת פנ"י בכונת הריקנטי אבל אם מעמידו במקום מוצנע ברה"ר במקום שאין מצוי שם בני אדם מבואר בפר"ח סי' תס"ז דאסור עכ"ל הנה מה שציין פר"ח סי' תס"ז כעת לא מצאתי שם מזה ואולי הוא ט"ס וצ"ל תמ"ח. ונראה מדבריו דהפר"ח אינו אוסר אלא באם מעמידו במקום מוצנע במקום שאין מצוי שם בני אדם שאם משליכו במקום שמצוי שם בנ"א מותר ואין נלע"ד שיהיה כן דעתו שמה שכתב דהירושלמי מיירי וכו' או כגון שביערו והוציאו מרשותו והשליכו במקום הפקר ומצאו שם אחר שש וכו' דמשמע דמשום שהשליכו במקום שאין בני אדם מצוים שם. נמצא שם החמץ אחה"פ דאל"כ כבר היו לוקחים אותו העוברים ושבים. אינו מוכרח שר"ל כן אלא ר"ל שהניחו במקום שבני ישראל מצוים שם ולא שכיחי נכרים כלל. והישראל אין יכולים לזכות בו כיון שידוע שלא הפקיר אלא כדי להפקיע האיסור וכמ"ש שם בפר"ח בראיתו מההיא ארבא דטבעא בחישתא ואפילו הכי ס"ל דאוסר ר"י דחייש להערמה וביאר שם שאף שיש עדים שהפקיר אסור משום שאם נתיר בפני עדים ממילא ניתר גם בלא עדים ואז יש לחוש להערמה ומ"מ משמע דהמק"ח מסכים לדעת הפנ"י שאם מפקירו ומוציאו מרשותו ומשליכו במקום הפקר גמור ונשאר החמץ שם או שהנכרים לקחו את החמץ לרשותם מפני אהבה ושמרו ונתנו לו אחר הפסח מותר:

(ט) ובשו"ת מוהר"ם ריקנטי האחרונים בדין ח' האריך מאד בענין זה בדברי הפר"ח וכ' שגם הרב מטה יהודה ס"ל כהפר"ח דלא מהני הפקר אפילו בפני עדים ומני"ר כ' לדחות דבריהם וראיותיהם (ויש לי להשיב ע"ד ואינני יכול להאריך והמעיין יבחר ורק אכתוב מה שהעלה לדינא במה שנשאל מעין הנדון של מוהרשה"ל במי שיש לו חמץ בספינה כמו שנביא דבריו לקמן בס"ד) והעלה דבהפקיר חמצו יש פוסקים שפסקו כר"ל דמותר כמ"ש בכנה"ג בהגב"י בשם הרשב"א והרמב"ן ואף להפוסקים כר"י דאסור. היכי דליכא למיחש להערמה שרי וכל שהפקירו בפני ג' מיהא ליכא למיחש להערמה. ואפשר דגם הפר"ח מודה ולא אסר אלא בפני שנים. (ולענ"ד אין נראה כן דעת הפר"ח דא"כ תקשי ליה וליטעמיך בההיא ארבא דטבעא אמאי לא אמור רבנן האי תקנתא להפקירו בפני ג') וא"כ בנדו"ד שנודע לישראל שנכרי אחד שלח לו דורון חמץ וחושש שמא לא יגיע לידו קודם פסח התקנה האמיתית היא להפקירו בפני ג' דבהא ודאי ליכא למיחש להערמה וכ"ש שעדיין אינו בידו דהוי כי ההיא דאיסורא לא ניח"ל דליקני. וכן ראיתי להרב ברכ"י שהביא בסי' תמ"ח מ"ש הרב מגילת ספר דמי שיש לו חמץ בים או בעיר אחרת יכול להפקירו בפני ג' לכל זמן האיסור ואחר הפסח מיד יזכה בו ולא עבר אב"י ומותר לאחה"פ אפילו מדרבנן ע"כ ופקפק על מה שהתיר להפקיר לזמן וכו' וסיים ומ"מ בהפקר גמור בפני ג' ליכא למיחש למידי ושרי כנלע"ד להלכה ולא למעשה עד שיסכימו גדולי ההוראה עכ"ל מ"ש בשם הברכ"י כבר כתבתי בראש אות זו מ"ש הוא עצמו בס' מחזיק ברכה סי' תל"ד כי מ"ש הרב מג"ס להתיר לא ראה שו"ת הרדב"ז שנדפס אח"כ וסיים שם וז"ל ואני הצעיר רמזתי בברכ"י סי' תמ"ח דברי המג"ס ועדיין לא היו נדפסות שו"ת הרדב"ז עכ"ל ומשמע דכונתו לומר שאילו היו רואים דברי הרדב"ז לא היו כותבים להתיר. ויש לתמוה על הרב חכמה ומוסר דף קס"ו אות כ"ג שהביא בשתיקה דברי הרב מגילת ספר, והרי מני"ר גופיה באות ט"ו הביא תשובת הרדב"ז דאוסר וכבר כ' בברכ"י דדברי המג"ס הם היפך דברי הרדב"ז ואף למ"ש חכמ"ו שם דהלכה ואין מורין כן אבל בדיעבד מותר מ"מ לכתחלה ודאי אין להורות כן והרי יכול למוכרו לנכרי באחד מדרכי הקנייה אף שאינו אצלו החמץ וכמ"ש המג"א סק"ח ובח"י ובמחצ"ה:

(י) ודעת העו"ש בסי' תמ"ז רמזו המג"א תמ"ח סק"ז כדעת מוהר"ם ריקאנטי סי' קנ"ז דיכול להפקיר חמץ ע"מ לזכות בו אחה"פ וכ' בפרמ"ג בא"א בשמו דאפילו בינו לבין עצמו מהני דלא כשכנה"ג שהצריך בפני עדים דס"ל להעו"ש דהירושלמי מיירי במפקיר ומניח ברשותו בזה אסור דביטול והפקר צריך להיות בלב שלם דאל"כ קונה לו חצירו משא"כ במוציא מרשותו ומפקיר הפקר גמור כל ימי הפסח שכל הרוצה יזכה זה מהני ולא שייך הערמה בכה"ג וסיים בא"א ומג"א ברמ"ו השיג גם כן על העו"ש וא"ר הסכים שם להעו"ש ע"כ וכ' עוד דאף דמסכים העו"ש עם מוהרמ"ר אינו מסכים למוהר"ש הלוי משום דבעי' שיפקיר לגמרי בלב שלם וכו' עי"ש מ"ש עוד הא"א בזה דאם הוציא החמץ מרשותו ואומר בפיו שמפקירו הפקר גמור הוא אע"י שבלבו חושב בהיפך בתר פיו אזלינן ואם זכה בו אחר קנה וכה"ג דלא עבר אף אדרבנן שהוציא מרשותו שרי אחה"פ ואם לא הוציאו מרשותו אעפ"י שהפקירו בפיו ופיו עיקר מ"מ קונה לו חצירו אחר אמירתו וכו' והביא ראיה מהירו' דשביעית עי"ש ובשו"ת בית שלמה בסוס"י ס"ב כ' דלא ראה מ"ש הד"מ בסי' תמ"ה שאין לסמוך ע"ד הא"ז בהוראה זו וכו' וגם בתשו' הרדב"ז סי' תל"ו וכו' (הוא התשובה שהובא בריש אות זו) מחלק בין שביעית לחמץ וכ"ז נעלם מהפמ"ג ועוד דמדברי הרמב"ן בחידושיו לפסחים דף ל"א בשמעתא דחנות של ישראל ומלאי של ישראל וכו' מוכח להדיא דאף הפקר גמור לא מהני להתיר החמץ אחה"פ ואין מזה אפי' סניף להקל עכ"ד (ועיין בשו"ת רמ"ץ א"ח סי' כ"ד מה שהאריך בענין כשבלבו סותר מה שאמר בפיו אי משגחינן במה שבלבו) גם בשו"ת משנת ר"א ח"ב סי' י"ח ד"ה וממה וכו' הביא מ"ש מוהרשה"ל ושכנה"ג והפר"ח (הנ"ל באו"ק ב') וכ' דמדברי הרמב"ן בחי' לפסחים הנ"ל מוכח כס' הפר"ח הנ"ל לאיסורא וכ' דאפשר לצדד לכאורה להתיר בהנאה מכח ס"ס שמא לא חייש בירושלמי להערמה אלא בסתם ולא במפקיר בפ"ע וכמוהרמ"ר וכנה"ג הנ"ל ואת"ל דאפילו מפקיר בפ"ע ל"מ ס' דילמא הלכה כהרב העיטור ומותר בהנאה אלא דלא סמכו האחרונים על רב העיטור לכן יקנהו לנכרים בכסף ויפקירנו בפ"ע ושרי מאחר דאיכא ס"ס עכ"ל:

(יא) אחר זמ"ר נדפס מנחת משה לאחד מידידי מגאוני דורינו יצ"ו. וראיתי שם בקונטרס חקת הפסח אות א' ואות ב' שכ' בשם שו"ת הגרח"ך סי' י' וי"א שסמך בכל כחו ע"ד שו"ת כני"ח סי' י"ד (שהזכרתי בריש אות זו) ושמבואר בכני"ח שכמה גאונים הסכימו לזה, ושבאחת מראיותיו כיון לדעת הגדול בכני"ח והיא מהתוס' בשבת דף י"ח ע"ב, ומה שמבואר בסי' תמ"ח ס"ה דחמץ שנמצא אחר הפסח אסור אעפ"י שבטלו דין זה נובע מהירו' הפקיר חמצו בי"ד ר"י אמר אסור אחה"פ דחייש להערמה, אכן בפסקי ריקאנטי סי' קנ"ז מביא הירושלמי הפקיד חמצו בדלי"ת והוסיף ביד נכרי ולפי זה לא אסר ר"י כלל בהפקיר, והדעת מכרעת שגירסא זו אמיתית דאילו לגי' הרא"ש הוא נגד דברי התוספות בשבת דף י"ח שכתב דמסתמא מפקיר להו ורצונם דכ"ע סהדי דמפקיר מסתמא להפקיע איסור שבת א"כ בנדון דידן נמי נימא דמסתמא מפקיר להו כדי להפקיע איסור בל יראה עכ"ד הגרח"ך וכ' ע"ז הג' מנח"מ דאף כי דברי תשובתו נגד כמה גדולים מ"מ יש לנו עמוד גדול לסמוך להתיר כשיש הפסד מרובה ובפרט כשיש עוד צדדים להתיר ע"כ ועפי"ד מתיישב מאי דהוה ק"ל ע"ד הרדב"ז ז"ל הנז"ל (באות קטן א) והיא בח"ג סי' תל"ו ובדפוס חדש סימן תתע"ח שהרואה יראה שלא הזכיר הירושלמי דפ' כ"ש הנ"ל רק כ' שיש שלמדו להתיר להפקיר חמץ ע"מ לזכות בו אחה"פ ממ"ש בירושלמי כן לענין שביעית וכ' לדחות דאם אמרו בשביעית הקל לא נקל באיסור חמץ החמור וכו' עי"ש והי"ל להביא ראיה מדברי הירושלמי דפרק כל שעה דאפילו בהפקיר ועבר עליו הפסח אסור וא"כ אין מקום להיתר זה והייתי מתמיה מאד איך נעלם מרבינו רדב"ז דברי הירושלמי הנ"ל, אך לפי מ"ש בשו"ת הנ"ל דהגירסא בירושלמי היא הפקיד בדלי"ת תנוח דעתינו דלפי זה לא איירי בירושלמי בהפקיר כלל. ובשו"ת כתב סופר סי' פ"ב ד"ה ועיין וכו' הביא מ"ש הר"ן בפ"ק דפסחים (בד"ה גרסי' בגמ' ת"ר וכו') דמפקיד חמצו אצל נכרי וכו' אינו עובר המפקיד בב"י ומיהו אסור מדרבנן וכו' וכ' וז"ל ומ"ש שם בין שתי חצאי לבנה וכן איתא בירושלמי במפקיד ט"ס הוא וצ"ל במפקיר עכ"ד הכת"ס. והנה בהר"ן שלפני ליתנהו להני מילי ועכ"פ לפי מ"ש הגרח"ך שגירסת הירושלמי היא מפקיד בדלית א"כ מ"ש בהר"ן אינו ט"ס כמובן:

(יב) אלא דלענ"ד ל"ז להבין איך יתכן לגרוס כן בירוש' דמלבד דקשה להמציא גירסא שלא שיערו אבותינו ראשונים ואחרונים וניח"ל למימר דט"ס הוא במוהר"ם ריקאנטי וצ"ל הפקיר ברי"ש (ומ"ש שהוסיף ביד נכרי לא נפלאת לומר כמ"ש תלמידי החבי"ב לנצ"ח הי"ו דאולי בתשו' הנ"ל היה כתוב הפקיר חמצו בי"ג שר"ל ביום י"ג בניסן. והמעתיק חשב בי"ג הוא ר"ת ביד גוי) מלחדש גירסא כזו ומה גם דלפי הנראה הדבר מוכרח מעצמו דגם במוהרמ"ר הגירסא היא הפקיר ברי"ש כמ"ש להלן בס"ד. זאת ועוד לפי גירסא זו לא אוכל להבין במאי פליגי ר"י ור"ל וקשה להלום כל סוגיית הש"ס ירושלמי בזה כמו שיראה הרואה. וכבר מבואר בסוס"י ת"מ הסכמת הפוסקים דמפקיד חמצו ביד נכרי אעפ"י שקבל הנפקד אחריות עובר המפקיד בב"י וא"כ מאי טעמא דר"ל דמתיר, ור"י למה ליה משום הערמה ת"ל דעבר אב"י וראוי לקונסו אחה"פ כדקי"ל כר"ש דקניס הואיל ועבר עב"י. ולדעת הגאונים דאין המפקיד עובר בב"י. מ"מ לדעת כמה פוסקים עובר בב"י מדרבנן ואסור אחה"פ כמו שמתבאר ממה שרשמתי במערכה זו סי' ח' אות י' ואות י"א ועוד בר מן דין ובר מן דין לא ידעתי איך יפרנס לשון המוהר"ם ריקאנטי עצמו שאחר שכ' דמותר להפקיר חמצו קודם שעה ז' ע"מ לזכות בו אחה"פ והביא ראיה מהירושלמי פ"ט דשביעית וכו'. כתב וז"ל וההיא דפ' כל שעה הפקיר חמצו ביד נכרי לאחר הפסח מהו ר"י אמר אסור היינו דחייש להערמה שמא לא יפקיר כלל אבל אם הפקיר בודאי שרי כדפירשית עכ"ל דנראה בעליל דנרגש לשיטתו ממ"ש בירוש' דהוה משמע ליה לכאורה דכונת ר"י דחייש להערמה היינו דאע"ג דעינינו הרואות דהפקיר מ"מ חיישי' שמא אין כונתו להפקיר לגמרי אלא ע"מ לזכות בו ואם זהו כונת הירושלמי א"כ מוכח דהפקר כזה לא מהני והוא היפך ממה שלמד מדברי הירושלמי דשביעית. אהכי כ' דלא כן הוא כונת ר"י שבירושלמי אלא כונתו דחיישי' שלא יפקיר כלל. אבל אם באמת ידוע לנו שהפקיר אף אם הפקיר ע"מ לזכות בו שפי"ד כן נראה ברור כונתו וכמו שכתבתי לעיל (באות קטן ו') בכונת דברי הא"ז בח"ב סי' רמ"ו. ולפי מ"ש הגרח"ך דגירסת המוהרמ"ר בהירושלמי היא הפקיד אינו מובן לקוע"ד מאי ק"ל מההיא דפ' כ"ש ומה ענין פקדון להפקר דאיירי ביה:

(יג) ומ"ש עפי"ד התוס' שבת דף י"ח דאנן סהדי וכו' הנה כבר כתבתי (באו"ק ד') דהרב עו"ש בסי' תמ"ז כ"כ והג' מוהרש"ז כ' שכ"כ הסמ"ק לענין שבת להתיר לכתחלה עפ"י סברא זו ודאנן לא קי"ל הכי ולא סמכינן אסברא זו אלא היכא דאי אפשר בענין אחר כמ"ש כל הפוסקים. וגם כתבתי שם דנלע"ד דגם להסמ"ק י"ל דלענין חמץ מודה משום דנהי דמשום הך סברא דמסתמא מפקיר להו מהני כאילו הפקיר בפני ג' מ"מ אין זה מוציא אלא מידי חיוב השבתה מדאורייתא אבל אכתי רמי עליה חיוב ביעור מדרבנן. ולכן י"ל דדוקא גבי שבת הוא דס"ל להסמ"ק כן אבל לא לגבי חמץ ודקדקתי כן ממ"ש באס"ז לב"מ דף ל' ע"ב ד"ה אפקרה וכו' בשם תוס' שאנץ ע"ש. ועוד דהריטב"א בחי' שם כתב בשם הרשב"א דמאי דאמרינן נר וגגית וקערה אפקורי מפקר להו אין הרצון שהבעלים מפקירים. אלא כלומר דלב ב"ד מתנה עליהם עי"ש וכיון דבלב ב"ד תליא מילתא י"ל שפיר דלא התנו אלא בנר וגגית דשכיחי מידי שבת בשבתו. אבל לא בחמץ שהרי רצון חכמים הוא שיקיים מצות ביעור. וכן מצאתי בתשו' הג' רמ"ץ בא"ח סי' כ"ד בד"ה ואמנם וכו' שכ"כ ושוב בד"ה ובינותי בספרים וכו' ראיתי שמחלק בין שבת לחמץ דדוקא בשביתת כלים דההפקר הוא סמוך לזמן איסורו מסתבר לומר דודאי כעת גמר ומפקיר דאל"כ יעבור תכף על איסור שביתת כלים אבל בחמץ שתקנו שיבטל בעת הבדיקה בלילה ואין האיסור רובץ עליו כ"א בלילה ולקצת פוס' מ"ש ולמעלה וכיון שיש לו זמן לאכול או למכור החמץ אין הוכחה גמורה דגמר ומפקיר עכ"ל וכ"ז כ' הרמ"ץ ליישב מה שהוקשה לו ע"ד התוס' פסחים דף ד' ד"ה מדאורייתא וכו' דאמאי לא כתבו דמאי דמהני ביטול שהוא משום הפקר אף שהוא שלא בפני ג' היינו משום דאנן סהדי וכו' וכדרך שכ' התוס' עצמם גבי נר וגגית וקערה. וחילוק זה שייך דוקא בביטול שתקנת חכמים הוא לבטל בלילה משא"כ בהפקר דיכול להפקיר סמוך לאיסורו כמו בנר וגגית. אך כבר כתבתי לעיל (באות קטן ד') דאנן סהדי זה מועיל לגבי השבתה דאורייתא אבל לא חשיב בזה ביעור. וגם מ"ש להכריח הגירסא דמפקיד כדי שלא יהיה נגד התוס' דשבת וכו' לא ידעתי מה יענה לדעת הרא"ש דגריס הפקיר ברי"ש וס"ל ג"כ כסברת התוס' הנ"ל בסו"פ אין בין המודר עיין בדברי מרן הב"י בסי' רג"ע שכתב לדעת הרא"ש דאף דמדרבנן בעינן ג' מ"מ נ"מ אם השאיל בהמתו וכו' וכן מבואר בתוס' והרא"ש שם ע"כ ובסמ"ע שם ס"ק י"א כתב מפורש דמהני ליה הפקר בינו לבין עצמו מה"ט אלא דס"ל דרק היכא דא"א בע"א וכן כ' התוס' בעצמם ועיין במח"א הל' זכיה מהפקר סי' א' שהביא דברי מרן הב"י הנ"ל וכתב ע"ז ולענד"נ דכה"ג אפשר דאפי' הרמב"ם מודה דמסתמא מפקר להו ואנן סהדי בכך וטעם זה צריכים אנו לומר לדעת הרא"ש ג"כ כדי שלא תקשו ליה דנהי דמ"ה סגי בינו לבין עצמו מ"מ כבר אמרו חכמים דאין הפקר פחות מג'. ולפמ"ש א"ש דמ"ש בג' ה"ט משום דבלא"ה לא גמר להקנותו והכא כיון דאיסורא הוא אי לא מפקר ליה אנן סהדי דגמר ומפקיר ע"כ ולא ראה דברי הסמ"ע הרי דכ"ע אית להו סברא זו וא"כ מה שהכריח הגירסא דמפקיר חלף הלך לו וק"ל. סו"ד לא יכולתי להלום דברי הג' רח"ך בזה ותמוהים הם בעיני וצע"ר לי:

(יד) הנה נא ערכתי דעת רבנן קדישי קמאי ובתראי הם המדברים בענין הפקר אי מהני וחשיב כביעור, והבאתי מערכה מול מערכה כנז"ל ופשיטא דלעשות מעשה לכתחלה לסמוך על ההפקר אף אם יהיה הפקר גמור שמוציאו מרשותו ומשליכו לרה"ר אין לעשות כן. אבל בדיעבד שלא ביער רק הפקיר חמצו הפקר גמור כנז"ל ועבר עליו הפסח נראה דאפשר לסמוך ע"ד הפוסקים דהפקר כי האי מהני שלא עבר על בל יראה ושלא לקונסו לאוסרו בהנאה וע"י עירוב וביטול כמו שכתבו קצת מהפוסקים הנז"ל וכדאי לסמוך עליהם בדיעבד והכל לפי הענין ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות (אחז"ר ראיתי מ"ש בענין זה בשו"ת בגדי ישע סימן א' אות ד' ולא יכולתי לעיין בדבריו כעת בהיותי טרוד בעניינים אחרים):

ואני טרם אכלה לדבר בענין זה זאת אגיד שהיה נ"ל פשוט דלכשתמ"ל דמהני הפקר ע"מ לזכות בו אחה"פ ויכול לעשות כן לכתחלה. מ"מ צריך שיהיה ההפקר דוקא קודם זמן איסורו שאז הוא ברשותו להפקירו וכן מדוקדק לשון ההג"א בשם הא"ז. ובדברי הא"ז עצמו בח"ב סי' רמ"ו מותר להפקיר חמצו קודם שעה ז' וכו' וכן הוא הלשון בפסקי מוהר"ם ריקאנטי סי' זק"ן. דמשמע דדוקא קודם זמן איסורו הוא דאמרו דיכול להפקירו אבל לאחר ז"א שאינו ברשותו אינו יכול להפקירו ומה יועיל לו ההפקר ההוא והרי הוא מופקר מהורמנא דמלכא ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. אלא שראיתי להג' פנ"י בסו"ס י"ד שכתב שבא מעשה לידו בא' ששכח למכור חמצו לנכרי ונזכר אחר שש שעות ואמרתי לו שישליכנו בפני נכרים לבהמות דלאחר שש השבתתו בכל דבר להרבה פוסקים וילך משם והנכרים לא יניחו להבהמות שיאכלוהו וישמרו לו עד לאחה"פ שהם אוהביו, וכן עשה ועלתה בידו וזהו דשרי לדעת מוהר"ם ריקאנטי עכ"ל הרי דפשיט"ל דגם לאחר שש איתיה בתקנתא להפקירו כמו קודם ש"ש. והפרמ"ג בח' א"א תמ"ח סק"ב כ' ע"ד הפנ"י ומשמע אע"ג דעבר על עשה כל שלא עבר בלאו לא קנסוהו וצ"ע דמשמע מכמה פוס' אף עבר בעשה קנסוהו ועי"ש מ"ש לענין שעה ששית ובח"א בקונטרס נשמת אדם סי' ב' האריך מאד ע"ד הפנ"י הנ"ל ומסיק דלכתחלה אין לעשות מעשה כהוראת הפנ"י להוציא החמץ לרה"ר אך בדיעבד אם עשה כן בלי שאלת חכם צ"ע לאחר הפסח ע"כ. ובשו"ת שו"מ ח"ג סי' ר"ט הובא בשם הג' השואל שהורה לעשות בנדונו כהוראת הפנ"י הנ"ל ועי"ש שלא ערער עליו בזה. דמשמע דמודו דחשיב הפקר גם כשהפקיר אחר זמן איסורו. אך במהדורא תניינא ח"ד סי' יו"ד דף ד' ע"ד ד"ה והנה במוש"ק וכו' כתב וז"ל איברא דבלא"ה לא מועיל הפקר דלאח"ז איסורו אין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ לא מהני הפקר מה שהניחו ברה"ר וכו' ובנדו"ד היה לאח"ז איסורו ואין מועיל הפקר עכ"ל. ודבריו אלו מסכמים למה שנראה מדברי הא"ז ופסקי מוהר"ם ריקאנטי הנ"ל. נראה עיקר דאף אם נאמר דמהני הפקר אינו אלא קודם זמן איסורו:

תוכן העניינים

שדי חמד דברי חכמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה