אור ברסלב

שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני

סימן קא

סימן ק

(מקונטרס אסיפת דינים מערכת חמין ומצה סי' ד' אות ו').

מעשה היה שהוציאו יי"ש לפסח מן היין שהיה בתוך חביות של יי"ש מתבואה וגופא דעובדא הכי הוה שהמוציא היי"ש הנ"ל רצה לקנות יין מאיש אחד והיין ההוא הושם בחביות שמביאים בהם איספרי"ט מיי"ש של תבואה ואמר לו מוכר היין שכבר שאל ע"ז מהמ"ץ שבעירו האם כשר היין הזה להוציא ממנו יי"ש לפסח והתיר לו וגם העידו לו אחרים כן. ולכן קנה היין והוציא מהיין הנ"ל וגם מין אחר ושאין בו שום חשש) יי"ש לפסח וכשנשמע להמ"ץ הגיד דבריו כי השואל שאל שלא כהוגן והוא הושיבו עפ"י שאלתו. ועתה שידע אמיתות הדבר אינו פשוט לו להתיר והודיע לבעל היי"ש לבל ימכור מהיי"ש הנ"ל לפסח עד אשר יצא לאור משפטו. ובכן שאול שאל האיש מה משפט היי"ש הזה כי יש לו הפסד גדול מחמת התערובת והנה העידו לפני הבקיאים בזה כי טעמו ביין שבחביות הנ"ל (ממה שנשאר ביד המוכר הנ"ל) ואין בו שום טעם וריח יי"ש כלל כי טרם שנתנו בהם יין עירו לתוכן מים רותחין כמה פעמים ובעל היין אומר כי זה זמן רב שפינו מהן היי"ש ובד' פרקים נתנו לתוכן יין ובכל זמן שנתנו בתוכן יין כמשפט הזה יעשו לערות עליהן רותחין לא לשם הכשר לפסח רק כדי לבודקן מחורין וסדקין כי מילוי ברותחין יפה לבדיקה ולכן לא נפלאת היא להאמין לדברי הבקיאים המעידים שביין האחרון הלז לא היה בו שום טעם וריח יי"ש כלל וזאת תשובתי בס"ד:

(א) הנה לכאורה נראה לאסור ממ"ש הרב הלבוש סימן תנ"א סק"א דחביות שמחזיקים בהם תמיד יי"ש משעורים גריעי מבית שאור ואין מפיג טעמן וריחן אפילו ברותחין כמה ב פעמים אינו מועיל להן הגעלה וה"ד הרב מג"א ס"ק ט"ל. והעיד הרט"ז ס"ק ז"ך שכן המנהג. ואף למש"ש להכשיר ע"י שיבשל מים ואפר או שאר עניינים עד שיסתלק הריח לגמרי וא"כ בנדו"ד דכבר נסתלק הריח לגמרי כעדות הנ"ל לשתרי. הא ליתא. דלא הכשיר הרט"ז אלא כשיגעיל אח"כ ולא לסמוך על הסתלקות הריח לבד. ובנדו"ד לא היה שום הגעלה כי מה שעירו לתוכן רותחין כ"פ לא שמיה הגעלה כמובן:

אך נראה דאין זה ענין לנדו"ד דהם מיירו להכשיר החביות להשתמש בהן בפסח דדברי הרב הלבוש סובבים על סגנון זה ואעיקרא קאי על היתר חביות שכר להשתמש בהם בפסח ע"י הגעלה ואהא הוא דמסיים ואמר דבחביות יי"ש לא מהני הגעלה והיינו להשתמש בהם בפסח אבל לאסור מה שהושם בחביות של יי"ש וסילקוהו קודם אין ללמוד מדברי הלבוש זאת להודיע כי תשובתי הלזו היתה למראה עיני רב אחד מדורינו יצ"ו והשיג עלי בכמה דברים ואביא דבריו בסמוך לדברי להקל על הקורא ועל דברים אלו השיב וז"ל (מ"ש כת"ה אך נר' דאין זה ענין לנדו"ד וכו' לענ"ד דבריו תמוהים דהרי במג"א סק"מ מבואר דהא דכתב רמ"א בשם המרדכי והג"א ותה"ד ובדיעבד וכו' מותר לשתות ממנו בפסח עכ"ל דמיירי דוקא כשעירו אותו קו"פ ומחמת הטעם דשכר נטל"פ הוא ביין אבל במי דבש לא הוי נטל"פ ולכן אם היה הכלי בן יומו אפי' קודם הפסח אסור אם לא היה ס' אבל חביות של יי"ש אף שאינו ב"י אסור הכל שנטל"ש הוא ומיירי אעפ"י שעירו מן החבית קודם פסח. וכת"ה פלפל להלן ג"כ בדברי המג"א הנ"ל ולא שת לבו בזה דמיירי קוה"פ והוא פלא עכ"ד) ולא השבתי ע"ד כי לא ידעתי מה אענהו והפלאה זו איני יודע מהו. כי כונתי רצויה ומבוארת כי בראשית ההשקפה אנא נפשאי כתבית דלפום ריהטא נראה ללמוד לאיסור מדברי הרב הלבוש והדר משוינא אנפשין הדרנא דמדברי הרב הלבוש אין ללמוד וכו' דלא מיירי בהכי. ובעינא למיהדר אפיתחי דרבנן בתראי למילף מדבריהם לנדו"ד. והנה הבאתי הטעמים שנאמרו בענין ולפיהן ישתנה הדין דאם הטעם הוא משום דבמידי דהיתרא בלע לא אמרינן בכוליה משערינן. ולהאי טעמא לא מפלגינן בין נטל"פ לנ"ט לשבח יש להתיר בנדו"ד ולטעמא דנטל"פ א"כ ביי"ש שהוא נטל"ש אסור וע"ז כתבתי דנר' מדברי המג"א בסק"מ דס"ל כטעם זה ואמטו"ל אסור ביי"ש וכו' ותלי"ת שמתי עיני ולבי במלתייהו דרבנן קדישי כמו שיראה הרואה במרוצת לשוני להלן ומר ניהו דלא שם עינו במח"כ והדברים מבוארים ותרד פלאים:

(ב) והנה בחביות של שכר שכ' הרב המרדכי ופסקו הרמ"א והרב הלבוש בסכ"א להתיר בדיעבד ע"י הדחה בלא הגעלה כ' ב' טעמים האחד משום דטעם החמץ שבהן בטל בששים דכיון דהיתרא בלע לא בעינן כנגד כולו. והב' משום נטל"פ שאין הכלי ב"י או משום דשכר ביין פוגם ונחלקו האחרונים איזה מהטעמי' עיקר והרמג"א סק"מ נר' דהבין מדברי התה"ד סי' ר"א דס"ל עיקר כטעם לצ"ד שהוא נוטל"פ ואמטו"ל יצא לידון בחביות של יי"ש לאסור אפי' אב"י משום דיי"ש נטל"ש דאילו הוה ס"ל כטעמא דהיתרא בלע וכו' אף בשל יי"ש הו"ל להתיר אלא משום שהכריח כן המג"א בדעת התה"ד לכאורה ל"ז להבין לקוע"ד דמסיגנון לשונו נראה כונתו דמדחזינן דבתה"ד כ' בטעם היתר חבית של שכר לפסח בלא הגעלה משום שאב"י ונטל"פ. ולא כ' הטעם האחר שבמרדכי שהוא משום דהיתרא בלע משמע דתופס עיקר טעם דנוטל"פ ואם. לכך נתכוון קשה דהלא התה"ד מיירי בחבית שהיה בו יין נסך ואמר דאין להתיר היין שנתנו בה בלא הכשר מטעם שהחבית היתה שאינו ב"י ונוטל"פ. דיין ביין הוא נוטל"ש וע"ז הוק' לו ממ"ש בא"ז בטעם היתר חבית של שכר לפסח משום נטל"פ וכ' לחלק בין יין לשאר משקים עי"ש שכל עצמו לא בא אלא להקשות על מה שכתב דנוטל"ש הוא ואילו בדברי הא"ז מפורש דהוא נוטל"פ וכיון דמיירי ביי"ן לא היה שום שייכות להתה"ד בטעם דהיתרא בלע כי בנדונו הוא איסורא בלע. ושמא י"ל דכונתו היא לומר דע"כ ס"ל להתה"ד דהעיקר הוא הטעם דנטל"ף דאל"כ היא גופה הו"ל להתה"ד לדחות קושייתו ולימא מר דהתם עיקר טעם ההיתר משום דהיתרא בלע ולא בעינן כנגד כולו ומדלא כתב כן והוצרך לחלק בין יין לשאר משקין ש"מ דס"ל דהטעם דמשום נטל"פ. הוא העיקר להתיר בפ"ע אף במידי דאיסורא בלע ואהכי הוצרך לחלק בין שאר משקים ליין. ומזה הוליד דבדבר שהוא נוטל"ש אסור כנ"ל בכונתו בדוחק איך שיהיה נראה דעת המג"א הנ"ל דטעמא דנטל"פ הוא עיקר בדין זה. וכן תפסו הרבנים חק יעקב וחיי אדם כלל קכ"ד ובנשמת אדם סי' כ"ח כטעם דנטל"פ ועיין בש"ע הרב מוהרש"ז ס' ס"ג אמנם הרט"ז ס"ק כ"ה תופס עיקר טעמא דהיתרא בלע. ולפי טעם זה אין חילוק בין חביות שכר ליי"ש. וגם בחביות של יי"ש יש להקל בדיעבד. ומ"ש הפרמ"ג במשבצות ס"ק ז"ך ואפשר דיעבד הגעלה בלי מים ואפר אין לאסור מה שנתן לתוכו עי"ש ומשמע דאם נתן לתוך חבית של יי"ש בלא הגעלה אסור. היינו לשיטתיה שכ' בס"ק כ"ה דאין לסמוך אטעם דהיתרא בלע אלא כשיש צדדים אחרים. אף זה חזי לאיצטרופי עי"ש אבל ודאי דמאן דס"ל עיקר האי טעמא דהיתרא בלע לדידיה גם בדבר שנוטל"ש מותר בדיעבד. ושם כ' דאם הוריקו קודם הפסח נסמוך אטעם דהיתרא בלע ומותר אפילו בדבר חריף:

(ג) והנה מה שהפוסקים הנ"ל תפסו עיקר הטעם שהוא משום שנוטל"פ ונצמח מזה להחמיר בחבית של יי"ש לפי הנר' הוא מפני שהוק' להם מה שהק' הח"י על הטעם האחר שהרי בשר בחלב היתרא בלע הוא ואפילו הכי בכוליה משערינן אך כבר ביאר בזה במחצית השקל דכיון דאין כל השכר חמץ אלא מעורב בו מים ודברים אחרים אף אי נימא דהחצי הוא חמץ מ"מ יש ששים כנגד חציו ואין לומר דכיון דאין במים כדי לבטל החמץ נעשו נבלה וצריך ששים כנגד המים ג"כ ובכוליה משערינן. דבדבר היתר לא אמרי' נעשה נבלה כמ"ש ביו"ד סי' צ"ד ס"ו וכו' עי"ש ואף דנחלקו הפוס' בחמץ קודם הפסח אי איסורא בלע מקרי או היתרא בלע וכתב מרן בב"י בסי' תנ"א ד"ה כלים דדעת רוב הפוסקים דחמץ כיון ששמו עליו איסורא בלע מיקרי וכ"כ בדין חבית של שכר ע"ד המרדכי במ"ש הטעם דמשום דהיתרא בלע מקרי לא אמרי' בכוליה משערינן עי"ש ובט"ז ס"ק כ"ה כ' דאדרבה אנן קי"ל דהיתרא בלע מיקרי. מ"מ לפי מה שביאר המחצ"ה בטעם המרדכי הנה אין כונתו לומר דחשיב היתרא בלע אלא ר"ל דלעשות המים חמץ לא אמרינן דנעשו שכר דחתיכה נע"ן דכיון דהיתרא הוא לא אמרינן חתיכה נעשית נבלה ועיין במג"א סי' תמ"ז ס"ק ל"ח דאע"ג דלשאר מילי חמץ מיקרי איסור משום דשמו עליו מ"מ לענין חתי' נע"ן חשיב היתר ובהיתר לא אמרי' נע"ן ומעין זה נמצא בדברי הפוסקים שכ' דאע"ג דבחמץ בפסח אמרינן כבוש כמבושל. קוה"פ דהוא זמן היתר אין כבישה בכלים להפליט עיין מה שרשמתי בקונטרס הכללים במערכת הכ"ף אות מ"ו:

והכי חזינא להג' מגן האלף בסי' תנ"א סכ"א אף אם הוא היה מתכוין ליישב קושית הג' ח"י ואמר מר דחמץ דהיתרא בלע אין משערין רק לפי ערך והשכר אין כולו חמץ רק כדי אכ"פ ובכה"ג ודאי הוה ששים נגד הפליטה ונדחה מה שתמה בט"ז (נר' דצ"ל בב"י ועיין בט"ז ס"ק כ"ה וק"ל) דלא תליא כלל בהיתרא בלע דלעיל רק דלא נעשה הבלוע נבלה ובהא כ"ע מודו דבשעת היתר לא שייך נעשה נבלה וא"כ נראה דלדידן בודאי בפסח אסור דכל כמה דלא הוה הכשר פולט גם בפסח ואנן קי"ל נטל"פ אסור בפסח אבל אם הוריק החבית קודם הפסח יש להקל אפילו במי דבש דלא הוי לפגם מטעם דהיתרא בלע וכמה פוס' ס"ל דאינו בולע רק כדי קליפה וגם לאחר שיעור כבישה הוי נטל"פ וכמ"ש בסי' תמ"ז סק"ב וא"כ אם הריקו קודם פסח יש להתיר בכל אופן ותימה על הח"י שנמשך אחר דברי המג"א ולעיל סי' תמ"ז ס"ק י"ט משמע דס"ל ע"י כבישה אינו אסור קודם פסח דאחר מעל"ע הוי נטל"פ עכ"ל ודבריו הם כסברת המחצ"ה ומדבריו יש ללמוד ליי"ש דנדו"ד שהרי אף במי דבש שהשכר נטל"ש בו ס"ל דמהני לטעמא דהיתרא בלע אם הורק קודם הפסח וא"כ ה"ה ג"כ ביין שהושם בחבית של יי"ש דאע"ג דטעם היי"ש משביח את היין מותר אם הורק מהחבית קוה"פ דומיא למי דבש בחבית של שכר דאף שמשביחו שרי (הרב המשיג הנ"ל כ' ע"ז וז"ל מ"ש לדעת הט"ז דתופס עיקר טעמא דהיתרא בלע ושכ' המשבצות דאם הורק קודם פסח מהכלי סמכינן אטעמא דהיתרא בלע אפילו בדבר חריף וכ' כ"ת שלדבריהם יש ללמוד לחבית של יי"ש וכו' לענ"ד דעת הט"ז יחידאה היא והמשבצות כתב כן רק לפרש דברי הט"ז והרי מבואר ברמ"א סי' תמ"ז ס"ה בשומן מהותך בכלי חמץ אם לא היו נזהרים בשעת עשייתו מחמץ ושלא התיכו אותו בכלי חמץ שהם בנ"י שאסור מדינא ויעויין בשו"ת פנ"י ח"ב סי' ז' מ"ש לתרץ קושית הרב"י ומבואר שם דאו או קתני וא"כ הרי מבואר שהרמ"א תפס ג"כ הטעם דנטל"פ ויעויין בחק יעקב סי' תמ"ב סק"ד מה שהשיב לחלק בין שכר ליי"ש ואם כן אין ללמוד מזה להקל גם לדעת הט"ז ויעויין עוד בט"ו ס"ק כ"ב ומה שתי' המחצית השקל קושיות הח"י מבב"ח דאין צריך לשער אלא כנגד חציו של כלי וכו' תירוצו אינו עולה לדעת הח"י סי' תע"ב דאין לדמות שכר ליי"ש ועי"ש. ומ"ש כ"ת שסברא זו כתבה ג"כ במגן האלף. הרי הוא צירף שם ג' טעמים א' היתרא בלע ב' דעת הסוברים דבצונן אינו בולע רק כדי קליפה. ג' דגם לאחר שיעור כבישה הוי נטל"פ וזה דוקא במי דבש דטעם השכר פוגם בו ואין ללמוד ממנו לנדו"ד עכ"ד הרב המשיג נרו') והנה מ"ש דהמשבצות כ"כ רק לפרש דברי הט"ז וכו' במח"כ אין זה אמת ושלא כרצוני (להאריך בהעתק דברי ספר המצוי) אעתיק את כל דבריו וז"ל ובדיעבד עיין ט"ז ואנן קי"ל בהיתרא בלע אפ"ה צריך לשער כנגד כולו בתוחב כף חולבת וכדומה עי"ד בב"י בשם הראב"ד ואנן קי"ל צריך בהיתרא כנגד כולו ומ"ש בס"ד אות ח' יעי"ש וכללא היכא דיש הרבה צדדים יש לצרף גם זה דחמץ מקרי היתרא בלע ומשמעות דבריו אפילו לא הוריקו קודם פסח יש להתיר בפסח דנוט"ל רוב מתירים בפסח ובהיתרא בלע אמרי' דיש ששים והוי משהו ונט"ל ומיהו ז"א דמחמירין אף כה"ג ועמ"א מ"ש. ובהוריקו קודם פסח אם חומץ נתנו בו וכדומה נסמוך להתיר היתרא בלע ושהיה ששים ואין לסמוך ע"ז בב"ח וכדומה וכאמור עח"י עכ"ל. ואם בספר המשבצות אשר לפני הרב המשיג נרו' כתוב כאשר כתוב לפני וכנ"ל לא ידעתי מה היה לו להשיג בזה דהרי עין רואה ואזן שומעת מפורש יוצא בדב"ק דמשמעות דברי הרב ט"ז הוא להתיר אף בלא הורק מהכלי קודם פסח ומר ניהו מדנפשיה כתב להכריע דיש לסמוך להקל רק בהורק מהכלי קודם הפסח. ולא כתב זאת לפרש דברי הרט"ז כי' נהפוך הוא דדעת הרט"ז הוא להתיר אפילו בלא הורק קוה"פ וזה פשוט ומבואר:

(ד:

) ומ"ש דמבואר מדברי הרמ"א דתופס טעמא דנטל"פ לא ידעתי כונתו דאם רצונו לומר דמשם מוכח דכל שאינו לפגם אין מתירים מטעמא דהיתרא בלע הנה לפי מ"ש המחצ"ה לא סמכינן אטעמא דהיתרא בלע אלא בשכר שאין כולו שעורים ויש בו מים ושאר דברים דכשנשאר החמץ הבלוע בכלי (חוץ מן המים) יש ששים בכלי נגדו, אבל בכלי שבלוע רק מחמץ שמטגנים בו או שאופים בו ורובו ככולו הוא חמץ כי המים נשרפים וכלים ע"י האפיה הנה צריך לשער הבלוע בכלי שכולו חמץ וצריך ששים כנגדו ואין הכלי מחזיק ששים כנגד כולו ואסור וזהו דין שומן מהותך בכלי חמץ בן יומו דאסור מדינא לדעת הרמ"א. ועוד דלפי מה שביאר במגן האלף דבליעה שהיא בצונן היא מועטת וזה ודאי אמת ויציב א"כ יש לומר דבהיתוך שומן שהוא ע"י האור שאני ולפי דעת הרב המשיג יקשה על הרט"ז איך יפרש מילתיה דהרמ"א שכ' בסי' תנ"א דין המררכי דבדיעבד מותר שהוא משום דהיתרא בלע דהרי הרמ"א לא ס"ל הכי (לפי דעתו) בההיא דשומן מהותך. ואין לומר דהרט"ז ס"ל דהרמ"א לא פסק דין המרדכי אלא מטעם נטל"ף. ולא מטעם דהיתרא בלע. שהרי בסי' תמ"ז סוף ס"ק י"ט כתב דטעם הרב העיטור שכ' דגיעול היוצא מדופנו של כלי בטל הוא ולא אמרי' בכוליה משערינן הוא משום דס"ל כמ"ש המרדכי דלא אמרי' בכוליה משערינן כיון דהיתרא בלע וסיים ורמ"א פסק כן בסי' תנ"א עכ"ל הרי מבואר דמבין ומייחס בפסק הרמ"א בסי' תנ"א דהוא משום דהיתרא בלע. וחלילה לומר על רבינו ט"ז דנעלם ממנו בסי' תמ"ז ס"ק י"ט דברי הרמ"א באותו פרק באותו מקום בסי' תמ"ז ס"ה אלא ודאי דיש חילוק ביניהם כמדובר. ומ"ש לדחות מה שהבאתי מדברי המגן האלף הנה גם אנכי לא באתי אלא לומר דסברת המחצ"ה היא מוצאת גם במגן האלף ולטעמא דהיתרא בלע יש ללמוד היתר לנדו"ד אבל לא שנסמוך בכל כוחינו ע"ז לבד אלא בצירוף עוד הטעמים המבוארים בדברינו להלן ונדו"ד איכא מיהא תרי מגו תלתא טעמי שבמגן האלף היינו היתרא בלע. ושבצונן אינו בולע אלא כדי קליפה. והראיה שהביא מדברי הח"י סי' תמ"ב וכ' שתירוץ המחצ"ה אינו עולה לפי חילוק הח"י בין שכר ליי"ש. הנה המחצ"ה כ"כ ליישב דעת המרדכי להצילו מקושית הח"י שהיא קושיא עצומה. ואין המרדכי משועבד לסברת הח"י ורבני האחרונים שהביא שם. ומה גם שיש לומר דאף לדבריהם דיי"ש חשיב ממשו של חמץ ולא תערובת. מ"מ לענין שיהיה חשוב המים שבו כחמץ ממש אף קודם הפסח שהוא זמן היתר וקי"ל דבזמן ההיתר לא אמרי' דנעשה נבלה. אין לנו הכרח משם דשם הוא לאחר זמן איסורו אבל קודם הפסח יש לומר דלענין זה חשיב היתרא בלע אף דחמץ ששמו עליו חשבינן לה איסורא בלע כמ"ש המג"א סי' תמ"ז ס"ק ל"ח דלענין לומר חתיכה נע"ן. חמץ קוה"פ חשיב היתר כנז"ל ואף אם לא נאמר כן כבר כתבתי דהרב המרדכי אינו זקוק לסברת רבנן בתראי הנ"ל ונוכל לתרץ אליביה כמ"ש הרב מחצית השקל. ובאמת כאשר עיינתי שנית הן עתה בדברי החת"ס סי' ק"ך המובא בדברינו להלן תמיה לי על המשי נרו' דמדברי החת"ס מתבאר דס"ל דאף למ"ש הח"י בסי' תמ"ב מ"מ לא חשבינן המים כחמץ לענין זה שיצטרך ששים גם כנגד המים שכ' וז"ל מ"מ יפה כ' הג' מחצ"ה שהרי אין השכר כולו חמץ מסתיין שהעיד הרא"ש דשכר שעורים שלנו יש בו כזית בא"פ וחייבין עליו כרת אבל עכ"פ גם מים יש בו ומכ"ש ביי"ש נהי שאנו אוסרים ומחייבין על הזיעה שע"י בישול והוא חמץ ממש עיין תשו' באר יעקב מ"מ אינו נעשה רק א"א כי יש בו מים וגם מינים אחרים וא"כ נגד חלק החמץ שבו אפילו יהיה מחציתו י"ל הכלי ששים כנגדו עכ"ל הרי כתב מפורש דאף דהיי"ש הוא חמץ גמור וחייבין עליו כרת וציין שו"ת באר יעקב והיא בא"ח סי' תמ"ב והוא ע"ד החק יעקב סי תמ"ב עמ"ש השואל שבחק יעקב וע"ד תשובתו כיעיש"ב מדף ט"ו עד דף ל'. בכל זאת כ' דאין צריך ששים אלא כנגד החמץ וא"כ הדבר תמוה וה איך נחה דעתו לדחות מ"ש אני עני ע"פ דברי הח"י דהרי לפי"ד אין מדברי ח"י הנ"ל סתירה לזה כאמור. ומשמע מדברי החת"ס דלענין שלא להצריך ס' כנגד המים ושאר הדברים עדיף יי"ש משכר. דבשכר יש גוף האיסור. וביי"ש רק הזיעה. אחר כמה שנים נדפס שו"ת בית שלמה. וראיתי שם בסי' פ"ז קרוב לסופו דכתב להדיא דיי"ש חמץ שנעשה ממלאץ עם קטניות לא בעינן ששים כנגד כולו רק בערך המאלץ אף שאין להחשיבו לתערובת חמץ אלא כלו חמץ חשוב כמ"ש רוה"פ בסי' תמ"ב דדבר המחמץ הוי כבעיניה ויש ראיה ברורה וכו' מ"מ זהו לענין גוף היי"ש אבל אם נתערב יי"ש זה ביי"ש של פסח א"ץ לשער כנגד כולו דאין מחמיץ אלא לפי חשבון וכו' עי"ש סוף דף נ"ג והבאתיו לקמן אות י"ב וכ"ש לענין הבלוע בתוכו ועיין במגן האלף סימן תמ"ב סק"ח שכתב ליישב דעת הטור דשכר משונה משאר חמץ דכיון דהשעורים שבתוכו מעמידים אותו ומשנים בו טעם אחר כמו גבינה שהעמידוה בקיבה שאין בגבינה טעם מן הקיבה רק שמשנה הטעם מחלב לגבינה מיקרי כולו חמץ ולא סגי בששים לפי ערך החמץ שבו רק צריך ששים נגד כל השכר עכ"ל וזה לכאורה היפך ממ"ש בסי' תנ"א הנ"ל אך לדברי הבית שלמה אתי שפיר דלגבי תערובת אין צריך לשער כנגד כולו. וממה שכ' בשע"ת סי' תמ"ח אות ח' בשם שו"ת תפארת צבי סי' י"ז דיי"ש שאינו מזוקק ויש בו תערובת מים הוי כמוסיף וכו' משמע דלא חשיב כל היי"ש גוף איסור אלא תערובת חמץ חשיב ליה וצריך לעיין בגוף הס' ואמצ"א (אחר שהשבנו בס"ד ע"ד רב המשיג הנ"ל נחזור לדברינו שבאות ג' ד"ה והכי חזינא וכו'):

(ה) גם הגאון נו"ב במ"ת יו"ד סי' נ"ח כ' כסברת הג' מחצ"ה הנ"ל גבי יי"ש עצמו שנשאל ביורה שעושים בתוכה יי"ש מיי"ן ובתוך מעת לעת עשו היהודים מתבואה וכתב דיי"ש הוא דבר חריף מאד כמ"ש המג"א סי' את"ן סק"מ ובסי' תמ"ז. ס"ק כ"ה מבואר שחמור משאר חריף דביי"ש אמרי' דחריפות הראשון משוי לי' לשבח משא"כ בשאר איסורין. ואין ללמוד היתר ממ"ש ביו"ד סי' קל"ז ס"ד וכו' דיש לחלק וכו' וגם ששים ליכא דבכל הכלי משערינן ושוב כ' בשם הרב השואל שיש קצת להקל עפ"י דעת הסוברים דלא אמרי' בשאר איסורין חתיכה נע"ן ותמה ע"ד דמאי נפ"מ בחתיכה נע"ן בזה הלא היי"ש שנתבשל תחלה מן החרצנים ושמרים של יי"ן היו הם עצמם אסורים מחמת עצמם ונאסר היורה מהם ולא ידעינן כמה בלע היורה ובכולה משערינן וליכא. ושוב פי' כונתו דלמ"ד דבשאר איסורין לא אמרי' חתיכה נעשית נבלה א"כ אם בפעם הראשון היה בד"מ החרצנים והזגים בשוה עם מים אז היורה בלעה חצי איסור ובפעם הב' בעינן ס' נגד האיסור ויש בכלי ס' נגד חציו והרמ"א בסי' צ"ב ס"ד פסק דלא אמרי' בשאר איסורין בלח במקום הפ"מ חתיכה נע"ן וכו' וביאר שם דאף דהיה נראה לומר דהיינו דוקא כשאינו דרך בישול אבל דרך בישול גם לח נעשה נבלה מ"מ מדברי הש"ך סק"ג מוכח דאין לחלק וכ"כ הפרי תואר ומסיק להתיר מה"ט מה שכבר נעשה דאין לך הפסד גדול מזה אבל לשרוף עוד אין להתיר דאין בזה הפסד גדול ואמ"ב איסור לכתחלה אלו תוד"ק:

וממנו נקח להתיר בכה"ג גם בחמץ קוה"פ לפי מ"ש המחצ"ה דהשכר אין כולו חמץ אלא מעורב בו מים ושאר דברים וא"כ למ"ד דלא אמרי' בשאר איסורין חתיכה נע"ן ודלא אמרי' בלח חתנע"ן יש להתיר ומה גם דקי"ל דלא אמרי' חתיכה נע"ן קודה"פ עיין מג"א תמ"ז סקל"ח ובאשל שם ולכן אף אם היה נדון שלנו ביורה של חמץ ששרפו בתוכו יי"ש לפסח היה אפשר להתיר כ"ש בנדון דידן דלא נאסרו החביות ע"י בישול כי אם ע"י כבישה דאף אי נימא כבוש כמבושל בכלים ובמידי דהיתרא בלע בכל זאת נראה ודאי דאין לנו לאסור היין שהושם בחביות של יי"ש והורק קודה"פ ונתבטל בששים ואף דנראה דאיכא מ"ד דגם בחמץ קוה"פ אמרי' חנע"ן כמו שרשמתי בקונטרס הכללים מערכת החי"ת אות מ"ח מ"מ בהפס"ג סמכינן אדברי הסו' דלא אמרי' חנע"ן בחמץ קוה"פ וכ"ד המגן האלף שם דלא שייך בדבר היתר חנע"ן:

(ו) הן אמת דממ"ש שם בנו"ב בסו"ד נראה דאין להתיר בנדו"ד שכ' אמנם ביי"ש יש לדון כי הזיעה העולה מהיורה לתוך הקנים של מעלה בכיסוי של היורה וזהו עצמו היי"ש עיקר העולה הוא מחרצנים ושמרים מהכח שבהם כי המים אין בהם כח וא"כ הקנים נאסרים ושוב כששורפין היי"ש מהתבואה והזיעה הולכת דרך הקנים נאסר מהקנים. ומ"מ מותר לפי שהזיעה עולה תמיד בזה אח"ז ובצירוף כל הזיעה שנוטף לתוך כלי העומד למטה לקבל הזיעה יהיה בין הכל ששים נגד הקנים והכל מותר כדקי"ל בסי' ק"ו דלח שנאסר מחמת מיעוטו ושוב נתרבה עליו חוזר להיתר עי"ש והמובן מדבריו הוא. דבשלמא על החשש שנאסר היי"ש של תבואה מחמת היורה ששרפו בה בתחלה היי"ש מיי"נ יש לומר דכיון דביורה נתנו עם השמרים וחרצנים מים הרבה לא בלעה היורה הכל משמרים וחרצנים לבד אלא גם מים וכי משערינן נגד האיסור לבד יש ששים בהיי"ש תבואה כנגדו. אבל לגבי הקנים ששם אין נותנים שום דבר רק שנאסר מחמת הזיעה העולה מהיורה. ומשמע ליה דהזיעה אינה עולה אלא מהחרצנים ושמרים ולא מהמים כלל. וא"כ נמצא שבליעת הקנים הוא רק מן האיסור ואוסר את היי"ש של תבואה שאין בו לבטל את הקנים ולזה כ' דכיון שהזיעה עולה תמיד בזא"ז מצטרף הכל לבטל הבלוע שבקנים בששים ונמצא לפי זה דהיי"ש עצמו היוצא דרך הקנים שהוא מחמת הזיעה אינו אלא מן האיסור וכשנותנים אותו בחבית בלע החבית רק מן האיסור וצריך ששים כנגד כל החבית ואין לך כלי שמחזיק ששים כנגד כולו ואוסר מה שיותן בו אח"כ שאי אפשר לבטלו בששים. וכך מתבאר ממ"ש בנו"ב שם בסי' ס"ז ביין שהושם בחבית של יי"ש של נסך. שכיון שיי"ש הוא דבר חריף וחזק מאד בודאי נבלע בכל הכלי וכשהושם בו יין צריך שיהיה ששים נגד כל הכלי וכלל בידינו שאין במה שבתוך הכלי ששים כנגד כל הכלי ע"כ וזה לכאורה היפך ממ"ש בסי' נ"ח הנ"ל דכיון דאין היי"ש עשוי רק משמרים וחרצנים אלא מעורב בו מים יש בכלי ששים כנגד האיסור ואף שיש לומר דכיון דכל חיליה בסי' נ"ח להתיר הוא עפ"י מאי דפסק הרמ"א דבמקום הפס"ג יש לסמוך אמ"ד דלא אמרי' בלח חתיכה נע"ן וא"כ בסי' נ"ח דמיירי ביורה ששרפו בה יי"ש ומסתמא כך הוא דרכם שמשפעין במדה גסה ושורפין הרבה יי"ש ואיכא טירחא והוצאה יתירה חשיב ליה הפס"ג ושרי משא"כ בסי' ס"ז דמיירי בחבית אחת לא חשיב הפס"ג ולכן סגר עליהם המדבר בכחא דהיתרא. הרואה יראה שזה דוחק גדול. אך לפי מ"ש אתי שפיר דבחבית ודאי יש לאסור לפי שיטתו שלא עבר דרך הקנים אלא האיסור דהיי"ש שהוא מהזיעה העובר דרך הקנים אין בו שום כח מהמים רק מהחרצנים ונבלע בהחבית רק האיסור ובעינן ששים וליכא ולפי זה כמו כן בנדו"ד יש לומר דהיי"ש שהונח בהחביות הוא רק חמץ לבד מהתבואה. וכשנבלע בהחבית שנתנוהו בתוכה נאסר החבית כולה מגוף החמץ ובעינן ששים וליכא. דאין שייך לומר בזה סברת המחצ"ה גבי שכר דהרי לפי שיטת הנו"ב מה שיוצא מדרך הקנים שהוא מחמת הזיעה אינו כלל מכח המים כנז"ל:

(ז) אמנם מצאתי בשו"ת חת"ס א"ח סי' ק"ך דמתבאר מדבריו דלא שמיע ליה ולא סבירא ליה כהנו"ב הנ"ל אלא גם במה שעובר דרך הקנים דהיינו הזיעה אנו אומרים שאינו מן האיסור בלבד אלא גם ההיתר מצטרף עמו ולא בעינן ששים כנגד כולו אלא כנגד האיסור בלבד והוא שנשאל בהכשר יורות ששרפו בהן יי"ש חמץ כל השנה ורוצים להכשירם ליי"ש של פסח והשיב הנה מטעם שאין בכלי ששים נגדו ונטל"ף ליכא ביי"ש וכן נותן טעם בר נ"ט מחמת חורפיה מ"מ יפה כ' הג' מחצ"ה שהרי אין השכר כולו חמץ מסתיין שהעיד הרא"ש דשכר שעורים שלנו יש בו כזית בכא"פ וחייבים עליו כרת אבל עכ"פ גם מים יש בו ומכ"ש ביי"ש נהי שאנו אוסרים ומחייבים על הזיעה שע"י בישול והוא חמץ ממש עיין תשובת באר יעקב מ"מ אין נעשה רק מחמץ כי יש בו מים וגם מינים אחרים וא"כ נגד חלק החמץ שבו אפילו יהיה מחציתו י"ל הכלי ששים נגדו ומי הגעלה אין נעשים נבלה קודם זמן איסורו ואי משום שמדבקים בצק בסתימת הכובע המתקשה שם בודאי צריך השגחה לנקותו היטב מזה טרם הגעלה ואם אולי ישאר פירור כ"ש בטל בששים והיי"ש מסננין אותו קודם הפסח במסננת של לבד כנהוג ועכ"פ ינהגו כן ביי"ש של פסח ועמג"א תמ"ז סקי"ג ע"כ לעניינינו. הרי דכל חיליה בזה להתיר הוא ע"פ סברת המחצ"ה גבי שכר שאין כולו חמץ ולמד מזה ליי"ש. ואי הוה ס"ל כהנו"ב הרי אין הנדון דומה לראיה דכיון דנאסרו הקנים שביורה מחמת הזיעה שאינה אלא מכח התבואה ולא מן המים כלל צריך ששים כנגד כל הקנים וליכא. אלא ודאי מוכח דס"ל להגאון חת"ס דהזיעה העולה דרך הקנים אינה מהתבואה לבד אלא גם מהמים וכיון שבליעת הקנים היה מאיסור והיתר בצירוף לא בעינן ששים אלא כנגד האיסור ואיכא. ועוד יש לומר דהחת"ס והנו"ב מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דודאי י"ל כסברת הנו"ב דהזיעה אינה עולה מכח המים כלל ולכן בנדונו ששרפו היי"ש מחרצנים ושמרים של נסך וההיתר אינה אלא מים ומהמים אינו עולה שום כח להקנים אהכי נאסרי הקנים מגוף האיסור. אך ביי"ש של תבואה מתבאר מדברי החת"ס שמלבד המים נותנים גם דברים אחרים המותרים כמו שההעתקתי דבריו למעלה וא"כ אף דאין עולה שום זיעה להקנים מכח המים מ"מ עולה היא מחמת הדברים המותרים בצירוף התבואה וכנגד כל הכלי הוא דנקיטי' דאין בכלי ששים אבל בזה אין צריך לשער נגד כל הכלי דהא איכא דברים המותרים ג"כ. וזה נלע"ד יותר נכון (ועיין בשו"ת בית שלמה סוס"י פ"ז ח"ד לקמן אות י"ב) וא"כ לנדון דידן כיון דהיי"ש חמץ שהוא מהזיעה של התבואה אינו לבד מהתבואה כי נותנים גם דברים אחרים כעדות החת"ס ומחצ"ה וכשבלע החבית מהיי"ש בלע איסור והיתר ולא בעינן ששים כנגד כל הכלי אלא כנגד החמץ לבד וזה יש ביין כדי לבטל החמץ שבו. ואף שלא התיר החת"ס אלא מדוחק וכ' בראש דבריו הלואי ישתקע הדבר ולא יעשה כן בישראל ואשרי מי שיכול לעשות חדשים אך לא ישמעו לאסור לגמרי כי ההוצאה מרובה וכמה אנשים פרנסתם בכך לכן על כרחינו להכניס עצמינו בשערי היתר וש"ן ירחק ממנו ע"כ. וגם בסו"ד כ' ובכל זאת אין דעתי נוחה מפני שא"א להוציא ריח פיטום הקשה והחריף של יי"ש המחומץ וטועמים אותו בפסח על כן צויתי שטרם הגעלה לבשל בהיורה והכובע והקנים מי אפר עם אפר הרבה שיהיו חזקים מאד ומפגמים הטעם וכו' אך צריך השגחה גדולה לנקות היורה בתחתיתו ולהסיר משם הקנים ע"י אומן או לכל הפחות להניח עליהם ועל מקום הטלאי גחלים ואחר כל זאת שומר נפשו ירחק משתיית יי"ש בפסח אבל אין לאסור להם אחר תיקונים הללו עכ"ל מ"מ נראה דהיינו דוקא בנדונו דהוא קולא גדולה מחמת חשש הבצק וריח ופיטום היי"ש אלא דהמציא תקנות כדי שלא לאסור לאחרים כנז"ל אף גם שם בא להתיר לכתחלה משא"כ בנדו"ד שהוא דיעבד וליכא חשש בצק ולא ריח היי"ש נראה דמודה דראוי הוא אף לנפש היפה ואין לאסור כלל (הרב המשיג כתב דשו"ת הנו"ב אינו ענין לנדו"ד דכונת הנו"ב כי הזיעה העולה בראשונה מהיורה להקנים היא חזקה מאד הנקרא ספירטיס ואח"כ עולה זיעה אחר זיעה חלושה חלושה מפני שהזיעה היא מעורבת מהבל המים ולכן די לבטל בששים נגד הקנים לבד ולא בעינן שיהיו ששים גם נגד היורה. ואינו ענין לנדו"ד דהא בספירטי"ס אין כאן מים כי אם מעט מעט ולראיה אם יקח מהספירט ונשרוף בכלי לא נשאר בכלי רק מעט לחלוחית וממילא צריך שיהיו ביין ששים נגד כל החבית ואין במה שבכלי ס' נגד הכלי כמבואר שם בנו"ב. וכן מבואר בנו"ב סי' ס"ז דיי"ש נבלע בכל הכלי ואין נפ"מ מזה אי אמרי' קודה"פ חתיכה נע"ן או לא והיודעים במלאכת היי"ש יעידו כי אם יערבו מדה אחת יי"ש בכמה מדות מים אם יתנו אותם לתוך היורה להעלות ע"י בישול דרך הקנים תעלה הזיעה למעלה בהכיסוי רק כמדת היי"ש ותחסר עוד מעט, ובנדו"ד שהיה ספיר"ט בהחבית בודאי לפי זה הוי חמץ גמור ולא תערובת חמץ וכדעת הח"י בסי' תמ"ב הנ"ל וראייתו מחת"ס אינה ראיה לנדו"ד דביורה ששורפין בה היי"ש התבואה מעורבת עם המים וגם מינים אחרים ונגד חלק החמץ שבו אפילו יהיה מחציתו יש במה שבכלי ס' כנגדו ולכן מהני הגעלה ומי הגעלה אין נעשים נבלה קודם זמן איסורו אבל בנדו"ד שהיה ספיר"ט בהחבית הנבלע בכל הכלי י"ל דלא מהני גם הגעלה לדידיה. וכ"ש שלא יודה להכשיר היין ששמו בהחבית בלתי הגעלה עכ"ד נר"ו) ובמח"כ לא מצאתי בכל דבריו כדי השג יד על אשר כתבתי בעניותי ויש לי לפקפק על דבריו אך כי אין רצוני להאריך. וכדי שלא יאמר שהעלמתי דבריו בזה הוצרכתי להעתיקם והמעיין יבחר ויקרב:

(ח) וכל זה הוא במונח דיי"ש מיקרי דבר חריף ולא שייך ביה נ"ט לפגם כנראה מדברי הרבנים הנ"ל. ולהמג"א סי' תמ"ז ס"ק כ"ה עדיף יי"ש מכל דבר חריף עי"ש ובחת"ס שהבאתי לעיל באות ה' האמנם לפי הנראה אין זה מוסכם עיין זכור לאברהם חלק א' קצ"ז ע"א שאחר שכ' דהט"ז סי' תמ"ב ס"ל דיי"ש הוי דבר חריף ושכ"כ הרת"ח סי' י"ז. שוב כתב דהחק"ל יו"ד סי' נ"ב כ' דבמחלוקת הוא שנוי וכו' וכ' שמדברי הרבנים דב"מ וב"י נראה דס"ל דלא הוי דב"ח עי"ש וא"כ למ"ד דלא הוי דבר חריף הדר דינא ואתי מבנייא להקל בנדו"ד דגם טעמא דנטל"פ חזי לאצטרופי להתיר בחביות של י"ש כבחביות של שכר:

איברא דהני ס' דב"ר די רשים הרב זכור לאברהם לא שכיחי גבאי לחזות בנועם שיח במאי קא מיירו דהרב זל"א בכל המשך לשונו מרישיה לסיפיה נקיט לישנא "דיי"ש" ואולם דברי הדב"מ ראיתי שהביאה לקמיה קצ"ח ע"א ולא מיירי אלא בשכר ואולי גם הרבנים הנ"ל בהכי מיירו אבל ביי"ש אפשר כ"ע מודו דהוי חריף ונטל"ש וצ"ע בגוף דבריהם:

ואכתי איכא למי' דאף אי יי"ש מיקרי דבר חריף אינו פשוט לומר דגם ביין נטל"ש הוא דאנא חזי' להג' נו"ב מת"ן יו"ד סי' ס"ז דהא מילתא רפיא בידיה וכ' דאפשר דהט"ז ומג"א דכ' דיי"ש חריף ונטל"ש לא אמרו אלא במי דבש שהיי"ש נטל"ש במי דבש עצמו וכו' אבל יי"ש ביין אולי גם מצד עצמו פוגם הוא בטבעו אפי' נתערב ביין וסיים דאין בידו להקל בזה דמי יכריע אם נטל"פ וכו' ובמקום הפס"ג יש להתיישב הרי דמאי דהוה פשיטא לן ללמוד מדברי הרבנים הנ"ל דיי"ש נטל"ש בכל דבר הנו"ב ספק עלינו את הדבר הזה דאפשר דביין הוא פוגם:

אלא דאין מזה פתח היתר לנדו"ד דסוף סוף כיון דס' הוא שמא נטל"ש נקיטינן להחמיר דס' חסרון ידיעה אינו חשוב ספק לילך בו לקולא באיסורין דרבנן כידוע. וצריך להתיישב בדברי הרבנים שרשמתי בקונטרס הכללים במערכת הסמ"ך אות נ"ב ואין הפנאי מסכים כעת וכבר כתב מפורש בזה בחכמת אדם כלל נ"ד אות יו"ד אם אינו ידוע אם דבר זה פוגם או משביח הוי ספק מחמת חסרון ידיעה ולא הוי ספק (להקל בדרבנן עי"ש) ע"כ עיין מ"ש בקונטרס הכללים במערכת הנו"ן אות ל':

(וכתב הרב המשיג ע"ז וז"ל ומה שראה בנו"ב שנסתפק אם יי"ש ביין פוגם וכו' לענ"ד כבר הורה לנו הניסיון שהעושים יי"ש ויש להם כלים חדשים, או כלי יין אחרי ששהו זמן רב ריקנים שופכים בחבית ספיר"ט למען החזיק בה היין, וגם יין שהוא רפה בטבעו מחזיקים אותו בספיר"ט הרי שבודאי נטל"ש הוא. ובדברי הנו"ב סי' נ"ח י"ל ממ"ש הוא עצמו בא"ח סי' ע"ב ובחלק יו"ד סי' קפ"ז דהיתר בהיתר לא שייך ביטול אמנם אין זה שייך לנדו"ד עכ"ד):

והנה אמת כי אין לי יד ושם בעסק מלאכה זו ולא בנסיונה מ"מ נלע"ד דאין מזה הוכחה דנטל"ש דהרי פשוט ביו"ד סי' ק"ג דנטל"פ דמתיר התערובת לאו דוקא כשפוגם לגמרי אלא אפי' פוגם קצת חשיב נטל"ף ומתיר תערובתו. וא"כ אף אם הניסיון אמת מ"מ אין מזה הכרח שהוא נטל"ש. שיוכל להיות שפוגם קצת אלא דהעושים כן אין חוששים על קצת פגימתו נגד מה שמרויחים במה שהיין מתחזק והספיריט מעמידו ומקיימו כפי דבריו. והנה הנו"ב כ' כמסתפק אולי יי"ש ביין נוטל"פ ואני מצאתי בפרח מ"א ח"ג סי' ע"ה הובא בשערי תשובה סי' תמ"ז אות מ' שכ' דיי"ש ביין פוגם כאשר חיך אוכל יטעם עי"ש לענין יין שניתן בחבית ישן של יי"ש וכ"כ בפמ"א ח"א סי' נ"ה הו"ד בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ע"ג וז"ל דוקא ביין אמרי' דנוטל"ש אחר מעל"ע משא"כ אראקי שהוא יין שרף דומה לשאר משקה וג"כ נטל"פ אחר מעל"ע עכ"ל והשבו"י עשה לו סמוכים דרבנן מתוס' פסחים ונזיר כיעי"ש וכ' דכיון שנשתנה ע"י רתיחת האור והוא רק זיעה בעלמא הוי כשאר משקה ונעשה לפגם. אף שראיתי במג"א סי' תנ"א סק"מ וז"ל ומשמע בתה"ד שחביות של יי"ש אף שאינו ב"י אסור הכל דעינינו הרואות דנטל"ש הוא וכמ"ש ביו"ד סי' קל"ז כ"ל באמת בתה"ד לא ראיתי שום משמעות בדבריו רק ביין עצמו ולא ביי"ש הבא מזיעתו והמג"א עצמו בסי' תמ"ו ס"ק כ"ה נראה כמסתפק בזה והניח בצ"ע ואין ספקו מוציא מידי ודאי של הפמ"א הנ"ל. ואף דיש מקום לחלק ולומר דבסי' תמ"ז לא מיירי מיי"ש הנעשה מיי"ן לכן כ' הדבר בלשון ס' משא"כ בסי' תנ"א דמיירי ביי"ש הנעשה מיי"ן מ"מ המקור דין מתה"ד שכ' שם אין ראיה כלל ועיקר כדעת התשובה וראיה מהתוס' וכו' עכ"ל ומובן מדבריו דביי"ש עצמו יש לחלק בין הנעשה מיין להנעשה מהתבואה דבנעשה מהיין יש מקום להסתפק דהוי כמאן דאתי מחמתיה וכשם שהיין עצמו אינו נפגם ביישון כן היי"ש דאתי מחמתיה ומשו"ה פשיט"ל להמג"א סי' תנ"א דל"מ מה שאינו ב"י ביי"ש כזה. אבל ביי"ש מהתבואה יש לומר דפוגם כמו בתבואה עצמה דבודאי פוגם הכלי כשאר דברים ומשמע עוד דהפמ"א שכ' דאראקי נוטל"ף הוא כשאר משקה היינו אפי' ביי"ש הנעשה מיין וכ"ש ביי"ש מתבואה וא"כ מבואר דדעת הפמ"א והשבו"י דיי"ש מתבואה כבנד"ד ודאי הוא נפגם כשעמד בכלי יותר ממעל"ע. ולהמג"א ביי"ש תבואה הוא ספק לכ"ע מיהא אינו פשוט דנטל"ש כדפשיט"ל להמשיג נר"ו. ובישועות יעקב סי' תנ"א ס"ק י"ד כ' דיש לתמוה על הפוסקים שכ' ביו"ד סימן קל"ז דיין שבדופני החבית אינו נפגם באינו ב"י והוא סברת הריב"ש. ואמאי לא חשו לסברת הרמב"ן דס"ל דיין שבדופני החבית נפגם אחר מעל"ע (והביא ראיה לס' הרמב"ן) וכ' עוד והמג"א כאן נמשך אחר הש"ע הנ"ל ולמד ממנו גם לענין יי"ש שכל שהוא עומד בדופני הכלי נוטל"ש וכו' עי"ש שנראה שר"ל דלדעת הרמב"ן יי"ש שבדופני הכלי ג"כ נפגם מעל"ע דהא המג"א לא אמר דיי"ש אינו נפגם באב"י אלא משום דמדמה ליה ליין וכיון דביין ס"ל לרמב"ן דנפגם ה"ה לדידיה ביי"ש דנפגם. וממ"ש בישו"י יו"ד סי' קל"ז סק"ב נראה דנקיט בפשיטות דגם יי"ש של תבואה ביין הוא כשאר משקים שהק' דכיון דכלים של יין הצריכה התורה הגעלה משום שתיית הנזיר בהם כמ"ש תוס' פסחים ד' מ"ד ע"ב ד"ה יליף מגיעולי עכו"ם. הא קי"ל דיין פוגם כל מיני משקים ואף לכתחלה מותר ליתן בכלי שנשתמש בו יי"ן שכר או שאר משקים לפי שהם פוגמים את היין והיין פוגם אותם וא"כ הנזיר ודאי לא ישתמש ביין דאסור הוא לו אלא ישתמש בשאר משקה והם פוגמים ומותר לכתחלה. ועי"ש מה שנדחק ליישב ולא כ' דהוצרכו להגעיל כדי שישתמש ביי"ש של תבואה מוכח דס"ל דגם יי"ש של תבואה שוה לשאר משקים בזה דהוי נטל"פ. ואחר כמה שנים נדפס שו"ת בית שלמה וראיתי שם בא"ח סי' ס' שכ' בשם הרב השואל דפשוט בעיניו דיי"ש נטל"ף ביין כמ"ש בשע"ת וכו' וכ' ע"ד וקשה לסמוך ע"ז דהאור חדש ונו"ב דעתם להחמיר וכו' ושם (בב"ש) סי' צ"ו כ' בשם הרב השואל שהמשיג עליו כ' מסברא דנפשיה דיי"ש ברוטב של בשר הוי נטל"פ. והב"ש הוכיחו ע"פ דאיך אפשר להקל בזה מסברא. והביא דברי הנו"ב הנ"ל שנסתפק ביי"ש ביין אם הוא נטל"פ וסיים ע"ז וז"ל והרי לחוש שלנו ודאי יי"ש פגם ביין בריחו וטעמו ומקפידים הרבה שלא ליקח כלי מיי"ש ליתן בתוכו יין עד שמדיחים אותו כמה פעמים עד שלא נשאר כלום מממשו ומריחו ואפי"ה החמירו הגאונים הנו"ב וא"ח כי אין להקל בזה משיקול דעתינו במה שלא נתבאר בש"ס וקדמונים שבודאי נטל"פ ע"כ לעניינינו. הנך רואה דכמה רבנים יעידון יגידון אחר שעמדו על הנסיון שהיי"ש ביין הוא פוגם. אלא דבכל זאת אין לנו לסמוך על זה כל שלא נמצא מפורש כן בש"ס ופוס' ואהכי החמיר הנו"ב וגם אני עני ואביון נמשכתי אחורי ארי הנו"ב הנ"ל וכתבתי דאין לנו פתח היתר בזה דכיון דמספק"ל אין לנו להתיר מספק דהוי חסרון ידיעה:

(ט) והנה כבר כתבתי למעלה (בד"ה ומ"ש דמבואר) בשם הרט"ז דהר"ב העיטור ס"ל ג"כ דבמידי דהיתרא בלע כחמץ קודם הפסח לא אמרי' בכוליה משערינן. ונראה שזה ג"כ דעת הסמ"ק שהובא במרן הב"י סי' תמ"ז ופסקו בש"ע ס"ז דבוסר שדכו במדוכת חמץ מותר בפסח משום דבצונן לא פליט ואף אי פליט משהו בעלמא הוא. ואי ס"ל דבכוליה משערינן הא אין לך כלי שמחזיק ששים נגד כולו. ועי"ש בט"ז ס"ק י"ג ופרמ"ג במשבצות. ובס' מאמר מרדכי שם ס"ק י"ד כ' בשם שכנה"ג שהקשה על הסמ"ק דהא לא ידעינן כמה נפיק מיניה ובכוליה משערינן כמבואר בדין שומן מהותך וכ' ואולי ס"ל לסמ"ק דלענין חמץ דהיתרא בלע לא משערינן בכל הכלי אלא במה שפולט ובטל בששים כמ"ש המרדכי בשם הר"י מוויינא ע"כ (ומשמע דס"ל להשכנכ"ג דמאן דאוסר בשומן מהותך ע"כ לא ס"ל דבחמץ לא אמרי' בכוליה משערינן אלא גם בחמץ בעינן כנגד כל הכלי ומסייע להרב המשיג [הנז"ל בד"ה והכי חזינא] שכ' דהרמ"א לא ס"ל לחלק וגם בחמץ בעינן כנגד כולו. אך באמת אין מזה סיוע להשגתו משום דהשכנה"ג לא נחית לס' המחצ"ה הנז"ל אלא משמע ליה דברים כפשטן דבחמץ לא בעינן לשער בכל הכלי אך לפי מה שביאר המחצ"ה לא אמרי' כן אלא בשכר וכיוצא דאין כולו חמץ ולא בעי' ביטול אלא כנגד האיסור. וא"כ בבלוע רק מחמץ ודאי משערינן בכל הכלי וכמ"ש בענ"ד ע"ד הרב המשיג וכמ"ש להלן בשם הרב מאמ"ר) והרב מאמר מרדכי כ' ע"ד שכנה"ג דאין תי' עולה יפה שהרי הסמ"ק עצמו אסר שומן מהותך משום דפעמים שעושין באותה מחבת חמץ בעין כמו מים וקמח ונמצאת המחבת בלועה מחמץ בלא ביטול חוזרת ונותנת טעם בשומן וכו' ואם כדברי השכנה"ג לא הי"ל לאסור שומן שהתיכוהו במחבת דודאי אין האיסור אלא משום דאין ששים נגד הפליטה דאי איכא ס' הא ס"ל לסמ"ק דמותר ואין חוזר ונעור ולכן כ' הוא ליישב קושית השכנה"ג וביאר דבריו ע"ד שביאר המחצ"ה דברי המרדכי והוא דחימוץ המדוכות אינו אלא מחמת החמץ שמערבים עם המורייס כמו שפי' להדיא בסמ"ק ומשו"ה לא בעינן ששים אלא נגד החמץ דלא אמרי' בחמץ חתיכה נע"ן והחמץ הוא משהו ושרי אלו תוד"ק. ועיין בדברי מנחם שם בהגב"י אות י"ז שכ' לתרץ קו' השכנה"ג דא"ץ לבטל אלא הפליטה לחוד דאין הבוסר כולו נעשה איסור דומיא לבצל שחתכו בסכין חולבת ונתנו עם בשר דלא נעשה כל הבצל איסור אלא משערינן נגד הבלוע דוקא עי"ש (ובמחצית השקל סי' תמ"ז סקי"ו נקיט בפשיטות גם בחמץ קודה"פ דבכוליה משערינן עי"ש ואינו פשוט לומר כן כמבואר):

ואנכי חזון הרבתי בס' עיקרי הד"ט בחא"ח סי' י"ז אות כ"ה שכ' בשם שו"ת בית דוד סי' קצ"ט וז"ל מסיק ותני כסברת רש"י ותוס' ור"י והר"ן דלא כהטור בשם אביו בסס"י תנ"ב בדין קדרת חמץ ב"י שבשלו בה בע"פ תבשיל לפסח שדינו ליבטל בס' דלא משערינן בכל הכלי ס' כנגד מה שבתוך הכלי אפי' בחמץ כס' הרא"ש דליתא דלא אמרי' הכי אלא בכלי של איסור או של בשר שנתבשל בו חלב אבל בחמץ משערי' כפי מה שבישל בכלי ע"כ (ויש לי לשאת ולתת בדברים אלו אך כי ס' ב"ד אמצ"א לעיין בדב"ק בגופן שלהן ע"כ משכתי ידי מזה כעת) הנה מובן מדבריו דנקיט בפשיטות דבחמץ לא אמרי' בכוליה משערינן ומחלק בין כלי של בשר וכו' לחמץ. ולפי דבריו אין אנו צריכים להמצאת הגאון מחצ"ה דאין כל השכר חמץ וכו' דאף אם יהי' כולו חומץ אין חשש. וגם מדברי הרט"ז סי' תמ"ז ס"ק י"ט הנז"ל משמע דהבין הדברים כפשטן דבהיתרא בלע כגון חמץ קוה"פ לא בעינן כנגד כולו. וכן ס"ל להסמ"ק לפי"ד השכנה"ג הנ"ל ומה שהק' הג' חק יעקב מבב"ח דאמרי' בכולי' משערינן ל"ק לפי מ"ש הב"ד לחלק בין בב"ח לחמץ כנז"ל וא"כ בנדו"ד שפיר י"ל דנתבטל טעם היי"ש בהיין דא"ץ לשער אלא נגד הבלוע ויש ששים כנגדו אף אם נאמר דהיי"ש נתהווה רק מזיעת התבואה לבד. ולדעת המאמ"ר בכונת הסמ"ק דהוא משום דאין צריך לשער אלא בערך החמץ יש היתר באם נאמר דהזיעה באה מכח הדברים אחרים עם התבואה כמו שנראה מדברי המחצ"ה וחת"ס הנ"ל. ועיין שע"ת סי' תמ"ז אות ט"ז בשם מקום שמואל דבהיתר בהיתר לא אמרי' בכוליה משערי' וכ' ע"ד דקשה לסמוך ע"ז כ"א בהפ"מ ושעה"ד גדול כיון דיש דעות אף באיסורין דבמאי דנפיק מיני' משערינן עיין יו"ד סי' קצ"ח (צ"ל סי' צ"ח). ובשו"ת רמ"ץ א"ח סי' כ"ט אות כ' כתב ע"ד המקום שמואל דאין לו ראיה בתורה ואין לסמוך עליו ומ"מ עשהו סניף לנדונו בצירוף דעת הסובר דאף באיסור א"ץ לשער כנגד כולו עי"ש ואולי בחביות של עץ דנדו"ד יש לעשות סניף כל דהו סברת הראב"ד שהביא מרן הב"י בסי' צ"ח דבכלי עץ ומתכת דאפשר להפריד האיסור ע"י הגעלה אין משערין בכולו אלא באומד יפה כמה יצא ממנו והרב קהל יהודה בסי' ק"ה דף כ"ו ע"א כ' שזה דעת האגור עי"ש שכ"כ להצילו מקושיית כנה"ג ובקונטרס הכללים במערכת הבי"ת אות צ"ח כתבתי דסברת הראב"ד עם דלא קי"ל כוותיה מ"מ לא נפלאת היא וחזי לאיצטרופי לס"ס עי"ש (עתה ראיתי מ"ש בזה במקנה אברהם במ"ע הכ"ף אות קנ"ב בשם הרב ב"ד בדף קמ"ג דנראה דס"ל דגם בחומץ קוה"פ משערינן בכוליה ואחרי שאין ס' הנ"ל מצוי אצלי לא אוכל להבין בבירור מאי דעתו. ודעת המקנ"א לסמוך בזה לדעת הסוברים דלא משערינן בכוליה כן נראה קצת אך אינו מוכרח כיעי"ש):

(י) וראיתי למרן חיד"א בברכ"י סי' תמ"ז אות י"ט שכתב בשם שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' ע"ה וז"ל נתן יינו בחביות יין שרף יישנות מזמן רב ובפסח הרגישו ביין טעם היי"ש אסור לשתותו בפסח ומותר אחר הפסח עכ"ל. ולפי המובן הוא דלא נעשה שום הכשר בהחבית ולא אסר אלא משום שהרגישו טעם היי"ש בהיין הא לא"ה ס"ל דמותר לשתותו בפסח וא"כ בנדו"ד דלפי עדות הבקיאים אין שום טעם וריח יי"ש בהיין נראה דפשוט להתיר היין עצמו וכ"ש שיש להתיר הזיעה היוצאת ממנו. והגם דחלילה להתיר בשתיה בפסח יין שהושם בחבית של יי"ש חמץ וכבר נהגו אפשר ברוב תפוצות ישראל לאסור משקה ששהה בכלי חמץ כזה ורבים מחמירים אף אם לא שהה בתוכו מעל"ע ומי יקל ראש לפרוץ גדר ח"ו בפרט באיסור חמץ דחמיר טובא. ועיין בש"ע הרב מוהרש"ז בסי' תנ"א סעיף ס"ג דחבית של יי"ש שלא הוגעלה כדין אפילו אינה ב"י והכניסו בתוכה מי דבש אסור המי דבש אפילו אם היה זה קודם הפסח. ובחבית של כר כה"ג מותר והטעם לפי שיי"ש במי דבש נוטל"ש ושכר במ"ד נוטל"פ וא"כ ביין דמספק"ל להגאונים הנ"ל אולי הוא נטל"ש בודאי יש לאסור מספק דהוי ס' מחסרון ידיעה כמש"ל וכ"ש למ"ש הרב המשיג דהוכיח הנסיון דיי"ש ביין נוטל"ש הוא (והבית שלמה בסי' ס' הנ"ל כ' וז"ל ואף אם הושם יין בתוך כלי יי"ש קוה"פ ושהה בתוכה מעל"ע דפשוט למעלתו להתיר בזה משום דיי"ש נטל"ף ביין הייתי מחמיר מלשתותו בפסח כיון שאור חדש והנו"ב דעתם להחמיר אף לענין איסור יין כשהושם יין כשר לתוך כלי הבלוע מיי"ש של נסך דלא הוי נטל"פ וכ"ש שיש להחמיר לענין חמץ בפסח עכ"ל) וגם ראיתי דאם באנו לסמוך על הטעם השני של הרב המרדכי בחבית של שכר שהוא מטעם ביטול בששים משום דלא בעינן לשער בכולו במידי דהיתרא בלע ונימא דגם ביי"ש שהוא חזק וחריף הדין כן. הנה יש לפקפק ע"ז ממ"ש בפרמ"ג סי' נת"א במשבצות ס"ק כ"ז די"ל דיי"ש אינו בטל בששים משום דלטעמא עביד וכ' כן גם בשם שו"ת ח"ץ סי' כ' עי"ש ולפי דבריו נפל פיתא בבירא בנדו"ד דאין שום צד היתר לא מטעם נטל"פ דהא יי"ש לאו נטל"פ הוא כמש"ל ולא מטעם ביטול כיון דעביד לטעמא. אלא דאין זה כ"כ פקפוק שהרי בבית שלמה סי' צ"ו הביא שו"ת הגאון פנ"י בח"א סי' ח' שהאריך וכתב דפשוט יותר מביעתא בכותחא דיי"ש בטל בששים ואפשר דאף בפחות מס' בטל דאם נותנים ביי"ש עשרים חלקים מים פשיטא דאין כאן טעם יי"ש רק הריח וריחא לאו מילתא ע"כ ומבואר שכן דעת הנו"ב דגם יי"ש בטל בששים ובבית שלמה הנ"ל סי' פ"ז דף נ"ג ע"ג כ' דהנו"ב אין חולק על הח"ץ דאינו דומה טעם יי"ש שבכלי ליי"ש ממש כמובן דלא כדמשמע מהפרמ"ג סי' תנ"א במ"ז ס"ק כ"ז ע"כ ור"ל דמדברי הפמ"ג נראה דגם בטעם יי"ש שבכלי אמרי' דלא בטיל. ואיהו ס"ל דיש לחלק דדוקא ביי"ש עצמו הוא דס"ל להח"ץ דל"ב. אבל בטעם שבכלי דבהא איירי הנו"ב גם הח"ץ מודה דבטיל וא"כ בנדו"ד דעל טעם שבכלי אנו דנים י"ל דבטל בס' לכ"ע ועוד כ' שם בב"ש די"ל דיי"ש ביי"ש הוי מין במינו ואף אי לטעמא עביד י"ל דבטיל ושקו"ט בזה דהפמ"ג נסתפק בזה עי"ש מ"מ מצד דעת הפמ"ג פיקפוק מיהא הוי וחזי לאצטרופי שלא להתיר היין בשתיה) ועל דברי המחצ"ה וחת"ס הנז"ל ראיתי בשו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' קנ"ג (רשמתיו בסי' זה אות ג') שכ' בשם הרב השואל והסכים לדבריו וז"ל יפה כ' מעלתו דגם המים נעשים שכר ויפה כתב בזה אף שגם מהנו"ב יו"ד מ"ת סי' נ"ח נר' כן אבל חלילה להקל בזה וכו' עי"ש. ובח"ב סי' קנ"ב ביי"ש של פסח שניתן בחבית שנשתמשו בה לפני ג' שנים יי"ש חמץ ומאז ועד עתה עמד החבית ריקה בלי שום השתמשות וקודם שהושם היי"ש ש"פ רחץ ושפשף היטב ועמד בה מים שעה אחת ושתו היי"ש בפסח ונשאר לפסח אחר וכתב דמהפמ"ג משמע דהגעלה לבד בלא מים ואפר תחלה מותר בדיעבד אך בכאן לא היה הגעלה וא"כ בודאי אסור ושקו"ט אם אפשר להתיר עפ"י מ"ש הפנ"י דיי"ש הוא זיעה בעלמא עי"ש בסי' ט' וכ"כ מוהריט"ץ בסי' ס"ח וכתב דקשה לסמוך ע"ז וכו' וגם לסמוך עמ"ש הח"ץ דלאחר י"ב חדש כלה כל הלחלוחית וכ"כ בשו"ת פמ"א הובא בנו"ב מת"ן יו"ד סי' ס"ז (ט"ס הוא כי שם לא נזכר שו"ת הנ"ל כלל ואולי הוא מ"ש בנו"ב סי' נ"ח דשם היה ישון וכו' עי"ש) גם ע"ז קשה לסמוך וכו' לכן אי אפשר להתיר זאת כי מ"ש כ"ת בשם הפנ"י דיי"ש מקרי חמץ נוקשה הנה זה לא כ' אלא משום דזיעה בעלמא הוא וגם לא קאי רק על המלאץ אבל ביי"ש הנעשה מתבואה פשיטא דהוי חמץ גמור וגם לאחר הפסח לדידן דשיטת הח"ץ עיקר ואין להקל בזה רק למוכרו לשתות אחר הפסח ולא לפסח חלילה עכ"ל. באופן דנראה מכל האמור דמשקה שהושם בכלי של יי"ש כל שאינו ידוע בבירור דהיי"ש פוגמה א"א להתירו לפסח (וגדולה מזאת ראיתי עתה בס' שבילי דוד ליו"ד בסי' קל"ז אות ה' שכ' וז"ל וכתב בח"ס סי' ק"ח יין של פסח ששהה בחבית של יי"ש חמץ אסור גם לאחה"פ דזה נוטל"ש ול"ד לשומן מהותך בכ"ח לענין שהיה מקילין דס' אב"י ונ"ט בר נ"ט משא"כ בזה עכ"ל הרי דאף לאחה"פ אוסר הח"ס בכה"ג. אלא שעיינתי כעת בח"ס א"ח סי' ק"ח ולא חזינא כי האי סימנא ממ"ש בשמו בשב"ד ולא אדע כעת איזה ט"ס יש):

(יא) מ"מ בנו"ד דלא באנו להתיר היין עצמו רק הזיעה היוצאת ממנו אף דקי"ל דזיעה היוצאת ע"י חמין הוא כגוף האיסור כמ"ש הריב"ש ופסקו מרן ביו"ד סוס"י קכ"ג אגואה ארדיינטי וכו' והאריכו רבנן בתראי בזה ועיין מה שרשמתי בקונטרס הכללים במע' הזיי"ן אות כ"א בס"ד. מ"מ כיון דבנדו"ד היין עצמו אינו ברור דאסור נראה דאפשר לסמוך להתיר הזיעה. ובס' זכרנו לחיים ח"א בדיני יין נסך אות ב' כ' וז"ל ראק"י שהוציאו הנכרי בלאמבי"ק פעם שנית מותר בשתיה דכל כי האי לא אסר הריב"ש משום דהוי זיעה דזיעה כן העלה בס' אדמת קדש יו"ד סי' י"ג. ועיין מראית העין דף ע"ו עכ"ל ועם כי קולא גדולה היא בעיני וספרים הנ"ל אין מצוים אצלי לעיין בדב"ק מ"מ נראה דכוונתו לומר הבו דלא נוסיף עלה ולא אסרינן זיעה היוצאת מהמשקין אלא זיעה א' ולא זיעה דזיעה. וכמו כן נראה דכ"ש שיש לומר בנדו"ד דע"כ לא אסרי' זיעה היוצאת מן המשקה אלא באיסור ברור משא"כ בנדו"ד דגוף היין אינו ודאי איסור רק שאנו מחמירים בו י"ל הבו דלא נוסיף לאסור גם הזיעה:

(יב) הן אמת דלכתחלה ודאי אין להתיר לעשות מיין זה יי"ש לפסח ועיין בנו"ב מ"ת א"ח סי' ע"א בפירות יבשים שאין בהם שום חשש חמץ רק משום מנהג לא רצה להחליט להתיר להוציא מהם יי"ש לפסח ועיין בחיי אדם בקונטרס נשמת אדם סי' ל"ב דאוסר לעשות יי"ש ממיני זרעים וקטניות לפסח אף שאין איסורן אלא מחמת מנהג. מ"מ מה שכבר נעשה בדיעבד והוא הפ"מ כבנדו"ד דעתי העניה נוטה להתיר ולסמוך להקל אטעמא דהיתרא בלע עפ"י סברת המחצ"ה ודעמיה הנז"ל ועיין בשערי תשובה סי' תמ"ז אות ט"ז בשם מקום שמואל סי' נ"ב דאע"ג דבשאר איסורין אין לשער נגד מה שנבלע בכלי דלא ידעי' כמה נפיק מניה מ"מ בחמץ קודם זמן איסורו משערינן במאי דנפיק מניה וכ' ע"ד דאין להקל כי אם בהפ"מ ושעה"ד גדול כיון דיש דעות אף בשאר איסורין דבמה דנפיק משערינן עיין ביו"ד סי' צ"ח עכ"ד הצד השוה שבהם בחמץ לפני זמנו במקום הפ"מ ושעה"ד גדול מיהא לא אמרי' בכולי' משערי' ומסתמא יש ששים נגד טעם חמץ הבלוע בכלי. ואפשר דגם השו"מ הנז"ל מודה בכה"ג להתיר בדיעבד דמה שחרה אפו הוא על שעושים כן לכתחלה וכן לא יעשה דאין מבטלין וכו' אבל בדבר שכבר נעשה והעושה היה אנוס עפ"י הדיבור שאמר לו בעל היין והעידו כן אחרים שהמ"ץ המפורסם בעירו אשר עפ"י יחנו ויסעו כל הוראות איסור והיתר התיר לעשות מיין זה יי"ש ואם השואל או הנשאל טעה מאי הו"ל לבעל היי"ש למיעבד והוא ירד ברשות וליכא בכה"ג משום לתא דביטול איסור לכתחלה עיין בשו"ת צ"ץ סי' מ' דמי ששואל הדין מהלומדים ולא שאל מהבעל הוראה המפורסם לא חשיב שוגג אבל אם שואל להמפורסם חשיב שוגג. ובנדו"ד הרי שאל להמ"ץ המפורסם בעירו שכולם הולכים לאורו והוראתו בענייני איסור והיתר פשיטא דחשיב שוגג ועיין מה שרשמתי בזה בקונטרס הכללים מערכת הט' אות כ"ז. הנה כי כן נלע"ד דיש לצדד להקל במקום הפ"מ ע"י צירוף כל הטעמים הנ"ל. ובכל זאת לא מלאני לבי לתת הכשר להיי"ש הנ"ל ובעל היי"ש הוליך את היי"ש לעיר... וכתבתי להרב דשם להודיעו גוף המעשה וצדדי ההיתר הנז"ל והוא השיב לו כרשום להלן ושמעתי כי גם נתן הכשר ליי"ש הנ"ל לשתותו בפסח. ואח"כ כתבתי תורף הדברים הנז"ל לאחד המיוחד מגדולי דורינו יצ"ו ובקשתיו שיעיין בשו"ת עמק הלכה וכנסי"ח ובס' ד' שיטות מוהרי"ש המובא לקמן בתשובת הרב המתיר הנ"ל) כי אינם נמצאים אצלי והשיב לי וז"ל ע"ד היי"ש שנעשה מן יין שעמד איזה ירחים בחביות של יי"ש חמץ אם היה בא הדבר לפני קוה"פ הייתי מונע את עצמי מליתן הכשר וכבר הוה עובדא כה"ג במדינתינו ולעזו ע"ז רוב גדולי מדינתינו. ומס' עמק הלכה סי' קל"ד וכדבריו מבואר עוד בתשו' באר יצחק סי' יו"ד וי"א אין ראיה לזה. ובגוף הדין מאחר שבאמת יש ויש כמה צדדים טובים להתיר את היי"ש הנ"ל לפסח וכבר נעשה מעשה. אין נכון להרעיש עולם בזה. ועם כל זה עצתי אמורה למנוע זאת על להבא כל מה דאפשר כי ההיתרים בזה אינם מרווחים. ואכמ"ל עכ"ל נר"ו:

(יג) וזה לשון הרב המתיר בנדון היי"ש הנעשה לפסח (וכו' ככתוב לעיל בדברינו) הנני לכתוב מה שמצאתי לדבר בכחא דהיתרא. (א) בשו"ת פנ"י ח"ב סי' ט' בסוף הס' האריך בענין הי"יש הנעשה מתבואה ומסיק דאף דלא הוי זיעה בעלמא אלא משקה חשיב וכמ"ש הריב"ש מ"מ אין איסורו מדאורייתא משום דהוי שלא כדרך הנאתן עי"ש ובח"א א"ח סי' ח' פ' בפשיטות וז"ל ופשיטא יותר מביעתא בכותחא דגם יי"ש בטל בששים ואפשר בפחות וכו' אלא שלענין הגעלה גם אני מחמיר דאפשר שנכנס בעומק שאין הגעלה מוציא הבליעה וכו' ושם הרבה לחלוק על הלבוש. (ב) בספר ד' שיטות למוהרי"ש בסופו סי' ט"ז הוכיח ג"כ דיי"ש הוי שלא כדרך הנאתו וקי"ל דטעמו ולא ממשו בחמץ אסור להשהותו מדרבנן גרידא ויעי"ש מה שדחה תשו' הח"ץ וגם הרבה לשאול על פסק מוהר"ם טיקטין הנדפס ריש הרי"ף מסדר נשים ומסיק דכל האחרונים נגררים לפסק הרמ"ט הנ"ל ולא מצינו שהחמיר בדיעבד אלא שראוי להשתיק להמיקל ייעי"ש שמסיק והגם בכל זה לא מלאני לבי להקל ביי"ש מתבואה שכבר פשט איסורו בכל ישראל מ"מ צד קולא היא היכא דיש צדדים אחרים להתיר. (ג) גם בשו"ת עמק הלכה העלה בא"ח סי' קל"ד דיי"ש הנעשה מתבואה אין בו לא כרת ולא מלקות רק איסור עשה יעי"ש. (ד) בשו"ת כנסת יחזקאל א"ח סי' י"ד כ' דיש לצרף דעת מוהריט"ץ לסניף להיתר בנדו"ד דיי"ש אינו אלא קיוהא וזיעא בעלמא ולא חמץ גמור לענין להשהות יעי"ש ונראה דלדעתו יש לצרף דעתו ג"כ לענין ביטול קודם הפסח בששים. (ה) והנה בשו"ת ח"ץ סי' כ' החמיר מאד ביי"ש הנעשה מחמץ גמור שדינו כחמץ ממש ומסיק דעדיף מנייהו טובא דהוי כתבלין ויותר מהם דאפי' בשאר איסורין באלף לא בטיל. אמנם בסי' ע"ה בקדרת ברזל שבשלו בה חמץ שתי שנים קודה"פ והיא נקיה ואחר עבור שתי שנים בישלו בה בפסח התיר התבשיל דיישון י"ב חדש עדיף מהגעלה ברותחין ולא שייך נטל"פ דאין בה לא טעם ולא ריח כי הטעם בטל ומבוטל כעפרא דארעא ומהני יישון גם לדבר חריף יעי"ש ובפמ"ג יו"ד סי' ק"ג בש"ד ס"ק י"ז האריך לחלוק ע"ז ומ"מ מסיק דע"י כבישה המיקל ביישון בהפ"מ וצורך גדול אין גוערין בו ואפילו באיסור תורה כמו דבר חריף (אף דשם הוכיח ממ"ש הרשב"א סי' תקע"ה דביין דוקא סברא שכלה לחלוחית וכו' הרי דהביא שמחלק בין יין דקליש לשאר איסורין שיש בהם ממש דלא מהני י"ב חדש ואפי' דיעבד אוסר בחמ"פ וה"ה בדבר חריף, לענ"ד אין ללמוד מהרשב"א לאסור בשאר איסורין רק בדבר שיש בו ממש אבל ביי"ש כיון שכלה הלחלוחית כלה גם טעמו) וכבר מבואר ביו"ד סוס"י קל"ה דיישון י"ב חדש מהני לכלי חרס אפילו נתן בתוכן מים תוך יב"ח ומבואר שם בש"ך ס"ק ל"ו דאפי' יין מהני, ממילא בחבית יין שכבר עברו עליו ד' שנים אף שהיה בה יין לפרקים נתרת בהיתר היישון מאיסור החמץ שהיה בלוע בהכלי. ואף שבשו"ת הרא"ש כלל י"ט סי' ד' מבואר שהשיב להתיר היין ששמו בקנקנים תוך יב"ח לדברי המתירים היין לפי שיש ס' מן הקליפה. ובנדו"ד הא לסברת רוב הפוסקים צריך לשער כנגד כל הכלי אמנם זה דוקא לענין היין שהושם בהכלי תוך יב"ח דבזה אין להכשיר לדידן אבל היין שהושם אחר י"ב חדש ודאי מהני יישון וזה מבואר בדברי הרא"ש הנ"ל שיותר יוצא ונפלט בליעת הקנקן ונתערב בהיתר ונתבטל וחזר ונבלע בתוכו מן ההיתר ממה שהיה מתייבש ע"י יין י"ב חדש עי"ש ומדברי הרא"ש הנ"ל נלמוד דאף אם נחמיר בנדו"ד מטעם שהיי"ש נבלע בכל הכלי מ"מ כיון שהושם בהכלי יין בי"ב חדש יוצא ונפלט בליעת החבית וחזר ונבלע בתוכה מן היין ונקלש טעם היי"ש שבתוך החבית וכן מבואר בפרמ"ג סי' ק"ה דקי"ל כבוש מעל"ע מכלי מפליט ומבליע בכולו וממילא כשם שהיי"ש נבלע בכולו כן היין ששהה בתוכה זמן רב היה מפליט ומבליע בכולו וא"כ אחר יב"ח כשהושם שנית יין להכלי שכבר נתערב בה טעם יי"ש וטעם יין אין צריכין לשער כנגד כל הכלי ואף לדידן דלא מהני יישון להכשיר הכלי בזה לתת בה יין לכתחלה מ"מ לענין דיעבד מהני להכשיר היין שנתנו בהכלי אחר י"ב חדש כיון שכבר נקלש טעם היי"ש הבלוע בהכלי בטעם היין הבלוע בו. וכ"ש בנדו"ד שזהו הפעם הרביעית וכבר מבואר בתורת חטאת כלל ה' דלא אמרי' כבוש כמבושל לכל דבר רק שבולע ומפליט אבל אינו מבלבל טעם החתיכה יעי"ש וממילא גם בהחבית לא נתבלבלו הטעמים ולא נאסרה החבית להצריך ביטול כנגד כולה וטעם היי"ש נתבטל בהיין זה שלש פעמים ובכל פעם נשאר הטעם מהיי"ש הבלוע בחבית יותר קלוש עד שאינו נרגש כלל. ויעויין בש"ס ע"ז דף ע"ו דאמרי' בקדשים כל יום נעשה גיעול לחבירו ויעויין בב"י יו"ד סי' צ"ב מה שהאריך ע"ד הטור. ועפי"ז יש לקיים מ"ש הזכרנו לחיים הנזכר בדברי כת"ר להתיר בזיעה דזיעה עכ"פ לדינא הנני מסכים לכת"ה להתיר היי"ש הנעשה מהיין שהושם בהחבית הנ"ל לשם פסח בלי שום פקפוק עכ"ד תשובת הרב הנ"ל:

(יד) ויש לי לפקפק ע"ד וארשום פה והמעיין יבחר. הנה מ"ש מתשו' הפנ"י דיי"ש הוא אסור מדרבנן משום דהוי שלא כדה"ן הנה מלבד דזה אינו מוסכם מתרי טעמי חדא דרבני האחרונים נקטי דיי"ש הוי חמץ גמור מדאורייתא וכבר הלכו נמושות בענין זה ואשר חשב להביא מן החדש מתשו' הפנ"י ח"ב שנדפס מקרוב. באמת אין כל חדש כי הגאון פנ"י גם בח"א סי' י"ג כתב כן ורמז לתשו' שבח"ב הנ"ל והגאון באר יעקב בסי' תמ"ב האריך לחלוק עליו וכ' שותא דמרן לא ידענא וכו' עי"ש בדף י"ט ע"א. ובא רעהו שכנגדו חלוק עליו בקצת מדבריו. ובענין זה הוא שר המסכים וכ' וז"ל אבל מה שכ' מכ"ת דשכר ויי"ש הוי דרך הנאתן כיון דדרך לעשות מהם שכר ויי"ש בזה אני מסכים עמו וכו' עי"ש בדף כ"ד ע"א ועיין נו"ב מ"ת סו' ס"ג וס"ד. וכבר הבאתי לעיל אות קטן ז' דברי החת"ס סי' ק"ך דכ' דפשוט הוא דהוי חמץ גמור ובאות קטן יו"ד הבאתי דברי השו"מ ח"ב סי' קנ"ב דקשה לסמוך אמ"ש הפנ"י בסי' ט' דיי"ש הוא זיעה בעלמא וכו' ולשונו אינו מדוקדק דהרואה יראה בפנ"י דלא סמך ע"ז לומר דיי"ש היא זיעה דכבר כתב הריב"ש דמשקין החמין זיעה היוצאת מהן חשיב כמשקה. אלא כונתו אמ"ש הפנ"י דחשיב שלא כדרך הנאתו. ואף דאין מורה כן סגנון לשונו שבקיה דאיהו דחיק ומוקים אנפשיה וכמעט כן הוא דעת רוב רבנן בתראי דיי"ש חשיב חמץ גמור כמו שיראה הרואה הלא בספרתם הא חדא (ועיין לקמן סי' ח' אות כ"ח ד"ה ולענין) ועוד דאף אם נודה לס' הג' פנ"י דיי"ש חשיב שלא כדה"ן אינו פשוט דאינו אלא איסור דרבנן דהפנ"י נמשך אחר מ"ש הרמב"ן שהביא שם דמ"ש ר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן דמשמע מלקות הוא דליכא הא איסורא איכא האי איסורא הוא רק מדרבנן עי"ש אבל באמת אין זה פשוט כמו שמתבאר ממה שרשמתי בקונטרס הכללים מערכת הכ"ף אות כ"א דה"ה. פ"ח. דמ"א. ס"ל דהוי כדין ח"ש דאין לוקין עליו אבל אסור מדאורייתא. ואיכא מאן דס"ל דאסור מן התורה משום טעם כעיקר עי"ש. ותו בר מן דין ובר מן דין לא ידעתי מה הועיל לנו שיטת הפנ"י לנדו"ד דאטו מי איכא למ"ד שלא כדה"ן מותר גמור הרי בין למר ובין למר איסורא מיהא איכא למר מדאורייתא ולמר מדרבנן וכיון שכל עצמינו לא באנו אלא למצוא פתח היתר לשתות היי"ש בפסח הרי גם להפנ"י שערי היתר בזה ננעלין תנן דסוף סוף איסורא דרבנן מיהא איכא והמתבונן בדברי הפנ"י בגופן שלהן יסבור ולו ידע כי כונתו הוא לענין היתר לאחר הפסח דאם נאמר דהוא אסור מה"ת א"כ כשעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואם הוא מדרבנן לבד אפשר דיש לדמותו לחמץ נוקשה דאסור מדרבנן ואם עבר עליו הפסח מותר. וביאר בסוף התשו' דאם נאמר דיי"ש הוי זיעה אפשר לומר דכיון דחמץ שעבר עה"פ הוא רק מדרבנן בזיעה לא גזרו אבל לטעמא דמשום דהוי שלא כדה"ן י"ל דגם בזה אסרו עי"ש דפשוט דלא עלה על דעתו חלילה להוליד מזה שום צד היתר שתיה בפסח. ובזה נדחה ג"כ מה שהביא מס' מוהרי"ש דאף כי לא ראיתי דבריו כי אין מצוי אצלי מ"מ מסגנון הלשון שהעתיק בשמו נראה בעליל דאינו ענין לנדו"ד כלל שהרי כתב דקי"ל טעמו ולא ממשו בחמץ אסור להשהותו מדרבנן גרידא ע"כ הרי דלענין שהיה הוא דמיירי ובודאי כוונתו לומר דיש צד להקל באם עבר והשהה אותו שלא לאוסרו לאחר הפסח כיון דאין בשהייתו אלא איסור דרבנן בעלמא. והפסק של מוהר"ם מטיקטין שרמז יוכיח ע"ז וזה פשוט וברור. וכן מה שהביא בשם עמק הלכה (אמצ"א) נלע"ד דמסתמא ודאי דלאחר הפסח אתי לומר דאין בו לאו וכיון שאינו עובר בב"י ורק הוא איסור עשה ס"ל דמשום איסור עשה לא קנסו רבנן ואינו בדין חמץ ש"י שעבר עה"פ וכמו שכן הוא דעת כמה וכמה מרבנן בתראי שרשמתי בקונטרס הכללים מערכת הקו"ף אות כ"ב לענין עשה דתשביתו עי"ש. גם מ"ש בשם כני"ח סי' י"ד (ואמצ"א) הנה במה שהעתיק בשמו דיי"ש אינו אלא וכו' ולא חמץ גמור לענין להשהות ע"כ די לנו להבין כוונתו דהיינו לענין היתר אחר הפסח בשעבר ושהה אותו. ומ"ש עוד מתשו' הפנ"י בח"א סי' ח' דפשוט מביעתא וכו' דיי"ש בטל בס'. ושהרבה לחלוק על הרב הלבוש. הנה מה שחלק על הרב לבוש אינו ענין לנדו"ד דשם מיירי עמ"ש הרב הלבוש לחלק בחמץ שנתבטל קוד"פ בין נתבטל בשוגג לנתבטל במזיד כיעי"ש. ומ"ש הפנ"י דיי"ש בטל בס' לא ידעתי מה עניינו לכאן ומי לא ידע בכל אלה דיי"ש בטל בששים ורק כל מה שהוצרכנו לשאת ולתת בזה הוא דאם נאמר דעיקר טעם ההיתר בדיעבד בחבית שנשתמשו בה שכר בלא הגעלה הוא משום דשכר הבלוע בה נטל"פ. א"כ בחבית של יי"ש דנטל"ש הוא יש לאסור דלהאי טעמא יש לומר דגם בהיתרא בלע בעינן לשעורי כנגד כל הכלי ואין הכלי מחזיק ששים כנגד כולו ואלא דצדדנו לומר דאולי יי"ש ביין נטל"פ כמו שנסתפק הנו"ב או דיי"ש לא מקרי חריף כמו שנראה ממרוצת דברי הזל"א ואם היינו אומרים כן היה דין חבית של יי"ש שוה לדין חבית של שכר שכ' הרב המרדכי דמותר בדיעבד בלא הגעלה) או נימא דטעמא דהיתרא בלע הוא עיקר ולהאי טעמא לא שאני לן בין מידי דנטל"פ למידי דנטל"ש אלא בכל דבר יש לומר דבטל ולא בעינן ששים כנגד כל הכלי אלא כנגד החמץ בערך. וע"ז הנה הבאתי דברי הרבנים דשקו"ט בהאי עניינא ובאתי להתלמד מדב"ק לנדו"ד ככתוב למעלה בס"ד. וא"כ לא ידעתי על מה ועל מה הטריח קן קולמוסו להביא מ"ש הפנ"י דיי"ש בטל בששים דזה פשוט לנו ולא נכנסנו לבית הספק בזה מעולם והפנ"י לא מיירי בביטול חמץ הבלוע בכלי אלא בחמץ הבלוע בתבלין ואהא שייך שפיר לומר דבטל בס' אבל בבלוע בכלי תליא באי אמרי' גבי חמץ קודם הפסח דלא בעינן לשעורי בכוליה כלי ובאי אמרי' חתיכה נעשית נבלה ונאסרו המים כמו התבואה וצריך ששים כנגד הכל או לא אמרי' כן והדברים פשוטים ומבוארים ולא הוצרכתי לכתוב אלא להשיב מפני הכבוד:

(טו) ומ"ש להתיר עפ"י הוראת הח"ץ דיישון מהני בצירוף דברי הש"ך דאפי' נתן בכלי יין תוך יב"ח מותר. הנה בהוראת הח"ץ ידוע כמה דיות נשתפכו, ועיין מה שרשמתי לקמן סי' ז' אות ג' (שם הבאתי דברי הב"ש דבכלי יי"ש גם הח"ץ מודה, ועי"ש מ"ש בשם מוהרש"ל בדורש לציון דדוקא אם עמד הכלי ריקן ולא נשתמשו בו כלל אבל אם נשתמשו בו תוך הזמן אינו מתייבש בליעת האיסור ועי"ש מ"ש ע"ד וק"ל). וקשה לסמוך ע"ז בעלמא וכבר הבאתי לעיל אות קטן יו"ד מ"ש השו"מ ח"ב סי' נק"ב דאין להתיר עפי"ז, וכ"ש בנדו"ד לפי הנר' לא חשיב זה יישון כיון שעמד יין בהחבית תוך יב"ח, ומבואר מדברי הרא"ש דרק להסוברים דבטל בס' הוא דמהני ומ"ש הרב המתיר ואף שבשו"ת הרא"ש וכו' ככתוב לעיל באו"ק י"ג לענ"ד דבריו תמוהים, כי זה לשון שו"ת הרא"ש ילמדנו רבינו קנקנים של נכרים יין של ישראל כנוס בהן תוך יב"ח, מה לאחר י"ב חדש כיון שעבר יב"ח מיינם ש"ן מותר, או"ד כיון שלא נתיישן הכלי מכל וכל לחותו עומדת ואסור. ושאלת (צ"ל ושאלתי) לדברי המתירים היין לפי שיש ס' מן הקליפה, שאם היה אסור הוא עצמו היה אוסר היין הכלי. תשובה. קנקנים של נכרים ששמו בהן היין בתוך יב"ח לדברי המתירים היין לפי שיש ס' מן הקליפה נ"ל שמותר ליתן בו יין לכתחלה כי דבר פשוט הוא שיותר יוצא ונפלט בליעת הקנקן ונתערב בהיתר ונתבטל וחזר ונבלע בתוכו מן ההיתר ממה שהיה מתייבש ע"י יין י"ב חדש עכ"ל. הנך רואה דהשואל והנשאל מתנבאים בסגנון אחד דלמ"ד דהיין שהושם בקנקני הנכרים קודם הי"ב חדש דאסור משום דס"ל דאסור במשהו ודאי דאין שום ס"ד לחשוב הי"ב חדש מייש"נ, וכיון שהיין הזה שהושם בתוך י"ב חדש נאסר הוא עצמו, א"כ הרי הוא חוזר ואוסר את הכלי מחדש ופשיטא שצריך יב"ח משהוסר היין השני. ורק הספק הוא לדברי הסוברים דבטל בששים. וע"ז הוא מה שהשיב הרא"ש דלדברי המתירין היין הזה מותר ליתן לתוכן יין אחר מכי שילמו יב"ח מייש"נ, דמה שהונח היין השני בקנקנים מהני טפי מאילו היו ריקנים בכל משך הי"ב חדש. אבל למ"ד דאינו בטל בס' הרי א"כ מה שנפלט לתוך היין שנתנו עתה אוסר את היין הזה וכשחוזר יין זה ונבלע בקנקן לא יוכל להקליש את האיסור הבלוע כיון שהוא עצמו אסור. והנה הריב"ה בסוס"י קל"ה כשהעתיק תשו' הרא"ש הכניס יין תחת מים שבמקום יין שבשו"ת הרא"ש כתב הדין במים. וכ' מרן בב"י משום דקי"ל כמ"ד דאינו בטל בס' משו"ה לא הביא הריב"ה דברי הרא"ש בקנקנים ששמו בהם יין תוך יב"ח וכו' וכתב הדין בשמו בהם מים עי"ש וכן העתיק בש"ע אם נתנו בהם מים ולא כתב נתנו בהם יין מן הטעם הזה דבנתנו בהם יין הרי נאסר), ומ"ש הרב המתיר שהש"ך כ' בסי' קל"ה ס"ק ל"ז דה"ה יין. האמת שכ"כ הש"ך אך נעלם ממנו מ"ש הש"ך עצמו בסי' קל"ז ס"ק י"ח דשם מפורש יוצא מפי כהן גדול דלא כ"כ אלא לפי מה שפסק הרמ"א בסי' דק"ל ס"ב דסת"י בטל בס', אבל למ"ד דאסור במשהו לא חשיב יישון כשנתנו יין בהחבית תוך יב"ח וצריך יב"ח משהוסר היין שני עי"ש. ותמיהני על המתיר איך לא שת לבו לקיים מצות חכמים כי הש"ך בסי' קל"ה ס"ק ל"ז הנ"ל הוא צוה ואמר ועיין במ"ש בסי' קל"ז. ואי הוה שפיל ואזיל לעיין שם אף הוא ראה כי שפתי כהן ישמרו דעת שלא כתב דה"ה יין אלא לדעת המתירים בששים, וכ"כ הרב קהל יהודה בסוס"י קל"ה וז"ל ולדידן דקי"ל יין ביין במשהו לא מהני יישון אם נתן לתוכן יין בתוך יב"ח כמבואר בתשו' הרא"ש (ומש"ש דדברי הש"ך בסי' קל"ה וקל"ז בזה נראים כסותרים לא ידעתי כוונתו כעת) באופן דזה פשוט וברור דרק כשהיין שניתן עתה אינו נאסר הוא דאמרי' דאינו מבטל היישון, אבל כשנאסר יין זה צריך יישון י"ב חדש מיין זה:

אמור מעתה בנדו"ד אם לא נתפוס כטעם השני שבמרדכי דבטל בששים משום דלא אמרי' בכוליה משערינן בהיתרא בלע. או דבעינן ששים בערך החמץ דוקא. אלא נאמר דבעינן כנגד כולו דגם בחמץ קוה"פ אמרי' חתיכה נע"ן וכן בלח בלח אמרי' נע"ן וכן שאר צדדי היתר האמורים בדברינו אם לא נסכים בהם, אלא נבא להתיר מצד היישון עפ"י שו"ת הר"ץ כצבי נר' דלפי המתבאר מגוף תשו' הרא"ש ודברי מרן הב"י ורש"ך הנז"ל אין כאן יישון כלל דהרי היין הראשון שניתן בהחבית תוך יב"ח נאסר לפי שאי אפשר לבטל טעם היי"ש שבחבית כיון דבכוליה משערינן ונעשה כל היין נבלה, והיה צריך שתעמוד החבית רקנית יב"ח מכי הוסר היין שנאסר, וזה לא היה בשום פעם כי לא שהו החביות י"ב חדש רקניות ואיך אפשר להתיר אחר יב"ח הלא בתוך יב"ח נבלע בה איסור ולא מצינו להתיר אחר יב"ח בכה"ג אלא מפני שהבלוע שבכלי שיצא בהיין נתבטל ונעשה היתר ונבלע בהכלי שבזה הוא שההיתר הנבלע עתה בהכלי מסייע להקליש טעם האיסור הבלוע, אבל בנדו"ד אם נאמר דטעם החמץ שבכלי לא נתבטל בששים לפי שאין ס' נגד הכלי הרי א"כ היין שנתנו בה נאסר דנעשה כולו חמץ דחנע"ן. וכשנבלע יין זה בכלי הרי איסור נבלע בו ולא יועיל להקליש האיסור באופן שחזרתי על כל צדדי ההיתר שכ' הרב המתיר ולא מצאתי בהם טעם כעיקר כי כלם נרפים הם ואין גם אחד בהם ראוי לסמוך עליו ויש לפקפק ולא ליטול אחד מבנתיים. וצדדי ההיתר האמורים בדברינו בס"ד נראים נכונים יותר ועולים לפום דינא. ובכל זאת ירא אנכי לומר בפה מלא היתר בדבר להלכה ולמעשה עד אשר יבא מי שלבו אמיץ בהוראה, ודעתו רחבה ויכריע לאסור או להיתר. האל יתברך יצילנו משגיאות, ויראנו מתורתו הקדושה נפלאות, אכי"ר:

תוכן העניינים

שדי חמד דברי חכמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה