אור ברסלב

שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני

סימן צד

סימן צג

(מקונטרס הכללים מערכת הה"א אות כ"ג).

כלי הצריך הגעלה בכלי ראשון אי סגי במה שמגעילו בכלי ראשון בעודו רותח אחר שהעבירו מעל האור או בעינן שיגעילנו בכלי שהאש מהלך תחתיו אם הוא כלי שנשתמש בו בכלי ראשון כשהוא על האש הוא מחלוקת כמ"ש הריב"ה ביו"ד סימן קכ"א די"א דיורות שמשתמשים בהם ע"ג האש יכול להגעילן ברותחין אחר שהעבירם מהאש וי"א דכתשמישו כן הכשרו וצריך להגעילן בכלי שהאש מהלך תחתיו וסיים הריב"ה והכי מסתבר ומרן הב"י ישנו בנו"ט לשבח לשתי הדעות עי"ש ומרן החבי"ב בכנה"ג שם בהגהט"ו אות מ"ב כתב על הסברא אחרונה וז"ל סברא זו לא מצאתיה בשום מקום גם רבינו הטור בא"ח סי' תנ"א לא הזכירה ורבינו הב"י בסי' זה אעפ"י שנתן טעם לסברא זו לא הורה מקים סברא זו איה ולפום ריהטא נראה ליישב דעת רבינו הטור דמה שלא הזכיר סברא זו בסי' תנ"א הוא משום דאע"ג דאיהו ס"ל כסברא זו גבי שאר איסורין מ"מ בחמץ דיש סוברים דהיתרא בלע מיקרי סתם כמ"ד דמהני הגעלה ברותחין אף אחר שהעבירן מהאש דאף דמ"ש בסי' תנ"א דמהני הגעלה כזו הוא בדין סכינים והיה אפ"ל דדוקא בסכין לפי שאין דרך להשתמש בו כ"כ בחמין שע"ג האש הוא דס"ל דמהני הגעלה כזו מ"מ מדסתם אח"כ וכתב דכלים שמשתמשים בכלי ראשון כגון כף שמגיסין בו הקדרה מגעילן בכלי ראשון ולא פירש באיזה כלי ראשון יגעיל מוכח דסמך עמ"ש גבי סכינים (וכלי ראשון נקרא כלי שהרתיחו בו מים על האש אפילו אינו עתה על האש רק שעודנו רותח עכ"ל) וכתב מרן הב"י שלמד כן מדתנן האלפס והקדרה שהעבירן מרותחים וכו' עי"ש וא"כ מובן דמ"ש אח"כ דכלי שנשתמשו בחמין מועיל בכלי ראשון היינו כלי ראשון הנזכר גבי סכינים וא"כ עכ"ל דהיינו מטעם שכתבתי כיון שדבר זה הוא מחלוקת בין הפוסקים יש לסמוך לגבי חמץ דאיכא מ"ד דהיתרא בלע מיקרי אמ"ד דגם זה חשוב כלי ראשון ובשיטה זו קאי מרן בש"ע בסי' תנ"א דבס"ג כתב דסכינים מגעילן בכ"ר וכ"ר נקרא אפילו אינו עתה על האש ובסעיף ה' כתב בכלים שמשתמשים כשהן ע"ג האש כגון כף מגעילן בכלי ראשון וסתמו כפירושו דהיינו הכלי ראשון שהזכיר בס"ג דאפילו אינו עתה על האש מהני והיינו משום דאע"ג דבמחלוקת הוא שנוי כמ"ש הריב"ה ביו"ד מ"מ לענין חמץ יש לסמוך אמ"ד דהוי כלי ראשון לגבי הכשר בצירוף דאיכא רבוותא דסברי דחמץ היתרא בלע מיקרי וכבר כתבו כן כמה מרבני האחרונים בדין מחבת שפסק מרן לענין חמץ דסגי בהגעלה אע"ג דלגבי איסורין דצריך ליבון דהוא מטעם הנ"ל וכמו שכתבתי למעלה באות ט"ז:

גם בדין סכין שפסק מרן דסגי בהגעלה כתבו הרבנים חק יעקב וערך השלחן באות ז' דאע"ג דמרן ביו"ד פסק דסכין של איסור צריך ליבון מ"מ בחמץ (וכן בסכין של בשר לחלב) דאיכא מ"ד דהיתרא בלע מיקרי סמכינן אמ"ד דסגי בהגעלה עי"ש. גם הרב מאמר מרדכי בסק"ז הקשה דברי מרן בדין הסכינים ממ"ש ביו"ד דבעי ליבון וניחא ליה בהכי וסיים וכיוצא בזה מצאתי להרב חק יעקב עי"ש (אין לשונו מדוקדק דאינו כיוצא לזה אלא זה ממש כיעי"ש) והרב אפי זוטרי בד' פ"א ע"א הביא קושית המאמ"ר הנ"ל וכתב וז"ל ונר' דמלבד דהתם בסכין של נכרים דאיסורא בלע והכא מ"מ היתרא בלע י"ל דהתם מה שהצריך ליבון היינו במקום הגומות וה"ן כבר סיים הש"ע כן עכ"ל ואיני מבין דבריו שהרי מרן ביו"ד כתב וז"ל ואם יש בה גומות או שרוצה לחתוך בה חמין או לשחוט בה מלבנה או משחיזה היטב על פני כולה עכ"ל דבריו ברור מללו דאף אם אין בה גומות אם בא להשתמש בה צריכה ליבון וכן אם יש בה גומות צריכה ליבון כולה ולא סגי בליבון מקום הגומות ולכן יטול מה שחדש ואין לנו בישוב הדברים אלא מ"ש בתחלה דהתם אי"ב והכא הי"ב וכבר כתבו הרב מאמ"ר ותו ל"מ:

ונראה דגם להרב ש"ך צריכים אנו לייחס דס"ל דלפי שיש סוברים דחמץ היתרא בלע מיקרי נוכל לסמוך על זה להקל באיזה דבר מדיני הגעלה בחמץ ממה שלא נוכל להקל בשאר איסורין והוא ממ"ש ביו"ד סי' קל"ה ס"ג ל"ג גבי הכשר דמילוי ועירוי דנ"ל דדוקא בכלים של יין הוא דמהני הכשר זה לפי שהמים שממלאים ומערים בו מקלישים טעם היין שבתוכו משא"כ בשאר איסורין שנשתמשו בצונן ע"י כבישה לא מהני להו מילוי ועירוי והוקשה לו ממ"ש בטור א"ח סי' תנ"א בשם ראבי"ה דחבית של חרס שנתנו בהם שכר שעורים מותרים בהגעלה או בעירוי ג' ימים וכ"כ מרן הב"י בשם יש פוסקים וכן פסק בש"ע שם סכ"א וכתב ליישב דלא אמרו שם להתיר אלא בחבית שאינה ב"י דכיון דאיסורה מדרבנן סגי לה בהכי בתשמישו בצונן ועוד תירץ די"ל דבחמץ יש להקל טפי בהגעלה משום דהיתרא בלע דכה"ג אמרינן לעיל בסי' צ"ג סק"ג והנה התירוץ הראשון הוא דחוק מאד דמכיילינהו להגעלה ומילוי בהדדי מוכח ודאי מסתמא דכי היכי דהגעלה מהני אפי' אם הכלי ב"י הכי נמי בעירוי ובלא"ה אף אי לא דחיק לן לתרגם דראבי"ה בהכי מיירי מ"מ בלשון הפוסקים מרן בש"ע ודישרן סמיכין קשה טובא דלא הוה להו לסתומי ואיבעי להו לפרושי דבב"י לא מהני מילוי ועירוי וא"כ מוכרחים אנו לתירוץ השני דבחמץ יש להקל משום דהיתרא בלע אלא דקשה שהרי דעת מרן היא דחמץ איסורא בלע מיקרי כדעת הרשב"א ודעמיה וכמו שהוכיח הרב פר"ח בסי' קכ"א סק"ח מכמה פסקי דינים שבש"ע סי' תנ"א וממ"ש מרן בב"י (בדין חביות של חרס שהתיר המרדכי בהדחה וניגוב משום דהיתרא בלע) וכבר כתבתי בסי' זה דטענה זו דהיתרא בלע לא מהניא לדעת רוב הפוסקים עכ"ל ואם היתר דמילוי ועירוי תלי בהא דהיתרא בלע נמצאו דבריו סותרים אלא ודאי צ"ל דכונת הרב ש"ך לומר דבחמץ כיון דאיכא מ"ד דהיתרא בלע מיקרי סמכינן עליה להקל באיזה דבר מה שלא נוכל להקל בשאר איסורין והן אמת דלא נחה דעתי העניה בזה דאף דמצינו שכתבו כן רבני האחרונים היינו בדבר שמצינו לאיזה מהפוסקים שכתב להקל גם בשאר איסורין דבזה הוא דשייך לומר דאף דלא נינקוט כוותיה בשאר איסורין נקוט מיהא להקל בחמץ בצירוף דעת הסוברים דהיתרא בלע מיקרי אבל גבי מילוי ועירוי שלא מצינו מי שהיקל לגבי שאר איסורין ואנן בדידן נקיטינן דחמץ איסורא בלע מיקרי איך יתכן להתיר בחמץ מבשאר איסורין ומ"מ בדבר שיש מי שמתיר בשאר איסורין אף דלא נקיטינן כוותיה לגבי שאר איסורין לגבי חמץ מיהא מצינן למינקט כוותיה בצירוף סברת מ"ד דהיתרא בלע כמ"ש רבני האחרונים שהבאתי ושאביא להלן איה"ש:

ותמיה לי על הרב ב"ח בסי' תנ"א ס"ח (עמ"ש הטור אח"כ ועירוי הוא ככלי ראשון וכו' ומיהו כלי שנשתמשו בו ע"י האור לא סגי בעירוי שמערה מכ"ר עליו אלא שצריך להכשירו בכלי ראשון) כתב וז"ל ואיכא למידק דכאן כתב רבינו דכלי שנשתמשו בו ע"י האור לא סגי בעירוי משמע אבל בלא עירוי סגי אפי' בכלי שאינו עומד אצל האש שהעבירו מן האש וביו"ד פסק כי"א דבעינן בכלי שהאש מהלך תחתיו דוקא וי"ל דמ"ש כאן לא סגי בעירוי מלתא דפסיקא נקט דעירוי לא מהני כלל לכלי שנשתמשו בו על ידי האור אף אם לא נשתמשו בו אלא בכלי שהעבירוהו מן האש אבל להכשירו בכ"ר בעוד שהאש מהלך תחתיו או אפי' אם העבירו מן האש לאו מילתא פסיקא היא אלא כפי תשמישו כן הכשרו ול"ז להבין למה הוצרך להבין מדברי הטור דמהני הגעלה לכ"ר בכ"ר אחר שעבר מן האש מדיוקא דלישניה דלא סגי בעירוי וכו' והלא מפורש כתב רבינו הטור בדין הסכינים דכלי ראשון היינו לאחר שהעברוהו מן האש והוא רותח וכן קשה במה שנדחק לפרש דברי הטור ותצא דינא דכ"ר שנשתמשו ע"ג האש לא מהני ליה הגעלה בכ"ר אחר שהעבירוהו מן האש ואילו בדברי הריב"ה הנ"ל מפורש בהיפך ולא ניחא לי לומר שהוא מפרש דדוקא בסכין הוא דכתב הטור דמהני הגעלה כזו לפי שאין דרך להשתמש בו כ"כ בחמין שע"ג האש אבל בשאר כ"ר שדרכן להשתמש בכ"ר ע"ג האש לא מהני להו הגעלה כזו דמלבד דממ"ש רבינו הטור דכ"ר כגון כף וכו' מגעיל בכ"ר ולא פירש באיזה כ"ר יגעיל מוכח ודאי דכונתו בכ"ר שהזכיר בתחלה בדין הסכין ועוד לכל הפחות היה לו לבאר בתחלה כונת הטור במ"ש בדין הסכין ולפי מה שיפרש דבריו שבדין הסכין תתבאר דעתו לשאר כ"ר דאם יפרש דלאו דוקא בסכין הוא דמהני הגעלה כזו תיקשי ליה ממ"ש ביו"ד דבכ"ר שמשתמשין ע"ג האור לא מהני ליה הגעלה אלא בחמין שע"ג האור ואם יפרש דכונתו דדוקא בסכין הוא דמהני הגעלה כזו א"כ ממילא אין להקשות עליו עפ"י דיוקא דעירוי הוא דלא מהני הא בכלי אף שהעבירו מן האש מהני דודאי נקל לפרש דמאי דמשמע מדיוקא דמהני היינו לכלי ראשון שלא נשתמש בעודו ע"ג האש ולכל הדברות היה יותר נכון לקבוע פלפולו בדברי הטור שבדין הסכין שכתב מפורש דמהני ליה הגעלה בכ"ר אחר שהעבירוהו מן האש ומ"ש בכונת הטור לענ"ד הוא דוחק גדול ויותר נכון מה שכתבתי אני הדל בדעת רבינו הטור דבחמץ דעתו לפסוק כמ"ד דמהני מטעם דאיכא מרבוותא דסברי דהיתרא בלע מיקרי וכבר הבאתי שכן כתבו רבני האחרונים בכמה עניינים:

ועוד מצאתי שכן פירש הרב מחצה"ש דברי הרב מג"א בסימן תנ"א סק"ו (שכתב ועוד נ"ל דלפמ"ש הרב בס"ו דאין הולכין אחר רוב תשמישו א"כ היה הסכין צריך ליבון דלפעמים תוחבין בראשו חתיכות פת לאפות אצל האש ולפעמים תוחבין בו פשטידא על האש וכמ"ש ביו"ד סוס"י קכ"א עכ"ל) שכונתו דביו"ד שם פסקינן דסכין הנקח מנכרי צריך ליבון מה"ט שהנכרי משתמש בו ע"ג האור ובחמץ מקילים דאין דרך ישראל להשתמש בסכין באור ואף דלפעמים משתמש ע"י האור מ"מ כיון דלמרן הולכין בכלי אחר רוב תשמישו כמ"ש בס"ו ואף דאנו מחמירין כמ"ש הרמ"א שם מ"מ סומכין אמ"ד דחמץ היתרא בלע הוי לענין זה עכ"ל והרב מק"ח נראה שהבין מדברי המג"א דלפי האמת ס"ל דסכין צריך ליבון שעמ"ש מרן בהגעלה דסכין דסגי ברותחין בכלי שאינו עתה על האש כתב ואף דבשאר כלים לא מהני הגעלה עד שיעלה רתיחות כמבואר במג"א סימן תנ"ב סק"ג וביו"ד סי' צ"ד ובאו"ה כלל ח"ן מ"מ בסכינים ובעץ פרור מהני מטעם שכתב הר"ן כיון דרוב תשמישן אינם בכ"ר וא"כ לדידן דלא אזלינן בתר רוב תשמיש צריך כלי ראשון שעולה רתיחות ועמ"ש המג"א סק"ה (צ"ל סק"ו) דצריך ליבון מה"ט עכ"ל נראה דהבין מדברי המג"א דלקושטא קאמר דסכין בעי ליבון ובמחכ"ת אין כן משמעות דברי המג"א (שכתב א"כ היה הסכין צריך ליבון) אלא כמו שפירש דבריו הרב מחצה"ש. ומאי דמשמע ליה דכלי שאינו ע"ג האש אינו מעלה רתיחות כלל אינו מוכרח וכמ"ש להלן איה"ש גם מ"ש דלדידהו דנקטי כמ"ש הרמ"א בס"ו דאין הולכין בכלי אחר רוב תשמישו לא מהני הגעלה בכלי אחר שהעבירו מעל האש אין דבריו נלע"ד דא"כ לא הוה שתיק הרמ"א מלהגיה דלפי המנהג שבס"ו לא מהני הגעלה כזו בסכין אלא ודאי כמ"ש הרבנים הנ"ל דטעמא דסכין דמהני הגעלה הוא משום דמצרפינן דעת הסוברים דמהני הגעלה לסכין לדעת הסוברים דחמץ היתרא בלע מיקרי. ואם כן הה"ד לענין גוף הכשר הכלים כיון דאיכא מ"ד דחמץ היתרא בלע מיקרי סמכינן אמ"ד דהגעלה בכלי ראשון מהני אף אם אין האש תחתיו ואף דהרב פר"ח בסי' תנ"א ס"ה כתב מפורש דכף שמגיסין בו הקדרה כיון שמשתמשים בו כשהוא ע"ג האש צריך הכשר ברותחין שע"ג האש ולא סגי ברותחין בכלי אחר שהעבירו מרותח כמ"ש הטור בסי' קכ"א היינו משום דאזיל לשיטתיה שבדין מחבת דלמאי דנקיטינן כהפוסקים דחמץ איסורא בלע מיקרי אין לסמוך אמ"ד דסגיא בהגעלה ודחה מה שפסק מרן דמחבת סגי לה הגעלה כיעי"ש. אבל למסקנת האחרונים שהבאתי באות י"ו כדעת מרן דסגי בהגעלה ומטעם הנ"ל הה"ד שיש לומר כן בעיקר דין הגעלת כלי ראשון דבחמץ סמכינן אמ"ד דחשיב כ"ר אפי' ברותחין שלא ע"ג האש כיון דאיכא מ"ד דחמץ היתרא בלע מיקרי כנלע"ד נכון ואולי זאת היתה כונת הרב רב דגן בנימוקיו לסי' תנ"א שאחר שהביא מסקנת הרב פר"ח הנ"ל כתב וז"ל ועיין בטיו"ד סי' קכ"א דיש סוברים דסגי בכך עכ"ל כלומר וא"כ בחמץ סמכינן ע"ז כנז"ל:

ובאמת לדידי חזי לי דדעת מרן היא דגם בשאר איסורין כלי הצריך הגעלה בכלי ראשון יכול להגעילו בכלי אחר שהעבירו מעל האש אף אם נשתמש בו בעודו על האש וכסברא ראשונה שהביא הריב"ה ביו"ד סי' קצ"א (וכבר באר בב"י שם דאין לחוש בענין זה משום כבולעו כך פולטו עי"ש) ואמינא לה מדכתב בשלחנו הטהור ביו"ד סי' קכ"א ס"ג דיני הגעלה וליבון הלא הם כתובים בא"ח סי' תנ"א דכונתו ודאי לומר דממנו נקח לשאר איסורין ובדין מחבת וכן בדין סכין שלדעתו חלוקים הם בשאר איסורין מבחמץ כתב דיניהם מפורש כי היכי דלא תיסק אדעתין למילפינהו מדינם בחמץ וא"כ מובן הא סתמא כל שלא פירש דבשאר איסורין יש להחמיר מבחמץ סתמו כפירושו דדין שאר איסורין שוה לחמץ ומאחר דמתבאר מדברי מרן שבסי' תנ"א שבס"ג ובסעיף ה' דמהני הגעלה כזו לחמץ גם לכלי שמשתמשים בו בעודו על האש סגי ליה הגעלה בכלי ראשון אחר שהעבירו מעל האש אם הוא רותח וראיתי להרב אפי זוטרי בסי' תנ"א ס"ג וז"ל ומ"ש וכ"ר נקרא וכו' רק שעודנו רותח הק' בס' חמד משה ס"ק כ"ד אמאי לא הביא בכאן הטור ג"כ דעת י"א שכתב ביו"ד סי' קכ"א והניחו חלק ולע"ד משום דרצה כאן לסתום כסברא קמא שכתב שם והיא דעתו ז"ל והלכך גם הש"ע סתם כוותיה עכ"ל והנה בישוב דעת הריב"ה כבר כתבתי בראש האות מה שנלע"ד שדעתו לסתום כסברא קמייתא רק גבי חמץ בצירוף דאיכא מרבוותא דהיתרא בלע קרו ליה אמנם מ"ש הרב הנ"ל שדעתו לסתום כסברא קמא והיא דעתו ומשמעות הדברים הוא דבעיקר מחלוקותם (דהיינו בשאר איסורין) דעת הטור מכרעת כסברא קמייתא במחכ"ת דבריו תמוהים דמלבד דשם ביו"ד אחר סברת הוי"א שצריך להגעיל ברותחין שהאש הולך תחתיו סיים ואמר והכי מסתברא אלמא פסיק ותני בשאר איסורין כדעת הוי"א ועוד אף אם לא היה מגלה דעתו בפירוש אין זה מן הישוב לענ"ד דאם דעתו לסתום כסברא קמייתא הוה ליה למיסתם בשאר איסורין דהשתא דסתם לן בחמץ איכא למימר דדוקא בחמץ דאיכא מאן דס"ל דהיתרא בלע מיקרי (דודאי לא נעלם מרבינו הטור דעכ"פ אינו פשוט לומר דחמץ איסורא בלע מיקרי שהרי יש מהראשונים שסוברים דחמץ היתרא בלע מיקרי כידוע) הוא דס"ל דמהני ביה הגעלה כי האי אבל לא בשאר איסורין והנכון הוא מ"ש בעניותין ואולי גם הא"ז לכך נתכוון ומ"ש דרצה כאן לסתום כס' קמייתא והיא דעתו כלומר לענין חמץ דוקא אלא שאין לשונו מורה לזה וגם לפי זה כונתו לומר דגם דעת מרן היא כן דדוקא בחמץ ס"ל כסברא קמיתא אבל בשאר איסורין ס"ל דבעינן הגעלה בכ"ר שהאש מהלך תחתיו וזה לא יתכן לענ"ד שהרי מכללות דברי מרן שבא"ח ויו"ד מוכח בהיפך כמו שכתבתי למעלה ואני תמיה על הרב כנה"ג שכתב שסברת הי"א לא הביאה הריב"ה בא"ח וכו' דאמאי לא נחית לדקדק בדברי מרן בש"ע דמוכח דלית ליה כסברא זו גם בשאר איסורין כאמור וס' חמד משה אין מצוי אצלי לראות אם הזכיר דברי הרב ב"ח בסי' תנ"א הנ"ל:

ואנכי אשמח בה' בראותי דברי הרב נהר שלום בסי' תנ"א אות ז' שכתב בדעת מרן ככל אשר כתבתי בעניותי ממש וז"ל (בהתווכחו עמ"ש הרב פר"ח בפירוש עץ פרור שכתבו רש"י והפוס' שהוא כף שמגיסין בו הקדרה ושאינו נכון וכו') אי נמי אשמועינן דאף ע"ג דנסתלק מע"ג העור ש"ד להגעיל בתוכו כלי שתשמישו בכ"ר בעודו על האש כגון כף שמגיסין בו הקדרה וכסברא הראשונה שבטוי"ד סי' קכ"א וזו נר' דעת הש"ע דהכא כתב צריך להכשירו בכ"ר ובסעיף ג' כתב וכ"ר נקרא שהרתיחו וכו' אפי' אינו עתה על האש וביו"ד לא הזכיר מדברי הטור כלום אלא כתב דיני הגעלה הלא הם כתובים בהלכות פסח גם הטור אע"פ שביו"ד כתב דמסתברא טפי כסברא שניה דכל שתשמישו ע"ג האש הכי דוקא בעי מכשר ליה הכא כתב כלשון הש"ע עכ"ל ותאזרני שמחה שכיונתי לדעתו והוא האמת בדעת מרן בש"ע וכן מצאתי להרב קהל יהודה בד' ג"ן ע"ג שהבין בדעת מרן שהגעלה כזו מועלת גם לשאר איסורין ששם כתב בדעת הטור דאף דביו"ד סיים דמסתבר כדעת הי"א דאם נשתמש בכלי ע"ג האש לא סגי ליה הגעלה בכלי אחר שהעבירו מעל האש מ"מ בחמץ סתם להקל אף דסובר דאיסורא בלע מיקרי כיון דאיכא מ"ד דהיתרא בלע מיקרי בהצטרפות שני הטעמים לא נ"ל להחמיר ושוב כתב ולפי"ז יש לתמוה על מרן שסתם וכתב שדיני הגעלה הלא הם כתובים בהל' פסח דמשמע דאין חילוק ביניהם ולפי מ"ש שם דכ"ר נקרא אף שאינו עתה על האש הה"ן לשאר איסורין והא ליתא לדעת הטור עכ"ל הרי שהבין בדעת מרן דגם בשאר איסורין ס"ל דמהני הגעלה כזו אלא שהוקשה לו מדברי הטור ולפי מ"ש הרב כנה"ג שהבאתי בראש אות זו דסברא זו של וי"א שהזכיר הטור לא נמצאת בדברי הפוסקים היה נראה ליישב קצת דמפני זה לא חש לה מרן ופסק כסברא קמייתא דמהני הגעלה כזו גם בשאר איסורין:

אמנם אחרי כתבי כל זאת חזרתי לאחורי מפני מראית עין שראיתי להרב ערך השלחן באות ח' שהביא דברי הרב כנה"ג הנ"ל והקיפו בהלכות שנעלם ממנו שהר"ן בסוף מסכת ע"ז בד"ה גרסינן בגמרא דרש רבא נעוה ארתחו) כתב ומשמע ודאי דאין מגעילין כלי שבלע מחמת כלי שע"ג האור אלא ברותחין שהם בכלים שעל האור וכו' וכ"כ בחי' הרמב"ן שם וכ"כ הסמ"ק שהביא מרן הב"י בסי' צ"ד דהגעלה אינה אלא ברותחין כ"כ שמעלין רתיחה ולא סגי ברותח שהיד סולדת בו והתה"ד סי' קל"א ובכתבים סי' ק"נ כתב שכן דעת הרא"ש בפרק כ"ש ומ"ש המרדכי בסוף ע"ז בשם רבינו אלחנן בכלי א' שסילקו מעל האור וכ"כ הרא"ש בפרק כ"ש ולהגעיל וכו' מיירי בכלי שתשמישו בעירוי עי"ש, וכן דעת הרמב"ם בפי"ז מהלכות מ"א ובפ"ה מהל' חמץ ובפיה"מ בפרק דם חטאת, ועיין פר"ח סי' תנ"א ס"ק י"ז, וריא"ז הובא בשה"ג פ' כ"ש כתב דאפי' כלי שתשמישו בעירוי צריך הגעלה במים הרותחים ע"ג האש וכ"כ האו"ה כלל נ"ח דין כ' ודין ל"ח בשם א"ז הכלי שנאסר בעירוי צריך הגעלה בכלי א' משום דשמא עירוי מבליע לחומרא ואינו מפליט מיהו נראה דבכ"ר אפילו אינו על האש סגי דודאי מבליע ומפליט עי"ש, אבל הרא"ה בבה"ב דף קכ"ד (קנ"ד) כתב דלא אמרו עירוי ככלי א' אלא לענין בישול אבל לענין הכשר כלים לא כללו של דבר כבולעו כך פולטו, וכ"כ הריטב"א בחי' ע"ז דף ל"ג וכן דעת הרא"ש והמרדכי בשם ר' אלחנן והרמב"ן, עכ"ד הרב ערך השלחן. עיניך הרואות מביא וקורא ומעלה על שלחנו להקת הנביאים כולהו קיימי בחד שיטה דבעינן הגעלת הכלי ראשון ברותחין שהאש מהלך תחתיהן, ואנכי הרואה שכ"כ הר"ן בפרק כירה בסוגיא דהאלפס והקדרה שהעבירן מרותחים אחר שהביא מחלוקת הראשונים בדין עירוי אי בכ"ר סיים וז"ל ומיהו לענין הגעלה לא נפקא לן מהאי פלוגתא מידי דאפילו תימא דעירוי ככ"ר אין מגעילין בעירוי דברים שנשתמש בו ככ"ר דכלל גדול אמרו כבולעו כך פולטו וכן נמי אם נשתמשו בכלי ע"ג האור כגון יורות וקומקום אין מגעילין אותם בכלי ראשון שהעבירו מע"ג האור עכ"ל וכלשון הזה (ומיהו וכו') כתב הריטב"א בחי' למס' שבת דף מ"ב עי"ש וחידוש הוא שלא ראה הרב עה"ש את דבריהם, ובאמת תמיהה נשגבה היא על אבי התעודה מרן הכנה"ג שנעלם ממנו דברי כל הפוסקים הנ"ל ובפרט דברי הר"ן בפ' כירה הנ"ל דאחר שמרן הב"י הזכיר מתני' דהאלפס והקדרה שהעבירן מרותחין דממנה למדו בעלי סברא קמייתא שבטור דגם לאחר שהעבירו מן האש כ"ז שהוא רותח חשיב כ"ר ומהני להגעיל בו כיעי"ש נקל היה לו לעיין בדברי הר"ן שם והיה רואה שסברת הוי"א שהביא הריב"ה לא נפלאת היא מוצאת בדברי הר"ן והריטב"א הנז"ל והוא פלא וחידושי הריטב"א לע"ז אין אצלי וכן חידושי הרמב"ן הנ"ל ואם דבריהם הם בסיגנון זה היא ראיה מהימנא דסברי דלא מהני הגעלה אלא ברותחין שע"ג האש אלא דאין מזה הכרח שיהא הדין כן גם בהיתרא בלע דאפשר דלא כתבו כן אלא בהגעלה מאיסורין, ועיין לקמן בסמוך:

ומדברי הסמ"ק והתה"ד שציין הרב ערך השלחן (דברי הרב תה"ד הביאם מרן בב"י א"ח סימן תנ"ב בד"ה ומ"ש בתשורת הגאונים) אנו למדין דאף במידי דהיתרא בלע סברי דלא מהני הגעלה לכלי ראשון שנשתמשו בו ע"ג האור אלא ברותחין שע"ג האש (וכן יש ללמוד מדברי הרמב"ם שבפיה"מ שציין כנז"ל כמו שאכתוב להלן ושם אכתוב מה שיש לפקפק בזה איה"ש) שהרי הסמ"ק מיירי בדין תוחב כף של חלב לקדרה של בשר או איפכא דאם הכף בת יומא ויש בקדרה ס' כנגד הכף התבשיל והקדרה מותרים והכף אסורה והקשה ע"ז הסמ"ק דגם הכף תהיה מותרת דהרי היא נגעלת בתחיבה זו (דס"ל דהגעלה מהני בשאר משקים או דעכ"פ בדיעבד מהניא) ולזה הוא דקאמר דלא סגי ברותחין שהיד סולדת ובעינן שיעלו רתיחה וכמ"ש בשמו הרב ערך השלחן וגם הרב תה"ד הביא דברי הסמ"ק הנ"ל עי"ש הרי דגם מבשר לחלב דלכ"ע היתרא בלע מיקרי (עיין לעיל באות י"ז הנה הבאתי דהרב פר"ח בסי' צ"ג סק"ד ס"ל דלמ"ד דחמץ משום דשמו עליו איסורא בלע מיקרי הה"ד מבשר לחלב הוי איסורא בלע ושרבני האחרונים השיגוהו דמבשר לחלב היתרא בלע מיקרי) סברי דבעינן הגעלה ברותחין שע"ג האש וא"כ לדעתם אף אם נצרף שיטת הסוברים דחמץ היתרא בלע מיקרי אי אפשר להקל ע"פ דעת הסוברים דמהני הגעלה ברותחין אחר שהעבירן מהאש מרותחים אלא דלענ"ד אין ראיה מדברי הסמ"ק ותה"ד דקיימי בשיטת הוי"א שהביא הטור בסי' קכ"א דלא מהני אלא ברותחין שע"ג האש דהסמ"ק לא אמר אלא דבעינן שיהיו רותחין כ"כ שמעלין רתיחה ומאן לימא לן דכלי שהעבירו מן האש אינו מעלה רתיחה תכף שהוסר מעל האש והלא גם סברא ראשונה שהביא הטור כתב ונקרא כלי ראשון בעודו רותח אע"פ שהעבירו מעל האש והיינו מעלה רתיחה שבסמ"ק שבודאי תכף ומיד כשמעבירו מהאש משכחת לה שמעלה רתיחה ואז יוכל להגעיל בו ואין הכי נמי דאם אינו מעלה רתיחה לא יגעיל בו וזה אף אם הכלי הוא ע"ג האש הדין כן דצריך שיהיו המים מעלין רתיחה ואם לאו אינו יכול להגעיל בהן:

גם מ"ש שכן דעת הרמב"ם הנה ז"ל הרמב"ם בפ"ה מהל' חמץ דין כ"ג כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמש בהם חמין ברותחים בכלי ראשון כגון קדרות ואלפסין נותן אותם לתוך כלי גדול של מים וממלא עליהם מים ומרתיחן בתוכו עד שיפלטו עכ"ל. לענ"ד אין מזה הכרח די"ל דאין כונת הרמב"ם שתהיה כסדר הזה לעיכובא שאם לא נתנם בתוך כלי והרתיחן מתחתיו לא מהני אלא הה"ד כשהעבירן מן האש מרותחין מהני דאם נאמר דסדר זה הוא לעיכובא א"כ בואו ונאמר דאם בתחלה ממלא הכלי מים ומרתיחן ואח"כ מכניס הכלים בתוכו להגעילן לא מהני וזו לא שמענו ורבינו הטור בסי' תנ"ב כתב סדר הגעלה לוקח יורה גדולה מלאה מים ומרתיחה ומכניס בה כל הכלים ומשמעותו ודאי דאחר שהרתיח המים מכניס בה הכלים ומי נימא דהרמב"ם והטור פליגי בהא מילתא הא ודאי לא מצינא למימר הכי מסתמא ומה גם דמלשון הרמב"ם בהלכות מעהק"ו שאביא להלן מתבאר כמ"ש הריב"ה אלא ודאי דאין דברי הרמב"ם לעיכובא ואולי כונתו למעט עירוי מים חמין עליו וא"כ שפיר נוכל לומר דגם בכלי שהעבירו מן האש מהני דגם זה בכלל ממלא עליהם מים ומרתיחן ולשון הרמב"ם בהלכות מ"א הוא בסיגנון לשונו שבהלכות חמץ (נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה וממלא מים ומרתיחה) ואין מדבריו הכרח כאמור:

הן אמת שראיתי להרב קובץ על יד בפ"ה מהלכות חמץ הנ"ל שדקדק מלשון הרמב"ם מדשני בלישניה דלגבי קדרות ואלפסין כתב הגעלתן בסדר הנ"ל, ואילו בסכינים כתב אח"כ וכן הסכינים מרתיח את הלהב ואת הנצב בכלי ראשון דס"ל כדעת הר"ן בפ' כ"ש דכ"ר נקרא אף אחר שהעבירו מן האש, ומיהו לא מהני כי האי גוונא אלא לסכין אבל לקדרות בעינן ברותחין שהאש מהלך תחתיו עי"ש. ומצינו לו חבר להרב עה"ש במה שהבין בדעת הרמב"ם. אמנם לענ"ד אין דקדוק זה כדאי להכריח שכן דעת הרמב"ם ואדרבא מדקתני דין הסכין בלשון וכן משמע דשתי החלוקות שוות על דרך שכתב מרן כ"מ בהלכות מעשה הקרבנות פט"ז הלכה ט"ו דמאי דלא כתב הרמב"ם דאם הביא הכל מן החולין יצא הוא משום שסמך על מ"ש כן בחלוקה הסמוכה דכיון דאמר וכן משמע דשניהם שוים (וכמדומה לי שכתבתי בענין זה בקונטריס הכללים אשר הוא כעת ביד המעתיק הי"ו), והכא נמי יש לומר דכיון דמשמעות כלי ראשון שכתב גבי סכינים הוא אפילו כשאינו ע"ג האש כמ"ש הרב קובץ ע"י אף שלא כ"כ גבי קדרות י"ל דסמך אמ"ש גבי סכינים דכיון שכתב וכן משמע דשתי חלוקות שוות ועכ"פ אין נלע"ד שום הכרח מדברי הרמב"ם הללו דס"ל דלא מהני הגעלה אלא בכ"ר שהאש מהלך תחתיו ולענ"ד אדרבא לאידך גיסא יש לדקדק מדברי הרמב"ם דס"ל כסברא קמייתא שהביא הריב"ה דמהני הגעלה ברותחין שהעבירן מן האש שהרי מתבאר יפה מדברי הריב"ה שסברת הי"א שצריכה ההגעלה ברותחין שע"ג האש דוקא אינה אלא בכלי ראשון שמשתמשים בו על האש אבל כשמשתמשים כן אחר שהעבירו הקדרה מן האש גם לדידהו מהני הגעלה ברותחין שהעבירו מן האש דכבולעו כך פולטו. ומעתה אם דעת הרמב"ם כסברא זו למה סתם וכתב דכל כלי ראשון צריך הגעלה כסדר הזה דהיינו במים שע"ג האש דהא איכא טובא דמשתמשים בכלי ראשון אחר שהעבירום מן האש והיה לו לומר דבהנהו סגי להו הגעלה ברותחין שהעבירן מן האש אלא ודאי מוכח קצת דמ"ש ע"ג האש לאו דוקא דהה"ד אחר שהעבירום מן האש כל זמן שהוא רותח חשיב שפיר הגעלה מעליא לכ"ר בין אם נשתמשו כן ובין אם נשתמשו בכלי ראשון בעודו על האש וקצת יש להוכיח דאף דנקטי הפוסקים בלשון ע"ג האש לאו לעיכובא הוא אלא הכונה כל זמן שהמים רותחין דכל זמן שהן מרותחים כעומדין ע"ג האש דמו והוא שהרא"ש בפ' אין מעמידין סוס"י כ"ב כתב (גבי הגעלת חבית) ור"י היה מצריך להגעיל כל נסר ונסר לבדו שיכניס כלי לתוך היורה כשהיא רותחת על האש וישפוך על כל נסר ונסר דהמים שבתוך אותו כלי חשיב כלי ראשון כיון שהעבירן מרותחים עכ"ל, והריב"ה בקיצור פסקי' שם כתב, ואין נראה לר"י אלא משים כלי ליורה רותחת וישפוך ממנו על כל דף ודף עכ"ל, ולמה לא דקדק לכתוב כלשון הרא"ש בשם ר"י לתוך יורה רותחת כשהיא על האש וכתב סתם ליורה רותחת אלא ודאי משמע ליה דמ"ש כשהיא רותחת על האש לאו דוקא אלא אף אחר שהעבירה מן האש כל שהיא מרותחת דינה כאילו היא על האש:

ומ"ש הרב עה"ש שכן דעת הרמב"ם בפיה"מ בסו"פ דם חטאת הנה זה לשונו שם (אמאי דתנן השפוד והאסכלה מגעילן בחמין), שפוד ידוע ואסכלה הוא וכו' ופירוש מגעילן שיסיר השמנונית שנבלעה בשפוד שהנפש מואסת אותה מגזרת געלה נפשי מענין הזה נשתמשו בכל דבריהם גיעול גיעולי עכו"ם ומגעילן וזולתן ר"ל להסיר ההגעלה וסדר המעשה הזה (ר"ל הגעלה) לתת אותם הכלים לתוך מים רותחים כשהן ע"ג האש ושופכים עליהן מאותם המים ושוטפן במים קרים עכ"ל. ומשמע ליה דע"ג האש דנקט הרמב"ם הוא לעיכובא דאם אינם ע"ג האש לא מהני והיה יכול לדקדק ג"כ מלשון הרמב"ם בחבורו בפ"ח מהלכות מעשה הקרבנות דין י"ב והשפוד והאסכלה מגעילן במים חמים ע"ג האש עכ"ל, דמשמע דבעינן דוקא מים ע"ג האש. ולפי זה נלמוד מדברי הרמב"ם דגם במידי דהיתרא בלע צריך שתהיה ההגעלה במים שע"ג האש דהא קדשים היתרא בלע מיקרי דמה"ט סגי בהו הגעלה במקום ליבון שצריך בשאר איסורין כדאמרינן בסוף ע"ז דף ע"ו ע"א גבי שפודין והאסכלות. וא"כ לפי מה שמבין הרב עה"ש מדברי הרמב"ם דלעיכובא קאמר דבעינן במים ע"ג האש, א"כ שמעינן דגם במידי דהיתרא בלע כמו בחמץ למי שסובר כן וכן מבשר לחלב כשצריך להגעיל בכ"ר צריך שתהיה דוקא ברותחין שע"ג האש אלא דלענ"ד אין הכרח מדברי הרמב"ם ושפיר נוכל לומר דכונתו שיהיו מעלין רתיחה וכל שמעלין רתיחה אף אחר שהעבירן מן האש דנים אותם כאילו הן ע"ג האש וצ"ע (ועיין לקמן בד"ה ועפ"י הדברים ובד"ה עתה וכו' ומשם והלאה):

העולה מכל האמור למעלה דכלי שמשתמשים בו בכלי ראשון כשהוא על האש אם מועיל לו הגעלה במים רותחין אחר שהעבירו מן האש הוא מחלוקת שהביא הריב"ה ביו"ד סי' קכ"א, ומדברי הרמב"ם וכן מסמ"ק ותה"ד שהביא הרב ערך השלחן אין הכרח שסוברים דלא מהני אבל בדברי הר"ן בסוף ע"ז שהביא הרב וכן בדברי הר"ן והריטב"א בפרק כירה שהבאתי אני ההדיוט מפורש דסברי דלא מהני הגעלה כזו וכסברת הי"א שהביא הריב"א ומסתברא ליה כוותייהו. אמנם אין מדבריהם הכרח אלא לגבי איסורא בלע אבל במידי דהיתרא בלע כגון כלי מבשר לחלב כי היכי דמהני ליה הגעלה במקום ליבון הכי נמי י"ל דמהני ליה הגעלה ברותחין אחר שהעבירן מן האש במקום שצריך בשאר איסורין הגעלה במים שע"ג האש וכ"כ הרב מוהרש"ז בש"ע שלו בסי' תנ"א סעיף כ"ה שאחר שכתב שכלים שנשתמשו בהם בכלי ראשון כגון קדרות ואלפסין ויורות וכף שמגיס בו הקדרה וכו' צריך להגעיל בכלי ראשון רותח ונקרא כלי ראשון אפילו אחר שהעבירוהו מן האש כמו שנתבאר למעלה (בסעיף י"ד גבי סכינים) ושי"א דכ"ר שנשתמש בו אצל האש כן צריך להגעילו סיים דלכתחלה יש להחמיר בשאר איסורין אבל בחמץ אפילו לכתחלה יש לסמוך על סברא ראשונה שהרי י"א דאפילו כלים שנשתמש בהם חמץ ע"י האור בלבד מועלת להם הגעלה בכלי ראשון לאחר שהעבירוהו מן האש ואין צריך לומר כשמגעיל כלי הבלוע מבשר וחלב שלדברי הכל יכול להגעיל בכלי ראשון לאחר שהעבירוהו מן האש אעפ"י שטעם הבשר והחלב נבלעו בו ע"י האור אם לא נבלעו בו בבת אחת אלא בזה אחר זה מטעם שנתבאר למעלה עכ"ל. והנה מ"ש די"א דאפילו כלי חמץ שנשתמש בהם ע"י האור בלבד מועלת להם הגעלה בכ"ר אחר שהעבירוהו מן האש בעניותי כעת לא ידעתי מי ומי הסוברים כן דאף דבמחבת פסק מרן דלחמץ סגי בהגעלה ומסתמא היינו הגעלה בכ"ר אחר שהעבירוהו מן האש כמ"ש גבי סכין בסעיף ג' מ"מ י"ל דדוקא במחבת סגי בהכי משום דיש הרבה פוסקים שסוברים דגם לגבי איסורין סגי בהגעלה משום דע"י שנותנים בה שמן לא מיקרי תשמישו ע"י האור אבל בכלי שודאי שתשמישו ע"י האור נהי דיש לומר דמהני ליה הגעלה למ"ד דחמץ היתרא בלע מיקרי ובהיתרא בלע סגי הגעלה במקום ליבון מ"מ מאן לימא לן דגם הגעלה ברותחין שהעבירן מן האור מהני ליה דלמא בעינן מיהא הגעלה ברותחין ע"ג האור דאין סברא להפליג כ"כ בהיתרא בלע דבמקום שצריך באיסורא בלע ליבון ממש יספיק בהיתרא בלע ברותחין שאינם ע"ג האש:

ועפ"י הדברים האלה נראה דיש לדחות מה שהביא הרב ערך השלחן ראיה מדברי הרמב"ם בפיה"מ בפרק דם חטאת וכתבתי אני ההדיוט שהיה יכול להביא ג"כ ממ"ש בס' היד בפ"ח מהלכות מעשה הקרבנות וכו', ונשמע מדבריו דאף במידי דהיתרא בלע הדין כן, וכתבתי שי"ל דלאו דוקא ע"ג האש ממש קאמר וכו' כנז"ל אמנם לפי האמור אין אנו צריכים לזה דאף אם נאמר דכונת הרמב"ם בפירושו ובחבורו דבעינן מים שע"ג האש ממש מ"מ היינו דוקא בשפוד ואסכלה דבעלמא בעו ליבון ובקדשים דהיתרא בלע הוו סגי להו בהגעלה, ומיהו הגעלה במים שע"ג האש ממש בעינן שתהיה במקום ליבון אבל בדברים המתבשלים והם מידי דהיתרא בלע אין הכי נמי דסגי להו בהגעלה בכלי מרותח אחר שהעבירו מן האור (נחזור לדברי הרב מוהרש"ו) גם מ"ש דכלי שנאסר מבשר וחלב ע"י שנבלעו בשר וחלב ע"י האור בזה אח"ז לדברי הכל יכול להגעילו ברותחין שהעבירן מן האש לא ידעתי למה הלא כשהכלי בלע כבר בשר וחלב אף שבלעם בזה אחר זה מ"מ הרי נאסר הכלי מחמת בלע בשר וחלב והרי הוא כלי שבלע איסור דמה לי בלע דם וכיוצא ומה לי בלע בשר וחלב באופן שנאסר הכלי ועד כאן לא כתבו הפוסקים דבשר וחלב מיקרי היתרא בלע אלא בבא להגעיל כלי מבשר לחלב או בהיפך אבל אחר שבלע משניהם ונאסר ובא להכשירו אין לו עוד דין היתרא בלע ודבריו לענ"ד צ"ע, ומ"מ לענין כלי חמץ וכן כלי מבשר לחלב דחשיב היתרא בלע, נלמוד מדבריו דלכתחלה נמי כלי שמשתמש בכ"ר ע"ג האש יכול להגעילו בכלי ראשון אחר שהעבירו מן האש כל זמן שהוא רותח אבל כלי שמשתמשין בו ע"י האור והיתרא בלע דסגי ליה בהגעלה נלע"ד דכ"ע מודו דבעינן הגעלה ברותחין שע"ג האש בדוקא ועיין בתשו' הרב שו"מ מהדורא ג' ח"ג סי' קכ"ה ובמה שכתבתי ע"ד לקמן אות כ"ד. ומצאתי להרב ע"ץ החדש בתשובתו שבס' דברי נחמיה בסי' כ"ט שכתב שסמכו ב"ד שבמקום פ' להתיר באותו נדון בסומכי נפשם דאיכא מ"ד דחמץ קודם איסורו נקרא היתרא בלע, וכתב ע"ז דלא מצינו כזאת רק גבי ליבון לכלי ראשון, וגם ע"ז אין המסקנא כן עכ"ל. ולפי שלא הבנתי גופא דעובדא היכי הוה בנדונו לא יכלתי להבין ג"כ דבריו הללו, אך שם בסי' ל' בתשו' הרב המחבר (בסוף הד"ה ראשון) ראיתי שכתב וז"ל, גם מש"ע לצרף סברת האומרים דחמץ נקרא היתרא בלע וכ"כ כ"ק בשם הרא"ש ודאי דשפיר כתב כ"ק דלא מצינו חילוק זה לענין הגעלה. וראיתי באו"ה כלל נ"ח סי"א שכתב בהדיא ובהגעלה אין חילוק אי בלע מאיסורא וכו' אלא שלפי זה צע"ק מ"ש מח"ז רז"ל (ש"ב הרב מוהרש"ז) בסי' תנ"א ססכ"ה עי"ש עכ"ל. וס' או"ה אין מצוי לראות תנא היכא קאי אך ממה שהוקשה להרב הנ"ל מדבריו עמ"ש הרב מוהרש"ז בססכ"ה והן הן הדברים אשר הבאתי למעלה מובן כי האו"ה לא ס"ל לחלק בהגעלה עצמה שיהא מקום להקל בצד מה במידי דהיתרא בלע במה שאין הדין נותן להקל במידי דאיסורא בלע. ולפי זה נפל פיתא בבירא דאזדא לה עיקר הקולא בדין שלפנינו שלדברי האו"ה אין לתת שום חילוק בין הגעלה להגעלה ולענין דינא צ"ע, ודעתי העניה נוטה להתיר בהיתרא בלע כמ"ש למעלה:

עתה נדפס ס' הבהיר עין יצחק לגאון עוזינו הגאון המפורסם מוהרי"ץ אלחנן שליט"א ובהדי מתנתא דתורה ספרא דמארי טב די שדר לן מני"ר יחי' שרטט וכתב לן פתקא דשלמא רבה וכתיב בה לעיין במילי דמר ס' התורה הזה כי יש בו דברים מחודשים להלכה ולמעשה. שיחתו קלה היא גופא גזרה לעשות רצון צדיק חפצתי פתחתי אני לדודי ואשא עיני אל עין משפט היא קודש וה"ן מעשיה קודש ואראה מראות נגהים בכמה עניינים הכתובים בקונטריסים שלי כאשר ארשום איה"ש כל דבר ודבר אל מקומו יבא בשלום וזה יצא ראשונה כי מצאתי את שאהבה נפשי שבחיו"ד סי' י"ג כתב באות ג' שרב אחד העיר בדברי הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פ"ח הלכה י"ב שכתב מריקה בחמין וכו' ולא כתב בחמין שע"ג האש ושוב כתב השפוד והאסכלה מגעילן במים חמין ע"ג האש דמשמע דמריקה בחמין אינו במים של כלי ראשון והטעם משום שהוא היתרא בלע ושמזה רצה להוכיח דין מחודש בדיני הגעלה היכא דהיתרא בלע (ולפי הנראה רצה הרב הנ"ל לחדש דבהיתרא בלע סגי בהגעלה בחמין דכלי שני שו"ר שכן מתבאר ממ"ש שם באות ז' עי"ש) ומני"ר המחבר כתב דמלבד דמהפוסקים נראה דאינו כן לדינא ועוד דכן מוכח בזבחים ד' צ"ז ע"א דאמרו ת"ר וכו' וחכ"א מריקה בחמין מ"ט מידי דהוי אגיעולי נכרים אלמא דהך בחמין הוא כהגעלה דכלי מדין וכדין הגעלת כלים דבלעי איסורא וליישב מה שדקדק הרב הנ"ל מדברי הרמב"ם כתב דמ"ש בתחלה מריקה בחמין היינו בכ"ר שלא ע"ג האש ומ"ש אח"כ במים חמין שע"ג האש היינו דוקא בשפוד ואסכלה שדינם בעלמא בליבון ובקדשים משום דהיתרא בלע סגי בהגעלה אבל עכ"פ בעינן שיהיו המים ע"ג האש ובשאר הגעלה במידי דהיתר בלע סגי בכ"ר אחר שהעבירו מן האש ושהרמב"ם הוכיח כן מדפלגינהו תנא דמתני' בפ' דם חטאת לתרי בבי מריקה בחמין וכו' השפוד והאסכלה מגעילן ברותחין דמשמע דחלוקים ממריקה בחמין דתני ברישא וכתב דגם מ"ש הרמב"ם בפיה"מ מים רותחין כשהן ע"ג האש כונתו דוקא לשפוד ואסכלה שדינם בעלמא בליבון והביא קושית הרב ב"ח בסי' תנ"א ע"ד הטור הנ"ל (בד"ה ותמיה לי ויישב כמ"ש בעניותין דבחמץ דיש סוברים דמיקרי היתרא בלע דעתו לסמוך אמ"ד דאף שנשתמש בכ"ר ע"ג האש מהני ליה הגעלה בחמין אחר שהעבירן מן האש (ולא זכר שר מכל דברי רבני האחרונים שהבאתי למעלה שכתבו כן בכמה עניינים אף לא דברי הרב פר"ח בסי' תנ"א שכתב גבי חמץ דכלי שמשתמשים בו ע"ג האש בכ"ר צריך להכשירו דוקא בחמין שע"ג האש ועשה את דמו למה שהסכים הריב"ה ביו"ד כדעת הוי"א שהביא שם ודברי רבינו הפר"ח הם היפך דעת מני"ר פחד יצחק נר"ו) ומסיק דהעיקר לדינא כהפוסקים דאף היכא דהיתרא בלע בעינן שתהיה ההגעלה בכלי ראשון רק אם תהיה ההגעלה בכ"ר שאינו ע"ג האש בזה יש לנו לסמוך על הרמב"ם ולהקל בזה וכמבואר ברמב"ם ובטור אלו תוד"ק יצו והוא שר המסכים למה שכתבתי אני הדל דבהיתרא בלע אם נשתמש בכלי ראשון ע"ג האש יכול להכשירו ברותחין אחר שהעבירן מן האש זולת דאם תשמישו ע"י האור שכיוצא בו בשאר איסורין היה צריך ליבון ומפני שבלע היתר סגי ליה בהגעלה בזה צריך הגעלה בחמין שעל גבי האש דוקא:

והנה עם כי לענין דינא נראה ודאי כמ"ש מני"ר פחד יצחק יצ"ו דבמידי דהיתרא בלע יש לפסוק דסגי בכלי ראשון שאינו ע"ג האש כל זמן שהוא רותח וכמו שכתבתי בעניותי זאת לפנים. מ"מ לא אכחד מה שנלע"ד דמדברי הרמב"ם בפיה"מ ובחבורו בהלכות מעה"ק הנז"ל אין שום הכרח לזה כלל דהנה זוגא דרבנן קדישי הרב השואל והרב המשיב יחיו דקו רבנן במילי דמרנא הרמב"ם דקדוק נאה דתני רישא מריקה בחמין (ולא תני בה ע"ג האש) והדר תני מגעילן במים חמין ע"ג האש וסברי מרנן דהיינו מריקה היינו הגעלה והא בחמין והא בחמין שע"ג האש ואהכי מר אמר חדא ומר אמר חדא ופליגי בדעתיה דרבנא מר אמר מריקה בחמין היינו בכלי שני ומר אמר אידי ואידי בכ"ר הא בכ"ר שלא ע"ג האש והא בכ"ר ע"ג האש ובמטותא מנייהו אומר אני לא כדברי זה ולא כדברי זה והגעלה לא הוזכרה בדברי הרמב"ם לקדשים המתבשלים כלל ומריקה לאו היינו הגעלה שכן מתבאר לענ"ד מדברי רבינו בפה"מ שם שכתב בלשון זה והכבוס המופלג עד שמסיר מה שנדבק בכלים יקרא מריקה ותוספת הנקיות יקרא שטיפה והוא שיתן מים לתוך הכלי ואינו ממרק בידו בכלי אלא שמשפשף ואמרו מריקה בחמין ושטיפה בצונן ומ"ש כמריקת הכוס ושטי' הכוס ר"ל שאינו חייב להפליג עד שיסיר כל הרושם עכ"ל הנה מתבאר יפה דפעולת המריקה לא להפליט מה שבלוע בכלי (כמדת ההגעלה) כי אם בזאת להסיר מה שהוא בעין ודבוק בדופני הכלי מבפנים. ואילו גבי שפוד ואסכלה דתנן מגעילן בחמין כתב וז"ל ופירוש שיסיר השמנונית שנבלעה בשפוד שהנפש מואסת אותה מגזרת געלה נפשי מענין הזה נשתמשו בכל דבריהם גיעול גיעולי עכו"ם ומגעילן וזולתן ר"ל להסיר ההגעלה וסדר המעשה הזה לתת אותן הכלים לתוך מים רותחין כשהן ע"ג האש ושופכין עליהם מאותם המים ושוטפן במים קרים עכ"ל בחון בדברי קדשו שבמריקה כתב שהיא להסיר מה שנדבק בכלי ובהגעלה כתב שהיא להסיר השמנונית שנבלעה בשפוד וכו' ומבואר כאשר כתבתי שדעת רבינו דמריקה לאו היינו הגעלה שזו להפליט מה שבלוע וזו להסיר מה שהוא בעין ודבוק בכלי והיינו דפלגינהו תנא בתרי בבי מריקה בחמין והשפוד והאסכלה מגעילן דלא ראי זה כראי זה והאי לחודיה והאי לחודיה ומעתה כיון שנפל היסוד נהרס כל אשר בנו שני צנתרות הזהב עליונים למעלה יחיו להוכיח מדברי הרמב"ם דבמידי דהיתרא בלע סגי בחמין דכלי שני או בחמין דכ"ר אחר שהעבירו מן האש דלפי האמור במחכתה"ר ליתנהו להני מילי דלא מיירי הרמב"ם בדין הגעלה כלל ועם שבאמת קשה מאד ליישב שיטת הרמב"ם דנראה לפי זה דלדידיה ליתיה לדין הגעלה בקדשים ואילו מדברי הש"ס שהביא הגאון המחבר יצ"ו (דאמרינן בד' צ"ו ע"א מ"ט דאמרי מריקה בחמין מידי דהוה אגיעולי נכרים) מוכח דבעי הגעלה בקדשים כמו בגיעולי עכו"ם ופירוש מריקה היינו הגעלה מ"מ לא מפני קושיא נוכל לכחש האמת והנגלות לנו דדעת הרמב"ם דמריקה לא היינו הגעלה וא"כ אין להוכיח מדבריו לענין הגעלה בהיתרא בלע וכו' ולא חדא ממה שחדשו סופרים רבנן תקיפי יצ"ו כמבואר (ועיין במה שהבאתי בקונטריס כללי הפוס' סי' ט"ז אות מ"ב):

והאמת אגיד כי האף אמנם לדידי חזי קושטא דמילתא הכי הוי לא הרשתי לעצמי ליתן להעתיק דברים אלו בספרי כי ידעתי שפלות שכלי ועוצם גדולת פאר דורנו יצ"ו וגם הרב השואל יצ"ו (שבעין יצחק שם) תורתו מכרזת עליו דגברא רבה הוא ומי מלל שני גדולי הדור שגו ברואה חלילה ולא יגור שמא ישרפוהו בהבל שבפיהם ואם רק היא ממני האמנם אחר איזה ימים כהיותי נבוך בזה האיר ה' את עיני וראיתי מראות נגהים שתים. א) אחד קדוש מדבר מר ניהו רבין חסידא חק לישראל אבי התעודה הרב מוהר"ח ן' עטור בספרו הנורא פרי צדיק לו תואר ולו הדר שמעמיק בענין זה בסי' קכה (מד"ה גרסינן בפרק דם חטאת) ושם אתה מוצא כתב מפורש דהרמב"ם ס"ל דאין הגעלה בקדשים המתבשלי' ומריקה לאו היינו הגעלה ומלבד שדקדק כן מדברי רבינו בפירוש המשניות כדכתיבנא בעניותין עוד כתב דבחבורו גם כן שכתב וז"ל וכלי מתכת שנתבשלה בו חטאת טעון מריקה ושטיפה מריקה בחמין ושטיפה בצונן והמריקה והשטיפה כמריקת הכוס וכשטיפתו והשפוד והאסכלה מגעילן במים חמין על גבי האש ואח"כ מדיחן עכ"ל הראה לדעת כי המריקה בחמין דקאמר לאו היינו הגעלה גם ממ"ש עוד באותו פרק בדין י"ד וז"ל יגעיל השפוד והאסכלה וימרק וישטף הכלי ע"כ מוכח להדיא דמריקה לאו היינו הגעלה והדברים פשוטים ונראה להכריח כן ממתני' דקתני בתר מריקה ושטיפה השפוד והאסכלה מגעילן בחמין ש"מ דמריקה דקתני ברישא לאו היינו הגעלה ותדע עוד דממה שסיים הרמב"ם גבי השפוד והאסכלה שכתב ואח"כ מדיחן יתאמתו לך דברינו במה שנחקור לדעת מנ"ל הא מילתא להרמב"ם דבעינן הדחה דהא מתני' לא קתני אלא מגעילן וכו' ואנא אשכחנא והוא דסובר הרמב"ם דמאי דקתני מתניתין השפוד והאסכלה מגעילן לא משתמע מלישנא דמתני' דאתא למעוטי השטיפה אלא דמצריך בהו הגעלה במקום מריקה אבל שטיפה במקומה עומדת ולזה כתב דבעי הדחה בתר הגעלה והדחה במקום שטיפה אי נמי שטיפה קרי לה הדחה ותמצא דקאמר תלמודא לסברת רבי מריקה כמריקת הכוס וכו' ולרבנן מריקת הכוס נמי שטיפה היא דקאמר ליה לכתוב שוטף שוטף ותמצא דמריקת הכוס הדחה מיקרית בלשון חז"ל א"כ הרי לך בבירור דשטיפה היא הדחה לזה כתב רמב"ם מדיחן ולמאי דאתן עלה הרי לסברת הרמב"ם בפירוש המשנה כאילו התנא גילה דעתו דמריקה לאו היינו הגעלה והדברים פשוטים עכ"ל (העתקתי כל דב"ק לפי שספר התורה הזה אין יד הכל ממשמשין בו ליוקר מציאותו ואזכה בזה את הרבים שיאותו לאורו) הנך רואה דפשוט הדבר בעיניו דלא הוזכרה הגעלה לקדשים בדברי הרמב"ם ומריקה לאו היינו הגעלה והוא תנא דמסייע לן (וכבר האריך שם ליישב שיטת הרמב"ם שמדברי הש"ס בכמה דוכתי מוכח בהיפך ולפי שבא לו בארוכה קשה עתיקא) ואף שנלע"ד אחרי המחי"ר לולא דברי רבינו שבפיה"מ לא היה לנו הכרח שכן דעתו מדבריו שבחבורו דהיה אפשר לפרש בדבריו שבס' היד כאחד משני הדרכים שבררו להם שני גדולי דורנו הנז"ל יצ"ו מ"מ דבריו שבפירושו מכריחנו לפרש שגם בדבריו שבס' היד זאת היא כונתו בלי ספק. ב) גם אשו"ר נלוה עמו בהבנה זו בדברי הרמב"ם רב מופלא וגדול גאון בדורו בס' קרן אורה בחי' למס' זבחים אמתני' בדף צ"ה אחד שבשל בו וכו' אחד קדשים וכו' כתב וז"ל הצריך לענייננו ובאמת נראה עוד מלשון הרמב"ם דמריקה בחמין אינה אלא כיבוס להעביר השמנונית בעין כמבואר בדבריו בפי' המשנה ובחבורו מריקה בחמין ושטיפה בצונן מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס ומריקת הכוס היינו כיבוס בעלמא ודוקא שפוד ואסכלה הוא דטעונין הגעלה אבל כלי הבישול אין טעונין הגעלה להוציא פליטתן ומה שנותן חמין למרקן לא הגעלה היא להוציא הבלוע בפנים וכמבואר בדברי התוס' פלוגתא דר"ת ורשב"ם בזה ויתבאר עוד בזה בלישנא דמתני' לקמן והאריך קצת לבאר מה שקשה לשיטת הרמב"ם (עי"ש בד"ה והשתא) ובד' נ"ו ע"ב מדפי הספר וע"ג בסוף ד"ה ועיין הזכיר שיטת הרמב"ם הלזו עי"ש ויש לפקפק במה שנראה מדבריו שמוכיח שדעת הרמב"ם דמריקה לא הגעלה היא ממה שכתב דמריקה כמריקת הכוס ומריקת הכוס היינו כיבוס בעלמא ולפי הנראה אין מזה הוכחה שהרי זו משנה שלמה היא מריקה כמריקת הכוס ובכל זאת משמע להו לשאר רבוותא דמריקה היינו הגעלה ממש ומה שיפרשו הם בלשון המשנה נפרש אנחנו לשון הרמב"ם. ולמה הוצרך לזה הלא דברי הרמב"ם בפירושו קרו בחיל דמריקה לאו היינו הגעלה אלא להסיר השמנונית שבדופני הכלי ואין נראה מלשונו שרוצה להכריח שיטת הרמב"ם מלשון התנא מריקה כמריקת הכוס ואיך שתהיה כונתו עכ"פ למדנו מדבריו דמבין שיטת הרמב"ם דמריקה לאו היינו הגעלה ועפ"י שני עדים נאמנים אדירי התורה יקום דבר שזו היא כונת הרמב"ם בלי ספק:

ואנכי חזון הרבתי להרב נהר שלום בסי' תנ"ב אות ד' שייחס להרמב"ן דקאי בשיטת הרמב"ם דמריקה לאו היינו הגעלה והוא שהרשב"א בתשו' סי' תק"ג כתב בשם הרמב"ן דהגעלה אינה מועלת בשאר משקין אלא במים ושהביא ראיה מדדרשינן בת"כ במים ולא ביין ולא במזוג והרשב"א השיב ע"ז דאדרבא משום ראיה דמהני הגעלה בשאר משקין והוא מדאמרינן בפרק דם חטאת ד' צ"ו ע"ב ותרומה לא בעיא מריקה וכו' ואמר רבא לא נצרכה אלא לדאמר מר במים ולא ביין הא אפילו ביין ופירש"י דלא קפדינן אלא להגעיל איסור הנבלע בו אלמא גם יין נמי מפליט ונלאו כל חכמי לב ליישב שיטת הרמב"ן מה יענה לתלמוד ערוך הנ"ל ואמר הרב דהרמב"ן ס"ל כשיטת הרמב"ם דמריקה לאו היינו הגעלה אלא להסיר השמנונית הדבוק בכלי ובהא הוא דגזרת הכתוב דבקדשים לא מהני ובתרומה מהני אבל הגעלה שהיא להפליט האיסור הבלוע גם בתרומה ובכל דבר לא מהני אלא מים לפי שאין שאר משקין מפליטין אלא מים אתוד"ק ודפח"ח ואף שהרשב"א באותה תשובה כתב שדן לפני הרמב"ן ושאלו והשיבו ועל קושיא זו לא כתב שהשיב לו שום דבר צ"ל דמ"ש שדן לפניו הוא רק על מ"ש הרמב"ן שהמים מפליטין ולא מבליעין אבל מה שהקשה עמ"ש דשאר משקין אין מפליטין מהש"ס דפרק ד"ח זה לא היה בפניו וכן מתבאר למדקדק בלשון התשו' עי"ש ולפי דרכנו למדנו דגם הרב נהר שלום מסכים הולך שדעת הרמב"ם דמריקה לאו היינו הגעלה וכדעת הרבנים פר"ת וקרן אורה הנז"ל (אחר זמן הראני חתני ידידי החביב לנצח הי"ו דברי הרב שם עולם הוא פירוש לאחד מרבני דורנו על ספר ויקרא ובד' ד"ן ע"א תמה עמ"ש רש"י בזבחים צ"ז ע"א עמ"ש בש"ס א"כ ליכתוב קרא או מרק מרק או שטף שטף מאי ומרק ושטף וכו' שפירש"י דלכך שינה בלשון שזה מבחוץ וזה מבפנים דנראה ודאי דגרס רש"י מריקה בחמין כגירסת הרמב"ם במתני' אבל תימא בשלמא הרמב"ם מפרש בפיה"מ פירוש אחר במריקה ושטיפה עי"ש אבל רש"י דס"ל דמריקה היינו הגעלה מה ענין מבחוץ ומבפנים לכאן עכ"ל דמתבאר דגם הוא הבין מדברי הרמב"ם דמריקה לאו היינו הגעלה וכדברי הרבני' הנז"ל):

הן אמת ראיתי אחד קדוש מדבר מני"ר הרב כתב סופר בחא"ח סוס"י פ"ז שהבין בדעת הרמב"ם דמריקה בחמין היינו הגעלה דמר קעסיק שם בשיטת הרי"ו שבש"ך סי' ס"ח ס"ק ל"ג דכלי נחושת אינו בולע ע"י עירוי שהרב ש"ך דחה שיטה זו והוא האריך לקיים שיטת הרי"ו והביא שגם הרשב"א בתה"ב הארוך בית ד' ש"א מביא שהיא שיטת הרב העיטור ושחולק עליו ואחר כל זה כתב דע"כ דגם הרמב"ם ס"ל דלא כהרי"ו דהא בבריתא דת"כ איתא דגם כלי שעירה בתוכו בעי מריקה ושטיפה והרמב"ם פסק מריקה בחמין שכן היתה גירסתו כמ"ש התוי"ט וכיון דקי"ל מריקה בחמין ממילא מוכח מקרא דכלי נחושת בולע ע"י חמין כפי הבריתא דת"כ הנ"ל אלו תוד"ק הרי דמשמע ליה דמ"ש הרמב"ם מריקה בחמין היינו הגעלה אמנם לענ"ד במחכתה"ר כתב כן לפי שנעלמו ממנו לפי שעה דברי הרמב"ם בפיה"מ דמתבאר דמריקה לאו היינו הגעלה ואין הכרח דהרמב"ם לית ליה שיטת הרי"ו ונהפוך הוא דאדרבא איכא למימר לאידך גיסא דמשום דהרמב"ם פשיטא ליה כשיטת הרי"ו דכלי נחושת אינו בולע ע"י עירוי וכיון שראה הבריתא דת"כ דמצריכה מריקה לכלי שנשתמשו בעירוי הוצרך לומר דמריקה לאו היינו הגעלה ועם שאין לנו הכרח לומר כן מ"מ גם לומר שהרמב"ם ע"כ לית ליה כשיטת הרי"ו אין לנו הכרח כאמור:

הדרן למאי דאתאן עלה דנראה אמת ויציב דהרמב"ם מפרש דמריקה בחמין לאו היינו הגעלה להפליט הבלע שבכלי אלא להסיר השמנונית שעל דופני הכלי וכיון שכן הדבר ברור דאין מקום להכריח מדברי הרמב"ם דהגעלה מועלת בכלי ראשון שאינו על האש במידי דהיתרא בלע אם תשמישו של כלי היתה ע"ג האש כדמשמע ליה למאור עינינו עין יצחק שליט"א אמנם הדין אמת כן בכלי חמץ ובכלים מבשר לחלב וכמו שכתבתי למעלה בשם כמה רבנים וכבר כתבתי שדעת מרן בש"ע נוטה דאף באיסורא בלע מר סבר כסברא קמייתא שהביא הריב"ה בסי' קכ"א דאף בכלי ראשון שמשתמשים בו ע"ג האש סגי ליה הגעלה בכלי ראשון אחר שהעבירו מע"ג האש ובזה ודאי יש להחמיר כיון שמפורש בדברי הרמב"ן והריטב"א והר"ן כן ולדברי הרב ערך השלחן כן היא דעת כמה מרבוותא כנז"ל (בד"ה אמנם אחרי) אבל בהיתרא בלע ודאי אין להחמיר בזה:

וראיתי אחר איזה ימים להרב שער המלך בפ"ה מהלכות חמץ דין כ"ג שהקשה דברי הרמב"ם אהדדי בדין כלי אבנים דבהלכות חמץ פסק דטעון הגעלה ואילו בהלכות מעה"ק פ"ח דין ט"ו פסק דכלי אבנים וכו' אין טעונים מריקה ושטיפה אלא הדחה בלבד ודין זה הוא מהתוספתא וממנה למד הר"ר יצחק שהביא הריב"ה בסי' תנ"א דכלי אבן אין טעון הגעלה והחולקים עליו כתבו דמשבשתא היא וצ"ל טעונים מריקה ושטיפה ומאחר שהרמב"ם פסק בהלכות מעה"ק הנ"ל כהתוספתא כמות שהיא איך פסק בהל' חמץ דכלי אבנים צריכים הגעלה וכתב דצ"ל דס"ל להרמב"ם כמ"ש הסמ"ג בהלכות חמץ לאוין ע"ח וז"ל והא דתניא בתוספתא דזבחים כלי אבנים וכו' אינם טעונים וכו' אלא מדיחן ההוא מדיחן הוי פירושו כמו מגעילן כלומר מדיחן במים רותחין וה"פ אין טעונים מריקה ושטיפה האמורה דהיינו מריקה בחמין ושטיפה בצונן אלא די בהדחה בלבד וכו' עי"ש ומ"מ כל כי האי הו"ל לרבינו לפרש ועדין צ"ע עכ"ל ועם שאיני כדאי להשיב על דבריו אומר אני בהורמנותיה דמר אין זה מן הישוב בדברי הרמב"ם אפי' על צד הדוחק דהא ודאי לא נכחד דמשמעות מדיחן אינו אלא הדחה בעלמא ולא הגעלה ורבינו הסמ"ג לא הרהיב בנפשו לפרש כן דברי התוס' אלא לפי שראה ששנינו שם למעלה מבבא זו ר' שמעון אומר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה אלא מדיחן מפני שנותן טעם ומדקתני שנותן טעם יש ללמוד דההוא מדיחן היינו מגעילן ועוד פשיטא דקדשים קלים לאחר שהם נותר בכלי נחושת טעונים הגעלה וכו' וכן פירושו אין טעונים דין מריקה ושטי' האמור במקרא וכו' אלא מדיחן בחמין וכו' וסיים ואמר ומה שאינו בתוספתא מפני שנותן טעם גבי כלי אבנים זהו מפני שהוא כבר לענין קדשים קלים וכן מצינו בתוספתא פ' אחרון דע"ז ששונה שם מדיחן במקום מגעילן הלוקח כלים מנכרים כוסות וכו' מדיחן בצונן יורות וכו' מדיחן בחמין שפוד ואסכלה מלבנן עכ"ל הרי מתבאר מדב"ק דאי לאו ההכרח דלישנא דנותן טעם לא הוה לן לפרושי הדחה אלא כפשטו ולאו היינו הגעלה ואף דגבי כלי אבנים לא תני שנותן טעם היינו משום דסמך תנא אדסמיך ליה לעיל דתני שנותן טעם וחשיב ליה כאילו גם בבבא דכלי אבנים תני שנותן טעם שאז צריך לפרש דמ"ש מדיחן ר"ל מגעילן וגם בתוספתא דע"ז דתני מדיחן ור"ל מגעילן הא מיהא תני תנא מדיחן בחמין ומדסמיך ליה מלפניו ומלאחריו מוכח דהאי מדיחן בחמין היינו הגעלה אבל בעלמא בלתי שום הוכחה והכרח אין לנו להוציא הלשון מפשטו וסתם מדיחן לאו היינו מגעילן אלא הדחה בעלמא אמור מעתה בלשון רבינו שבהל' מעה"ק דנקיט בדין ט"ו כלי אבנים וכו' אינן טעונין מריקה ושטיפה אלא הדחה בלבד ואין לנו הוכחה בדבריו לא בגוף דין זה (דלא נסיב דשנותן טעם) ולא בסמוך לו מלפניו דהדחה ר"ל הגעלה ואדרבא לאידך גיסא יש לדקדק דהדחה זו לאו היינו הגעלה שהרי בדין י"ב ודין י"ד בדברים שצריכים הגעלה כתב מפורש מגעילן ואם הדחה זו שבדין ט"ו היינו הגעלה למה לא כתב כן כמו בדין הסמוך לו ועם שי"ל דנקיט לישנא תנא דמתני' בדין י"ב ולישנא דתנא דתוספתא בדין ט"ו מ"מ היא גופא קשיא דאף דבעלמא כן דרך הרמב"ם דנקיט כלשון הש"ס ומאי דנפרש בלשון הש"ס נפרש בדבריו (עיין מה שרשמתי בזה בקונטריס כללי הפוסקים ריש סי' ה') מ"מ הרי הוכחנו מדברי הסמ"ג דהתנא גופיה לא הוה תני מדיחן במקום מגעילן אי לאו דתני שנותן טעם דמוכח מתוכו דמדיחן היינו מגעילן וא"כ בכל כי האי גוונא נלע"ד דאין לו להרמב"ם לתפוס לשון השנוי בבריתא אלא א"כ יהיו דבריו ג"כ בסיגנון דברי התנא שאז נוכל לומר דמה שנפרש בדברי התנא נפרש בדבריו וא"כ למה כתב הרמב"ם אלא מדיחן בלבד ועכ"פ ודאי דאין לנו שום הכרח לפרש דבריו שלא כמשמעות הלשון אלא נפרש מדיחן היינו הדחה בעלמא ופשיטא דאין לנו לעשות תדע מן הקושיא והדרא קושיא לדוכתא:

אמנם עפ"י מה שכתבנו למעלה דמוכח מדברי הרמב"ם דאין דין הגעלה לכלים שמשתמשים בהם בקדשים ומריקה בחמין לאו היינו הגעלה להפליט אלא הדחה להוציא השמנונית הדבוק בדופני הכלי וכמו שכ"כ הרבנים פרי תואר וקרן אורה ונהר שלום הנז"ל יש ליישב דברי הרמב"ם ואין נסתר מחמתו, דמ"ש בהלכות מעה"ק דכלי אבנים מדיחן היינו ודאי הדחה בעלמא (בחמין או בצונן) לא להפליט הבלוע כי אם להסיר הדבוק בכלי שכן מפרש הרמב"ם לשון התוספתא ולא ס"ל כפירוש הסמ"ג וס"ל דגזרת הכתוב היא שלא הצריך בכלי אבנים מריקה ושטיפה כבשאר כלים ולכן סגי להו בהדחה בלבד אבל בשאר איסורין שצריך להגעיל הכלי כדי להוציא הבלע שבתוכו אין חילוק בין שאר כלים לכלי אבנים וכו' דכיון שהוא להפליט את הבלוע בתוכו צריך הגעלה ואינו ענין לשל קדשים שלא הקפידה תורה בהם להפליט הנבלע כנלע"ד נכון בישוב דברי רבינו בזה ונ"ל ברור דהרב שעה"מ לא הוקשה לו דברי הרמב"ם אהדדי אלא מפני שסבור בדעתו דמריקה בקדשים היינו הגעלה להפליט הבלוע ונעלם ממנו דברי הרב פר"ת הנז"ל שאם היה רואה דבריו ופירושו בדעת הרמב"ם והוא מוכרח מדבריו שבפיה"מ הנז"ל לא הוה קל"מ והדברים ברורים בס"ד:

ואני אמרתי בחפשי בסי' ש"ץ לראות היעמדו דברי כי ידעתי עוצם גדולת הרב שעה"מ חריף ומפולפל בקי בכל חדרי ולא שקט לבי עד שמצאתי את שאהבה נפשי גאון עזינו נצי"ב מל"ך שיחל"א בספרו הנורא העמק שאלה שכתב ממש ככל אשר כתבתי אנכי הדל הן בדעת רבינו הרמב"ם דסובר דמריקה לאו היינו הגעלה והוסיף מני"ר שכן היא דעת הגאונים בפירוש מריקה, והן במה שכתבתי בישוב דברי הרמב"ם עפ"י הנחה זו והוא שבפ' מטות בשאילתא קל"ז ס"ק י"ט (בד"ה והנה נחלקו) כתב וז"ל והנה נחלקו גאוני קדמאי בהכשר כלי אבנים בה"ג כתב ובורמי דגללי וכו' ומפליט לה ככלי מתכות ואע"ג דמתברא ומצבתא לא דמיא כלל לכלי חרש אלא לכלי מתכות וכן כתב הרי"ף בפ' כ"ש דמאני דבורמי דגללי טעון הגעלה ככלי מתכות וכ"כ הרמב"ם הלכות חמץ פ"ה דין כ"ג ובשם רב האיי גאון כ' דכלי אבנים לא מהני להו הגעלה כלל והרי הם בכלל כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם וכ"כ המכריע סי' ס"ב בשם רב שר שלום גאון ור"י בן מלכי צדק אבל יש עכ"ז קושיא חמורה מתוספתא דזבחים כלי אבנים אינו טעון מו"ש אלא מדיחן. והמכריע חילק בין אבני שיש שדרך העולם לעשות מהן כלים ומלאכתן נאה ודקה שהם חשובים ומקבלים טומאה בין שאר אבנים שאין דרך העולם לעשות מהן כלים וזה החילוק לא נמצא בשום פוסק זולתו וגם לא מסתבר לחלק לענין בליעה בהכי כמו לענין טומאה והמרדכי פ' כ"ש סי' תקפ"ה כ' דההוא מדיחן שבתוספתא היינו מגעילן וכבר כ' הגר"א או"ח בסי' תנ"א ס"ק ל"ג שהוא דוחק וגם לא אתי אלא למ"ד מו"ש בצונן ובאמת כ' בשלטי הגבורים שם בשם הר"י מסיפונט דכלי אבנים אינו טעון אלא שטיפה וכ"כ המכריע שם בשם רש"י בס' הפרדס ה' פסח. וכ"ה בפיוט דשה"ג ובורמי דגללא שריין בהדחה אבל עלינו ליישב דעת הגאונים ז"ל שמפיהם אנו חיים וגם כי הרמב"ם ז"ל הביא בה' מעה"ק תוספתא זו כצורתה ומכ"מ ס"ל דבעי' הגעלה כמש"כ אלא האמת יורה דרך הראשונים ז"ל דס"ל דקדשים לא בעי הגעלה לפלוט הבלוע בם אלא להסיר הנדבק בדופני הכלי כשיטת הרמב"ם ז"ל וזה מיקרי בלוע בגמרא משו"ה כלי אבנים דשיע לא בעי מריקה כ"כ להסיר הנדבק בדופניו וסגי בהדחה בעלמא. זולת כל"ח ובחטאת שפירשה תורה דדומה לשאר איסורין דבעינן פליטה ומשו"ה ישבר משום שאינו יוצא מדי דופיו לעולם אבל בשאר קדשים או כלי אבנים אפי' בחטאת סגי בהדחה משא"כ בשאר איסורין דבעינן להוציא הבלוע בדופן ממש אפי' שיעי בליעי שפיר. מש"ה אפשר דדמיין לכלי מתכות או לכלי חרס וכל דברי הראשונים קימים ונהירים עכ"ל הטהור ותאזרני שמחה כמוצא שלל רב שכיונתי לדעת עליון יצ"ו ומעתה סמוך לבי לא אירא להחליט שכן היא באמת שיטת הרמב"ם ונלוו עמו הגאונים הנז"ל כמ"ש מני"ר יצ"ו:

ואיידי דחביבותיה דמני"ר שיחל"א גבן אמרתי אבא אעי"ר עד"ק במ"ש ע"ד המרדכי שכתב הגר"א שהוא דוחק וגם כתב דלא אתי אלא למ"ד מריקה ושטיפה בצונן הנה ביאורי הגר"א לא"ח אין מצוי אצלי. ולפי הנראה נעלם מעיני דמר דברי הסמ"ג שרמז הרב המרדכי והם בהלכות חמץ לאוין ע"ח הנז"ל דלפי מה שבאר אינו דוחק לפרש כן בלשון התוספתא כיון דתני בבבא הסמוכה שנותן טעם ודאי דמדיחן היינו הגעלה (לפי שיטתו שהצריך הכתוב הגעלה משום הבלוע מקדשים כבשאר איסורין) ומפורש בסמ"ג שם דפירוש זה (דמדיחן היינו הגעלה) הוא בין למ"ד מריקה ושטיפה בצונן בין למ"ד מריקה בחמין ושטיפה בצונן שכ"כ, וז"ל וכן הפירוש אין טעונין דין מריקה ושטיפה האמור בתורה שזהו מריקה בחמין ושטיפה בצונן לדברי חכמים ולדברי רבי מריקה בצונן ושטיפה בצונן אלא די במריקה בחמין עכ"ל, הרי מפורש יוצא מפה קדשו דפי' זה לא למ"ד מו"ש בצונן בלבד הוא אלא גם לרבנן דמריקה בחמין ושטיפה בצונן הוא, ופשוט שגם כונת הרב המרדכי היא כן וכמ"ש שכ"כ הסמ"ג, ומה שהביא בשם השה"ג שכתב בשם ר' יצחק דכלי אבן אינו טעון אלא שטיפה, לא ידעתי מה מצא בשה"ג שלא הובא בהר"ן שם והיה לו להביא דברי הר"ן שכ"כ בשם ר"י וכן הטור בסי' תנ"א הביא סברת ר"י והיה לו להביא מהם:

ודאתאן עלה וליישב סתירת דברי רבינו בדין כלי אבנים) הנה עיינתי שנית בדברי הרב קרן אורה וראיתי שם בדף ה"ן ע"א (בד"ה והנה יש מקום עיון) שעמד בסתירת דברי הרמב"ם כקושית הרב שעה"מ ושם בסוף ע"ב כתב ליישב ע"ד שכתבתי עי"ש דב"ק. ואתה תחזה שיש לתמוה עמ"ש שם וסעד לזה מצאתי בתוספתא ר"ש אומר קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה אלא הדחה עכ"ל ומתבאר דמשמע ליה דהדחה דתני ר' שמעון היא הדחה בעלמא ונעלם מעיני דמר מ"ש הסמ"ג דע"כ דהאי הדחה היא הגעלה מדקתני מפני שנותן טעם ורק גבי כלי אבנים דתני מדיחן ולא מסיים בה מפני שנו"ט הוא דאפשר להבין דהוא הדחה בעלמא ואף בזה דעת הסמ"ג דלאו דוקא והוי כאילו תני בכלי אבן ג"כ מפני שנו"ט אבל במלתיה דר"ש דתני בקק"ל מפני שנו"ט פשיטא ליה דהגעלה היא ואולי מפני זה לא כתב אלא בלשון סעד כלומר שאינו ראיה גמורה ואיך שיהיה עכ"פ קושית הרב שעה"מ מתורצת שפיר בישוב דברי הרמב"ם ואין אנו צריכים למה שנדחק הרב בדברי הרמב"ם:

ואנכי חזון הרבתי להרב ערך השלחן בסי' תנ"א אות י"ב עמ"ש מרן בס"ח דכלי אבן יש להכשירם בהגעלה) כתב, וז"ל כ"כ הרמב"ם בפ"ה והא דתניא בתוספתא מדיחן כבר כתב הסמ"ג דפירושו כמו מגעילן ומדיחן במים רותחין דהא גבי קדשים קלים קאמר ר"ש דאין טעונים אלא הדחה וע"כ בחמין היא דהא אף בתרומה צריך מריקה בחמין וכן פירש"י ורע"ב בפי"א דזבחים דמודה ר"ש בק"ק דצריך הגעלה ברותחין ודלא כהרמ"ז שם אבל הר"ן כתב בשם ר"י דא"צ הכשר וסמך על התוספתא, ואפשר דס"ל כמ"ש הרמב"ם סוף הל' תרומות דא"צ הגעלה אלא שטיפה עי"ש א"ן דגבי קדשים קלים פי' מדיחן בחמין משום דשונה בה מפני שנו"ט והא כדאיתא וכן משמע מהרמב"ם בהלכות מעה"ק פ"ח דס"ל כדעת ר"י עי"ש, וליכא למימר דס"ל דגבי קדשים דהיתרא בלע הדחה בעלמא סגי אבל חמץ איסור בלע מיקרי וצריך הגעלה דהא בסכינים ס"ל דבחמץ מהני להו הגעלה ובשל נכרים צריך ליבון, ועכ"ל משום דחמץ היתרא בלע מיקרי כמ"ש המ"מ עי"ש לכן נ"ל שדקדק מדתני ברישא גבי ק"ק מפני שנו"ט ולא תני הכי גבי כלי אבנים משמע דלא בלעי כ"כ אלא משהו בעלמא ומשו"ה בחמץ דאסור במשהו צריך הגעלה משא"כ בשאר איסורין, וכן בנותר שאין איסור אלא בנו"ט כעין מ"ש הריטב"א גבי שפוד ואסכלה ועיין להרב חזון נחום סו"ף דם חטאת עכ"ל. והנה מתבאר מדב"ק דס"ל בדעת הרמב"ם דגבי קדשים בעינן הגעלה בשאר כלים מיהא, וכבר כתבתי למעלה דאין כן דעת הרמב"ם ומריקה לאו היינו הגעלה. ומ"ש ליישב לדעת ר"י דמשמע ליה דאף דמדיחן דתני בבבא קמיתא היינו ברותחין כיון דתני בה מפני שנותן טעם הוא הדחה ממש הוא ישוב נכון לדעת ר"י דמשמע דס"ל בכל האיסורין דאין כלי אבן צריך הגעלה כלל אלא הדחה אבל מה שכתב שזה טעם הרמב"ם דבשאר איסורין אין כלי אבנים טעונים הגעלה רק בחמץ משום דאיסורו במשהו אין נלע"ד שתהא כן דעת הרמב"ם שא"כ לא היה לו לשתוק מלהודיע החילוק שבין חמץ לשאר איסורין והרי בסכינים שיש חילוק לדעתו בין של חמץ לשאר איסורין כתב בפי"ז מהלכות מ"א בנלקחין מן הנכרי שצריכים ליבון ולגבי חמץ ס"ל דסגי להו הגעלה כמ"ש הה"מ בפ"ה מהלכות חמץ וא"כ מוכח מסתמא כל שלא כתב מפורש שיש חילוק ביניהם דין אחד לשניהם:

וכן מתבאר מדברי רבינו הטור ביו"ד סי' קכ"א ומדברי מרן בב"י שם דאין חילוק בזה בין חמץ לשאר איסורין שהרי הביא שם דעת רבינו האי גאון דדין כלי אבנים כדין כ"ח ולא מהני הגעלה וכתב הרי"ף נתן להם דין כלי מתכות וכן עיקר ומרן כתב שכדברי הרי"ף כתב הרא"ש וכן דעת הרמב"ם בפ"ה מהלכות חמץ והכי נקיטינן וכן פסק בש"ע ואם איתא דיש לחלק בין חמץ לשאר איסורין מנ"ל להריב"ה ומרן לפסוק כן בשאר איסורין הלא הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו דין זה דכלי אבן צריך הגעלה אלא גבי חמץ כמו שיראה הרואה בדברי הרי"ף והרא"ש בגופן שלהן ודילמא בשאר איסורין סברי כדעת ר"י דסגי בשטיפה ונהי דילפינן מדבריהם דלא סברי כרבינו ה"ג שהשוה אותם לכלי חרס אבל מנ"ל דסברי דבעו הגעלה בשאר איסורין דילמא דוקא בחמץ משום שאיסורו במשהו אלא ודאי מוכח דסברי דאין בזה חילוק בין חמץ לשאר איסורין וא"כ בהכרח צ"ל דדעת הרמב"ם דדוקא גבי קדשים דאין דין הגעלה בקדשים הוא דתני בתוספתא דסגי בהדחה וכן פסק הוא בהלכות מעה"ק אבל בחמץ ושאר איסורין דישנן בדין הגעלה צריכים הגעלה ודברי הרב עה"ש בזה לפי קוענ"ד צ"ע ואתה תחזה בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' ת"א שכתב הרב השואל שכלי הציני צריכים הגעלה ככלי מתכות וכלי אבנים, והרדב"ז השיבו דלא מהני הגעלה לכלי הציני ובאר עליה שראוי להשוותם לכלי חרס מכמה טעמים ומדלא השיג עמ"ש בשאלה שצריך הגעלה לכלי אבנים מוכח קצת דס"ל דזה אמת שצריך הגעלה לכלי אבנים ומיירי שם בין לענין חמץ בין לשאר איסורין עי"ש:

תוכן העניינים

שדי חמד דברי חכמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה