שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני
סימן מח
(מקונטרס הכללים מערכת המ"ם אות פ"ו).
מצות לאו ליהנות ניתנו לדעת הר"ן והכל בו ודעמייהו דהיכא דאיכא הנאת הגוף אף דאינו נהנה אלא בשעת קיום המצוה לא אמרי' מלל"ן כתב הרב שער המלך בפ"ח מה' לולב (בד"ה ואחר) דהיינו דוקא כשנהנה מגוף דבר האסור בהנאה אבל כשאינו נהנה מגוף דבר האסור אלא שהאיסור גורם ליהנות מההיתר כמו עירוב בבית הקברות שגורם ליהנות מבית המשתה בכה"ג אמרי' שפיר מלל"ן לכ"ע עי"ש שהכריח כן מהש"ס והרב בתי כנסיות בד' ק' ע"א לא נחית לחילוק זה ואהכי ק"ל לדעת הסוברים דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן מההיא דמערבין בבית הקברות משום דמצות לל"ן אע"ג דנהנה הוא מבית המשתה ולא מצא מענה לשון עי"ש והחילוק נכון וברור כמ"ש הרב שעה"מ ולענ"ד יש סעד לחילוק זה מדברי הר"ן בנדרים ד' ל"ה ע"ב דבמאי דאמרי' התם דמדתנן מקריב לו קרבנותיו מוכח דשלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן הא קא מתהני דקעביד שליחותיה כתב ע"ז דאי שלוחי דרחמנא הוו ניחא דאע"ג דממטי ליה הנאה טובא שמותר לאכול בקדשים ההיא גרמת הנאה בעלמא היא ושרי עי"ש הרי דמחלק בין אם נהנה מדבר האיסור עצמו לכשאינו נהנה אלא שהאיסור גורם לו הנאה להתירו בקדשים וכיוצא והרב מוהרנ"ט בקובץ על יד בפ"א מהל' ציצת הי"א אישר וקיים חילוק הרב שעה"מ שכתב שבתוס' פסחים ד' כ"ג ד"ה מערבין לנזיר מוכח סברא זו ויישב בזה מ"ש מרן כ"מ שם (דטעמא דאין עושים ציצת מחוטי עיר הנדחת לאו משום דאסור בהנאה דמלל"ן אלא משום דמכתת שיעוריה) דהיינו משום דכיון דאין הנאה מגוף האיסור שהן החוטין אלא שגורם ע"י זה היתר לבישת הבגד אמרינן מלל"ן:
ב
ועל פי חילוק זה נתיישבה דעתי ממאי דהוה ק"ל על הרב חת"ס בחיו"ד סי' ס"ט (ד"ה ואין להקשות) שחקר בכלאים בציצת דילפינן מיניה דעשה דוחה ל"ת מנ"ל דמשום דחיה הוא דילמא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו הוא עי"ש מה שיישב לפי דרכו והוה ק"ל דהא איכא הנאת הגוף ובכה"ג לא אמרי' מלל"ן והוה ניחא לי ליישב דכונתו להקשות לדעת הסוברים דגם בדאיכא הנאת הגוף כל שאין ההנאה אלא בשעת קיום המצוה אמרי מלל"ן וגבי כלאים בציצת נמי אין ההנאה אלא בשעת קיום המצוה משו"ה שייך שפיר מלל"ן אלא שזה דוחק דבאמת הסברא הפשוטה גלויה ומפורסמת היא סברת הר"ן והכל בו דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן וסברת הרב המאירי דגם בדאיכא הנאת הגוף כל שאינו אלא בשעת קיום המצוה אמרי' מלל"ן אינה ידועה ומפורסמת וגם מה שכתב הרב שער המלך דהרשב"א והרז"ה והרמב"ם סברי הכי אינו אלא הוכחה ולא שכתבו כן בפירוש וא"כ אם כונת הרב חתם סופר היה להקשות לפי דעתם היה לו להביא דבריהם דסברי דגם היכא דאיכא הנאת הגוף אמרי' מלל"ן ולהקשות לשיטתם אך לפי דברי הרב שער המלך הנ"ל דכל שאינו נהנה מגוף הדבר אלא שגורם לו הנאה אמרי' מלל"ן ניחא דכלאים בציצית נמי כיון שמגוף החוטין אין לו שום הנאה רק שגורמים היתר לבישת הבגד בכה"ג לכ"ע אמרינן שפיר מלל"ן ואהכי ק"ל להחת"ס דנימא דטעמא דכלאים בציצת משום דמלל"ן הוא אלא דאיני מבין לפי זה מה שכתב ליישב חקירתו דעיקר מצות ציצת בטלית אשר תכסה בה מפני החמה והצנה עי"ש וצ"ע:
ג
ואנכי הרואה דהרב שער המלך זכה לכוין לדעת הראשונים הרשב"א והריטב"א שמבואר בדבריהם חילוק הנ"ל שהריטב"א כתב בפ"ב דנדרים (בביאורו להלכות נדרים להרמב"ן) אההיא דישיבת סוכה קונם וז"ל (בתוך ד"ה ואל זה) והוי יודע דכי אסרי' כשנהנה במצותו דוקא בנהנה במצוה ממש כגון טבילה בימות החמה או ישיבת סוכה מפני החמה או מפני הגשמים אבל כשאינו נהנה בגופה אעפ"י שגורם קיומה לו שהוא נהנה מצד אחר לא אסרי' ליה בהכי והיינו דשרינן במודר ממעיין לטבול בו ביה"ג אע"פ שבטבילה זו יש לו הנאה שעולה בה מטומאתו והיינו נמי דאמרינן סנדל של ע"ז לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה משום דמלל"ן ואעפ"י שבחליצה זו יש לו הנאה שמותרת לשוק לא חשיבא הנאה כיון שאין ההנאה בגופו של סנדל עצמו והיינו דאסיק רבא במס' ר"ה ד' כ"ח אחד זה ואחד זה יצא דמלל"ן עכ"ל הרי מפורש בדב"ק כמ"ש הרב שעה"מ דלא אסרי' בדאיכא הנאת הגוף אלא כשנהנה במצוה ממש אבל מה שע"י עשיית המצוה גורם לו הנאה מצד אחר שרי גם הרשב"א בחי' לסוכה ד' ל"א ה"ד הרב אבני מילואים בסימן כ"ח ס"ק ס' (בד"ה אמנם בחי' הרשב"א) כתב וז"ל אף ע"ג דמתהני בעשיית המצוה שמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב לא חשיב נהנה באיסורי הנאה אלא כשנהנה בגופו של איסור אבל כל שאינו נהנה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר אינו הנאה מן האיסור וכדרך שאמרו במודר ממעין שטובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה בגוף המים אף עפ"י שגורמת לו טבילה זו להעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכמה דברים לית לן בה וכן חלצה בסנדל של ע"ז חליצתה כשרה אף ע"ג דמרווחא מינה בהאי חליצה לא חשיבא הנאה באיסור עכ"ל הנך רואה שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד והרב שער המלך ברוחב דעתו זכה לדעתם אלא דתמיה לי דמדברי הרשב"א בחי' ליבמות ד' ק"ג שהביא מרן מוהריט"א בס' נאות יעקב בקונטריס גט מקושר והבאתי דב"ק באות פ"ד (הוא בקונטריס זה בסימן מ"ו)) בד"ה וכן נראה וכו' משמע דלא ס"ל לחלק כן שכתב הטעם דבסנדל המוסגר וכו' חליצתה כשרה דאע"ג דנהנית דמותרת לעלמא מ"מ עיכובא משום מצוה דרמיא עלוה הוא ומצוה לאו הנאה היא עכ"ל ומשמע דאי לאו דעיכובא מצד המצוה הוא הוה אמרינן דאסור משום דנהנה מהאיסור והלא לפי דבריו שבחי' לסוכה כל שאינו נהנה מהאיסור עצמו אלא שהאיסור גורם לו הנאה ממ"א שפיר דמי וצ"ע (ועיין מה שכתבתי בקונטריס כללי הפוס' סי' יו"ד אות ו' על חידושי מסכת סוכה שבתוך חי הרשב"א אם הם להרשב"א או להריטב"א ושם הזכרתי שו"ת הרב כתב סופר חא"ח סי' ח"ק בזה) וכתב באבני מילואים שם דלפי זה במקדש באיסורי הנאה אין לומר דאסור משום דנהנה מאיסור דכיון דההנאה באה אח"כ אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו והיינו טעמא דמערבין בבית הקברות למאן דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה עי"ש שלא הזכיר בזה את דברי שעה"מ הנ"ל:
ד
ועל פי האמור נראה דאפשר ליישב את תמיהת הרב לשון למודים בחיו"ד סוס"י ד' על הרב שער אפרים סוס"י ל"ח שצדד כמה צדדים בחמאה שנאסרה מחמת בב"ח אי שרי להדליק ממנה לנר חנוכה משום דמלל"ן וכתב שמסקנתו לאסור דלמה לא כתב טעם פשוט לאסור שהרי קא משתרש באיסורי הנאה דאי לאו חמאה זו היה צריך לקנות שמן בדמים וזה ודאי הנאה מקרי עי"ש ולפי האמור ניחא דכיון דאינו נהנה מגוף דבר האסור דנר חנוכה אסור להשתמש לאורה אלא שזה גורם לו הנאה שמרויח מלהוציא פרוטה לשמן אמרי' שפיר בכה"ג מלל"ן ומדברי מרן חיד"א במחזיק ברכה יו"ד סי' פ"ז אות טו"ב מתבאר דמודה לסברת הרב לשון לימודים דיש לאסור להדליק בחמאה הנ"ל משום דמשתרשי ליה ולא אמרי' בכה"ג מלל"ן וכן דעת הרב ערך השלחן בסי' תרע"ג לאסור להדליק נ"ח בחמאה זו מטעם הנ"ל ולי צ"ע דלפי מה שנתבאר מדברי הרשב"א והריטב"א בכה"ג אמרי' שפיר מצות לל"ן:
ה
ובחילוק זה (דכל שאינו נהנה מגוף האיסור אלא שהאיסור גורם לו ליהנות אמרי' מלל"ן כנז"ל) נלע"ד דאפשר להבין דברי הרב בכרתי ופלתי סי' יו"ד ס"ק ג' גבי סכין של תשמישי ע"ז דאמרי' בש"ס דאסור לשחוט בה מסוכנת דהוי מתקן כתב ע"ז לולא דמסתפינא הוה אמינא כיון דמצוה לאכול ע"י שחיטה ולא ע"י ניחור א"כ מצות לל"ן כשם שמצות לולב וכדומה מותר באשרה עכ"ל ותמה ע"ד הרב פ"ת בנחלת צבי שם דאין דבריו מובנים דהא דמלל"ן אלא כשאין לו אלא הנאת המצוה משא"כ הכא דנהנה גופו דאם לא שחטה היתה מתה ולא דמי לשופר של אשרה שאם לא היה לו שופר לא היה נחסר מידי אלא שלא היה מקיים המצוה והשתא נמי אינו מרויח אלא המצוה משא"כ הכא שיש הנאת הגוף וכמ"ש הר"ן גבי הנאת תשמישך וכו' וכמו במודר הנאה ממעין וכו' עי"ש ולפי האמור יש מובן לדבריו שפיר דודאי אינו דומה למודר הנאה ממעין דאינו טובל בו בימות החמה וכן בהנאת תשמישך עלי דאסור דשם גופו ממש נהנה מהאיסור עצמו אבל מה שנהנה מהבשר ע"י מה שנשחט בסכין של ע"ז אינו אלא שהאיסור גורם לו הנאה זו אבל מ"מ מגוף איסור ממש אינו נהנה ולכן שפיר שייך לומר בו מלל"ן וא"כ לא נפלאת היא לומר כמו"ש בכו"פ דמטעם זה השמיט הרי"ף דין זה וכל הפוס' שכתבו דין זה הגם שפסקו ג"כ דמלל"ן צ"ל דסברי לחלק בין מצוה שהוא חובה למצוה שאינה חובה רק שאם בא לאכול צריך לשחוט ולאכול וכמ"ש הרב חק"ל שאביא לקמן אות פ"ז (הוא בקונטריס זה סי' מ"ט):
ו
והנה הרב פרי העץ (בסוף ס' תורת נזיר) ד' קי"ג הביא דברי הרב שעה"מ הנ"ל ויישב בזה מ"ש הרב המגיה בס' משל"מ פ"ה ה"א מהל' אישות (ד"ה דע) דאין לומר דטעמא דמקדש באיסורי הנאה הוא משום שנהנה דהא מלל"ן וכו' דאף ע"ג דאית ליה הנאת הגוף שע"י הקידושין מותר להיות עמה כדרך כל הארץ אינו אלא גרמא וכו' ושוב הביא מ"ש בשעה"מ בפ"א מהל' שופר לדעת הרמב"ם דמ"ש רב המודר הנאה מחברו מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים מיירי במי הזאה של המודר דאילו במי הזאה של מדיר אסור אפילו בימות הגשמים דכיון דמותר ליקח שכר הבאה נמצא דמהני ליה שו"פ וכתב שדבריו נובעים ממ"ש בש"ס נדרים ד' ל"ג ע"ב גבי מחזיר לו אבידתו דאיכא מ"ד דכשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר לא מצי מיהדר ליה דמהני לי' פרוטה דרב יוסף ואיכא מ"ד דמחזיר משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיח דש"מ דבין למר ובין למר משום דמהני לי' פרוטה אסור לעשות המצוה דהוי נהנה ועפי"ז עמד מתמיה עמ"ש הרשב"א בסי' תשמ"ו דהמודר הנאה מחברו ונתן לו לולבו ע"מ להחזיר יוצא ביו"ט שני משום דמלל"ן אבל לא ביו"ט א' דבעינן לכם דאמאי לא יהי' אסור גם ביו"ט ב' משום שמרויח שהיה צריך לקנות לולב וכו' וכן הק' על מה שהתיר בפשיטות הרב שע"א להדליק נ"ח בחמאת בשר בחלב (ס' שע"א א"מ אצלי אך במחזיק ברכה סי' פ"ז אות טו"ב הנ"ל כתב שהרב שע"א אסר ושכך כתבו הרבנים יד אהרן ולשון לימודים בשמו והשיג על הפרמ"ג שכ' בשמו דמתיר עי"ש וק"ל וכן תמיה לי על הרב מטה אהרן בח"ב ד' ש"ה ע"ג שכ' דהרב שע"א התיר להדליק נ"ח בחמאה שנאסרה מחמת בב"ח משום דמלל"ן עי"ש והרבנים הנ"ל מעידים עליו בהיפך) וגם הקשה דברי הש"ס אהדדי דאמרי' בלולב של ע"ז וכן בשופר וכן בסנדל דכשר בדיעבד דאמאי נהי דהמצוה לא חשיבא הנאה דמלל"ן מ"מ מה שהיה צריך לתת מעות לקיים המצוה הוי הנאה והיה לנו לומר דלא יצא כדי שלא יהנה וכן תמה עמ"ש הרב חקרי לב ח"א חיו"ד ד' ז"ך ע"ב על ענין שוחט בסכין של ע"ז וכי תימא כיון שרצונו לקיים המצוה ובעי פרוטה לשכר שחיטה הרי נהנה בפרוטה ע"י המצוה (הא ליתא) דא"כ בסנדל של איסור הנאה ולולב ושופר כי בעי לקיומי להו הוי בעי פרוטה לקנות שופר ולולב וסנדל והרי נהנה באיסורי הנאה אלא ודאי שזה לא חשיב הנאה וע"ז תמה עליו דמה יענה לסוגיא דנדרים הנ"ל והביא שגם הרב גט פשוט ברס"י קכ"ד כתב לאסור לכתוב גט בנייר של איסורי הנאה מטעם זה שהיה צריך לקנות נייר אחר אתוד"ק:
ז
ונראה ודאי דדעת הרב חק"ל כמו שמחלק הרב שעה"מ דלא אסרינן משום שנהנה אלא כשנהנה מהאיסור עצמו אבל לא כשהאיסור גורם לו הנאה מצד אחר ומכריח זה משופר ולולב וסנדל של ע"ז וכו' הנז"ל והוא לפי הנראה הכרח גמור. ומה שהקשה הרב פרי העץ מההיא סוגיא דנדרים גבי מחזיר לו אבדתו הנה גם הרב מקנה אברהם בד' ל"ו ע"ב הוק' לו ע"ד הרב חקרי לב הנ"ל מהש"ס דנדרים ד' ל"ו ע"ב גבי מלמדו מדרש וכו' אבל לא מקרא ומוקי לה במקום שנוטלין שכר על המקרא דקא מהני ליה השכר שהיה לו ליתן למלמד אלמא דמה שמרויח הפרוטה שהיה לו ליתן חשיבא הנאה והביא לזה יישוב נכון בשם הרב בית יצחק דגבי מודר הנאה דכל רצונו ומגמתו שלא יהיה שום הנאה ולא יבא שום הנאה מכחו להמודר משום הכי אם מלמדו במקום שנוטלין שכר אף עפ"י שהלימוד עצמו מותר לפי שמלל"ן מ"מ סוף סוף הרי מהנהו אבל באיסורי הנאה שאסרה תורה לא אסרה אלא ליהנות מהדבר עצמו ולא מה שגורם לו ליהנות עי"ש ובזה מתיישבת גם הסוגיא דמחזיר אבדה כמובן:
ח
והרב מלא הרועים במערכה זו אות ו' כתב דכשהנודר מאדם בר דעת ודאי כונתו שלא ליהנות ממעשיו ותחבולותיו וממונו א"כ כל ההנאות שיבואו לו מגרמא דיליה בכלל איסור הנאה עי"ש שכתב בפשיטות דגרמא הבאה מחמת עשיית המצוה כגון בשחיטה שע"י השחיטה מותר לאכול הבשר הוי הנאה מרובה ואסור וכו' ונראה דכונתו בשוחט למודר הנאה אבל ודאי בשאר איסורין מודה דאע"ג דגורם לו הנאה מרובה לית לן בה כמו בחולץ בסנדל של ע"ז עי"ש וכיוצא ועי"ש באות ח' שכתב דמה שכתב באות ו' לאסור מחמת שיוצמח לו הכשר אכילה לאו מילתא היא שהרי כתב הר"ן בנדרים ד' ל"ה ע"ב דאע"ג דמטי ליה הנאה (על ידי שמקריב קרבנותיו) שמותר לאכול בקדשים ההיא גרמא בעלמא היא ושוב הוקשה לו ההיא דד' ל"ג דמהני ליה פרוטה דרב יוסף. ובאמת שצריך להתיישב להביא אל עומק שוה המקומות הנז"ל דנראים כסותרים וגם הרב לשון למודים הכריח דמאי דמשתרשי ליה דמי השמן שהיה צריך לקנות חשיב הנאה ממ"ש בפ"ק דקדושין ד' ל"ב ואי אמרת משל בן נמצא זה פורע חובו משל עניים ומחולין ד' קל"א שאני התם דקמשתרשי ליה ומדברי הנמק"י בפ' נגמר הדין בענין חופר קבר לאביו עי"ש:
ט
ולעמת זה מוכח מדברי הירושלמי פ"ב דשקלים ה"ב דלא חשיב זה הנאה מה שהיה צריך ליתן לקיום המצוה דאמאי דתנן הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו ושקלו ע"י עצמו אם נתרמה התרומה מעל שאלו מה נהנה אמר ר' אבין בשם רבנן דתמן מכיון שב"ד ראויין למשכן ולא משכנו כמו שנהנה ע"כ דמשמע דדוקא במצוה שהדין נותן למשכנו הוא דחשיב נהנה אבל אם אין ב"ד ממשכנין אף דרמי עליה חיובא דמצוה ופטר נפשיה ע"י דבר אחר לא מקרי הנאה וכ"כ הרב חת"ס בא"ח סי' ק"פ עמ"ש הרב משל"מ בפ"ה מהלכות מזבח ה"ט (שהבאתי תוד"ק באות פ"ד ס"ק י"א) דמשמע דס"ל דהתוס' והרמב"ם חולקים ומני"ר החת"ס כתב דלא פליגי דהתוס' שכתבו בקרבנות מצות לל"ן מיירו בצפורי מצורע דהדין הוא דאין ממשכנין עליהן ומשו"ה אף שמחוייב להביא קרבנו אם הביא קרבנו משל עיר הנדחת שייך שפיר מלל"ן. אבל הרמב"ם מיירי בקרבנות שממשכנין עליהם וזה שפטר עצמו באיסורי הנאה ולא משכנוהו חשיב שפיר נהנה עי"ש דב"ק עפ"י הירושלמי הנ"ל הרי דבמצוה שאין ממשכנין עליה לא אמרי' משתרשי ליה במה שפטר ליה עצמו באיסורי הנאה וצריך להתיישב היטב לחלק בנושאים וכעת תנוח דעתנו ליישב קושית הרב פרי העץ על הרב חק"ל וסוגייאות הש"ס אהדדי עפ"י דברי הרב בית יצחק הנ"ל:
י
ומה שהקשה (הרב פרי העץ) על הרשב"א אינו רחוק לומר כמ"ש הוא עצמו שם דמיירי באופן שיכול ליטול לולב מאחר ואינו צריך לקנות בדמים וכיון דאין דרך ליתן מעות כדי לצאת ידי חובת לולב הוי כמלמדו מקרא דשרי. וכיוצא לזה מצאתי להרב בית המלך בשו"ת ליו"ד סי' ד' ד' מ"ד ע"ב שהוק' לו עמ"ש הרשב"א בסי' תקל"ז במצבה שעל קבר המת והוציאוה מקבר אחד להניח שם יפה ממנה שמותר להניחה על קבר איש אחר משום דאין הנאה לחי וכו' דאמאי התיר והרי איכא הנאה לקרובים שאם לא היה מצבה זאת היו לוקחים מצבה אחרת ולפי מה שהבאתי בזה מהרבנים שעה"מ וחק"ל לק"מ דלגבי שאר איסורי הנאה לא חשיב זה הנאה. אך הרב תירץ דעכ"ל דהרשב"א איירי בעני שאם לא היתה מצבה זו לא היו מניחים עליו מצבה אחרת ולכן לא שייך הנאה לחי עי"ש וכמו כן נוכל לומר בההיא תשו' סי' תשמ"ו דמיירי באופן שלא היה צריך ליתן מעות ע"ז וכן מצאתי שכתב הרב קול אליהו ח"ב יו"ד סי' ה' הביא דבריו הרב בית השואבה בדיני דברים הפוסלים בד' מינים אות כ' דמה שהתיר הרשב"א ביום שני היינו דוקא במקום שאין לולבים נמצאים לקנות ולאו אורחיה דהנודר בכל שנה לקנות אתרוג אבל אי אורחיה לקנות בכל שנה אסור לו ליקח לולבו של המדיר דהא מהנהו שמרויח בסיבתו דמי הלולב וכו' עי"ש ומ"מ אין זה אלא לגבי מודר אבל לגבי שאר איסורין יתכן לומר כמ"ש הרב בית יצחק הנ"ל. ויתכן שזה דעת הרב פרמ"ג בסי' רס"ד במ"ז סק"א (ד"ה עוד רגע) שכתב פשיטא לי שמן ערלה וכיוצא אסור לנר שבת ולא שייך מלל"ן דעיקר ההדלקה משום ענג שבת עי"ש והרב פתח הדביר שם כתב על דבריו דיש לאסור מטעם אחר דקמהני לי' דמי השמן שהיה צריך לקנות כדאמרינן בנדרים ד' ל"ג ע"ב גבי מחזיר אבדתו וכו' עי"ש והרב פרמ"ג דלא ניחא ליה בטעם זה י"ל דס"ל כמש"ל בשם הרב בית יצחק דדוקא גבי מודר הנאה הוא דחשבינן ליה הנאה אותה פרוטה ולא בשאר איסורי הנאה דגרמא דידהו שרי משום הכי הוצרך לומר טעמא דפיסולא משום דאיכא הנאת הגוף דבכה"ג לא אמרי מלל"ן ועיין מה שכתבתי באות פ"ה ס"ק י"ב (הוא בקונטריס זה סי' מ"ז):
יא
הן אמת דמדברי רש"ל ביש"ש בב"ק פ"ו סימן ט' מתבאר דלא ס"ל כחילוק הרב שער המלך שהרי הקשה להפוסקים דשומר אבדה הוי שו"ש משום פרוטה דרב יוסף א"כ היכי שרי לכסות בעפר עיר הנדחת משום דמלל"ן וכן בשופר של ע"ז אי לאו משום דמיכתת שיעורי' הא קמיתהני פרוטה דרב יוסף דעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא בעי למיתב ריפתא לעני עי"ש ואי הוה ס"ל כחילוק הנ"ל לא הוה ק"מ די"ל דאף ע"ג דמטי ליה הנאה פרוטה דרב יוסף מ"מ כיון שאינו נהנה מהאיסור עצמו אלא שהאיסור גורם לו ליהנות ממקום אחר אמרי' שפיר מלל"ן אלא דדברי רש"ל במחכת"ה תמוהים דאישתמיט מיניה דכבר הק' התוס' במסכת שבועות ד' מ"ד ד"ה ורב יוסף קושיא זו ותירצו כיעי"ש וכבר השיגו על רש"ל הרבנים ש"ך ח"מ סי' רס"ז ס"ק י"ד וטעם המלך אשר בשער המלך בהל' לולב (בד"ה וא"כ יש) שנעלם ממנו דברי התוס' ומגוף דברי התוס' ודאי אין סתירה לחילוק זה מדהקשו כקושית רש"ל. דהתוס' לא קבעו קושייתם מדמכסין בעפר עיר הנדחת משום דמלל"ן וכן משופר של ע"ז וכו' כמו שקבע רש"ל קושייתו רק הק' ממודר הנאה מחברו דתוקע לו תקיעת מצוה וממודר הנאה ממעין דטובל בו טבילה של מצוה וא"כ י"ל דמהנהו לא ק"ל דקמתהני פרוטה דרב יוסף משום דאין כאן הנאה מגוף האיסור אלא גרמא ליהנות מדבר אחר וכל כי הא מישרא שרי אך ממודר שפיר ק"ל דכונת הנודר הוא שלא יבא לו שום הנאה ממנו וכיון דאית ליה הנאת פרוטה דרב יוסף אסור ולא אמרינן בזה מלל"ן ולכן הוצרכו לתרץ כיעי"ש:
יב
ובדין חמאה שנתבשלה בקדרת בשר בת יומא ונאסרה אי שרי להדליק ממנה לנר חנוכה שנשאל הרב שע"א כנ"ל האריך הרב טל אורות בתשובה א"ח סי' ב' לפלפל על דבריו ומסקנתו בד' יו"ד ע"ג דמותר להדליק ממנה נ"ח דמשום הנאה ליכא למיחש דמלל"ן ומטעם דכל הנקברים לא ישרפו ג"כ ליכא למיחש וכו' עי"ש ולא חש כלל לאסור מטעם שהוא נהנה שמרויח דמי השמן שהיה צריך לקנות מוכח ודאי דס"ל כדעת הרבנים הנז"ל דאין זה אלא גרמת הנאה ושרי ולענ"ד יש להכריח כן מדברי הירושלמי דסוף תרומות לפי שיטת הרב טל אורות שהבאתי לעיל באות פ"ד (ס"ק ב') דמה שלא התירו בירושלמי להדליק נ"ח בשמן שרפה אלא כשאין לו שמן אחר הוא משום חשש שמא יתן בו יותר מכשיעור וישתמש ממנו אחר זמן איסורו שלא במקום מצוה וכשאין לו שמן אחר לא מבטלינן ליה ממצותיה משום האי חששא עי"ש דמשמע דאי לאו חשש זה מותר להדליק בש"ש אף אם יש לו שמן אחר ולא חשבינן ליה נהנה מן האיסור משום מאי דמשתרשי ליה דמי השמן שהיה צריך לקנות לנ"ח וא"כ ה"ה בבא להדליק בשמן שנאסר משום בב"ח וכיוצא מותר להדליק בו נר חנוכה מעיקר הדין (לולא דחיישינן שמא יתן יותר מכשיעור) ומיהו מגוף דברי הירושלמי ודאי אין להכריח סברא זו. דכיון דלא שרינן אלא כשאין לו שמן אחר א"כ נמצא שאינו נהנה כלום וק"ל:
יג
אך מדברי הירושלמי בפ' ח' דמס' שבת ה"א דאמרו דיוצאין ידי ד' כוסות של פסח ביין של שביעית שניתותר אחר זמן הביעור ופירש הרב פני משה דהוא מטעם דמצוה קא עביד וכלומר ומלל"ן ומדקאמר יוצאין ביין של שביעית משמע דלכתחלה ושלא מדוחק יוצאין בו ואע"ג דקי"ל דאפילו עני חייב למכור כסותו או ילוה או ישכיר עצמו לצורך יין לד' כוסות וא"כ כשיוצא ביין זה נמצא נהנה הנאה מרובה שלא הוצרך למכור כסותו וכו' אפי"ה שרי ולא חשבינן ליה הנאה מה שהרויח שלא להוציא מעות על היין ש"מ דכי אמרינן מלל"ן ר"ל דכל שעתה אינו נהנה שהרי הנאת המצוה אינה חשובה הנאה אף ע"ג דמטי ליה הנאה שהיה צריך ליתן מעות לקיים המצוה ולא נתן לית לן בה ועיין מה שכתבתי לעיל באות פ"ה (ס"ק ט"ז) ובזה אין נלע"ד לחלק בין אם האיסור הוא איסור תורה להיכא דאין האיסור אלא מדרבנן וצ"ע. אחר זמן ראיתי בשו"ת רמ"ץ א"ח סי' מ"ג שנשאל לבאר אשר העירו האחרונים בהא דקי"ל דיוצא ידי מצוה באיסורי הנאה אם הוא דוקא כשהיה אפשר לו לקיים המצוה בלא כסף ומחיר אבל אם היה צריך ליתן פרוטה הא קמשתרשי ליה וכו' והרב המחבר האריך מאד בזה וגם בעיקר הכלל (דמצות לאו ליהנות ניתנו) האריך בכמה פרטים ומאפס פנאי לא יכולתי להתבסם בדב"ק לך נא ראה: