שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני
סימן מז
(מקונטרס הכללים מערכת המ"ם אות פ"ה)
מצות לאו ליהנות ניתנו אי אמרי' במידי דאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה הוא מחלוקת דהר"ן בפ"ב דנדרים ד' ט"ו סוף ע"ב (בההיא דאוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי) ס"ל דלא אמרי' להתיר מפני זה כשיש לו הנאת הגוף וכן דעת הכל בו כמ"ש מרן הב"י בסי' תקפ"ו דהמודר הנאה משופר אדם אחר תוקע לו ולא יתקע הוא בעצמו דנהנה בתקיעתו והרמב"ם בפ"א מהל' שופר ה"ג ס"ל דגם בדאיכא הנאת גופו בהדי דמקיים המצוה אמרי' מלל"ן. וכתב הרב שער המלך בהלכות שופר שם ובפ"ח מהל' לולב ה"א דכן מתבאר דעת הרשב"א בחי' לנדרים ממה שהק' כקושית הר"ן ולא תירץ כדתריץ הר"ן וכתב שכן דעת התוס' בפ' ראוהו ב"ד ד' כ"ח ד"ה המודר עי"ש (ויתכן דדקדק לכתוב דהתוס' בפ' ראוהו ב"ד סברי כהרשב"א ולא כתב בסתם דהתוס' סברי כהרשב"א ולהכריח כן ממ"ש בפ' ראוהו ב"ד משום דמדברי התוס' במס' שבועות ד' מ"ד ד"ה ורב יוסף מוכח דלא ס"ל כהרשב"א כמ"ש הרב טעם המלך בהלכות לולב הנ"ל עי"ש בד"ה וא"כ יש) ודבר זה לפי הנראה נעלם מהרבנים ערך השלחן א"ח סי' קע"ה ורעק"א בתשו' סי' קכ"ט (בד"ה גם ברמב"ם) דנקטי בפשיטות דכל היכא דאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מלל"ן עי"ש שכתבו בתוך דבריהם שכ"כ הרשב"א בפ"ב דנדרים. והוא ט"ס לפי הנראה שהרי אדרבה מדברי הרשב"א שם מתבאר בהיפך וצריך להגיה בדברי שניהם הר"ן במקום הרשב"א ועל כל פנים אין הדבר פשוט לומר כן ואין צורך למה שדחק רעק"א בכונת דברי הרמב"ם דכיון דמתבאר מדברי הרשב"א דס"ל דגם בדאיכא הנאת הגוף אמרי' מלל"ן וגם לדעת התוס' הנ"ל עכ"ל כן משום קושית הרב מחנה אפרים שהביא בשער המלך שם וכן הוא דעת הרז"ה במה שמחלק בין תקיעות דאורי' לתקיעות דרבנן כמ"ש הרב שעה"מ בהל' לולב שם ובד"ה ודע עוד וכו' בד' מ"ה סו' ע"ד מדפוס חדש עי"ש) א"כ לא נפלאת היא לומר שכן הוא גם דעת הרמב"ם. אלא דהרב שעה"מ שם בהל' שופר משום דקשיתי' דברי הרמב"ם על דבר השמיטה שהשמיט דין דהמודר מחברו מזה עליו וכו' וכן דין דהמודר הנאה ממעין וכו' הוצרך לומר דדעתו כדעת הר"ן דבאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן וסמך עמ"ש בה"ג האומר הנאת תשמישך עלי וכו' עי"ש אך לא משום דלא יתכן לומר במידי דאיכא הנאת הגוף מלל"ן כדמשמע להו להרבנים הנ"ל ואף אם אין הרמב"ם סובר כן עכ"פ ודאי דעת הרשב"א הוא דגם בדאיכא הנאת הגוף אמרי' מלל"ן ואף דמה שכתבתי למעלה דעכ"ל דהתוס' במס' ר"ה ד' כ"ח סברי דאף בדאיכא הנאת הגוף אמרי' מלל"ן משום קושית הרב מח"א ראיתי שאינו מוכרח די"ל כמ"ש הרב נו"ב במ"ת חא"ח סי' קל"ג מכח קושיא זו דהא דפריך רבא וכי מצות ליהנות ניתנו אין כונתו להק' מכח הכלל דמלל"ן אלא כונתו דכיון דאמר הנאת סוכה עלי אין כונתו על ישיבה של מצוה כלל אבל בשאר איסורי הנאה שאסרם התורה לא אמרינן מלל"ן משום דאיכא הנאת הגוף עי"ש דב"ק גם אשו"ר בשו"ת עונג יום טוב סי' נו"ן שכתב ליישב קושית הרב מח"א באופן אחר ותוד"ק הוא דאף למ"ד דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן מ"מ היינו דוקא היכא דהמצוה הוא ענין בפ"ע וההנאה הוא ענין בפ"ע כמו בטבילה דהמצוה היא ביאתו במים וההנאה היא ענין בפ"ע ואין להמצוה שייכות עם ההנאה רק שא"א להפרידם זה מזה וכו' אבל סוכה שעיקר יסוד המצוה היא על ההנאה וכיון דקי"ל מלל"ן לא איכפת לן בהנאת הישיבה דאית בה דמתבטלת בתוך קיום המצוה וכו' והאריך להסביר הדבר בנועם שיח (ויש סעד לדבריו מדברי הר"ן דקשו אהדדי כמ"ש להלן בסק"ז והלאה ולדברי הענג יו"ט לק"מ כיעי"ש) אף גם כתב לחלק דזה דוקא בסוכה שאין עיקר המצוה להנאת האדם רק שתלה הכתוב המצוה בהנאה וציוה שמה שאדם נהנה בעלמא מביתו יהנה בסוכות מהסוכה. אבל מצוה שעיקר כונתה היא הנאת האדם כמו הדלקת נר בשבת שמצותה משום ענג בית בזה לא שייך מלל"ן ואסור להדליק בשמן של איסורי הנאה כיון דעיקר המצוה היא להנאת הגוף אתוד"ק עיש"ב (עיין לקמן ס"ק י"ב בענין זה) ונמצא דבין למר (הנו"ב) ובין למר (ענג יו"ט) אין הכרח דסברי התוס' בר"ה דאף בדאיכא הנאת הגוף אמרי' מלל"ן מ"מ דעת הרשב"א ודאי היא דגם בדאיכא הנאת הגוף אמרי' מלל"ן ועפי"ד הרב ענג יו"ט יש לדחות מה שהיה נלע"ד להוכיח דדעת הרמב"ן דלא אמרינן מצות לל"ן בדאיכא הנאת הגוף והוא ממ"ש בשמו הריב"ש בסי' שפ"ז שכתב לדחות סברת הרב העיטור דמתיר לומר לנכרי להדליק נר משום סעודת שבת דשבות מותר במקום מצוה דלא אמרו דמותר שבות במקום מצוה אלא במצוה כלולב ושופר שאינו נהנה גופו רק הנאת המצוה מלל"ן וכו' דמוכח לכאורה דס"ל דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מלל"ן אמנם לדברי הרב ענג יו"ט הנ"ל אין ראיה כמובן:
ב
והיה נראה לכאורה להכריח דהראבי"ה שהביא המרדכי בפ"ב דסוכה והאגודה הביא דבריהם הרב ב"ח בסו"ס תרכ"ו סברי דגם בדאיכא הנאת הגוף אמרינן מלל"ן שהקשה במאי דתנן גבי סכך פסול דאם ערבן ובטלם ברוב כשר והא קי"ל דאין מבטלין לכתחלה ותי' בתירוץ שני דהא דאין מבטלין הוא מדרבנן וה"מ כשנהנה כגון לאכול או להחם אבל למצוה מצות לל"ן ע"כ ולפי דברי התוס' בפ' ראוהו ב"ד דאיכא הנאת הגוף בישיבת הסוכה א"כ מוכח דלראבי"ה גם בדאיכא הנאת הגוף אמרינן מלל"ן אך באמת יש לדחות דאפשר דראבי"ה ס"ל דלא חשיבא הנאת הצל הנאת הגוף כמו שיש סוברים כן כמ"ש להלן בס"ד. אלא דאין בזה כדי שביעה אחרי שכמה רבני האחרונים נמשכו בזה אחרי דברי ראבי"ה הנ"ל עיין במה שרשמתי באות פ"ד ס"ק י"ב הוא בקונטרס מה סי' ט"ו) ולא העירו על דבריו דהא איכא הנאת הגוף. לכן נראה דאף דבסוכה שכולה אסורה יש לאסור משום הנאת הגוף לדעת התוס' מ"מ כשאין בה אלא מעט סכך פסול לא מיקרי נהנה מן הפיסול כי מרובא דהיתר הוא נהנה ושפיר דמי ועיין לקמן בס"ק י"ג וק"ל, אמנם ממקום אחר אפשר להכריח דדעת ראבי"ה דאמרינן מלל"ן אף היכא דאיכא הנאת הגוף והוא ממ"ש בשמו הריב"ה בטור א"ח סי' של"ח דמותר לומר לנכרי לנגן בשבת בכלי שיר משום שמחת חתן וכלה משום דהוי שבות דשבות במקום מצוה והריב"ה דחה דבריו עפ"י מ"ש בסי' ש"ז דלא אמרו שבות דשבות במקום מצוה מותר אלא במצוה שהיא עצמה דוחה שבת כמילה וכ"כ הרדב"ז בראשונות סי' קל"ב (בדפוס ווארשא תרמ"ב הוא בח"ד סי' אלף ר"ב) והרב ערך השלחן שם ובסימן שכ"ה ס"ב כתב דבלא"ה יש לדחות סברת ראבי"ה משום דלא אמרו דשבות במקום מצוה שרי אלא במצוה שאין לו בה אלא הנאת המצוה ומצות לל"ן אבל הכא שנהנה גופו אין להתיר שבות דשבות משום מצוה זו עי"ש ואם נאמר דראבי"ה ס"ל דאמרינן מלל"ן גם בדאיכא הנאת הגוף אתי שפיר סברתו להתיר האמירה לנגן דאף שנהנה גופו מ"מ מלל"ן וכן י"ל שזו היא דעת הר"ב העיטור שהביא הריב"ש בסי' שפ"ז (בד"ה מה ישרו משפטיך) שהתיר לומר לנכרי להדליק הנר משום סעודת שבת דשבות במקום מצוה מותר וכתב שהרמב"ן דחה דבריו דלא אמרו להתיר מלאכה ע"י נכרי משום מצוה אלא בכגון עשיית שופר ולולב ואיזמל אבל ליהנות במעשה שבת לא דלא דמי לשופר וכו' שאינו נהנה דמצות לל"ן ואין כאן הנאה אחרת אלא הנאת המצוה אבל נר שהוא בעצמו נהנה היכן הותר עכ"ל ואם נאמר דהר"ב העיטור ס"ל דגם בדאיכא הנאת הגוף אמרינן מלל"ן אתי שפיר סברתו דכי היכי דשרינן בשופר ולולב במקום מצוה משום טעמא דמלל"ן הכי נמי שרינן במקום מצוה אף כשנהנה דכל שהוא משום מצוה אף הנאתו מותרת אלא דלפי מ"ש לקמן בס"ק ט"ז לחלק בין מידי דאורייתא למידי דרבנן אין לנו הכרח מדעתם למידי דאורי' דהכא מידי דרבנן הוא וגם לפי מה שכתבתי בסק"א בשם הרב ענג יו"ט דבמידי דעיקר המצוה היא להנאת האדם כהדלקת הנר לא שייך לומר מלל"ן עי"ש א"כ אי אפשר לומר דטעמם משום דסברי דמלל"ן אמרינן גם בדאיכא הנאת הגוף כמובן:
ג
וראיתי להרב מקנה אברהם בח"א אות ר"ך שאחר שכתב דמוכח ממ"ש בר"ה דף כ"ח המודר הנאה ממעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימה"ח דהא דמלל"ן אינו אלא בדליכא הנאת הגוף בהדי קיום המצוה כתב שכן דעת הרשב"א כמ"ש בעה"ש סי' קע"ה וכן דעת הר"ן והרז"ה כמ"ש בקרבן אליצור דף ס"ב ע"ב ועפי"ז הק' עמ"ש הרב בית יהודה סי' נ"ג דף כ"ב ע"א (במה שנסתפק אם מברכין הטוב והמטיב בד' כוסות של פסח) וז"ל ועוד דמשמעות הברכה היא על ההנאה שנהנה בשתיית שני מינים ולא שייכא אלא במידי דאית ביה הנאה משא"כ בכוס של מצוה הרי מצות לל"ן ואין זו חשובה הנאה וכו' ותמה ע"ד דכיון דאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מלל"ן ועוד כיון דמצות ד' כוסות הוא מצוה מדרבנן הרי איכא כמה מרבוותא דסברי דלא אמרינן מלל"ן אלא במצוה דאורייתא עי"ש ובמחכ"ת דבריו תמוהים דמלבד דשתי קושיותיו אלו כבר הקשה הרב ערך השלחן שם בסי' קע"ה על הרב בית יהודה ואחרי שכבר ראה דבריו (כמ"ש בתוך דבריו שהרשב"א ומרן בסימן תקפ"ו סברי הכי כמ"ש הרב עה"ש בסי' קע"ה) לא זו הדרך להקשות מדנפשיה על הרב בית יהודה ואין כל חדש. ועוד מ"ש שכן דעת הרשב"א כבר כתבתי למעלה דאדרבא דעת הרשב"א מוכח בהיפך כמ"ש הרב שער המלך וכתבתי דט"ס הוא בעה"ש וצ"ל הר"ן אבל מ"ש הרב מקנ"א דהרשב"א עם הר"ן סברי הכי אין לתקן בט"ס:
ה
הן אמת דמה שכתבתי דט"ס הוא בעה"ש וצ"ל הר"ן במקום הרשב"א הנה ראיתי בעה"ש סי' תקפ"ו אות ב' שכתב שכדעת הכל בו (דאדם אחר תוקע ולא הוא עצמו משום דנהנה ולא אמרינן בכה"ג מלל"ן) כן דעת הרשב"א והר"ן כמו שכתבתי בסי' תרכ"ט עכ"ל (והיה לו להרב מקנה אברהם להביא דבריו שבסי' תקפ"ו שכתב מפורש דהרשב"א והר"ן קיימי בחדא שיטתא) וא"כ מ"ש בסי' קע"ה הנ"ל נראה לכאורה דאינו ט"ס אלא השמטת הדפוס וצ"ל הר"ן והרשב"א אלא דהמעיין בדבריו שבסי' תרכ"ט יבין שאין כונתו לומר שגם הרשב"א סובר כהר"ן דהיכא דאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן דשם לא כתב כן אלא בשם הר"ן ומ"ש שם בשם הרשב"א הוא חילוק אחר בין היכא דאי אפשר בלאו הכי להיכא דאפשר בלא"ה דס"ל להרשב"א דמטעם זה הוא דאמרי' דבאומר הנאת תשמישך עלי אסור ולא אמרי' דלישתרי משום מצות פו"ר ומלל"ן כיעי"ש אלא דמ"ש בסימן תקפ"ו כונתו לומר דגם להרשב"א אסור לתקוע הוא בעצמו כיון דאפשר ע"י אחר. ושם במקנ"א בד' ל"ה ע"ד (ד"ה ועפ"ז) הוק' לו דברי הרשב"א דבחי' לנדרים ד' ט"ו משמע דלא ס"ל כהר"ן ואילו הרב עה"ש כתב בסי' קע"ה דקאי בשיטת הכל בו דהיכא דאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן עי"ש ולדעתי האמת הוא דט"ס הוא בעה"ש וצ"ל הר"ן במקום הרשב"א:
ו
גם מה שכתב הרב מקנה אברהם שכן דעת הרז"ה כמ"ש בקרבן אליצור הנה כבר כתבתי דהרב שעה"מ הכריח מכח סתירת דברי הרז"ה דגם הרז"ה ס"ל דגם בדאיכא הנאת הגוף אמרי' מלל"ן ועיינתי בדברי הרב קרבן אליצור ולא ראיתי שכתב דגם הרז"ה ס"ל כהר"ן אלא דשם רצה להכריח כסברת הרז"ה דבמצות דרבנן לא אמרי' מלל"ן מדאמרי' בנדרים ד' ט"ל אמתני' דהמודר הנאה מחברו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב אי בנכסי חולה אסורין על המבקר אפילו עומד לא והרי מצוה קעביד ומלל"ן אלא ודאי דבמצוה דרבנן לא אמרי' מלל"ן ושוב דחה הכרח זה משום דאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן כמ"ש הר"ן אתו"ד עי"ש ופשוט דלדעת הרז"ה (לפי מה שהבינו מרבנן קדישי דס"ל דבדרבנן לא אמרי' מלל"ן עיין בזה לקמן אות כ"ח והוא בקונטריס מ"ח סי' נו"ן) אין לנו הכרח לומר דטעמא דההיא דנכנס לבקרו הוא משום דאיכא הנאת הגוף דשפיר י"ל דטעמא משום דהוי מצוה דרבנן ובדרבנן לא אמרי' מלל"ן ודלא כמ"ש הרב מקנ"א בשם הרב קרבן אליצור בדעת הרז"ה כאמור (ובעיקר מצות בקור חולים דפשיטא להרב קרבן אליצור דהוי מדרבנן עיין במ"ש במכתב לחזקיאו בחלק השי' ד' מ"א ע"ד וד' מ"ב ע"ב ובהשמטה לשם דאינו א פשוט לומר כן וכמו שכתבתי במערכת הבי"ת אות קי"ו):
ז
וכתב הרב שער המלך בהל' לולב הנ"ל ליישב לדעת הרמב"ם והרשב"א והרז"ה (דסברי דמלל"ן מהני גם להיכא דאיכא הנאת הגוף בהדי קיום המצוה) ממאי דקשה ממודר הנאה ממעיין דאינו טובל בימות החמה משום דנהנה בטבילתו ולא אמרי' דמלל"ן די"ל דהא דשרינן אף כשנהנה גופו היינו דוקא כשאינו נהנה אלא בשעת קיום המצוה כתקיעת שופר וכיוצא אבל בטבילה מיד כשטבל נגמרה המצוה ואי משהי פורתא נמצא נהנה גופו אחר המצוה לכן קאמר רבא דלא גזרו בימות הגשמים וגזרו בימות החמה וכתב שמצא כן בחידושי' שבתחלת ס' מעשה רוקח לפי"ז מהל' שבת בשם הרב המאירי עי"ש וכ"כ מרן חיד"א בברכ"י סי' תקפ"ו אות ז' סוד"ה לכן בשם הרב בית הלל דדחי הראיה ממעין דשניא היא דנהנה אף כשאינו עוסק במצוה וכתב עליו הנפק דשפיר דחי עי"ש ונר' ודאי דהר"ן דס"ל דהיכא דאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן אינו מחלק בין היכא דנהנה גם אחר המצוה להיכא דאינו נהנה אלא בשעת קיום המצוה אלא גם כשנהנה רק בשעת קיום המצוה ס"ל דלא אמרי' מלל"ן שהרי בההיא דתשמישי עליך אין ההנאה אלא בשעת המצוה וקאמר דמשום דנהנה גופו לא אמרי' מלל"ן. והרב מקנה אברהם אד' ל"ו ע"א כתב בשם הרב משאת משה סי' ח' שהקשה דברי הר"ן בהדדי דגבי מודר הנאה ממעין טובל בו ביה"ג ולא ביה"ח כתב דטעמא משום דנהנה גופו ואילו בנדרים ד' י"ו ע"ב במ"ש בש"ס הא דאמר ישיבת סוכה עלי הקשה דהא מצות לל"ן ותירץ בשם התוס' עי"ש ואמאי לא תי' דשאני הכא דנהנה גופו בצל סוכה והצ"ע ולזה תירץ המקנ"א עפ"י דברי הרב המאירי הנ"ל דכיון דהנאת הצל אינה אלא בשעת קיום מצות סוכה גם הר"ן מודה דאמרי' מלל"ן ואהכי הוצרך לשינויא אחרינא. וכ"כ שם בסוף ע"ב דהרב המאירי והרשב"א והר"ן סברי דאף דאיכא הנאת הגוף כל שאין ההנאה אלא בשעת קיום המצוה אמרי' שפיר מצות לל"ן עי"ש ולענ"ד מאן דמותיב שפיר קמותיב דודאי אי אפ"ל כן בדעת הר"ן כמו שמתבאר ממ"ש בנדרים ד' ט"ו ע"ב בההיא דתשמישי עליך כאמור:
ח
ומ"ש שם בע"ב הנ"ל ליישב מה שמקשים אמ"ש בנדרים ד' ט"ל ע"א גבי המודר הנאה מחברו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב אי בנכסי חולה אסורין למבקר אפילו עומד נמי לא והא ביקור חולים מצוה ונימא מלל"ן ולזה כתב ליישב דכיון דאיכא הנאת הגוף בדריסת רגליו באיסור הנאה בהדי מצוה לא אמרי' מלל"ן ושוב חזר בו מפני דברי הרב המאירי והר"ן והרשב"א דסברי דכל שאין ההנאה אלא בעת קיום המצוה אמרי' שפיר מלל"ן וא"כ בבקור חולים דרק בשעת קיום המצוה נהנה אית לן למימר מלל"ן והדרא קושיא לדוכתא אתוד"ק תמיה לי איך לא הביט עיין בדברי הר"ן שם שכתב אי בשנכסי חולה אסורין על המבקר אפילו עומד לא שהרי נהנה בדריסת הרגל ומשום מצוה לית ליה לאתהנויי מאיסורא ועכ"ל בכונתו או דקאי בשיטתו שבד' ט"ו ע"ב דכל דאית ליה הנאת הגוף אף אם אינה אלא בשעת קיום המצוה לא אמרי' מלל"ן וכן נראה שהבין מדבריו הרב קרבן אליצור ד' ס"ב ע"ב או אם נודה לשיטתו דהר"ן קאי בשיטת הרב המאירי דכל שאין ההנאה נמשכת אחר גמר המצוה אמרי' מלל"ן צ"ל דהכא נהנה גם אחר שגמר המצוה כמו בטבילה כמודר ממעין עיין בדברי הרב שער המלך בסוד"ה ודע עוד. ובפ"א מהל' שופר שם באופן שדברי הרב מקנה אברהם בזה תמוהים לקוע"ד:
ט
ולקושית הרב משאת משה דברי הר"ן אהדדי נלע"ד ליישב דמשום דלא פסיקא מילתא דנהנה בצל סוכה דתלוי לפי שינוי האויר וזימנין דאין האויר חם ואינו נהנה בצל הסוכה כלל ואי הוה אמר דטעמא דאומר ישיבת סוכה עלי דאסור הוא משום דנהנה גופו מצל סוכה א"כ כשהאויר אינו חם שרי דאין לו אלא הנאת המצוה ומצות לל"ן ומדאמרי' סתמא דאומר ישיבת סוכה עלי אסור משמע דבכל גוונא אסור אהכי הוצרך לשנויי כדמשני התוס' כיון דאסר ישיבתה עליו חל איסור אעפ"י שאין לו בה הנאה כנלע"ד בדעת הר"ן וכן מצאתי אחר החיפוש לידי"ן רא"ג הרב המגיה לס' ימי שלמה נרו' בפ"א מהל' שופר שכ"כ וגם עמד ע"ד הרב מקנה אברהם הנ"ל והאריך בגוף דין זה עי"ש ומדברי הרב ערך השלחן בסי' תקפ"ו אות ב' ורס"י תרכ"ט מתבאר דכונתו ליישב דברי הר"ן דס"ל דבסוכה לא חשיב הנאת הצל כל כך משום הכי שייך לומר בה מלל"ן עי"ש וגם עפ"י דברי הרב ענג יו"ט בסי' נו"ן מתיישבים דברי הר"ן כמו שרמזתי לעיל סוף ס"ק א':
י
וראיתי להרב מוהר"ן טריביטש בקובץ על יד פ"א הי"א מהל' ציצת שעמ"ש מרן בכ"מ דטעמא דאין עושין החוטין משל עיר הנדחת לאו משום איסור הנאה הוא דמלל"ן אלא דמשום דמכתת שיעוריה הקשה דהא איכא הנאת הגוף שנהנה מהבגד והיכא דאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן כמ"ש הר"ן בנדרים ד' ט"ו ע"ב ותירץ עפ"י מ"ש הרב המאירי שבשער המלך הנ"ל דהכא נמי אינו נהנה אלא בשעת קיום המצוה דכל זמן שלובש הבגד מקיים המצוה הוא עי"ש ונלע"ד דאין כונתו לומר דבכה"ג גם להר"ן אמרי' מלל"ן דזה ודאי לא יתכן כמו שמתבאר ממ"ש בההיא דתשמישי עליך אלא רצונו לומר דמרן כ"מ לא ס"ל כהר"ן אלא כהרב המאירי. אלא דלא נתקררה דעתי העניה בישוב זה דכיון דדברי הר"ן גלוים ומפורסמים ומשמעות פשט לשון הש"ס בההיא דמודר הנאה ממעין מורים דכל דאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן כסברת הר"ן והגאון שהביא הכל בו אוסר לתקוע בעצמו משום שנהנה בתקיעתו והיינו דס"ל דגם אם אינו נהנה אלא בשעת קיום המצוה מ"מ כיון דאית ליה הנאת הגוף לא אמרינן מלל"ן ומרן גופיה בסי' תקפ"ו ס"ה פוסק כדעת הכל בו ואף שביו"ד סי' רכ"א כתב מותר לתקוע בו כבר הכריח מרן חיד"א בברכ"י שם דכוונתו שמותר אחר לתקוע בו כיעי"ש כל קבל דנא סברת הרב המאירי היתה נעלמת והמה בכתובים ומסתמא מרן כ"מ לא ראה וידע סברתו א"כ אינו נכון בעיני לומר דבכ"מ הל' ציצת הנ"ל ס"ל דכיון שאינו נהנה אלא בשעת קיום המצוה אמרי' מלל"ן דמלבד שיהיו דבריו סותרים למ"ש בש"ע סי' תקפ"ו הנ"ל ועוד דאם לכך נתכוון היה לו לפרש דעל מי סמך ויבינהו הרי משמעות דברי הש"ס הוא דכל דאיכא הנאת הגוף בהדי קיום המצוה לא אמרינן מלל"ן ועוד דדברי מרן כ"מ הם לבאר דברי הרמב"ם וכבר כתבתי למעלה דעם שהרב שעה"מ בהל' לולב ייחס להרמב"ם דסובר כדעת הרב המאירי מ"מ בהל' שופר הוכרח מכח קושיא לומר דסובר כדעת הר"ן כיעי"ש לכן נראה כמו שתי' שם בתירוץ שני דיש לחלק בין כשנהנה מהאיסור עצמו לכשהאיסור אינו אלא גרמא ליהנות מדבר אחר עי"ש ולקמן באות פ"ו (הוא בקונטרס זה סי' מ"ח) ויתכן שכן דעת הרב חת"ס ביו"ד סי' ס"ט ועוד מרבני האחרונים שרשמתי באות פ"ז (ד"ה גם וד"ה שוב) שהקשו דמנ"ל דהיתר כלאים בציצת הוא משום דעשה דוחה ל"ת דילמא משום דמלל"ן הוא ובודאי לא נעלם מהם שיטת הגאון שבכל בו. וכן דעת הר"ן דלא אמרי' במצוה שיש בה הנאת הגוף מלל"ן וא"כ בציצת שיש לו הנאת הגוף שע"י זה יהיה מותר ללבוש הבגד ולא שייך לומר מלל"ן והיה להם לבאר דקושייתם אינה אלא לדעת הסוברים דגם בדאיכא הנאת הגוף אמרי' מלל"ן אלא ודאי מוכח דסברי דכיון שאין ההנאה מגוף האיסור רק שהוא גורם ליהנות מדבר אחר לא חשיב הנאת הגוף ושפיר שייך לומר מלל"ן:
יא
המורם מכל הרשום דבדאיכא הנאת הגוף בהדי קיום המצוה אם ההנאה נמשכת גם אחר קיום המצוה לכ"ע לא אמרי' בהא מצות לאו ליהנות ניתנו ברם היכא דאין ההנאה אלא בשעת עשיית המצוה בהא פליגי רבוותא הנ"ל דלדעת הרב המאירי שרי וכן דעת הרשב"א והרז"ה והתוס' בסוכה והרמב"ם לדעת הרב שער המלך בהל' לולב הנ"ל ולדעת הגאון שהביא הכל בו והר"ן בנדרים ד' ט"ו ע"ב וכן דעת מרן והרמ"א כמ"ש בברכי יוסף סי' תקפ"ז גם בכה"ג אסור דכל שנהנה גופו לא אמרי' מלל"ן ועיין מה שציינו בזה הרבנים משק ביתי ומוהר"ץ הירש חיות בהגהותיו לנדרים שם. וכתב הרב ערך השלחן בסי' תרמ"ט אות ד' דמדכתב הראב"ד בסי' תמ"ד סי' רמ"א דאתרוג של אשרה אפילו ש"ג פסול משום מה"ב דמתהני מריחא משא"כ שאר מינים ומבואר בס' א"ח אות ז' בשמו דפסול בכל הימים אפילו בדיעבד אע"ג דמלל"ן י"ל דהוי כנודר ממעין דאסור לטבול בימות החמה כיון דמתהני ביה ממש עכ"ל מזה היה נראה דדעת הראב"ד דכל דאיכא הנאת הגוף בהדי קיום המצוה אסור וכמ"ש בסי' תקפ"ו גבי מודר הנאה משופר ושוב כתב די"ל דאף למאן דשרי התם היינו משים דליכא הנאה כ"כ אבל הכא דמתהני ממש או משום דנהנה אחר המצוה אסור והרב פתח הדביר בח"ב סי' רי"ו אות ג' הביא מ"ש הרב מר וקציעה שם דהשומע קול ערב אין לו לברך משום שאסור להשתמש בקול ערב כי אם במקום מצוה והיכא שמשתמש בו במקום מצוה אין לברך על הנאתו משום דמלל"ן והוקשה לו דהא איכא הנאת הגוף ובכה"ג לא אמרינן מלל"ן וכו' וניחא ליה עפ"י סברת הרב המאירי הנ"ל דכיון דאין ההנאה נמשכת אחר גמר המצוה אמרי' שפיר מלל"ן עי"ש ולענ"ד אין זה מן הישוב דמאחר דסברת הרב המאירי לא היתה גלויה ומפורסמת ואדרבה משמעות דברי הפוסקים בסי' תקפ"ו הוא דגם בכה"ג לא אמרי' מלל"ן. אם הרב מו"ק חולק בזה מדעתו וסברתו לא היה לו לכתוב בפשיטות מטעם דמלל"ן כאילו הדבר ידוע ומפורסם שכן הוא הדין בכיוצא בזה אלא ודאי דנעלם ממנו לשעתו סברת הכל בו ופסק מרן בסי' תקפ"ו דבכה"ג לא אמרי' מלל"ן אם לא שנאמר כמו שאכתב לקמן (ס"ק ט"ז) דבאיסור דרבנן אמרי' מלל"ן אף בדאיכא הנאת הגוף:
יב
ותמיה לי על מ"ש הרב פרמ"ג במ"ז סי' רס"ד סק"א (ד"ה עוד רגע) פשיטא לי שמן ערלה וכדומה אסור לנר שבת דל"ש מלל"ן דעיקר המצוה משום ענג היא ודמי לישיבת סוכה וכ"ש הוא וכו' עי"ש ולא ידעתי איך פשיטא ליה הכי דמאחר דבהדלקה אין ההנאה נמשכת אחר גמר המצוה אלא דוקא בשעת המצוה הוא נהנה אינו מוסכם שלא לומר בכי ה"ג מלל"ן. גם מ"ש דדמי לסוכה דמי פומיה דמר כאילו הדין פשוט וברור דבסוכה לא אמרי' מלל"ן משום דאיכא הנאת הגוף ואינו כן דמדברי הר"ן בנדרים מוכח דס"ל כהרב המאירי הנ"ל דמותר לסכך באיסורי הנאה וכמ"ש הרב ערך השלחן בסי' תרכ"ט וכתב דאם אין לו סכך אחר אפשר לסמוך על דבריהם עי"ש וכן קשה על מה שהחליט הרב ענג יו"ט בסי' נו"ן הבאתיו לעיל סוף סק"א דאסור להדליק נר שבת בשומן של איסורי הנאה משום דאיכא הנאת הגוף עי"ש:
יג
וראיתי להרב מטה יהודה בסי' תקפ"ו ד' מ' ע"א שאחר שכתב דמוכח מלשון הש"ס דבאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן וכדעת הכל בו הקשה מאי שנא מאומר הנאת סוכה עלי קונם דמותר לישב בה בסוכה דמלל"ן ואעפ"י שיש לו הנאה בישיבתה וי"ל דסוכה אי אפשר למצוה ליעשות ע"י אחר אם אינו יושב הוא מעצמו משא"כ בתקיעה דבשמיעה תליא מילתא אפשר ע"י אחר וכן במעין אפשר לטבול בים או במקוה עכ"ל ולפי ה אפשר ליישב דברי הרב מו"ק דשמיעת קול ערב דמי להנאת סוכה דאי אפשר לעשות המצוה של שמיעת קול ערב אלא ע"י עצמו ולכן אמרי' מלל"ן אף שנהנה גופו מקול הערב. אלא דיש לפקפק בדברי הרב מט"י הללו מההיא דנדרים ד' ט"ל ע"א אי בשנכסי חולה אסורים על המבקר אפילו עומד נמי לא דמשום מצוה לית ליה לאיתהנויי מאיסורא והרי התם נמי אי אפשר למצוה ע"י אחר ואפילו הכי אמרי' דכיון שנהנה גופו אסור ולא אמרי' מלל"ן והרב ערך השלחן בסי' תרכ"ט אות א' הביא מ"ש הרב קרבן חגיגה ד' מ"א דסכך העשוי מאיסורי הנאה ומעצי אשרה כשר דמלל"ן ובלבד שלא יזכה בהם דהא קי"ל סוכה גזולה פסולה וכתב ע"ד וז"ל ולמאי דקי"ל בסי' תקפ"ו המודר הנאה משופר לא יתקע בעצמו דכל דאיכא נמי הנאת הגוף לא אמרינן מלל"ן ה"ן בישיבה של סוכה דאיכא נמי הנאת הגוף כמ"ש התוס' בר"ה ד' כ"ח בד"ה המודר לא אמרי' מלל"ן ואפשר לחלק דשאני שופר דהנאת הגוף לא באה מחמת המצוה דאי תוקע לו אחר ליכא הנאה אבל בישיבת סוכה א"א לצאת בלא הנאת הגוף אמרינן מלל"ן אע"ג דאיכא הנאת הגוף עם המצוה עכ"ל ושוב דחה חילוק זה מכח דברי הר"ן בפ"ב דנדרים עי"ש:
ומשמע לי מדבריו בחילוק הנ"ל דדידי' עדיפא מדהרב מטה יהודה דלהרב מט"י דוקא כשאי אפשר למצוה ליעשות בלא הנאת האיסור הוא דאמרי' מלל"ן. אבל כשאפשר למצוה ליעשות בלא הנאת איסור אלא בהנאה מההיתר לא אמרי' מלל"ן אבל מדברי הרב עה"ש נראה דכל שאין מציאות המצוה להתקיים בלי הנאה אף שאפשר לקיימה ע"י הנאה מן ההיתר מותר לעשותה מהאיסור דכל שאי אפשר לקיים המצוה בלא ההנאה אמרינן מלל"ן דלא דמי לשופר דהתם אין המצוה תלויה בהנאה ועכ"ל כן בכונתו דהוא בא ליישב דברי הרב קרבן חגיגה שהתיר בסוכה מעצי איסורי הנאה משום דמלל"ן והרי הרב קרבן חגיגה כתב להתיר בסתם ולא חילק בין אם אין לו סוכה אחרת ליש לו סוכה מעצי היתר וא"כ מוכרח בכונתו לחלק כנז"ל ואם לכך נתכון תמיה לי מה יענה למודר הנאה ממעין דאינו טובל בו בימות החמה משום דאיכא הנאת הגוף אף ע"ג דא"א לקיים המצוה בלא ההנאה ולא אמרי' מלל"ן וכי תימא דבמעין נמי אפשר לקיים המצוה בלא הנאה והיינו שידחה הטבילה עד ימות הגשמים ומשום הכי הוא דאסור משא"כ סוכה דאי אפשר לו לדחותה לימים שאין לו בה חפץ הא ליתא דהא תינח למאן דאמר טבילה בזמנה לאו מצוה אבל למ"ד טבילה בזמנה מצוה הרי א"א לדחותה כלל וכיון שא"א לקיים המצוה בלא ההנאה היה לנו להתיר לפי דברי הרב עה"ש הנ"ל וכבר ראיתי שם שדחה חילוק זה מכח דברי הר"ן בפ"ב דנדרים ומהש"ס שם בד' ט"ל בההיא דנכסי חולה אסורין על המבקר עי"ש ולענ"ד גם מההיא דמודר הנאה ממעין יש להוכיח דלא כחילוק הנ"ל כאמור. אך לפי דברי הרב המאירי שהביא הרב שער המלך הנ"ל (ס"ק ז') ודאי אין ראיה ממעין וק"ל:
יד
והנה הרב הנמק"י בפ"ב דנדרים אההיא דהנאת תשמישך עלי הקשה דלישתרי בעונת מצוה דמלל"ן כדאמרינן המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה ותירץ דאפשר לקיים מצותו באחרת אבל אם אמר הנאת כל הנשים עלי וזרע אין לו לא חייל נדרא עליה לגבי מצות פו"ר דמלל"ן ולמפרשים כן צ"ל דכי היכי דאי אפשר במצות תשמיש בלא הנאה אחרת לבד המצוה ה"ה בשופר וזה דחוק והא דתניא המודר הנאה ממעין אסור לטבול בו טבילה של מצוה בימות החמה לפי שאי אפשר בלא הנאה אחרת מצו למימר שאין מצות טבילה במעין ובימות החמה כמצות שופר ותשמיש של מצוה אבל הריטב"א כתב דקושיא מעיקרא ליתא דתשמיש של מצוה אע"ג דמלל"ן מ"מ פסיק רישיה הוא דא"א דלא מתהני גופו בתשמיש ודמיא למודר הנאה ממעין וחולק עם רבותיו לומר שאין בשופר הנאת קול אלא הנאת מצוה ותמיהני היכי דמיא חובת מצות טבילה במעין ובימות החמה למצות פו"ר למודר הנאה מכל הנשים וזרע אין לו עכ"ל וביאור דבריו נראה דאף דכונתו לומר דלהמפרשים ההם צ"ל דבשופר נמי איכא הנאת הגוף כמו בתשמיש ואפילו הכי שרי כמו בתשמיש בנודר מכל הנשים וזרע אין לו דלמדנו להתיר משופר ולזה כתב שזה דוחק דנוכל לומר דאין הנאת גוף בשופר ומשו"ה הוא דשרי ושוב נרגש דלכאורה יש סתירה לאותם מפרשים מדין נודר הנאה ממעין דמשום שיש לו הנאת הגוף אסור בימות החמה ומדלא מפליגינן בין אפשר לו לטבול במקום אחר להיכא דאי אפשר לו מוכח דבכל גוונא אסור משום דאית ליה הנאת הגוף וא"כ לפי זה הוא הדין בתשמיש ובשופר (לפי דבריהם דאיכא הנאת הגוף) אית לן למימר דאסור ולזה מיישב דלא דמו אהדדי דבהנהו כיון דא"א באחר שרי משום דמלל"ן אבל בטבילה נהי דא"א במקום אחר מ"מ הרי אפשר לדחות הטבילה לימות הגשמים (דס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה וכמו שכתבתי לעיל ליישב ההיא דמודר הנאה ממעין לדעת הרב עה"ש) או אפשר דכונתו לחלק כמ"ש הרב המאירי שהביא בשעה"מ דטבילה שאני שנהנה גם אחר המצוה משא"כ שופר ותשמיש שאין ההנאה אלא בשעת עשיית המצוה ומטעם זה תמה על דברי הריטב"א דיליף לאסור באוסר הנאת כל הנשים וזרע אין לו מדין מודר הנאת ממעין דאסור בימות החמה דשאני התם דאפשר לקיים מצות טבילה בימות הגשמים והוי כאוסר הנאת תשמיש אשתו בלבד:
טו
וראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדו' ה' סי' מ"ה (בד"ה ודרך אגב) שבאר כונת הרב הנמק"י במה שכתב שאין מצות טבילה במעין ביה"ח כמצות שופר ותשמיש דר"ל דטבילה אין המצוה מוכרחת כמו שכתב הרמב"ם בס' המצות מ"ע ק"ט שאין כל טמא חייב ליטהר רק שאם רוצה ליטהר צריך לטבול משום הכי אמרינן דהיכא דאיכא הנאת הגוף אינו יכול לקיים המצוה משום דלא שייך לעול ניתנו דאינו מחוייב בזה ויכול לדחות לימות הגשמים שאין לו הנאה וזהו ג"כ מה שתמה הרב הנמק"י על הריטב"א דלא דמי לנודר מן המעין וכו' וכתב דמזה ראיה ברורה לס' הרמב"ם הנ"ל וגם ראיה ברורה דטבילה בזמנה אינה מצוה דאם לא כן שוב הוי מצוה הכרחית עי"ש ובהורמנותי' דמר נלע"ד דאין לנו הכרח לשני העניינים הנ"ל ביחד דשפיר נוכל לומר כמו שכתבתי בכונת הר הנמק"י דמשום דסברי דטבילה בזמנה אינה מצוה משו"ה אין לדמות שופר ופריה ורביה למעין ומה גם שיש לדחות שלא להכריח מזה אין גם אחד מסברות הנ"ל דשפיר י"ל דמה שאין דומה מעין לפו"ר ושופר הוא כמ"ש הרב שער המלך בשם הרב המאירי דשאני מעין דנהנה הוא גם אחר גמר המצוה ואיך נאמר שראיה ברורה היא לשני הדינים מה שיש ביד הדוחה לפקפק ולא ליטול אחת מבנתים:
טז
ובעיקר דין זה דהיכא דאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן קלע"ד מדאמרי' בירוש' פרק המוציא יין הלכה א' מהו לצאת ידי חובת ד' כוסות) ביין של שביעית תני ר' הושעיה יוצאין ביין של שביעית וכתב הרב פני משה דמבעיא ליה ביין של שביעית שנותר אחר זמן הביעור ופשיט דיוצאין בו אפילו אחר הביעור דמצוה קעביד ופשוט דטעמא הוא משום דמלל"ן ואי אמרת דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן היכי מצי נפיק ביין של שביעית אחר זמן הביעור וצ"ע לכאורה ואולי י"ל דע"כ לא אמרו דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן אלא אם באנו להתיר ע"י זה איסור תורה כמו במודר הנאה וכיוצא אבל אם האיסור הוא איסור דרבנן אף אם נהנה גופו בהדי המצוה אמרי' מלל"ן אף אם בא לקיים מצוה דרבנן די"ל דהם אמרו והם אמרו דבמקום מצוה שרי וא"כ לענין ביעור פירות שביעית לפי מה שכתב מרן כ"מ בפ"ז מהל' שמיטה דין ג' ואולי הביעור כולו חומר מדברי סופרים והברייתות השנויות בתורת כהנים בענין הביעור אסמכתא מדבריהם הם עכ"ל והרב עפרא דארעא ע"ד הרב ארעא דרבנן בסי' פ"ה הוקשה לו דמהש"ס דפסחים ד' נ"א דגזרינן ספיחי כרוב אטו ספיחי דעלמא משמע דביעור מהתו' וכ"מ מדברי התוס' שם וכו' וניחא ליה דמרן לא אמר אלא על ביעור שיהיה בשרפה דמהתו' סגי בביעור של הפקר ורבנן החמירו לקיים הביעור בשרפה עי"ש וא"כ כיון דביעור דשרפה אינו אלא מדרבנן משום הכי אמרינן שפיר מצות לאו ליהנות ניתנו ויוצאין ידי ד' כוסות ביין של שביעית אחר זמן הביעור ואם כנים אנחנו בחידוש זה אפשר ליישב דברי הרב מור וקציעה שהבאתי למעלה (ס"ק י"א) שאין לברך על הנאת שמיעת קול ערב דמלל"ן ותמה עליו הרב פתח הדביר דהיכא דאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מלל"ן ולהנ"ל ניחא דפשיטא דאין בהנאת קול ערב אלא איסור דרבנן ובמקום מצוה לא אסרו כנ"ל ליישב בדוחק ועיין לקמן אות פ"ח (היא בקונטריס זה סי' נו"ן) ס"ק י"א וס"ק י"ב):