שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני
סימן מה
(מקונטרס הכללים מערכת המ"ם אות פ"ג).
מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות מלכים ה"ג וכתב רבינו המשל"מ בפרשת דרכים דרוש י"א (ד"ה והנה עד עכשיו) דמה שלא רצה דוד להרוג את שמעי כשביזה לו אע"ג דקי"ל מלך שמחל על כבודו אכ"מ הוא משום דסבר דלא היה לו אז דין מלך מאחר שכל ישראל נטו אחרי אבשלום וכו' עי"ש מוכח דס"ל דמאחר דקי"ל דאין כבודו מחול אם רצה למחול ולוותר המיתה למי שמרד בו אינו רשאי וצריך להמיתו (לולא דסבר שלא היה לו דין מלך) ומאז כתבתי על הגיליון לעיין שם בדרוש י"ג (סוד"ה ובזה נבא) ששם כתב שאם רצה המלך שלא להרוג למי שמרד בו הרשות בידו כמ"ש הרמב"ם בהל' מלכים עכ"ל ולא הראה מקום דברי הרמב"ם ולפי הנר' כונתו למ"ש בפ"ג ה"ח כל המורד במלך יש למלך רשות להרגו אפילו גזר שילך למקום פ' ולא הלך וכו' חייב מיתה ואם רצה להרגו יהרג וכן כל המבזה המלך או מחרפו יש למלך רשות להרגו כשמעי בן גרא עכ"ל ועם שלא כתב מפורש שרשאי למחול הריגתו מ"מ מדכתב הרמב"ם יש רשות וכו' אם רצה להרוג וכו' מוכח דהדבר תלוי ברצונו ואם רצה מוחל ומלבד דנראים דברי הרב סותרים אהדדי ועוד מה יענה (בדרוש י"א) לדברי הרמב"ם דהל' מלכים דמתבאר דרשאי למחול שלא להמיתו ומאי ק"ל על שלא הרג דוד לשמעי:
וראיתי להרב משנת ר' אליעזר בח"ב בדרוש ב' שעמד בזה וכתב דגם הרב נחלת יעקב ה"ד הרא"ם בפר' שמות (ע"פ ויפן כה וכה וירא כי אין איש) ורבינו מוהרימ"ט בדרוש א' פ' חיי שרה ד' כ"ו ע"ד כתבו דאם רצה למחול למי שמרד בו (שלא להרגו) לא מהני מחילה דמלך שמחל ע"כ אכ"מ ותמה עליהם דמדברי הרמב"ם הנ"ל מתבאר דרשות ביד המלך וכו' ומשמע דאם רצה שלא להרגו רשאי ועוד הקשה על מה שכתבו הרבנים הנ"ל דשמעי לא היה מורד במלכות וכו' דהרמב"ם קרי בחיל דשמעי מורד במלכות היה וליישב קושייתו הא' כתב דיש לחלק בין כבוד לבזיון דדוקא בדבר שאין בו אלא העדר כבוד (שילך למקום פ' ולא הלך) תלוי ברשותו ורשאי שלא להרגו אף שגם זה נקרא מורד אבל אם ביזה את המלך אינו רשאי למחול לו המיתה על דרך שכתבו הפוסקים דאף ע"ג שחכם שמחל על כבודו מחול בזיונו אינו מחול אתוד"ק ואחרי המחי"ר דבריו תמוהים לקוע"ד שהרי הוא עצמו בד"ה ואילך העתיק סיום לשון הרמב"ם וכן כל המבזה את המלך או מחרפו וכו' והרי כתב הרמב"ם יש למלך רשות להרגו. דמשמע דאינו חובה להרגו אלא יש ברשותו להרגו ואי בעי מחיל ליה אלמא לא שאני בין העדר כבוד לבזיון. ומצאתי להרב חיי עולם בדרוש א' לפר' וישב ד' ס"א שכ' דהרב ישרש יעקב הק' ממ"ש ביומא ד' כ"ב דנענש שאול שמחל על כבודו על הרמב"ם דס"ל דמה שאמרה תורה כל איש אשר ימרה את פיך יומת הוא רשות ולא חובה דא"כ למה נענש שאול ותירץ דחילק בין עובר על ציוויו למבזהו דבמבזה אינו רשאי למחול ותמה ע"ד מסיום דברי הרמב"ם הנ"ל דמתבאר דגם במבזהו הוא רק רשות ולא חובה ויישב קושית הרב יש"י בע"א עי"ש ודברי הרב משר"א קלע"ד וצ"ע וכן קשה על הרב מערכי לב בערך פורים ד' קכ"א ע"ג שכתב בשם הרב מהר"ש פרימו ללמוד מדברי הרמב"ם דאף דמלך שמחל אין כבודו מחול. המיתה יכול למחול ולענשו בשאר עונשים וכתב דנ"ל דלא אמר כן אלא בעובר על צווי המלך אבל במבזה את המלך אינו רשאי למחול המיתה וכמו שחלק הכנה"ג כן לענין כבוד אב ואם וכו' עי"ש ולי הדל דב"ק צ"ע כמש"ל:
הן אמת דראיתי להרב ישרי לב בחיו"ד במער' הכ"ף אות א' שכתב שרב אחד הקשה עמ"ש במערכי לב הנ"ל דמדברי הרמב"ם מתבאר דגם על בזיונו. יכול למחול המיתה ומר הוא דאמר לקיים מילי דאבות דלק"מ דמה שדקדק הרב ישרש יעקב דדבר זה הוא רשות ולא חובה אינו ממ"ש הרמב"ם יש רשות למלך וכו' דלשון זה הוא לומר דאין איסור שפיכות דמים בזה. רק דיוקו הוא ממ"ש ואם רצה להרוג יהרג דמשמע דברצונו תלוי ולא חובה וא"כ בחלוקת בזיון וחירוף שלא כתב לשון זה שפיר י"ל שהוא חובה אתוד"ק עי"ש וא"כ אפ"ל דגם הרב משר"א משמע ליה הכי מדברי הרמב"ם ושפיר קאמר לחלק בין עובר על ציוויו בלבד למבזהו אך לענ"ד במחכתה"ר אין פירושו בדברי הרמב"ם מחוור כלל דא"כ מ"ש הרמב"ם וכן כל המבזה את המלך או מחרפו יש למלך רשות להרגו לא בא אלא לומר דרשאי להרגו ואין בו משום שפיכות דמים וזו משנה שאינה צריכה היא דמאחר דבעובר על ציוויו בעלמא כבר כתב דיש לו רשות להרגו ואין בו משום שפ"ד לא כ"ש הוא שהמבזהו או מחרפו רשאי להרגו ואין בו משום שפ"ד ולמאי הוה ליה למיכתב האי בבא בתרייתא כלל ובפרט לכותבו בלשון וכן דמשמעותו על הרוב הוא לריבותא (עיין מה שהבאתי לעיל במערכת הוי"ו אות כ"ג) והאי מאי ריבותיה ונהפוך הוא דנלמד בק"ו מעובר על ציוויו אלא לאו משמע דכונתו לומר דהדבר תלוי ברצונו וברשותו אם רצה יהרגנו ואם רצה ימחול על מיתתו וקאמר שפיר וכן כל המבזה וכו' לריבותא דאף המבזה או מחרפו הוא ברשות המלך אם ירצה יהרגנו ואם ירצה יקיימנו וכמו שהבין הרב חיי עולם בכונת דברי הרמב"ם כנלע"ד וכבר כתב הרב משנת ר' אליעזר שם בסוף הדרוש דאע"ג דאין המלך רשאי למחול על כבודו משום דאין כבודו מחול מ"מ רשאי לוותר לו שלא יומת ויענישהו בעונש אחר כי חיוב המיתה היא ברשות המלך ועוד כ' דאפשר דדוקא מעצמו הוא דאינו רשאי למחול אבל אם ישפיל עצמו המורד בו ויבא אליו בבקשה ובתחנונים למחול לו מאן לימא לן דאינו רשאי למחול ושאול שאני וכו' עי"ש:
והנה ראיתי בכת"י לידידי הגאון באלי בנימן דיאמיט וז"ל ובענין הריגת עמשא תמה המשל"מ נהי דחשבו יואב למורד במלכות מ"מ הא רק למלך ניתן להרגו ולא לאדם אחר ועוד הק' המשל"מ דהא רשות למלך למחול לו והנה מ"ש שהרשות ביד המלך למחול לו לא כן היא שיטת מוהר"י בת' סי' קי"ד וז"ל כיון שמרד במלכות ודאי חייב מיתה והמלך בודאי יעניש אותו משום דאינו רשאי למחול על כבודו וא"כ גם קושיא ראשונה מיושבת דאף ע"ג דקושטא היא דאין אחר רשאי להרגו מ"מ ההורג אותו אינו נהרג כיון דהמלך אינו רשאי למחול וגברא קטילא קטיל ונראה דזה תלוי במחלוקת והוא דאיתא בב"ק ד' כ"ו ע"ב זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקדמו בסייף פלוגתא דריב"ב ורבנן וכו' דלריב"ב דמחייב אמקצת נפש גם זה חייב שקרב את מיתתו ולרבנן דפטרי ה"ז פטור דל"ה כל נפש כיון שסופו היה למות וא"כ לשיטת ריב"ב הה"ד במורד במלכות ג"כ אף שודאי שהמלך יהרגנו מ"מ ההורג אותו תחלה קודם שיהרגנו המלך חייב מפני שקרב את מיתתו קודם שבא לפני המלך עכ"ד ידידי הרב הנ"ל יצ"ו. והנה מ"ש בשם המשל"מ לפי הנראה כונתו למ"ש בספרו פרשת דרכים דרוש י"ג (ד"ה ומעולם תמהנו) אלא דמה שכ' שהקשה עוד דהא רשות למלך למחול וכו' דנראה שהמשל"מ הקשה כן על הריגת עמשא ליתנהו להני מילי שם לענין עמשא רק שם קודם לכן (בד"ה ובזה נבא) כ"כ על דוד המע"ה עי"ש ומ"ש בשם תשו' מוהר"י לא ידעתי מי הוא אם כונתו על מוהרי"ל או מוהרא"י בתה"ד או בפו"כ חפשתי ולא מצאתי ואם כונתו על שו"ת מורי"ו אין נמצא אצלי לעיין בד"ק אם הזכיר דברי הרמב"ם הנ"ל דמוכח דס"ל דרשאי המלך למחול מיתת המורד בו כמש"ל והוא תימה שיכתוב מוהר"י בהפך:
ומה שכתב הרב עליון נר"ו דעפ"י דברי מוהר"י מתיישבת קושיא הראשונה ג"כ דגברא קטילא קטל אין נלע"ד כן דלא אמרינן לפטור מחמת זה אלא בהורג את הטרפה דבאמת עינינו הרואות דטרפה הוא אבל מפני מה שהוא חייב מיתה למלך אם בא אחר והרגו נראה ודאי דחייב לכ"ע כדאמרינו בסנהדרין ע"ח ע"א הכל מודים (היינו רבנן ור"י בן בתירא) דההורג גוסס בידי שמים ובא זה וקרב מיתתו שחייב דעד כאן לא פטרי רבנן משום דליכא כוליה נפש אלא היכא דשקיל האי מקצת ושקיל האי מקצת דהכי משמע קרא לרבנן איש כי יכה כל נפש עד דאיכא כוליה נפש ביד זה ולא שניטלה מקצתה ביד אחר אבל הגוסס בידי שמים (אף עפ"י שרוב גוססין למיתה) ובא זה וקרב מיתתו חייב דהאי הוא דשקיל מיניה כוליה נפש עי"ש בדברי הרמ"ה וא"כ כ"ש דיש לומר דאף ע"ג דזה מחויב מיתה על שמרד במלך ואין מידו מציל דלא מצי מחיל ליה מ"מ הא ודאי לא חשיב גברא קטילא כטרפה ולא עדיף מגוסס בידי שמים דההורגו חייב אליבא דכ"ע כאמור: