אור ברסלב

שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני

סימן י

סימן ט

(מקונטרס הכללים מערכת החי"ת אות ק"ז).

חרש ששנינו במומין הפוסלים באדם (בכורות מ"ה ע"ב) פשיטא ליה להרב פתח הדביר בח"א סי' קכ"ח אות כ"ב דהוא דוקא שאינו שומע ואינו מדבר ככל חרש שדברו חכמים בכ"מ אצל שוטה, ואין בכלל הזה מדבר ואינו שומע ולמד מזה להכשיר לנשיאות כפים מדבר ואינו שומע עיי"ש, והגיע לידי משניות עם תוס' רעק"א וראיתי שכתב במתניתין דבכורות וז"ל בשו"ת נו"ב סי' נ"ג מסתפק אם חרש ה"ד אינו שומע ואינו מדבר או דאף אינו שומע לבד הוי מום ע"כ ועיינתי בנו"ב וכמעט נר' דיותר נוטה דעתו לומר דחרש זה היינו מדבר ואינו שומע. ולפי זה דינו של הרב פה"ד להכשיר מדבר וא"ש לנשיאות כפים נפל בבירא דאם באנו ללמד מעבודה לנ"כ נהפוך הוא דגם מדבר ואינו שומע פסול. אך לענ"ד הדין עם הפה"ד דלפי הנראה נעלם מהגאון נו"ב דברי הרמב"ם בחיבורו סוף פ"ב מהלכות אישות דכללא כייל לן דחרש וחרשת האמורים בכ"מ היינו שאינו שומע ואינו מדבר. ולא מבעיא אם נאמר דכוונתו ליתן כלל על דברי חז"ל שכ"מ שאמרו חרש ר"ל שאינו שומע ואינו מדבר דפשיטא ודאי לדעתו דחרש ששנינו במומין הוא אינו שומע וא"מ. אלא אף אי נימא דכונתו לתת כלל על דבריו שבחבורו דוקא (כמו שצדדתי לעיל באות ק"ו ממ"ש בריש הלכות שבת ורפ"י מהלכות גירושין וכו') מ"מ הרי בדין זה בסופ"ח מהלכות ביאת מקדש כתב חרש ושוטה א וכו' ובודאי שכונתו על חרש שאינו שומע וא"מ. אבל מדבר ואינו שומע אינו פסול וממילא מובן דמפרש כן מתני' דבכורות הנ"ל. הן אמת דצריך להבין אמאי לא יהיה פסול מדבר ואינו שומע הלא טעם פיסול כל הני משום שאינו שוה בזרעו של אהרן א"כ גם מדבר ואינו שומע אינו שוה בזרעו של אהרן הוא. ואי משום שאין שינויו ניכר לא חשיב אינו שוה. א"כ שומע וא"מ נמי לא ליפסיל משום ה"ט שאינו ניכר שינויו והרי תבנית גופו כתבנית כל אדם הוא ואולי י"ל דמפני מה שאינו שומע לבד לא חשיב אינו שוה בזרעו של אהרן לפי שחסרון חוש השמע מצוי אצל הרבה בני אדם מחמת זקנה אבל אינו שומע וא"מ לא שכיח אצל הרבה בני אדם אהכי חשיב אינו שוה בזרעו של אהרן ואיך שיהיה הרי עכ"פ מדברי הרמב"ם מתבאר דחרש ששנינו במומי האדם היינו שאינו שומע וא"מ וכדברי הרב פה"ד (אלא דמה שהכריח הפה"ד מהכלל דכל מקום שדברו בו חרש וכו' יש לפקפק על זה כמו שכתבתי לעיל אות ק"ו) וכ"כ הרב ב"ד באה"ע סי' ל"ג הביא דבריו הרב חינא וחסדא ח"ב דף ל"ד אות ק"ב (לענין משודכת שנתגלה שהיא חרשת ורוצה החתן להפטר מהקנס) וז"ל ונראה בזה דאע"ג דקי"ל כל המומין הפוסלים בכהנים וכו' וגם סתם חרש שאינו שומע ואינו מדבר וכו' עכ"ל מוכח דס"ל דחרש שאמרו גבי מומין היינו שאינו שומע ואינו מדבר (ואין מצוי אצלי לראות אם הזכיר מ"ש הרש"מ והרע"ב דאין זה כלל מוחלט כמו שכתבתי לעיל באות ק"ו) גם מרן החבי"ף בס' חיים ושלום ח"ב סי' כ' הבין דמה ששנינו במומי כהנים חרש הוא שאינו שומע ואינו מדבר עפ"י הכלל שבידינו חרש שדברו חכמים בכ"מ שאינו שומע ואינו מדבר ולא זכר שר דאין כלל זה פשוט ומוסכם. וכתב עוד (אחר שהביא מ"ש בריש חגיגה דיש חילוק בין חרש גמור למדבר ואינו שומע) ולפי"ז בחרש המדבר ואינו שומע אם פסול לעבודה צריכה רבה שהרי בתרומה תנן לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה א"כ גבי עבודה נמי לא יעבוד ואם עבד עבודתו עבודה עכ"ל ומשמע מדבריו דדעתו להשוות מומין לתרומה שכשם דבתרומה חרש שאינו שומע אבל מדבר אם תרם תרומתו תרומה ושאינו שומע ואינו מדבר אין תרומתו תרומה הכי נמי לענין עבודה חרש גמור מוחל עבודה והוא תמוה לענ"ד דהא מבואר בש"ס דף מ"ג סוף ע"א וע"ב דמומין הפוסלים באדם יתר על של בהמה פיסולן הוא או משום שאינו שוה בזרע של אהרן ועובר עליהן בעשה או משום מראית עין ואינו עובר בעשה וכולהו לא מיחלי עבודה וא"כ פיסול דחרש דשנינו במשנתינו אינו אלא משום שאינו שוה בזרע של אהרן ואינו מחלל עבודה ולפי מה שהבין בחיים ושלום דחרש ששנינו בזה הוא חרש גמור וכן בדין כדמוכח מכלליה דהרמב"ם א"כ שמעינן דחרש גמור שעבד אינו מחלל עבודה ויותר יש לתמוה על מה שמצדד שם בחו"ש (בד"ה איברא) דגם חרש המדבר ואינו שומע מיחל עבודה עי"ש וצ"ע:

והנה לפי מאי דהוכחנו מדברי הרמב"ם דרק אינו שומע ואינו מדבר פסול יקשה עלינו קושית הגאון נו"ב דאם בכהנים כשר מדבר ואינו שומע ובנשים פשוט דהוי מום כדמוכח מב"ק דף פ"ה חרשו נותן לו דמי כולו אמאי לא תני ליה בהוסיפו עליהן שבפרק המדיר דף ע"ה ע"א ונדחק לתרץ עי"ש דב"ק ואינם נוחים לי ואנן מה נענה לפי סברת הרמב"ם הנ"ל ובהשקפה ראשונה אמרתי דעכ"ל דלא מנה בתוס' כל המומין שיש בנשים מה שאין בכהנים דהא איכא דדין גסין ובין דדין טפח ונשכה כלב וכו' וקול עבה וריח החוטם (למ"ד) דהוו מום באשה ומוכרחים לומר דתנא ושייר וא"כ שייר נמי אינה שומעת. אלא דראיתי באסיפת זקנים שכתב בשם רש"י במ"ק דמידי דלא שייך בכהנים כלל לא תני בהוסיפו עליהן, והיינו קולנית ודדין וכו' וכתב עוד דמנשכה כלב וקול עבה לא ק"ל לרש"י משום דהוא מימרא דאמוראי. ולפי"ז כ"ש חרשת שאינו מימרא כל עיקר דאף דנאמר דלפי האמת הוא מום ל"ק לן אמאי לא תני בתוס', אלא דאינו מובן לקוענ"ד דכי הוי מימרא מאי הוי ותיקשי לן דאם איתא לדברי האמוראים הו"ל לתנא דתוס' למיחשבינהו אך מ"ש אח"כ הוא נכון וז"ל א"נ נשכה וכו' וקו"ע פשיטא דלא הוי מום עכ"ל ומשמע דאף אי איכא ריבותא מצד אחד לא תני אלא כל דאיכא ריבותא משני צדדין, ובתירוץ זה יתיישב ג"כ מאי דלא תני שאינה שומעת דהנה מסתברא ודאי דלגבי כהנים עדיף שאינו שומע מנשיכת כלב ונעשה מקומו צלקת דרישומו ניכר) ואם בנשיכה וכו' קאמר דפשוט דאינו פוסל בכהנים כ"ש דנימא באינו שומע דפשוט דאינו פוסל בכהנים, ומשו"ה לא תני ליה בתוס' וכ"ש שיש לומר דגם מאי דהוי מום בנשים הוא פשוט כדפשיטא ליה לנו"ב ואהכי לא תני ליה בתוס':

אלא דמאי דפשיטא ליה להגאון נו"ב דאינו שומע הוי מום ויליף הכי מההיא דחרשו נותן לו דמי כולו איכא למישדי ביה נרגא דהמעיין באפ"ז בסוף דב"ק הנ"ל ישר יחזה דיש מהראשונים דמפרשים דחרשו נותן לו דמי כולו קאי אקטע ידו ושיבר רגלו וסימא עינו שאחר שעשה כל אלה חרשו אהא הוא דאמר חרשו נותן לו דמי כולו דאז אינו שוה כלום ומשמע דאם חרשו לבד אינו נותן לו דמי כולו דבזה לא אמרינן דאינו שוה כלום דאפי' אינו שומע ואינו מדבר אמרינן דנידר ונערך כמו שהבינו התוס' (וקצת נ"ל מתוך דברי רש"י בד"ה שבר וכו' דמפרש כמפרשים הנ"ל) ומה שהכריחו התוס' היפך מזה מתבאר באס"ז שם לפי שיטת המפרשים עי"ש וא"כ אין לנו הכרח מסו' זו דחרשות לבד הוי מום גדול לשיטת המפר' הנ"ל והיה נראה דהדין אמת כמ"ש הנו"ב דחרשות לבד הוי מום באשה שהרי עבד יוצא בו לחירות כדאמרינן בקי' דף כ"ד ע"ב הכהו על אזנו וחרשו עבד יוצא בו לחירות וכיון דהוי מום גדול שהעבד יוצא בן לחירות משמע דה"ה דחשבינן ליה מום באשה. אך ראיתי להריטב"א בחי' לקידושין שכתב וז"ל אע"ג דחרש אינו מום בקרבן ובכהן שהוא מום אינו משום מום כדתנן החרש וכו' ופסולין באדם ואמרי' טעמא מפני שאינו שוה בזש"א. ל"ק כלל שאין דין עבד שוה למומי בהמה ואדם דגבי עבד כל שמתבטל ממלאכתו ואינו חוזר הוא בגלוי יול"ח כן מצאתי בתוס' עכ"ל (בתוס' שלפנינו ליתנהו להני מילי) וכ"כ בחי' הרשב"א בשם התוס' עיי"ש וא"כ לפי דבריהם אפשר דאין ללמוד מומי אשה מעבד וצ"ע. והרב פ"ת בסי' ל"ט ע"ד הנו"ב ציין לעיין בס' יד המלך פ"ז מה"א. ועיינתי בס' יה"מ הנמצא אצלי (להרב מוהר"א פאלומבו) ולא דבר מזה כיעי"ש ולפי הנראה כונתו לס' יה"מ להג' מוהרא"ל (עיין באוצר הספרים) ואינו מצוי אצלי ומדברי הרב ב"ד שהבאתי למעלה נראה דלא פשיטא ליה דמה שאינה שומעת חשיב מום. וכן מתבאר מתוך דברי הרב מוהרד"א בשו"ת שבסו"ס מגן גבורים סי' ד' דאם מדברת ככל אדם אף אם אינה שומעת כלל לא חשיב זה מכלל המומין עי"ש ומרן החבי"ף בחיים ושלום ח"ב סימן ך' עמד ע"ז אי מדבר ואינו שומע חשיב מום ונדונו היה בארוס שלא ידעה הכלה שמדבר ואינו שומע ורוצה לבטל השידוך והביא שו"ת הרב"ד הנ"ל דכ' במסקנתו דמתירין לו שבועתו וכו' ומר בריה הרב נר"ו הביא לזה דברי מוהרש"א בח"א במס' נדרים דף ס"ו דמתבאר מדבריו דכל שלגבי בני אדם חשיב מום אף שלא נשנו בכהנים מיקרו מומין בנשים ופטר את הכלה מהשבועה דאדעתא דהכי לא נשבעה ובסו"ד הביא שו"ת הנו"ב הנ"ל עי"ש ובפתח הדביר ח"ג דף רצ"ט ע"ד:

ועתה הגיע לידי ס' מלבושי יו"ט לידידי הגאון המפורסם ר"מ בעי"ת מיר מר ניהו כהנא רבא מוהר"ר יו"ט ליפמאן הכהן נר"ו וראיתי שם בשו"ת לאה"ע סי' ד' בדף ח' ע"ד והלאה שעמד בחקירה זו אם חרש דתנן במומי כהנים הוא שאינו שומע ואינו מדבר או מיירי במדבר ואינו שומע מדפסלינן ליה משום שאינו שוה בזש"א ואינו מיחל עבודה ואי א"ש ואינו מדבר הול"ל דמיחל עבודה דהא קטן לאו בר עבודה דממעטינן מאיש בחולין כ"ד ע"ב ופשיטא דעבודתו פסולה וכל היכא דממעטינן קטן מאיש ממעטינן נמי חרש ושוטה (והאריך להכריח זה) וא"כ הוה ליה ליה למימר דמיחל עבודה אלא ודאי היינו חרש המדבר ואינו שומע ושוב הביא דברי הגאון נו"ב הנ"ל וכ' דראייתו מדלא חשיב במומין שהוסיפו חרשת היא ראיה גדולה דגם בכהנים פסול ומה שדחה משום דלא שכיח אינו דחיה דאפשר שראה אותה ולא דיבר עמה או שקבלה ק"י ע"י אחר ומנ"ל דלא שכיח אלא נר' ברור דמיירי בחרש המדבר ואינו שומע כדמצינו בנדרים דף ע"ג ובסנהדרין דף ע"א ע"ב וכן ביבמות ק"ד ע"ב חרש שנחלץ וכו' פירשו הרמב"ן והרשב"א דלהירוש' ואפ"ל גם לש"ס דילן מיירי באינו שומע לבד שזה ג"כ בכלל ואמר ואמרה ופלא שלא הובא דעתם בש"ע דאינו שומע לבד פסול לחליצה שו"ר שהגאון רעק"א העיר בזה, שוב הביא מ"ש התוס' בכורות ל"ז ע"א ד"ה מה הפרט וכו' והוכיח מדבריהם דס"ל דחרש דמומי כהנים היינו אינו שומע לבד דאל"כ הו"ל להק' יותר דמאי שנא גבי עבד אינו שומע לבד הוי מום ובכהן אינו מום וכללא דכ"מ שדברו חכמים חרש וכו' אפש"ל דהוא דוקא היכא דתנו חש"ו יחד אבל היכא דחשיב חרש לבד או אפילו חרש ושוטה כיון דלא חשיב קטן אפ"ל דמיירי במדבר ואינו שומע וכן בשוטה מיירי שאינו שוטה גמור אלא משונה בדעתו משאר בני אדם שדעתו קלה וקלושה שזה נמי נקרא לפעמים שוטה. ורצה לומר עוד דחרש דמתני' דבכורות היינו כל דהו או אינו שומע לבד או אינו מדבר לבד והא בירושלמי ריש תרומות דחרש כל דהו מיקרי לפעמים סתם חרש ולפ"ז גם כהן אלם פסול לעבודה ובזה מתיישב מאי דק' אמאי לא מנה במומין היתרים אלם דלאשה ודאי אלם מום הוא אלא ודאי דגם בכהן מום הוא ואף דאפ"ל כיון דחשיב בנשים קול עבה לא הוצרך לומר אלמת דכ"ש הוא מ"מ מסברא נ"ל דאלם הוי מום בכהנים דלא מיקרי שוה בזרע של אהרן ואף שאין שום שינוי בגופו לא עדיף משיכור משאר דברים המשכרים עיין בכורות מ"ה ע"ג דפסול משום דאינו שוה בזש"א. מ"מ הג' חו"י כ' בפשיטות דאלם כשר לעבודה וגם הפוסקים לא הזכירו זאת להדיא ע"כ בטלה דעתי אבל בשאינו שומע ברור דפסול לעבודה ובזה איירי מתני' וכן בשוטה איירי שאינו שוטה גמור אלו תוד"ק:

אפריון נמטייה דאנהיר לן עיינין במרגניתא דאשכח דברי התוס' בכורות ל"ז הנ"ל. אכן נודע הדבר כי מ"ש הרשב"א והריטב"א בשם התוס' (ולא הוה ידענא איה מקום כבוד דב"ק) הלא המה בבכורות הנ"ל ומה שהוכיח מדברי התוס' דעכ"ל דס"ל דחרש דמתני' מדבר ואינו שומע הוא האמת היא טובה תוכחת מגולה וראויין הדברים לגדול שכמתו ולפי דרכנו למדנו שזה ג"כ דעת הרשב"א והריטב"א בחי' לקידושין שהביאו דברי התוס' בשתיקה כהודאה כמו שהבאתי דבריהם למעלה אמנם מה שהחליט הגאון מלבושי יו"ט שיחל"א כן לדינא בהורמנותיה דמני"ר אומר אני עם היות שמוכרח כן דעת התוס' וכ"נ דעת הרשב"א והריטב"א מ"מ ודאי אין דעת הרמב"ם כן כדמוכח מהכלל שמסר לנו בפ"ב מה"א הנ"ל ואין ספק שגם מעיני דמר נעלמו דברי הרמב"ם הנ"ל ומ"ש דכל היכא דממעטי' קטן מאיש ממעטי' נמי חרש עיין מה שכתבתי בזה במערכת האל"ף אות בש"ן:

ומה שהכריח הגאון מלבושי יו"ט נר"ו דעכ"ל דמיירי במדבר וא"ש מדפסלינן ליה משום שאינו שוה בזש"א ולא מיחל עבודה ואילו קטן מיחל עבודה וכו' הנה באמת לכאורה זו קושייא עצומה לס' הרמב"ם לפי מה שהוכחנו דהרמב"ם יפרש חרש דמומי כהנים בחרש גמור כמדובר אלא דנלענ"ד מאי דפשיטא ליה דקטן מיחל עבודה מספקא לי טובא דהרמב"ם בסופ"ט מביאת מקדש מנה חי פסולים לעבודה ושאם עבדו חיללו בר מתלת ולא מני בהדייהו קטן כיע"ש וגם בפ"ה מהלכות כלי המקדש הט"ו לא כתב בפי' דקטן פסול לעבודה אלא דמכלל דבריו משמע דקטן אינו כשר לעבודה ואי הוה ס"ל דקטן מיחל עבודה כל כי הא ודאי לא הו"ל למישתק מלאשמועינן בהדיא. דבשלמא מאי דלא נקיט קטן בהדי אינך בהל' ביאת מקדש הנ"ל ל"ק כ"כ די"ל דסמך על המובן מדבריו בהלכות כלי המקדש הנ"ל. אך לענין שמחלל עבודה אין לו על מה לסמוך. וגם מהסוגיא דבכורות הנ"ל יש להוכיח דחרש ושוטה אין מחללין עבודה דהנה להס"ד דשיכור הוא מיין פריך דבהדי מומא דמחללי עבודה בעי למיתני והכי נמי לכל הפחות לס"ד בעלמא הו"ל לש"ס להביא דחרש דתנן הוא חרש גמור. שא"ש וא"מ ככללא דחרש שדברו חכמים בכ"מ וכו' ותיקשי ליה דבהדי אינך דמחלי הו"ל למיתני (דאיזה הכרח הי"ל לש"ס לומר דמתני' לאו בחרש גמור הוא) ולישני דמיירי במדבר ואינו שומע אלא ודאי מוכח דלא שנא ואף אי מיירי בחרש גמור כסתם חרש דעלמא לא מחלל עבודה וידעתי ביני דלפי מאי דחדית לן מני"ר שיחל"א דלא אמרו חרש שדברו חכמים בכ"מ וכו' אלא כששונה קטן נמי אין ראיה זו ראיה דהש"ס פשיט"ל דחרש ששנינו היינו מדבר ואינו שומע מדלא תני נמי קטן אך אני אומר להכריח מהש"ס דלא מיחל עבודה לדעת הרמב"ם עפ"י מדותיו כלומר לפום מאי דמשמע מדבריו שבסו"פ ב' מהלכות אישות דנותן כלל להבין דברי חכמים שכ"מ שאמרו חרש ר"ל שאינו שומע ואינו מדבר כדמשמע מדברי מרן כ"מ שם ובודאי משמעות דבריו הוא אף כשנשנה חרש לבד בלא שו"ק דאל"כ היל"ל לפרש (דלא ככלליה דהג' מלבושי יו"ט נר"ו) א"כ לפי דרכו יש להוכיח דאין לחלק כאמור:

ותו דאם נאמר דבהכרח לפרש חרש דמומין במדבר ואינו שומע קשה אמתני' דריש תרומות חרש שדברו חכמים וכו' דהא איכא חרש דגבי מומין דאינו חרש גמור ומההיא דריש חגיגה דתני חרש ומדבר וא"ש בכלל כבר כ' המפרשים דלפי מ"ש בש"ס דילן שם חסורי מחסרא וכו' אינו יוצא מן הכלל (וכמו שרשמתי לעיל באות ל' קח"מ) וכן ממ"ש בפ' מצות חליצה חרש שנחלץ וכו' אינו סותר הכלל לדעת הרמב"ם דס"ל דחליצת חרש גמור אינה כלום ובהכי מיירי מתני' דפ' מצ"ח ופסולה דנקט הוא ל"ד אלא בגררא דקטן וכו' עיין בדברי הרמב"ם וה"ה בפ"ד מהלכות יבום דין י"ג. אך מה נענה להא דתני חרש במומי כהנים ואינו חרש גמור אלא מדבר ואינו שומע. וגם תיקשי לן על הרמב"ם דאם איתא דכ"מ ששנו חרש היינו שאינו שומע וא"מ. (אפילו כשנשנה חרש לבד כמשמעות לשונו) אמאי ל"ק ליה להירושלמי ריש תרומות אהאי כללא ממתני' דבכורות כדק"ל ממתני' דריש חגיגה ודפר' מצ"ח אלא ודאי מוכח דלדעת הרמב"ם חרש דמומין הוא חרש גמור ואינו פוסל אלא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן ואינו מחלל עבודה:

ונראה דיש להכריח דאין לחלק בין חרש לחרש דאי ס"ד דחרש דמתני' היינו מדבר ואינו שומע אבל שאינו שומע וא"מ מיחל עבודה א"כ הו"ל לתנא למיתני תרי גווני חרש. חרש גמור בהדי אינך דמחלי עבודה וחרש המדבר ואינו שומע בהדי הפסולים משום שאינו שוה בזרע של אהרן ומעין זה הק' הרב זבחי שלמים בסי' מ' הביא דבריו הרב דרך המלך דף פ"ד ע"ג אמאי דמפרש בש"ס שיכור דמתני' בשאר דברים המשכרים דא"כ ליתני תרי גווני שיכור וכו' ותי' דשיכור מיין לא איצטריך תנא למיתני דמקרא מלא דבר הכתוב יין ושכר וכו' ולא תחללו. ולא תני אלא מידי דאתי מגזרה שוה או מרבויא וכו' עי"ש ותי' זה לא יספיק לחרש דאף אי נימא דמאיש ממעטי' חרש כדממעטי' קטן. מ"מ לא משמע מקרא דמחלל כמו גבי יין וא"כ הו"ל למיתני תרי גווני חרש. כי ע"כ אי לאו דמסתפינא מכבוד תורתו הרמה אמינא דהגם דמוכח דהתוס' והרמב"ם חלוקים בפי' מתני' דבכורות לא ראי זה כראי זה להרמב"ם מיירי בחרש גמור ולתוס' במדבר ואינו שומע הצד השוה שבהן דחרש גמור אינו מיחל עבודה (כדמוכח מדברי הרמב"ם ולא מצינו להתוס' דס"ל בהיפך בזה) אלא דלהרמב"ם לא מיירי מתני' אלא באינו שומע וא"מ ולהתוס' גם מדבר ואינו שומע בכלל כנ"ל דדוחק גדול דתני תנא חרש דמשמעותו מסתמא (היכא דליכא הוכחה בהיפך) שאינו שומע וא"מ ואין כונתו אלא למדבר ואינו שומע אך אי נימא דחרש דתני כולל שניהם לא קשה כ"כ דעכ"פ משמעותו אמת ואף דלפי מה שהמציא הרב מלבושי יו"ט יצ"ו דדוקא היכא דתני קטן נמי וכו' לא קשיא כלל מ"מ אין דבריו מבוררים לקוע"ד כמו שאכתוב להלן בס"ד (ואת זה אגיד כי בדרך המלך שם מדקדק מדברי הרמב"ם דכי היכי דכתב ברוח רעה לעתים ידועים הכי נמי בשוטה כונתו עתים חלים עתים שוטה עי"ש ולפי דבריו אפשר דבחרש נמי אמרינן דר"ל אפי' חרש כל דהו ומדבר ואינו שומע בכלל. אלא דלענ"ד מדברי הרמב"ם מוכח דהוא חרש גמור כאמור):

ומה שהמציא הג' מלבושי יו"ט יחי' דלא נאמר הכלל דחרש שדברו חכמים בכ"מ וכו' אלא היכא דתני חש"ו כאחת וכו' אבל לא היכא דלא תני קטן וכו' נראה דיש לפקפק ממ"ש הרע"ב בפ"ק דבכורות שהובא בשו"ת נו"ב הנ"ל דלאו כללא הוא דהא תני בחגיגה וכו' ובפ' מצ"ח וכו' וכדבריו כתב גם הרש"מ בפי' המשנה שם וק' דמנ"ל לומר דלאו כללא הוא עפ"י ההיא דמצ"ח נימא דליתא להאי כללא אלא היכא דתני שלשה כאחד משא"כ בההיא דיבמות דלא תני אלא חרש וקטן ולא שוטה. אלא ודאי משמע דס"ל דמ"ש חרש שדברו חכמים וכו' אינו תלוי באחר כלל אלא אף חרש לבד בלא שוטה ובלא קטן משמעותו אינו שומע ואינו מדבר משו"ה קאמר דלאו כללא הוא. ואף די"ל דהתוס' לא ס"ל הכי אלא ס"ל דלא אתמר הכלל אלא בדתני כולהו מ"מ יש לתמוה דהרואה יראה דהרש"מ והרע"ב לא כתבו כן מדעתם אלא הם דברי הירושלמי שם ובפ"ק דחגיגה ובפ' מצ"ח ואי הוה ס"ל להירושלמי לחלק כנז"ל:

מנ"ל דליתיה להאי כללא ומוכיח מההיא דיבמות נימא דשאני התם דלא תני שוטה ולא אמר רבי הכלל הזה אלא היכא דתני כולהו חש"ו אלא ודאי דלא ס"ל להירושלמי לחלק בזה ויש ליישב בדוחק דכונתו לומר דהכל תלוי בקטן דהיכא דתני קטן דהוא לאו בר דעה אמרינן דחרש ושוטה הם גמורים דלא בני דעה נינהו אבל כל דלא תני קטן אין לנו הכרח דחרש ושוטה היינו גמורים דלאו בני דעה דאפשר לפרש בשאינם גמורים אבל לתלות הדבר בדתני כלהו תלתא או דחסר חד מנייהו אין שום סברא ואף דמצינו לפעמים דקטן נקרא מי שהביא ב' שערות עיין למרן כ"מ בפ"ה מהלכות כלי המקדש הט"ו לא כ"כ אלא לדעת הרמב"ם ואפשר דהתוס' אין סוברים כן ונראה לי ההדיוט דמדברי מרן הב"י אה"ע סי' קכ"א סוד"ה ודוקא וכו' מתבאר דגם כי לא תני קטן בהדי חרש אמרינן דחרש היינו שאינו שומע ואינו מדבר:

ומה שכתב עוד אישי כהן גדול יחיה דפשוט דאלמת חשיב מום באשה ומאי דלא תני בהדי מומין היתרין משום דאתי בכ"ש מקול עבה. הנה פשט דב"ק מורין דנרגש על תנא דתוספתא אמאי לא תנא אלמת בהדי הני דתני דהוסיפו עליהן וא"ה איני מבין מאי קאמר מר דאתי בכ"ש מקול עבה אטו קול עבה מי קתני בתוספתא. מימרא דר"ח היא ועכ"ל דתנא ושייר קול עבה ונשיכה והכי נמי נימא דאלמת שייר אף אי לא אתי בכ"ש מקול עבה. וצ"ל דקושייתו היא על אמוראים שלא הזכירו אלמת כמו שהזכירו הנהו דלא תני בתוספתא. וכבר כתבתי למעלה בשם האס"ז דכל שהוא פשוט דהוי מום בנשים ודלא הוי מום בכהנים לא חשיב תנא דתוספתא וכן י"ל באלמת כנז"ל:

ולענין אלם לעבודה שכ' הגאון שיחל"א דהיה נ"ל דהיה נ"ל דפסול לולא שהגאון חו"י כ' בהיפך ובצירוף שלא הוזכר בפוסקים וכו' הנה שו"ת חו"י אינו מצוי אצלי אך נ"ל דמדברי הרמב"ם שכ' דחרש פסול מוכח דס"ל דאלם כשר לפי הכלל שמסר לנו בסופ"ב מהלכות אישות דחרש היינו שומע ואינו מדבר ומ"ש עוד הגאון מיו"ט נר"ו לענין מדבר ואינו שומע לחליצה עיין מה שכתבתי בקונטריס אסיפת דינים במערכת חליצה סי' א' אות ך':

והנה כל הנז"ל שלחתי להגאון בע"ס מלבושי יו"ט נר"ו ובתשובתו כתב אלי בענין זה וז"ל הנה על מה שהוכחתי בספרי מיו"ט דע"כ חרש ושוטה שהוזכר בבכורות במומי הכהנים שפסולים רק משום שאינו שוה בזש"א לא איירי בחו"ש גמורים דאל"כ ת"ל דפסול מטעם קטן וגם מחלל עבודה וכ"נ מדברי התוס' דבכורות וכת"ר הביא דברי הרשב"א והריטב"א בקידושין דף כ"ד שהביאו דברי התוס' דבכורות ומדבריהם נראה ברור דהם מפרשים דחרש דבכורות מיירי במדבר ואינו שומע. ונראה דפסיקא להו לפרש כן משום דאל"כ קשה ת"ל דפסול לעבודה מטעם קטן אפילו דיעבד אמנם כת"ר יצא לדון ולומר דהרמב"ם ודאי אינו סובר כן דהא כתב בהלכות אישות פ"ב חרש וחרשת האמורים בכ"מ הם האלמים שאין שומעין ולא מדברין ע"כ נסתפק כת"ר במאי דפסיקא לי דקטן מחלל עבודה. נפלאתי ע"ז דהא מוכח בחולין להדיא דקטן פסול לעבודה אפי' בדיעבד דאמרי' שם דף כ"ד ת"ר איש מזרעך מכאן אמר ר"א קטן פסול לעבודה וכו'. איכא דאמרי רבי אית ליה פסול מדרבנן והא רבנן היא ולכתחלה הוא דלא אבל דיעבד עבודתו כשרה א"כ מבואר להדיא דהיכא דפסול פסול אפילו דיעבד. וכן מוכח בת"כ דקאמר שם מאמתי עבודתו כשרה משיביא ב' שערות אלמא דקטן עבודתו פסולה וע"כ הא דלא מנה הרמב"ם בסופ"ט מהלכות ביאת מקדש קטן דמחלל עבודה הוא משום דקטן אינו בכלל איש ולא שייך כלל בעבודה ולכך לא הוזכר כלל במשנה דבכורות שני מיני חרש משום דחרש שא"ש וא"מ אין צריך לחשוב בפסולין. לעבודה דאינו פסול משום מומו אלא משום דאינו בר דעה ולאו בר כונה לכך לא שייך כלל בעבודה כי היכי דלא חשיב קטן במשנה בין הני דפסולין לעבודה. וגם דיוקא דמר מדברי הירושלמי דתרומות אינו ראיה דודאי כ"ע מודים דהרבה פעמים דהזכירו חכמים חרש ופירושו מדבר וא"ש רק היכא דקחשיב חרש בהדי קטן והתם כללא הוא דר"ל שאינו שומע ואינו מדבר מ"מ קאמר הירושלמי דגם זה לאו כללא הוא. וגם הרמב"ם שהביא כת"ר כונתו הוא ג"כ אלא דחשוב חרש להשוותו לקטן עכ"ד נר"ו מכתבו היקר הגיעני בהיותי עסוק בעניינים אחרים ולא יכולתי להתיישב בדב"ק ולמזכרת אהבה ולפאר את קונטריסי נתתי להעתיק דב"ק בקונטריסי ואיה"ש אשובה אראה להתבסם בדב"ק וזאת לזכרון:

תוכן העניינים

שדי חמד דברי חכמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה