אור ברסלב

שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני

סימן ט

סימן ח

(מקונטרס הכללים מערכת החי"ת אות ק"ג).

חרש שאינו שומע ואינו מדבר שאינו כן מלידתו אלא היה פקח ונתחרש אם דינו כחרש גמור ממעי אמו נסתפק בזה הרב השואל שבשו"ת צ"ץ החדש בחאה"ע סי' ל"ה אות ד' דאולי חרש היינו ממעי אמו כלשון תשו' הרא"ש שבטוח"מ סי' רל"ה ואם אין דינו כחרש גמור שמא הוא לדידן כחרש ממעי אמו לר"א (יבמות קי"ג) דל"מ מגרש כלל ומני"ר פשיט"ל דהוי כחרש גמור ובמחכ"ת יש לפקפק בראיותיו. מ"ש דבפקח ונתחרש חלוקים חביריו על רשב"ג וס"ל דאף אם יכול לדבר מתוך הכתב אינו יכול לגרש כמ"ש בגטין דף ע"א ולכן יש פוסקים בסי' ק"ך דפקח יכול לגרש ע"י כת"י משא"כ בחרש אם נשאה כשהוא פקח ע"כ הנה אם באנו לומר דפקח ונתחרש הוי לדידן כחרש מעיקרו לר"א ולא מצי מגרש משום ס' עתים חלים וכו' א"כ אין ראיה מדלא מגרש ע"י כת"י דדינו כחרש גמור. דדילמא משום דמספק"ל בעתים שוטה אינו יכול לגרש. ואי הוה אשכחינן מאן דאמר דפקח שנתחרש וכתב בכת"י כתבו ותנו וכו' וכן עשו דאינו גט כלל. שפיר הוה שמעינן דמדמקילינן לומר דאינו גט ש"מ פשיט"ל דחרש גמור חשבינן ליה אבל מהפוס' שכ' דאין כותבין נראה דאין ראיה כאמור. ובדרך זה יש לדחות מ"ש דכ"מ בירוש' סו"פ חרש. דהתם נמי פקח שנתחרש עד שלא כנסה דאינו מאכיל בתרומה היינו נמי להחמיר משום ספק עתים שוטה וכן מה שהביא מדברי הר"ן בפ"ק דגטין דף ט' ע"א מאי אינו יכול לומר וכו' דפקח שנתחרש אינו נאמן להעיד ע"י כתב וכו' היינו נמי לחומרא משום ספק עתים שוטה וכן הראיה שהביא בפ"ב דגטין דף כ"ג דפקח ונתחרש דוקא אם חזר ונתפקח כשר הלא"ה הוי כחרש גמור גם זה י"ל דכשלא חזר ונתפקח פסול משום ספק. והראיה שהביא מדמשוי מתני' ר"פ חרש פקח שנתחרש לנשטתה הא ודאי יקשה להוציא דין על פי דיוק כזה. וכן מה שהכריח מדתנן נתחרש הוא וכו' דהיינו אחר הנישואין לימא דנתחרש קודם נישואין נמי אינו מוציא אלא ודאי נתחרש קודם נישואין דינו כחרש גמור. הנה מגופא דמתני' נראה דאין הכרח דהא מצינן למימר דנתחרש דתנן היינו נתחרש קודם נישואין וכלומר דפקח שנתחרש אינו מוציא אך ודאי כונתו להכריח כן עפ"י מ"ש רש"י והרע"ב והנמק"י דמ"ש במתני' נתחרש היינו אחר הנישואין וכו' דלפי זה ודאי מוכח שפיר ממתני' דפקח שנתחרש דינו כחרש גמור כמ"ש הג' צ"ץ הנ"ל. ומה שהביא ממ"ש הרמב"ם פ"ו מה"ג ה"ח ובש"ע סי' קמ"א סל"ב הנה כוונתו להוכיח מדכ' דחזר ונתפקח כשר משמע שאל"כ אינו כשר משום דהוא כחרש גמור. וכדרך שהוכיח מהש"ס גטין דף כ"ג. וכבר כתבתי דאין מזה ראיה. אך נלע"ד דמדברי הרמב"ם שם אפשר להוכיח דכל חרש שוים לא שנא חרש ממעי אמו ל"ש פקח שנתחרש והוא ממ"ש היה השליח חרש ונתפקח הרי זה בטל. ומדלא מפליג בין חרש לחרש משמע דבכל חרש קאמר דהגט בטל ומדבטל מוכח ודאי דהוא מהת"ו ואי פשטה ידה וקבלה קידושין לא חיישינן להו אלמא דמדאורייתא חשיב כשוטה בעלמא ואין במעשיו כלום ואין לומר דלכך נתכוון הג' צ"ץ בראייתו שהרי הביא ראיה גם מדברי הש"ע ובשו"ע כ' פסול ולא בטל. ועוד דממ"ש בצ"ץ אח"כ מוכח דלא דחיקא ליה לומר דחרש האמור בש"ס ופוסקים היינו חרש גמור ממעי אמו דוקא עי"ש ודו"ק:

ואנא עניא לדידי חזי לי להוכיח מדברי הרא"ש גופיה דגם פקח שנתחרש דינו כחרש גמור והוא ממ"ש בפי' לנדרים דף ע"ג ע"א דמאי דבעי רמי ב"ח חרש מהו שיפר לאשתו היינו במדבר ואינו שומע דאילו בשאינו שומע ואינו מדבר ברמיזה לא מצי מפקע נדר דאורייתא ועוד שדינו כשוטה ע"כ. ולכאורה צריך להבין למה לא הכריח דע"כ לא מיירי באינו שומע ואינו מדבר דא"כ אינה אשתו מן התורה והיכי מצי להפר. אלא ודאי נראה דכונתו לשלול דלא נימא דמיירי בחרש שאינו שומע ואינו מדבר וכגון שנשאה כשהוא פקח ושוב נתחרש אהכי קאמר דלא יתכן לומר כן דברמיזה לא מצי וכו' ועוד שדינו כשוטה. וא"כ ש"מ דגם בפקח שנתחרש ס"ל להרא"ש דדינו כשוטה כמו חרש ממעי אמו וכיון שהמספק עלינו דבר זה הוא דברי הרא"ש שבתשו'. ונמצא בדברי הרא"ש דנדרים הנ"ל להוכיח דאין לחלק א"כ ממילא נסתלק הספק מעיקרו:

ונראה מסתמיות הש"ס והפוסקים בכמה דינים (דמקילינן חרש) דאין לחלק בין חרש לחרש עיין רפ"ק דתרומות חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה החרש וכו' וכן הוא בהרמב"ם פ"ד מהלכות תרומות וביו"ד סי' שא"ל. ואם היה שום חילוק בזה הו"ל להפוסקים לפרש דלא מקילינן לומר אין תרומתן תרומה אלא בחרש ממעי אמו אבל פקח ונתחרש הוא ספק. ומ"ש הרא"ש בתשו' שהוא כן ממעי אמו עיין בפרישה שם סוס"ק י"ט שכ' דר"ל דדוקא כשהיה כן ממעי אמו הוא דבעי' א"ש וא"מ אבל אם נשתתק אח"כ אפילו שומע דינו כחרש. וא"כ כ"ש שנשתתק ואינו שומע אף שמתחלה היה פקח שדינו כחרש (לענ"ד צריך להתיישב בזה וטפי ניחא לי לומר דאורחא דמילתא קאמר ולאו דוקא וצ"ע):

ועוד נלע"ד דאי נימא דפקח שנתחרש יש לספק בו לעתים חלים וכו' כדס"ל לר"א בחרש ממעי אמו א"כ צריכים אנו לומר דפקח שנשא ונתחרש אם גירש אשתו אזלינן לחומרה ואם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר נצריכה גט משני מספק שמא הוה חלים ודומה לנשתתק או אלם השומע ואינו מדבר. וכבר כתב הרב פ"ת בסי' קכ"א סק"ה דמסתמיות הש"ס והפוסקים משמע דאינו גט כלל וכו' עיי"ש כי ע"כ נראה דהדין פשוט וברור דאין לחלק בין חרש לחרש וכמסקנת הג' צ"ץ הנ"ל:

ועתה הגיע לידי ספר מלאכת חרש לאחד מגאוני הדור יצ"ו וראיתי שם בדף א' שעמד בחקירה זו והביא מ"ש הפ"מ בא"ח בפתיחה הכוללת ח"ב אות ד' וה' דהב"ח פשיט"ל דגם פקח שנתחרש דינו כממעי אמו (ביו"ד סי' א'), והפ"מ חולק וס"ל דהוא ספק וכו'. ומני"ר הג' המחבר האריך להוכיח דעיקר כהב"ח וראיה ברורה ממ"ש ביבמות דף קי"ג אמ"ש אשת חרש אין חייבין עליה אשם תלוי לימא מסייע ליה וכו' איכא דאמרי וכו' עי"ש כל הסוגיא ומדדחיק לומר דשמואל סבירא ליה כר"א ולא אמר דשמואל מיירי בפקח שנתחרש דהוי ס' ומתני' בחרש ממעי אמו וס"ל כרבנן. ופי' זה אינו דוחק כמתבאר מתוס' גטין דף ע"א ד"ה תנאי. מוכח ודאי דלרבנן אין שום חילוק בזה עכ"ד נרו'. ובהורמנותיה דמר יש לפקפק בראיה זו ושערי דחיה לא ננעלו דאעיקרא הדבר תמוה ללישנא קמא מאי דדחי הוא דאמר כר"א וכו' דבשלמא לאיכא דאמרי דהוה בעי' לאותובי עליה דשמואל ממתני' צריכנא לדחוקי אנפשין משום יתובי דעתא דלא תקשי לן מילתיה דמר שמואל. אבל ללישנ"ק דמילתיה דשמואל אתי שפיר כמתני'. היכי נדחי ליה דשמואל לית ליה כמתני' מי הזקיקנו לזה לומר דשמואל פוסק בזה כיחיד נגד רבים. אדרבא מסתמא ניחא לן לומר דשמואל ס"ל כמתני'. אלא ודאי נראה דהש"ס פשיט"ל וקים ליה דהכי ס"ל לשמואל כר"א. וא"כ ממילא אין ראיה זו מבוררת די"ל דקושטא דמילתא משני הש"ס ואמר דשמואל כר"א:

עוד הביא ראיה דאין לחלק בין חרש לחרש מדאמר בשבת דף קנ"ג ב' גבי קטן וחרש אליבא דר"א לא תבעי לך וכו' כי תבעו לך אליבא דרבנן וכו' ואי כהפ"מ הומ"ל הכל אליבא דרבנן ולימא הכי בפקח שנתחרש ל"ת לך דלקטן יהבינן כ"ת לך בחרש מעיקרו אלא ודאי לרבנן לא שנא בין חרש ממעי אמו לפקח ונתחרש ע"כ, וגם ראיה זו אינה מוכרחת לקוע"ד דהא ודאי גם הפמ"ג מודה דלא נמצא מפורש דאמור רבנן לחלק בין חרש לחרש. אלא דעתו לומר כן כדי שלא להפליג הסברות מאוד דלר"א אפילו חרש ממעי אמו ספיקא הוי ולרבנן אפילו פקח ונתחרש שוטה הוי אהכי קאמר דמצי' למימר דרבנן מודו לס' ר"א בפקח שנתחרש מיהא דכל כמה דמצינן לקרב הסברות והיו לאחדים הכי עדיף. וכיון דלא אשכחן דלרבנן דאמרי בפי' בשום דוכתא דפקח ונתחרש ספיקא הוי נהי דמסתברא לן למימר הכי מיהו ניחא ליה לש"ס למישקל ולמיטרי כר"א דאשכחנא ביה דאמר מר דספיקא הוי. זהו הנלע"ד שיש להשיב על ב' ראיות אלו, וא"ש את"ם. ומ"מ עיני הרואה תחזנה מישרים בס' הנ"ל כי הג' המחבר הרבה להשיב בראיות נכוחות מדברי הש"ס והפוסקים בכמה עניינים דאין לחלק בין חרש לחרש ושם באות ז' כתב דאין להכריח מדברי רש"י ר"פ חרש שכ' נתחרש הוא לאחר קידושין דמשמע דאם נתחרש קודם קידושין יכול לגרש אף שהוא פקח ונתחרש דלא כהפמ"ג משום די"ל דרש"י פירש אליבא דכ"ע גם למאי דאבעיא לן לקמן ובעינן למימר דטעמא דר"א הוא דמספק"ל אי אית ליה חד דעתא וכדי שלא נוכל לפשוט הבעיא ממתניתין ע"כ. ונראה כונתו דהגם דמתני' לאו ר"א היא ואנן קמיבעיא לן אליבא דר"א. מיהו הוה מצינן למיפשט שפיר ממתני' דמדרבנן בפקח שנתחרש נשמע לר"א בחרש ממעי אמו. ולפי הנראה לא שלטו מאורות עיני קדשו בדברי הרע"ב והנמק"י שכתב כדברי רש"י כמש"ל וכן מוכח מדברי הרמב"ם בפי' עי"ש דהנה מאי דדחי מני"ר יתכן לדברי רש"י באשר נודע שדרך רש"י בהרבה מקומות לפרש המשנה כס"ד שבש"ס משא"כ הרע"ב דרכו לפרש המשנה כפי האמת וכמו שהסביר הרתוי"ט פ"ט מ"ג דיבמות. ובשאר דוכתי ועיין יד מלאכי בכללי שאר המחברים והמפר' אות ל"ו וכבר כתבתי בזה בקונטריס כללי הפוסקים סי' ח' אות א' עי"ש וכיון דהרע"ב שדרכו לפרש עפ"י האמת פי' דנתחרש ר"ל אחר הקידושין וכ"כ הרב הנמק"י וכן משמעות דברי רמב"ם בפי' א"כ מוכח שפיר מדב"ק דפקח שנתחרש ואח"כ נשא יכול לגרש כחרש ממעי אמו (ועיין מה שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים הנ"ל בשם הרדב"ז דלא ס"ל לחלק בין פירש"י לפיה"מ להרמב"ם):

וראיתי להגאון בעל שו"ת שואל ומשיב בהסכמתו לספר הנ"ל שכ' שדעתו דהעיקר כמ"ש הגאון המחבר נרו' דלא כהפמ"ג והביא ראיה מההיא דגטין דף כ"ג והיא הראיה שבצ"ץ הנ"ל וכבר כתבתי למעלה (ע"ד הצ"ץ) דנלע"ד דאינו מוכרח. גם מה שהוסיף להביא מב"ב ד' קכ"ח ובח"מ סי' ל"ה דפקח שנתחרש פסול לעדות גם מזה אין ראיה כללן של דברים ממקומות שנאמרו בש"ס ופוסקים להחמיר בפקח שנתחרש אין לנו הכרח מהם דפשיט"א לן דדינו כחרש ממעי אמו דשמא ספקא הוא. אך ממקומות שנא' בש"ס ופוס' צד קולא בפקח שנתחרש משום שהוא חרש ולא חשו לדונו כספק מהם יש להביא ראיה לעיקר דינא דקמן ובשיטה זו שייט הגאון בס' מלאכת חרש הנ"ל בהוכחותיו הישרות בריאות וטובות כמ"ש הרואה ואפריון נמטייה. והנה אמת נכון לדינא דאין לחלק בין חרש לחרש וכן מתבאר ממ"ש הג' דברי נחמיא שהו"ד בספר מלאכת חרש הנ"ל בחלק א' אות מ"ד דגם פקח שנתחרש יכול לגרש אם כנסה כשהוא חרש עי"ש:

ודרך אגב ראיתי להג' מלא הרועים במערכת חרש אות ה' שנסתפק להסוברים דחרש ספק הוא אי מוציא את הגדול בברכת המזון וכו' עיי"ש משמע דס"ל דחרש שהוא ספק לר"א הוא במדבר ואינו שומע ותמוה לענ"ד דודאי לא אמרו בחרש שהוא ספק אלא באינו שומע ואינו מדבר אבל מדבר ואינו שומע הרי הוא כפקח לדברים שאינם תלוים בשמיעה ואולי מ"ש בבהמ"ז הוא אשגרת לישן וצ"ע (עמ"ש לעיל במערכת זו אות ל"א):

ואחר ימים ראיתי מ"ש הרמב"ם בפ"ד מהלכות יבום הי"ג וי"ו דחליצת חרש וחרשת אינה כלום ומדלא מפליג בין חרש מעיקרו לפקח ונתחרש משמע דגם בפקח ונתחרש ס"ל דאינה כלום ואי בפקח ונתחרש ספיקא הוי הו"ל למימר דבפקח ונתחרש הוי חליצה פסולה משום ס' אלא ודאי גם פקח שנתחרש הרי הוא כשוטה, והגיע לידי ספר מצות חליצה וראיתי שם בביאורים אות ע"ד שהק' ע"ד הרמב"ם הנ"ל מדאמרי' ביבמות דף ק"י ע"א פקחת ונתחרשה לא דמעכב קריאה ואמאי לא אמר פקחת ונתחרשה לא משום דלאו בני דיעא נינהו עיין בס' בי"מ מ"ש בזה וכו' ע"כ. וס' ב"מ אמצ"א. מוכח דס"ל דמ"ש הרמב"ם דחליצת חרש אינה כלום. הוא גם בפקח שנתחרש:

גם מ"ש למעלה בד"ה ועתה לדחות ראיית הג' מל"ח נרו' עי"ש הנה עתה ראיתי להרב משק ביתי דף קי"ח אות רנ"א שכתב בשם כללי מרן שהק' במ"ש בש"ס בכמה דוכתי לימא מסייעא ליה ודחי לה. דנראה כאלו היא קושיא גדולה ומשתדל לדחותה מעליו ואדרבה היה לו לשמוח בסיוע שמביא לו. ותי' דכשאומר כן הוא מקשה על בעל המאמר שמאחר שמפורש כן במשנה או ברייתא מאי קמ"ל. ומשני דאפשר לפרש באו"א. ועוד י"ל דכשאומר לימא מסייע ליה היינו לומר דתקשה לבר פלוגתא ודחי דיתרץ בענין דלא תיקשי ליה וכשאין חולק על בעל המאמר ואומר לימא מס"ל אין לפרש אלא באופן הראשון ע"כ וה"ד הרב של"ה בח"ב דף מ"ז ענ"ד המש"ב. ולפי זה בסוגיא דקמן דאין שום חולק על שמואל. עכ"ל דמ"ש לימא הכונה הוא להק' על שמואל מאי קמ"ל. ודחי דשמואל לית ליה דינא דמתני' דס"ל כר"א וכו' וכו' (כדאתמר בש"ס) (ואף למ"ש עוד מרן הובא במש"ב שם די"ל שאם יש מי שחולק לא נחוש לדבריו. והרב מקנ"א בח"ב אות שב"י כתב בשם הרב לב שמח דף ס' דכשאומר לימא מס"ל מוכח דאיכא חולק דאל"כ מה צורך לסיוע (עיין לקמן במע' המ"ם אות קפ"ד מ"ש ע"ד) מ"מ בסוגיין אי אפשר לפרש אלא כפי' הראשון דילמד סתום (הלימא מס"ל) מן המפורש (הוא דאמר וכו') דקאי אשמואל כמבואר בש"ס וק"ל) ומעתה ראיית הג' מל"ח הנ"ל נרו' קמה וגם נצבה דהא הוה מצי שפיר לפרוקי קושיין והיה בהניח אך בחלקות ישית בין חרש מעיקרו לפקח שנתחרש. ומדלא דחי הכי ונדחק לדחות הוא דאמר כר"א ש"מ דדא ודא חדא היא:

ואני אמרתי בחפש"י בס' בעלי הכללים ומצאתי את שאהבה נפשי זה הי"מ גדול במע' הה"א אות בר"ך שכתב וז"ל הוא דאמר כר"פ כד אמרי' הכי בכולי ש"ס היכא דמותיב לאמורא משום תנא ומהדרינן דאע"ג דהא מתני' או מתני' פליגא עליה הוא דאמר כהאי תנא. ומצאתי מחודש ביבמות קי"ג ע"א דבעי לסיועי לשמואל ממתני' ומשני הוא דאמר כר"א כלומר דילמא האי תנא לא מס"ל דאיהו בשיטתא דאידך תנא אזיל. וכתב הריטב"א שם בשיטה כת"י דהלשון הוא זר. וזה מן ההלכות שמתחלף עניינם בתלמוד. עכ"ד הי"מ. הנה מבואר דלא ס"ל בכונת הש"ס דקושטא דמילתא קאמר דשמואל לית ליה כהא מתניתין אלא כר"א. רק דחוי הוא דקמדחי דדילמא שמואל ס"ל כר"א. וקאמר דסוגיא זו היא מוצאת מכל ההוא דאמר שבש"ס דבכל דוכתי משמש לשון הוא דאמר על תירוץ קושיא ולא על דחיית ראיה דעל דחיית ראיה הוא אומר לשון דילמא וכו' לא היא וכו'. וכיוצא מלשונות שמשמעותם דחיית ראיה. ואילו הכא קאמר לשון זה ששימושו בעלמא תי' קושיא. במקום שהי"ל לומר לשון דחייה. וזהו שכ' הריטב"א הלשון הוא זר כלומר דלא הול"ל לשון שמשמש בעלמא לתירוץ קושיא אלא הול"ל לשון דחיה. וע"ז כ' דהוא מהל' שמתחלף עניינם בתלמוד. ר"ל דמצינו בש"ס כמה דוכתי דלשון אחד משמש ב' כונות פעם כונה זו ופעם כונה אחרת כמ"ש הר"ן בר"פ האיש מקדש בסד"ה גרסינן אמ"ש בש"ס מעמידין להם אפוט' לחוב ע"מ לזכות עי"ש והובא בי"מ הגדול אות שע"ד וכ' כן גם בשם כמה מרבוותא ומכללם הריטב"א וכ"כ מרן חיד"א בס' יעיר אזן אות י"ד ועיין מ"ש בעניותין לקמן במע' הלמ"ד אות צ"ח. והכי נמי בלשון הוא דאמר אף דבשאר דוכתי משמע דבא לתרץ. הכא הוא לדחות הראיה. והוא לשון אחד וכונות מתחלפות. ולפי זה מוכח דלא ס"ל בפי' הלימא מס"ל כמ"ש מרן בדרך הראשון דא"כ ה"ן הוא דאמר בא לתרץ הקו' דהוה ק"ל בהלימא מס"ל כארחיה דש"ס בעלמא והכל שפה אחת ודברים אחדים כמובן:

ואם כנים אנחנו בזה הדרא תמיה דידן דמעיקרא לדוכתא דמי שמע כזאת דהמסייע יביא ראיה לבעל המאמר בהנחה סוברת דמסתמא ס"ל כהלכתא. וידחה הדוחה דדילמא בעל המאמר ס"ל דלא כהלכתא ולא תסייעיה ואילו הוה איפכא דהוה בעינן לאתויי סייעתא מס' יחידאה והוה דחי דאימור ס"ל כרבנן דקי"ל כותייהו לזה שומעין שאמר כהלכה. ולא הוה ק"ל אלא זרות הלשון (הוא דאמר במקום דילמא) ולזה כ' הריטב"א דהכי ארחי' דש"ס וכו' ברם מאי דקמן דהוא איפכא תמיהא לן וצ"ע:

ותו איכא למידק לפי דרכו של מרן מדאשכחן בש"ס בכמה דוכתי דאמרי' מסייע ליה לפ' ולא דחי מידי וא"כ צ"ל לפי דרכו דכונת הש"ס בזה לאסוקי בקשיא דמאי קמ"ל וכו' ואמאי לא אמר הכי קשיא או תיובתא ומדלא מסקי' בכי האי לישנא משמע קצת דלאו קושיא היא. וכן יש להבין בכמה דוכתי דאמרי' אף אנן נמי תנינא ולא דחי מידי ומשמע דלאו דק"ל מידי אלא סיועיה הוא דמסייעינן ליה. שו"ר מ"ש בי"מ הגדול אות ס' בשם רש"י ומוהרש"א בחולין כ' ע"ב דלשון אף אנן נמי תנינא הוא כמו מאי קמ"ל מתני' היא עי"ש ובאות ס"א כ' דיש להבין למה זה לפעמים אומר מאי קמ"ל תנינא וזימנין אומר אף אנן נמי תנינא וכ' דכשהדין שאומר האמורא הוא מפורש במשנה שייך להק' מאי קמ"ל. וכשאינו מפורש אלא שע"י איזה הכרח צ"ל שהדין כן אומר אף אנן נמי נמי תנינא ואינו קו' על האמורא אלא סיוע לדבריו וכו' עי"ש ויל"ד מדברי רש"י ומוהרש"א שהביא באות ס' שפי' אף נמי תנינא שהוא קושיא וכו':

ולפי דרכו יתכן לומר דיש לימא מס"ל דהוא קושיא מאי קמ"ל ויש שהוא רק סיוע. דאם מ"ש האמורא הוא שנוי במשנה באותו דין דעסוק האמורא אז הלימא מס"ל הוא מאי קמ"ל כיון שמ"ש האמורא הוא ממש מ"ש התנא הכל בענין אחד. ואם מ"ש האמורא ומ"ש התנא אינו שוה ממש בענין אחד אלא דיש ללמוד זה מזה דכמו שאמר התנא דבריו בנדון הוא כן יש ללמוד בנדון דמיירי האמורא שיהא הדין כמ"ש התנא בעניינא דמיירי התנא. אז הוא לסייעתא ולא ק"ל על האמורא מאי קמ"ל דטובא אשמועינן ללמוד דבר מדבר אף דנראה פשוט שהיה לנו ללמוד זה מזה ולפי זה בסוגיא דקמן עכ"ל דהלימא מס"ל אינו קושיא אלא סייעתא דכי היכי דלענין תרומה חשבינן לחרש כשוטה הכי נמי לענין חיוב אשם תלוי. והיינו דפשי"ל להריטב"א שהביא הי"מ דבסוגיין הלימא מס"ל הוא סיוע ודיחוי. אלא שצריך חיפוש מחיפוש בזה לראות אם כנים דברינו:

והנה מ"ש למעלה (מתחלת האות עד ד"ה ודר' אגב) בענין זה שלחתי להג' בע"ס מלאכת חרש נרו' כשנתכבדתי בקבלת ספרו הנחמד. והשיב ע"ד וז"ל מה שדקדק על הראיה שהבאתי וכו' היינו מ"ש בד"ה ועתה) הנלע"ד בזה דהנה קושיתו על הש"ס כבר הקשה הריטב"א בחי' ליבמות שם וז"ל הוא דאמר כר"א הלשון הזה הוא זר דבעלמא אמרי' הכי כדמותבי' לחמורא משום תנא. ואמרינן דאע"ג דהא מתני' או מתניתא פליגא עליה הוא דאמר כפ' תנא ואילו הכא אתי לסיועיה מהאי תנא ואמרי' דדילמא האי תנא לא מס"ל דאיהו בשיטתא דאידך תנא אזיל וזה מלשונות שמתחלף עניינם בש"ס עכ"ל הריטב"א הרי מבואר דהריטב"א תירץ באו"א על הקו' הנ"ל ולא נר' לו לומר דקי"ל לש"ס דשמואל כר"א ס"ל וא"כ יש לי עמוד להשען עליו בהראיה שהבאתי בספרי. אמנם לולא דמסתפינא מדב"ק של הריטב"א היה נלע"ד לתרץ קושיתו הנ"ל דלכן דחו ואמרו הוא דאמר כר"א משום שיש הוכחה לזה דבשלמא אי נימא דס"ל כר"א שפיר אשמועי' שמואל בדבריו ללישנא קמא כדאית ליה וללישנא בתרא כדאי"ל (כמ"ש בש"ס עי"ש) אבל אי נימא דשמואל ס"ל כרבנן וכסת"מ דתרומות א"כ לל"ק מאי קמ"ל שמואל פשיטא דהל' כחכמים וכסת"מ דתרומות חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דסתם במשנה ומח' בברייתא הל' כס'. כמ"ש ביבמות ס"ב ע"א. ולכן שפיר אמרו בש"ס ה"ד כר"א. וא"כ ראייתי נכונה דאם איתא דפקח שנתחרש גם לחכמים ס' הוי ל"ל לדחוקי דס"ל כר"א הו"ל למימר דס"ל כרבנן אלא דשמואל מיירי בפקח שנתחרש דהוי ס' אלא ודאי דלחכמים גם בפקח שנתחרש ליכא ספיקא עכ"ד הג' מוהרי"ח בע"ס מל"ח נר"ו:

ומתוך מה שכתבתי למעלה (בד"ה גם) מתבאר דאיכא תנא דמס"ל בכונת הש"ס מני"ר מרן הב"י בכללין ויתוש קדמו שכבר כתבתי כן בעניותי להעמיד ראייתו עפי"ד מרן הנ"ל כיעי"ש. אלא דמה שהוסיף מל"ח ותבלין להכריח כן מדקי"ל דסתם במשנה ומחלו' בברייתא הל' כס'. לדבר הזה יסלח האדון. שכבר הבאתי לקמן במערכת הסמ"ך אות ה' מ"ש ביעיר אזן אות כ"ז בשם הרשב"א בחי' לב"ק דף ק"ב דדוקא ר' אבהו ואמוראי דאמרי אליבא דר"י הל' כסת"ם הוא דאית להו האי כללא. אבל לדידן אפ"ל דהו"ל ס' ואח"כ מח'. וכתבתי שם שכ"ד הרב"א בתשו' סי' ה' והרמב"ן כמ"ש בשמם הג' מוהריט"א בס' הלכות יו"ט פ"ד דבכורות אות מ"ט וא"כ אין בכחינו להק' עפי"ז. דאימור שמואל לא ס"ל האי כללא בעלמא והכא ס"ל הכי. ובאמת מתבאר בש"ס ע"ז כ"א ע"א דר"י אמר שמואל לא ס"ל כללא דמחלוקת ואח"כ סתם הל' כס'. והכי נמי י"ל דלא ס"ל כללא דר' אבהו דסתם במשנה ומח' בבריתא הל' כסת"מ והרב מקנ"א במ"ב אות של"ב כ' בשם הרב"א בתשו' סי' א' בשם הרשב"א דכללא דמח' ואח"כ ס' הל' כסתם עדיף מכללא דס' במשנה וכו' ומאן דלית מח' ואח"כ ס' וכו' כ"ש דל"ל אידך כללא עי"ש. ועיין בתוס' שם דף ז' ד"ה פשיטא. ואף אי הוה ס"ל לשמואל האי כללא. לא תיקשי עליה אי אתא לאפוקי ממאן דלית לה האי כללא. ולפי מ"ש התוס' דעכ"פ חשוב כרבים לגבי יחיד א"כ היינו מ"ש מני"ר נרו' דמאי קמ"ל פשיטא וחו"ר הלכה כרבים ולא עוד וגם ע"ז יש לפקפק קצת לפי מ"ש לעיל לחלק בין כשדברי האמורא הם בענין אחד שדבר התנא לכשהוא שני עניינים דבזה נראה דאין שייך להקשות בפשי' פשיטא יחו"ר וכו' דבכל המקומות שראיתי שמקשה הש"ס כן (והם שבת ס' ע"ב. ביצה י"א ע"א. יומא ל"ו ע"ב. יבמות מ' ע"א. מ"ו ע"ב. מ"ז ע"א. בכורות ל"ו ע"א. נדה ל' ע"ב. ומ"ט ע"א). הוא בדבר אחד ממש. אבל באם בא ללמוד דבר מדבר לא ראיתי שמק' הש"ס כן כי היכי דנימא דה"ן כן הוא כוונת הש"ס במאי דאמר לימא מס"ל:

ועל מה שכתבתי למעלה (בד"ה עוד) השיב וז"ל מה שדחה הראי' שהבאתי מש"ס דשבת וכו' לענד"ן אדרבא דו"ק לאידך גיסא דהא אליבא דר"א לא השמיענו הש"ס רבותא כ"כ כיון שדברי ר"א מפורשים בתוספתא אבל בפקח ונתחרש שלא נמצא בשום מקום מה דינו אליבא דרבנן. אם איתא דס"ל להש"ס מסברא דגם לרבנן ספי' הוי הו"ל לאשמועינן לענין פקח שנתחרש שאז מילתא אגב ארחיה הוה קמ"ל דפקח ונתחרש גם לרבנן ס' הוי וזה דבר חידוש שלא נתבאר במקו"א רק מסברא. אלא ודאי לרבנן גם פקח ונתחרש כשוטה יחשב. ומ"ש עוד על מה שכתבתי באות ז' (ככתוב לעיל בד"ה עוד) אגב ריהטא לא דק בלשונו במ"ש בספרי שם דלא כתבתי כמו שהעתיק דברי ובעינן למימר דטעמא דר"א הוא דמספק"ל אי אית ליה חד דעתא (דאילו כתבתי כן לא היה לדברי שחר) רק זה לשוני בספרי ובעינן למימר דטעמא דר"א הוא דמספק"ל אי דעתא צילותא לחרש או לא דעתא צילותא ולעולם חדא דעתא הוא וכו' גם מ"ש (בד"ה עוד) ולפי הנראה לא שלטו בדברי הנמק"י וכו' וכ"מ מדברי הרמב"ם וכו' (ועיינתי בפיה"מ להרמב"ם ולא מצאתי שום הוכחה ושום משמעות ע"ז) לענד"ן כדברי דהא גם לפי מה שכתבתי לא פירש"י (והרע"ב והנמק"י) אליבא דס"ד דש"ס דהא מאחר דהאבעיא בש"ס לא נפשטה א"כ לדעת הפרמ"ג יפה פי' גם לפי האמת אליבא דכ"ע כדי שלא יקשה מדוע לא פשטו הבעיא ממתני' ופירש"י (והרע"ב והנמק"י) שריר וקיים גם למסקנא ולא ידעתי איזה ס"ד שייך כאן, עכ"ד הג' מוהרי"ח נר"ו:

ואני אומר מסורת בידינו הדוחה דוחה בכל שהוא ואין הראיה מוכרחת עד שלא יהיה מקום לדחות בשום אופן. וכיון שי"ל במאי דקמן דניח"ל לש"ס לישא וליתן אליבא דמאן דאית ליה הכי בהדיא וכו' תו לא הוי ראיה זו ברורה, וזהו שכתבתי שם דאין ראיה זו מוכרחת. ועתה נ"ל דאפ"ל לדעת הפרמ"ג דהש"ס גופיה מספק"ל בסברת רבנן אי פשיטא להו גם בפקח ונתחרש דדינו כשוטה או דשניא להו ודוקא בחרש מעיקרו הוא דפשי' להו דהוי כשוטה אבל בפקח שנתחרש מספק"ל וכיון דלא פסיק"ל להש"ס אליבא דרבנן נקיט אליבא דר"א. ובזה י"ל גם הראיה דיבמות קי"ג הנ"ל כמובן:

ומ"ש הגאון נר"ו שלא דקדקתי במ"ש בספרו וכו' יפה אמר חנ"ן והדין עמו. וצריך לתקן הלשון למאי דבעי למימר דטעמא דר"א כהצד דמספקא לן אי חד דעתא הוא והיינו הצד הראשון שבהש"ס וממ"ש הרמב"ם בפיה"מ דכשהנשואין גמורים והגירושין אינם גמורים הדין הוא שלא יוציא עולמית הוה משמע לי דר"ל דמאי דתנן נתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית היינו לפי שהנשואין גמורים כלומר כשהיה פקח (דאל"כ אף אי נימא כפהרמ"ג דפקח ונתחרש לא הוי כחרש גמור. מ"מ אינו אלא ס' ולא שייך לומר דהנשואין גמורים) ומגרש כשהוא חרש. ומה שהשיב עמ"ש בענייתין דדחייתו שייך רק לרש"י וכו' וסיים דלא ידע איזה ס"ד יש כאן. הנה אני עני הבנתי מדבריו שבס' הבהיר מל"ח שכוונת דחייתו הוא על דרך מ"ש התוי"ט פ"ג מ"ג דיבמות דמה שפירש"י ולא מזונות דגבי שניה דהיינו בלותה ואכלה (והו"ל לפרש מזונות דלאחר מיתה. דאילו בלותה גם באלמנה לכ"ג לית לה) הוא משום דאבעיא לן בש"ס בש"ס בלותה גבי אלמנה אי אית לה ולצד זה דאית לה בעינן לפרושי ולא מזונות דגבי שניה דהיינו בלותה ואכלה. אהכי פירש"י למתני' בשניות בלותה ואכלה כפי הצד הזה דנימא באלמנה דאית לה בלותה ואכלה שכן דרכו לפרש כפי הס"ד והכי נמי מפרש כטעם לצ"ד האחר של הבעיין אף דלפי האמת הדין הוא באלמנה דלותה לית לה. ומיבעי לן לפרושי הולא מזונות דשניה בלאח"מ דבאל"מ אית לה ובשניה לית לה. וכן במאי דקמן בעי לדחו לדעת הפרמ"ג דאף דקושטא הוא דגם בקדשה אחר שנתחרש לא יוציא דכיון שהיה פקח אינו כחרש גמור. מ"מ כיון דבש"ס מבעיא לן (אליבא דר"א ומדר"א נשמע לרבנן בפקח שנתחרש) ולצד אחד בעינן למימר דמצי מגרש ולאותו צד צריכים אנו לפרש דמאי דתנן לא יוציא היינו בקדש כשהוא פקח. (דאל"כ אלא נפרש בקדש אחר שנתחרש א"כ הרי איפשיטא בעיין דל"מ מגרש) אהכי פירש"י כפי הס"ד הזה. והא דקמן עדיפא מההיא דהרב תוי"ט כיון דלפי האמת בעיין לא אפשיטא ויוכל להיות שכן הוא האמת לכן פירש"י במתני' שקדשה כשהוא פקח אבל לדינא לא נידוק מדברי רש"י דאם קדשה אחר שנחרש ס"ל דיכול לגרש דהוא לא כ' אלא לפי הס"ד של הבעיין זהו מה שהבנתי מדחייתו וע"ז כתבתי דדחיה זו שייכא רק לדברי רש"י ולא להרע"ב וכו' ועל דרך שכ' התוי"ט הנ"ל הן הן הדברים שכתבתי במכתבי הראשון ולא ירדתי לסו"ד במה שהשיב ע"ז והמעיין יבחר:

ועל מה שהבאתי למעלה (בד"ה ואנא עניא) מדברי הרא"ש בפי' לנדרים דף ע"ג וכו' כ' בשם הג' מוהר"ר מאיר שמחה הכהן נרו' שהשיב ע"ז די"ל דמיירי שאשת החרש נפלה לו ליבום מאחיו הפקח וייבם אותה דאז היא אשתו מן התורה עכ"ד. ויפה השיב דבריו נכוחים וש"י:

ודע דעתה ראיתי בפיה"מ תפארת ישראל אמתני' דפ"ק דתרומות חרש שדברו חכמים שאינו שומע ואינו מדבר כ' וז"ל אפילו פקח שנתחרש דינו כשוטה. כאה"ע קכ"א ודלא כהרב כאן עכ"ל. כונת הוכחתו מסי' קכ"א נראה דהוא מדסתמו הפוס' דחרש שנשא כשהוא חרש מוציא ולא חלקו בין חרש לחרש וכמ"ש ג"כ הג' מל"ח נרו' בפתיחה אות ז'. ומאי דמשמע ליה מדברי הרע"ב דס"ל לחלק בזה הנה כבר דחה זה במל"ח בפתיחה אות ט' עי"ש ובא לידי ס' ג"מ לה"ה מוהרמ"ב וראיתי בסי' י"ז אות א' ד"ה עוד דשם שקו"ט בדברי הרא"ש בתשו' (שהביא בצ"ץ הנ"ל בריש אות זו) דמשמע דמחלק בין חרש ממעי אמו לנתחרש אח"כ והרבה לתמוה ע"ד. (מכלל תמיהותיו אחת היא דהא הרא"ש גופיה פסק בחרש שנשא כשהוא פקח ואח"כ נתחרש דאינו יכול לגרש ע"י כתב וכו' ועיין מה שכתבתי ע"ד הצ"ץ בריש אות זו) וכדי ליישב דבריו שהביא מ"ש הרע"ב הנ"ל וכ' וז"ל ביאור דבריו שבא ליישב דכיון דחרש שדברו וכו' היינו שא"ש וא"מ א"כ למה אמרו חרש שפירושן שאינו שומע לומר שגם אינו מדבר ולמה אמרו בכ"מ חרש לבד ולזה בא ליישב דבמה שאמרו חרש כבר נרמז שאינו מדבר דחרש שאמרו היינו שנולד חרש ממעי אמו וכיון שכן מוכרח שאינו מדבר דכיון שלא שמע מה שמדברים לו מעולם א"א שידבר. גם הר"מ בפיה"מ כ' וז"ל (העתיק כל דברי הרמב"ם ושוב כ') כלומר דכשהחרשות בא אחר ששמע דאז הוא מדבר כלומר ששומע וא"מ מותר לו לתרום. אבל אין לומר שכונתו דאם החרשות בא אחר ששמע כשנולד קודם שלמד לדבר דאז הוי כפקח אף שעכשיו א"ש וא"מ דזה אינו שכבר הוכחתי דפקח ונתחרש הוי כשוטה אלא ודאי הכונה כמ"ש אף שלשונו מגומגם ודוק וכ"ן מדבריו בחי' פ"ד מהלכות תרומות שלא חלק בין חרש מעיקרו לפקח ונתחרש וכו' ואין להק' כיון דמשכחת חרש אחר שלמד לדבר איך אמרו חכמים חרש סתם ולא אמרו שגם אינו מדבר די"ל דדברו בהווה שזה מצוי וזה אינו מצוי וכו' אלו תוד"ק ועפ"י הצעה זו פי' דברי הרא"ש בתשו' בהרחבה ודבריו מכוונים בפי' דברי הרע"ב למ"ש הג' מלח נרו' בקצרה:

גם מ"ש במל"ח בפתיחה סוף אות ח' דמשו"ת גו"ר סי' י"ד וט"ו מוכח דס"ל דלא כהפרמ"ג. ולא הוה ידענא מאי קאמר כי ס' גו"ר א"מ אצלי. אך עתה ראיתי בס' ג"מ הנ"ל שהביא דברי הגו"ר אף הוא היה מתכוין להוכיח דאין לחלק בזה והוא דבסי' י"ד כ' מוהרי"ף בנוסח כתובת חרש שהיה חרש מעיקרו ומוהר"א הלוי השיגו דמאי נפ"מ הרי אין חילוק בין חרש מעיקרו לפקח שנתחרש. ומוהר"י פראג"י הודה לו בזה. ואמר שטעה הסופר וכן עיי"ש דמזה מוכח דלא שאני להו בין חרש לחרש. וכן משמע מסתמיות דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות נערה ה"ט דקפסיק ותני באלו נערות שאין להן קנס החרשת והשוטה ומשמע ודאי דאי תפסה מפקינן מינה ואם איתא דפקחת ונתחרשה ספיקא הוי אי דינה כחרשת או כפקחת הו"ל לפרש דהא אין לה קנס ואי תפסה מפיקי' מינה דוקא בחרשת מעי' ולא בפקחת ונתחרשה אח"כ אלא ודאי דאין לחלק. ומצאתי בקונטריסי באסיפת דינים מערכת אישות סי' א' אות י"ח שכתבתי לדקדק כן מדברי הג' משל"מ פי"א מהל' אישות ושיש לדחות עי"ש. וכן יש להוכיח מסתמיות דברי הרמב"ם בפי"ג מהלכות טומאת אוכלין ה"ד ופי"ד שם ה"ב ופ"ח מהל' כלים הי"א מדלא חלק בין חרש מעיקרו לפקח ונתחרש להחמיר מספק. וכן יש להוכיח מדברי רמב"ם בפ"ב מהלכות אישות הכ"ו חרש וחרשת האמורים בכ"מ הם האלמים שאין שומעים ולא מדברים. אבל השומע וא"מ או מדבר וא"ש ה"ה ככל אדם. וכיון שרצונו לתת כלל להודיע השמות כדי שלא יצטרך לבאר בכ"מ כמו שסיים בהל' כ"ז שים כל השמות האלו לעומתך תמיד ואל ילוזו מעיניך כדי שלא נהי' צריכים לבאר כל שם מהם בכל מקום שנזכיר אותו. הא ודאי אם היה מקום לחלק בין חרש מעיקרו לפקח שנתחרש כאן היה ראוי לו להזכיר חילוק זה כי ממנו נדע כי בכ"מ שנזכר בחבורו חרש היינו בחרש מעיקרו דוקא. אלא ודאי מוכח דאין לחלק בזה. וכ"כ הג' מוהרמ"ב בס' ג"מ בסי' י"ז אות י"א דא"א לומר דהרמב"ם ס"ל לחלק בין א"ש כלום לשומע קצת (כמ"ש מרן כ"מ בפכ"ט מה' מכירה) דא"כ הי"ל לבאר כן בפ"ב מה"א הכ"ו ומה ראה להשמיטו שם ולכותבו בהלכות מכירה עי"ש וכ"ש חילוק זה שלא הוזכר כלל בדברי הרמב"ם בשום מקום ודאי מוכח דאין לחלק:

תוכן העניינים

שדי חמד דברי חכמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה