שדי חמד דברי חכמים· רבי חיים חזקיהו מדיני
סימן ז
(מקונטרס הכללים מערכת החי"ת אות צ"ב).
חייב מיתה מצינו דאמרו רז"ל ולאו דוקא אלא סימנא בעלמא עיין רבינו שמשון ריש מעשרות ובפי"א דמס' פרה מ"ג ולהרב תוי"ט שם ותוס' בכורות דף נ"ד ד"ה ושני וראיתי בס' נדפס חדש ממש לרב גדול בדורינו מיקירי עיק"ו ירושת"ו כש"ת מוהר"ר דוד שיפמאן יצ"ו הכי קרא שמו הביכורים והראיון בד' כ"ה ע"א שכ' וגם בלשון מיתה תנן בפרה פי"א מ"ג דבילה ש"ת שנפלה למי חטאת האוכלה במיתה ופי' התוס' בכורות נ"ד דל"ד מיתה ואולם בלשון חייב מיתה לא מצאתי שיהיה דרך הפלגה ובמקום שאמר חייב מיתה הוא חיוב ממש והאריך להביא כמה מקומות בש"ס שאמרו חייב מיתה והוא ממש עי"ש גודל בקיאותו ותמיה לי ההדיוט דאחר שראה מתני' דפרה הנ"ל איך נחה דעתו לומר כן שהרי שנו חכמים בלשון המשנה הנ"ל חייב מיתה ופי' התוס' דלאו דוקא הוא וכ"כ הרש"מ כמש"ל ועיינתי בכמה דפוסים במשניות ובש"ס ובכולם כתוב כן חייב מיתה וזה לשון הרב קהלת יעקב במענה לשון ח"ב אות רמ"ב מצאתי למוהרי"ק שכ' בשם תוס' בפ' מעשר בהמה הא דתנן דבלה שנפלה לתוך מי חטאת האוכלה חייב מיתה לאו דוקא אלא אסור מדרבנן כעין איסור מיתה ונפ"מ לאלקויי טפי משאר מלקיות עכ"ל הרי העתיק דברי התוס' על חייב מיתה כמו שכן הוא האמת והקרוב אלי שהרב נ"י לא ראה בגוף המשנה רק מ"ש התוס' שהעתיקו בלשון האוכלה במיתה. ולא זו הדרך במטו מניה דמר והיה לו לעיין במקור מקומו ולבבו יבין כי התוס' לא כיוונו להעתיק המשנה אלא תמצית הדין ומה שהביא מ"ש בברכות דף ד' כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ומוכיח מדברי התר"י שהוא חייב מיתה ממש בידי שמים לענ"ד מדברי תר"י אין הכרח שאינו דרך הפלגה כמו שיראה הרואה וזכורני שראיתי באיזה ספר שמדקדק לשון הש"ס מאי שנא בכל דוכתא דלא תני חייב מיתה ומ"ש הכא דתני חיי"ם וכו' דהול"ל מאי שנא בכל דוכתא דאינו חייב מיתה ומ"ש הכא דחייב מיתה ומפרש דבאמת גם בזה אינו חייב מיתה אלא דאמרו כן דרך הפלגה ואהא הוא דמתמה מ"ש הכא דקתני וכו' ומצינו לשון מיתה בדברי חז"ל שר"ל חולשא בעלמא כמ"ש בתפארת ישראל פ"ד דתענית מ"ג עי"ש. הן אמת דמצאתי חבר להרב הנ"ל נר"ו שהרב תהלה לדוד בח"ב דף ע"א ע"ג הבין דמ"ש כל העובר עד"ח חייב מיתה היינו חיוב מיתה ממש בידי שמים עי"ש אמנם לענ"ד אין זה מוכרח כלל דשפיר מצינן למימר דהוא דרך הפלגה ועוד ראיתי בשם הגאון בנימין זאב סימן רפ"ז אמ"ש בשבת דף קי"ד ת"ח שנמצא רבב או רבד על בגדו חייב מיתה שכ' דאין נראה שיהיה חייב מיתה ע"ז אלא ר"ל שת"ח צריך שיהיה זהיר שלא תמצא טומאה בשוליו והיינו שם רע וכיוצא לזה כתב הריב"ש בסי' קע"א שדרך חז"ל להפליג בהגדלת העונות כדי שישמר אדם מהכשל בהן אמרו בערכין דף ט"ו כל המספר לשה"ר מגדיל עונות כנגד ג' עבירות ע"ז ג"ע ש"ד ובנדרים יצא רע"ק ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים ובשבת דף ק"ה הקורע בחמתו יהיה בעיניך כעוע"ז ולא יעלה על לב אדם לומר באלו והדומה להן יהרג ואל יעבור וכו' עי"ש ומצאתי בקונטריס מסגרת זהב שבסוף סדר טהרות בספר תפארת ישראל (פיה"מ) שבפ"ק דברכות כתב בשם הרב אביו שפירש מ"ש בש"ס דברכות דף ד' הנ"ל מאי שנא בכל דוכתא דלא תני חייב מיתה וכו' דר"ל דהרי באמת חייב מיתה על כל דרבנן כדמוכח בעירובין דף כ"ח ע"ב ואפי"ה לא תני חייב מיתה ומ"ש הכא דתני וכו' והרב המחבר האריך בזה שכן מוכח מעובדא דרע"ק בעירובין שם וכו' עי"ש (בד"ה והנה אגב גררא) ולענ"ד אין הכרח מעובדא דרע"ק דודאי אין סברא לומר שהעובר על דבריהם במקום חשש סכנה שיהיה חייב מיתה אלא שרע"ק מחמיר על עצמו היה כמ"ש התוס' שם ומדברי הגמ' בברכות הנ"ל אין הכרח לפרש כדבריו דיש לפרש בהיפך דהכונה דגם בזה לפי האמת אינו חייב מיתה כמ"ש המפ"ר הנ"ל: