שדי חמד אסיפת דינים מערכת חליצה· רבי חיים חזקיהו מדיני
סימן ב · אות ד
אחר שכרך שלשה כריכות בהרצועות של המנעל כשבא לקשור הקשרים נפסקו הרצועות בענין שאי אפשר לקשור בהם והסכמנו לתפור אותם בגיד מעור בהמה טהורה כדין רצועת תפילין בארח חיים סי' ל"ג סעיף ה' דליש אומרים קמא התפירה מותרת בכל גונא ולהיש אומרים בתרא מהני התפירה במה שהוא יותר ממה שהוזכר בתלמוד והכא נמי כיון שיש הרבה פוסקים דסוברים דסגי בשני קשרים וגם מה שנוהגים לקשור בשוק למעלה סמוך לארכובא אינו מן הדין כי העיקר הוא שיהא הקשר על בשר השוק ולא על גב המנעל ואם כן כשנפחות קשר אחד וגם לעשות הקשר למטה מעט על גבי הבשר היה שיעור מספיק לקשור וגם שהמנעל היה מהודק הרבה שנעשה למדת רגל החולץ הזה לכן סמכנו להתיר על ידי התפירה כה דבר האיש אדני האר"ש רבין חסידא נר"ו בספרו הבהיר כפי אהרן בשו"ת אבן העזר סימן י"ט ושוב הביא דברי הרא"ש פרק מ"ח סי' ז' דלא נרמזה קשירה בתורה וכו' וכתב דמוכח כן ממה שאמר רבא חולין דף פ"ח ע"ב בשכר מחוט ועד שרוך נעל זכו לחוט תכלת ורצועות תפילין ומדלא קאמר ורצועות מנעל של חליצה משמע דרצועות של חליצה אפילו הכשר מצוה ליכא דאם לא כן הוה ליה למיפרך וליחשוב של חליצה ולישני הכשר מצוה וכו' כדפריך ומשני לאידך דרבא ובילקוט פרשת לך לך סי' ע"ו איתא זכו בניו למנעל חליצה הרי שלא הוזכרה רצועה כלל עכ"ל:
ובהורמנותיה דמר לא שמא מתיא דכיון דכבר פריך ומשני מקמי הכי תו לא איצטריך לאקשויי אמימרא תניינא ואדרבא אי הוה פריך ומשני תו הוה דחיקא לן דקארי לה מאי קארי לה והלא התירוץ פשוט דבחליצה ליכא הנאה ולא שייך לומר שבשכר זה זכו וכו' והוא פשוט ואדרבא על מה שכתב במדרש רבה פרשת לך לך סוף פמ"ג והילקוט הנ"ל יש לתמוה מה הזכות הזה במנעל של חליצה ואם לא היתה מצוה זו מה תועלת והנאה היה חסר (אלא שיש ליישב על פי מה שכתבו המקובלים דיש תועלת גדול על ידי חליצה) והרב הלבוש בסדר חליצה בקצרה אות ז"ן כתב כדאמרינן בפרק כסוי הדם וכו' זכו בניו למנעל של חליצה ועיין להרב פתחי תשובה בסדר חליצה שבשלחן ערוך סעיף קטן י"ז ואף לפי המדרש רבה והילקוט הנ"ל לא נפלאת היא לומר דמנעל של חליצה דקאמרי היינו המנעל כמות שהוא עם הרצועות ואין מכל זה סיעתא לסברת הרא"ש ומכל מקום מה שכתב דרצועות של חליצה קיל משל תפלין כן נראה ממה שכתב הגאון מוהרש"ל בים של שלמה סי' ו' דבחליצה לא קפדינן אלא שיהא מהודק וכו' ובסי' י"ג העלה דרצועות של פשתן וכיוצא כשר בדיעבד ולדעת הטור כשר לכתחלה עיין שם אלמא דלדברי הכל רצועות של חליצה קילי מן רצועות של תפילין ואם כן פשיטא דבמקום דמהני תפירה ברצועות תפילין כל שכן דמהני לרצועות של חליצה וכדברי הרב החסיד נר"ו:
ושם האריך לבאר דיש לרצועות עיקר מן התורה וכו' וכתב דאף דמצינו בקרא הסרת המנעל של רגל בלשון שליפה כדכתיב של נעליך וכו' שהוא לשון שליפה מכל מקום גבי יבמה נאמר לשון חליצה וחלצה נעלו וכו' לפי שיש חילוק בין שליפה לחליצה דאם אין המנעל מהודק יפה שייך לומר שליפה אבל במנעל של חליצה קפיד קרא שיהא המנעל מהודק היטב על הרגל על ידי קשירת הרצועות יפה יפה על השוק ובזה אין שייך שליפה אלא לשון חליצה שרוצה לומר להרפות דבר המהודק וכו' אלי תורף דב"ק עיין שם באורך ויש לפקפק קצת מדאמר ליה רב כהנא לרב שמואל ממאי דהאי וחלצה נעלו מישלף הוא אימא זרוזי הוא וכו' דנראה מזה דחליצה ושליפה חדא היא ובגיטא דחליצה יבמות ט"ל ע"ב אי צבית יבם ואי לא אטלע לך רגליך וכו' ובערוך ערך טלע כתב על זה שלף איש נעלו תרגום טלע גבר וכו' עיין שם ולפי שיטתו לא הוה ליה למימר לשון טלע דהוא לשון שליפה ובלשון הפוסקים עיין בטור סי' קס"ט והובא בדברי מרן בשלחן ערוך בפירוש סדר חליצה סעיף ע' כתב ר"ת שולפתו בימין וכו' משמע דאין לחלק בין חליצה [לשליפה] (ידעתי שיש לדחות אך פשט הדברים הוא כאמור דשניהם שוים שליפה וחליצה):
ודע דאחד מרבני דורנו יצ"ו כתב אלי במכתבו דאם תהיה הרצועה משתי חתיכות יש חשש מרופט ואני כתבתי דלא שמענו מרופט אלא במנעל ולא ברצועה ותו כיון דמחובר על ידי תפירה מה מקום לחוש משום מרופט והרי המנעל עצמו אנו עושים משתי חתיכות ואף להמצריכים מחתיכה אחת אינו משום חשש מרופט אלא משום לדמותו לסנדל שהיה מחתיכה אחת לפי דעתם ואף אם יהיה המנעל מחתיכה אחת אי אפשר בלא תפירה מצד אחד (עיין לקמן אות ט') לכן נראה דאין שייך בזה משום מרופט כאמור:
ומה שהקשיתי לעיל דמה הנאה יש בחליצה עתה ראיתי בספר מצות חליצה שהגיע לידי כעת שהקשה כן וכתב דמצא ביפה תואר על דברי המדרש רבה הנ"ל שכתב שיש הנאה שיקים שם להמת וחליצה במקום יבום וכו' וכתב על דבריו דהלא טוב היה שלא יצטרכו לזה עיין שם בביאורו סעיף קטן צ"ו: