אור ברסלב

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה חלק א· הרב חיים חזקיהו מדיני

סי' ו'

סימן ה

[ד"ה ואען] כתב כמו שכתב הרב מקור חיים לענין ביטול דכיון שביטול מדין הפקר הוא לא מהני מה שיבטל הנגזל או הגזלן וכן כתב הרב עמודי אור סי' י"ז דלפי מה שכתב הרב מחנה אפרים בדיני הפקר סי' ז' דאין הנגזל יכול להפקירו נלמוד דהוא הדין דאין יכול לבטלו ושכן מבואר בכל האחרונים ולפי הנראה נעלם זה מהרב שואל ומשיב במהדורא תניינא חלק ד' סי' יו"ד בדף ד' ע"ד שכתב דביטול מהני אף שאינו ברשותו כמו בכל חמץ שאינו ברשותו ומועיל ביטול עי"ש ומלבד שלא ראה שאין כן דעת רבני האחרונים הנ"ל אף גם זאת במחכתה"ר מה שמדמה זה לכל חמץ דעלמא דמהני ביטול אף שאינו ברשותו הם דברים תמוהים לדעתי הקצרה דכל חמץ דעלמא מה שאינו ברשותו הוא משש שעות ולמעלה כדאמר ר' אליעזר שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו בור וכו' וחמץ משם שעות ולמעלה אבל קודם לכן הרי הוא ברשותו וביטול אינו מועיל אלא קודם זמן איסורו ואז הוא ברשותו ואדרבא ממקום שבא ללמוד דמועיל ביטול אף שאינו ברשותו משם מוכח בהיפך שהרי לא מהני הביטול אלא קודם זמן איסורו ודברי הרב צ"ע: הן אמת שכתבו רבני האחרונים בשם מרן הבית חדא בתשובה סי' קכ"ד דהפקר מהני לדבר שאינו ברשותו ונחלקו בדעתו אם דוקא בביטול חמץ הוא שסובר כן או דבכל הפקר דעלמא נמי סובר דהפקר מהני לדבר שאינו ברשותו דכולי עלמא מיהא בחמץ סובר הרב בית חדש דמהני ביטול לדבר שאינו ברשותו וזה כדעת הגאון שואל ומשיב הנ"ל אך מלבד שסברת הבית חדש אינה מוסכמת והגאון מים חיים שם בסי' ו' תמה על ראיתו מדברי הרא"ש וגם כתב שנעלם ממנו דברי התוספות בבבא קמא ד' ס"ט ד"ה צנועין ועוד דבשואל ומשיב מהדורא קמא ח"ב סי' ס"ז דף כ"ט סוף ע"ג כתב ועיין פרי מגדים סי' רמ"ד דמפקיר המכס והפקר מועיל בדבר שלא בא לעולם וזה תמוה דאף דהבית חדש כתב כן מבואר בסוגיא דצנועין ד' ס"ח דלא מהני הפקר בדבר שאינו ברשותו ועיין קצות החשן סי' רי"א ובתשובה הארכתי ליישב דברי הבית חדש אבל לא קיימא לן כן לדינא עכ"ל הרי דנקיט דלא כהרב בית חדש והפקר אינו מועיל לדבר שאינו ברשותו ומשמעות דבריו הוא שגם לביטול חמץ סובר דלא מהני לדבר שאינו ברשותו ואי הכי הני מילי דמר סתראי נינהו ועיין במה שרשמתי בקונטריס הכללים במערכת ה"ה אות ק' בשדי חמד ח"א ולקמן בסי' ח' אות ס"ז הבאתי דברי הגאון מוהר"ם שי"ק בסי' רי"ט לענין אם יכול הלוה לבטל חמצו ממושכן ועיין בקונטריס פאת השדה במערכה הנ"ל אות י"ד:

וראיתי להרב שואל ומשיב במהדורא תליתאה ח"א סי' של"ב שכתב בענין זה ראשי פרקים בקיצור וז"ל דברי הרב נודע ביהודה שהביא הנה בליקוטי הרמב"ן מבואר דלא כהרב נודע ביהודה ואסור לכל העולם אף שלא עברו על בל יראה ועיין בשיטה מקובצת ב"ק צ"ז ובמוהריט"א בבכורות עכ"ל והייתי מבין בדעתו דאף דחולק על הרב נודע ביהודה וסובר דהחמץ אסור לכל העולם מכל מקום בזה מודה לסברת הרב נודע ביהודה דאין הנגזל עובר וכדמוכח ומתבאר כן גם מדברי הרמב"ן בליקוטיו הנ"ל וציונו לדברי מוהריט"א כונתו לרמוז דחולק שם על מה שכתב בשיטה מקובצת בשם הר"מ מסארקוסטא אך ראיתי אליו עוד שם בח"ג סי' ל"א שהאריך מאד בענין זה וכתב דיש להוכיח מש"ס דב"ק ד' ס"ו ע"א דהנגזל עובר בבל יראה מדהקשה ר"י לרבה מהא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר הרי שלך לפניך ואי סלקא דעתך יאוש קונה מכי מטא עידן איסורא אייאש מיניה ממונא מעלייא בעי שלומי ומשני זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות א"כ כיון שהגזלן אינו רוצה לקנות בפסח שוב הוי של הנגזל ועדיף מפקדון דזה ודאי ברשות הנגזל הוא כיון דזה אינו רוצה ממילא הוי ברשות הנגזל אף דהגזלן חייבבאחריות מ"מ הוי כפקדון שקבל עליו אחריות דקי"ל דהמפקיד עובר כמ"ש בסי' ת"מ ס"ד וה"ה כאן והיה יכול להקדישו גם כן אי לאו משום איסור חמץ כיון דזה אינו רוצה לקנותו הוי כשלו ועבר על בל יראה וז"ב לדעתי ושינה ושילש כן דהדין אמת דהנגזל עובר בבל יראה וכתב שבזה נסתר כל בנין הנו"ב שחידש דמותר החמץ להנגזל וכו' ונרגש מדברי הרמב"ן בליקוטיו שכתב דאין הבעלים עוברים בבל יראה ופירש דכונתו כשביטלו החמץ אינו עובר וכיון שחל עליו חובת ביעור דעובר על בל יראה אי לא ביטלו העמידו תקנתם שהחמץ אסור ושם בע"ד רצה לומר דדוקא לרבה דאמר זה אינו רוצה לקנותו הוא דיש ללמוד דהנגזל עובר בבל יראה אבל לר"י דקי"ל כותיה לא אמרינן הכי ושוב דחה דלא מיסתברא דפליגי בהכי ולכן הדין אמת דהנגזל עובר בבל יראה ושם ד' כ"ו ע"ד [בד"ה ובזה] הביא מ"ש בשמ"ק לקמא צ"ו ע"ב בשם הר"מ מסארקוסטא הנ"ל וכתב שדבריו תמוהים דנהי דהנגזל י"ל דאינו עובר דהוא אנוס אבל הגזלן למה לא יעבור וכתב שכבר העיר בזה מוהריט"א וכו' אלו תוד"ק עיש"ב.

והנה מ"ש דהוי כפקדון ועדיף וכו' כבר דחו זה הנודע ביהודה ומוהריט"א דשאני פקדון דהנפקד מושאיל מקום למפקיד מה שאין כן בגזלן דלא שייך לומר כן והוא עצמו במהדורא ב' ח"ב סי' ע"ז ד' ס"ו ע"ב [ד"ה אך] כתב לחלק בנושאים על פי טעמו של הרא"ש בפקדון עי"ש וצריך לומר שסובר דכיון דאינו רוצה לקנותו מושאיל מקום להנגזל ומכל מקום דברי הרמב"ן לפי פשוטן מורים כדעת כל הרבנים הנ"ל דסברי דהנגזל אינו עובר בבל יראה ועיין עוד בנודע ביהודה מהדורא תניינא בריש סי' ע"א ובשו"ת עין יצחק להגאון מקאוונא יצ"ו בסי' כ"ב ענף ב' אות ה' כתב דהעיקר כהנודע ביהודה דאין הנגזל עובר בבל יראה לפי שאינו ברשותו להקדישו ולהקנותו והקשה גם הוא על סברת הר"מ מסארקוסטא שבשיטה מקובצת הנ"ל דאין הגזלן עובר בבל יראה וכו' ויישב דבריו קצת עי"ש והבאתי תוך דב"ק לקמן בסי' ח' אות ט"ז בד"ה ובשו"ת עין יצחק]: והנה בעיקר הדין דאומר הגזלן להנגזל הרי שלך לפניך משמעות לשון הש"ס והפוסקים הוא דדוקא כשעבר עליו הפסח הוא דיכול לומר לו כן אבל בתוך הפסח אינו פוטר עצמו במה שיאמר לו הרי שלך לפניך וכן כתב הרב חק יעקב בתשובתו שבסי' תמ"ג סק"ו דבתוך הפסח שהכל מצווין לבערו אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך והרב מים חיים ראפפורט בסי' ח' [בד"ה שוב] כתב דהרב קצות החשן בסי' שס"ג השיג על הרב חק יעקב בזה והוא הכריע דאם תבעו בתוך הפסח יכול לומר לו הרי שלך לפניך ואם לא תבעו בתוך הפסח אין יכול להחזיר לו בתוך הפסח עי"ש והרב נודע ביהודה במהדורא קמא א"ח סי' כ' [בד"ה ואמנם קשה עלי] כתב דאפילו בפסח יכול לומר לו הרי שלך לפניך כמו שאומרים בכל איסורי הנאה דאורייתא ולא נחית לחלק דשאני חמץ דהכל מצווים לבערו ועיין בנודע ביהודה תניינא סי' ס"ה בהשגת הרב המשיג אות ט' ובתשובת הרב המחבר אות ט' והרב בית מאיר בא"ח סי' תמ"ג כתב דיכול לומר לו הרי שלך לפניך אף בתוך הפסח ומה שאמרו בש"ס גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך אין הכונה שעברו ימי הפסח אלא רוצה לומר שהגיע שעת האיסור ומה שכתב הרב חק יעקב לחלק בזה מטעם שהכל מצויים לבערו שור הנסקל לר' אליעזר בן יעקב יוכיח אף דגם שם אחר שנגמר דינו הכל מצויים לבערו עי"ש וספר קצות החשן אין מצוי אצלי וממה שכתב בשמו הרב מים חיים הנ"ל הייתי סבור דהקצות החשן חולק על החק יעקב בדין אך ממה שכתב הרב עמודי אור סי' י"ז שהבאתי לקמן באות ט"ל נראה דהרב קצות החשן אף שהקשה על דברי הרב חק יעקב מכל מקום במסקנתו מיישב דבריו עי"ש וכתב בעמודי אור דדין זה דאומרים לו הרי שלך לפניך ליתיה בגזלן נכרי ועיין זית רענן ח"ב סי' י"ב אות י"ד דמתרץ דעת הח"י בטוב טעם ודעת עיש"ה:

ונפקד שהיה צריך למכור החמץ המופקד אצלו ופשע ולא מכרו כתב הרב חתם סופר בסוף סי' ק"ה דיכול לומר לו הרי שלך לפניך ולאו דוקא כשהוא בעין הוא דיכול לפטור עצמו באמור לו הרי שלך לפניך אלא אף אם נגנב ממנו וליתיה בעולם ואפילו על ידי פשיעה פטור משום שהיה יכול לומר לו הרי שלך לפניך ולאו מידי אפסדיה עי"ש והא דאמרינן בבבא קמא ד' צ"ח ע"ב אמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו וכו' לאחר הפסח באנו למחלוקת וכו' אינו סותר סברת הרב חתם סופר כמו שמתבאר למעיין שם ומדברי הרב מחצית השקל בסי' ת"מ סק"א משמע לכאורה שאינו סובר כדעת הרב חתם סופר אלא כל שאין החמץ בעין אינו פוטר את עצמו במה שהיה יכול לומר לו הרי שלך לפניך ויש לחלק בנושאים עי"ש: כה) נכרי שהפקיד חמצו ביד ישראל וחייב מעות להנפקד דכשיאבד החמץ לא ישלם לו חובו מיקרי אחריותו על ישראל וחייב לבער כן כתב הרב מקור חיים בסימן ת"מ ולדידי צ"ע בדין זה דנראה לי דלא אמרינן גורם לממון כממון דמי אלא היכא דאי מגניב או מיתאביד בעי לשלומי מביתו וכו' אבל אם כבר נתן מעותיו בתורת הלואה לנכרי דאי מיגניב יאבד מעותיו ולא ישלם לו לא מיקרי זה גורם לממון דמעותיו כבר ניתנו להוצאה ואיבוד מעותיו שכבר אינם ברשותו לא הוי גורם לממון דשיעבודא בעלמא אית ליה לנכרי דמלוה להוצאה ניתנה והא דאמרינן בפסחים ד' ל"א דישראל שהלוה לנכרי על חמצו למאן דאמר ישראל מנכרי לא קנה משכון אינו עובר עליו אפי' בהרהינו אצלו וכתב בעל המאור והרא"ש דמיירי שלא קבל עליו אחריות הא אם קבל עליו אחריות עובר בבל יראה מטעם קבלת אחריות אף שאין הישראל צריך לשלם מעות מביתו רק שיאבד חובו שהנכרי לא ישלם לו יש לומר דהתם משום דמסתמא המשכון שוה יותר מכדי חובו וכשיאבד יצטרך הישראל לשלם המותר מביתו משום הכי הוצרכו לומר דמיירי דהישראל לא קבל עליו אחריות אלו תורף דברי הגאון עונג יום טוב בסוף סי' כ"ה [ד"ה מיהו] וכדבריו כתב בקיצור הגאון מוהר"י יוסקי הביא דברי הרב אגודת אזוב מדברי ד' ה' ע"ב אות ב' והבאתי דבריו לקמן סי' ח' אות י"ג סעיף קטן י"ז [אמר המחבר כל הכתוב בענין זה נדפס בספרי שדי חמד ח"א בחלק דברי חכמים סי' ק"ד ועל דברי הרב עונג יום טוב שהבאתי כנז"ל כתב לי הרב הג' שמואל פנחס מו"ץ ברוואצק יצ"ו שבתומים סי' ע"ב ס"ק י"ג איתא להיפך עכ"ד]: ועל פי זה נראה ליישב קושיית הגאון קרבן נתנאל על מה שכתב הרא"ש בפרק כל שעה סי' יו"ד דנכרי שהלוה לישראל על חמצו והרהינו אצלו.

אם לא אמר לו מעכשיו לא קני ליה נכרי וקם ליה ברשות ישראל ואסור והקשה על זה דאף אם לא קנה הנכרי מכל מקום כיון דאם אבד המשכון אבדו מעותיו אם כן חשיב הנכרי שומר שכר מצד זה והרא"ש כתב בפרק א' דמיקרי חמצו כשנעשה שומר שכר עליו ותירץ דדוקא בישראל שקבל אחריות על חמצו של נכרי הוא דחשיב של ישראל לחומרא אבל נכרי מישראל אפילו הוי שומר שכר מכל מקום לא קני ומיקרי גם כן חמצו של ישראל ואסור ע"כ וזה דוחק לעניות דעתי דמשמעות דברי הפוסקים הוא דעל ידי קבלת אחריות חשיב שלו מן התורה ואם כן אין לחלק בין חומרא לקולא אך לפי מה שכתב הרב עונג יום טוב ניחא דהאחריות של הנכרי שהוא מצד שיאבד חובו לא חשיב כשלו כיון שאינו צריך לשלם הוא מכיסו ואף אם יהיה המשכון שוה יותר מלבד שאינו חייב לשלם העודף אלא בדפריש ועי"ש בקרבן נתנאל ועוד אף אי פריש הנה לא הוי אחריות אלא על העודף אבל לא כנגד חובו והוי ברשות ישראל ואסור: [אמר המחבר על דברים אלו כתב לי הרב הג' מנחם נחום גאלאנטי אבד"ק זאלאט אפאלייא יצ"ו וז"ל נפלאתי מאד על כ"ג דודאי הא דעל ידי שקבל עליו אחריות חשיב כשלו לעבור עליו הוא דווקא בחמץ דגלי קרא דלא ימצא דגורם לממון כממון דמי ומצוי אצלו קרינן כמבואר בש"ס פסחים וזה לא שייך אלא בישראל ולא לגבי עכומ"ז ועוד דאפילו אם ישראל קובל אחריות על חמצו של ישראל חבירו שניהם עוברים בבל יראה דבשביל זה שקיבל אחריות לא נעשה כשלו לגמרי רק שהוא עובר גם כן בבל יראה אבל זה שהחמץ הוא שלו בוודאי עובר ודברי הקרבן נתנאל טובים ומרווחים ואינם מהדוחק גם הא דמשמע מדברי קדשודאם באמת קיבל הנכרי אחריות על חמצו של ישראל אינו חייב ישראל לבער חמצו נפלאתי מאד דאינו נראה כן מדברי כל הפוסקים ובהדיא מבואר בדברי הגאונים שכתבו דאם חמצו של ישראל מונח אצל נכרי והנכרי קיבל אחריות דאין הישראל עובר עליו מהא דמכילתא בבתיכם ואם איתא למה לי שיהיה החמץ מונח אצל עכומ"ז בביתו בביתו ולהתיר מהא דבבתיכם הא הנכרי קיבל אחריות על החמץ אלא ודאי דקבלת אחריות של הנכרי אינו מועיל אלא אם מונח אצלו וגם בזה לא פסקינן כהגאונים כמבואר בש"ע סי' ת"מ עכ"ד יצ"ו]: והנה הרב מקור חיים לפי סברתו הנ"ל המציא דין חדש במכירת חמץ דמקנה להנכרי אגב קרקע דצריך למכור לו החדר שהחמץ מונח בתוכו ואגבו יקנה לו החמץ.

ולא סגי באם יקנה לו החמץ אגב קרקע אחר שאין החמץ בתוכו ובספר דרך פקודיך במצות לא תעשה י"א בחלק הדיבור אות ב' כתב דהדין עמו וכן דרישנא בפרקא וכו' ואני עני ראיתי בכמה תשובות מרבנן קדישי הבאים אחריו יצאו עוררין על דברי המקור חיים ולרגל המלאכה אשר לפני אעתיק תורף דב"ק בס"ד.

הנה המקור חיים בסי' ת"מ בביאורים סק"ג כתב דהדעה שהובאה בש"ע בדין נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל ואינו חייב באחריותו בדין אלא שהנכרי אלם ויכפהו לשלם אם יאבד חייב לבער היא עיקר וכל מה שהקשה על זה הט"ז י"ל ואם כן הוא הדין אם הנכרי המפקיד חייב מעות לישראל הנפקד וכשיאבד לא ישלם לו חובו מיקרי אחריותו עליו וחייב לבער.

ולפי זה במכירת חמץ שלנו שמקבל מעות דבר מועט והמותר זוקף עליו במלוה וידוע בבירור שכשיאבד החמץ לא ישלם אף בדיניהם שגם הם אין מחזיקים מכירה זו אלא להערמה בעלמא וכן כתב הרב תבואת שור דמכירת חמץ היא רק הערמה צריך דוקא למכור לו החדר שהחמץ בתוכו דאז הוי כקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי דשרי ולא מהני כשמשכיר לו המקום דלא נקיטינן כר"ת שסובר דמהני יחוד לו בית וכו' אבל הדרים בשכירות מהני מה שמשכירין לנכרי המקום דכיון שנסתלק מכל זכות שיש לו בבית זה שוב לא קרינן ביה ביתו דלאו ביתו הוא עכ"ל.

וכן כתב שם בחק יעקב אות ה': והנה בדבריו אלו אין במשמע דמחמיר אלא לענין לכתחלה אבל בדיעבד ועבר עליו הפסח לא פורש בדבריו הנ"ל לאסור החמץ כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אך בסי' תמ"ח סק"ט בביאורים תוך ד"ה וגם יש תקנה וכו' הוסיף דאסור החמץ אחר הפסח וז"ל והחמץ שיש לו בביתו מחוייב למכור לכתחלה בכסף ומשיכה היינו שימכור לו המקום שהחמץ בתוכו דהוא כמו משיכה ויקבל ממנו כסף.

ואם לא הקנה לו הרשות שהחמץ בתוכו אף שהקנה לו אגב קרקע לא מהני כיון דאחריות על ישראל כיון שעומד ברשות ישראל והנכרי חייב לו דמי המקח הוי כמו משכון ובההיא הנאה דתפיס ליה אדמי הוי שומר שכר אפילו בנכרי כמו שכתבו התוס' סוף האומנין ואפילו אם התנה בפירוש שפטור מאחריות מכל מקום כיון שידוע שהנכרי לא ישלם לו כשיאבד הוי כאחריות אנס עליו דאסור ואם נזכר בפסח חייב לבערו דהוא איסור דאורייתא ואפילו ביטול אינו מועיל לחמץ שקבל עליו אחריות ואחר הפסח גם כן אסור החמץ דאף דנגד איסור החמץ שעבר עליו הפסח שהוא דרבנן סמכינן דמעות בלבד קונות מכל מקום מצד אחריות אסור ואין לסמוך על הח"י שפסק דקבל אחריות על חמץ של נכרי לא נאסר החמץ דבמשכון גרע עכ"ל וכן כתב בקיצור בחידושים סק"ח עי"ש: ותורף דברי המק"ח הנ"ל הביא הרב זכרון צבי מנחם סי' א' ובנה כמה פלפולים על פי סברא זו ושוב כתב וז"ל והנה כל זה כתבתי לדעת המקור חיים דכיון דהנכרי חייב דמי המקח הוי כמו משכון אבל לפי הנראה הרב נגרר בתר דברי התוס' דהאומנין ובשבועות והם כתבו שפיר לגבי נכרי שהלוה עליו הנכרי חמץ דחזינן שלקח החמץ למשכון הרי אית ליה הנאה דתפיס ליה אזוזי אבל בנדון דידן לו יהי שהנכרי חייב לו מעות מי יימר שהישראל תופס החמץ למשכון וראיה דבאומנין לא שומר שכר רק בשביל הנאה שנתן לו הכלי למלאכה הא לאו הכי לא הוי שומר שכר רק באומר לו טול את שלך דגלי דעתיה דרוצה לתפוס אזוזי אבל כשאומר גמרתיו אינו חייב אף שמגיע לו מעות על החפץ ומכל שכן בנדון דידן שהישראל עשה מכירה זו להפקיע מעליו איסור חמץ ורוצה להפקיע מאיסור מהיכא תיתי לומר שרצונו לקבל אחריות בכדי שיעבור עליו הא כל עצמו רצונו להפקיע מניה איסורא.

ואין לומר דלאו כולי עלמא דינא גמירי ואינו יודע שבקבלת אחריות יעבור בבל יראה דאם כן הוי כאומר מותר ושרי כן נראה לי בלי שום פקפוק ומה שכתב המקור חיים דהוי כאחריות אנס וכו' י"ל דדוקא באנס שידע מתחלה שהוא אנס ועם כל זה קבלו בביתו ויודע שיצטרך לשלם אם יאבד הוי כקיבל אחריות מה שאין כן בנדון דידן וכו' ואפשר לסמוך על כל פנים אחר הפסח אדעת החק יעקב שמותר ובפרט שדעת הרבה פוסקים דבעינן דוקא אחריות גניבה עכ"ד: ושם בסי' ב' הן לו הובא מה שהשיב לו רב אחד ובד' ג' ע"ב כתב וז"ל ומה שמעכת"ה פלפל וכו' דבריו סובבים על דברי הרב מקור חיים וכו' דהוא כאחריות אלם וכו' ואני אומר לא חשחין אנחנא על פתגם דנא לאסור על ידי זה החמץ אחר הפסח על ידי איזה סברא ובאחריות דאלם גופיה כדאי הט"ז לסמוך עליו שמתיר לאחר הפסח.

ולי אפשר לומר שאף הרמב"ם גופיה אינו אוסר באחריות אלם אחר הפסח שלא נמצא זה ברמב"ם ובזה ניצול מהשגת הראב"ד מהא דרב נחמן ובפרט להקת הפוסקים גדולי האחרונים שמתירים לגמרי אחר הפסח חמץ של נכרי באחריות ישראל ולא יהי אלא ספקא דרבנן לקולא עכ"ד ובסי' ד' הובא תשובת רב אחד על הנדון שבסי' א' וכתב בסוף הסי' וז"ל הא דאיתא במקור חיים וכו' ואסור גם כן אחר הפסח שדינא נרגא מאן יימר שהישראל תופס החמץ למשכון הא בשטר מבואר שזקף במלוה בלי משכון ורשות להנכרי לקבל החמץ ולעשות בו כאדם העושה בשלו וכמה פעמים הקונים שתו ולעו בימי הפסח ולית דימחה בהו וכו' וביותר דרצונו להפקיע מאיסור בל יראה ובודאי מואס בבצע של החמץ לתפוס אזוזי לעבור על בל יראה וכו'.

וכן מורין דברי המגן אברהם סי' תמ"ח סק"ד שכתב אבל מדינא שרי כיון שאין הישראל חייב אחריות אבל אם כשיאבד החמץ יצטרך להחזיר דמי המכירה היינו הזידאטיק שקבל אסור ועי"ש בפרק ח' ומנא ליה לידון בדבר חדש להחמיר באיסור דרבנן עכ"ד ועיין עוד שם בסי' ט' הבאתי דבריו בסי' ח' אות י"ג סעיף קטן י"ב וי"ד [ועי"ש באות כ"ד מה שרשמתי בסברת המקור חיים בזה]: ובשו"ת בית שלמה סי' ס"ב האריך מאד לתמוה על דברי המקור חיים הנ"ל והבאתי תורף דב"ק לקמן סי' ח' אות י"ג אות קטן ט' ומסיק דעל כל פנים בהנאה מותר אחר הפסח בענין זה ושם בסי' ס"ה כתב על נדונו הנה לדברי המקור חיים החמץ אסור בהנאה כיון שלא נמכר המקום שהחמץ בו וכו' אמנם בכמה תשובות הארכתי לפקפק על דברי המקור חיים והעליתי להתיר בכה"ג בהנאה וגם בסוף סי' ס"ו [בד"ה וע"ד השאלה] רמז לזה עי"ש ובסוף סי' ע' כתב אמנם החמץ שמכר שעומד ברשותו שלא נמכר הרשות לנכרי ידוע שבמקו"ח החמיר בזה מאד מטעם אחריות אבל האחרונים הבאים אחריו פקפקו עליו גם אני פלפתי בזה בכמה מקומות ותשובתי ומסקנתי להתיר על כל פנים בהנאה ובתוך סי' ע"ח כתב המקור חיים החמיר מאד וכו' כמו שכתבו התוס' בפרק האומנין ובתשובתי הארכתי להשיג עליו דרק לטעמא דשמואל דהוה ליה כאילו פירש הוא דהוי שומר שכר אף לנכרי אבל הנאה דתפיס ליה אדמי לא עדיף מנותן לו שכר שמירה דלא מהני וגם מה שכתב דהוי כמשכון דבריו תמוהים דכל זמן שלא פירש בהדיא שתופסו למשכון אין דינו כמשכון כמפורש ברמ"ה הובא בטור אה"ע סי' כ"ח ובבית שמואל סק"ל עי"ש בד' מ"ט ע"ד.

וגם בסי' ע"ט הזכיר למה שפקפק במקום אחר על דברי המקור חיים דמשוי ליה בפשיטות אחריות על ישראל וגם בסי' ס"א כתב ואשר הביא דברי המק"ח לפקפק מכח אחריות וכו'. כבר הארכתי בכמה תשובות בזה ואיני רוצה לכפול.

והרב בגדי ישע בסי' ד' דף ג' ע"ב [ד"ה גם] האריך גםכן להסביר שאין זה בכלל אחריותו על ישראל דהישראל מוכר לו מכירה גמורה ובפועל כפיו הוציא החמץ מרשותו ואם יאבד החמץ הוי כאילו הפקיר מעותיו מעתה וכו' עי"ש: וראיתי להרב רמ"ץ סי' צ' דמתבאר דעתו דלא חייש לחומרת המקור חיים הנ"ל שכתב באחד שהשכיר חנותו לנכרי ואגב קרקע הקנה לו חמוצים שלו ופרט אחר כך מחיר כל אחד ומאחד מהמינים הכתובים בשטר היה לו עוד בבית נכרי אחר שהניח שם קודם פסח ושכח ולא מכר גם זה והוא ביטל כל חמצו בערב פסח כדינו ושאל השואל בחול המועד מה לעשות והשיב דנראה מלשון השטר דגם החמץ שיש לו במקום אחר הוא בכלל המכירה כיון שלא פרט בשטר שמוכר לו החמצים המונחים בחנות רק כתב סתם שמוכר לו אגב קרקע החמצים שלו ופרט לו מחיר כל מדה ע"כ נקנה להנכרי גם מה שיש מאותו המין במקום אחר דלא בעינן צבורים בתוכו ואם היו באים לדין והיה טוען שלא היה בלבו על חמץ זה לא היה מועיל טענתו דדברים שבלב אינם דברים והנכרי קנה הכל כלשון השטר עכ"ל.

והרי בנדון זה לא נתן מעות על החמץ שהיה לו במקום אחר וגם לא הקנה אותו לו אגב קרקע שהחמץ בו ופשיטא ליה דמהני: גם הרב שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ב סי' ע"ז [ד"ה ובזה נראה] כתב דמה שכתב המקור חיים סי' תמ"ח דלא מהני להשכיר החדר דשכירות לא קני והוה ליה כמקבל אחריות על חמץ של נכרי בבית ישראל דאם יאבד לא ישלם הנכרי.

ומעל"כ כתב דאין לחוש אבל לא ביאר לדחות דברי המקור חיים ולדעתי אין התחלה לדבריו דמה אחריות מקבל כאן ושאני פקדון וכו' אבל כאן ממה נפשך כל זמן שהוא בעין הרי מוכרו ואם יאבד יפסיד הישראל ומה אחריות שייך בזה רק שמפסיד ממונו ועל כל פנים שייך לומר דגם כ"ז שהוא בעין הוי דבר הגורם לממון וזה ברור כשמש ע"כ.

ושם בח"ד סי' יו"ד ד' ד' ע"ג [ד"ה והנה] כתב וז"ל. גם מה שכתב המקור חיים דבשכירות לא מועיל דאחריותו עליו וגם בישועות יעקב כתב כן.

אני דחיתי הדברים כמו שכתבתי בתשובה לקהל בורשטיין ולק' זבאריב עכ"ל והתשובה לק' זבאריב שרמז הלא היא לפי הנראה ההיא דח"ב הנ"ל והתשובה לקהל בורשטיין שרמז חפשתי ומצאתי במהדורא קמא ח"ב סי' ט"ל ששם הביא מה שכתב המקור חיים דלא מהני להשכיר החדר משום דשכירות לא קני והוה ליה כרשותו של ישראל ואחריותו עליו וכו' וכתב על זה ובאמת לא ידעתי התחלה לדבריו א דהוא רב וקרוב בדברי תורה דכתיב אמת לא אזלינן בתר רב וקרוב: ואני אומר דלא דמי דשאני כל מקבל אחריות וכו' [כמו שכתב בתשובה שבמהדורא תניינא הנ"ל] ובסוף התשובה כתב ובמה שכתבתי לעיל לדחות דברי המקור חיים מצאתי בפ"י פסחים ל"א [ד"ה בגמרא תנן] שכתב כעין זה ונהניתי מאד עכ"ד [וכן כתב שם בח"ג סי' ק"פ לתמוה על דברי המקור חיים הנ"ל.

וגם כתב שמצא בפני יהושע בפסחים ד' ל"א שכתב דלא שייך אחריות בזה כדבר האמור ונהניתי מאד ע"כ. ושם בח"א סי' פ"ו במי שהקנה החמץ לנכרי אגב קרקע אחרת שאין החמץ שם.

וכתב דהרב השואל חשש למה שכתב המקור חיים סי' ת"ס סק"ג דלא מהני והשיב זה שנים רבות שכתבתי בתשובות רבות לדחות דברי המקור חיים דמה אחריות שייך בזה וכו' וזה ברור ופשוט ע"כ במהדורא תליתאה ח"ב סוף סי' קמ"ח הביא מה שכתב המקור חיים דלפי המנהג שמוכרים לנכרי ואין לוקחים ממנו כל הכסף רק זידאטיק הוה ליה אחריותו על ישראל שהרי אם יאבד לא ישלם וכו' ולכן אין תקנה אלא שימכר החדר שהחמץ בו ולא מהני שכירות וכו' וכתב על זה ובאמת שהרבה נהגו להשכיר בלבד ואני משתאה אם יצא הדבר מפי אדם גדול והרי כל שבטל החמץ רק דמדרבנן צריך ביעור והמכירה היא כביעור אם כן אם נאבד החמץ חמצו שמכר נאבד ומה אחריות שייך בזה וכו' וזה ברור כשמש ודברי המקור חיים תמוהים עכ"ד ומשמע דאינו חושש לסברת המקור חיים אף לכתחלה וכל שכן דאינו חושש לאוסרו באכילה כשעבר עליו הפסח כדחייש הגאון בית שלמה הנ"ל ועיין בשו"ת שאילת שלום מהדורא תניינא סי' צ"א המובאת לקמן בסי' ח' אות נ"ו: המורם מכל האמור דמה שחידש הגאון מקור חיים להחשיב זה כחמצו של נכרי מופקד ביד ישראל ואחריותו על ישראל דצריך לבער הן רבים שרים ונכבדים אשר היו תמהים ולוחמים עליו ולפי דבריהם אין שום חשש אם מקנה להנכרי החמץ אגב קרקע אחר שאין חמץ בתוכו ובודאי לכתחלה יש לחוש לסברתו הואיל ויצא מפי קדשו וגם הרב דרך פקודיך תלה לה כיפי וקלסיה וגם הרב המחבר בשאלות ותשובות אגודת אזוב מדברי לא נחה דעתו במה שחילק הגאון מוהר"י יוסקי שלא לחוש לדברי המקור חיים הנ"ל כמו שכתבתי בשמו בסי' ח' אות י"ג או"ק י"ז גם הרב מים חיים רפפורט סי' ד' [ד"ה אבל] כתב ואם כן בנדון דידן שבודאי מכר החדר שמונח החמץ כמנהג כל ישראל ע"כ וחשיב ליה בנדונו ברשות הנכרי ואי הוה סובר דסגי בהקנאה על ידי מקום אחר היה לו לחקור איך היה בנדונו עי"ש וק"ל.

וכן דעת הישועות יעקב סי' תמ"ח סוף סק"ה. גם אשו"ר נלוה עמם בחומרא זו בשו"ת דברי נחמיה סי' ל"ה ד"ה ואגב בענין שכירות החדרים צ"ע אם כן הרי זה כחמצו של נכרי בבית ישראל דלרש"י לא מהני ייחד לו בית כי אם כשלא קבל אחריות והכי נקיטינן בסי' ת"מ לכתחלה על כל פנים והרי בנדון דידן הרי זה כקבל אחריות שהרי הנכרי עני וגם הע"ק והרי זה כאחריות דאנס שוב ראיתי בספר מנחת שי שו"ת לגאון בדורנו יצ"ו בסי' ס"ח [בד"ה וראיתי בתשו'] הביא מה שהרבו להקשות הרבנים דברי חיים בח"ב סי' מ' ושואל ומשיב מהדורא תליתאה סי' קמ"א על דברי הרב מקור חיים והאריך קצת ליישב תמיהותיהם עי"ש: ולפום ריהטא נראה גם ממה שכתב בש"ע הג' מוהרש"ז בסי' תמ"ח סי"ד דקאי בשיטת המקור חיים דמה שיגיע נזק לישראל אם יאבד או יגנב חשיב כאחריותו עליו שכתב דאם אחר שמסר המפתח להנכרי חזר ונטלו ממנו בעל כרחו כדי שלא יכנס ויטול כלום אסור אחר הפסח דכיון שלא הניחו ליכנס שם נפטר הנכרי שאם יגנב לא יצטרך לשלם דמי החמץ שלא סילק וכל חמץ שיגיע ממנו הפסד לישראל אם יגנב הרי זה עובר בבל יראה ואסור אחר הפסח עי"ש אך באמת נראה דיש לחלק בנושאים וק"ל ומדברי הגאון דברי חיים שהביא ידידנו הגאון מנחת משה יצ"ו בקונטריס חוקת הפסח אות ד' נראה גם כן דקאי בשיטת המקור חיים עיין מה שכתבתי בסי' ח' אות ט"ו [ד"ה אחר זמ"ר] אבל לענין דיעבד ועבר עליו הפסח פשיטא דאין לחוש על זה ולא מבעיא בהנאה ודאי דשרי כדפשיטא ליה להגאון בית שלמה הנ"ל אלא גם באכילה נראה דאם יש הפסד מרובה אפשר להתיר כסתמיות ומשמעות דברי שאר פוסקים הנ"ל ועיין מה שרשמתי לקמן בסי' ח' אות כ"ג דבקבל ישראל אחריות ממש על חמצו של נכרי בביתו של ישראל הסכמת רבני האחרונים דמותר אחר הפסח בהנאה ולדעת הגאון כתב סופר שהבאתי שם אסור בהנאה להמקבל אחריות ומותר אפילו באכילה לאחרים וכל זה בקבל אחריות ממש אבל בנדון כזה דלדעת רבנן קדישי הנ"ל לא חשיב קבלת אחריות יש לומר דנחתינן דרגא ומותר אפילו באכילה אם יש הפסד מרובה באם לא נתיר באכילה כן נראה לומר לכאורה אך חלילה לסמוך על דברי למעשה והמעיין יבחר ויקרב: והרב מעין גנים [עצי לבונה ח"ב] בנימוקיו לא"ח סי' תמ"ח [בד"ה ולפי זה] מתבאר דקאי בשיטת המקור חיים [אף שלא הזכירו] לענין לכתחלה מיהא.

וגם דעת הרב שם אריה סוף סי' י"א [בד"ה ונחזור] נראה בעליל דקאי בשיטת המקור חיים שכתב ליישב מה שיש לפקפק בקנין אגב קרקע במכירת חמץ דאגב קרקע הוא קנין דרבנן וכו' וכתב דהוי ספק ספיקא אי אגב קרקע מדאורייתא אם תמצא לומר דרבנן ספק הלכה כמאן דאמר דקנין דרבנן מהני לשל תורה ואף דאין מוציאין ממון על ידי ספק ספיקא ואם כן לא יוכל הנכרי להחזיקו בשלו וקאי ברשות המוכר מכל מקום כיון דמאי דאין הולכין בתר ספק ספיקא הוא רק להוציא מהמוחזק וכמו שכתבו האחרונים אם כןבחמץ דמוכרים גם כן החדר שהוא בתוכו אם כן אדרבא הנכרי מוחזק דמונח ברשותו עי"ש ואי הוה סובר דסגי להקנות החמץ אגב קרקע שאין החמץ בתוכו אין זה מן הישוב כלל כמבואר: והנה ממה שכתבתי לעיל מדברי המקור חיים מבואר נגלה דלדעתו אם עבר עליו הפסח [בחמץ שנמכר לנכרי ולא קבל כל המעות ולא הקנה לו המקום שהחמץ מונח בו] אסור ותמיה לי על מה שראיתי בספר מנחת משה בקונטריס חקת הפסח סי' י"ח בשם הרב שערי דעה סי' ה' במי שמכר חמצו לנכרי וקבל ממנו אדרוי"ף ולא עשה שטר מכירה על פי דין תורה רק עשה נאטארשטוק בפני הערבי בלשונם וכתב להתיר בדיעבד משום דלא גרע מסיטמותא דמועיל בדיעבד.

וסיים ואף שלא הקנה לו מקום החמץ הנה דברי המקור חיים לחוש בזה לאחריות אלם ודאי אינו אלא לכתחלה שהרי בקבל עליו אחריות דעת החק יעקב על פי הירושלמי דאינו אסור אחר הפסח וכל שכן אחריות אלם דבעלמא אינו אלא דרבנן כמו שכתבו תוס' חולין ט"ל ד"ה רישך לכן יש להקל להתיר אחר הפסח עכ"ל ומשמעות דבריו הוא דלאו סברא דנפשיה הוא דקאמר דאין להחמיר בדיעבד.

אלא אליבא דהמקור חיים נמי קאמר דבדיעבד מודה דשרי אחר הפסח והוא תימה דהא מפורש במקור חיים בהיפך דגם אחר הפסח אסור גם מה שהביא ראיה מדין קבל עליו אחריות שכתב החק יעקב דמותר וכו' הוא תמוה דהא כבר כתב המקור חיים דאין לסמוך על זה משום דמשכון גרע וכו' וצריך לעיין בגוף דברי הרב שערי דעה ואין מצוי אצלי ותמיהני על ידידי הגאון המחבר יצ"ו שלא העיר בזה: ודע דאחר זמן רב ראיתי להרב בגדי ישע סי' בי"ת אות ד דסובר דמכירת חמץ שלנו חשיב אחריות על הישראל אך לא מטעם המקור חיים דכיון דאם יאבד החמץ לא ישלם הנכרי כי אין מחשבין זה למכירה גמורה והוי כאחריות אנס וכו' אלא מטעם אחר שבדין לא ישלם הנכרי אם יגנב או יאבד לפי שמוכר לו בלי מדידה ובלי משקל ויש שאין כותבים גם קצב דמים רק עד למדידה ועד למשקל וכפי שישומו ג' אנשים ואם כן ודאי לא ישלם לו החמץ שנאבד כי מה שנאבד לא ימדד ולא ישקל ולא יושם בשומא ולכן הוי אחריותו על הישראל ולא סגי בלא הקנאת מקום החמץ להנכרי כדי שיהיה חמץ של נכרי בבית נכרי ואחריותו על הישראל דשרי וכו' עיין שם באורך ולפי הטעם שכתבו הפוסקים שכתבתי למעלה לחלוק על המקור חיים דלא חשיב אחריות אלא כשיצטרך מחמת האחריות לשלם מעות מכיסו ולא כשיאבד מעותיו שכבר נתנם נראה דגם למה שחושש הגאון בגדי ישע הנ"ל אין לחוש וצ"ע: אף גם זאת אודיע כי ראיתי עתה בספר חדש חשק שלמה [שנדפס בשנת תרמ"ח כבוד התורה לפ"ק] להגאון מוהר"ר משה שלמה שביאר בסי' ב' דלפי מה שהמציא הגאון מוהרש"ז לעשות המכירה לנכרי באמצעות ערב קבלן נסתלק החשש של המקור חיים לפי שהתנאי מפורש שלא יהיה שום אחריות על הישראל:

כו) אשה אחת נתנה שאור ביין כדי לחמצו ומאותו חומץ נתנה ביין אחר לחמצו ושאלה אשה אי יכולה להשהותו בפסח עיין מגן אברהם סי' תמ"ב סק"ט בשם הרמב"ן [צ"ל הראב"ן כמו שכתבתי לקמן סי' ח' אות כ"ה עי"ש] דאף בד' וה' אסור כיון דהוי מעמיד ומרן הב"י ביו"ד סוס"י קט"ו התיר מהשלישי דלאחר שלש פעמים כלה הראשון ועיין שיירי כנסת הגדולה סי' תמ"ח מה שהתיר מטעם זה ותימה שלא זכרו להרמב"ן שחולק וגם בד' וה' אסור וכו' ומ"מ בנד"ד לכ"ע אסור להשהותו דהוי עדיין שני ומוהריט"ץ בסי' פ"א התיר בנדונו והוא נגד כל הני אשלי רברבי ואין ספרו מצוי בידי כך כתב הרב אגורה באהלך ד' י"א ע"ד ומה שכתב שהתיר הרב שיירי כנסת הגדולה לפי הנראה הוא מה שכתב בכנסת הגדולה יו"ד סי' קט"ו סוף הגב"י דעל דברי מרן בב"י דמי שעבר והעמיד חלב בחלב חמיץ של נכרי ומחלב זה העמיד בו אחר ומאחר אחר שמותר ליקח מחלב שלישי זה ולהעמיד בו חלב אחר ואוכלו דלאחר שלש פעמים כבר כלה חלב של נכרי כתב על זה בכנה"ג דמזה למד בתשובותיו לא"ח סי' ח"ץ למוכרי חלב קפוי הנקרא ייגורטי ליקח קודם פסח אותו חלב הנעשה משאור ולעשות בו חלב אחר ומאותו אחר עד פעם שלישית ומותר לאכול בפסח החלב שנקפה בו ואף דמרן לא כתב אלא דמי שעבר והעמיד דמשמע דלכתחלה אסור היינו משום דאסור לבטל לכתחלה אבל חמץ קודם פסח היתר הוא [עיין מה שרשמתי בזה בקונטרים שנה בשדי חמד ח"א ריש מערכת האלף] ויכול לעשות לכתחלה עכ"ל וכן ראיתי להרב פרי חדש בסי' תמ"ז סי"א [ד"ה שמרים] שכתב כן בשם שכנה"ג ומה שתמה שלא זכרו דברי הראב"ן הנה על השכנה"ג ודאי יש לתמוה אכן על מרן הב"י ודאי אין שום תימה דיש לחלק בין פת וחלב שלהן דקליש איסורייהו לחמץ בפסח דחמיר וכמו שאכתוב להלן בס"ד ומה שכתב על דברי הרב מוהריט"ץ דהוא נגד כל האשלי רברבי הא גרמה לי' למר שלא ראה בו בפרק דברי הרב מוהריט"ץ דהמעיין בדב"ק בגופן שלהן ישפוט בצדק דאין לדברי הרב שום סתירה מדברי האשלי רברבי הנ"ל דשם כתב דמותר ליקח מעט חלב נקפא מהנכרי במקום שאין מצוי של ישראל להקפות בו חלב של ישראל ואמר רב בטעם ההיתר דודאי חלב קפוי זה הוא חלב טהורה שאם לא כן לא היה נקפא ולא מקפיא אלא דיש חשש צחצוחי חלב טמא ומשום הכי אסור לאוכלו דלא ידעינן כמה הוו צחצוחי החלב אבל כשלוקח מעט להקפות החלב הרי נגד הכל גם כן יש ששים אלא דהאיסור משום מעמיד וכיון דהמעמיד הוא היתר שהרי נקפא והצחצוחי בטלים לכן מותר עי"ש ד"ק וא"כ אפשר דכשהמעמיד הוא דבר איסור יודה דאסור עד שלש פעמים או יותר:

ובשו"ת מכתב שלמה סי' ד"ן הביא מ"ש המג"א בשם הרמב"ן דר"ת התיר להשהות הדבש שהי' רביעי או חמישי ושהרמב"ן התפלא עליו וכו' וכתב הרב דנראה דהדין עם ר"ת כדמוכח מברייתא דחומצן של כותים וכו' שהביא הרי"ו ומרן הב"י בסוף סי' קט"ו אלא דמשום חומרא דחמץ דעונשו כרת ואסור במשהו לא מלאו לבו להתיר באכילה בפסח ואף לאחר הפסח לא התיר אלא בהנאה וצ"ע על תמיהת הרמב"ן וכו' ושוב הביא מה שכתב השכנה"ג הנ"ל להתיר באכילה בפסח ותמה עליו שלא הזכיר מחלוקת ר"ת ורמב"ן דלהרמב"ן אסור להשהותו ולר"ת לאוכלו מיהא אסור ואם ראייתו ראיה גמורה להתיר באכילה מכל מקום למה לא הזכיר דברי הרמב"ן והצ"ע ולפי האמת דדבר זה לא נמצא בתשובות הרמב"ן כמו שכתבתי למעלה והם בס' ראב"ן שאינו מצוי כל כך לא נפלאת לומר דהשכנה"ג לא היה בידו ספר ראב"ן כשכתב דבר זה וכן יש לומר על הפר"ח הנ"ל ואף שדברי ראב"ן הביאם הרב מגן אברהם וידוע דהרב פרי חדש בכמה מקומות מזכיר את המג"א אינו מן התימה אם לא ראה דבריו בזה ונראה מדברי הרב הנ"ל דמסכים הולך לסברת הרב שיירי כנסת הגדולה דמותר לאכול בפסח מה שהעמד אחר שלשה פעמים שהרי כתב דראיה גמורה היא מהברייתא דחמצן וכו' וקצת נראה כן גם דעת הרב אגורה באהלך הנ"ל וכדעת הרב שיירי כנסת הגדולה ופרי חדש הנ"ל:

אך הרב שבות יעקב בח"ב סי' י"ו נשאל בחומץ יין שנתחמץ עם האם של חומץ שכר ואחר כך נתחמץ מזה חומץ אחר עד כמו חומץ רביעי או חמישי אי מותר לקיימו בפסח והשיב דלכאורה היה נראה דמותר גם בשתיה על פי דברי הברייתא דחמצן וכו' ודברי מרן הב"י סס"ו קט"ו הנ"ל ושוב כתב דמאחר דדין זה לא נזכר בש"ס דידן וכל גדולי ראשונים ואחרונים לא הביאו דין זה לפסק הלכה כי אם בפת וחלב שלהם דקליש איסורייהו והרבה הקלו בדברים אלו שהוא רק חשש נתערב חלב טמא והקלו גם בזה אבל לענין איסור חמץ דחמור חלילה להקל וכמ"ש הרמב"ן שהביא המג"א דאסור לקיימו וכן עיקר אף שבתשו' פני"מ סי' ק"ז השיג ומתמיה על הרב מגן אברהם וכו' אך אם עבר ושהה יש להתירו בהנאה אחר הפסח בצירוף דברי קצת פוסקים דעכשיו שכלם מבטלים אין להחמיר כל כך אלו תוד"ק ומשמע דהפני"מ מתיר בשהיה מיהת וכן מתבאר ממה שכתב בשמו הרב שערי תשובה סי' תמ"ב אות י"א אך הרב זכור לאברהם ד' פ"ט סוף ע"א על מה שציין הבאר היטב שבו"י ופני"מ סיים הוא וז"ל דכתבו חומץ יין וכו' אסור לקיימו בפסחוהביאו הי"א ע"כ נראה דגם הפני"מ לא החליט להתיר לקיימו וצריך לעיין בגוף דברי הפנים מאירות ואינו מצוי אצלי ושם בזל"א ד' ק' סוף ע"א הביא מ"ש השכנה"ג הנ"ל וכתב בשם הא"ז סי' תמ"ז דהניח דבר זה בצע"ג והרב מוהרש"ז בש"ע חלו סי' תמ"ב סוף אות יו"ד כתב יש מי שאומר שמי דבש הרביעי מותר אפילו בשתיה בלא פדיון לפי שכבר כלה כח שמרי השכר בשלשה מי דבש הראשונים ויש לסמוך על זה אם הוא בענין שיש הפסד מרובה אם נאסור אותו בשתיה וכתב שם בקונטריס אחרון אות ט' דבשו"ת פנים מאירות הביא ראיה לזה מדברי מרן ב"י סס"י קט"ו ושם מוזכר גם כן חמץ שעבר עליו הפסח אבל בחמץ לפני הפסח י"ל דאפשר לא מקילינן כולי האי דלא כהרב שיירי כנסת הגדולה לפי שיש לו עיקר מן התורה וכו' ומסיק דאין לסמוך על שו"ת הנ"ל אלא בהפסד מרובה וציין להא"ז סוס"י תמ"ז ובשו"ת שבסו"ס בית לחם יאודה בסס"י רצ"ג עי"ש ומתבאר דהפנים מאירות מר קעסיק לענין חמץ שעבר עליו הפסח וגם מתבאר שהרב מוהרש"ז אין דעתו נוחה במה שהתיר הרב שיירי כנסת הגדולה הנ"ל גם הרב שמן המשחה סי' כ"ו ד' כ"ד ע"ד הביא מ"ש בשיירי כנסת הגדולה בדין הייגורט"י הנ"ל ותמה על מה שכתב מרן הב"י ללמוד כן מדברי הר"ב העיטור ועל מה שלמד מדבריו בשיירי כנסת הגדולה דלא דמו שאר איסורין לחמץ שעבר עליו הפסח וכו' והוסיף לומר דגם הייגורטי הרביעי אסור כיון שהעמדה הראשונה היה באיסור מאן לימא לן שאין בהייגורטי מהאיסור הראשון כדי להעמיד ובכי האי גוונא אין שייך להתיר מטעם זה וזה גורם ואחר שהאריך בזה והביא מ"ש המג"א ושו"ת פנים מאירות ושבו"י הנ"ל כתב בדף כ"ו ע"ב דאפשר להתיר מד' והלאה משום דהוי ספק במידי דרבנן דמדאורייתא כל דבר בטל ברוב ואם כן אזלינן לקולא והראב"ן דהחמיר בד' וה' אזיל לשיטתיה דסובר להחמיר בספק משהו [והעתיק דברי ראב"ן בתחלת ספרו בענין זה] אבל לדידן דקי"ל כהרי"ף בפרק כל שעה גבי פלוגתא דשמואל ומר עוקבא דבתערובת משהו אזלינן בספקו קולא הכי נמי ברביעי וחמישי מותר דאפשר דאין בו כדי להחמיץ מהאיסור ודוקא למאן דאמר דאין חוזר ונעור אבל למאן דאית ליה חוזר ונעור אסור דלא כדמשמע מהשיירי כנסת הגדולה אלו תורף דב"ק ועוד האריך עי"ש: כז) כתב הרב עטרת זקנים סוף סי' תל"ד [על דברי מרן בסעיף ה' שלוחו יכול לבטל] וזה לשונו וי"א שאין השליח יכול לבטל ולכן אין להקל ועל כל פנים האשה אין לעשות שליח לבטל החמץ כי אצלה גבי הפרה מיעטה התורה שאין שלוחה כמותה משום דכתיב אישה יקימנו עכ"ל.

ויגעתי ולא מצאתי להבין דב"ק דמבואר בנדרים ושאר דוכתי בפלוגתא דרי"ו ורי"א וברמב"ם וסמ"ג וטור וש"ע יו"ד סי' רל"ד דמיעוטא דאישה יפרנו הוא לבעל שלא יפר ע"י שליח. אבל לשלא תעשה האשה שליח להפר לא ידעתי מקום דרשה זו.

וגם לא ידעתי מאי נפקא מינה בעשותה שליח הרי הבעל יכול להפר שלא בפניה כבסי' רל"ד סכ"ח וגם אין מעיקר דין זה ראיה לסתור כלל גדול שבתורה שלוחו של אדם כמותו זולת היכא דגלי קרא ומיעטה ואשה עושה שליח לקבל גטה וכן לכל דבר שליחות סוף דבר לא יכולתי להלום דברי הרב בזה וצער לי.

ובמכתב אחד ששלחתי להגאון הגדול כקש"ת מוהרי"ז שטערין בע"ס זכר יהוסף יצ"ו הודעתי צערי: וזאת תשובתו מה שתמה על העט"ז הנה החמד משה מביא גם כן אבל אשה אינה יכולה לעשות שליח לבטל ולא הזכיר מקור הדין ואמנם סיים דברי העט"ז מהפרה והנכון בעיני להגיה ולהחליף הדברים שבא מתחתון לעליון וכן צריך להיות דשלוחו יכול לבטל כי גבי הפרה ממעטה התורה שאין שלוחו כמותו מדכתיב אישה יקימנו [והיינו רק היכי דמעטיה קרא להדיא עי"ש בתוס' ב"מ צ"ו סוע"א ובט"ז סק"ו] וי"א שאין השליח יכול לבטל ובכן אין להקל ועל כל פנים האשה אין לעשות שליח לבטל החמץ [והיינו משום דאשה אינה יכולה להפקיר שלא מדעתו וכמ"ש הט"ז ומגיהים בלתי מלומדים לא הבינו כונתו ונתחכמו להפוך הלשון והעמידו מלמעלה למטה שהוא לנתינת טעם כי אצלה גבי הפרה וכו'] ומכל מקום אם נרצה לפרש בלא הגהה יש לכוון לדברי רבו הבית חדש סוף סי' תל"ד שהשיג על הב"י דלמה לא נימא דביטול יש לו כל דין הפקר וכו' ובנדר לא מהני ע"י שליח עי"ש ואולי מטעם נדר מכל שכן דאשה אינה יכולה לעשות שליח לבטל זולת הבעל דקיום וביטול הנדרים ע"י הבעל והכי נמי בביטול וק"ו מנדר שהבעל אינו יכול לעשות שליח.

ואולי כתבו בשיגרא דלישנא בדרך בדיחותא לדמות לנדר ממש ואכמ"ל כי מה שכתבתי נכון בעיני שנחלף בסידור עכ"ד הגאון יצ"ו: ואנכי הדל הדרך השני לא יכולתי להולמו ולא הבנתי תוכן כונתו. והדרך הראשון אשר לפי דעתו הוא הנכון לי הדל במחכתה"ר מלבד מה שדחוק לומר שנפל ט"ס כזה שהוא רחוק המציאות קשה ביותר דאם כונת העט"ז הוא דאשה לא תעשה שליח לבטל שלא מדעת בעלה וכמ"ש הט"ז דאינה יכולה להפקיר שלא מדעתו אם כן מאי ארייא שלא תעשה שליח הרי היא עצמה לא תוכל לבטל שלא מדעת בעלה.

וגם משמעות דבריו דקאמר סתמא דאשה לא תעשה שליח מורה דבין אשת איש בין פנויה קאמר דלא תעשה שליח ולפי מה שפירש בכונתו הא אין זה אלא באשת איש ולא בפנויה כמובן. ולכן לדעתי עדיין דברי העט"ז צ"ע ולמודעי אני צריך כי מצאתי בשונה הלכות ח"א ד' נ' ע"ד שהחליט דדברים אלו לא יצאו מפה קדשו של העט"ז אלא איזה תלמיד טועה כתבו והם דברי תימה וכו' עי"ש גם בס' כסא אליהו [אשר השגתי אותו בשאלה] ראיתי בסי' תל"ד שכתב על דברי העט"ז וז"ל והם דברים שלא בהשגחה אחר המחי"ר דמה שמיעטה תורה היינו דאין הבעל יכול לעשות שליח לבטל נדרי אשתו אבל היא האשה מעולם לא נתמעטה משליחות ואדרבא עושה שליח לקבל גטה וקידושיה וכדכתבתי במקום אחר עכ"ל ועיין מחזיק ברכה סי' תל"ד אות ז בשם מור וקציעא דאשתו של אדם בלא רשות עדיפא משליח ברשות ובאות ח' בשם הרמ"ע דאשתו ובניו שאוכלים משלו יש להם רשות לבטל ומשוו נמי שליח: והכהן הגדול הגאון המפורסם מוהר"ר שלמה הכהן מווילנא יצ"ו כתב אלי וז"ל ומה שתמה כת"ר נ"י על העט"ז יפה תמה דמה ענין הפרה לענין ביטול דכיון דלכל הדברים יכולה אשה לעשות שליח כמו איש מהיכא תיתי דלענין ביטול לא וגם הפרה עושה הבעל ואין זה מצד חסרון האשה רק דגזרת הכתוב הוא בהפרה ובשאלה בבעלים ועיין תוס' ב"מ צ"ו ד"ה שליח ובלאו הכי נראה דאישתמיט מיניה דברי מוהרי"ל בליקוטיו [הובא בקיצור באליהו רבה סי' תל"ד] שכתב להדיא דגם אשה יכולה לעשות שליח לביטול שכתב שם דהבודק לאלמנה היא תבטל בעצמה וכו' ואם אינה יכולה כלל לבטל בעצמה יבטל הבודק בשבילה וכו' אך ידוע דהעט"ז היה רב מובהק וגדול וכו' אמרתי לעשות סניגרון לדבריו והוא דבעיקר דין ביטול ע"י שליח כתב מרן הב"י בסוף סי' תל"ד דאף דהפקר מטעם נדר ונדר אי אפשר ע"י שליח מכל מקום ביטול אינו ענין לנדר עי"ש ולא ביאר למה אינו ענין לנדר וגם מהיכן פשיטא ליה דנדר אינו ע"י שליח ולכאורה נראה דסובר דמשום הכי נדר אינו ע"י שליח משום דאין שליח לדבר עבירה דהנודר כאילו בנה במה והתוס' בב"מ ד' יו"ד ד"ה דאמר כתבו דבטל השליחות וכך כתב בהגהת יד אברהם בסי' רל"ד [ולפלא בעיני דברי הנו"ב מהדורא קמא יו"ד סי' ס"ז שכתב דלא מצא מפורש אם חל שבועה ע"י שליח ואיך לא ראה דברי מרן הב"י הנ"ל וכן בהגהות י"א לא הביא דברי הב"י רק כתב כן מסברא וצ"ע] ועל פי זה שפיר אמר בביטול חמץ דאינו עבירה ואדרבא מקיים מ"ע מהני ע"י שליח אך שיגרת לשון מרן הב"י לא משמע שכיון לזה: ועוד דאם כן הפקר נמי דאינו עבירה תיהני ע"י שליח.

אבל באמת לולא דברי מרן הב"י היה מקום לומר דמשום הכי לא מהני שליח בנדר ושבועה והפקר משום דהוי מילי ולא מימסרי לשליח ודעת מוהרימ"ט ח"א סי' קכ"ו דאפילו שליח ראשון לא מהני ביה מילי וכן משמע להדיא בדברי הגר"א בח"מ סי' קכ"ה סקי"ו ומה שתמה על זה בנודע ביהודה מהדורא תניינא יו"ד סי'קמ"ז מרש"י גטין כ"ט [וכן בדף ס"ו ע"ב] דמשמע להדיא דדוקא לשליח שני במח"כ לא עיין ברש"י גטין ד' ע"א ע"ב ד"ה דאמר מילי דשם משמע להיפוך דעל דברים לא אמרינן הל' שש"א כמותו ואמנם ל"ק על רש"י הנ"ל דפשוט דזה תליא אם מודה ר"י באומר אמרו וכמ"ש בעניותין בהגהות לב"ב בתוך הגהות של מראה כהן ואם זכינו לדין דלענין ביטול גם כן דהוי שליחות על מילי תליא בפלוגתא הנ"ל אי מהני שליחות על מילי בשליח ראשון ואמנם דהשליח יעשה מעצמו שליח שני בודאי אינו יכול דזהו עיקר דין דמילי לא מימסרי לשליח ועפי"ז הדין עם העט"ז ולא מטעמיה אך מטעם כיון דהיא בעצמה היא שליח מבעלה דמסתמא ניחא ליה דתבדוק ותבטל אבל שליח בודאי אינה יכולה לעשות משום מילי ואין סתירה לפי זה ממוהרי"ל דהוא מיירי באלמנה ושפיר כתב יכולה לעשות שליח אבל באשה שיש לה בעל יש לומר דמודה מוהרי"ל אך מה שכתב ראיה מהפרה אינו מובן כנ"ל ואולי דכיון דמשום דהחמץ של הבעל ומבטלת על דעתה לא מהני על ידי שליח כמו בנדרי עינוי נפש ובינו לבינה דאינו יכול הבעל לקיים נדרה ע"י שליח דכתיב אשה יקימנו אלמא דגזרת הכתוב הוא דנדר שנוגע להבעל אינו יכול לעשות הבעל שליח להקמה ולמד מזה דהיא נמי אינה יכולה לעשות שליח על הנדר בדבר ששייך לבעלה.

ואמנם זה דוחק ואמנם טעם שכתבנו אנחנו מצד מילי נראה לי נכון עכ"ד הכהן הגדול עליון למעלה יצ"ו: וכבר כתבתי ע"ד הגאון מוהריז"ש יצ"ו דאין דעתי נוחה לפרש בכונת העט"ז דאשת איש לא תעשה שליח שלא מדעת בעלה דסתמא קאמר ומשמע אשה פנויה נמי לא תעשה שליח על שלה. ומה שכתב בטעם דנדר אינו ע"י שליח משום דאין שליח לדבר עבירה יש לפקפק דהא דכל הנודר כאילו בנה במה משמע דהוא מדרבנן ואינו פשוט לומר בדרבנן אין שליח לדבר עבירה עיין מה שרשמתי בקונטריס הכללים במערכת האל"ף אות קצ"ג [בשדי חמד ח"א] ועוד דמסתמיות דברי מרן נראה דאין מציאות לקבלת נדר על ידי שליח כלל ואי טעמא משום שליח לדבר עבירה הא איכא נדרים המותרים כגון נודר בעת צרה וכיוצא ועיין שו"ת שם אריה חיו"ד סי' מ"א וק"ל ומה שכתב דבטל השליחות כמו שכתבו התוס' בב"מ וכו' עמו הסליחה רבה דאינו פשוט לומר כן וכמה דיות נשתפכו וכמה קולמוסים נשתברו בענין זה אי הני תרי שנויי שבתוס' הנ"ל פלגן בהדייהו וכבר נתעצמו בזה בשו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא אה"ע סי' ע"ה וע"ו ובטל אורות בשו"ת אה"ע סי' א' והזכיר שם שו"ת מוהרימ"ט סי' קי"ו ומוצל מאש סי' ל"ד ובשו"ת רעק"א סי' קכ"ט ד' קכ"ו ע"א [ועיין מה שרשמתי בקונטריס הכללים במערכת האלף אות קצ"ט בשדי חמד ח"א]: ומה שתמה ע"ד הנו"ב יו"ד סי' ס"ז עיין בקונטריס הכללים במערכת השי"ן אות מ"א מה שרשמתי בזה ושם הבאתי בשם הגאון מוהרח"ך ראפאפורט בס' מים חיים חיו"ד סי' נ"א שהשיג על הנודע ביהודה מדברי מרן הב"י.

ומה שכתב על דברי רבינו מוהרימ"ט בדין הקדש ע"י שליח עיין מה שרשמתי בקונטריס הכללים במערכת ה"ה אות צ"ג [בשדי חמד ח"א] בס"ד. אחר זמן ראיתי בשיורי ברכה למרן חיד"א שכתב שדברי העט"ז תמוהים ושכבר תפסו עליו בזה.

ובאמת תמה אני על עצמי איך לא ראיתי אז את דבריו ואת דברי הרב זכור לאברהם ודברי מנחם שדברו בזה באותו פרק באותו מקום בסי' תל"ד וכבר הובא שם בדב"ק דברי הרבנים כסא אליהו ושיורי ברכה ושונה הלכות ונעלם ממני ומעיני העדה הגאונים עליונים למעלה יצ"ו: וכתב לי הגאון מרדכי אליהו ראבינוויץ אבד"ק וואשילקאווא יצ"ו על מה שכתב הגאון רש"ך הנ"ל בענין מילי לא מימסרן לשליח גם אנכי העירותי כבר באריכות והזכרתי מזה בקצרה בספרי נר למאור סוף סי' כ' ודחיתי שם בקצרה סברא זו דמילי לא מימסרי לשליח דלא אמרינן זה לענין ביטול עכ"ד והרה"ג מוהר"י ווייס מספינקא יצ"ו כתב לי לעיין בשו"ת מוהר"ם שיק חלק א"ח סי' קצ"ד שפירש דברי העטרת זקנים הנ"ל בטוב טעם ואין שו"ת הנ"ל מצוי אצלי: שוב זכיתי בספר התורה הנ"ל ולפי שאינו מצוי נכון להעתיק תורף דב"ק והוא זה הקדים הפלוגתא אם שליח יכול לבטל ושבסוף סי' תל"ד מוכח דאשה שבטלה בלי רשות בעלה מהני ואין הטעם משום דזכין לאדם שלא בפניו דאם כן אפילו אחד נמי ומאי שנא אשתו דנקט אלא הטעם דאשתו מסתמא הוי כאילו מינה אותה אפוטרופוס והר"ן בפ"ק דפסחים בשם הר"ב העיטור כתב דיכול לבטל ע"י שליח מדאצטריך קרא למעט גבי הפרה דאין שליחות מכלל דבעלמא יש שליחות וקשה לכאורה דאדרבא מהתם מוכח דאין שליחות והוא דמוהרי"ט בסי' קכ"ז כתב דאין אדם יכול לעשות שליח להקדיש דבר והרב נודע ביהודה בתניינא יו"ד סי' קמ"ז כתב דנעלם ממנו סוגיא ערוכה דאיצטריך למעט גבי הפרה מאישה יקימנו מכלל דבעלמא אפילו במילי יש שליחות ואין זו קושיא דמוהרי"ט סובר דמהתם ילפינן לכל התורה דודאי לולא גילתה תורה בהפרה דאין שליחות הוה אמינא דאפילו במילי יש שליחות והשתא דגלי קרא דבהפרה אין שליחות וכיון דבכל התורה יש שליחות אמאי נימא דכאן הוא גזרת הכתוב לומר דאין שליחות אדרבא מסתבר לומר דבהפרה היינו טעמא דאין שליחות משום דמילי הוא ולא מימסרי לשליח וילפינן מהתם לכל התורה דבמילי אי אפשר למשוי שליח ויש רמז מזה בתשובת אדמו"ר בחתם סופר סי' שכ"א וכיון שכן דמהפרה ילפינן דבמילי לא מצי למיעבד שליח אם כן אדרבא אית למילף דאין יכול לעשות שליח לבטל והיכי יליף הר"ב העיטור מהתם דיכול לבטל על ידי שליח:

וכתב ליישב קושיא זו על פי דברי הפרמ"ג בסי' תל"ד הואיל ובדיבורו דביטל מתעביד מעשה חשיב כמעשה כמו מימר וביאר דבריו דאף דגם בהקדש בדבורו מתעביד מעשה הנה השיטה מקובצת בבבא מציעא ד' מ"ג כתב דפיגול אף דבדיבורו מתעביד מעשה הואיל ואיתא במחשבה לא מיקרי בדבורו מתעביד מעשה ואם כן בהקדש דאיתא במחשבה כדאמרינן בשבועות ד' כ"ו דכתיב כל נדיב לב עולות לא חשיב מעשה אבל ביטל סובר הר"ב העיטור דבעינן דוקא שיאמר בפה כדכתב הב"ח בסוף סי' תל"ד דסובר דביטל אינו במחשבה דעל מחשבה אין מברכין וליתא בשליחות וכיון דסובר דבעינן דבור איכא למימר דחשיב כמעשה כאילו ממנה שליח לעשות מעשה ובזה מתיישב גם קושיא הראשונה דאיכא למימר דהרב העיטור סובר דהפרה מועיל אפילו במחשבה וכיון דמהני בלב לא חשיב מעשה אלא מילי ואפילו הכי איצטריך למעוטי משליחות ומהתם ילפינן דלמילי אי אפשר למישוי שליח ומדאצטריך התם קרא מוכח דבעלמא היכא דעדיף מניה כגון היכא דבדבורו מתעביד מעשה דאינו מועיל במחשבה שפיר מהני ואם כן בביטול דלא מהני במחשבה ובעי דיבור לדעת הרב העיטור שפיר יליף מהפרה דמועיל שליחות אמנם כל זה אם השליח עושה ומבטל בעצמו אבל אם השליח רוצה לעשות שליח אחר שוב מיקרי מילי ולא מהני שליחות: ובזה ביאר כונת העטרת זקנים דמעיקרא כתב דאינו יכול לעשות שליח ודלא כהר"ב העיטור ושוב כתב ועל כל פנים אשה אינה יכולה לעשות שליח וכו' רוצה לומר אף אי נימא דנסמוך על הר"ב העיטור דחשיב לביטול כמעשה וכסברת הפרמ"ג מכל מקום אשה רוצה לומר אשה בבית בעלה ובנכסי בעלה אינה יכולה לעשות שליח דהא עצמה נחשבת רק כשליח ואם כן אם לא תבטל בעצמה אלא תעשה שליח הויא היא רק כשליח למילי וזה ממועט מהפרה והיינו מטעם הנ"ל שהיא חשובה רק כאילו נעשית שליח למילי ולמילי ילפינן מהפרה דאין שליח אלו תורף דב"ק ועם שהדברים עמוקים וקשה להחליט שהרב עטרת זקנים נתכוון לכל זה בקצירת האומר ועל מי סמך ויבינהו בכל זאת העתקתי תורף דב"ק להשביע נפש שוקקה הצמאים לפילפולא דאורייתא דחדי בה קודשא בריך הוא.

והיה זה שכרי ועוד פלפל הגאון הנ"ל באותה תשובה ובסי' קצ"ה בדברי מרן הב"י אם ביטול משום הפקר ושמה שהפקר אינו מועיל על ידי שליח הוא מדין נדר וכו' עי"ש דב"ק:גם ראיתי בספר חדש ספר זכרון לידידי הרה"ג אבד"ק ראזישטאש יצ"ו בהלכות פסח ד' י"ד ע"ב שכתב בשם תשובת מוהר"י אסאד אשה יכולה לעשות שליח לבטל חמץ בעלה אף דהיא בעצמה היא רק שליח ומילי לא מימסרי לשליח שיוכל לעשות שליח אחר מכל מקום כיון דבדיבור עביד מעשה להוציא מרשותו לא הוי מילי כמו בתמורה ועוד נראה דאשתו כגופו ועדיפא משליח ויכולה לעשות שליח: כח) מי שמת בערב פסח אחר חצות או בתוך הפסח והניח חמץ שלא ביטלו ולא מכרו אם חייבים היורשים לבערו עיין מה שרשמתי לקמן סי' ח' אות ל"ב:

כט) מבר חמצו לנכרי אגב קרקע שהשכיר חנותו לנכרי והקנה לו דברים חמוצים שלו ופרט אחר כך מחיר כל אחד ומאחד מהמינים שפרט לו היה לו עוד במקום אחר אצל נכרי שהניח שם קודם הפסח ושכח ממנו ולא היה בלבו למוכרם לו והוא ביטל כל החמץ שלו בערב פסח כדינו ונזכר בחול המועד ושאל אם חייב לבערו השיב הגאון בשו"ת רמ"ץ סי' ל' דאינו חייב לבערו דיש לדון מלשון השטר דמכירה גמורה היא גם להחמץ שהיה לו במקום אחר כיון שלא כתב שמכר החמצים שבחנות רק כתב שמכר לו אגב קרקע דברים החמוצים שלו וכל החמצים שלו בכלל ולא בעינן ציבורים ואף שלא היה בדעת המוכר חמץ זה בשעת מכירה מכל מקום אם היו באים לפנינו המוכר והלוקח לדין לא היה מועיל טענת המוכר שלא היו בלבו דדברים בלב אינם דברים וקנה הנכרי הכל וזה פשוט וברור וכתב עוד שכל הענין בנדון זה הוא מדרבנן ומטין להקל דמלבד דכבר ביטל כדינו ומן התורה אינו עובר רק מדרבנן חייב בביעור ועוד כיון דהחמץ היה בבית נכרי הרי לדעת הגאונים והרמב"ן והר"ן והרשב"א אינו עובר בבל יראה ובתשובת שאגת אריה סי' פ"ג ביאר דבריהם דכשהוציאו מביתו והפקידו ביד נכרי קודם זמן איסורו לא חל עליו מצות השבתה רק מדרבנן חייב לבער וכבר הסכימו הפרי חדש ושאגת אריה דגם בלא קבל עליו הנכרי אחריות הדין כן ושקיל וטרי בדין קנין חצר לנכרי ומסיק דמעיקרא דדינא הנכרי קנה החמץ וליתר שאת יכול ישראל אחר לגלות הדבר להנכרי ושהוא יחזיק החמץ כשלו כדי שלא יהא כדבר תמוה לפני ההמון עם מה שאין הישראל מבערו וגם יש היתר ברווחא לענין להבא פי מה שכתב הרב נודע ביהודה מהדורא תניינא סי' ס"ג דאפילו בתוך הפסח אם מכר לנכרי שוב אינו עובר ואם אחרים מלמדים להנכרי לקנות החמץ שפיר דמי דבעל החמץ אינו עושה כלום אלו תוד"ק והנה מה שכתב דכיון דביטל כל חמצו אינו חייב לבער אלא מדרבנן עיין מה שרשמתי לעיל אות ו' אי מהני הביטול שלנו דדעתו עליו לחזור ולזכות בו ושם הבאתי שו"ת הרב רמ"ץ סי' כ"ד דמסכים לדעת הרב משאת בנימין דלא מהני ביטול זה והוא לכאורה היפך ממה שכתב בסי' ל' ויש ליישב ושם בסי' ל"א הביא מה שהשיגו רב אחד בענין זה וחזר הרב המחבר להעמיד דבריו הראשונים עייש"ב:

ובשו"ת שם אריה סי' ט' [ד"ה שוב בא] באחד שמכר חמצו על ידי שלוחי העיר כנהוג וכתב בכח והרשאה שנתן להם רשות למכור כל החמץ שברשותו ואחר כך פרט שמוכר יי"ש כך וכך שעומד במקום פלוני ובמקום פלוני וגם שפיר"ט שעומד במקום פלוני ושכח שהיה לו במקום אחר אצל נכרי [עי"ש גוף המעשה] שפיר"ט ששה הין ולא פרט אותו ובפסח עלה ספק בלבו אם מכר שפיר"ט הנ"ל וכו' ובהשטר מכירה הכולל שנותנים להנכרי שם כותבים ומוכרים לו כל מה שנמצא אף שאינו מוזכר בהרשימה כתב הרב דאם נודע בפסח שלא נכתב השפיר"ט הנ"ל ודאי צריך לבער דעל מה שנזכר בהשטר מכירה שמוכרים לו כל הנמצא אף שאינו מפורש בהרשימה קשה לסמוך דהוי מוכר דבר שאינו מסוים עיין בחו"מ סי' ר"ט ס"ב ובסמ"ע שם ובסי' רמ"א ס"ד שם הביא שיש חולקים ואומרים שבין במכר בין במתנה יכול להקנות דבר שאינו מסוים אך דעה הראשונה כתב בסתם נראה שפוסק כן וכמו שסתם בסי' ר"ט לכן אם נודע בפסח חייב לבער עכ"ל [ועי"ש לענין אם לא נודע עד אחר הפסח והבאתיו בסי' ח' אות ל"ד] ולפי הנראה אינו סותר למה שכתב הרב רמ"ץ הנ"ל דשם שמכר לו כל חמץ שלו לכן גם החמץ שהיה במקום אחר נכלל בהמכירה כיון שלא אמר לו כל חמץ שבחנותי אבל הכא אמר לו כל חמץ שברשותי והרי שפיר"ט הזה לא היה ברשותו ואף שיש לומר דחשיב שפיר רשותו כיון שכל נפקד מושאיל מקום להמפקיד כמו שכתב הרא"ש על דברי הגאונים בההיא דסוף סי' ת"מ מכל מקום בלשון בני אדם כשאומר לחבירו שמוכר לו כל מה שיש לו ברשותו ונמצא שיש לו פקדון ביד אחר נראה דיכול לומר שלא מכר את אשר אינינו ברשותו ומה גם דפרט לו אחר כך חמץ שבמקום פלוני ושבמקום פלוני ודאי דיש לומר אין בכלל אלא מה שבפרט החמץ שבמקום פלוני ופלוני מוכר ולא החמץ שבמקום אחר ואם כן אין צד היתר אלא מחמת שכתוב בהשטר כירה שמוכרים הכל ועל זה קשה לסמוך דהוי דבר שאינו מסוים וכו' ומר אמר חדא ומאמ"ח ולא פליגי.

[ובסי' ח' הנ"ל כתבתי בענין דבר שאינו מסוים עי"ש]: אלא דבגוף דברי הרב שם אריה יש לפקפק לע"ד דמוכח מדבריו דאם באמת היה דעת מרן לפסוק כהיש חולקים שבסי' רמ"א דבין במכר בין במתנה יכול להקנות דבר שאינו מסוים לא היה מחייבו לבער בנזכר בפסח וכן בדין כיון שלפי האמת זה האיש כבר אמר בפה מלא שמפקירו הפקר גמור כמו שכתב שם בש"א בסמוך [וכתב דאף דבהפקיר חמצו גם כן אסור אחר הפסח היינו דוקא כשהחמץ ברשותו ובביתו ולא כשהיה ברשות אחר וכו' עי"ש] אם כן לאחר הביטול הזה אין כאן אלא חיוב ביעור מדרבנן ואם היתה נפסקת ההלכה בש"ע כמאן דאמר דיכול להקנות דבר שאינו מסויים ודאי דיש לסמוך על זה שלא להצריך לבער אלא דמאחר דמוכח מדברי מרן דסובר דהעיקר הוא כסברא קמייתא לכן קשה לסמוך להקל באיסור חמץ על סמך דיש חולקים כן נראה כונתו ויש לתמוה דאם נאמר דנדון זה דומה להמחלוקת שבסי' רמ"א הנ"ל הרי אם כן יש לפסוק להקל דמה שכתב הרב שם אריה דדעה הראשונה כתב בסתם נראה שפוסק כן במחכ"ת אשתמיט מיניה מה שכתבו הפוסקים ובפרטות בדין זה כתב הרב עבודת הגרשוני סי' קי"ד דכשכותב מרן בשולחן ערוך יש אומרים ויש אומרים דעתו לפסוק כסברת הויש אומרים וכמו שרשמתי בקונטרים בכללי הפוסקים סי' י"ג אות ט"ו ואף שיש סוברים דבכל כי האי גוונא אין הכרע בדעת מרן מכל מקום אין לייחס אליו שדעתו כסברא קמייתא וכיון דאין הכרע והוא ענין דרבנן כנז"ל למה לא נסמוך להקל כדעת הסוברים דיכול להקנות דבר שאינו מסוים ובפרט לדעת הרב טורי זהב הובא בבאר היטב שהכריח דנקיטינן כהיש חולקים ועיין להרב מוהריק"ש בספר ערך לחם סי' ר"ט וז"ל אבל האומר לחבירו וכו' אמר לו כל המטלטלין שבבית זה או בתיבה זו או בשק אני מוכר לך בכך וכך וקנו מידו אף שלא הודיע פרט המטלטלין קנה שהרי מינם ידוע שהם מטלטלין ועיין בלשון דדוקא כשיש ספק במין אם תבן או זהב וז"פ וכו' עכ"ל, ולפי דבריו בנדון זה אין כאן לתא דמוכר דבר שאינו מסויים כלל גם מה שנראה מדבריו דהדין שבסי' ר"ט עם הדין שבסי' רמ"א הם ענין אחר ולפי דבריו היש חולקים שבסי' רמ"א חולקים גם בדין דסי' ר"ט ס"ב אין נראה כן מדברי הסמ"ע סי' רמ"א ס"ק י"ג שכתב ומ"ש שם אינו דומה לזה דהתם בס"ב באומר כל אשר בבית זה אני מוכר לך דאינו מכור היינו טעמא משום דגם מינו אינו ידוע דיכול להיות דאין שם אלא תבן עכ"ל הרי מבואר דההיא דסי' רמ"א ודסי' ר"ט לא ראי זה כראי זה גם הרב בית שלמה תוך סי' ע"ו כתב בזה הלשון ועי"ש בח"מ סי' רמ"א ס"ד ובדבר שאינו מסוים כמו בסי' ר"ט כולי עלמא מודו ע"כ נראה דכונתו לומר דגם החולקים בסי' רמ"א מודו בההיא דסי' ר"ט:

ועוד יש לפקפק לפי מה שכתב הרב פתחי תשובה בריש סי' ר"ט בשם שו"ת באר"י דנראה ברור דדוקא כשאומר שמוכר בסך כך וכך אמרינן דלא סמכא דעת הקונה דשמא אינושזה כפי הסך שקצב אבל כשאומר שמוכר לו כפי הסך שישומו שלשה כמו שנהוג במכירת חמץ בזה לא שייך לא סמכא דעתיה דודאי לא ישומוהו יותר משיוויו והביא ראיות לזה ע"כ וכדבריו ראיתי שכתב הרב תפארת יוסף סי' י"ט [בד"ה אולם] וכתב שם בראש הסי' דאף דהמקור חיים בסי' תמ"א [סק"ט סוד"ה וגם] כתב דצריך לפרט בהשטר כל מין ומין שאם לא כן הוי כמוכר דבר שאינו מסוים דלא קנה כמ"ש בסי' ר"ט לא כתב כן אלא על לכתחלה אבל בדיעבד נגד שינצל מלאו דבל יראה נראה דמועיל המכירה וכו' ועוד כתב שם דמאי דלא מהני בדבר שאינו מסוים היינו טעמא משום דכיון דהקונה לא סמכא דעתיה גם המוכר לא גמר ומקנה ובמכירת חמץ כשכותב שאף מה שימצא אחר כך שלא נכתב בהרשימה יהיה מכור לנכרי הא חזינן שגמר ומקני שבכונה כותב כן שירא שמא נשכח ממנו ומבקש לינצל מאיסור בל יראה אם כן בודאי גמר להקנות בכל אופן עיין תוספות קידושין י"ח ד"ה אקנויי ועוד האריך וכתב עוד דנראה ברור דגם הרב מקור חיים שכתב דצריך לפרט המין היינו דוקא כשידוע להישראל מיני החמץ שיש לו וכמו שכתב להדיא בסמ"ע בסי' ר"ט דמשום שהאחד יודע והשני אינו יודע לא גמר ומקני מה שאין כן בנדון זה דשניהם לא ידעו ולכן לא פרט המוכר המין רק כתב בהשטר מכירה שגם הוא בכלל המכירה כשימצא וישלם כפי שישומו בודאי גמר ומקני [ויש להרגיש שתפס במושלם סברת הסמ"ע ולא הזכיר דברי הש"ך שם בסק"ב דנראה דאינו מסכים לחילוק הסמ"ע ואולי משמע ליה מדקדוק לשון הש"ך שכתב ואין אנו צריכים לחילוק הסמ"ע שלא בא לחלוק עליו בחילוקו אלא דאין לנו צורך בו אלא דממה שכתב הרב פתחי תשובה שם שדעת הרב חות יאיר גם כן דלא כהסמ"ע משמע דחולקים בדין ואין מצוי אצלי ס' חות יאיר] ועוד האריך דכיון דהחמץ שלא פרט לו היה גם הוא ברשות הנכרי קנה מטעם חצר ושקיל וטרי בזה עיש"ב ועם כי לא נתברר לי מתוך דבריו אם נשאל והשיב בתוך הפסח ושמא לא כתב להקל מטעמים הנ"ל אלא לענין אם עבר הפסח ואינו ענין למה שכתב הרב שם אריה דחייב לבער דמיירי בפסח מכל מקום נראה דמטעמים אלו יש להתיר גם בפסח אחר שכבר בטל חמצו כדינו ואינו חייב לבער אלא מדרבנן דהא מר הוא דאמר דהרב מקור חיים לא הצריך לפרט אלא לכתחלה אבל לא בדיעבד וכשנזכר בתוך הפסח הרי הוא דיעבד ומהני לינצל מאיסור בל יראה וגם שאר הטעמים שכתב יש בהם כדאי להתיר בפסח שלא להצריכו ביעור וגם מה שכתב הרב רמ"ץ שם דכל הענין הוא מדרבנן דמלבד מה שבטל וכו' ועוד דלדעת הגאונים וכו' שייך גם בנדון השם אריה ולענין אם הוא אחר הפסח בסי' ח' אות ל"ד הנ"ל הבאתי מה שכתב הרב בית שלמה בענין זה דנראה דדעת כמה גדולים החתם סופר ומר רבו והנודע ביהודה ובית דינו דלא חיישינן כלל במכירת חמץ משום דבר שאינו מסויים דסברי דכיון שמוכר רק מיני חמץ חשיב דבר מסויים וסומכים על זה לכתחלה בעיקר מכירת חמץ ונראה דלדידהו ודאי כל שכן בדיעבד ונזכר בתוך הפסח ועוד הובא שם צד היתר בדבר שאינו מסויים לפי שהנכרי מוחזק ולא שייך בזה דין אסמכתא וגם דיש סוברים דאין דין אסמכתא לנכרי ועוד הוזכר שם צד היתר באם נכתב בהשטר לשון אודיתא מודה אני הבא על החתום וכו' עיש"ב ומכל הנז"ל נראה דיש צד גדול להתיר בנזכר בתוך הפסח שלא לחייבו לבער כן נראה להלכה אבל לא למעשה חלילה:

ל) דבר שמן הדין אין צריך ביעור רק שאסור להשהותו משום חשש תקלה שיבא לאוכלו אפשר לתקן זה על ידי שיפקיד אותו ביד נכרי ואז ליכא למיחש דילמא אתי למיכל מניה כן מתבאר ממה שכתבו הרבנים ערוך השולחן סי' תס"ז סוף אות י"ב ושערי תשובה שם אות י"ט ואות למ"ד ובשו"ת תפארת יוסף סוף סי' כ"ב ופרי מגדים באשל אברהם סוף סי' תמ"ג וכתב שם ולרווחא יקבל הנכרי אחריות עי"ש ומכל מקום ודאי דלכתחלה אין לסמוך על זה וכן דקדק בפרמ"ג שם שכתב בדין חמץ נוקשה שאם שכח למוכרו יש תקנה שיפקידהו ביד וכו' עי"ש ונראה דבחטים וקמח דלא חזו לאכילה בעינייהו אלא אחר טחינה ואפיה [עיין לעיל באות ט"ו] אולי בשעת הדחק יוכל לסמוך אפקדון ביד נכרי וראיתי בספר מנחת משה הנדפס מחדש לאחד מגאוני דורנו יצ"ו בסי' ט"ו אות ו' שהביא בשם שו"ת דברי חיים סי' כ"א במי ששכח למכור חטים וסובין שנלתתו היטב ונתפחו ונזכר בחול המועד והחטים היו עומדין ברחיים של נכרי והורה המורה להשליכם לים וכן נעשה וכתב דיפה הורה וכו' ואין לומר דהסובין הוו נוקשה וכו' ועוד דגם נוקשה חייב לבער ואין לומר דבבית הנכרי לא שייך דילמא אתי למיכל דאם כן למה שורפין הנוקשה יתנוהו בבית או בחצר עכ"ל מתבאר דעתו דגם אי נימא דסובין הוו נוקשה לא מהני מה שהם בבית הנכרי להצילו מחשש תקלה וספר דברי חיים אין מצוי אצלי לראות אם ראה דברי הפרמ"ג וחולק עליו כי לפי דברי הפרמ"ג הנ"ל נראה דאם נניח דסובין הוו נוקשה לא היה צריך לבערם ואית להו תקנתא על ידי פקדון ביד נכרי ובקבלת אחריות כנז"ל ומה שהכריח הרב דב"ח מדהצריכו לבער הנוקשה נראה דאין מזה הכרח דודאי לכתחלה אין לסמוך על זה וצריך למוכרו או לבערו קודם פסח אבל בנזכר בפסח והוא חמץ נוקשה נראה דשפיר דמי לסמוך אתקנתא דהפרמ"ג אלא דבסובין אינו פשוט דחשיב נוקשה וכמו שכתב הרב דברי חיים ועיין במה שכתבתי בזה לעיל אות כ"ג אבל בחמץ נוקשה ממש ובפרט כשבטל חמצו [דבהכי מיירי בדב"ח] הנ"ל ושהיה מופקד ביד נכרי קודם זמן איסורו נראה דאין זקוק לבערו ועיין בשו"ת הרב רמ"ץ סי' למ"ד שהבאתי באות כ"ט וק"ל:

לא) טעמו ולא ממשו אם עובר עליו בבל יראה הנה הרב חק יעקב בריש סי' תמ"ב בשם הרב עולת שבת כתב דעובר בבל יראה ונחלק עליו ומסיק דאפילו הסוברים טעם כעיקר דאורייתא לענין אכילה מודים דאינו עובר בבל יראה רק אסור להשהותו מדרבנן ואם נזכר בפסח טעון ביעור ואם עבר הפסח מותר בהנאה ומשום חומרא אסור באכילה והרב מקור חיים בסק"א הביא דברי הח"י דאינו עובר וכתב וכן מסתבר ובש"ע הרב מוהרש"ז שם אות ז כתב דמעיקר הדין מותר בהנאה ובהפסד מרובה גם באכילה אלא דטוב להחמיר בהנאה גם כן אם אין הפ"מ עי"ש והרב מגן האלף שם אות א' [בד"ה ודע דגם] כתב דמאי דפשיטא להו להאחרונים דבטעם כעיקר עובר על בל יראה לא כן אנכי עמדי וכו' עי"ש והרב חתם סופר סי' ח"ק [בד"ה ומכוין] כתב דכמו שטעם כעיקר לשתיה כן לענין שהיה דלא כמ"ש בח"י רס"י תמ"ב להתיר בשתיה [צ"ל בשהיה] מה שאין בתערובתו ממשות החמץ רק טעמו ומכל שכן געול הכלי וכבר דחה כל ראיותיו בספר חמד משה גם מסתימת לשון הטור לא משמע כהח"י וכתב דהרב השואל נתלה בדברי הטור במה שכתב בשכר שעושים באשכנז וכו' ולא צדק בזה דהא הטור שם מיירי לענין אכילה וכו' וסיים אבל מכל מקום בר מן דין כבר הסכימו האחרונים בלבוש ופרי חדש וחמד משה הנ"ל לאיסור עכ"ל והרב בית שלמה סי' פ"ז ד' ג"ן ע"ד כתב וז"ל ואף שהח"י כתב דאף בטעם גמור כל שהוא רק טעמו ולא ממשו יש לצדד דאינו עובר בבל יראה כבר חלקו עליו האחרונים הבאים אחריו וגם להח"י על כל פנים אסור להשהותו ובעבר ושהה אין להתירו רק בהנאה ולא באכילה כמו שכתבו האחרונים עכ"ל [כעת לא ידעתי מי הם האחרונים הבאים אחריו שחלקו עליו חוץ מהחמ"מ שהביא החת"ס] ועיין להרב פרי מגדים באשל אברהם והרב מחצית השקל שם העתיק דברי הרב חק יעקב והרב רמ"ץ סי' ל"ב אות ד כתב ועוד יש צד היתר לפי מה שכתב הח"י דבטעמו ולא ממשו אינו עובר בבל יראה ומותר לאחר הפסח וכן כתב המנחת כהן וכו' ואף שהח"י החמיר לענין אכילה הוא רק חומרא בעלמא ובנדון דידן דאיכא כל הני צדדים אין להחמיר כלל עכ"ל ולא הביא שום חולק כיעי"ש הא למדת דדבר זה במחלוקת שנוי ואין הכרע לאסור ובודאי דבעבר בפסח אפשר לסמוך להתיר בהנאה ובהפסד מרובה גם באכילה:

ונותן טעם לפגם בפסח אם מותר להשהותו לאחר הפסח לדעת הסוברים דנותן טעם לפגם בפסח אסור עיין מה שרשמתי בסי' א' אות י"ו:לב) אם עבר ומכר החמץ לנכרי בתוך הפסח אי מהני שלא יעבור בבל יראה ממכירה ואילך עיין לקמן סי' ח' אות ח' שכתבתי בשם הרבנים נודע ביהודה בתניינא סי' ס"ג ופרי מגדים סוף סי' תמ"ג דמהני וכן כתב הרב נאות דשא סי' ט"ל [ד"ה ומה"ט] שרוב האחרונים סברי כהפרמ"ג וכן נראה דנקטי הרבנים בשו"ת מים חיים ראפאפורט סי' ד' [עי"ש בטעם השני] ושו"ת רמ"ץ סי' ל' שהבאתיו בסי' זה אות כ"ט ואין כן דעת הרב חתם סופר שכתב בסי' ק"י [ד"ה נמצא] במי שצוה בפסח לנכרי שימכור חמצו לנכרי פלוני ומכרו לא הועיל אפילו מכאן ולהבא כי חמץ אסור בהנאה ואין מכירה תופסת בו והרי הוא ברשות הישראל אפילו אם החמץ במצולות ים ולא הועיל כלום במכירתו אפילו מכאן ולהבא וכו' עי"ש ובסי' קי"ב וצריך לעיין בגוף דברי הרבנים שער אפרים ויד אליהו שהביא דבריהם הרב עיקרי הד"ט בסי' י"ז אות ד' שאוסרים חמץ שנמכר אחר חצות אחר ששאל לחכם והורה לו לאסור כיעי"ש מאיזה טעם הוא אם הוא משום דסוברים דמכירה בזמן האיסור לא מהני מידי והוי כלא נמכר כלל ועבר בפסח בבל יראה וקנסינן ליה או משום דסברי דאף דמהני מכאן ולהבא מכל מקום כבר עבר בעשה דתשביתו קודם המכירה וסברי דגם משום עשה דתשביתו קנסינן ליה [עיין מה שרשמתי לעיל אות יו"ד] או דסברי דגם בערב פסח עובר בבל יראה [כדעת הסוברים כן שרשמתי שם]:

ובשו"ת שאילת שלום במהדורא תניינא סי' נ"א בסוף ד"ה ק מכתבו כתב וז"ל אם כונתו למכרו או ליתנו לנכרי ולהוציאו מרשותו לרשות הנכרי הנה אף כי לכתחלה גם בזה לא יפה עשה דהוא מחוייב לבערו משום עשה דתשביתו בכל זאת בדיעבד אם כן עשה יש בזה עצה טובה להצילו שלא יעבור בפסח בבל יראה דכיון שבא לרשות הנכרי זכה בו הנכרי מן ההפקר והוי תו חמץ של נכרי ולא של ישראל כמבואר בנודע ביהודה תניינא סי' ס"ג ובספרו צל"ח בריש פסחים אלא שאם עשה כן מה זה שכותב דבחול המועד ציוה להשמש לילך עם הנכרי להשליך החמץ להטונא דאם כבר זכה בו הנכרי אין מהצורך עוד להשביתו ומה שעבר בערב פסח על עשה דתשביתו כבר עבר והוא מעוות וכו' אבל בפסח כבר החמץ הוא של נכרי ואין מצוה עליו להשביתו ואף גם הוא מותר אחר הפסח כיון שלא עבר עליו בבל יראה וגם דבחמץ של נכרי לא שייך למקנס כמבואר בנודע ביהודה שם עכ"ל ולפי הנראה לא ראה בזה שיטת הרב חתם סופר שאינו סובר כן כנז"ל אך באמת דברי תורה עשירים במקום אחר ושם בסי' ר"ל הביא סברת הנודע ביהודה דכשזכה הנכרי בפסח אין מקום עוד לקנוס וכתב ועם כי החתם סופר בתשובותיו לא כן דעתו אין דבריו מוכרחים והראיה שהביא מחופר בור ברשות הרבים לא דמיא כעוכלא לדנא משום דשם אף שהחזיק בו נכרי מכל מקום מחייבין להחופר על שגורם מכשול בחפירתו מה שאין כן בנדון דידן כיון שזכה בו נכרי אם כן בשל נכרי אין לקנוס כיון שהוא מותר ורשאי גם המוכר ללוקחו בחזרה כמו אחר ודברי הנודע ביהודה נכונים עכ"ד:

לג) חמין שאינו שלו אלא שהוא חייב באחריותו אי מהני ליה ביטול דעת הרב שאגת אריה סי' ע"ז דכיון דגוף החמץ אינו שלו אלא של נכרי אף שאחריות על הישראל אינו יכול לבטלו ובכמה תשובות מרבני אחרונים נמשכו בזה אחר סברתו וכן תפס במושלם הגאון מוהרש"ך מוילנא יצ"ו בהגהותיו למסכת פסחים בדפוס ראם הנד"מ עי"ש בריש ההגהות ועיין בשו"ת רעק"א סי' כ"ג [בד"ה ונ"ל] ובד' י"ח ע"ג [בד"ה היוצא] ולהרב מקור חיים בסי' חת"ם סק"ט [ד"ה וגם יש] ובהקדמתו לסי' תל"א [בד"ה ועתה נבאר] ומקרוב נדפס ספר בית מאיר לא"ח וראיתי שם בסי' תל"א ס"א [בד"ה ואף] שכתב על דברי הרב שאגת אריה דאין דבריו מוכרחים ומסתמיות דברי הפוסקים לא משמע כדבריו וכו' וראייתו יש לדחות וכו' ומסיק בצ"ע והרב עונג יום טוב סי' כ"ד ד' כ"ט ע"א [ד"ה ובמש"כ] האריך מאד בדברי הרב שאגת אריה ודעתו נוטה להלכה דלא כהרב שאגת אריה עו"ש והרב בית שלמה סי' ס"ב ד' מ' ע"ד כתב דגם הרב פני יהושע סובר כהרב שאגת אריה ונראה שכן היא סברתו עי"ש גם הרב פרי מגדים באשל אברהם סי' אמ"ת סק"ד כתב דהרב פני יהושע בסי' ה' והרב שאגת אריה סברי דלא מהני ביטול לחמץ של נכרי שהאחריות על הישראל וסיים הוא דגם למוכרו בלא רשות הנכרי אי אפשר כיון שאינו שלו וכן כתב הרב מעין גנים [עצי לבונה ח"ב] בנימוקיו לא"ח סי' תמ"ח עי"ש בדף מ"ח ע"ד [ד"ה ולפי זה] ועיין להרב חתם סופר בסוף סי' קי"ח בחמץ שמכרו לנכרי והאחריות על הנכרי רק שהישראל יש רשות בידו לחזור בו שכתב אינו מועיל לו ביטול כיון שאינו שלו להפקירו שהרי של הבעלים הקונים הוא ואין לו בו רק אחיזה בעלמא ואין בזה כדי להפקירו ועיין להרב מקור חיים סי' תל"א הנ"ל לענין חמץ שיש לו בו רק טובת הנאה אם יכול לבטלו למאי דנקיטינן טובת הנאה אינה ממון והרב עמודי אור סימן י"ח הביא דברי הרב מקור חיים סי' ת"מ סק"א דחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות יכול לבטל דכיון שהוא זקוק לבער הלא הוא אבוד מבעליו ומכל אדם ויכול לזכות בו במכל שכן שיכול לבטלו וכתב עליו דיש סתירה לסברתו מהירושלמי בפרק שלישי דפסחים הלכה ג' יש אדם מפקיר דבר שאינו שלו בתמיה עי"ש ובשו"ת אמרי בינה להגאון מוהר"ם אויערבאך איש ירושלים בדיני פסח סי' ב' [בד"ה והנה] האריך להכריח דביטול מהני אף לחמץ שאינו שלו לפי מה שכתבו הקדמונים דאינו עובר בבל יראה אלא כשמחזיק החמץ כשלו ולכן כשבטלו שמגלה דעתו שאינו מחזיקו כשלו אינו עובר ואם כן גם כשהחמץ אינו שלו רק שקיבל עליו אחריות מהני עיש"ב:

גם הגאון מוהר"ם שיק בסי' קצ"ח הביא מה שכתב הגאון שאגת אריה דלרש"י דסובר דתשביתו היינו ביטול ותשביתו קאי גם על חמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות כדכתב בשאגת אריה סי' ע"ח אם כן מהני ביטול אך לשיטת התוספות דביטול מטעם הפקר לא מהני דאין אדם מפקיר דבר שאינו שלו וכתב על דבריו דאין כאן מחלוקת דבקיבל עליו אחריות גם התוספות מודי דאף בלא הפקר מהני ביטול וכו' והביא הראיות שבשאגת אריה ודחאם אחת לאחת ובסוף התשובה רצה להביא קצת ראיה דמהני ביטול לפי מה שאמרו במכילתא שהביאו הרמב"ן והר"ן ולא יראה לך אלא בטל בלבך ופירש הרמב"ן על דרך שיטת רש"י ואם כן קשה מנא לן בסוגיין ללמוד מלך דבשל עכומ"ז אינו עובר דילמא בשל עכומ"ז נמי עובר רק אדרבה בא הכתוב לומר בשלך מהני ביטול אבל בשל עכומ"ז לא מהני ביטול אלא שיש לדחות וסיים ועל כל פנים מסברא כן הוא: לד) ישראל שמוכר חביות יי"ש ושכר לנכרי והאחריות על הנכרי וזוקף עליו הדמים במלוה אלא שיש רשות ביד הישראל לחזור וליקח ממנו בכל שעה ובשינוי הזמן יוקרא וזולא פשוט דעובר בזה בבל יראה וכו' דכללא דחמץ דאף על גב דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים האי שלך לאו דוקא שלך ממש אלא כל שמצוי לו שום אחיזת יד מיקרי שלו ומטעם זה דבר הגורם לממון עובר אף דבעלמא לאו כממון דמי וכן פקדון נכרי ביד ישראל וקבל עליו אחריות ולחד שיטה אפילו אחריות באלמות וכן בחלה עובר מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל אף דמי יימר דמזדקקי ליה תלתא וקל וחומר הכא שיש בידו לחזור בו ודאי עובר ולכן קודם פסח צריך לבטל הקנין מהנכרי לגמרי ויחזור וימשוך על דעת לקנות קנין גמור מבלי שיוכלו בעלים לחזור בו כלל אלו תורף דברי הרב חתם סופר בסימן יק"ח:

לה) יש לחקור חמץ של שני שותפים ישראל והוא ביד אחד מהשותפים ואין אחריות חלק חבירו עליו אם עוברים בבל יראה ובל ימצא כיון דשלהם הוא בשותפות דילמא כיון דאינו מיוחד לכל אחד מהם אינם עוברים דהא כתיב לא יראה לך ובעשה דהשבתה יש לומר דגם של שותפים בכלל מדכתיב תשביתו אבל בלאו אף דכתיב לא ימצא בבתיכם לשון רבים הריבוי הואלהבתים ולא לשאור דלא כתיב שאור לא תשאירו כמו בתשביתו ונראה דאם יש שיעור כזית לכל אחד עוברים כיון דכל אחד עובר על חלקו שיש לו שיעור כזית ואינו עובר על חלק חבירו שנאמר איך יעבור על חמץ שאינו שלו וכו' אבל אם אין כזית לכל אחד אינו עובר שום אחד מהשותפים כן כתב מרן מוהריט"א בס' קהלת יעקב בסי' לק"ט מדף ד"ן ע"ג והלאה [מדפוס חדש] והביא דעת הרב טורי זהב בסוף סי' תמ"ה דהשותפים חייבים ממש כמו אדם אחד לכל מילי ומה שכתב הרב חק יעקב דנלמד זה מדכתיב תשביתו ושקיל וטרי בזה עי"ש והרב יד דוד לפסחים על ד' כ"ג ע"א על מה שאמרו שם ר' יוסי הגלילי אומר תמה על עצמך איך חמץ אסור בהנאה וכו' הביא מה שכתב הרב חק יעקב וכתב דמתשביתו אין ראיה כי הרבה מצות נאמרו בלשון רבים ואין ללמוד בזה שותפות [נראה דכונתו דאנן מדידן לא אמרינן הכי מסברא דנפשין כל דלא אשכחן דאמור רבנן בש"ס הכי עיין חולין קל"ה ע"א דמדכתיב על בגדיכם לשון רבים מרבינן של שותפין וק"ל] אבל מסברא ידעינן דגם של שותפין עובר דעל כל פנים יש לו חלק שראוי לעבור ודוקא גבי מצות עשה מצינו מיעוט גבי שותפים אבל לא במצות לא תעשה וגבי שבת כתיב עבדך ואמתך ובהמתך ובודאי עבד ואמה ובהמה של שותפים חייב בשביתה אלו תורף דב"ק ועיין במה שרשמתי בסי' ח' אות ב' בדין חמץ של שותפים שעבר עליו הפסח: לו) חמין ששני ישראלים נצים עליו ומונח בהאמט ולא יצא עדיין דבר המשפט למי שייך אי מהני ליה ביטול עיין לקמן בסי' ט' אות ה':

תוכן העניינים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה