אור ברסלב

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה חלק א· הרב חיים חזקיהו מדיני

סימן ה

סימן ד

בענין בדיקה וביטול וביעור חמץ א) בדיקת חמץ אם שכח לבטל והגיע זמן איסורו אין נשים נאמנות לומר בדקנו כיון דהשתא חייב לבדוק מדאורייתא ובדיקת חמץ טורח גדול ונשים הן עצלניות כן כתב הרב בגדי ישע ולולא דמסתפינא אמינא דבזמן הזה עינינו הרואות דנשי דידן חמיר להו טובא איסור חמץ אפילו במשהו יותר מהאנשים ויגעות הרבה לבער כל דבר שיש בו נידנוד חמץ ולכן היה ראוי לומר דאף דבשאר איסורי תורה שיש טורח אין נשים נאמנות שאני חמץ דכיון דחמיר להו יש לומר דנאמנות אלא דיש לומר דלא פליג רבנן אלה דברי הרב מוהר"א ענתבי בקונטריס דרך חקיך שבסוף ספר חכמה ומוסר אות י"א וספר בגדי ישע [הספרדי אשר כותב בשמו] אין מצוי אצלי ולפי הנראה דבריו סובבים על דברי הפוסקים בסי' תל"ז ס"ד עי"ש והגאון מוהר"ש זלמן בש"ע שלו שם אות ו' כתב בשם הרבנים ע"ש וא"ז כדברי הרב בגדי ישע עי"ש ומה שכתב הרב מוהר"א ענתבי לחלק בין זמן לזמן הנה אמת דלא רחוקה היא סברא זו וכיוצא לזה כתב הרדב"ז סי' תפ"ח הביאו הרב יד אהרן במהדורא בתרא סי' תמ"ב בהגהט"ו על מה שכתב ריב"ה בשם ר"י מפריש דערבות שלשין בהן כל השנה אין לסמוך על הניקור כי אי אפשר לנקרן היטב וכתב על דבריו חומרא יתירה זו לא נהגו בה אבותינו דנשי דידן זהירי ובקיאי ומנקרין שלא ישאר בהן רוע כלל עכ"ל ועיין להרב מג"א ס"ק י"ו מכל מקום אפשר דלא סמכינן על זה אלא בדבר שהוא משום חומרא מה שאין כן בדבר שהוא חיוב גמור מדאוריתא כבדיקת חמץ כשלא ביטל אין לסמוך על זה וכדמשמע מסתמיות דברי הפוסקים שלא חלקו בענין זה ועיין להרב פרי מגדים באשל אברהם סי' תס"ז ס"ק ל"ז דהיכא דיש טורח רב או ספק איסור אין להאמין לנשים מה שכתב מספק איסור נראה שכונתו דספק איסור חמור לענין זה מודאי איסור דאף דבודאי איסור בדבר שאין בו טורח נשים נאמנות מכל מקום בספק לא חמיר להו ובשו"ת עמק הלכה בהלכות פסח סי' קכ"ט עמד לבאר בשולח את הקטן לבדוק חמץ בבית שאינו של הקטן אם נאמן לומר בדקתי וכן אשה ואחר שנשא ונתן בזה ובדין קטן בדאוריתא במידי דאיתחזק איסורא ואי חמץ מיקרי איתחזק איסורא כתב במסקנתו העולה מזה דהיכא דבידם ממש כגון אשה לנדה ולעשר ולתרום ולניקור וכדומה בדאורייתא אשה נאמנת אבל לא קטן ובדרבנן כתחומין ובדיקת חמץ אפילו קטן נאמן במידי דאתחזק איסורא כיון דבידו אבל שליחות מייאש והיכא דלא אתחזק איסורא אפילו אינו בידו רק שליחות כל שבידו לתקן מהימן אבל להעיד מה שראה אינו נאמן:

וספק בבדיקת חמץ אם דינו כשאר ספק דרבנן ואזלינן לקולא או דילמא מאחר שעיקר התקנה היתה על הספק יש להחמיר בספיקה האריך בזה בשו"ת הרב מוהר"ן יפה בסי' ט"ו ואגב ריהטאי לא ראיתי שהזכיר מה שנחלקו רבני האחרונים בדין הבדיקה כשלא ביטל עדיין אם היא מדאורייתא או לא וגם בעיקר דינו [בספק בבדיקה] לא פניתי לעיין בדב"ק ואתה תחזה: ב) השוכר בית מחבירו בשלשה עשר בניסן בחזקת שאינו בדוק ונמצא שהוא בדוק נסתפק הרב נחפה בכסף הביא דבריו מרן חיד"א בברכי יוסף סי' תל"ז אות ה' אי הוי מקח טעות דיכול לומר בעינא למיעבד מצוה והוא באופן שאינו יכול להביא עצמו לידי חיוב והעלה דהכל לפי ראות עיני הדיין דאם ניכרת מחשבתו דלדירה הוא דקבעי אינו מקח טעות ואם לא היתה כונתו אלא לקיים המצוה הוי מקח טעות והרב מכתב שלמה עמד בזה והעלה דלא הוי מקח טעות עי"ש בסי' ל"ח וכן דעת הרב ערוך השולחן בסי' תל"ז וכתב שכן פסק הרב מטה יהודה עי"ש ועיין ברכי יוסף ביו"ד סי' רצ"א לענין מזוזה ובגוף הסוגיא דהמשכיר בית לחברו בארבעה עשר חזקתו בדוק או לא [פסחים ד' ד' ע"א] עיניך תחזנה בשו"ת אורי וישעי סי' ס"ח פלפלת נאה בביאור דברי הרא"ש עי"ש כי חיי"ם הם: ג) אם רוצה לבדוק בליל שלשה עשר לאור הנר שפיר דמי כן העלה הרב נחפה בכסף בח"ב ד' א' ע"ב וג' וכדעת הרב פרי חדש בסוף סי' תג"ל דלא כהרבנים ב"ח ומקראי קודש עי"ש ונראה בעיני כדברי הרב מוהר"ש זלמן בש"ע שלו סי' תג"ל אות ז דכיון דעל בדיקה זו אינו יכול לברך לפי שאינה בזמן תקנת חכמים ממש לכן נכון הדבר שישאיר איזה חדר לבודקו בליל ארבעה עשר בברכה ואם בדק הכל ולא השאיר כלום יבדוק בליל ארבעה עשר חדר אחד לקיים תקנת חכמים ולא יברך עי"ש ועיין להרבנים שולחן גבוה וברכי יוסף שם ודרך חקיך שבסוף ס' חכמה ומוסר אות ב' וק"ל:

ובדיקת אכסדרה דקיימא לן דנבדקת לאורה ויש כמה שיטות בזה כמבואר בדברי הפוסקים בריש סי' תל"ג הנה בס' אלף המגן לידידי הגאבד"ק דובנא יצ"ו עמד בזה בסי' כ"ב והאריך קצת ומסיק כמו שפסקו הרבנים מגן אברהם ופרי חדש כשיטת רוב הפוסקים שהביא הרב בית חדש דביום ארבעה עשר על כל פנים נבדקת לכתחלה לאור הנר ושכן פסקו הגאונים מקור חיים ומגן האלף ובשלחן ערוך הרב ותמה על הרב חיי אדם שהשמיט בספרו דין אכסדרה כלל וגם בביאור אכסדרה עמד לברר אם היא בלא שום דופן כי אם תקרה על גבי עמודים או שיש לה שלש דפנות ורוח רביעית פתוחה לגמרי עי"ש דב"ק: גם בדין חצר דקיימא לן דאין צריך בדיקה ומפרש הרמב"ם דהיינו אמצעה של חצר ונחלקו האחרונים אם כונתו למעט דוקא חורין שבחצר שהן צריכים בדיקה אבל צדדי החצר דינם כאמצעה או שגם צדדי החצר דינם כחורין וצריכים בדיקה הנה בדין זה גם כן עמד ידידי הרב הנ"ל [אלף המגן] בסי' כ"ג וכתב שהרב חק יוסף הסכים למה שכתב הרב בית חדש דצדדי החצר צריכים בדיקה דלא כהרב חק יעקב בס"ק י"א שכתב דצדדי החצר אין צריכים בדיקה והקשה על הבית חדש ולא קשיא מידי וכו' והשיב על דבריו והעתיק דברי הרב בית חדש ומפורש שגם הרב בית חדש מודה דדוקא חורי החצר צריכים בדיקה ולא הצדדים והרב חק יעקב לפי שלא הבין כןמדברי הבית חדש השיג עליו ועל כל פנים לדינא כיוון יפה הרב חק יעקב אבל הרב חק יוסף במחילת כבודו נטה מקו האמת בזה ואף למה שהבין בדברי הבית חדש [שגם בצדדי החצר מצריך בדיקה] מכל מקום לדינא אית לן למינקט כהרבנים פרי חדש וחק יעקב דצדדי החצר אין צריכים בדיקה מאחר שכן מפורש בדברי הר"ן שהביא החק יעקב ולא ראה דבריו הרב בית חדש יש לומר שאם היה רואה דבריו היה חוזר בו ומבטל דעתו לכן ברור כן לדינא:

ובמה שהקשו הפוסקים דברי מרן בש"ע דבסי' תל"ג סעיף ו' פסק דהא דאמצעה של חצר אין צריך בדיקה הני מילי מספק חמץ אבל ודאי חמץ צריך בדיקה ואילו בסי' תמ"ה סעיף ג' מבואר שגם ודאי חמץ אין צריך בדיקה עד אחר זמן איסורו שקיל וטרי הרב הנ"ל [אלף המגן] יצ"ו שם והביא מה שחדש הגאון מקור חיים דחמץ הבא על ידי תרנגולים דהיינו שנותנים לפניהם מזונות תמיד אין צריך בדיקה והיינו ההיא דסי' תמ"ה מה שאין כן בחמץ הבא על ידי אדם כההיא דסי' תל"ג צריך בדיקה ותמה עליו שאין הדעת סובלת לומר דאף דחזינן חמץ בעין כההיא דסי' תמ"ה שלא יהא צריך בדיקה הא כיון דהחמץ ברור בעיניו מאי שנא מחמץ הבא על ידי אדם ודחה הסמוכין שהביא המקור חיים לדבריו וכתב שמצא במגן האלף שדחה דברי המקור חיים ושמח לדבריו: ובדין חור שבין ישראל לחבירו דקיימא לן דבודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו הביא הרב הנ"ל [אלף המגן] יצ"ו בסי' כ"ה מה שנחלקו האחרונים אם בודאי חמץ סגי בביטול ודעת הרבנים פרי חדש וחק יעקב דסגי בביטול ושהרב חק יוסף השיג על הרב פרי חדש והוא נר"ו העלה דברור לדינא דסגי בביטול: ובחור שבין ישראל לעכו"ם שאין צריך בדיקה ונחלקו רבני האחרונים בודאי חמץ העלה שם שגם בודאי חמץ אין צריך בדיקה וכדעת הרב בית חדש זולת לאור היום וכמו שכתב הרב חק יעקב בסקי"ד:

ד) בדיקת חמץ נראה פשוט דלפי מנהגינו שמוכרים החדר והחמץ שמונח בו שמחויב הבעל הבית לבדוק כיון שלא החזיק בו הנכרי ופשיטא שאם גם המפתח בידו של בעל הבית לכל הדעות חייב לבדוק שהרי אין מוסרים לו השטר והמפתח עד יום ארבעה עשר ואם כן חל עליו חובת בדיקה תיכף בלילה כן כתב הרב חיי אדם כלל יק"ח אות ח"י ולפי זה כל החניות המלאות מלאי חמץ אף שמוכרים או משכירים אותם עם החמץ ויהיו ברשות הנכרי מכל מקום כיון שהמכירה היא ביום ארבעה עשר כבר חל עלייהו חובת ביעור בליל ארבעה עשר ואין פוטר אותם מחיוב הבדיקה וצריך טעם על מה שאין נוהגים כלל לבדוק החניות אף החרדים ומקיימים מצות בדיקה בביתם דאין לומר כיון שעתידים למכרם לנכרי אינם בכלל תקנת חז"ל דכיון דעדין לא מכרם לנכרי לא מסתברא כלל לומר דאינם בכלל תקנת חכמים וכמו שכתב הרב חיי אדם אך מצאתי להג' חת"ס א"ח סי' קל"א שכתב וז"ל מי שמוכר חמצו לעכומ"ז ערב פסח ומשכיר לו חדר לכך אם מחויב לבדוק [החדר] ההוא בליל ארבעה עשר נראה פשוט דאין צורך דאף דהמשכיר ביתו לישראל ומוסר לו המפתח משחל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק התם חיוב בדיקה על החדר על כל פנים שהרי סופו שיהיה ביד ישראל וכיון שהחדר צריך בדיקה על כל פנים וזמן הבדיקה שהיא אור לארבעה עשר עודנו ביד המשכיר לכן החיוב על המשכיר להוציא הבית מחיוב בדיקה ואינו דומה נמי להיוצא מהבית ואינו נכנס לבית אחר כלל שאף שעכומ"ז נכנס בבית וזוכה בהחמץ שחייב לבדוק תוך שלשים כהרב"י סוף סי' תל"ו התם נהי שאין על הבית חיוב בדיקה שהרי עכומ"ז נכנס בתוכו מכל מקום חיוב על קרקפתא דגברא הוא והוא לא יקיים מצות בדיקה שהרי לא יכנס לשום בית לכן צריך לבדוק מה שאין כן הכא שאין על החדר חיוב בדיקה שהרי סופו להכנס עכומ"ז לתוכו ועל הגברא ליכא חיובא שהרי מקיים מצות בדיקה בשארי חדריו לית דין ולית דיין שיהא צריך בדיקה ואין זו צריכה לפנים כלל עכ"ל הנה טעם זה נכון להמוכרים או משכירים החדר שבו החמצים שאגבו מקנים את החמצים אך למה שנוהגים בכמה מקומות במכירת חמץ על ידי שליח מורשה מכל הבעלי בתים שבעיר והמורשה משכיר להנכרי בית אחד ואגבה מקנה לו כל החמצים בכל מקום שהם ואין מקנה להנכרי החדרים שמונח בהם חמץ של כל אחד ואחד נראה דאין טעם זה מספיק כיון שבאמת החדרים ישארו כמקדם ברשות הבעלים ולא יכנס הנכרי לתוכם כלל הרי חובת בדיקת החדר מוטלת על הבעלים וצריכים לבדוק בליל ארבעה עשר כתקנת חכמים והג' חת"ס למה שנשאל השיב כהוגן ונתיישב מה שאין נוהגים לבדוק בכשמוכרים החדר שהחמץ מונח בתוכו אבל לא בענין אחר ואף כשמוכרים החמץ עם החדר שהחמץ בו ראיתי להג' דברי נחמיה שדעתו נוטה לסברת הרב חיי אדם והוא שבסי' ל"ה כתב בענין מכירת חמץ שנוהגים למכור בערב פסח היה קשה לי מכבר דאם כן יהיו אותם החדרים צריכים בדיקה אור לארבעה עשר כדינו וראיתי בס' מקור חיים סוף סי' תל"ו וחיי אדם שפסקו כן למעשה בפשוטות ולפי הנראה אין נוהגין כן וגם אינו מתקבל כל כך מה תועיל הבדיקה כיון שבין כך ובין כך ימכור הכל למחר וזהו ביעורם מה יתן ומה יוסיף כשידע מקום הנחת החתיכות וכן דעת הרב ומ"ץ ומכל מקום קשה לסמוך על סברא בדויה בדינא דגמרא ובפרט נגד המפורש בדברי האחרונים הנ"ל וגם קשה להפריש בין זה למשכיר ביתו לחבירו דאם הקנין ומסירת המפתח היא בארבעה עשר לכולי עלמא על המשכיר לבדוק וכו' [וכן כתב שם גם בסי' ל"ז עי"ש ולפי דברי הג' חת"ס הנ"ל החילוק ברור כנז"ל ולא קשיא מזה אך כתב עוד] ויש לומר גם כן כיון שמה שקבעו זמן הבדיקה אור לארבעה עשר דוקא הוא משום חשש שכחה והוא הטעם הראשון דרנב"י וכן לענין הביטול אינו רשאי לסמוך שיבטל מחר כיון דלאו זמן איסורא ולא זמן ביעורא דילמא יפשע וישכח והרי כל זה שייך גם בנדון דידן שאינו רשאי לבטל תקנת חכמים על סמך שימכור למחר מה שאין כן כשיבדוק הרי החתיכות שימצא יהיו חמץ ידוע ולא חיישינן בזה לשכחה ובטעם זה האריך הוא הצ"ד כמה צדדים ולא נתקררה דעתו ליישב המנהג ולפי דעתו הנכון הוא שתהיה המכירה שלשה או ארבעה ימים קודם הפסח כדי לינצל גם מחשש משתכר באיסורי הנאה המבואר במג"א סי' ת"ן סק"ו ובש"ע הרב שם ס"ח וסי"א ואף דשם כתב דביום י"ג ליכא משום משתכר מ"מ יש חולקים וכו' אלו תורף דב"ק.

והג' מוהר"ם בעל צמח צדק [החדש] בסי' ל"ו השיבו דאין צריך לבדוק החדר בליל ארבעה עשר כי חיוב הבדיקה היינו המקומות שאמרה תורה לא יראה וכו' והיינו בכל גבוליך מה שאין כן חדרים הנ"ל שלא יהיו ביום י"ד גבולך כי אם של אחרים וכו' ועל חשש שמא ישכח כתב דאין לחוש כי העכומ"ז יזכירנו להנאתו וכו' וגם החדר ההוא שרואים אותו ראיה מביא לידי זכירה ומלבד זה יש לומר לא דמי למה שחששו בגמרא לשכחה דהתם היינו דמהאי טעמא יעשו זמן קבוע לביטול בשעת בדיקה מה שאין כן להטריחו טורח חנם שאין צריך לו כלל מפני חשש שכחה זה אין ללמוד משם דהרבה חשו לטורח עיין בפסחים ד' י"ג מובטח להם וכו' מפני הטורח אלו תורף דב"ק.

והג' המחבר בסי' ל"ז כתב לפקפק על כל דבריו ולא נתקררה דעתו בהם כיעי"ש והנה דברי הרב מוהר"ם הם כדברי הרב חת"ס אלא שהחת"ס הסביר גם כן החילוק שבין משכיר בית לחבירו ביום י"ד לדין זה וכבר כתבתי דאין מתיישב בזה מה שאין בודקין גם כשאין מוכרים החדר שהחמץ בו ודע דמה שתמה הג' דברי נחמיה על הג' מוהר"ם דמאי שנא ממשכיר בית לחבירו ביום י"ד וכו' וכתבתי למעלה דלא קשיא מידי לפי מה שהסביר הגאון חת"ס וכו' הנה עתה נדפס שו"ת צ"ץ חא"ח ושם אתה מוצא בסי' מ"ז דברי תשובתו שבס' דברי נחמיה סי' ל"ו הנז"ל מבוארת יותר וכתב גם כן דלא דמי למשכיר ביתו לישראל דסוף סוף יהיה החמץ בגבול מי שעובר בבל יראה וב"י ומוכרח לבדוק לכן מוטל טורח זה עליו לא כן הכא עי"ש:

ה) ביטול חמץ מי שביטל בשעה ששית ולא ביער החמץ אם עובר בבל יראה ולוקה מן התורה נסתפקו בזה רבני ווינצייא שהביא הרב כנסת הגדולה והביא דבריו הרב פרי חדש בסי'תל"ד ס"ב והפר"ח פשיט לה ממה שאמרו בש"ס ונבטליה בשית כיון דאיסורא דרבנן עליה כדאוריתא דמי דאם לא ביערו עבר אדאוריתא עי"ש שלא סיים לומר לוקה מן התורה [ככתוב בצד אחד בהשאלה] וכן בדין דמלקות מדאורייתא ליכא במשהה חמץ ולא ביערו רק מכת מרדות כמו שכתב הרמב"ם ואם כן מקום הספק הוא רק אם עובר בבל יראה מדאוריתא ונפקא מינה דאחר הפסח אסור ואולי יש נפקא מינה גם אם לחייבו מכת מרדות בכי האי גוונא ועל כל פנים מלקות דאורייתא ודאי ליכא וכבר העירו על דברי רבני ויניצייא הרבנים נהר שלום שם אות ג' ומאמר מרדכי שם ובמה שכתב הרב פרי חדש דעובר מדאוריתא דחה דבריו הרב נהר שלום דבש"ס לא אמרו אלא דאינו יכול לבטלו אבל אם בטלו ודאי דמהני דרק בקדושין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש הוא דלא מהני עי"ש וכדבריו כתב הרב מים חיים ראפפורט הבאתיו לקמן סי' ח' אות ח' ועי"ש מה שהבאתי סמך לדברי הפרי חדש מדברי הרב הפרישה ביו"ד סי' ש"ך והרבנים שואל ומשיב בח"ב סי' מ' ובשו"ת רמ"ץ סי' כ"ד שרשמתי שם האריכו בביאור הסוגיא לדעת הסוברים דמהני עי"ש ובס' דברי מנחם כתב בשם הרב בית דוד סי' קכ"ו דמסיק דאינו עובר מדאורייתא רק מדרבנן וממה שכתב הרב ערך השולחן בסי' תל"ד אות ד בשם הרב מקראי קודש נראה דמסכים דעובר בבל יראה מדאורייתא גם הרב שולחן גבוה העתיק מסקנת הרפר"ח ושכנה"ג דעובר הא למדת דדבר זה שנוי במחלוקת ומשמע דכולי עלמא מודו בביטל אחר חצות מיהא דלא מהני מידי כיון דאיסורא דאורייתא רביע עליה אך ראיתי להרב עמודי אור סי' ס"ח אות ב' שכתב בשם הרב קצות החושן סי' רס"ב דאם שכח לבטל חמצו ובטלו לאחר חצות דמועיל ודומה זה לכלך אצל יפות דמהני בתרומה ע"כ וספר הנ"ל אין מצוי אצלי לראות אם הביא דברי הרבנים הנ"ל וחולק עליהם או נעלם דבריהם מעיניו והעמודי אור כתב על דבריו דחלילה לומר כן וכו' ואם כן בבטל חמצו אם היה אומר קודם זמן שיחול ביטולו לאחר זמן איסורו ודאי דלא מהני דבשעת חלות הביטול ליתא ברשותו וממילא ניחותא דמצוה לא מהני למפרע כלל דסוף סוף מהשתא חייל עכ"ל עי"ש שלא הזכיר גם הוא דברי הרבנים הנ"ל ובעיקר הדין בביטל בשעה ששית אי מהני הביטול שלא יעבור מן התורה לכאורה נראה דתלי הא במה שנחלקו הפוסקים במאי דאמר רבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אם גם באיסורין דרבנן הדין כן וצריך להתיישב איה"ש במה שכתבתי בקונטריס הכללים במערכת הכ"ף אות ה"ן ששם הבאתי בס"ד דברי הפוסקים בכמה מקומות בכלל זה עי"ש וראיתי שכתב הרב אזן אהרן בד' ל"ד אות ל"ו שהרב בית דוד הביא מחלוקת הפוסקים בבטל החמץ בשעה ששית ולא בערו אם עובר בבל יראה ושתמה מאי נפקא מינה מזה לענין דינא ושהרב חקת הפסח בד' ט"ו כתב כמה נפקותות וספרים אלו אין מצויים אצלי ולכאורה יש לתמוה על תמיהת הרב בית דוד דלפום ריהטא נראה דנפקא מינה לענין אם לאסור החמץ אחר הפסח דתלי באם עבר על בל יראה כמו שכתבתי למעלה אמנם הדין עמו לפי מה שמבואר בסוף סי' תמ"ח דחמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אף על פי שבטלו וצריך להתיישב במה שרשמתי לקמן באות יו"ד עי"ש היטב:

ו) מיום עמדי על דעתי קשה עלי לסמוך על אמירת כל חמירא וכו' שרוב ההמון אומרים אותה כמו תחנה ובפרט למה שמבואר ברמב"ם שכ' וז"ל ומה היא השבתה זו האמורה בתורה שיבטל בלב ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל עכ"ל אמרו אתם הנמצא בר לבב כזה שיהיה לבו באמירת כל חמירא להחשיב החמץ כאין וכאפס ועוד אף אם הביטול מטעם הפקר ושלא כדברי הרמב"ם מכל מקום יש לפקפק כיון שעיקר הביטול הוא כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי אפשר דאין בכללה חמץ שנשאר ביד נכרי דהא יצא החדר מרשות ישראל וכו' וכיון שאמר דאיכא ברשותי אין בכלל הפקרו גם חמץ שאינו ברשותו וגם הסברא נותנת כיון שמכר החדר עם החמץ לא היה מחשבתו בביטולו רק מה שהיה אפשר שימצא בביתו בחורין ובסדקין ולא אותו חדר שמכר לנכרי ומהיכא תיתי שיהיה כמסתפק אולי נשאר חמץ שלו באותו חדר ויהיה גם ההוא חמץ בכלל הביטול וכו' כן כתב הג' עטרת חכמים בשו"ת א"ח סי' ה' [ד"ה ומיום] ומשמע דאם נאמר דהביטול הוא מטעם הפקר וגם יהיה הביטול קודם המכירה לנכרי דאז שייך לומר על הכל דאיכא ברשותי כיון דעדין לא מכרו להנכרי אין שום פקפוק על אמירת כל חמירא כמו תחנה בלי כונת הלב להבין מה שמוציא מפיו אך תמיהני שמיום שעמד על דעתו לא ראה מה שכתב הרב מגן אברהם בסי' תל"ד סק"ו וז"ל בקצת נוסחאות כתוב שאם אמרו בלשון הקודש יצא ונראה לי דהיינו דוקא כשיודע לפחות ענין הביטול שיודע שמפקיר חמצו אבל אותם שאין מבינים כלל וסוברים שאומרים איזה תחנה פשיטא דלא יצאו דהאי ביטול מדין הפקר ובעינן שיהיה פיו ולבו שוין וכן כתבו מוהרי"ל ומהרי"ו שהבודק לאשה תבטיל בלשון שמכירה עכ"ל הנך רואה דאף שכתב דאמירת כל חמירא הוא מטעם הפקר כתב מפורש דהאומרו כמו תחנה לא יצא ידי חובתו וכתב הרב חק יעקב שם סק"ט דעיקר לומר ליבטיל וליהוי הפקר וכן כתבו האחרונים דהעיקר כדעת ר"ת דביטול מדין הפקר וכו' וזהו מה שכתב המג"א דביטול מדין הפקר וכו' כלומר דהעיקר הוא כן ובכל זאת לא מהני אם שפתיו נעות באין מבין ולא יודע ענין הביטול: ומה שמפקפק על הביטול שלאחר המכירה כיון שאומר דאיכא ברשותי וכו' והסברא נותנת וכו' הנה סברא זו כתבה גם כן הגאון פני יהושע בסי' י"ד קרוב לסופו דמסתמא אין כונת ביטולו על מה שמכר או שסבר שמכר ונראה דגם אם יבטל קודם המכירה יש לפקפק כיון דלאחר הביטול הוא מוכרו אם כן הרי הוא כמחזיק בו וחוזר בו מהביטול וההפקר שאם לא כן הרי ידיו מסולקות הימינו ומה הוא מוכר וכן ראיתי בשו"ת הרב רמ"ץ או"ח סי' כ"ט אות ג' [ד"ה ואפי'] שכתב לפקפק כן ואטו כולי עלמא דינא גמירי שלא יחזור בו מההפקר ויכוין שתהיה המכירה רק ליתר שאת לפי שאין הביטול מועיל מדרבנן והצריכו ביעור והמכירה היא במקום ביעור וכתב שם לפקפק על מה שכתב בתבואת שור דמאי דמהני מכירת חמץ הוא משום דהוי הערמה בדרבנן שעל ידי הביטול כבר הלך האיסור תורה וכו' והא על ידי המכירה נתבטל ההפקר והביטול שמקודם ועל הרוב המכירה היא לאחר הביטול.

[ואף אם ביטול אחר המכירה כתב דקשה דמסתמא אין כונת ביטולו על מה שכבר מכר וכההיא דאמרינן כל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר ועיין בשו"ת בית שלמה סס"י ס"ב וסי' ע"ב שכתב לצדד בזה ועיין חיי אדם בקונטריס נשמת אדם סי' ג' וסי' ח'] ובש"ע הג' מוהרש"ז בהלכות מכירת חמץ שבסוף הספר כתב דמי שחושב שמכירת חמץ מדברי סופרים לפי שכבר בטל שגגה היא בידו כי חמץ הנמכר שדעתו לזכות בו אחר הפסח אינו בכלל ביטול והפקר ואם המכירה אינה כד"ת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא עי"ש ועם כי לא הראה מקום לזה נראין הדברים כי מאיש לקחה סברא זו מתשו' הרב משאת בנימן סי' ח"ן שכתב דמה שנוהגים לומר כל חמירא וכו' ואומרים ששוב אינו עובר בבל יראה ביטול זה אין בו ממש לענין זה דהוי כטובל ושרץ בידו דמבטל בפיו ולבו בל עמו שלא בטלו בלב דדעתיה עילויה ומאחר שהוא עדין בביתו חצירו קונה לו אף שלא מדעתו כל שכן כשהוא מדעתו ורוצה בקיומו והביטול הוא בלב ולא בפה וכי אמרינן מבטלו בלבו ודיו היינו דוקא שמבטלו לגמרי ואין בדעתו לזכות בו כלל אבל בכי האי גוונא אין כאן ביטול ועובר בבל יראה עד שיבערנו מן העולם עי"ש.

והרב נודע ביהודה קמא סי' ח"י כתב בכונת המ"ב דמה שאינו מועיל אמירת כל חמירא הוא משום שאומר כ"ח על כלל החמץ וכיון שידע שזה החמץ ברשותו ולא ביערו מסתמא דעתיה עליו אלא אם כן הפקיר חמץ זה ממש וכתב ואיני מסכים עמו ומה לנו לדברים בלבו כיון שבטלו נתבטל וחמץ אינו ברשותו אלא שעשהו הכתוב כאילו הוא ברשותו וכשביטל שוב לא עשהו הכתוב כאלו ברשותו ע"כ ושם בסי' י"ט [ד"ה והנה] כתב דכונת המ"ב על פי דברי הר"ן דלשון כל חמירא וכו' אינו לשון הפקר שאם אומר כן על נכסיו לא יצאו מרשותו ועיקר הביטולבלב והאמירה בפיו הוא גילוי מלתא וזהו שלבו בל עמו אין כאן גילוי דעת והאמירה שבפיו אינו מועיל וכתב דלפי זה אם מפקירו ממש שאומר ליבטיל וליהוי הפקר הרי האמירה שבפיו מהני ולא משגחינן במה שבלבו דדעתיה עלויה דדברים שבלב אינם דברים עי"ש וכן כתב בשו"ת רבינו עקיב"א סי' כ"ג ד' י"ח ע"ד [ד"ה מ"ש] לחלק בין ביטול להפקר דביטול דלא מהני האמירה שבפיו הוא דחיישינן למה שמלבו לא כן בהפקר גמור דאז אמרינן דברים שבלב אינם דברים ועי"ש [בד"ה ובתחילת] מה שכתב על הביטול אי מהני למה שסבר שמכר כדין דיש לומר כיון שאמר כל חמירא דאיכא ברשותי ואיגלאי מילתא שזה ברשותו הרי הוא בכלל הביטול ולפי הנראה לזה נתכון הרב השואל בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ד סי' י"א באחד שאמר לו בן תורה שאין צריך למכור המאלץ לנכרי ולא מכר אבל הפקיר בפני עדים בפירוש לא כההמון שאומרים כל חמירא ורצה לסמוך על בעל העיטור כיון שכבר ביטלו וכתב על דבריו דלא שייך כאן ביטול דכיון דהלמדן אמר לו שאין צריך מכירה לא היה דעתו על זה כלל עי"ש ועיין לעיל בסי' זה אות ה' וז"ל הגאון חתם סופר בסי' קי"ט [בד"ה אך אם מפורש] אם מכר ואחר כך ביטל יש לומר כונתו כל חמירא דאיכא ברשותי אפילו בסוף העולם והוא לא ידע הכל יהיה הפקר ואם כן זכה בהחמץ ממה נפשך אי מכירה מעליא הרי הוא שלו ואם לאו הרי זכה מההפקר וכן מצאתי סברא זו בבאר יעקב ד' כ"ה סוד"ה אמנם עכ"ל:

ונראה דהגאון מוהרש"ז אינו מבין כן בדעת הרב משאת בנימן אלא אף אם אומר בלשון הפקר כל שדעתו לחזור ולזכות בו אינו חשוב הפקר כלל שהרי בסי' תל"ד אות ז הזקיק לומר ליהוי הפקר כעפרא דארעא ובכל זאת כתב בהלכות מכירת חמץ הנ"ל דאם לא נמכר כדת עובר בבל יראה ואם לא היתה כונתו אלא לפי הנוסחא שאין מזכירים הפקר אלא ליבטיל וליהוי כעפרא דארעא היה לן לפרש דלנוסחא דליהוי הפקר אינו עובר בבל יראה אף אם לא מכר כדת וכן מתבאר מדבריו בסי' תמ"ה אות ב' ובקונטריס אחרון שם אות א' דאפי' מפקירו הפקר גמור צריך שלא תהיה דעתו לחזור ולזכות בו [ועיין מה שרשמתי בזה לקמן אות י"ז] והרב פרי מגדים סי' חת"ם באשל אברהם ס"ק ח' כתב על דברי המשאת בנימן שהם קילורית לעין וביאר בכונתו דאם מוציאו מרשותו ומפקירו הוי הפקר גמור דאזלינן בתר מה שהוציא מפיו ולא משגחינן במה שבלבו ואם לא הוציאו מרשותו אף אם מפקיר בפיו כיון שלבו בל עמו אף אם אומר בשעת הפקרו שאינו רוצה לעולם שיקנה לו חצירו קונה לו חצירו אחר רגע מאמירתו כיון שדעתו עליו וכו' עי"ש שהביא ראיה מהירושלמי דשביעית דכשמוציאו מרשותו הוי הפקר גמור אף אם כונתו לחזור ולזכות בו ובזה השיגו הרב בית שלמה כמו שכתבתי לקמן אות י"ז אות קטן יו"ד עי"ש ועיין בעיקרי הד"ט סי' י"ז אות ו' (]ד"ה כתב] שהביא בשם מנח"י סי' ע' דאמירת כל חמירא מהני כמו שכתב המ"ב סי' ט"ן עכ"ל והנה המעשה שבמנח"י היה שלא נמכר החמץ רק שהבעל הבית סמך על שציוה לשליח שימכור ולא מכרו והיינו טעמא דמהני משום דגילה דעתו דאינו רוצה לזכות בו אבל מי שדעתו על החמץ כבר כתב המשאת בנימן בסי' ח"ן דלא מהני וכתב שם שהמנח"י מסכים עמו עי"ש גם בשו"ת בית שלמה סוף סי' ס"ב כתב לענין דינא סניף דביטל בודאי לא מהני ובשגם דכבר האריך בתשו' פנ"י וכל האחרונים נמשכו אחריו דהחמץ הזה אינו בכלל הביטול כיון דדעתו לזכות בו אחר הפסח ובביטול הפקר בעינן דוקא פיו ולבו שוין וכו' והשיג על מה שכתב הפרי מגדים דלא בעינן בביטול פיו ולבו שוין עי"ש ובסי' ס"ו קרוב לסופו ובסי' ע"ב כתב על סברת הרב תבואת שור דמכירת חמץ הוי הערמה בדרבנן לפי שביטל אבל בר"ן ריש פסחים מבואר שאם אינו גומר בלבו וכו' אינו כלום אף מן התורה וידוע שחמץ רב כזה אינו מבטל בלבו לגמרי וכן כתב המשאת בנימין סי' ח"ן ובחנם תמה עליו הנו"ב סי' ח"י וי"ט שדברי המ"ב הם דברי הר"ן וכן כתב הרשב"א סי' ע'.

והאריך בזה הפנ"י סי' י"ד [ועיין בס' זכרון כהונה ד' ד' ע"א ובד' ה' ע"ג הובא קצת לקמן סי' ח' אות ח' בד"ה שוב]: ובשו"ת הרב רמ"ץ סי' כ"ד כתב ליישב דברי המ"ב דאף דבעלמא דברים שבלב אינם דברים יש לומר שסובר המשאת בנימן כמו שכתב הרמ"א בח"מ סי' ז"ר לחלק בין מכר למתנה דבמתנה הויין דברים אם כן ביטול חמץ שהוא מטעם הפקר יש לומר דדומה למתנה ואף שיש לומר כיון דהביטול הוא להפקיע את האיסור דומה למכר דמקבל מעות מכל מקום אינו פשוט לומר כן ולהקשות על המ"ב ועוד כתב ליישב כמו שיישב הנו"ב בסי' י"ט והרחיב להסביר ומסיק באות ג' דדברי המ"ב נכונים דביטול שלנו אינו מועיל דהוי כטובל ושרץ בידו שדעתו בל עמו ועוד מטעם חצירו קונה לו שלא מדעתו כמו שכתב המשאת בנימן עיש"ב.

והרב חתם סופר בסי' קי"ד [בד"ה אמנם] אחר שהסביר ענין הביטול כתב ולזה נתכוון בשו"ת מ"ב סי' ח"ן ובשו"ת תוה"ש סי"ו נדחק ובנב"י שפך סוללה והאמת כמו שכתבתי ועי' הרע"ב ותוי"ט ריש פסחים ד"ה בודקין עכ"ל ובאמת בהרבה תשובות עושים מזה עיקר גדול לומר דאחר הביטול אינו עובר בבל יראה אך לפי מה שרשמתי מתבאר דאין לסמוך כל כך על לשון הביטול ואף אם אומר בהנוסח ליהוי הפקר אינו פשוט דמועיל שלא לעבור בבל יראה ועל כל פנים ודאי דהנכון הוא לומר כנוסחא זו ליבטיל וליהוי הפקר ומצאתי בס' רינון יצחק [פירוש לההגדה] בתחלת הספר שהאריך מאד בענין זה בכל דברי קמאי ובתראי וחולק על כל המחמירים ונמשכים אחר דברי הגאון משאת בנימן ומראה [לפי דעתו] שכל דברי המ"ב דחויים אין להם שורש וענף עי"ש ואני ההדיוט כמעט שעברתי על דבריו ראיתי שיש לפקפק מאד בכל דבריו אך כי בא לו בארוכה ומאריך טרחא לא אוכל לעמוד ולבאר היטב מה שיש להשיב על דבריו ועל כל פנים מה שכתב בסיום דבריו דראוי לכל מורה להזהיר ההמון לומר כל חמירא וכו' ליבטיל וליהוי הפקר אפי' בביטול הלילה דבריו נכונים שכן ראוי להורות: ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא ג' ח"ג סי' מ"א ד' ל"ד ע"א כתב דכל האחרונים דחו דברי המשאת בנימן אבל ביאור דבריו דאם באמת יבטל בלבו בלי ערמה מועיל וזה מצות ביטול מן התורה אבל כשחז"ל תקנו ביעור וכשאינו מבערו על כרחין שאינו מבטלו בלב שלם רק שינצל מהביעור ולכן לא מהני ביטול כיון דאין לבו עמו ומבטל על מנת שיזכה בו ואין לך הערמה גדולה מזו כמו שאמרו בירושלמי למפקיר חמצו וכו' עי"ש וגם במהדורא קמא ח"ג סי' ר"ך כתב ובאמת המ"ב כתב דלא מהני ביטול כל שדואג על ביטולו ואף שאחרונים תמהו לע"ד דבריו נכונים מאד וכו' ושנה ושלש שדברי המ"ב נכונים עי"ש גם בשו"ת אגודות אזוב מדברי סי' י"ג ד' ה' [ד"ה והנה] כתב לפקפק על מה שהתירו בסבור שמכר לפי שביטל דלפי מה שהאריך בשו"ת פנ"י לקיים הגירסא דביטול לא מהני לחמץ ידוע אם כן חמץ זה אינו מועיל ביטול כלל ואדרבא במה שמכרו מכוין שלא לבטלו שהרי נהנה במכירתו קודם איסורו וכו' עי"ש ועמ"ש בזה בס' עלי זית סי' כ"ב בהג"ה:

עתה נדפס קונטריס חמישי מקובץ יגדיל תורה והובא שם בסי' ל"ה דברי רב גדול בדורנו יצ"ו אשר פלפל בחכמתו בעניינים אלו אם יש לפקפק על הביטול הזה שאומרים כל חמירא וכו' לפי שאין לבו שלם בזה או נאמר דברים שבלב אינם דברים וכיון שאומר בפה מלא שמבטלו לא נחוש על מה שבלבו ואחר שהביא דברי הפוסקים המדברים בענין זה ונשא ונתן בדב"ק הוא העד מעיד בגדלו שהמנהג לומר כל חמירא וכו' ליבטיל וליהוי הפקר וכו' וכתב בדף ע"ו ע"ד ומעתה יצא לנו דבר חדש לנו שאומרים כל חמירא ליבטל וליהוי הפקר אם כן הפקר ממש הוא ולא איכפת לן להערמה דלב וכמו שכתבתי ואם כן בשגג על הביעור יש לעשות סניף להקל לדעת האומרים דשגג על הביעור מותר:ובמה שכתוב למעלה לענין ביטול אי מהני להחמץ שמוכרים להנכרי ואם יש לחלק בין מכר ואחר כך ביטל לביטל ואחר כך מכר כתבתי קצת בזה לקמן באות מ"ה עי"ש: גם בעיקר הביטול אם צריך להיות קודם המכירה או אחר המכירה עיין לקמן סי' ט' אות י"ד מה שרשמתי בזה בס"ד: ולענין הביעור דכתב הרמ"א בסי' תל"ד סעיף ב' שצריך לשרוף החמץ קודם הביטול של יום כדי לקיים מצות שרפה בשלו שמע הגאון מוהר"ם שיק [בסי' רי"ד] מקשים דלפי מה שכתב הר"ן בריש פסחים דהביטול הוא מטעם הפקר ואף דבעלמא לא מהני הפקר כי האי גוונא הכא שאני הואיל ואינו ברשותו וכו' אם כן אין ההפקר הזה מועיל אלא בשעת האיסור חמץ וכן כתב בנודע ביהודה קמא סי' י"ט שאין הביטול שהוא במקום הפקר חל אלא בשעת איסורו ואם כן כששורף קודם איסורו אף אם הוא אחר הביטול עדין הוא שלו ומקיים מצות שריפה בשלו והאריך הגאון המחבר ליישב קושיא זו עי"ש: ז) חטה שנמצאת בתרנגולת בחול המועד פסח אם צריך לברך על ביעורה נסתפק בזה הרב מחזה אברהם ד' קס"א ולא נמצא סיום דבריו לידע מסקנתו כן כתב בס' זכרנו לחיים במערכת חמץ אות ט' ונראה פשוט שאינו מברך כמו שביאר הג' מוהרש"ז בש"ע שלו סי' תמ"ו אות ד' עי"ש ובסי' תמ"ב אות ג':

ובעיקר ברכת הבדיקה אם לא ברך קודם הבדיקה אם רשאי לברך אחר גמר הבדיקה שהאריכו רבני האחרונים בריש סי' תל"ב וגם בדרך כלל על כל הברכות אם לא ברך עליהן עובר לעשייתן שהוא מחלוקת הראשונים דעת הרמב"ם בפרק י"א מהלכות ברכות דאחר שכבר גמר המצוה לגמרי אינו מברך כלל והגהות אשרי בשם האור זרוע כתב דאף אחר גמר כל המצוה רשאי לברך סמוך לה מיד ונחלקו רבני האחרונים בכמה מקומות בפסק ההלכה אם לתפוס כהרמב"ם או כרבינו האור זרוע האריך בענין זה ידידי הגאון אבד"ק דובנא יצ"ו בספרו הבהיר אלף המגן בסי' כ"א בדברי כל רבני האחרונים בחריפות ובקיאות והעלה לדבר ברור דהעיקר לדינא כמו שפסקו הגאונים שפתי כהן ביו"ד סי' י"ט וסי' כ"ח ותבואת שור דאחר גמר עשיית המצוה אין לברך דספק ברכות להקל וכן בבדיקת חמץ אם לא בירך קודם הבדיקה או בשעת שריפת חמץ לדעת הרבנים טורי זהב ומגן אברהם שוב אינו רשאי לברך אחר השריפה גם הגאון מוהר"ם שיק בחלק א"ח סי' כ"ט האריך בדין זה ומסקנתו דהוי ספיקא דדינא וצריך להוציא עצמו מידי ספק וכמסקנת התבואת שור:

ח) מצא חמץ ביו"ט כופה עליו את הכלי נחלקו הפוסקים בסי' תמ"ו אם הדין כן בחמץ שנתחמץ ביום טוב שלא היה בכלל הביטול והסכמת הפוסקים נראה דבמקום שאין מנהג ידוע יש להחמיר דגם חמץ שלא היה בכלל ביטול כופה עליו את הכלי עיין להרבנים מג"א ופרי חדש וחק יעקב וש"ע הרב מוהרש"ז וכל החונים על הש"ע ולהרב חכמה ומוסר ד' ק"ע אות ס"ז וראיתי למרן חיד"א בברכי יוסף שם שהביא מה שכתב הרב בית חדש בתשובה סי' קכ"ד דקמח שנתחמץ בפסח ישרוף ביומו תכף אפילו ביום טוב ראשון אבל תבשיל שנמצא בו חטה ישהנו עד חול המועד ולא ישרפנו אף ביום טוב שני ואם נמצא חטה בתבשיל בשביעי של פסח ישליכנו לנהר כמו שהוא בלא פירור דביום אחרון ישהנו עד הלילה ואז מותר אף באכילה אבל המוצא חמץ ביום טוב יכפה עליו כלי אפילו מצאו ביום ז או ביום ח' ולמוצאי יום טוב אחרון ישרפנו והנה הרואה יראה שגם בספרו בית חדש כתב כן בסוף סי' תמ"ו [ד"ה פסק] והיינו משום שסובר כדעת הפוסקים דחמץ שלא ביטלו יכול לשורפו וכתב שכן נוהגים העולם וכבר הרב מגן אברהם הביא דבריו שבבית חדש וכתב דנקיטינן דגם חמץ שלא היה בכלל ביטול כופה עליו את הכלי ומרן חיד"א בברכ"י הנ"ל לא ראה דבריו ולא דברי המגן אברהם ושאר המחברים הנז"ל המדברים בענין זה ואינו מן התימה שכבר התנצל על כיוצא בזה במודע לבינה שבראש ס' ברכי יוסף אך על הרב זכור לאברהם יש להרגיש גם מקום ללו"ן שהעתיק דברי הברכ"י בשתיקה כיעי"ש ולא עיין בדברי הפוסקים באותו פרק באותו מקום ומשם באר"ה דבמקום שאין מנהג אין לנו אלא כופה עליו את הכלי וכן דעת הג' מוהר"ן טריביטש בקונטריס קובץ על יד בפרק ג' מהלכות חמץ דין ח' ולמד כן מדברי הרמב"ם והשיג על מה שכתב בברכי יוסף בשם תשו' הבית חדש עי"ש:

ט) אם נזכר בערב פסח אחר חצות שיש לו חמץ ולא ביטלו מקודם ועתה אינו יכול לבטל שכבר הגיע זמן איסורו דאורייתא ולפניו למול את הבן או מצוה אחרת דאורייתא שזמנה עוברת דעת הרב מגן אברהם בסי' תמ"ד סקי"א דיעשה ביעור חמץ אף שהמצוה האחרת נדחית לגמרי משום דעשה דתשביתו חמיר דכל שעתא עובר עליו וכו' [במג"א כתוב מתחלת שעה ששית ועי"ש ביד אפרים וק"ל] וכן דעת הרב פרי חדש והוסיף לומר דאפילו בספק חמץ הדין כן ומה שכתב הרב אפי זוטרי דמה שכתב במג"א וכ"מ ברמב"ם הוא טעות סופר שהרי הרמב"ם העתיק המשנה כצורתה וצ"ל וכ"מ ברש"י והיינו ממה שכתב רש"י הטעם משום דמדאוריתא בביטול סגי משמע דאחר זמן איסורו מבער החמץ עי"ש עמו הסליחה דלי הדל אין מדברי רש"י הכרח להיכא דליכא שהות לקיים המצוה אחר כך דאפילו הכי יבער ויבטל המצוה דהא רש"י יהיב האי טעמא להיכא דיש שהות ודייקינן מיניה הא אם אינו יכול לבטל ויש שהות יבער אבל בליכא שהות אין הכרח ומה שכתב דטעות סופר הוא במג"א שהרי הרמב"ם העתיק המשנה בצורתה תמיהני איך כתב כן שהרי שנו חכמים בלשון המשנה ההולך לשחוט את פסחו וכו' ולא הוזכר מתי יצא והלך והרמב"ם כתב מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור לעשות מצוה וכו' הרי שאין לשון הרמב"ם כלשון המשנה ומזה דייק הרב מג"א דדוקא כשיצא קודם זמן הביעור הא אם יצא אחר זמן הביעור דליתיה בתקנתא לבטל חוזר וכמו שביאר בכונתו הרב פרי מגדים באשל אברהם עי"ש וגם הרב מוהרש"ז בש"ע שלו שם אות ט"ז כתב כדעת המג"א אך הרבנים מחצית השקל ומגן האלף מפקפקים על דברי המג"א דהרי גם מילה עובר בכל שעה עי"ש וגדול בדורנו הגאון נצי"ב בס' העמק שאלה [פי' על השאלתות] בשאלתא ע"ד אות ו' כתב דרעק"א בפירושו על משניות הסכים לדעת הרב אה"ע שחולק על המג"א ומני"ר נ"י הוכיח מדברי השאלתות שם דכיון שהגיע זמן שאינו יכול לבטל מדאוריתא חייב לבער וכדעת המג"א עיש"ב וכבר קדמו בזה הג' ישועות יעקב בסי' תמ"ד עי"ש ומקרוב השגתי ס' בית מנוחה על הרמב"ם והוא חידושי רבינו מנוח עם חידושים מרב גדול בדורנו מוהר"ר שמעון יצ"ו אבד"ק אונגראן וראיתי שם בפרק ג' מהלכות חמץ שדקדק הרב יצ"ו מדברי הרבינו מנוח שסובר כדעת הרב מג"א הנ"ל והביא מה שהרב אבן העוזר חולק עליו והרבה להשיב על דבריו והעיקר כדעת המג"א עי"ש ובשיטה זו אזיל הגאון עמק הלכה בהלכות פסח סי' קכ"ו במה שנחלקו הפוסקים בישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל אחר ולא קבל הנפקד אחריות אם עובר הנפקד בבל יראה והעלה כדעת הסוברים דעובר הנפקד וסיים ונפקא מינה מזה לענין ברכה ועוד נפקא מינה בהולך למול את בנו וכיוצא ונזכר שיש לו חמץ כזה דחייב לחזור וכאן לא מהני ביטול דלאו שלו הוא ודאי עכ"ל הרי שכתב שכיון שאינו יכול לבטלו חייב לחזור לבערו ומשמע ודאי אף אם המצוה תהיה נידחית שוב ראיתי שם בסי' ק"ל שעמד לבאר במי שהולך לדבר מצוה אחר חצות ונזכר שיש לו חמץ בביתו אם צריך לחזור לביתו לבער ויתבטל מהמצוה אם צריך לחזור ולבער ועל זה הביא מתניתין דההולך לשחוט את פסחו וכו' אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יבער ואם לאו מבטלו בלבו דמשמע שאם הוא אחר זמן איסורו שאינו יכול לבטל צריך לחזור ולבער והקשה מאי אולמא דעשה דתשביתו מעשה דפסח ומילה ואדרבא אינהו חמירי דאית בהו כרת וכתב שמכאן הוכחה ברורה לדברי הרמב"ם בשלישי מהלכות חמץ דמשש ולמעלה אם מצא חמץ בביתו שלא ביערו ולא ביטלו עובר בעשה ולא תעשה והראב"ד השיגו וכו' והביא מה שפירש הרב המגיד בכונת הרמב"ם שגם הוא מודה דאינו עובר בלא תעשה אלא דכיון דאינו מועיל אז ביטול ממילאיעבור בבל יראה ושהגאון נודע ביהודה במהדורא קמא אין דעתו נוחה לפרש כן וכו' ומסכים כוותיה ולא מטעמיה וכו' ומסיק דההולך לדבר מצוה צריך לחזור לביתו ולבער דהוי עשה ולא תעשה כדמוכח ממתניתין דההולך לשחוט את פסחו דדוקא כשיכול לבטלו אינו חוזר לבער אבל אחר שש שאין ברשותו לבטלו צריך לחזור ולבער דהוי עשה ולא תעשה כדכתב הרמב"ם אלו תורף דב"ק והוא מסכים לדברי הרבנים הנ"ל וחידוש הוא שלא הזכיר דבריהם בענין זה ואם היה רואה דבריהם כמדומה לי שלא היה כותב לראיה ברורה לדעת הרמב"ם דבערב פסח עובר בעשה ולא תעשה דהא על קושיתו דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה יש לומר כמו שכתבו הרבנים הנ"ל דעשה דתשביתו חמור שעובר בכל שעה ואם אין דעתו נוחה בדבריהם היה לו להביא דבריהם ולדחותם:

ובמה שמתבאר מדברי הרבנים הנ"ל דאין מועיל ביטול אחר זמן איסורו עיין לקמן באות י"ז [בד"ה וכתב עוד הגאון] מה שהבאתי בזה בשם הגאון קצות החשן: יו"ד) בערב פסח אחר חצות עד הלילה אם עובר בבל יראה או דוקא בעשה דתשביתו ואי קנסוהו רבנן משום עשה דתשביתו ארשום פה בס"ד הספרים אשר ראיתי שמדברים בזה עיין להרבנים חק יעקב וערך השלחן בריש סי' תמ"ג חיי אדם בהלכות פסח בקונטריס נשמת אדם סי' א' שאגת אריה סי' ע"ט שואל ומשיב מהדורא ג' ח"א סי' ק"א מקיר חיים בסי' תל"ה בחידושים נודע ביהודה בתניינא סי' ס"ג נאות דשא ריש סי' ט"ל והרב פרי מגדים דבר בקדשו בכמה מקומות עיין באשל אברהם ריש סי' תמ"ג ובסי' תמ"ח אות ב' ואות ג' ובסי' תל"ה [בד"ה תשובה] ובמשבצות סוף סי' תמ"ח אות ג' וסי' ת"מ [בד"ה ונוראות] ובפתיחה הכוללת להלכות פסח בחלק הראשון פרק א' אות ו' ואות ז ועיין בתפארת ישראל פירוש המשניות בפרק קמא דפסחים משנה א' ושם בהלכתא גבירתא במשנה ד': והנה באשל אברהם סי' תמ"ח הנ"ל כתב דבתשובת פני יהושע סי' י"ב וי"ד נשאל במי שלא מכר החמץ ונזכר אחר שש שעות וציוה לו שישליך החמץ להפקר ברשות הרבים בפני נכרים אוהביו ומסתמא הם יקחוהו ויחזירוהו לו אחר הפסח והצריך עיון שנראה מדבריו דכל שאינו עובר בבל יראה לא קנסוהו לאסרו אחר הפסח ומכמה פוסקים נראה דגם משום עשה קנסינן עי"ש ולא גילה לנו מי ומי הפוסקים שסוברים דמשום עשה לחוד קנסינן ושם באות ג' תפס כן דאף משום עשה קנסו וכן בריש סי' תמ"ג כתב דגר שמת ערב פסח אחר חצות דנכסיו הן הפקר אסור אחר הפסח משום שעבר הגר בעשה דתשביתו וכן כתב בפתיחה הכוללת באות ז' הנז"ל עי"ש ואני ההדיוט כתבתי מאז לצדד בדעת הרב פני יהושע במה שהביא בשמו הרב שערי תשובה בסי' תמ"ח שסובר דבערב פסח עד הלילה עובר בבל יראה עיין לקמן בריש סי' ח' [אות א' ד"ה והנה אם היתה וכו' ונדפס בשדי חמד ח"א בחלק דברי חכמים סי' ק"ו] וכתבתי כן קודם שראיתי דברי הרב פרמ"ג שמייחס אליו שסובר דמשום עשה לא קנסו רבנן וכן דעת הרב חיי אדם בנשמת אדם שם [בד"ה ואמנם] דלא קנסו משום עשה והרב קהל יהודה בסי' צ"ט ס"ה ד' י"ט ע"א [בד"ה ומ"מ] הביא דהרשב"א בפרק הניזקין כתב בשם התוס' דבאיסור עשה לא גזרו שוגג אטו מזיד ואין בידי חידושי ואין בידי חידושי הרשב"א לגטין ומדברים אלו משמע דבמזיד מיהא קנסו אף משום איסור עשה ולפי מה שכתב רבין חסידא בארעא דרבנן אות תקנ"א קנס דקנסו רבנן למאן דעביד איסורא לאו דוקא דעביד איסורא דאורייתא אלא אף דעביד איסורא דרבנן קונסין כדאמרינן בשלהי פרק האשה שלום וקימא לן הלכה כרבי עקיבא מחברו עכ"ל.

מסתברא דאיסור עשה של תורה לא גרע מאיסור דרבנן וקונסין אלא דמה שנראה מדבריו שכותב כן בכולל כל איסורין דרבנן שקונסים עליהם נראה דלא יתכן לומר כן והרי במאי דקמן [חמץ שעבר עליו הפסח] כתבו הפוסקים בכמה עניינים להתיר משום שלא עבר איסור דאורייתא ועל כל פנים נראה דלא נפלאת לומר דמשום עשה קונסין אלא שיש לדחות דאפשר דלא כתב הרשב"א בשם התוס' דקונסין משום עשה אלא היכא שעבר בקום עשה אלא שמה שעבר עליו אינו לאו אלא לאו הבא מכלל עשה שהוא איסור עשה וכיון שעבר בקום עשה קונסין אותו אבל עשה דתשביתו שעובר עליו בשב ואל תעשה יתכן לומר כדעת הרבנים הנז"ל דאין קונסין עליו וכן דעת הגאון שאגת אריה בריש סי' ע"ט דדוקא משום לאו דבל יראה קנסו ולא משום עשה דהשבתה דהוא קיל לגבי לאו: גם הרב ראשית ביכורים בסי' ה' [בד"ה והנה מה שיש] הביא מה שחדש הרב נודע ביהודה בתניינא סי' ס"ג דמשש שעות ולמעלה עד הלילה אף שאין הישראל יכול למוכרו מכל מקום הנכרי יכול לזכות בו במשיכה לרשותו כזוכה מן ההפקר וכו' ואז אין הישראל עובר בפסח בבל יראה וכו' וסיים ואם כן למאי דקיימא לן דעד הלילה ליכא בל יראה אלא עשה דתשביתו ובעשה לא מצינו שקנסו חכמים לאסור בהנאה אחר הפסח וכן הוא בשאגת אריה סי' ע"ט ואף שפשוט שאם בא לשאול בערב פסח אחר חצות מורין לו לבערו משום עשה דתשביתו מכל מקום אם לא שאל ועבר הפסח אין מורין לו לבערו וכו' והביא שיש מן האחרונים שחולקים בכל זה וגם הזכיר דברי הפרמ"ג עי"ש בגוף דב"ק והרב בית שלמה בסי' ס"ד כתב הסכימו הנודע ביהודה ושאגת אריה וכמה גדולים כל שלא עבר על בל יראה לא קניס ר' שמעון ומותר אחר הפסח:

ובספר יד יוסף להרב מוהר"י דייטש בסי' ל"ב [בד"ה ונזכרתי] כתב שבתשובת רבו בספרו הנכבד ספר יהושע בפסקים סי' ט"ז חדש היתר דאף שלא נמכר החמץ מכל מקום כיון שבא ערב פסח אחר שש נאסר בהנאה ואינו עובר בבל יראה עד הלילה ודבר הנאסר בהנאה הוי הפקר ואם כן קנה הנכרי אחר שש מן ההפקר ותו לא קנסינן לאסרו אחר הפסח וכתב על דבריו ואני חוכך בהיתר זה יען ראיתי בתשובת ב"א חאו"ח סי' ל"ד העתיק דברי רבינו בעל פ"י בתשובתו שכתב בזה"ל וגם מצד שהעכומ"ז זכה מן ההפקר ומיקרי חמצו של עכומ"ז לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה דאפשר תכף אחר שש חל האיסור ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו נמצא דמיקרי חמצו של ישראל וחייב לשורפו ומאן יימר דזכיית העכומ"ז יפקיע האיסור שבו מקנס חכמים הואיל ועבר עליו עכ"ל הפ"י ולמדנו מדבריו דב"י שייך גם בע"פ ואם כן כבר חל עליו קנס חכמים וזה מתנגד לדעת הנו"ב קמא סי' כ' שהחליט בפשיטות דקנס חכמים לא חל רק במיפק יומי דפסחא עכ"ל הנה מה שכתב דלמדנו מדברי הפנ"י דבל יראה שייך גם בערב פסח נראה שאין כונתו לומר שגם בערב פסח עובר בבל יראה אלא כונתו לומר דאינו מועיל מה שבערב פסח אין בו בל יראה כי אם עשה ומשום עשה לא קנסו שהרי כשנכנס פסח חל עליו איסור בל יראה ואין זכיית הנכרי מפקיע האיסור כן נראה לדחוק בכונתו כדי שלא יהיו דבריו היפך ממה שכתב הרב פרי מגדים בשמו שנראה שסובר דבערב פסח אינו עובר בבל יראה וצריך לומר עוד דמה שכתב בשמו הרב פרמ"ג הוא שכן כתב בתחלה אבל בסוף דבריו לא סמך על זה להתיר משום דאף שבאמת דעתו דמשום עשה לא גזרו מכל מקום אינו ברור לומר דאינו עובר כלל בבל יראה דיש לומר דזכיית הנכרי אינו מפקיע האיסור ועבר על בל יראה בימי הפסח ולכן חל עליו קנס חכמים לאסרו בהנאה:

והרב נאות דשא בסי' ט"ל במי שהפקיד אצל חברו חמץ ובערב פסח שכח ונאנס ולא מכרו לנכרי אלא שחברו מכר חמץ שלו שהיה בחדר שהיה החמץ של המפקיד ומכר גם החדר להנכרי וכתב לצדד היתר דאף אם נזכר בתוך הפסח אין צריך לבערו לפי מה שכתב הפני יהושע ועוד הרבה מגדולי האחרונים דכל שלא עבר על בל יראה לא קניס ר' שמעון אף דעבר בעשה דתשביתו אם כן אחר שש שנאסר בהנאה מדאורייתא הרי הוא הפקר וכיון שהוא בחדר של הנכרי זכה בו הנכרי מדין חצר וכשהגיע פסח שהוא זמן בל יראה הרי אינו של הישראל ולא עבר על בל יראה ולא נאסר אחר הפסח [לפום ריהטא לא זכיתי להבין לפי המצאה זו למה הוצרך לדברי הגדולים שאמרודלא קניס ר' שמעון משום עשה דאף אם נאמר דגם על עשה דתשביתו קנסינן ליה מכל מקום הרי זה לא עבר אף על עשה דתשביתו שהרי בזמן שראוי לחול העשה בו בפרק נאסר לו בהנאה ואיסור ההנאה וזכיית הנכרי מההפקר באים כאחד] ושוב דחה צד היתר זה מכמה טעמים הן מצד דאינו ברור דמהני חצר לנכרי וכו' והן מצד שיש לומר דאינו מועיל זכיית הנכרי מההפקר להפקיע איסור בל יראה וכו' והאריך עוד עי"ש דב"ק הרי מעיד בגדלו שהרבה מגדולי האחרונים סוברים דמשום עשה דתשביתו לא קנסו לאוסרו אחר הפסח בהנאה גם מדברי מרן מוהריט"א בס' קהלת יעקב בתוספת דרבנן סי' לק"ט ד' ד"ן ע"ג מתבאר שסובר דאף שעובר בעשה דתשביתו כל שאינו עובר בבל יראה, אינו אסור אחר הפסח וכן כתב בשו"ת אבן יקרה להגאון אבד"ק טשערנוויץ יצ"ו בסי' כ"א בריש התשובה דכיון שלא עבר אלא בעשה דתשביתו אינו אסור אחר הפסח וכמו שכתב השאגת אריה בסי' ע"ט דמשום עשה דתשביתו לא קניס ר' שמעון וכן נראה מדברי הנודע ביהודה סי' כ' [לפי הנראה לא ראה תשובת הגאון נודע ביהודה שבתניינא סי' ס"ג דהמעיין שם ישר יחזה דהרי הוא כמבוא"ר שכן דעתו דלדידן דאיסור החמץ אחר הפסח הוא משום קנס אם אינו עובר אלא בעשה דתשביתו לא קנסוהו רבנן] וסיים שאף שבפרי מגדים ריש סי' תמ"ג סובר שגם משום עשה דתשביתו קנסו מכל מקום כיון שדעת השאגת אריה ונודע ביהודה אינה כן הוי על כל פנים ספק דרבנן ולקולא [עי"ש בד"ה תבנא]:

ובדעת רש"י בעיקר דין זה כתב הרב חק יעקב בריש סי' תמ"ג דמבואר להדיא שסובר דגם בערב פסח משש שעות ולמעלה עובר בבל יראה שכן כתב בבבא קמא ד' כ"ט ע"ב בד"ה משש שעות ולמעלה לעבור עליו בבל יראה וכן הכריח הג"מ יצחק אייזיכ חבר בהגהותיו שבש"ס דפוס רא"ם במסכת פסחים ממה שפירש רש"י שם בדף יו"ד ע"ב דלאחר המועד דתנן במתניתין [יבדוק לאחר המועד] היינו משש שעות ולמעלה והתוס' שם בד"ה ואם לא בדק פירשו דלאחר המועד היינו אחר הפסח וכתבו דמה שלא פירש כן רש"י הוא משום שסובר דהבדיקה היא כדי שלא לעבור בבל יראה כמו שכתב במשנה דריש פסחים וכיון דאחר הפסח אינו עובר בבל יראה לכן הוצרך לפרש לאחר המועד משש שעות ולמעלה [עיין בציון לנפש חיה בפסחים שם ובנודע ביהודה תניינא סי' ע"ה] והצ"ע דמדבריו בפירוש המשנה בפרק תמיד נשחט ד' ס"ג ע"א ובמועד שלא לשמו חייב נראה בהיפך דאינו עובר בבל יראה עד הלילה ולי הדל לולא דברי רש"י שבמס' קמא הנ"ל היה אפשר להשוות דברי רש"י שבפסחים דאף שפירש דלאחר המועד היינו אחר שש שעות אינו מוכרח שסובר שתכף אחר שש עובר בבל יראה דיש לומר דחייב לבדוק אז כדי שלא יעבור בבל יראה בליל פסח דרק לפרש לאחר המועד אחר הפסח לא יתכן לפי דעתו לפי שאחר הפסח אין באפשרות לעבור עוד בבל יראה ובאמת שאחרי כתבי נתתי לבי לעיין בדברי המפרשים וראיתי שהגאון מוהרש"א על דברי רש"י הללו כתב מפורש בדעת רש"י דאינו עובר בבל יראה משש שעות עד הלילה עי"ש והוא חידוש שנעלמו דבריו מעיני הרב הנ"ל [ועיין בנודע ביהודה תניינא סי' ץ'] ומה שכתב רש"י בדף ו' סוף ע"ב בהא דאמרינן דטעמא דצריך הבודק לבטל שמא ימצא גלוסקה וכו' וחס עליה לשרפה ומשהה אפילו רגע ועובר בבל יראה ופריך וכי משכח לה ליבטלה ומשני דילמא משכח בתר איסורא ולא מצי מבטל דמשמע דמתחלת זמן איסור דהיינו תחלת שבע עובר בבל יראה כבר כתב הרב בן המחבר שער אפרים בסי' ד' דהכי קאמר וחס עליה לשרפה עד שתחשך ומשהה לה אפילו רגע וכו' והביא דבריו הרב לשון לימודים בסי' קס"ח ד' פ"ד [בד"ה וראיתי] והוא תירץ דסוגיא זו היא אליבא דרב ורב פוסק כר' יהודה בלפני זמנו דעובר בבל יראה וכו' עי"ש מה שפלפל בדברי רש"י במנחות פרק ר' ישמעאל ד' ס"ז ע"ב לפי דברי מוהרש"א בפירוש דברי רש"י דפסחים הנ"ל ואין בידי ס' שער אפרים לראות אם הזכירו שהרב מגדל עוז על דברי הרמב"ם בפרק ג' דין ח' הבין מפירוש רש"י בסוגיא דדף ו' הנ"ל [הבודק צריך לבטל] שסובר דמשש שעות ולמעלה עובר בבל יראה ועי"ש להרב מוהר"ן טריביטש בקובץ על יד שאחר שציין דברי המג"ע הנ"ל כתב דמדברי רש"י בפסחים ד' ד' נראה דעובר בבל יראה משש שעות אך ממה שכתב בפירוש המשנה בד' ס"ג נראה דאינו עובר בבל יראה בערב פסח וכמו שכתב התוספת יום טוב ולפי הנראה כונתו לדברי רש"י שם בד"ה בין לר' מאיר בין לר' יהודה דאיפליגו בהרחקה דעבוד רבנן חמץ אינו אסור מן התורה בבל יראה ובאכילה אלא משש שעות משעברו שש שעות כדיליף לקמן מאך חלק ומלא תשחט על חמץ עכ"ל דמוכח דמשש שעות עובר בבל יראה ולפי דברי הרב לשון למודים הנ"ל אפשר לדחוק דמשום דשאלת הש"ס היא לר' מאיר ולרבי יהודה לכן נקט רש"י בל יראה דמשמע ליה דגם ר' מאיר סובר בזה כר' יהודה דלפני זמנו בלאו או דאף אם ר' מאיר סובר כר' שמעון דלית ליה לאו בלפני זמנו מכל מקום נקיט רש"י תרי מילי בל יראה אליבא דר' יהודה ואיסור אכילה גם לר' מאיר כן נוכל לדחוק שלא יהיו דברי רש"י סותרים למה שנראה מדבריו בדף ס"ג [אחר זמן רב ראיתי מה שכתב הגאון נודע ביהודה בתניינא סי' ץ' בזה עי"ש]:

אמנם מכל מקום דברי רש"י מוקשים דסתר דידיה אדידיה ממה שכתב בבבא קמא ד' כ"ט הנ"ל והרבנים הנ"ל לפי הנראה לא ראו דברי רש"י הללו גם בנדרים ד' פ"ו ע"ב במאי דאמר רבא חמץ מפקיע מידי שיעבוד כתב רש"י דמשהגיע שש שעות עובר הישראל בבל יראה ובל ימצא עי"ש אלא דמזה אין כל כך קושיא באשר נודע דיש מבוכה גדולה אם פירוש מס' נדרים הוא לרש"י כמו שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים בסי' ח' אות ד' ומקרוב השגתי ס' יד יהודה [להגאבד"ק ראדחוב] על מס' פסחים וראיתי שם אמתניתין בדף ל' נכרי שהלוה על חמצו וכו' [בדף ס"ו ע"ד בד"ה והנה] שכתב שבדברי רש"י בנדרים הנ"ל מפורש דגם בערב פסח עובר בבל יראה שלא כדעת המ"מ שהביא המג"א בריש סי' תמ"ג וכו' ועוד כתב דמוכח מדברי רש"י הנ"ל שסובר שרבא פוסק בלפני זמנו כר' יהודה דעובר בבל יראה וכו' עי"ש ולפי הנראה בזה יש לדחות דאין הכרח מדברי רש"י דנדרים היפך ממה שכתב הרב מג"א לדידן דפסקינן כר' שמעון גם בלפני זמנו על דרך שכתב הרב לשון לימודים והרב תפארת ישראל [פירוש המשניות] בריש מס' פסחים באות ב' כתב דאין להכריח ממה שכתב רש"י בפסחים ד' ו' סוף ע"ב בד"ה דאמר ר' אלעזר וכו' להתחייב עליהן ובדף ז' ריש ע"א בד"ה כיון וכו' עבר עליה שסובר דעובר בבל יראה משש שעות ולמעלה [כמו שחשב הרב בנו שם להוכיח כן] דיש לומר דלענין עשה דתשביתו כתב רש"י דחייב ועבר עי"ש ולי ההדיוט מה שכתב בכונת דברי רש"י שבדף ז' דעובר דקאמר הוא בעשה הנה נכון אך מה שפירש דלהתחייב עליהן היינו משום עשה דתשביתו איני מבין איזה חיוב שייך בביטול עשה דתשביתו דעל בל יראה יתכן ללקות אם עושה מעשה אבל אם אין בו לאו כי אם עשה אין שייך בזה שום חיוב ואולי כונתו שחייב מכת מרדות על שעובר באיסור עשה והוא דוחק וראיתי בס' ימי שלמה בדף כ"ג ע"ג והלאה שהאריכו הרבנים המחבר והמגיה יצ"ו בענין זה ולא יכלתי להתבשם בדב"ק לך נא ראה והרב ערוך השולחן בריש סי' תמ"ג עמד גם כן בסתירת דברי רש"י בפסחים ובבא קמא והאריך ליישב והביא דברי הירושלמי בפרק קמא הלכה ד' ר' יהודה אית ליה עשה ולא תעשה על ביעורו ובפרק חמישי נמי בהלכה ב' אמר ר"י מאי טעמא דר' שמעון כתוב אחד אומר לא תשחט על חמץ דם זבחי וכתוב אחד אומר לא תזבח על חמץ דם זבחי אחד הפסח בארבעה עשר אחד שאר כל הזבחים בחולו של מועד ומה ראית לרבותן בחולו של מועד ולהוציאן מן הארבעה עשר מרבה אני אותן בחולו של מועד שהוא בל יראה ובל ימצא ומוציא מארבעה עשר שאינו בל יראה ובל ימצא ואתיא כר' מאיר דאמר משש שעות ולמעלה מדבריהם משמע דלר' יהודה דאסור באכילה מן התורה איכא נמי בל יראה וזה היפך דעת הראב"ד שסובר דאין בל יראה בערב פסח וכן דעת הרמב"ם לפי מה שכתבו הרב המגיד בפרק שלישי והרדב"ז בסי' קמ"ד והאריך ליישב לכלהשיטות וכתב שגם הרב מגילת ספר לאוין ע"ו האריך בזה ועוד הקשה דאם איתא דאין בערב פסח אלא עשה אם כן נשים תהיו פטורות מעשה זו דהוי הזמן גרמא והביא מה שכתב ליישב הרב שאגת אריה דמשום דבתוך הפסח חייבות בעשה זו משום דיש גם לאו וכיון שמתחיל העשה משש שעות עד אחר הפסח אין סברא לחייבן במקצת ולפטרן במקצת ולא נחה דעתו בזה משום דקשה מתוספת עינוי יום הכיפורים וכו' אלו תורף דב"ק:

גם אשו"ר בספר חדש [הוא אצלי] מנחת חינוך לגאון גדול אבד"ק טרניפאל בפרשת בא על דברי רבינו החינוך במצוה י"א [לא ימצא חמץ] כתב שנראה מדברי רבינו החינוך שם ולקמן במצוה כ' [לא יראה חמץ] דאינו עובר בבל יראה ובל ימצא רק כשבעת ימי הפסח אבל בערב פסח מחצות אינו עובר וכן כתב הראב"ד והרב המגיד כתב שגם דעת הרמב"ם כן דבהקדמה למנין המצות כתב הרמב"ם להשבית חמץ בארבעה עשר לא יראה חמץ כל שבעה וכו' ונודע ביהודה כתב דעוברים בבל יראה משש ולמעלה וכו' וחק יעקב הביא דעת רש"י גם כן שעובר בערב פסח בבל יראה ובל ימצא וכבר כתבתי שנראה דעת רבינו המחבר שבמצוה ט' גבי מצות עשה דתשביתו כתב דאם הניח חמץ עובר בלאו [כונתו ששם במצוה ט' סק"ד הוקשה לו על מה שכתב רבינו החינוך ואם יש חמץ במשכנותיו עובר גם כן על שאור לא ימצא אבל אין לוקין על לאו זה דלמה הביא דבר זה כאן דאיירי בארבעה עשר ובארבעה עשר הרי אינו עובר בבל יראה ואפשר דעתו כרש"י דמחצות עובר בבל יראה ועיין נודע ביהודה דעתו דגם הרמב"ם סובר כן וכו'] והאחרונים האריכו בזה וכו' שוב ראיתי בירושלמי פרק ב' הלכה ד' מבואר להדיא דלמאן דאמר דעובר באכילה ממש הוא הדין בבל יראה יעו"ש בקרבן העדה וצריך אריכות גדול ומוכרח אני לקצר עכ"ל:

וראיתי בספר חדש ממש בית מנוחה לגאון בדורנו יצ"ו בשלישי מהלכות חמץ בס"ק ה' שכתב ליישב מה שמקשים על הרמב"ם שכתב בראשון מהלכות חמץ דהקונה חמץ בפסח היה לוקה בזמן הבית דאמאי לוקה הרי לאו הניתק לעשה הוא וניחא ליה על פי דברי הרב המגיד הללו והיה בהניח דהא דניתק לעשה אין לוקין עליו היינו דוקא אם הלאו והעשה באים בזמן אחד אז הוי לאו הניתק לעשה דהעשה נאמרה רק לנתק הלאו שלא ללקות עליו אבל הכא דהעשה קודם בזמן ללאו דהעשה מתחיל מחצות ארבעה עשר והלאו בליל חמשה עשר אין לומר דהעשה בא לנתק הלאו ולא נצטוינו להשבית מחצות ארבעה עשר בעת דאכתי ליכא לאו לכן היו לוקין עכ"ל ודבריו נכונים אמנם תמיה שלא זכר כלל שיטת הגאון נודע ביהודה שהרבה להשיב [במהדורא קמא סי' כ'] על דברי הרב המגיד והוכיח שדעת הרמב"ם כמו שהבין הראב"ד בדעתו שסובר שבערב פסח עובר בבל יראה ועוד היה לו להעיר שאין ישוב זה מספיק ליישב דברי הרב החינוך שהרי נראית שיטת רבינו החינוך במצוה י"ט כמו שכתב הגאון מנחת חינוך הנז"ל שעובר בערב פסח בבל יראה וסיים שם [בחינוך] אבל אין לוקין על לאו זה אם לא עשה בו מעשה שלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הרי שאם עשה מעשה לוקין עליו וכיון שסובר בו בפרק שעובר בבל יראה גם בערב פסח הרי שאם עשה מעשה לוקין עליו וכיון שסובר בו בפרק שעובר בבל ראה גם בערב פסח הרי אם כן העשה והלאו באים כאחד והוי שפיר ניתק לעשה ואמאי לקי בעשה מעשה ועוד יש לפקפק בעיקר דבריו לפי מה שהבאתי לקמן [בד"ה ודע] בשם הצל"ח דעשה דתשביתו אינו עובר בערב פסח עד הלילה ואף שאינו מוסכם כן היה לו להרב יצ"ו להעיר בזה וגם לא ראה דברי הגאון נודע ביהודה בתניינא סוף סי' ץ' בשם המפרשים שכתבו לישב מה שכתב הרמב"ם שהיו לוקין על חמץ בפסח כשעשה מעשה משום דהוי לאו שקדמו עשה וכתב על זה ולפי מה שביארתי דעובר על בל יראה בערב פסח אם כן אין העשה נוהג קודם ללאו והוי שפיר לאו הניתק לעשה ויישב בזה דברי רש"י עי"ש הנך רואה שהגאון הנ"ל יצ"ו כוונה דעתו לדעת המפורשים בישוב הקושיא דניתק לעשה:

ובספר דבר מצוה להרה"ג מאמדור מוהר"ר ברוך עין יצ"ו [שהשגתיו עתה שילהי שנת תרנ"ו] ראיתי במצות לא תעשה סי' ר"א ד' ל"ו סוף ע"ב שכתב וז"ל בספר החינוך פרשת בא סימן ט' כתב והעובר ולא השבית חמץ [בערב פסח אחר חצות] בטל עשה דתשביתו ואם יש חמץ ברשותו עבר גם כן על מצות לא תעשה שנאמר לא ימצא עכ"ל וכתב עליו בספר סדר המצות הלכות חמץ סי' ק"ט הוא שלא בדקדוק שלאו לא ימצא לא נאמר על ערב פסח וכן יתפרשו דברי הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה ע"ש במגיד משנה עכ"ל ובמ"כ הוא לא דק והחינוך דק הטיב וכן כתב רש"י בפסחים דף ד' להדיא דאף בערב פסח עובר על לא יראה ולא ימצא ועמ"ש בסמ"ק סוף סי' צ"ד שכתב כהסמ"ץ ע"ש הטיב ועממ"ש במגדול עוז ועיין מה שכתב בתשובת נודע ביהודה חלק א"ח במהדורא קמא סימן ך' ובמהדורא תניינא שם סימן ע"ה וצדי"ק [וממ"ש ברמב"ם דפוס בערלין בחידושי קובץ מהרב הר"ן טריביטש הקדימו נודע ביהודה במהדורא תניינא סימן צדיק ע"ש עכ"ל יצ"ו]: ואני הדל אומר דהנה אמת לא נפלאת סברת הרב החינוך שבמצוה ט' שגם בערב פסח עובר בלא תעשה דבל יראה דאף לשיטת רש"י אינה מבוררת כל כך בזה שנראה שדבריו סותרים ממקום למקום וכמו שעמדו בזה הרבנים שהזכרתי באות זו מכל מקום הרב מגדל עוז מעיד בגדלו שכן דעת רבינו תם ורוב המפרשים והגאון נודע ביהודה מכריח שכן דעת הרמב"ם ואם כן אינו רחוק אם יסבור כן הרב החינוך מכל מקום מה שכתב הרב בס' סדר המצות נראה דהצדק אתו ורואה אני שבספר דבר מצוה נשמטו איזה תיבות בהעתקתו דברי הסדר המצות כי בגוף הספר כתוב בלשון זה הוא שלא בדקדוק שלאו לא ימצא לא נאמר על ערב פסח והלאו בימי הפסח הנה הוא הביא שם בסימנים שאחר כך בזיי"ן ימי הפסח וכן יתפרשו דברי הרמב"ם וכו' עכ"ל וכונתו שממה שכתב רבינו החינוך בסי' י"א וסי' כ' מתבאר יפה שסובר שאינו עובר בבל יראה אלא בימי הפסח [וכמו שכתבתי למעלה בשם הגאון מנחת חינוך עיין בד"ה גם אשו"ר].

ואי הכי אית לן למימר סמי חדא מקמי תרתי ודבריו שבמצוה ט' הם שלא בדקדוק כן נראה לי כוונת הרב סדר המצות: ודע דהגאון ציון לנפש חיה על דברי התוספות פסחים ד' ו' ד"ה משש שעות כתב דאינו עובר בעשה דתשביתו בערב פסח עד שתחשך כמו בעשה דביום השמיני ימול דאף דזריזין מקדימין אם לא מל אלא ברגע קודם חשיכה לא עבר העשה וכו' והגאון שואל ומשיב ח"ג סי' ר"ט כתב בשם הרב השואל שתמה עליו דאינו דומה למילה וכו' ושכן כתב הרב מגן אברהם בסי' תמ"ד ס"ק י"א והרב המחבר כתב לו שיפה כתב ושגם בנודע ביהודה מהדורא קמא בסי' כ"א כתב כן שעובר מחצות ונראה מסיגנון דבריו שתשובת הנודע ביהודה לא היתה למראה עיני הרב השואל: אמנם אחר זמן רב השגתי ספר היקר שו"ת בית יצחק [חלק א"ח] לידידי הגאון אבד"ק פראמישלא יצ"ו [מר ניהו הרב השואל שבשו"ת שואל ומשיב הנ"ל] ובריש סי' ט"ן הביא דברי הצל"ח הנ"ל וכתב על דבריו דאינו דומה לעשה דמילה דהתם כתיב וביום השמיני ימול דמשמע דכל היום זמנו מה שאין כן בעשה דתשביתו כיון דכתב רחמנא אך [ביום הראשון] לחלק מצותו היא בשש וכיון דקפיד רחמנא אשעות כשיעבור שעה אחת ולא השבית הוי כמו מילה אחר שמנה ועיין ברא"ש גבי משעה שאסור באכילה ובפרק מי שהיה נשוי דבמקום שכותבין שעות אחר שעה זמנו הוא ובמקום שכותבים יום זמנו בסוף היום וכן בחמץ כתבה תורה שעה ו' וכן זמנו ובסי' תמ"ד סעיף ו' גבי ההולך בארבעה עשר לדבר מצוה אם יכול לחזור לביתו ולבער יחזור ויבער ואם לאו יבטל בלבו כתב מגן אברהם בס"ק י"א דמשמע דאם הוא משעה ו' ולמעלה דאין בידו לבטלו יחזור משום דהאי עשה והאי עשה ועשה דתשביתו חמור טפי דבכל רגע עובר מה שאין כן במילה וכוונתו דאף דגם במילה בכל רגע עובר היינו כשיעבור יום שמיני אחר כך בכל רגע עובר אבל בשמיני עצמו אינו עובר רק דזריזין מקדימין מה שאין כן בתשביתו כיון דהתורה כתבה אך לחלק כשיעבור הזמןבכל רגע עובר ושוב ראה שבנודע ביהודה סי' כ"א כתב בעצמו דעובר בעשה דתשביתו בכל רגע:

גם אשו"ר בספר יקר פרי יצחק לידידי הגאון יצחק בלאזער יצ"ו [שהיה אבד"ק פעטרבורג] בסי' י"ז [בד"ה נחזור לענין] שכתב בשם האחרונים במצות עשה דתשביתו שעובר בכל רגע על עשה זו וכן כתב המגן אברהם סי' תמ"ד דכל שעה עובר עליה וכן כתב בפשיטות בנודע ביהודה חלי' ראשון סי' כ"א דכל רגע שמשהה ואינו מבערו עובר בעשה דתשביתו וכן נראה מדברי הר"ש בפירוש אלקי הרוחות שתמה על הריב"א שהיה משהה פרוסה אחת לשרפה עד תחלת שבע דפליאה בעיניו איך היה סומך על השעות לעמוד בספק תשביתו מתחלת שבע וכן הוא במרדכי וכן מבואר בהדיא בדברי הרז"ה בעל המאור בפרק קמא דפסחים ושוב עמד לבאר מנא הא מילתא דאמור רבנן דעבר בעשה זו תכף אחר חצות היום ועובר בכל רגע והביא מה שכתב בצל"ח בפרק קמא דפסחים ד' ו' הנ"ל דאינו עובר על עשה זו עד שתחשך דומיא דעשה דמילה דאף דזריזין מקדימין אינו עובר בעשה עד שיעבור כל יום השמיני ואף שלא כתבו כן הפוסקים הנ"ל אלא לענין שמחוייב לבער מיד בחצות מכל מקום צריך להבין הרי בכל המצות שזמנן קבוע כמילה לולב שופר יש להן משך כל הזמן אלא דזריזין מקדימין וכן מצות שאין זמנן קבוע כשריפת קדשים וכדומה אינו עובר בכל רגע על ביטול המצות עשה רק דזריזין מקדימין ועיין בחידושי הרמב"ן לשבת ד' כ"ה ועל כל פנים לא מצינו בשאר מצות עשה שתהיה חלה עליו מיד ממש ויעבור בכל רגע ומנא לן דבחמץ חייב להשבית מיד בחצות ועובר בכל רגע ונראה על פי המבואר בפסחים ד' ה' רבא אמר לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים ואימא כל חד וחד כי שחיט זמן שחיטה אמר רחמנא וכתבו רש"י ותוספות דסברא הוא דבזמן שחיטה הזהיר על השבתה ולפי זה נראה דמכיון דמהאי קרא ילפינן דתשביתו הוא בחצות משום דהסברא היא דבזמן שחיטה הזהיר על השבתה ממילא אמרינן דהעשה חל עליו מיד משום שחיטת הפסח שיוכל לשחוט מיד דלכך הזהיר על השבתה בזמן שחיטה כנ"ל ועיין בשואל ומשיב ח"א סי' ר"ט שכתב בטעם הדבר משום דהכתוב תלה בשעות אבל אינו מובן כל כך:

אמנם כתב שם לחלק בזה בין ערב פסח אחר חצות דאז עובר אעשה דתשביתו בכל רגע שיעבור ובין כל ימי הפסח שאינו עובר בכל רגע כי אם כשיעבור הפסח והיה טעמו על פי מה שביאר שם דהא דנקיטינן דבכל ימי הפסח איכא עשה דהשבתה לאו דילפינן מתשביתו שאור מבתיכם דהתם הא כתיב ביום הראשון דהיינו ערב פסח אלא ילפינן מגזרה שוה דשאור שאור כמבואר בפסחים ד' ה' דבכלל הגזרה שוה נתקבל גם כן הך שאור דביום הראשון תשביתו וילפינן בגזרה שוה מבל יראה דעשה דתשביתו דעשה דתשביתו נוהג גם בפסח וכן כתבו הגאונים נודע ביהודה ושאגת אריה ולפי זה נראה דכל הראשונים שכתבו שעובר בכל רגע בעשה היינו בעשה דאך ביום הראשון תשביתו שנוהג כל ערב פסח עד הלילה וחל חובתו מיד בחצות אבל בעשה דהשבתה בכל ימי הפסח דנלמד בגזרה שוה כנ"ל אינו עובר בכל רגע על עשה זו דזמנה הוא כל ימי הפסח ובתוך ימי הפסח אין להאי עשה קביעות זמן עד שיעבור הפסח ולא השבית אז ביטל העשה ונשאר מצות עשה:

וכתב הרב השואל בשו"ת הגאון מוהר"ם שיק בסי' קצ"ט דלדעת הסוברים דבערב פסח אינו עובר בבל יראה אם כן בחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות נהי דעובר בבל יראה [בפסח] אבל עשה ליתא והמציא על פי זה דבמשהה חמץ זה [של נכרי שקבל עליו אחריות] על מנת לבערו היה לוקה בזמן הבית כיון שאינו ניתק לעשה והגאון המחבר השיבו אם אמנם כן כתבו איזה אחרונים לדינא הדין אמת והדבר מוכרח דאית ביה עשה דתשביתו שהרי בעשה דתשביתו לא כתיב לך ומנא לן דדוקא בשלו אזהר רחמנא וכיון דבשל נכרי שקבל עליו אחריות עובר בבל יראה הכי נמי עובר בעשה דתשביתו וכן כתב הנודע ביהודה קמא בסי' כ' ואף דבספרו צל"ח לפסחים ד' ל' סוף ע"ב בשמעתא דהרהינו לא כתב כן קושטא קאי כמו שכתב בנודע ביהודה ועוד האריך לדחות מה שחדש הרב השואל לענין משהה חמץ זה וגם במה שרצה לחדש לענין מוקצה לחלה שקרא לה שם עי"ש דב"ק והשגתי עתה ספר יקר עמק יהושע להגאון מסלאנים [מח"ס נחלת יהושע ועוד ספרים רבים] שנדפס מקרוב על יד ידידי הרב המזכה את הרבים מוהר"ר יוסף לעוו מוארשא יצ"ו וראיתי בדיני חמץ סי' ה' שעמד לבאר דין זה אם בחמץ שקבל עליו אחריות שעובר עליו בבל יראה אי איתיה נמי בעשה דתשביתו או לא ובתשובתו האריך בפלפול עצום ונפלא כדרכו בקודש והלכה זו העלה דחמץ שקבל עליו אחריות אינו בעשה דתשביתו ולכן אם עושה תקנה כדי שלא יעבור בבל יראה דהיינו אם מוציאו מרשותו או בייחד לו בית לדעת רבינו תם סגי בהכי ושם האריך לפלפל בסברת ר"י שהביאו התוספות בפסחים ד' כ"ט דהמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהיה ועוד האריך בדין לאו הניתק לעשה ופנאי לא היה לי להתבשם בדב"ק לך נא ראה:

יא) בזמן הדבר רחמנא ליצלן שעושים הסגר פה אר"ץ מיום ערב פסח עד כלות ימי הדבר יכולים לטחון ולהכין לאחר הפסח בעבור ההסגר ברחיים של חמץ דלא מיקרי אז מבטל איסור לכתחלה דעכשיו הוא היתר בהיתר ואפי' מאן דפליג מודה בנדון דידן דהוי שעת הדחק כן כתב הרב חכמה ומוסר ד' קס"ו אות ז"ך ולפי הנראה כונתו להתיר להכין קודם הפסח לצורך אחר הפסח [ואולי יש איזה טעות וצריך להיות בזמן הדבר וכו' יכולים לטחון בערב פסח וכו'] וכונתו דאין שייך בזה משום אין מבטלים איסור לכתחלה כיון שעושה בזמן היתר דהיינו קודם הפסח לצורך זמן היתר דהיינו אחר הפסח ועיין להרב פרי חדש סי' תס"ז ס"ח [ד"ה יין לבן] דהרב צמח צדק לית ליה האי סברא ואף בזה חושש משום ביטול איסור לכתחלה ודחה דבריו על פי סברא זו וכן דעת הרב מוהרש"ז בש"ע שלו סי' תמ"ב ס"ה דכיון שמבטל בשעת היתר כדי לאכול בשעת היתר לא הוי מבטל איסור לכתחלה עי"ש ובקונטריס אחרון ועיין להרב דגול מרבבה סי' תמ"ז על דברי המגן אברהם ס"ק מ"ה והרב פרי מגדים במשבצות סי' תמ"ז סק"ה הביא הרבה פוסקים שסוברים כן דברי להשהותו לאחר פסח מותר עי"ש ועיין במה שכתבתי בקונטריס הכללים במערכת האלף אות ב' [בשדי חמד ח"א] גם בשו"ת עמק הלכה בהלכות פסח סי' קל"ב עמד בדין זה אם מותר לבטל חמץ ברוב כדי להשהותו עד אחר הפסח והביא דעת הרשב"א דחמץ שמו עליו ומיקרי ביטול איסור אף בזמן ההיתר ושהרב מגן אברהם כתב שאין להקל נגד דעת הרשב"א והוא הוכיח מדברי רש"י בפסחים דף ל"ב ובדף ל"ג [ד"ה לא קשיא] שסובר כדעת המגן אברהם דלא אמרינן חמץ שמו עליו ואם כן לדידיה מוחר לבטלו קודם הפסח כדי להשהותו דמכל מקום היתר הוא: יב) חמץ שנתבטל קודם פסח למאן דאית ליה חוזר ונעור אי שרי להשהותו עיין מה שרשמתי בסי' ג' אות ג': יג) כלים שבשלו בהם חמץ בפסח אם מותר להשהותם עיין מה שרשמתי בסי' ז' אות א': יד) במאי דקיימא לן בסי' תמ"ד דארבעה עשר שחל להיות בשבת בודקין את החמץ בליל שלשה עשר כתב מרן הב"י הטעם משום דבליל שבת אי אפשר לטלטל הנר לבדוק והקשה הרב אבני שוהם בד' ס"א ע"ג דאמאי לא אמרינן יבא עשה דבדיקה וידחה לא תעשה דטלטול נר דגם בדרבנן אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כמו שכתב הרב מגן אברהם בסי' תמ"ו סק"ב בשם הרב של"ה ותירץ דהיינו דווקא היכא דאי אפשר לקיים העשה בלתי העברת הלאו אבל הכא דאפשר לקיים מצות בדיקה בליל י"ג לא דחינן לא תעשה והוא תירץ נכון דהכי נמי אמרינן בש"ס בדוכתי טובא אמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת עוד תירץ דליכא בעידנא דמכי טלטל הנר עבד האיסור ומצוה לא יקיים עד שיתחיל לבדוק עי"ש ותירוץ זההנה נכון למסקנת המפרשים שהביא הרב הנמק"י בפרק ב' דמסכת מציעא אמה שאמרו בש"ס ד' ל"ב האי עשה והאי לא תעשה ועשה וכו' שכל שלא התחיל להתעסק בגוף המצוה בשעת העברת הלאו אף שהוא מתעסק במכשירי המצוה לא חשיב בעידנא עי"ש והכי נמי דכוותא אמנם לדעת הרנב"ר שהביא שם שכל שמתעסק במכשירי המצוה מיקרי בעידנא אין תירוץ זה עולה יפה [וצריך התיישב במה שרשמתי בקונטריס הכללים במערכת העי"ן אות ל"ז]: ואני בעוניי כתבתי במקום אחר ליישב קושיא הנ"ל ושני דרכים לפני ויצא הראשון על פי שיטת הסוברים שרשמתי בקונטריס הכללים מערכת העי"ן אות פ"ו דלא אתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת דחמיר למדנו דאין עשה דוחה לא תעשה חמור והכא נמי לא תעשה דטילטול חמור.

דאף דקיימא לן אין שבות במקדש שבות זה איתיה במקדש נמי וכמו שכתב הרמב"ם סוף הלכות בית הבחירה דמאי דתנן ושתי אבוקות של אור בידם היינו בחול ולא בשבת וכתב הרב תוספת יום טוב בפרק קמא דמסכת תמיד דלפי שהוא קרוב לודאי שיטה ויבא לידי איסור תורה גזרו בו במקדש אמור מעתה דמפני זה לא ראו חכמים להתיר טלטול הנר לקיים מצות בדיקה דכל דבריהם סייג וגדר וכאן יבא לעקירת דבר תורה והדרך השני דקיימא לן לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה והכא נמי גבי טלטול איכא עשה ולא תעשה דרבנן כדמוכח מסוף מסכת ראש השנה ד' ל"ב גבי מתני' דשופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל וכו' דטעמא משום דהאי עשה והאי ל"ת ועשה וכו' יעי"ש ובמפרשים ואם משום עשה של תורה לא דחינן לא תעשה ועשה דרבנן קל וחומר משום עשה דבדיקה דרבנן וק"ל: ואין להקשות לשיטת הרב של"ה דשרי להוציאו על ידי נכרי דאתי עשה דתשביתו דרבנן ודחי ל"ת דאמירה דהכא נמי נימא דיבדוק בליל ארבעה עשר על ידי שיטלטל העכומ"ז הנר דיש לומר דלא ראו חכמים לתקן כן דאין תקנה זו קרובה לבא ליד כל אדם מישראל דאימור לא מיזדמנו נכרים ואי מזדמן להאי לא מזדמן להאי אהכי השוו המדה שיבדקו כל העם בליל שלשה עשר: ואי מהניא בדיקה בליל שלשה עשר [באמצע השבוע] לאור הנר שנחלקו האחרונים וכתב מרן חיד"א בברכי יוסף בסי' תל"ד שהאחרונים שכתבו דלא מהני נעלם מהם דברי הירושלמי שהביא הרב פרי חדש הנה ראיתי בס' אזן אהרן ד' ל"ד אות ל"א שכתב בשם הרב חקת הפסח דאפשר לפרש פירוש אחר בדברי הירושלמי ומכל מקום בדיעבד שפיר דמי אם נתן בו אל הבדיקה לבדוק יפה אז אפילו מתחלת השנה מהני ומה שאמרו בירושלמי אפי' מר"ח הוא טעות סופר וצ"ל אפילו מר"ה זהוא ראשי תיבות מראש השנה דומיא דסוכה דאמרינן אם עשאה לשמה מתחלת השנה כשרה והנה לשון הירושלמי הוא כן ויתחיל אור לי"ג אין כיני יבדוק אפילו מר"ח ופירש הרב קרבן העדה וז"ל אין כיני כלומר אם כן הוא עושה שבודק בלילה ואינו מכניס שם חמץ אפי' בודק מר"ח לאור הנר נמי סגי ולפי פירוש זה מבואר בירושלמי דלבדוק בליל שלשה עשר לאור הנר אם אינו מכניס שם חמץ שפיר דמי וכן משמע להו להרבנים הנ"ל בכונת הירושלמי אמנם הרב פני משה כתב ומהדר הש"ס אין כיני יבדוק אפי' מר"ח בתמיה אם כן תקשי נמי יתחיל לבדוק מר"ח אלא לא בעינן כי אם שהיום י"ד ולילה שלפניו יהיו משומרין עכ"ל ונראה שלפירוש זה הוא שנתכוון הרב חקת הפסח לומר דלפירוש זה אין ראיה דמהניא בליל שלשה עשר לאור הנר שהרי יש לומר שהכונה היא דכמו שאי אפשר לומר שיבדוק מר"ח הכי נמי אי אפשר לומר שיבדוק בליל י"ג אלא שמדברי הרב מראה הפנים נראה דאף לפירוש זה אין הכונה דלא מהני אלא שאינו צריך לזה וראיתי בספר עמודי אש בקונטריס עמודי ירושלים שכתב שהרב שדה יהושע פירש הירושלמי וז"ל ומשני שזה רחוק מאד דאם כן תימא שיבדוק מר"ח והוי רחוק טובא עכ"ל מלשון זה נראה דכונת הירושלמי דלא מהני והרב חקת הפסח שכתב דיש לפרש הירושלמי בענין אחר כונתו לפי הנראה לפירושו של הרב שדה יהושע ומי שיש בידו ספר חקת הפסח ישכיל בכונתו: טו) אם נתערב משהו בפסח אם מותר להשהותו לאחר הפסח עיין בדברי מרן הב"י בסי' תס"ז [בד"ה ומ"ש ואם הוא ביו"ט האחרון] שכתב בשם המרדכי וההגהות דאסור וכן נראה מדברי הרא"ם שהביא הטור וכתב דאף שנראה דר"ת סובר דמותר להשהותו היינו משום דלשיטתיה אזיל דסובר דחמץ בטל בס' וכו' עי"ש.

וכן דקדק בש"ע שם סעיף יו"ד ואם נמצאת בשמיני של פסח מותר להשהותה עי"ש והרב מוהריט"ץ בסי' ס"ד כתב על דברי מרן הב"י וז"ל כבוד הרב במקומו מונח דלא אזיל ר"ת לטעמיה וראיה ממה שכתבו התוספות בפרק גיד הנשה ומכל מקום לא היה ר"ת פוסק הלכה לחמץ בפסח וכשהיה מוצא חטה בתרנגולת היה מצריך להשהותה לאחר הפסח משמע דבמה שהיה מניחו לאחר הפסח לא מיקרי עושה מעשה כדבריו ולפי דבריו דר"ת לטעמיה אם כן הרי היה עושה כדבריו דלהחולקים עובר בבל יראה אלא ודאי דלהניחה לאחר הפסח שרי לכולי עלמא משום דבל יראה ליכא אלא בממשו של חמץ שנתערב אפי' יהיה משהו אבל בליעת פליטה ליכא תדע דאם לא כן ביום טוב אחרון אמאי שרי וכי ביו"ט אחרון שרי להניח חמץ בבית ולעבור בב"י אלא ודאי דל"ד יום טוב אחרון ואף דהמרדכי כתב בפירוש וכו' לית דחש וכו' אלו תורף דב"ק ומסיק דתרנגולת ותבשיל שנמצא בו חטה בפסח מותר מן הדין להשהותה זולת הרוצה להחמיר הואיל ונפיק מפומיה דמרן עי"ש ובהורמנותא דמר דברי מרן הב"י נכונים דכונתו מבוארת דמשום דר"ת סובר להלכה דחמץ גם בפסח בטל בששים נהי דלמעשה לא סמך על דעתו ולא מלאו לבו להתיר באכילה מכל מקום לענין השהיה סמך בכל כחו על שיטתו והתיר להשהותו כיון דכבר נתבטל ואין כאן איסור חמץ כלל אבל לדידן דהלכה רווחת דחמץ בפסח במשהו אסור גם להשהותו ומתבאר מדברי רבני האחרונים דלאו משום שעובר בבל יראה אלא משום חשש תקלה שיבא לאוכלו אסרו להשהותו כמו שכתב הרב ערך השלחן בסי' תס"ז אות י"ב וז"ל ואע"ג דלא קניס ר' שמעון בחמץ על ידי תערובת וכל שכן בטעם גרידא מכל מקום אסור להשהותו דילמא אתי למיכל מיניה ע"כ ומה שלא החמירו גם ביו"ט אחרון כבר ביאר מרן הב"י הטעם דבשאר ימי הפסח דעיקר איסורו הוי דבר תורה מחמירינן טפי עי"ש גם מה שכתב הרב מוהריט"ץ דהטעם משום דבל יראה ליכא אלא בממשו של חמץ שנתערב אפילו יהיה משהו וכו' קשה שהרי שם בד"ה אמנם כתב דאין לומר דעל משהו עובר בבל יראה דהא משהו אינו אלא מדרבנן ואין לומר דעובר בבל יראה מדרבנן דזה לא מצינו בשום מקום עכ"ל הרי שסובר דבמשהו ליכא בל יראה אף מדרבנן ואיך כתב אחר כך דבל יראה ליכא אלא בממשו שנתערב אפילו יהיה משהו וכו' וצ"ע שוב ראיתי להרב נהר שלום בסי' תמ"ב ד' קי"ד ע"ב שעמד על דברי הרב מוהריט"ץ הנ"ל:

תוכן העניינים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה