אור ברסלב

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה חלק א· הרב חיים חזקיהו מדיני

סי' ג'

סימן ב

ובהשמטות שאחר סי' ט"ז שהאריך להשיג על דברי הפרי מגדים ומה שכתב שם מדברי המג"א סי' תמ"ח סק"ח דבחמץ בפסח דאסור במשהו גם זה וזה גורם אסור באמת שכן הוא בכסף משנה בחמישי מהלכות נדרים הלכה י"ג דבדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל גם זה וזה גורם אסור ונעלם זה מהספ"י אבל בשו"ת ב"א [בית אפרים כן נראה בהשערה] א"ח סוף סי' ל"ה חידש דכיון דלנכרי החמץ מותר והוא עושה בשלו דמי לחרכו קודם זמנו דמותר והכא נמי הרי נשתנה לחלב עי"ש.

וצ"ע דהא מבואר במג"א סי' תמ"ב סקי"ד דגם בחרכו קודם זמנו אסור באכילה וצריך לומר שסובר דהכא דנשתנה לגמרי לדבר אחר עדיף דלא שייך בזה לומר שמחשיבו לאוכל שוב ראיתי בשו"ת רמ"ץ א"ח סי' כ"ח שפקפק בדברי הב"א דלא דמי לחרכו קודם זמנו כיון דלישראל אסור ולפי מה שכתבתי למעלה [בסק"ה] דבאיסור שנתבטל ביד נכרי שרי לישראל יש לומר דהכא נמי שנשתנה לדבר אחר לגמרי ביד נכרי [שרי] ויש לדון עוד בזה לפי מה שכתב בשערי תשובה סי' תס"ז דבחמץ של נכרי יש לומר דלא גזרו גזרת משהו בפסח [והביא עוד כמה גדולים שסוברים כן] אם כן גם זה וזה גורם מותר בשל נכרי והן אמת דבירושלמי פרק שני דערלה הלכה ו' מבואר דבחמצן של כותים לאחר הפסח גם זה וזה גורם אסור והובא בתוי"ר לא"ח סי' תמ"ב ובמג"א שם סק"ט בשם הרמב"ן ושערי תשובה בשם פמ"א ושב"י בזה אבל המעיין בירושלמי שם ימצא דגם בכל דבר פוסק כרבי אליעזר ואנן לא קיימא לן הכי כדכתב במראה הפנים פרק חמישי דמסכת ע"ז הלכה י"א וגם מדברי הרב העיטור ורבינו ירוחם שהובאו בבית יוסף יורה דעה סוף סי' קט"ו דיליף מחמץ לחלב של עכומ"ז מוכח דאין לחלק ועיין בחתם סופר א"ח סי' ח"ק באמצע התשובה בזה: לכן יש מקום לקיים דברי הב"א וכן ראיתי בשערי רחמים בשם הגאון מוהר"ח מוואלאזין שפסק להתיר כסברת הב"א הנ"ל ומ"ש בשו"ת מוהרי"א חלק א"ח סי' קכ"ו שהעלה גם כן להקל ובספר תשובה מאהבה חלק שלישי יורה דעה סי' סמ"ך הביא בשם הגאון מוהר"ד אופנהיים שהכריז איסור ברבים והוא האריך והניח בצ"ע וסיים דבעל נפש יזהר.

גם בשו"ת תוע"ר אורח חיים סי' י"ג צידד להקל אלא שלא מלאו לבו להקל נגד הפרי מגדים ואני מצאתי בפרי מגדים באשל אברהם סוף סי' תמ"ז שהעיד בפשיטות דהמנהג להקל לאכול החלב של בהמת עכומ"ז האוכלת חמץ ואולי מיירי באוכלת גם היתר ועיין עוד בישועות יעקב שם ובנשמת אדם כלל קכ"ג וראיתי בשו"ת רח"ב בסוף חלק א"ח שצדד בבהמות שאוכלות ברא"ה דהוי חמץ נוקשה אבל ראיתי באשל אברהם לא"ח מהגה"ק אבד"ק בוטשאטש שדחה היתר זה ומכל מקום אם אוכלות גם דבר היתר יש להקל בפשיטות ומכל מקום הנוהגים למכור בהמות לפסח להאכילם חמץ [ומצאתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ס"ב שהביא תשובת הנודע ביהודה שפסק להתיר למכור לעכו"ם אחד הבהמות והחמץ ודלא כהתבואת שור וכתב וז"ל אני מורה להקל עכ"ל] נראה דאין להתיר לקבל החלב מהנכרי הקונה דמלבד דהוי הערמה נכרת אף גם יש לאסור דהא נהנה בפסח ממה שמאכילין בהמתו חמץ ועיין מקור חיים סי' תמ"ח ובסי' תס"ז במ"ש בשם הפני יהושע ותבין דבנדון דידן שעושה מעשה ואוכל החלב אסור מדינא וכן אני מורה תמיד והשומע יתברך עכ"ל יצ"ו:ובספר זכרון לידידי הרה"ג אבד"ק ראזישטש יצ"ו בהלכות פסח ד' י"ד ע"ב כתב בשם שו"ת דבר משה מהדורא תניינא דלפי מה שכתב בספר גור אריה יהודה דחמץ שנתבטל אצל נכרי בששים מותר ישראל לאוכלו מטעם זה התיר החלב מבהמות שאוכלות חמץ בפסח דהוי רק זה וזה גורם ובפסח אסור זה וזה גורם מחמת דהוי במשהו אכן בשל נכרי דבטל בששים מותר זה וזה גורם ועוד כתב שם בריש ע"ב בשם שו"ת בר לואי שמתיר לאכול חלב מבהמה שאוכלת חמץ בפסח וצריך לעיין בגוף הספר לידע באיזה חמץ ובהמה של מי וטעם ההיתר ואינו מצוי אצלי [כי אם החלק ב' שהוא על אהע"ז וח"מ]:

ובשו"ת בית יצחק לידידי הגאון אבד"ק פראמישלא יצ"ו בחלק א"ח במפתחות לסי' ס"ח כתב שהגאון בית אפרים בסוף סי' ל"ה התיר חלב מבהמה של עכומ"ז שאוכלת חמץ בפסח דכיון דהנכרי מאכיל בהיתר דלדידיה אין איסור לא מיקרי נתפטמה באיסורי הנאה ותמה עליו דאם כדבריו קשה בסוגיא דעבודה זרה ד' מ"ט ע"א דרמינן מתנייתא אהדדי תנא חדא שדה שנזדבלה בזבל ע"ז תחרש פרה שנתפטמה בכרשיני ע"ז תשחט ותניא אידך שדה תבור ופרה תרזה לישני דמיירי שנתפטמה אצל נכרי דודאי אין הנכרי מצווה אלא שלא לעבוד עכומ"ז אבל ליהנות מותר וכן כתב במנחת חינוך מצוה תכ"ח ומדלא משני הכי שמעינן דאין חילוק ולכן אין להתיר אלא אם אוכלת מאכלים המותרים בכל יום כמו שכתבו הפוסקים ובספר בית יצחק יו"ד ח"ב להגאון הנ"ל יצ"ו שנדפס חדש ממש ראיתי בקונטריס אחרון בסוף סי' יו"ד הביא מה שכתב הוא עצמו בבית יצחק חלק א"ח לדחות היתר הגאון בית אפרים מכח סוגיא דע"ז הנ"ל וכתב ששוב ראה שהגאון מוהרש"ק בס' שנות חיים סי' ש' התיר החלב דזה וזה גורם אסור בפסח משום דהוי משהו וחמץ של נכרי אינו במשהו וכתב על דבריו דהיתר זה לא נדחה מגמרא הנ"ל דדוקא חמץ דמה שהוא במשהו הוא משום דעובר בבל יראה הוא דאמרינן דשל נכרי אינו במשהו אבל איסור ע"ז במשהו אף ע"ז של עכומ"ז לכן זה וזה גורם אסור אף בע"ז של עכומ"ז ולא קשיא מסוגיא הנ"ל אלא דמכל מקום אין סומכין על היתר זה נגד הפרי מגדים בסי' תמ"ח באשל אברהם סק"א שכתב דחמץ של נכרי במשהו לכן גם לענין החלב אין לסמוך על זה לכתחלה:

והגאון מוהר"ם שיק בסי' רי"ב נשאל בישראל שמקבל בהמות מאחרים לפטמם בשכר ואחריות עליו והחלב מקבל המפטם בשכרו והוא חשוד להאכיל את הבהמות חמץ בפסח אם מותר לקנות ממנו חלב בפסח והביא דעות האוסרים והמתירים והאריך במשא ומתן בכל הצדדים שיש לצדד לאיסור ולהיתר דהוי שלא כדרך אכילתן ודהוי זה וזה גורם ואם החלב בא מן האברים או מן המאכל או משניהם ואם יש לומר דנהפך המאכל והיה לחלב ומותר כההיא דרבינו יונה שכתבו הפוסקים בא"ח סי' רט"ז שהדבש מהפך כל מה שנותנים בתוכו ודינו כדבש או אם היתר זה אינו אלא בדבר האסור באכילה ולא בדבר האסור בהנאה וכו' ומסיק וז"ל לכן בנדון הנ"ל נראה לי דאסור לישראל לקנות ממנו וכן מבואר בשערי תשובה סי' תמ"ח שמביא כן בשם ספר בית אפרים שמן הנכרי מותר ומישראל אסור וס' בית אפרים אינו בידי לעיין בו ועל כל פנים לדעתי גם על פי מה שכתבתי לעיל נראה כן לדינא גם בסוף סי' רכ"ב כתב בחלב, של פרות האוכלות חמץ בפסח הסכמתי דבפרה של נכרי שאוכלת חמץ מותר לשתותה בפסח משום שאין לנכרי בזה שום איסור אבל ישראל המאכיל לבהמתו חמץ בפסח אסור כמו שהסכים בשערי תשובה ואם רק קודם שעה ששית אכלה חמץ בודאי מותר אף בפרה של ישראל אלו תורף דב"ק:

ובספר יד יהודה להגאון מוהרי"ל לאנדא יצ"ו שנדפס בשנת תרנ"ב [והוא להלכות שחיטה וכו'] בהשמטות הספר בדף קמ"ו ע"ג האריך בדין בהמה שנתפטמה מדברים האסורים ובתוך דבריו השיב על דברי הבית אפרים הנ"ל לכן אעתיק דב"ק בזה והוא שבדף קמ"ז סק"ב הביא דעת הגאון שפתי כהן שאוסר אם אכלה כל ימיה מאכל האסור בהנאה ושהגאון פרי חדש מתיר גם בזה וכתב על זה וז"ל ובאמת בהפוסקים לא נמצא מבואר זה והתוספות לא כתבו כן אלא לפום ריהטא והשפתי כהן סבר דהוא מחמת שלא האכילה כל היום רק אכלה שאר דברים גם כן ומי יודע אולי גם אם אכלה רק זה לבד גם כן לא ברירא להו אך באגודה אוסר בזה והשפתי כהן סובר דהוא דבר הפשוט בגמרא דע"ז שם דדוקא אם הוא זה וזה גורם מותר אבל אם אכלה כל ימיה תו אין כאן זה וזה גורם ומה שאמר הכרתי ופלתי דדוקא בכרשיני ע"ז דאסור גם שלא כדרך הנאתן אבל באיסורי הנאה דשלא כדרך הנאתן מותר הבהמה מותרת וכי זה דרך הנאתן שיתחלק האיסור לשפע מזון לבהמה דבר תימא כתב דמאכל שעומד רק לאכילת בהמה בודאי זה דרך הנאה היא ובאמת גם בעכומ"ז מותר שלא כדרך הנאה כמו שביארתי שם אם כן על כרחין זה דרך הנאה היא וכן מה שרצה הפרי מגדים מתחלה לחלק בין איסורי הנאה דאפרן מותר ובין עכומ"ז דאפרה אסור נמי אינו דאם היה אפר וטינופת מתחלה לא היתה הבהמה אוכלת אותו כלל וכל הנאת הבהמה הוא רק ממאכל משובח אם כן האיסור משובח גורם לבהמה שתאכל ותחיה מזה ובעצמו הרגיש הפרי מגדים דעל כרחין אין לחלק כן מהא דאין נוטעים אגוז של ערלה הגם דהאגוז כלה לגמרי ואפר ערלה מותר והוא מזה הטעם דאם היה מתחילה אפר לא היה ראוי לנטיעה כלל אם כן האיסור משובח גרם לו וראיתי בחידושי הרמב"ן על ע"ז שהביא ירושלמי דחכמים מודים באגוז משום דכלה לגמרי מיהו אין זה לפי גמרא שלנו ומזה תראה דמה שכתב בבית אפרים א"ח סי' ל"ה על היתר החלב מבהמות שאוכלות חמץ בפסח מפני שהחמץ נעשה אפר טרם שבא ליד ישראל זה אינו חוץ מה שהיה לו טעות בזה דהא החלב בא ממה שאכלה הבהמה חמץ משובח לה ואם היה אפר מתחילה לא היתה אוכלת אם כן חמץ המשובח גרם להחלב שיבוא עכ"ל בזה: שוב כתב לבאר כמה פרטי דינים בענין זה וזה גורם ואעתיק בזה סיום דב"ק הנוגע למאי דאיירינן בה וז"ל בדף קמ"ח ע"ג סוף סק"ג על כן הבהמות שאוכלות חמץ בפסח מותר לקנותן ולשחטן מיד כיון שכבר נעשה הזה וזה גורם תו הוי כדיעבד ומותר לקנות אותם לכתחלה כמו פרה שנתפטמה בכרשיני עכומ"ז וכן מותר לקנות החלב ולשתותה באין חשש כלל כן נראה ברור להלכה ולמעשה: ה) נכרי הביא מין פירות [הנקרא בדקוק] בתוך הסל למכור וראה ישראל אחד שיש בסל כמראה קמח וירא לנפשו לאכול מהן מפני מראה הקמח שבסל ובא חברו והוא שו"ב ואכל מהן בפרהסייא באמרו כי אין שום חשש יען שבאותם המקומות אין אוכלים קמח חטים ואין מצוי חטים ביניהם כלל רק קמח ממין קטניות הנקרא ציר"א ולעזה עליו המדינה כי הוא מזלזל באיסורין והובא בפלילים בפני הבית דין והדיינים וגזרו עליו הרחקה שלשים יום ולא די להם זאת ויבקשו לשלוח יד להעבירו מאומנתו נשאל על זה הרב הגדול רל"ץ יש"א ברכה יצ"ו בספר שמחה לאיש סי' ז' והשיב שלא עשו יפה במה שהרחיקוהו ואף כי להעבירו מאומנתו הס כי לא להזכיר כי יש כמה ספקות שמא לא אכל מהקמח ושמא היה הקמח יבש ולא נלתתו החטים ושמא הוא קמח מן ציר"א הנ"ל אשר החליט מרן חיד"א בספר חיים שאל ח"ב סי' מ"ז שאינו מין דגן אלא מין קטניות ובפרט שיש לתלות במצוי וכיון שאין מצוי במקומות ההם קמח חטים יש לתלות שהוא קמח ציר"א המצוי ולכן אינו מן הדין להענישו כל כך עי"ש.

ונראה להוכיח דאין לחוש לדבר שאין רגילים באותו מקום מהא דתניא בפרק כל שעה ד' מ' ע"א הקמחין והסלתות של נכרים של כפרים טהורים משום דאין דרכם ללתות החטים שלהם ולא הוכשרו עי"ש ולכן מדינא היה מותר ליקח קמח מן השוק כמבואר בסי' תנ"ג לפי שלא היו נוהגים ללתות:ו) הוה עובדא אחד קנה שק עם מצות בחול המועד פסח מעכומ"ז אחד על דרך המפולש הנקרא שאססע והנכרי אמר שמצא השק עם המצות בדרך ובדרך זה מצויים עוברים ושבים ושוב בא יהודי באותו הדרך ואמר להקונה הנ"ל שפגע ביהודים נוסעים כנגדו ואמרו לו שאבדו שק עם מצות ושאל הקונה אם מותר לאכול אלו המצות או על כל פנים אם מותר להשהותם עד אחר הפסח נשאל על זה הגאבד"ק טארלא בשו"ת דבר אליהו סי' י"ד והשיב דלכאורה יש בזה שתי ספיקות.

א) דילמא לאו מצה הם רק שאחד אפה חמץ בדמות מצה. ב) אם תמצא לומר שאלו הם המצות שאבדו היהודים הנ"ל עדיין יש לחוש שמא נתחמצו ביד הנכרי על ידי איזו סבה והשיב על ראשון דכל שיש טורח לעשות לא טרחי אינשי והביא סוגיא דעירובין ד' צ"ו גבי מוצא תכלת בשוק לשונות פסולין חוטים כשרים ודברי הרמב"ם בפרק י"ט מהלכות שבת הלכה כ"ג ודברי הטור בסי' ש"א ודברי המג"א בסי' י"א סק"א ודברי הש"ע בסי' ט"ל סעיף ו' גבי נמצאו תפילין ביד נכרי וכו' ודברי הט"ז בסי' כ' סק"א גבי ציצית שנמצאו ביד נכרי וכו' והביא שיש סוברים דדוקא בלבן אבל בתכלת בעינן שתי חותמות וביאר הרב ישועות יעקב דלענין מצות סגי בסימן אחד אבל תכלת דיכול לצמוח מזה איסור כלאים צריכים שני חותמות בכל זאת בנדון דידן הוי כשני חותמות דהא בבשר בעינן שתי חותמות ואפילו הכי אם חתיכה דישראל משונה משל נכרי מותר בלא חותם מכל שכן בנדון דידן דמשונה בעביה ובמראיתה ובנקבים שעליה זה ודאי הוי כשתי חותמות ואין לתלות שהם של נכרים והביא ש"ס דקידושין ד' ע"ג מצאו מהול אין בו משום אסופי דמוכח מזה דהיכא דאיכא הוכחה שנעשה מעשה כשרות מכשרינן אף ביוחסין דעשו בהם מעלה הכי נמי בנדון דידן דניכר במצות האלו שנעשה בהן סימני מצות של פסח בכל אופני הידור מצוה נוכל להכשירם: אך יש לחוש שמא נאסרו ביד עכומ"ז דאף דשמא נתפזר עליהן קמח אין לחוש דהוי דבר הניכר ואף אם נתפזר משהו שאינו נראה הרי בשביל ספק חשש משהו אינו חייב לבערם וכו' אך יש לחוש שמא הניחם הנכרי על פת חמץ חם והוי צונן לתוך חם ועם שאין לחוש שכל מצה ומצה היתה מונחת על לחם חמץ חם כי זה דבר שאין הדעת סובלו אך יש לחוש שמא הניחם עם השק על חמץ חם ונאסרו איזה מצות מכל מקום יש לומר דאפילו הכי אין צריך לבער המצות דאף אם בודאי היה כן הוי תערובת יבש ביבש והב"ח והמג"א בסי' תמ"ז ותס"ז פסקו דבמקום הפסד מרובה יבש ביבש בטל ברוב אף באיסור חמץ לענין בל יראה מכל שכן בנדון דידן דאינו אלא חשש בעלמא דמותר להשהותו אף בלא הפסד מרובה:

שוב כתב דאף אם נחוש שהנכרי זייף והמצות הן חמץ אין צריך לבער על פי מה שכתב הרב חק יעקב בסי' תמ"ח סק"ה דאם קנה דבר מנכרי ואחר פסח נודע לו שהיה בתוכו חמץ מותר החמץ לאחר הפסח דאיסורא לא ניחא ליה דליקני והוי חמצו של נכרי ואפילו אם נודע בתוך הפסח יכול להחזיר לנכרי משום מקח טעות דחמץ אינו שוה כלום אצל ישראל והוי ביטול מקח לגמרי ואף דהרב מקור חיים שם חלק עליו וסובר דמכל מקום החמץ אסור הנה מלבד שיש לפקפק בדבריו וכו' ועוד אף אם נאמר כסברתו להחמיר יש תקנה כמו שהמציא הוא בעצמו דאפילו בפסח יכול למושכו לבית נכרי אחר והנכרי אחר יקבל אחריותו עליו עי"ש וזה בודאי חמץ אבל כאן בספק חמץ יכול להפקיד אצל נכרי שכנו אף סתם בלי קבלת אחריות בפירוש דהא בדיניהם מחויב באחריות אפילו בסתם פקדון אם כן על צד היותר טוב יכול לעשות תקנה להניחם אצל נכרי המוכר דשרי לכתחלה עיין מגן אברהם סי' ת"מ סק"א או אפילו אצל נכרי אחר ואין לומר דלא חשיב מקח טעות בנדון דידן כיון דהנכרי עומד וצווח שלא נעשה בהן מעשה האוסר שהרי הרמ"א בח"מ סי' רל"ב פסק דאפילו טרפה שאנו אוסרים מספק מבטל המקח ואין המוכר יכול לומר אייתי ראיה דטרפה היא וגדולה מזו כתב הר"ן בפרק אלו טרפות דאף הדבר שמחמירין בחומרת הגאונים גם כן מפסיד המקח אם כן אין החמץ של ישראל כלל לכן על צד היותר טוב יפקידנה אצל נכרי עד אחר הפסח: ועוד דבנדון דידן שנודע שהישראלים אבדו מצות הדברים מוכיחים שהן הן אותן מצות שנאבדו ודמיא למאי דאיפליגו רבי ורשב"ג גבי קבר שאבד הוא קבר שנמצא דאייתינן בפסחים ד' יו"ד על ובדק ואשכח ופסקינן בסי' תל"ט דזהו הככר שמצא ודוקא שמצא קודם זמן איסורו אבל אם הגיע שעה ששית פסקו הטור והבית חדש דאינו יכול לבטל וחשיב ספק תורה וצריך לבדוק כל הבית ולכן בנדון דידן אף שהדברים מוכיחים שהוא של ישראל בכל זאת מפני שהוא חשש איסור תורה יפקידם אצל נכרי ואם עבר הפסח ולא הפקידם מותרים מטעמים הנ"ל דהוי כשני חותמות ומשום דלא טרח לזייף כולי האי:

ז) חולה או קטן שצריכים לאכול חמץ אם יכולים לאכול בעצמם או על ידי אינו יהודי לא יאכילם ישראל דאיתא בירושלמי דמאכיל הוי כאוכל כן כתב בספר זכרון לידידי הרה"ג אבד"ק ראזישטאש יצ"ו בהלכות פסח ד' ט"ו ע"ב בשם תוספות ירושלמי: ואם מותר לומר לנכרי תן חמץ לתינוק ואני פורע רשמתי בסי' א' אות ו': סימן ג בענין תערובת או חשש תערובת חמץ א) חמץ שנתבטל קודם הפסח דנחלקו הראשונים אי אמרינן דחוזר וניעור כידוע כתב מרן חיד"א בברכי יוסף סי' תס"ב אות י"א דבעיר הקודש ירושלים תוב"ב אף מי שנוהג כן לא נהיג כן אלא בודאי ולא בדאיכא ספיקא אי הוה איסור ונתבטל ע"כ מדבריו אלו נראה לדעתי העניה דאין כונתו לומר דמאן דסבירא ליה חוזר ונעור מודה הוא בספק דלא אמרינן חוזר ונעור אלא כונתו לומר דאף אם נאמר דמאן דאמר חוזר ונעור אף בספק סובר כן מכל מקום הנוהגים כסברא זו לא קבילו עלייהו חומרא זו אלא בודאי חמץ שנתבטל ולא בספק אך מדברי הרב טורי זהב בסי' תמ"ז סק"ז מתבאר דמאן דאית ליה חוזר ונעור אף בספק סובר כן אלא דמרן ידע פשר דבר להכריע בספק כמאן דאמר דאינו חוזר ונעור והרב זכור לאברהם בחלק א' ד' צ"ב ע"א שכתב בשמו דזה אתי אפילו למאן דאמר חוזר ונעור עי"ש אין לשונו מדוקדק דמשמע דגם למ"ד חו"ן אתי דין זה ואינו כן כאמור ומדברי הרב מוהר"א ענתבי בס' חכמה ומוסר ד' קס"ח אות ד"ן משמע קצת שסובר דבספק ליכא למאן דאמר חוזר ונעור עי"ש ויש לכוין דבריו למה שכתבנו כמו שיראה הרואה: אך מדברי הרב משאת משה ח"א סי' ב' שכתב בשמו מרן החבי"ף בס' נשמת כל חי ח"א סוס"י י"ו נראה בעליל שסובר דהסוברים חו"ן לא אמרו כן אלא בודאי חמץ אבל לא בספק עי"ש ותמיהני שהשוה שם דעת מרן חיד"א לדעת הרב משאת משה ולענ"ד מדיקדוק לשונו נראה כדכתיבנא ומדברי מרן הב"י בבדק הבית סוף סי' תנ"א מבואר דמספקא ליה בדעת הסוברים חוזר ונעור אי אמרי הכי גם בספק או דוקא בודאי עי"ש ומכל מקום אף אי נימא דמאן דסבר חוזר ונעור גם בספק אית ליה הכי מיהו לענין דינא נכון הדבר לומר דמסתמא הנוהגים חומרא זו לא נהגו אלא בודאי חמץ ולא בספק ועיין להרב מלאכת שלמה בסי' ד' דלא נחית לזה כלל ועי"ש בסי' ה' במאי דשקלו וטרו הוא וחביריו בנדונם אי נהיגי כמאן דאמר חוזר ונעור ודוק:ומדברי הרב מוהר"ח מודעי בזכרונותיו שבספר בירך משה ד' קנ"א ע"ג נראה דמנהג קושט"א כדעת מרן דאין חוזר ונעור שכתב דעמא דבר בקושטא לאכול שמן שומשמין לפי שאין שם ממשו של איסור עי"ש.

והרב פרי חדש בסי' תמ"ז ס"ה [ד"ה לאכול] כתב דאסור לאכול שמן שומשמין למאן דאית ליה חוזר ונעור והרב חכמה ומוסר ד' קס"ט אות ח"ן כתב דלמאן דסובר חוזר ונעור אסור לאוכלו בפסח והעיד כן בשם מוהרש"ל שהכריז כן ברבים דלא כמו שכתב בספר ברכת אליהו וכו' עי"ש ועיין למרן חיד"א בברכי יוסף סי' תמ"ז אות י"ד ותנ"ג אות ה' ואם כן כיון דבקושטא נהגו לאוכלו כמו שהעיד הרב הנ"ל מזה מוכח דנקטי כמאן דאמר דאין חוזר ונעור ומה שכתב במלאכת שלמה הנ"ל בדף ג' ע"ד דממה שכתב הרב זכור לאברהם בריש הלכות פסח דלענין פסח אנו אשכנזים ותופסים כדברי הרמ"א מוכח דמנהג קושטא דחו"ן וכו'.

לע"ד אינו מוכרח ואין מזה ראיה למתא קושטא יע"א דלא כתב כן על כל העולם רק באתריה דמר וכבר כתבתי דממה שכתב הרב מוהרח"מ מוכח דמנהג קושטא כהסוברים דאין חוזר ונעור [והרב זכר דבר ד' ג' ע"ב כתב מפורש דמ"ש הזל"א אנו כאשכנזים וכו' לא כתב אלא אאתריה דמר ועיין לקמן בסי' י"א אות ג' ד"ה ובספר] אלא דמכל מקום אין מזה הכרח גמור לומר דגם עתה כן הוא המנהג שם דיכול להיות שנשתנה המנהג ואכשור דרי והחמירו כמאן דאמר חוזר ונעור ועל כל פנים מדברי הרב זכור לאברהם אין הכרח כאמור וממה שכתב בספרו יקהיל שלמה בפסק המאקינא ד' ד' ע"ב מתבאר דלא פסיקא ליה מנהג קושטא אי כמאן דאמר חוזר ונעור או כמאן דאמר אין חוזר ונעור ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים ק"ך הביא דבריו מרן החבי"ף בס' לב חיים ח"ב בסי' פ' שצידד לומר דגם הסוברים חוזר ונעור בספק לא מחזיקינן איסורא ותו דהוי ספק דרבנן דחוזר ונעור אינו אלא מדרבנן וכו' עי"ש והרב שלחן גבוה בסי' תנ"ג ס"ק י"א נראה שסובר שהסוברים חוזר ונעור הוא גם בספק אלא דהנוהגים כדעה זו לא קבלו עליהם חומרא דחו"ן אלא בודאי חמץ ולא בספק ויש לעשות ספק ספיקא ועי"ש בסי' תמ"ז סוף סקכ"ט ודוק.

ומדברי הרב נחפה בכסף ח"ב ד' ז' ע"ב [ד"ה עוד בא] נראה דמספקא ליה האי מילתא אי מאן דסבר לדינא חוזר ונעור הוא אף בספק או דוקא בודאי עי"ש: ומצאתי שבחידושי על הטוש"ע א"ח סי' תנ"א סז"ך הנה הבאתי מה שכתב הרב פרי חדש שם דדין שפוד ישן שצלו בו עופות וכו' מוסכם לכולי עלמא כיון דליכא ודאי חמץ אלא חשש ממלח שלא נבדק וכתבתי דהרב מטה יהודה חלק עליו והסכים דדין זה הוא רק למאן דאמר דאינו חוזר ונעור דכן מוכח ממה שכתב מרן בב"י ואני ההדיוט כתבתי על דבריו דמגוף דברי מרן בב"י אין הכרח דאף שכתב [על מה שכתב המרדכי לפי שטעם החמץ נתבטל קודם הפסח] וז"ל וכבר נתבאר בסי' תמ"ז שיש חולקין בדין זה וסוברים דחו"ן עכ"ל כבר נדחק רבינו הפרי חדש לפרש שלא כתב כן אלא לסיום דברי המרדכי ולא קאי אעיקרא דדינא וכו' אך מכל מקום מדברי מרן בבדק הבית מוכח דכוונתו בב"י היא כמו שהבין הרב מטה יהודה שהרי כתב וז"ל ומיהו בזה אפשר דמודו כיון דאין כאן חמץ ידוע אלא חשש מלח שלא נבדק עכ"ל כונתו ניכרת דלפי שכתב בב"י דדין זה תלוי במחלוקת הפוסקים הדר ביה רב ואמר דיתכן דדין זה מוסכם שמעת מינה דכונתו בב"י היתה לומר דאין הכל מודים בזה אלא דמכל מקים דבר ה' בפי הפ"ח אמת דכיון דחיבור השולחן ערוך היה אחר שחיבר הבדק הבית כמו שהסכימו רבני האחרונים עיין יד מלאכי בכללי הש"ע סי' ט"ו ומשק ביתי בכללי הפוסקים ד' ח"י ע"ב ואף שאני ההדיוט כתבתי במקום אחר [עיין בקונטריס כללי הפוסקים סי' י"ג אות ל'] דאינו פשוט לומר כן מכל מקום הרבה מרבנן בתראי סברי הכי ואם כן [לדבריהם] מסתמא כונתו בש"ע היא כפי מה שביאר דעתו בבדק הבית וכמו שכתב הפר"ח דדין זה הוא מוסכם אליבא דכולי עלמא וכן כתב הרב אפי זוטרי דממה שכתב בבדק הבית מוכח דדין זה אליבא דכולי עלמא הוא וכתב שזו היא ג"כ כונתו בב"י וכו' עי"ש.

ואין נראה לדעתי העניה כן אלא אדרבא איפכא מסתברא דממה שכתב בבדק הבית מוכח דלא היתה כן כונתו בב"י ושם הבאתי מה שכתב בספר שיירי כנסת הגדולה והובא במג"א ומה שכתב הטו"ז בדין זה וסוף דבר כתבתי בדעת מרן בש"ע בזה דתלוי במחלוקת אם חיבור ש"ע קודם להבדק הבית או חיבור הבדק הבית קודם להש"ע אלו תורף הדברים שכתבתי שם ועתה אין מצוי אצלי ספר שיירי כנסת הגדולה ולא ספר מטה יהודה: ודע דכתב בחכמה ומוסר ד' קע"ב אות צ"ג בענין חומרת חוזר ונעור דאם אבותיו לא נהגו חומרא זו טוב יותר שלא לנהוג דעל ידי זה ניצול ממכשולות רבות ועל זה נאמר אל תהי חסיד הרבה אמנם אף מי שאינו נוהג חומרת חוזר ונעור ראוי לכל ירא שמים להחמיר על עצמו בדבר שנחלקו הפוסקים לתפוס סברת המחמיר אבל אם הוא איסור דרבנן יחמיר על עצמו ויקל לאחרים: ב) חמץ שנתבטל קודם הפסח והוא נותן טעם לפגם אי אמרינן דחוזר ונעור עיין למרן החבי"ף בס' נשמת כל חי ח"א ד' כ"א ע"ג שהרבנים מטה יהודה וחמד משה וחמ"י כתבו דבנותן טעם לפגם לא אמרינן חוזר ונעור ושהרב חקרי לב בח"ב ליו"ד בשיירי א"ח סי' י"ד הכריע מדברי הרא"ש ומרן הב"י דגם בנותן טעם לפגם אמרינן חוזר ונעור ותמה על מה שכתב במטה יהודה בשם הפרי חדש דנותן טעם לפגם אינו חוזר ונעור דהלא כתב בפרי חדש סי' תמ"ז סעיף יו"ד דגם בנטל"פ חו"ן עי"ש וספר מטה יהודה אין מצוי אצלי אבל רואה אני דהא והא איתנהו דבסי' תמ"ז ס"ה [ד"ה ומ"ש אבל ובד"ה ואחר] כתב דבנותן טעם לפגם לכולי עלמא לא אמרינן חוזר ונעור ושם בסעיף יו"ד כתב כמו שכתב בנשמת כל חי בשמו דגם בנטל"פ אמרינן חו"ן וקשו דבריו אהדדי וכבר עמד בזה הרב נחפה בכסף בח"ב ד' ג' ע"ג ותירץ וז"ל דבשלמא לדעת ההגהה שתפס חומרת משהו שישנה בנטל"פ גם חומרת חו"ן יש להחמיר בנטל"פ אבל לדידן דלא נסבור כדעת האוסרים להחמיר במשהו בנטל"פ אף חומרת חו"ן לא מחמרינן ונפקא מינה להיכא שנתבטל קודם הפסח בששים ונפחת עד שעמד בפחות מששים לא אמרינן חו"ן לאוסר עכ"ל.

ולא זכיתי להבין היכי הוה סלקא דעתין לאוסרו משום שנפחת קודם הפסח דאם נפחת התערובת הרי האיסור וההיתר נפחתו יחד והן עוד היום הנשאר בטל הוא בששים [מה שלא הזכיר בנכ"ח את דברי הנחב"כ אינו מן התימה כי ספר נכ"ח נדפס שנת תקצ"ב והנחב"כ בשנת תג"ר] ועיין זכור לאברהם ח"א ד' צ"ז ע"א וע"ב ובנימוקיי על הש"ע סי' תמ"ז כתבתי דיש לדקדק מדברי שכנה"ג אות ח' שסובר דמאן דאמר חוזר ונעור הוא גם בנטל"פ ועתה אין מצוי אצלי ס' שיירי כנסת הגדולה ובשולחן ערוך הרב מוהרש"ז סי' תמ"ז אות מ"ז כתב שכל נטל"פ שנעשה קודם הפסח אינו חוזר ונעור והרב חכמה ומוסר ד' קס"ט ע"ב הביא המחלוקת בזה וסיים דיש להתיר מכח ס"ס ספק אי הלכה כהסוברים דאינו חוזר ונעור ואם תמצא לומר כמאן דאמר חוזר ונעור שמא הלכה כמאן דאמר דנותן טעם לפגם שרי בפסח וספק שמא הלכה כמאן דאמר דאם דנותן טעם לפגם ונתבשל קודם הפסח דאינו חו"ן וא"כ הרי לך תלתא ספיקי בדרבנן שהיא לקולא אפילו למאן דאמר נותן טעם לפגם אסור בפסח וזה ברור.

ומרן החבי"ף בס' רוח חיים בסי' תמ"ז אות ט' נראה דנקיט בפשיטות להקל בנטל"פ כשאוכל בצונן עי"ש שדבריו צריכים ביאור: ג) חמץ שנתבטל קודם הפסח למאן דאמר חוזר ונעור כתב הרב מג"א סי' תמ"ז סק"י דצריך לאוכלו קודם פסח ולא להשהותו ועיין שם להרבנים חק יעקב ומגן האלף אבלהרב חכמה ומוסר ד' ק"ע אות ס"ח כתב דהרב בגדי ישע דחה דבריו בטוב טעם ודעת והעלה דיכול להשהותו לאחר הפסח אף לכתחלה.

ולי ההדיוט דברי המג"א צ"ע דהרי כתב בס"ק י"א דלח בלח מותר לקיימו לכולי עלמא ולכן נראה דמה שכתב המג"א דצריך לאוכלו קודם פסח לא בא אלא למעט מלאוכלו בפסח ומצאתי שהרב בית מאיר על א"ח בסי' תמ"ז סוף ס"ד ד' ס"ה ע"ג עמד מתמיה על המג"א בס"ק י"א דמנא ליה דמותר לקיימו הלא למ"ד חו"ן הוי כנתערב משהו בפסח דאסור להשהותו מחשש תקלת אכילת ואיהו גופיה בס"ק מ"ב כתב דלמאן דאמר חוזר ונעור מכל מקום אם נשתהה עד אחר הפסח מותר ומשמע דלהשהותו אסור עי"ש ומדלא השיג עליו ממה שכתב בס"ק יו"ד נראין הדברים דהבין כדכתיבנא בעניותין דאינו מוכרח דסובר דאסור להשהותו ובברכי יוסף סי' תמ"ז אות י"ד לענין אכילת שמן שומשין בפסח דמי שנוהג חומרת חו"ן אינו אוכלו כתב בשם מוהר"י זיין דצריך לבערו מהבית והוא השיב על דבריו דמותר להשהותו גם הרב חכמה ומוסר ד' קס"ט אות ח"ן כתב דכל שנוהג בחומרת חוזר ונעור אסור לו לאכול שמן שומשמין אבל מותר להשהותו דלא כמי שאסרו בשהיה ע"כ.

ובשו"ת בית שלמה סי' פ"ז ד' ג"ן ע"ד כתב בנ"ד שנתבטל קודם פסח אלא שבפסח חו"ן אף שבט"ז תמ"ז ס"ק י"ח מבואר דאסור להשהותו וכ"מ מפר"ח תמ"ב ורס"י תס"ז אבל מדברי מג"א תמ"ז ס"ק י"א מבואר דס"ל דמשום חו"ן אין איסור להשהות וכו' הא למדת דדבר זה שנוי במחלוקת וצריך לדעת מה יענו המתירים להשגת הג' בית מאיר דניחוש לתקלת אכילה ונראה דיש ליישב בפשיטות דדוקא בנתערב בפסח דלכולי עלמא אסור מחמירינן בשהיה מחשש תקלת אכילה אבל בנתערב קודם הפסח ונתבטל בששים דלדעת הרבה פוסקים מותר באכילה בפסח ולכן הסוברים דחוזר ונעור ואסור לדידהו באכילה בפסח מכל מקום לא יחמירו כל כך לאסור גם השהיה דאינהו מיכל אכלי ולדידן ליתסר בשהיה בתמיה וכיון דנקיטינן בעלמא אפושי פלוגתא לא מפישינן מסתבר לומר דלא החמירו אלא באכילה ולא תהיה מחלקותם מן הקצה אל הקצה ואין להקשות הרי בנתערב משהו בפסח יש אוסרים להשהותו עיין למרן הב"י סי' תס"ז [ד"ה ומ"ש ואם הוא ביו"ט אחרון] ובמפרשים על הש"ע סי' תמ"ו דחיישינן לתקלת אכילה אף דלדעת השאלתות ור"ת והרז"ה תערובת משהו בפסח מותר דבר מינה דההיא דכבר פשטה ההוראה והלכה רווחת בישראל דחמץ בפסח במשהו כמו שכתב הרשב"א שבבית יוסף ריש סי' תמ"ז מה שאין כן במחלוקת חוזר ונעור דהלכה רופפת וק"ל: ואם חומרת חוזר ונעור היא אפילו בצונן נסתפק בזה הרב הלכה ברורה הביא דבריו הרב מאמר מרדכי סי' תמ"ז סק"ח וכתב דמדברי מג"א בסק"י הנ"ל מוכח דגם בצונן אסור למאן דאמר חוזר ונעור ושמהגהה שעל דברי המג"א מוכח דבצונן שרי ושכן מוכח מדברי הרב הלבוש וצדד בדעת הרב שכנה"ג ומסיק דלמעשה יש להחמיר: ולענין דבר שהוא נותן טעם לפגם בתוך הפסח אם מותר להשהותו להסוברים דאסור לאכלו ככתוב בסי' תמ"ז סעיף יו"ד ראיתי בספר חדש ספר זכרון לידידי הרה"ג מראזיטש יצ"ו בחלק א"ח בהלכות פסח ד' י"ג ע"א שכתב בשם שו"ת הר הכרמל סי' י"ד שנסתפק במרקחת או שומן שעומד בכלי חמץ בפסח אם יש לחוש שפולט בפסח להמאכל וצריך ביעור בפסח אף דהוי נותן טעם לפגם ואין בידי ספר הנ"ל לעיין בדב"ק וגם לעיין בספרי הפוסקים לא אוכל כעת ולפום ריהטא מסתברא לי כיון דלדעת הרבה פוסקים וכן פסק מרן נותן טעם לפגם מותר באכילה גם אם נעשה בפסח לא יחמירו המחמירים להצריך לבערו וצריך להתיישב בזה איה"ש וזאת לזכרון שוב נזכרתי שכתבתי בזה לעיל בסי' א' אות ט"ז עי"ש ומשם באר"ה: ד) אף למאן דאמר חוזר ונעור לא אמרינן כן אלא בממשו של איסור אבל בטעם בעלמא לא אמרינן חוזר ונעור כן כתב רבינו עקיב"א בשו"ת סי' כ"ו [ד"ה מ"ש מעכ"ת] עי"ש.

והנה אמת שכן דעת הרבנים שיירי כנסת הגדולה ומגן אברהם סי' תמ"ז סק"ז וחק יוסף כמו שכתב מרן חיד"א בברכי יוסף אות ו' ועיין להרב מגן האלף סק"ח ובסי' תמ"ב סק"ח הבאתיו לקמן סי' ח' אות כ"ה מכל מקום אינו פשוט לומר כן ודעת הרב פרי חדש דגם בטעמו חוזר ונעור והוכיח כן מדברי מרן בב"י סוף סי' את"ן בדין השפוד עי"ש [אלא דלפי מה שכתב הרב פרי חדש בסי' תנ"א ס"ק ז"ך בכונת מרן הב"י בדין השפוד נראה דמה שכתב כאן אינו מוכרח עי"ש ודוק] וכן דעת הרב ברכ"י שם וממה שכתב הטור בסי' תמ"ב וכן נראה דעת הרבנים אפי זוטרי עי"ש בד' ט"ן ובסוף הסי' אות ה' ונהר שלום עי"ש באות ו' ומאמר מרדכי שם אות ו' והרב שולחן גבוה בס' אהל יוסף סי' יו"ד כתב וז"ל וכבר כתבתי בספרי סי' תמ"ז ס"ק ח"י [בס' שלחן גבוה שבידי חסר דף זה] דדעת מרן בב"י והרשב"א והרבה מהגאונים דמאן דסבר חוזר ונעור בין בממשו בין בטעמו סבר הכי ושכן המנהג וכו' עי"ש.

וכן דעת הרב מקום שמואל שהביא דבריו הרב עיקרי הד"ט סי' ח"י אות ח"י. והרב חכמה ומוסר ד' קס"ט אות ח"ן כתב כבר ידוע שסברת מרן בכ"מ דמאן דסבר חוזר ונעור הוא אפילו בטעם ולא ממשו ומכל מקום נראה דבמקום שאין מנהג ידוע בענין זה הרוצה להקל יש לו סמוכים דרבנן קדישי הנז"ל והרב אהל יצחק בשו"ת סי' יו"ד כתב דאין כונת הרב פרי חדש למינקט דאף בטעמו אמרינן חוזר ונעור אלא כלפי מה שכתב הרב שיירי כנסת הגדולה דבטעמו כולי עלמא מודו דלא אמרינן חוזר ונעור כתב דאינו כן אלא יש סוברים דגם בטעמו אמרינן חוזר ונעור אבל איהו גופיה סובר דבטעמו אינו חוזר ונעור וכתב שבזה תתיישב קושית הרב שלחן גבוה בס"ק ח"י דברי הרב פרי חדש אהדדי עי"ש והרב מוהרש"ז בש"ע שלו סי' תמ"ז אות כ"ב פסק דהרוצה להחמיר בזה יכול להחמיר על עצמו אבל לא להורות כן לאחרים וממה שכתב הרב בית שלמה סי' צ"ג משמע דפשיטא ליה דבטעמא לבד שנעשה קודם הפסח לא אמרינן חוזר ונעור והרב חיי אדם כלל ק"ך אות כ"ט כתב בשם א"ר דרוב הפוסקים סוברים דהטעם אינו חוזר ונעור וכן נקיט הרב דברי מרדכי [פרידבורג] בסוף סי' מ"ה והרב זכור לאברהם בח"א ד' צ"ו ע"ב כתב בשם הרב דבר משה שדעת הרב פרי חדש היא שמחלוקת הפוסקים היא בממשו ולא בטעמו ותמה עליו שהרי סברא זו כתבה הרב פרי חדש בסי' תמ"ז ס"ד בשם השכנה"ג ודחאה בשתי ידים וכן כתב בהדיא בסי' תס"ו ס"ד [ד"ה ומ"ש מוהרי"ט] וכן היא דעתו בכמה מקומות וכו' עי"ש ובדף צ"א ע"ב הביא מחלוקת הפוסקים בזה וכתב דדעת הפרי חדש היא דהסובר חוזר ונעור סובר כן אפילו בטעמו ומאן דסבר אינו חוזר ונעור הוא אפילו בממשו וחזרו וחממוהו וביבש ביבש ולא חממוהו גם כן הדין כן אבל אם חממוהו אסור לכולי עלמא וכו' עי"ש ובשו"ת פרי צדיק סי' י"ט ובס' דברי מנחם ח"ב ד' מ' ע"א אות ז כתב בשם השלחן גבוה סי' תמ"ז ס"ק ח"י שהכריח ממנהג שאלוניקי דחוזר ונעור הוא אפילו בטעמו ותמה על דבריו עי"ש ועיין שערי תשובה סי' תמ"ז סוף אות ט"ז בשם מקום שמואל וא"א ובאר יעקב דלא כהמג"א ולא ידעתי למה לא כתב זה במקומו על דברי הרב מג"א סק"ז כי שם ביתו ובקונטריסי להלכות פסח בסי' תמ"ז ס"ג כתבתי דמה שכתב המג"א לחלק בין ממשו לטעמו כתב כן על פי מה שכתב הרב שיירי כנסת הגדולה בהגהת ב"י אות ד ונשמט במג"א לציין שכנה"ג ושם בשכנה"ג מתבאר שהבין מדברי הגמי"י שהביא מרן הב"י שם בחטה שנמצאת וכו' דדין זה אתי כמאן דאמר דאינו חוזר ונעור וחולק עליהם ולחלק יצא בין ממשו לטעמו דבטעמו לכולי עלמא אינו חוזר ונעור וכתבתי דהרב נהר שלום לפי שלא ראה דברי השכנה"ג השיג על המג"א [שכתב כדברי השכנה"ג] מדברי ההגמי"י עי"ש דלפי מה שכתב בשכנה"ג אין זו השגה שכבר ראה וידע דמדברי ההגמי"י מתבאר דאין לחלק אלאשהשכנה"ג מדנפשיה חולק בזה וכן הרב מאמר מרדכי אחר שהשיג על מה שכתבו האחרונים לחלק כן מדברי ההגמי"י הנ"ל ציין לעיין בשכנה"ג וכתבתי שם דמה שכתב השכנה"ג שם אות ח' ותו ק"ל על ההגהות דמאין בא להם וכו' הוא תמוה דהיינו מאי דמקשה מרן בב"י ואין כל חדש דהרב פרי חדש בסי' תמ"ז סעיף ד' השיג על השכנה"ג ועל מה שהכריח ממה שכתב מרן הב"י בסי' תס"ז [בד"ה כתב שם המרדכי] לענין צימוקים אדומים דאין לאוסרם משום שמגעילין אותם דהא קי"ל נטל"פ מותר קודם הפסח ושרי לכ"ע דמדכתב ושרי לכולי עלמא שמעינן דגם למאן דאמר חוזר ונעור מותר משום שאינו אלא טעם בעלמא עי"ש לא השיב הרב פרי חדש על זה וכתבתי שמצאתי כתוב בגליון הב"י לאחד קדוש דלא גרסינן לכולי עלמא ואני הצעיר כתבתי דממה שכתב מרן בב"י סי' תס"ז בדין אם הגעילו היורה המחומצת [המוזכר בש"ע סי"ג] דמיירי בתוך הפסח דאי קודם הפסח מתבטל הוא בששים ואינו חוזר ונעור לדעת כמה גדולים כמ"ש בסי' תמ"ז עכ"ל מוכח דמאן דאמר חוזר ונעור היינו אפי' בטעמו שאם לא כן היה לו לומר דאי קודם הפסח הרי נתבטל ושרי לכולי עלמא וכתבתי שיש לדחות זה אך לא הוטב בעיני אלו תורף הדברים שכתבתי בקונטרים הנ"ל.

ועתה אין מצוי אצלי ס' שכנה"ג ונראה דאין לפרש מה שכתב מרן דשרי לכולי עלמא שכונתו שגם להסוברים דנותן טעם לפגם בפסח אסור הכא שהוא קודם הפסח מותר גם להאוסרים וזהו לכולי עלמא ואין הכי נמי דתלוי במחלוקת האחרת אם חוזר ונעור או לא ועיין מה שרשמתי בקונטריס הכללים מערכת הכ"ף אות ח"י דמצינו כן בש"ס דאמרינן כולי עלמא לא פליגי או הכל מודים ולא הכל ממש הוא שדוחק הוא לפרש כן בלשון הפוסקים וכמו שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים בסימן ט"ז אות כ"ב ובדעת השכנה"ג עיין בס' אות היא לעולם ח"ב סי' י"ג ד' כ"ד סוף ע"ב ובעיקר הדין אם בטעם חמץ אמרינן דחוזר ונעור עיין בס' בנין שלמה לידידי הגאון מוהרש"ל הכהן מווילנא יצ"ו בסי' כ"ד על דברי רבינו עקיב"א הנ"ל ובספר בית יצחק לידידי הגאון אבד"ק פראמישלא יצ"ו בסי' ע"ט מיסתמיך ואזיל בתר סברת הרב מגן אברהם דלא אמרינן בטעמא חוזר ונעור וקצת נראה מדבריו דלא אסיק אדעתיה דהאי מילתא לא ברירא כולי האי ותליא באשלי רברבי גם בספר חיים של שלום להגאון אבד"ק באטישן יצ"ו בסי' ס"ט [בד"ה איברא] נקיט נמי בפשיטות דלא אמרינן חוזר ונעור בטעם בעלמא עי"ש והבאתי תורף דב"ק לקמן אות כ"ח: ה) למאן דאמר דחמץ שנתבטל קודם הפסח אינו חוזר ונעור כתב הרב פרי חדש בסי' תס"ו ס"ד דאם הוא לח בלח שמתערב יפה אף אם חזרו וחממו התערובת בפסח אינו חוזר ונעור ומשמע דהרב שכנה"ג שהביא שם סובר בזה שחוזר ונעור על יד החימום בפסח עי"ש אך הרב יד המלך בד' ט' ע"ב כתב גם הוא בפשיטות כסברת הפר"ח הנ"ל ונרגש ממה שכתב הכנה"ג הנ"ל וכתב דדבריו הם למאן דאמר דקמח הוי יבש ביבש עי"ש וכן נראה דעת הרבנים גינת ורדים ופרח שושן שכתבו דאם רקד הקמח בנפה של כל השנה מותר בדיעבד למאן דלית ליה חוזר ונעור ויכול לאפות ולבשל בפסח מקמח זה, שכבר נתבטל [כך כתב בשמם הרב חכמה ומוסר ד' קס"ז אות מ"ג] והרב זכור לאברהם בח"א ד' צ"א ע"ב כתב דהרב שיירי כנסת הגדולה סובר דממשו וחממוהו בפסח חוזר ונעור לכולי עלמא אף אם הממשות מעורב ואילו מדברי העו"ש ומג"א משמע דכשהוא מעורב אף אם חזרו וחממו בפסח אין חוזר ונעור וכן דעת הפר"ח וכו' עי"ש: ו) למ"ד אינו חוזר ונעור היינו אפילו לא נודע אלא בתוך הפסח דממילא נתבטל קודם הפסח.

כן כתב מרן חיד"א בס' ברכי יוסף סי' תמ"ז אות ח' בשם הרב בית יהודה סי' ט"ו וכן פסק הרב חיי אדם בנשמת אדם סי' כ"ה וכתב שכן דעת הרב חות דעת והסביר לחלק בזה בין חמץ לשאר איסורין והרב מקור חיים סי' תמ"ז בביאורים אות ט' [על מה שכתב הרמ"א דנוהגים בלח בלח דאינו חוזר ונעור] ביאר שם דלפי דברי האו"ה כלל ז יש מקום לומר דאם נתערב אחר שש דאז החמץ כבר נעשה איסור אם לא נודע עד הפסח אסור דלא שייך טעם האו"ה ומכל מקום יש לסמוך על סברת שאר פוסקים דלא בעינן ידיעה והרב בית שלמה בא"ח סי' פ"ז ד' ג"ן סוף ע"ג כתב וז"ל ועוד כאן לא נודע התערובת קודם הפסח ואם כן לא נתבטל קודם הפסח כלל דביטול ברוב תלוי בידיעה דוקא כמו שכתב הש"ך סוף סי' ק"ט סקי"ב וכן עיקר והפר"ח בסוף סי' צ"ט הארוך בזה וכן כתבו האחרונים לענין חתיכה הראויה להתכבד ובאמת אף בלח בלח שנתבטל דנקיטינן דאינו חוזר ונעור יש לפקפק בלא נודע התערובת ומה שכתב המק"ח סי' תמ"ז סק"ט אינו מוכרח ובפרט מה שכתב בשם האו"ה תמוה.

ואף על פי כן נהוג עלמא דאף בלא נודע אינו חוזר ונעור בלח בלח והטעם דבלח בלח דנתבטל בששים הוי כמאן דליתא לאיסורא כלל מה שאין כן יבש ביבש דאיתא לאיסורא ודאי תלי בידיעה ועיין כסף משנה סוף פרק י"א מהלכות אבות הטומאה ומשנה למלך פרק א' מהלכות מטמאי משכב ומושב דין ד' ובנודע ביהודה מהדורא תניינא חלק יו"ד סי' מ"ה וסי' ד"ן ובמקור חיים סי' תמ"ז ס"ק י"ו ובחות דעת סוף סי' צ"ו.

ואף שמדברי מג"א תנ"א סק"ל נראה קצת דחתיכה שנאסרה על ידי בליעה שנתערבה ברוב קודם הפסח אינו חוזר ונעור כמו שכתב המק"ח שם סק"י מכל מקום כיון שהחק יעקב בסי' תנ"א כתב בפירוש דגם בכי האי גוונא חוזר ונעור וגם בדברי הרמג"א יש לפרש שאינו חולק עליו כמו שכתבו האחרונים יש להחמיר עכ"ל והרב פני יאושע בח"ב סי' י"ב בסופו כתב שנשאל בחטה שנמצאת במצה שנאפית קודם הפסח דנוהגים להתיר בפסח הואיל ולא נתנה טעם בפסח דקשה דאינו בטל עד שיודע לו כמו שכתבו הרא"ש והטור וכו' וכתב דשגג בזה דהתם היינו דוקא לענין שתי זתי איסור שנפלו בזה אחר זה דכשלא נודע בנתים הוי כנפלו עתה שניהם וצריך תרי ששים ולא אמרינן דנהפך הראשון להיתר שנתבטל כבר ויבטל אח"כ את השני אבל הכא שאין איסור אחר הנה אחר שנודע לנו מבטלין אפילו למפרע דמה לנו לבטל אחר הידיעה דוקא ודבר זה לא נזכר בשום מקום וכו' עי"ש.

ובספר יד יהודה להג' מוהרי"ל לנדא על הלכות דם ומליחה שנדפס מקרוב בסי' ס"ט אות ז עמד בחקירה זו לענין כל האיסורין כיוצא לזה והאריך בענין זה והביא דברי המק"ח ופנ"י הנ"ל ושקיל וטרי בדב"ק ומכל מקום מסיק גם הוא לענין חמץ שנתבטל קודם הפסח דאף דלא נודע התערובת עד הפסח אינו חוזר ונעור עיש"ב.

והרב מוהריט"ץ בסי' ס"ד במי ששרה צמוקים קודם הפסח ובתוך הפסח מצא חטים שנתבקעו כתב דאם לא היו מבשלים הצמוקים בפסח היו בטלים קודם הפסח ואין חוזר ונעור וכו' עי"ש אלמא סבירא ליה דאף אם לא נודע התערובת אלא בפסח אינו חוזר ונעור: ז) אם נמצא בחומץ פירורי חמץ הורה הרב מאיימון יאפיל דמותר לחרוסת דכבר נתבטל קודם הפסח והרב מוהר"ש צרור אסרו דלכתחלה אין נכון לעשות חרוסת מצוה בחומץ שיש בו חשש חימוץ כן כתב הרב בית יהודה בדף ק"ז הביא דבריו מרן חיד"א בס' מחזיק ברכה סי' תג"ע אות ה' וכתב על זה הרב מלאכת שלמה נר"ו ד' ב' סוף ע"ג וז"ל ובעיקר הוראת הר"מ משום דנתבטל קודם הפסח עיין להרשב"א ופסקו מורם סי' תמ"ז דפת שנפל ליין אף שנטלו משם אסור בפסח דחיישינן שמא נשארו שם פירורין ונותנין טעם בפסח עכ"ד ונראה בעליל דכונתו להקשות עליו מדברי הרשב"א הללו ולשיטתו היה לו להקשות גם על מוהרש"ץ דנראה בהדיא שסובר דמדינא מותר ורק לדבר מצוה קאמר דאינו נכון והוא היפך דברי הרשב"א דגם לדבר הרשות אסור אך לי הדל מעיקרא קושיאליתא ולפי הנראה לא ראה דברי רבנן בתראי על דין זה שהעלו דמהני סינון קודם הפסח ועובדא דהרשב"א מוקמו לה בתוך הפסח ואיכא דאמרי דהרשב"א סובר חוזר ונעור אהכי אסר היין הלא בספרתם ועיין במה שרשמתי בסי' ד' אות ט"ו ובין למר ובין למר הוראת הר"מ יוצאה בה נומא דההיא עובדא הוה קודם הפסח ובארגי"ל אתריה דרב הרמ"י הנ"ל נוהגים כמאן דאמר דאין חוזר ונעור כמו שכתב בבית יהודה ד' ח"ק ע"ג ס"ג לכן התיר ובודאי שסיננו אותו שאם לא כן יש לחוש שישארו פרורין והוו חמץ בעין בפסח דלא מהני בהו ביטול שחוזרים ונותנים טעם בפסח על ידי הכבישה ולסברת הרב מוהרש"ץ לחלק בין דבר הרשות לדבר מצוה מצאתי לו סמוכין מדברי הרב מוהר"ם מלובלין סי' קי"ט שנשאל על נשיכת שקים קמח מעכברים וכתב בדקתי בהשקים ולא מצאתי בהם שום ממשות מדובק כל כך וכו' ועל פי זה אני מורה לכם שכל מי שמצאו השק נשוך יקח קמח אחר המשומר לעשות ממנו לכל הפחות המצות לשתי לילות כדי לצאת ידי מצת מצוה והקמח שהיה בהשקים הנשוכים יעשו ממנו מצות ויאפו קודם הפסח עכ"ל הרי דלצורך מצת מצוה מצריך שיהיה היתר ברור בלא שום נדנוד אף מדבר שאינו אוסר על פי הדין ועיין להרב בית מאיר לא"ח סי' תג"ן ס"ח בדין ניקור הרחיים ועיין לקמן סי' יו"ד אות ה' [ד"ה וכתב]:

והנה בשו"ת פרי צדיק [להרב מוהר"ש צרור הנ"ל] בסי' י"ט מצאתי מחלוקת שבין הרב הרמ"י ומוהרש"ץ שהזכיר בב"י הנ"ל אך בסגנון אחר ועובדא הכי הוה שהוציאו שכר מן החומץ ובעשיית השכר מדבקין בבצק הכלי שבתוכו החומץ עם הכיסוי והחומץ שנשאר בכלי אחר עשיית השכר ערבו בחומץ אחר ומחומץ התערובת קנה הממונה להקהל כדי למכור לאנשי הקהל לערב בו החרוסת ושאלו להרב מוהרש"ץ על זה והשיב אם עדיין לא ערבו החומץ בהחרוסת טוב לעשות החרוסת מחומץ אחר ומוהרמ"י השיב לשואלו דאף אם לא נתערב מותר לכתחלה וכתב לו מוהרש"ץ על החומץ חמץ שנתערב עם החומץ ונתבטל ברוב [צ"ל בששים] לכאורה נראה כיון דהוא קודם פסח נתבטל בששים אך באמת אינו כן שאף שנתבטל הרי שוהה בתערובתו יותר ממעת לעת עד ליל שני של פסח וכבוש כמבושל וחוזר ונעור ואין להתירו בתוך הפסח אלא משום שאינו ממשו של חמץ לחזור וליתן טעם אלא טעמו ואינו חוזר ונעור אליבא דמאן דאמר ולכן אם עדיין לא נתערב בהחרוסת אפשר באחר ומהיות טוב וכו' בפרט בענין שהוא כולל כל הקהל עכ"ד ואין במשמעות דברים אלו דמשום שהוא דבר מצוה אין ראוי לעשותו מדבר שיש בו חשש כמו שכתוב בשמו בבית יהודה הנ"ל ושם הובא מה שכתב מוהרמ"י להשיב על דברי מוהרש"ץ דאין לחוש משום כבוש דלא נתחדש הכיבוש בפסח אלא נשאר כבוש כמו שהיה קודם הפסח ודוקא כשנתחמם התערובת בפסח הוא דאסור משום שנתחדש פעולה זו בפסח והראיה לזה מדלא כתבו הפוסקים דחטה שנמצאת בתרנגולת בערב פסח ושהתה התרנגולת במרק שיעור כבישה בפסח דאסור אלא נקטו האיסור כשחיממו התרנגולת בפסח שמעינן דמשום הכבישה אין לאסור כיון שהיה כבוש מקודם הפסח ולא נתחדש הכבישה בפסח ועוד אף אם תמצא לומר דחוזר ונעור הרי מרן פסק כהסוברים דאינו חוזר ונעור וכן פסק הרמ"א ועוד דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהתירא וכל שכן שכבר נתערב בחומץ אחר אין כאן בית מיחוש עכ"ל למדנו מדבריו דמסתמיך ואזיל כהסוברים דאינו חוזר ונעור דסבירא ליה דכן היא דעת מרן ואם כן ההוראה שהביא בשמו בבית יהודה היא על יסוד זה כדכתיבנא בעניותין ומוהרש"ץ האריך להוכיח ממה שכתב הרמ"א בתמ"ז ס"ג בחמץ שנפל ליין דיש לחוש לפירורין הנשארים שיתנו טעם בפסח וכתב הרב פרי חדש דטעם הרמ"א משום כבוש וכן מתשו' מוהר"ם מלובלין סי' ע"ח בחבית של כרוב שנכבש קודם פסח לצורך הפסח שאם נמצא חיטה על גבי הכרוב יש לאסור הכרוב מטעם כבוש כמבושל דשמעינן דגם כשנכבש קודם הפסח ונשאר בפסח בכבישתו חוזר ונותן טעם ודחה בכמה אנפי את מה שדקדק מוהרמ"י מדנקטו הפוסקים בחטה שנמצאת בתרנגולת חזרו וחממוהו ולא נקטו נכבשה בהמרק וכתב עוד דאולי יש לומר דלא שייך דין כבוש בתרנגולת שנמצא בה חטה דלא אמרינן כבוש אלא בדברים חיים שנכבשו ונשארו בכיבושם או בדבר מבושל אם נכבש במרק אחר שלא נתבשל בו אבל מבושל שנשתהה בצונן עם המרק שנתבשל בו עצמו אין בו דין כבוש ואם כן בתרנגולת עם החטה אף אם שוהה במרק שיעור כבישה מותרת וסיים וצריך להתיישב לחקור על זה:

והנה בחטה שנמצאת בתרנגולת ושהתה מעת לעת בהמרק נראה לי הדל דאין שייך לאסור משום כבוש כמבושל לפי מה שחדש הגאון בשו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' ס' דלא אמרו דהוא כמבושל אלא לענין שחשוב ככלי שני שמבליע ומפליט וכמו מליח כרותח שהוא כרותח דצלי עי"ש ובענין חימום התרנגולת מפורש בדברי הרמ"א בשם ההגהות דלחימום דכלי שני אין לחוש מן הדין וכיון דמרא דשמעתא בדין חטה שנמצאת בתרנגולת הוא בעל ההגהות ואיהו סובר דחימום דכלי שני אין בו חשש אהכי נקט חזרו וחממוה ולא נקט נכבשה במרק וק"ל: ומאי דשקלו וטרו הרבנים הנ"ל אי שייך לאסור בחומץ משום כבוש כמבושל אנא עניא אי לאו דמסתפינא הוה אמינא דלא שייך דין כבוש אלא בדבר גוש שנפל לדבר לח ושהה בתוכה מעת לעת דגוף האיסור לא נתבטל שהרי הוא בעין וגם לא בלע ההיתר מהאיסור לפי שהוא צונן אלא דבשהית מעת לעת הוי כמבושל ובולע ופולט ואוסר אבל לח בלח שנתערב יפה ונתבטל בתערובתו אין שייך בו אחר מעת לעת דין כבישה כלל וכעת איני זוכר שנאמר בפוסקים כבוש כמבושל כי אם בדבר גוש בלח כעכברא בשכרא ויין שיש שם פירורין וחטה שבכרוב שהזכיר בפרי צדיק הנ"ל אבל בלח בלח לא ידעתי אם שייך לומר בו דין כבוש וצ"ע.

אחר זמן רב מצאתי בפרמ"ג סי' ק"ה במשבצות ס"ק א' [ד"ה ואשיב בקצרה] שכתב כן בפירוש דבשני דברים לחים או בשניהם גוש אין שייך כבישה עי"ש ונהנתי מאד וכן ראיתי בס' כרם שלמה [חאאס] בסי' ק"ה ד' כ"א ע"ד אות ב' שכתב כן ותלמידי החביב לנצ"ח הי"ו הערני דעל כרחין דבלח בלח לא שייך דין כבישה שאם כן מה הועילו הפוסקים שכתבו דבלח בלח אינו חוזר ונעור הרי יהיה נאסר מכח הכבישה בפסח אלו דבריו ויפה העיר אלא שיש לדחות לדעת מוהרמ"י אהני באם נתערב מעת לעת קודם הפסח ולדעת מוהרש"ץ אהני באם נתערב בערב פסח שיכול לאוכלו בפסח קודם שיושלם המעת לעת וכל שכן למה שיש פוסקים שנראה מדבריהם דסברי דצריך שיהיה כל שיעור השהיה בתוך הפסח עיין מה שרשמתי בזה לקמן אות יו"ד: ח) יין שיש בו ספק שנפל בו חטים קודם הפסח מותר בשתיה דאפילו אם תמצא לומר דנפלו הרי נתבטלו קודם הפסח ולא אמרינן חוזר ונעור כמו שכתב מרן בסי' תמ"ז ס"ד וגם בסי' תס"ב חטה שנמצאת ביין ודבש מותר ובלבד שלא נתערב בהם מים ובסוף סי' תס"ז כתב הרב פרי חדש דאף אם נמצא חטה מבוקעת ביין מותר היין ואף סינון לא בעי דדוקא בודאי נפל חמץ בעי סינון ולא בספק כן כתב הרב מלאכת שלמה נר"ו בסי' ד' וצריך לבאר היכי הוה גופא דההיא עובדא אם היה ביין תערובת מים או לא ודבריו קשים בלא ימנע אם לא היה תערובת מים אם כן הרי הלכה רווחת מי פירות אין מחמצין ומה הלשון אומרת דנתבטלו ואין חוזר ונעור הרי מעיקרא לא נאסרו כלל כיון דמי פירות אין מחמצין ומי הכניסם בכלל איסור כדי שיצאו על ידי ביטול ואם היה בו מים והם מי פירות עם מים דממהרים להחמיץ ואהכי הוצרך לומר שכבר נתבטלו אם כן מאי מייתי מדסי' תס"ב ותס"ז דאינו ענין כלל דהתם במי פירות בלי תערובת מים ואנן הכא במאי עסיקינן שיש ביין תערובת מים ועוד צריך להבין דכיון דהוא ספק אם נפל חטים ביין אם כן מסתמא לא ידעינן כמה חטין ואיך נוכל לומר דנתבטלו אף אני אכניס בכלל הספק שמא נפלו חטים הרבה שאין ביין כדי לבטלם וגם צריך לבאר באם תמצא לומר שהיו שם חטים שיעורביטול ולא הרבה מ"מ איך נסמוך להתיר בלי סינון משום דנתבטלו הרי אם ישנה שם הן עוד היום יתנו טעם מחדש בפסח דהגם דקיימא לן דצונן לא בלע ולא פלט וכמו שכתבו הרבנים פרי חדש סי' תס"ז סי"א וי"ב וחק יעקב ס"ק ל"א ומוהר"ש זלמן בש"ע שלו אות כ"ט ול' ובית יהודה סי' י"ד [וכן כתבתי בזכרונותי בשם הרב משחא דרבוותא בסי' תמ"ב ד' כ"ה ע"ג ועתה אינו מצוי אצלי] מכל מקום אם יעבור מעת לעת הרי הוא כבוש וכו' ואין להתיר מטעם נותן טעם לפגם דמותר גם בפסח דהא חטה ביין ודבש וחומץ הוי נו"ט לשבח עיין להרב נהר שלום סי' תמ"ז אות ד' באופן דיש לצדד בגופא דהאי עובדא והרב נר"ו קיצר את הרחב ואיידי דחביבותיה גבאי צידדתי להבין ד"ק:

ט) חמץ משהו שנתערב בתבשיל בפסח דאסור וכשעבר הפסח מותר אם נשתהה תערובת זו עד פסח הבא אם מותר או לא רשמתי בסי' ז' אות ב': יו"ד) חמץ שנתבטל קודם פסח למאן דלית ליה חוזר ונעור דקיימא לן בסי' תמ"ז ס"ג דאם חיממו התבשיל בפסח בעוד החטה בו דאסור דחוזרת ונותנת טעם בפסח כתב הרב שערי תשובה אות י"ב בשם שו"ת תפארת צבי בחטה שנתבשלה בתבשיל ערב פסח ונצטנן קודם הלילה ונשאר כבוש מעת לעת בימי הפסח החטה פולטת גם אחר כך ואוסרת ע"כ ואני מצאתי שנחלקו בזה שני רבנים בשו"ת פרי צדיק סי י"ט דהרב מימון יאפיל כתב וז"ל מה ששהה בפסח בתערובתו יותר מכ"ד שעות לא חשיב כחיממוה בפסח וראיה מדנקטו הפוסקים וחזרו וחיממוה ואם איתא דכבוש אוסר הרי התרנגולת כבושה בהמרק ונאסר ממילא ולמה לי למינקט האיסור על ידי מעשה החימום אלא ודאי דלא אמרינן הכא דין כבוש כיון שלא נתחדש הכיבוש בפסח אלא נשאר כמו שהיה קודם הפסח והרב המחבר חולק עליו ודחה ראיתו בכמה אנפי דיש לומר דכיון דידוע דכבוש כמבושל אם כן כשכתבו הפוסקים אם חיממו התרנגולת הרי נכלל בזה נכבש ואי נמי דנקטי במידי דשכיח דמחממין אותה אי נמי לאסור אף קודם מעת לעת וכו' והכריח כדבריו ממה שכתב הרב פרי חדש סי' תמ"ז סוף ס"ג בפירוש דברי הרמ"א ביין שיש לחוש שיש בו פירורין ומתשו' מהר"ם מלובלין סי' ע"ח בחטה שנמצא על הכרוב וכו' הובא בפר"ח סי' תס"ז סוף סי"א והרב עיקרי הד"ט א"ח סי' ח"י אות י"ט הביא תשובת פרי צדיק הנ"ל וכתב דלאו דוקא שכל הכ"ד שעות תהיה תוך הפסח רק שרגע האחרון שהוא פועל הכבישה תהיה בפסח וכו' עי"ש ומשמע דאם כל הכבישה היתה קודם הפסח אף שנשתהה בכבישתו בפסח לא הוי דינו כחזרו וחממו בפסח ואין נראה שתהיה כן דעת הרב פרי צדיק דלפי מה שהוכיח מתשו' מוהרמ"ל הרי שם משמע דהיה כמה ימים קודם הפסח מכבישת הכרוב וגם מצד הסברא נראה כן דמדמינן הכיבוש לחימום ואטו בחזרו וחממוה שהוזכר בפוסקים מי נימא דאם היתה חמה קודם הפסח ונמשך החימום עד תוך הפסח לא הוי הדין כאילו נתקררה בנתיים וחזרו וחממוה הא ודאי לא מסתברא כלל וכן מצאתי להרב מאמר מרדכי בסי' תס"ז ס"ק כ"א [בד"ה ועיין] עי"ש ומדברי הרב באר היטב שם ס"ק ל"ד נראה דצריך שתהיה כל המעת לעת בתוך הפסח ותמה במאמר מרדכי עליו דכל שעבר ממעת לעת אוסר בכל רגע והיה צריך לפרש דמיירי בערב פסח ולא הושלם עדיין המעת לעת עי"ש וכדבריו כתב הרב פרי מגדים במשבצות ס"ק ח"י [ד"ה מעשה] וגם בזה לא נתקררה דעתו עי"ש וכן כתב הרב בית מאיר לא"ח בסי' תס"ז סי"ג על דברי הבאה"ט ס"ק ל"ד הנ"ל דמה שנראה מדבריו שכל שלא היה שיעור הכבישה מזמן האיסור לא הוי כבוש כמבושל זה אינו שהדבר ידוע שמאז שנכבש החיטה והגיע למדתו כל רגע ורגע הוא פולט ובולע וכשהגיע פסח וכבר שהה מעל"ע פשיטא שאוסר במשהו וגרע מחזרו וחממוה בפסח בעוד שהחטה בתוכה וכו' ע"כ וכן כתב הרב בית יאודה בסוף סי' י"ד בשם רבו דבכבוש לא שייך לומר בו שנתבטל קודם הפסח אם גוף החמץ עדין בתערובת בפסח כיון דחשיב כרתיחת בישול כל שעה נותן טעם מחדש כתרנגולת שחממוה בפסח וכו' עי"ש וקצת נראה דהמעשה היה איזה ימים לפני הפסח שכבר נגמר הכבישה קודם הפסח ועל כל פנים מדסתם ולא חילק דדוקא אם נגמר הכבישה בפסח והיה לו לחקור בנדונו היכי הוה עובדא מוכח דלא שאני ליה ומרן חיד"א בברכי יוסף סי' תמ"ז אות יו"ד הביא תורף דברי הרב בית יהודה הנ"ל ויש שם טעות סופר שכתב כבוש שנמשך עד אחר הפסח וכו' וצ"ל עד הפסח והרב פרי מגדים באשל אברהם סי' תמ"ז ס"ק י"ג כתב אבל אם שהה מעת לעת קודם הלילה אז פולט בכל עת ודוק בלשון הרב זכור לאברהם ד' קי"ו ע"א וכי היכי דבתבשיל אם חזרו וחממוהו בפסח נותן טעם מחדש הכי נמי כיון דהיה כבוש גם בפסח נותן טעם מחדש ע"כ דמוכח דכל ההקפדה היא שיהיה כבוש גם בפסח דאם לא כן הוה ליה למימר כיון דנגמר כבישתו בפסח ובספר זכרון לידידי הרה"ג אבד"ק ראזיטש יצ"ו על א"ח בהלכות פסח ד' י"ג ע"א ראיתי שכתב בשם שו"ת הר הכרמל סי' י"ד שנסתפק במרקחת או שומן שעומד בכלי חמץ בפסח אם יש לחוש שפולט בפסח להמאכל וצריך ביעור בפסח אף דהוי נותן טעם לפגם ואין אצלי ספר הנ"ל והמובן ממה שכתב בשמו הוא דספקו טהור הוא אם כדבר שנותן טעם לפגם צריך ביעור ואם היה טעם לשבח היתה הכבישה אוסרת בפסח:

יא) חמץ בפסח במשהו ואי אמרינן תרי משהו עיין להרבנים באר היטב סי' תמ"ז סק"ב וזכור לאברהם שם ובד' קי"א ע"ב [ד"ה מ"כ] ופרי חדש ריש סי' תמ"ז ומה שכתב שם שכן דעת הש"ך יו"ד סי' דק"ל השיגו הרב אהל יצחק סי' ט' דלא ראה מה שכתב בנקודת הכסף שם והרב חיי אדם כלל ק"ך אות ח' עמד בעיקר דין זה וכתב לאסור בחמץ בפסח זולת במקום מניעת שמחת יום טוב או הפסד מרובה ועיין להרב מוהרש"ז בש"ע שלו סי' תמ"ז אות י"ז והאריך בענין זה הרב שואל ומשיב במהדורא תליתאה ח"ב סי' ק"מ עי"ש: יב) קרה שאלה בבית החולים שלקחו מהקעסיל ששימשו בו כל ימות השנה חמץ ולקחו מהמים ונתנו לתוך יורות וקדרות בפסח ואמרתי דבר חדש דכיון דמשהו אינו רק חשש דרבנן אם כן לחולה שאין בו סכנה מותר איסורין דרבנן עיין ביו"ד סי' קנ"ה ואף דשם האיסור דרבנן וכאן האיסור מן התורה מכל מקום משהו דדעת השאלתות להתיר בפסח וגם ר"ת סובר כן בבית החולים יש להקל כן כתב הרב שואל ומשיב מהדורא ג' ח"ג סוף סי' מ"א ונראה דאף דמאי דנקיט בפשיטות דאיסורין דרבנן מותרים לחולה שאין בו סכנה אין הדבר פשוט כן והרבה פוסקים סוברים דאיסורי הנאה דרבנן אסורים לחולה שאין בו סכנה כמו שמתבאר ממה שכתבתי בקונטריס זה במערכת יין נסך אות ב' עיש"ב.

מכל מקום בנדון זה איסור משהו מסתברא דיש לסמוך אדעת אשאלתות ור"ת דגם חמץ בטל בששים דבמקום חולי י"ל דכולי עלמא מודו דלא גזרו רבנן וצריך להתיישב בדבר להלכה ולמעשה: יג) להעמיד יגורטי בחלב הנקפא בשאור יש תקנה ליקח קודם פסח אותו חלב הנעשה משאור ולעשות בו חלב אחר ומאותו אחר עד הפעם שלישית ומותר לאכול בפסח החלב שנקפא מהשלישי כן כתב מרן החבי"ב בכנסת הגדולה יו"ד סי' קט"ו בסוף הגב"י ועיין מה שרשמתי בזה בסי' ח' אות כ"ו דאין לסמוך על זה שיש חולקים: יד) אם מועיל סינן לפת שנפל למים או יין רשמתי לקמן סי' ד' אות ט"ו ולדבש בסי' ה' אות מ"א:טו) חמץ נוקשה אי בטיל בששים רשמתי לעיל סימן ב' אות ב': טז) חמץ בפסח דאסור במשהו כתב הרב שערי תשובה סי' תס"ז אות ל' שצדד במקום אחר לומר דדוקא בחמץ של ישראל שיש לו בעלים הוא דגזרו איסור משהו ולא בחמץ של נכרי ובחמץ של הפקר עי"ש והרב פרמ"ג סי' תמ"ח באשל אברהם אות א' כתב הביא נכרי בפסח דבר שיש בו משהו אסור לקבלו ולא בטל ביד נכרי ע"כ נראה דפשיטא ליה דגם בחמץ של נכרי אמרו חכמים דאסור במשהו.

אחר זמן רב בא לידי שו"ת תורת חסד א"ח לאחד מגאוני דורינו יצ"ו וראיתי בסי' כ"א אות ב' ד' ג"ן ע"ד שכתב שדברי השערי תשובה לא נתחוורו כלל ומסתימת דברי הפוסקים נראה דאף חמץ של נכרי במשהו ולפי דברי הר"ן בפרק כל שעה דטעמא דחמץ בפסח לא הוי יש לו מתירין משום דגם אחר הפסח לא שרי אלא על ידי תערובת אבל בעיניה אסור אם כן חמץ של נכרי דאחר הפסח שרי בעיניה הרי הוא דשיל"מ וכן כתב הרמב"ן במלחמות בהדיא דחמץ של נכרי הוי דשיל"מ וגם מדברי הריב"ש סוף סי' ת' בשם הלכות הרי"ץ גיאת מבואר דאין חילוק בין ישראל לשל נכרי וכן משמע גם כן מדברי הרקח שבט"ז סי' תס"ז ס"ק י"ז ורק לדברי המרדכי דטעם דחמץ לא הוי ישל"מ משום שחוזר לאיסורו לשנה הבאה יש לומר כן גם בחמץ של נכרי ומכל מקום במה שכתב השערי תשובה דחמץ בעין של נכרי אוסר במשהו אבל הבלוע מחמץ שאין בו בנותן טעם לא נאסר במשהו בהיותו ביד נכרי דלא שייך אז גזרת חז"ל על משהו אפשר לצדד בזה ואף אי לא נימא כהשע"ת אלא אפילו הבלוע ביד נכרי מחמת משהו נמי נאסר מכל מקום יש לחלק בזה בין איסור אכילה לאיסור הנאה דכיון דפלוגתא היא בירושלמי פרק ב' הלכה ב' אי חמץ של נכרי בפסח אסור בהנאה אף דנקיטינן דאסור מ"מ לענין חומרא דמשהו יש לומר דכולי עלמא מודו דעל כל פנים אינו אוסר בהנאה בחמץ של נכרי עכ"ד ולא ראה דברי הפרמ"ג הנ"ל דמבואר דסובר דגם בהנאה איתיה לחומרא דמשהו בחמץ של נכרי וכן משמע מסתמיות דברי הפוסקים כדברי מני"ר גופה לעיקר דברי הרב שערי תשובה:

שוב ראיתי שיש לתמוה על כל הרבנים הנ"ל שנעלם מהם דברי הרשב"א שהביא מרן הב"י בסי' ת"מ [ד"ה כתב הרשב"א] אבל בודאי אסור להעלותו עמו על השלחן דקרוב לבא לידי פשיעה כיון שמכירים זה את זה דכמו שאין הישראל מקפיד על הנכרי שיאכל משלו וכו' ואפילו בהפסק מפה אסור דכיון דחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל וסחור סחור לכרמא לא תקרב עכ"ל ופסק כן מרן בש"ע שם ס"ג והרב הלבוש והרב מוהרש"ז בש"ע שלו כתבו טעם דין זה כדכתב הרשב"א דכיון דחמץ במשהו רחוק שלא יתערב פירור וכו' הרי מפורש בדברי הרשב"א דחומרת משהו היא גם בחמץ של נכרי והוא פלא על כל הרבנים הנ"ל שלא זכרו דברי הרשב"א והרב הלבוש הנ"ל ומצאתי לידין הגאון מוהרמנ"י יצ"ו שכתב בספרו מנחת משה בקונטריס חקת הפסח דין י"ב בשם שו"ת דברי חיים ח"ב סי' ל"ו ומה שרצה אחד לומר דהוי חמצו של נכרי ישתקע הדבר דכי חמצו אינו אוסר בנותן טעם וגם עיקר הטעם משום כרת ולא בדיל וגם זה מקרי לא בדיל וראיה מדברי הרשב"א גבי להזהר מלהעלות חמץ של נכרי על השלחן שחמץ במשהו עכ"ד הנה אף שפתח ואמר כמתמיה דאטו חמץ של נכרי אינו אוסר בנותן טעם דמשמע דבמשהו מיהא אינו אוסר הנה בסוף דבריו כתב מפורש דגם במשהו אוסר וכדכתב בשם הרשב"א ואם הרבנים הנ"ל היו רואים דברי הרשב"א לא היו מהנדסים עוד בדבר הזה ומעתה קם דינא דחומרת משהו היא גם בשל נכרי וכן מתבאר ממה שכתב בשו"ת זכרון יעקב שהבאתי בסי' ד' סוף אות ט"ו עי"ש במה שהבאתי עוד בשם איזה מחברים: והנה בענין זה השיגוני רבני דורנו יצ"ו במכתביהם ולא יכלתי לעיין שנית בענין זה ולאהבת האמת כי היא חיינו ואהובה מן הכל הנני מעתיק דב"ק על סדר שבאו מכתביהם לידי והמעיין יכריע ואם שגיתי אתי תלין משוגתי ויצא הראשון הלא הוא ידידי הרב בראווצק מוהר"ר שמואל פנחס יצ"ו וז"ל בסי' צ' הביא מדברי רשב"א ראיה דחמץ עכו"ם אוסר במשהו ואכתי אין ראיה להפרמ"ג דרשב"א מיירי שנתערב בתבשיל שביד ישראל האוכל ונעשה חמץ של ישראל טרם שנתערב עד שאינו ניכר ואסורא לא ניחא ליה דליקני לא שייך רק בקנין חצר לא בכה"ג כמו שכ' בתשו' ב"א בסי' כ"ט אבל הפרמ"ג מיירי בנתערב בשל עכו"ם א"כ כיון דבל יראה ליכא עיין בש"ע של מוהרש"ז ריש סי' תמ"ז וגם בדילי באפשר דבטל וכשבא ליד ישראל אינו חו"ן ולדעתי למה הוצרך הרשב"א משום דחמץ אינו בטל בששים הא בלא"ה אינו בטל משום שלא נודע עכ"ד יצ"ו.

וידידי הגאון אברהם צבי הכהן אבד"ק חערסאן יצ"ו כתב לי בזה וז"ל ולענ"ד נראה שאין מהרשב"א ראיה דז"ל הרשב"א שם כיון שמכירים זא"ז דכמו שאין הישראל מקפיד על העכו"ם שלא יאכל משלו כן העכומ"ז לא יקפיד על הישראל וכו' וא"כ כיון דאין מקפידין אזי הפירור של עכומ"ז שאוכל ישראל נקרא חמץ של ישראל ולא חמץ של עכומ"ז ושפיר כתב בכיון דחמץ במשהו וכו' ועי' בשבת ד' קמ"ט בני חבורה המקפידין וכו' ועיין במהרש"ל בפרק כ"ה סי' מ"ג ובחי' שם סי' ת"מ ס"ק י"ג וא"כ אין מהרשב"א ראיה לענ"ד ויש להעיר ג"כ מהא בפסחים מ' אר"ה בציקות של עכומ"ז וכו' והלא יש לחוש דלמא יש משהו שם וע"ש ברא"ש מה שהביא יש מקשים על רש"י אבל א"נ דחמץ של עכומ"ז אינו אוסר במשהו ניחא אך באמת ל"ז להבין לפני ענ"ד מה נפ"מ בין חמץ עכומ"ז לשל ישראל הלא תיכף דלעס"י קנייה עיין בכתובות ד' ל' ע"ב וא"כ תו הוי חמץ של ישראל האם כשנפל משהו של עכומ"ז לתוך תבשיל של ישראל ואוכל ישראל התבשיל האם לא נקרא זאת חמץ של ישראל הלא זכה ישראל בהחמץ וא"כ היכי משכחת חמץ של עכומ"ז ואפשר כשמתכוין שלא לקנות ואיסורא לא ניחא ליה לקנות וצ"ע אך מהרשב"א אין ראיה לענ"ד ויש עוד ראיה לדברי מפסחים כ"ט בתוס' ד"ה בדין יע"ש.

גם י"ל דהרשב"א איירי יבש ביבש וא"כ המשהו בעין בפירור של ישראל והוי כהוכר האיסור ובודאי גם האחרונים הנ"ל מסכמים דאסור לאכול משהו חמץ בעין של עכומ"ז והם איירו כשנפל משהו לתוך התבשיל וא"כ לא קשה עליהם מהרשב"א הנ"ל עכ"ד. ואברך אחד מידידי מעיר שעפס מוהר"ר יאושע העשיל יצ"ו כתב לי בזה וז"ל בדברי חכמים סי' צ"ט על מה שכתב בשערי תשובה דחמץ של נכרי אינו נאסר במשהו ואדוני מני"ר שיחי' אחרי הביאו חבל נביאים המדברים בהאי דינא תמה עליהם ואייתי מתניתא בידי' דברי הרשב"א המובא בב"י סי' ת"מ שאין לאכול עם נכרי על השלחן בפסח זה חמץ וכו' מפני חשש פירור משהו ומזה הביא ראיה דמשהו של נכרי ג"כ אסור ואנא זעירא פליאה דעת ממני הא כוונת שער אפרים והנמשכים בדעת זו בתערובת משהו בנכרי או תערובתו ביד ישראל דדוקא חמצו של ישראל במשהו מפני החומר ולא אצל נכרי אבל בחמץ בעינא שהוא ביד נכרי לא אישתמיט חד מרבוותא דלא לאסור במשהו בנתערב בתוך הפסח ביד ישראל והאי דינא דהרשב"א הוא בכי האי גוונא שהנכרי אוכל חמץ בעין על שלחן ישראל ויש לחוש שיתערב פירור משהו במאכלי ישראל או שיאכל הפירור בעין [ובכן לצעיר כמוני יפלא ג"כ לפ"ד הרמב"ם ודעימי' דחמץ הוי דבר שיש לו מתירין ולפיכך לא בטיל א"כ בתערובות ביד נכרי יותר יש לנו לומר דחשיב יש לו מתירין דלאחר יהא מותר לגמרי בלי ביטול משא"כ בתערובת ביד ישראל דגם לאחר הפסח לא יהיה מותר אלא ע"י ביטול] עכ"ד יצ"ו גם אברך אחד ידידי מוהר"ר אליאואייזנשטיין מעיר ניקאלייב יצ"ו כתב דלא נעלם מהפוסקים דברי הרשב"א דשם הוא החשש שמא יאכל משהו בעין ומ"ש רחוק הוא שלא יתערב משהו היינו בדליכא ס' עכ"ד יצ"ו:

וידידי הרב המאוה"ג מוהר"ר מאיר יוסף מיטליאנסקי אבד"ק סום יצ"ו כתב וז"ל מעכתה"ר העיר בסי' צ"ט על דברי הרב שערי תשובה סי' תס"ז אות ל' שכתב לחלק בין חמץ של ישראל לחמץ של נכרי דבחמץ של נכרי לא גזרו איסור משהו והעיר מעכ"ת מהא דמבואר בש"ע סי' ת"מ מהא דכתב הרשב"א דאסור להעלות עם הנכרי חמץ על השלחן כו' כיון דחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל וסחור סחור וכו' ע"כ הרי מפורש יוצא מדברי הרשב"א דחומרת משהו גם בחמץ של נכרי והתפלא על הרבנים שלא זכרו דברי הרשב"א עכ"ל הטהור ולפי דעתי הקלושה אין סתירה מדברי הרשב"א להשערי תשובה דהמעיין בדבריו יראה דלא מיירו רק באופן אם נתערב ביד הנכרי קודם שבא לידי דישראל דשם לא גזרו אבל הא ודאי דחמץ בעין של נכרי אסור לישראל במשהו וכונת הרשב"א שכתב רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד באופן שיאכלנו בלא תערובת וכונתו דהא ודאי אם יראה הישראל את הפירור לא יאכלנו רק דחיישינן שעל ידי שיתערב לא יראנו ויטעום טעמא דאיסורא והרי הוא נעשה חמץ של ישראל וכמו שמחלק שם בשערי תשובה בין חמץ בעין לבין חמץ הבלוע וע"כ ציין כן לפי מה שהעלו אחרונים דגם בשארי איסורים אסור לאכול על שלחן אחד והרי שארי איסורים יש להם ביטול כמו שכתבו בח"י ובפ"ח ובאשל אברהם מוהר"א אפענהיים בגיליון הש"ע שעם באר היטב וע"כ דחיישינן שיטעום טעמא דאיסורא בעין והיה נראה לכאורה דבפירורין מחמץ בעין של נכרי לא שייך לקרות על זה שם חמץ של נכרי דהא הן הפקר ממילא ולפי מה שכתבו האחרונים ובפמ"ג בפתיחה הכוללת דגם באיסורי הנאה יש זכיה מהא דשני דברים וכו' אם כן יש לחוש שמא יתערב פירור הנכרי במאכל הישראל גם יש לחוש שמא יבא המשהו לתוך פיו בלא תערובת כמו שמביא מר בשם הגאונים בענין חשש חמץ בצוקער שמא ידבק בו החמץ לתוך פיו של ישראל בעין והא דכתב שמא יתערב הכונה הוא דעל ידי שיתערב יתעלם מעיניו ולא יראה אם אוכל את החמץ וזה יהיה כונת הגאון בספר מנחת משה דהעיר מעכ"ת דהתחיל בנ"ט וסיים במשהו דתחילה כתב בעי תערובות וכו' מלתא דפסיקא דבנ"ט בודאי נאסר גם חמצו של נכרי גם על ידי תערובות וסמך דבריו על דברי הרשב"א להזהר להעלות חמץ של נכרי על השלחן מטעמא דחמץ במשהו ושם מיירי בחמץ בעין ונותן טעם והסבר בהא דהחמירו שלא לעלות גבי חמץ יותר משארי איסורים ואפשר דהרשב"א סובר לחלק בין חמץ לשארי איסורים משום דחמץ במשהו ויעויין ש"ך יו"ד סי' פ"ח סק"ב והא דכתב הרשב"א לשון דחמץ במשהו אשגרת לישנא הוא ויש לומר דפליג הרשב"א על הא דאו"ח שהביא בש"ך שם וכו' דבשאר איסורים מותר לאכול על שלחן אחד עכ"ד יצ"ו:

שוב השגתי ספר יקר גילוי דעת לאישי כהן גדול הגאון שלום מרדכי אבד"ק ברעזאן יצ"ו וראיתי שם בד' רי"ח ע"ב אות י"ב שהביא מה שכתב בשערי תשובה סי' תס"ז סק"ל דבחמץ של נכרי יש לומר דלא גזרו גזירת משהו בפסח וכתב דבשו"ת גוא"י [אולי הוא גור אריה יהודה] א"ח סי' מ"ט האריך לבאר דבר זה בטעמו ובזכרוני שראיתי בשו"ת שנ"ח שחיזק הדבר בראיה מכח קושית המקור חיים ושאר גדולים איך שותים מן הנהרות שבודאי נתערב משהו חמץ ובעל כרחין דבשל נכרי או של הפקר לא גזרו ממשהו עי"ש ואף דבפרי מגדים סי' תמ"ח באשל אברהם סק"א לא נחית לסברא זו מכל מקום יש לומר כן ומצינו כי האי גוונא ברמב"ם פרק רביעי מהלכות שמיטה ויובל הלכה כ"ט דנכרי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית דספיחים מותרים ובכסף משנה בשם מוהרי"ק דכיון דכל האיסור הוא משום גזרה שמא יזרע ובנכרי לא שייך לגזור שהרי אין מצוים על זה שרי עי"ש וכן אין בית הפרס בשל נכרים כדאיתא בפרק י"ז דאהלות משנה ג' וראיתי בספר יד יהודה שנדפס מחדש בסי' פ"ח סק"ב שדחה סברא זו בשתי ידים וכתב דמצוה לפרסם שהוא טעות והבל ואני אומר אין לך יפה מן הצניעות ומה שכתב ראיה להיפוך מדברי הרשב"א שפסק דבחמץ אפילו בהפסק מפה בין ישראל לנכרי אסור משום דחמץ במשהו וכן הרי"ץ גיאת כתב בין חמץ של נכרי אוסר במשהו וכו' לא קשיא מידי דודאי חמץ של נכרי שנתערב לתוך של ישראל אוסר במשהו אבל בנתערב כבר ביד נכרי יש לומר דאינו אוסר במשהו ונתבטל ביד נכרי ושוב אינו אוסר לישראל וגם בלאו הכי הרי הרשב"א ורי"ץ גיאת לשיטתם שסוברים דבחמץ חוזר ונעור ובפרט בפירור שהוא יבש ביבש דלכולי עלמא חוזר ונעור לכן כשחוזר ובא ליד ישראל חוזר ונאסר מה שאין כן בלח בלח לדידן דאינו חוזר ונעור שפיר יש לומר כדברי הגדולים הנ"ל עכ"ל יצ"ו:

ותורף דברי הרבנים גור אריה יהודה ושנות חיים ראיתי עתה שהובאו בס' בית יצחק לידידי הגאון מוהרי"ץ שמעליקש יצ"ו אבד"ק פראמישלא וז"ל בסי' ס"ו אות ג' והנה בתשובת גור אריה יהודה הורה להקל בבאר שנמצא חמץ וצדד לומר דדוקא בחמץ של ישראל שעובר בבל יראה אסור במשהו מה שאין כן בחמץ של עכומ"ז עי"ש מה שכתב בתשובת רש"י שבבית יוסף ריש סי' תמ"ז דבנתבטל קודם פסח דאינו עובר בבל יראה אינו במשהו ולפי זה הוא הדין בחמץ של נכרי וסברא זו הובא בשערי תשובה סי' תס"ז סק"ל אמנם אם נאמר כן לא אשכחן חמץ שהוא במשהו דבודאי בטל חמצו קודם פסח ואם קונה תרנגולת בפסח בודאי אין דעתו לקנות החמץ שבה כדי שלא יעבור בבל יראה אף דמשכחת בנתחמץ לו בפסח אבל כל כי האי לא הוה להפוסקים למיסתם ונראה לחזק קצת הסברא על פי מה שצדד הפרי מגדים בפתיחה לסי' תמ"ב דלענין בל יראה לא שייך ביטול דהוי כטומאת משא דאיתא בבכורות כ"ג דלא שייך ביטול אך כל זה בנתערב בפסח אבל אם נתערב קודם פסח הוי טעם קלוש ואינו חל איסור כלל ולפי זה בנתערב בפסח דלענין בל יראה דהוי כטומאת משא לא שייך ביטול ועובר אף בפחות מששים אף דלאכילה היה להיות מותר דטעמא ליכא פחות מששים ולכן כתב רש"י כיון שעובר בבל יראה אף באכילה אסור במשהו משום לתא דבל יראה ולפי זה אף אם ביטל החמץ קודם פסח מכל מקום אם נתערב בשל ישראל אם יתבטל בשלו יחזור ויזכה בו כדין איסורי הנאה שנתערב בהיתר שמבואר בפרי מגדים יו"ד סי' ק"ט ויעבור בבל יראה לשיטה הנ"ל דהוי כטומאת משא ולכן לענין אכילה גם כן לא גזרו ואם כן בחמץ שנפל לבאר שהוא הפקר וכשמביא המים לביתו מסננו במסננת לא שייך לומר דיעבור בבל יראה ומשום הכי שפיר בטל לענין אכילה וכו' ובסוף התשובה כתב שהראו לו שגם בשנות חיים להגאון מוהרש"ק בסי' ש' וש"א היקל בנהרות של נכרים מטעם ההיתר שהביא בשם שו"ת גור אריה הנ"ל:

שוב נדפס ספרו בית יצחק יו"ד ח"ב וראיתי שם בקונטריס אחרון סי' יו"ד שהביא בקיצור מה שהקשה ומה שתירץ בספרו בית יצחק א"ח הנ"ל והוסיף ששוב ראה בתשובת הגאון אבד"ק הרימאליב שהקשה להפוסקים דבחצי שיעור אינו עובר בבל יראה אמאי אסור במשהו וכן הקשה מכלי חמץ שאוסרים במשהו אף שאינו עובר בבל יראה על הבליעה שמכל זה נראה שלא כדעת המתירים משהו בחמץ של נכרי משום מה שאינו עובר בבל יראה והגאון המחבר השיב דסברת המיקלין היא דבחמץ של ישראל אסרו ולא חלקו כמו שאסרו בעבר עליו הפסח אף בחצי שיעור וכן כתב הפרי מגדים בפתיחה כוללת להלכות פסח פרק ד' אות י"ד לענין חמץ של כלאי הכרם מה שאין כן בחמץ של עכומ"ז דאינו עובר בבל יראה לא אסרו בחמץ שלו במשהו דהוי כנתבטל קודם פסח וכמו שלא קנסו בחמץ של עכומ"ז לאחר הפסח אף שהישראל עבר בבל יראה כדאמרינן בירושלמי לרבי יונה כן לא אסרו בחמצו במשהו ובכל זאת אין סברתם מוכרחת והפרי מגדים כתב בריש סי' תמ"ח באשלאברהם סק"א דחמץ של עכומ"ז במשהו שכתב נכרי שהביא בפסח דבר שיש בו משהו אסור לקבלו דלא בטל ביד עכומ"ז ובודאי אין כונתו דבעכומ"ז לא שייך ביטול שהרי ביו"ד סי' ק"ד הביא תשובת מוהר"ם מלובלין גבי חלב דשייך ביטול ביד נכרי [דלא כהרדב"ז] ועל כרחין כונתו משום דאסור במשהו לכן אין להתיר לכתחלה וכו' אלו תורף דב"ק: גם אשו"ר בספר היקר בנין שלמה לידידי הגאון מוהרש"ל הכהן מוילנא יצ"ו בסי' כ"ד [בד"ה ודע] שכתב דמתשובת רש"י שהביא מרן הב"י בסי' תמ"ז משמע להדיא דסובר דטעם דחמץ בפסח במשהו הוא משום קנס דעבר בבל יראה ולפי זה בחמץ של נכרי שנפל להתבשיל של ישראל או חמץ שנתחמץ עתה דלא עבר עדיין בבל יראה שנפל לתבשיל בטל בששים כשאר איסורים אמנם אין כן דעת הפוסקים וגם מדברי רש"י אינו מוכרח כל כך דאפשר דעיקר תקנת חכמים היא משום קנס דבל יראה ואחר שתקנו חכמים לא חילקו בין חמץ לחמץ משום לא פלוג ומתוך הרשום למעלה מובן מה שיש להעיר עליו:

ובספר חמדת משה הנדפס חדש ממש להרה"ג מו"ץ בלאדז יצ"ו בסי' ג' בהיותו א"ח עסו"ק להשיב על מה שנשאל בנכרי שבשל תבשיל של מצה או בשר בקדרה חמץ אם מותר באכילה משום דסתם כלי נכרי אינם בני יומן ואף דנותן טעם לפגם אסור גם בפסח לדעת הרמ"א מכל מקום אפשר דזה דוקא בנעשה ביד ישראל ולא כשנעשה אצל עכומ"ז ואחר שנשא ונתן להשיב על השאלה הביא תורף הדברים שכתבתי אני הדל בחלק דברי חכמים סי' צ"ט דמתשובת הרשב"א מתבאר דגם בחמץ של נכרי אסרו במשהו והשיב על זה דכשנדקדק בלשון הרשב"א יש להביא ראיה בהיפך שזה לשונו בסוף סי' קע"ז אבל אסור להעלותו עמו על השלחן וקרוב הדבר לידי פשיעה כיון שמכירין זה את זה וכמו שאין ישראל מקפיד שלא יאכל העכומ"ז משלו כן העכומ"ז לא יקפיד עליו ואף בהפסק מפה אסור דכיון שחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל וסחור סחור לכרמא לא תקרב עכ"ל ויש לדקדק למאי כתב הרשב"א דקרוב הדבר לידי פשיעה דמה נפקא מינה אם יבא לידי פשיעה או לא ולא כתב בפשיטות דכיון שיתערב פירור של עכומ"ז יאכל איסור משהו הלא איסור חמץ במשהו אסור באכילה אפילו בשוגג בלא פשיעה לכן נראה לעניות דעתי דדוקא בכי האי גוונא שמכירין זה את זה דהוי בפשיעה אסור אפילו בחמץ של עכומ"ז אי משום דנעשה כחמץ של ישראל או דהחמירו בפשיעה כמו חמץ של ישראל אבל בלא פשע ונפל מעלמא משהו חמץ של עכומ"ז מודה הרשב"א דבטל בששים והשתא לא קשיא מידי על הרב שערי תשובה אשר עובדא דידיה הוה דעורב הביא כף מלוכלך ע"ש דהישראל לא פשע מידי על כן מצדד להקל ודו"ק ועוד גדולה מזו כתב שם בשערי תשובה שיש מקום לומר דחמץ של עכומ"ז או של הפקר אינו אוסר במשהו ע"ש ועל כל פנים אם נתבטל בששים ביד עכומ"ז החליט שם דמותר ויש להביא ראיה להחמד משה ומקור חיים ולנדון הנ"ל מהא שכתב רמ"א ביו"ד סי' קכ"ב סעיף ו' דאם חימם מים בסתם כלי של עכומ"ז ללוש בהן פת אסור ללוש באותן מים דלדבר זה מיקרי לכתחלה ונותן טעם לפגם אסור לכתחלה הואיל ועדיין לא התחיל הנאתו שלא הוחמו לשתיה אבל דבר שנעשה בשבילו ולא בשביל דבר אחר אף על פי שהוא של עכומ"ז וישראל קונה ממנו לכתחלה מותר דמאחר דכבר נעשה ביד עכומ"ז מיקרי דיעבד עכ"ד עי"ש אלמא דיש חילוק גם לשאר איסורין אם נעשה ביד ישראל או נעשה ביד עכומ"ז משום דלא שייך אצלו שם איסור אם כן ממילא גם בנדון דידן שאלה הנ"ל מותר לישראל אם נתן לו עכומ"ז התבשיל שנעשה אצלו נותן טעם לפגם ואפילו אם תמצא לומר דדעת השע"ת שם דוקא משום תרי משהו שהוא מחלוקת הט"ז והש"ך בזה וסובר השע"ת דבחמץ של עכומ"ז כנדון הנ"ל לכולי עלמא שרי בתרי משהו על כל פנים בנדון שאלה הנ"ל אם נפל אחר כך לתבשיל של ישראל אינו אוסר במשהו אפילו לדידן דגם נותן טעם לפגם אוסר במשהו אבל בנעשה לפגם ביד עכומ"ז אינו אוסר במשהו ומכל מקום איני רוצה לסמוך עלי בפרט באיסור חמץ כי ידעתי מך ערכי שאינני כדאי להכריע ודוק ואחר כך קניתי תשובת משפטים ישרים ופסק גם כן שם בסי' שס"ב כמו שפסק הרב שערי תשובה הנ"ל דאם נתבטל בששים ביד עכומ"ז שרי לישראל עי"ש אלו תורף דבריו:

שוב השגתי ספר יד יהודה על הלכות שחיטה להגאון מוהרי"ל לאנדא יצ"ו וראיתי בהשמטות הספר בדף קנ"א סוף עמוד ד' שכתב שבספרו להלכות תערובות ביאר דגם חמץ של נכרי אף אם נתערב בבית הנכרי בפסח אינו בטל ושהביא שני טעמים שנאמרו במה שהחמירו בחמץ לאסור במשהו דיש פוסקים שכתבו משום חומרא דכרת ולא בדילי מיניה ויש פוסקים שכתבו משום דהתורה החמירה לעבור בבל יראה ושקיל וטרי בטעמים הללו ובדף קנ"ג סוף ע"א כתב ולענין דינא אין שום נפקא מינה בין אי אמרינן דטעמא משום כרת או אם הוא משום דהחמירה תורה לעבור בבל יראה וחמור מלאו דלא תותירו דגבי נותר מפני שכל שעה שמשהה אותו בביתו עובר בשני לאוין בל יראה ובל ימצא מכל מקום גם חמץ של נכרי אינו בטל דהא חומרא דחמץ הוא מה שהתורה אמרה שלא ישהה אדם חמץ שלו בתוך ביתו אם כן מה לי במה שזה החמץ הוא של נכרי ואין ישראל עובר עליו דהא לאו דוקא של נכרי דכל שאינו שלו תו אינו עובר עליו אבל מכל מקום החומרא דחמץ עליו גם בחמץ זה דהתורה אמרה שלא יקחנו ויהא שלו ואם עשה כן מיד עובר עליו בבל יראה ובל ימצא והוא ברור לכל המבין דבר על בוריו וכן לומר דבטל בעודו ביד נכרי כמו חמץ קודם פסח הוא דבר שטות לומר כן דכבר ביארתי בסי' ס"ט ס"ק ס"ג אות ח"י דבהיתר בהיתר לא שייך ביטול כלל וכל הביטול דהיתר בהיתר אינו אלא אם עומד לאסור בטל לגבי זה שלא יאסור מקל וחומר אם בטל לאחר שנאסר מכל שכן דבטל בעודו היתר שלא יאסור וחומרת חכמים שהחמירו בזה שלא יתבטל לא שייך בו בעודו היתר ודבר זה מבואר היטב כמו שביארתי שם אם כן זה שייך באם הוא בזמן היתר דאז חמץ מותר הוא או אם האיסור תלוי במעשה כגון בשר בחלב קודם שנעשה בשר בחלב או כלאים וכיוצא קודם שנתערב זה בזה הוא היתר גמור כל אחד בפני עצמו אבל חמץ של נכרי הא תיכף כשבא פסח אסרה תורה כל חמץ גם חמץ של נכרי וכל החומרות לישראל גם בזה החמץ כבר חל כשבא פסח אם כן גם אם נתערב בידי נכרי לענין מה יתבטל אי לנכרי הא לא צריך להביטול כלל דהא היתר גמור הוא לדידיה ואי שלא יאסר לישראל הא כבר נאסר לישראל ואי אפשר שיתבטל וכי משום שהנכרי לא יתננו לישראל לאכול עד שיקחנו זה נחשב לא חל איסורו הוא דבר שלא יעלה על הדעת לומר כן והנה כל דברים אלו כבר מבואר בדברי בקוצר אך רב אחד כתב לי והאריך בזה וסבר דזה חשיב כמו תלוי איסורו במעשה לכן ביארתי הדבר שנית עכ"ל יצ"ו:

תוכן העניינים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה