אור ברסלב

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה חלק א· הרב חיים חזקיהו מדיני

סימן ב

בענין אכילת חמץ בפסח א) חמץ שיש בו ספק ספקא אי שרי באכילה בפסח עיין להרמ"א בסי' תס"ז ס"ב שכ' בשם האגור דאין להתיר באכילה בפסח מכח ס"ס ולפי מה שפירשו דבריו רבנן בתראי הוא דלא אמר כן אלא דרך חומרא היכא דאפשר בלא הפסד מרובה וליכא שעת הדחק ומניעת שמחת יום טוב עיין להרבנים ט"ז וח"י ונתיב חיים שם והעלו כן לדינא דהיכא דאינו שעת הדחק ואין הפסד בשהיה ישהנו לאחר הפסח ולא נתיר לאכלו בפסח ועיין ש"ע הרב מוהרש"ז בסי' תנ"ג סי"ב ותס"ו סי"ד ותס"ז ס"ח וחק יעקב סי' תס"ו ס"ק י"ג.

והרב בית חדש בסי' תס"ז ס"ג מסיק גם להחמיר כפסק הרמ"א אלא דלפי מה שפירש בכונת האגור הוא דדוקא משום שיש להסתפק שמא כל הכרי חמץ הוא דלא שרינן בס"ס לאוכלו בפסח אבל במידי דתערובת דעל כל פנים אית ביה שאינו חמץ מודה האגור דשרי בס"ס עי"ש בדב"ק ועיין להרב יד המלך פרק ד' מהלכות חמץ ומצה דין [ד"ה מעשה] שכתב וז"ל ואף שהרב המפה כתב דבס"ס לא שרי אלא להשהותו היינו באותו נדון דאפשר שנפלו מים בכל הפרי והוי הס"ס בדאוריתא אבל בנדון זה וכו' דנתבטלו ברובא וכו' דליכא אלא איסורא דרבנן וכו' ע"כ ואם כן בתערובת דליכא חשש איסור תורה כגון דאיכא רובא או ששים כל חד כדיניה שרינן בס"ס לאוכלו בפסח כיון דליכא אלא חשש איסור דרבנן ומשמע ודאי דאף בלי שום דוחק והפסד מותר לדעתו והרב פרי חדש בסי' תס"ז חולק בפשיטות על פסק הרמ"א הנ"ל ומשמע דלא חש לסברא הנ"ל אפילו שלא בשעת הדחק וליכא הפסד גם הרב שלחן גבוה שם סק"ז כתב דדעת מרן להתיר בס"ס לאכילה וכן עיקר וכן פוסק הפרי חדש עי"ש [אלא דלכתחילה יש ליזהר היכא דאפשר] ועיין עוד שם סי' תנ"ג סקי"א שכתב להתיר המצות לכתחילה לאוכלם בפסח מכח ס"ס ועיין להרב יד אהרן במהדורא בתרא סי' תמ"ז הגב"י אות כ"ד בשם הרבנים בית דוד ודבר משה שכתבו להתיר בס"ס דפלוגתא עי"ש.

גם הרב נחפה בכסף בח"ב ד' ז' כתב להתיר בכמה עובדי בס"ס וכן הרב חכמה ומוסר בדף קס"ט אות נ"ז ונ"ט עי"ש גם מרן אחרון חבי"ף בס' נשמת כל חי סי' ט"ז כתב להתיר בנדונו בס"ס וכתב כן גם בשם הרבנים הנ"ל שהתירו בס"ס ובד' כ"א ע"ב [ד"ה ובר] נרגש מסברת הרמ"א הנ"ל דאין להתיר לאכול בפסח בס"ס וכתב כבר תמהו עליו ט"ז ופר"ח וכן הסכים ח"י להתיר בס"ס וכן התירו הב"ד והד"מ וכו' עי"ש: גם בשו"ת לב חיים ח"ב סי' ע"ט וסי' פ' כתב להתיר בשופי בס"ס עי"ש גם הרב משנת ר' אליעזר בח"ב בשו"ת א"ח סי' ט"ו התיר בנדונו בס"ס עי"ש והרב בית אהרן ד' י"ג אות ה' ואות ז' העתיק דברי הרב נחפה בכסף הנז"ל ולא ערער עליו נראה דכן פשטה ההוראה להקיל בס"ס ובדף כ"א ע"א אות ד כתב כן בשם הרב לב מבין עי"ש ובשו"ת לב חיים ח"ב סי' קל"ח כתב בשם הרב חקת הפסח סי' תס"ז סק"ד דהעלה דבס"ס מותר אפילו לכתחילה והוא כתב דאם יש שהותלעשות מצה לא יסמוך בזה לכתחילה ואם אין שהות יש לסמוך לאוכלן והביא בשם הרבנים מוהרי"ם וחקרי לב דהתירו בס"ס בשעת הדחק שהיה סמוך לפסח עי"ש והנה אמת דראוי לכל ירא שמים לחוש ולהחמיר לכתחילה בכל מאי דאפשר.

אך להורות לאחרים נראה דיש להורות להקל בדבר שיש הפסד כמו במצות דהדבר ידוע דהא לחמא עניא אתייקורי הוא דמתייקרו ביוקר עומד לנו בכפלי כפלים מלחם חמץ ולכן המורה בענין זה וכיוצא לזה לא אדון הוא בדבר הזה להחמיר על אחרים בדבר שיש להם על מה שיסמוכו רבנן קדישי הנ"ל בכחא דהיתירא ועיין עוד בלב חיים הנ"ל סי' פ"ה דאחר שכתב להתיר בספק ספקא סיים דיש להחמיר לכתחלה כיון דאפשר לאכול אותן המצות קודם הפסח או שיחליף עם אחרים שיאכלום בערב פסח [ויש לפקפק במה שכתב שם וגם לא מהני יישון יב"ח כמ"ש בפוסקים עי"ש ואינו מובן יישון מאן דכר שמיה בנדונו כמו שיראה הרואה] עי"ש ועיין להגאון נודע ביהודה בח"א סי' כ"ה [סוף ד"ה נשאלתי] שכתב דדברי הרמ"א דלענין אכילה בפסח אינו מועיל ס"ס היינו לאכול אותו דבר דהוי ס"ס באיסור תורה אבל לענין תערובת משהו דהוי ס"ס בדרבנן מועיל אפילו לאכול עי"ש ועיין להרשב"ץ ח"ג סי' קי"ז הובאו דבריו ביקהיל שלמה בפסק המאקינה ד' ג' ע"ב שהתיר בנדונו מכח ס"ס ומה שכתב המחבר דאין סברא זו מוסכמת להתיר לאכול בפסח בס"ס והביא דברי הרמ"א הנ"ל וסיים דאין להקל לכתחלה עי"ש הנה כבר נתבאר מכל האמור דכל דליכא חשש איסור תורה עבדינן עובדא להתיר בס"ס מפני הדחק ובנדונו גם כן מה שהתירו רבני הדור היה מפני הדחק והלחץ ובנדונו רחוק מאד חשש איסור פורה וליכא אלא חשש משהו דרבנן ומה שכתב שם בד קא ע"ב [ד"ה האמנם] דספק דאוריתא לחומרא וכו' אין דבריו נראין דפשיטא ודאי דאין בנדונו חשש איסור תורה כמו שיראה הרואה ועיין עוד זכרנו לחיים בח"א וח"ב במערכה זו שכתב להתיר על פי ס"ס בכמה עובדי: והן עתה נדפס ספר ימי שלמה להרב יקהיל שלמה וראיתי בד' כ"ז ע"ג שכתב בפשיטות להתיר בס"ס ומסתמא ודאי כונתו להתיר לאוכלם בפסח עצמו [שאם לא כן היה לו לפרש דדוקא בערב פסח הוא דשרי ועיין שם בדברי הרב המגיה יצ"ו] ולא העלה על שפתיו סברת האומרים דאין להתיר באכילה בס"ס נראה דחזר בו ממה שכתב בפסק המאקינ"ה ודבריו אחרונים עיקר.

ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ג סי' פ"ד על מה שתמה הט"ז סי' תס"ז סק"ד אמאי לא מהני ס"ס לענין איסור משהו דיש לומר כיון דצריך שימור מן התורה משעת קצירה או משעת לישה שלא יחמיץ לא מהני ספק ספקא דומיא למה שכתב באסיפת זקנים לב"מ דף ז' דכל דבעי ודאי אף רוב לא מהני וכו' עי"ש ובלי ספק שדעת רבנן קדישי הנ"ל בזה עיקר לדינא והוא חשב לדחות דברי הרבינו הרקח שהובא בהרא"ש ובטור סי' תס"ו בדין צואת תרנגולים שהוכיח מהש"ס דרק משום הקריבהו לפחתיך אסור למנחות ולא משום חמץ ודחה זה דלמנחות כשר משום ס"ס אבל לפסח לא מהני ס"ס וכו' ומי ישמע לסברת רב אחרון אף שהוא גאון מופלא [כהגאון שואל ומשיב דרב גובריה ורב חיליה] נגד סברת הראשונים אשר לבם פתוח כפתחו של אולם ואדרבא על פי מדותיו יש לנו להכריח דגם בחמץ בפסח מהני ס"ס מדיליף למצה ממנחות אלא שאינו מוכרח דיש לומר דלאו משום ספק ספקא שרינן במנחות אלא כדכתב הגאון במגן האלף סי' תס"ו סק"ז דמסתמא במעיים ודאי נתרככו טובא שיהיה קרוב לביקוע ואפילו הכי אינם חמץ עי"ש ובשאר מפרשים ובעיקרא דהאי דינא עיין בספר ישועות יעקב סי' תס"ז ס"ק ב' וסק"ג באיזה ענין סמכינן אס"ס לגבי אכילה ובשו"ת הרב רמ"ץ ריש סי' ל"ז כתב דאף דמעיקר הדין מותרים גם באכילה מכח ס"ס מכל מקום כיון דאפשר להשהותן ואין להם הפסד מחמירין למיעבד בהיתר וסמך לדבר כמו בדבר שיש לו מתירין דלא סמכינן על ס"ס עכ"ל וגם בישועות יעקב הנ"ל כתב הטעם להחמיר באכילה משום דהוי דבר שיש לו מתירין ועי"ש בסק"ג ויש לדון לפי זה בעניינים דלא אמרינן בהו חומרת יש לו מתירין וכגון במין שאינו מינו למאן דסובר דבטיל וכיוצא עיין ביו"ד סי' ק"ב ושקיל וטרי בישועות יעקב אי קימא לן כמאן דאמר דחמץ חשיב דשיל"מ ועיין מה שרשמתי בזה בקונטריס הכללים מערכת הדל"ת אות ע"ז [בשדי חמד ח"א]: ונדפס עתה שו"ת עין יצחק להגאון מוהרי"ץ אלחנן יצ"ו וראיתי שם בסי' ט"ז ענף ב' שעמד בענין זה וכתב בשם ביאורי הגר"א ומקור חיים סי' תס"ז סק"ג שכתבו דטעם הרמ"א הוא משום דסובר כהרמב"ם דחמץ חשיב דבר שיש לו מתירין דלא מהני ס"ס וכתב לפקפק על זה מדקיימא לן בסי' תמ"ז ס"ב דחמץ בערב פסח בטיל בששים ושוב יישב סברתם דטעם הרמ"א הוא משום דבר שיש לו מתירין והעלה מתוך זה דכשהס"ס הוא בדין ולא בגוף ומעשה לא החמיר הרמ"א והוא על פי מה שכתבו בשאגת אריה סי' צ' ופרי חדש סי' תצ"ז סק"ג ושו"ת רע"ק איגר סי' ס"ה דבספיקא דדינא אף בדבר שיש לו מתירין אזלינן לקולא והיה מקום להתיר אף בחד ספקא בדרבנן לולא חומרא דחמץ אבל אם יש ס"ס בדינא בודאי יש לסמוך להתיר אף באכילה ולאו דוקא כששני הספקות הם בדין אלא הוא הדין אם ספק אחד בגופו וספק אחד בדין אלו תורף דב"ק.

והביא שם דברי הרב ט"ז בסי' תס"ז ס"ק י"ז שהעיר אמאי מהני שם ס"ס ומני"ר כתב ליישב דשאני התם דחד ספק הוי ספקא דדינא ומהני ס"ס בזה אף בדבר שיש לו מתירין עי"ש ועם כי לא זכר שר דשיטת הרב ט"ז בסי' תצ"ז סק"ט דגם בס"ס דדינא לא מהני בדבר שיש לו מתירין ולשיטה זו אזיל בסי' תס"ז הנ"ל מכל מקום להלכה יפה אמר חנן ליישב הערת הרב ט"ז על פי כלל זה שהוא מוסכם מכל הפוסקים ויש לו סעד גדול מדברי הרא"ש בפרק חמישי דמסכת ביצה סי' י"ד בשם בעל הלכות גדולות כמו שהבאתי בקונטריס הכללים במערכת הדל"ת אות ל"ט [בשדי חמד ח"א] ועיין עוד שם בסי' י"ז שכתב להתיר בספק ספקא באכילה בפסח בדבר שיש לו חזקת היתר על פי דברי הנודע ביהודה דבדבר שיש לו חזקת היתר מהני ס"ס אף בדבר שיש לו מתירין וכן בדבר שיש בו צורך מתירין בס"ס אף בדבר שיש לו מתירין כמו שכתב הרמ"א סי' ק"ו ס"ח ולכן בנדונו שהיתה השאלה על כל המחוז דזה מיקרי לצורך ומותר בס"ס ושוב צדד עוד בכל זה דאפשר דלא מהני חזקת היתר על פי דברי הפרי מגדים בפתיחה להלכות שחיטה שכתב לדון על פי מה שאמרו בחולין ד' קל"ד דלא מהני חזקה במקום שיש חשש עון מיתה כמו שפירש רש"י שם גבי חלה וכו' עי"ש דב"ק ובקונטריס הכללים כתבתי קצת בזה במערכת החי"ת אות י"ט:

ועל דברי הרב מקור חיים שכתב בטעם הרמ"א שפסק שאין היתר אכילה על ידי ספק ספיקא משום שחמץ הוי דבר שיש לו מתירין ראיתי לידידי הגאון אבד"ק ליאדי יצ"ו בספר כרם חמד ח"ב בדף ז' ע"ד בנימוקיו לסי' תס"ז שכתב שאין זה מן הישוב שהרי הרמ"א פסק בתורת חטאת כלל ע"ד דין ט' דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין וכן בהגהותיו ביו"ד סי' ק"ב סעיף ד' הביא דעה זו בסתם ואם כן קושית הטורי זהב על הרמ"א קמה וגם נצבה ובאמת שלכאורה שפיר קמותיב ויש לתמוה כן גם על כמה רבנים שהבאתי למעלה שכתבו גם הם דטעם הרמ"א משום דהוי דבר שיש לו מתירים דלא מהני ביה ספק ספיקא איך נעלם מכולם שדעת הרמ"א דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין ואין לומר דלא שמיעא להו ולא סבירא להו בשיטת הרמ"א דכשמביא דעה אחת בסתם הכי סבירא ליה לעיקר [כמו שהיא שיטת מרן בשלחן ערוך] דמלבד דמסתברא ודאי שכן היא שיטת הרמ"א וכמו שכתבתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' י"ד אות י"ב בשם כמה מחברים ועוד דהכא ודאי אית לן למימר דדעתיה כדעה קמייתא כיון דהכי כתב מר ניהו גופיה בספרו תורת חטאת אם כן ילמד סתום מן המפורש וספר תורת חטאת אף שאין יד הכל ממשמשין בו ליוקר מציאותו הלא כבר הביאדעתו בזה הרב שפתי כהן ביו"ד סי' ק"ב ס"ק י"ד שפסק כדעה הראשונה והא ודאי תימה איך נעלם דב"ק מעיני העדה הנ"ל ולפי סיגנון לשון הגאון מקור חיים בסוף סע"ק ג' [וז"ל הט"ז למה לא יועיל כאן ס"ס לא ק"מ דהחמיר משום דהרמב"ם סובר דחמץ הוי דבר שיש לו מתירין דלא מהני ביה ספק ספיקא] יש ליישב קצת דכונתו [ומסתמא כן גם דעת שאר הרבנים שכתבו ישוב זה] דאף דהרמ"א נקיט דלא הוי דבר שיש לו מתירין מכל מקום משום שהרמב"ם סובר דהוי יש לו מתירין חש לו רב הרמ"א להחמיר לענין אכילה בפסח אבל ודאי אין כונתו לומר שהרמ"א סובר דחמץ הוי יש לו מתירין כן אפשר ליישב בדוחק לפי חומר הנושא ועיין עוד בכרם חמד שם בנימוקיו לסי' תס"ו ובדף ח' ע"א איזו הערות קצרות ויקרות בהא דספק ספיקא אי מהני בפסח:

ובשו"ת שאילת שלום במהדורא תניינא סי' צ"ב כתב אף דהרמ"א כתב דלהתיר באכילה לא מהני ספק ספיקא כבר תמה עליו בטורי זהב דבכמה מקומות מבואר דמהני ספק ספיקא אף באכילה ומה שכתב הש"ך ליישב כיון דלמר עוקבא אפילו לא נתבקעו אסור הוי ספק ספיקא דפלוגתא ולא במציאות ולא מיקילינן כולי האי כבר דחאו בחק יעקב דספיקא דפלוגתא עדיף טפי ובלאו הכי גם למר עוקבא הא דאסור בלא נתבקעו אינו אלא משום ספק נתחמצו כדכתב המגן אברהם בס"ק י"ב ואם כן אכתי הוי ספק במציאות גם מה שכתב שם ליישב דלכן החמיר באכילה משום דדעת הרמב"ם דחמץ הוי יש לו מתירין ולא מהני ספק ספיקא אינו נכון שהרי דעת הרמ"א להקל לצורך בספק בדבר שיש לו מתירין כמבואר בסי' ת"י סעיף ח' ועיין בש"ך שם דהיכא דהספק ספיקא הוא אם יש כאן איסור כלל יש להקל אפילו שלא לצורך ובחמץ יש להקל יותר שהרי יש אומרים דחמץ לא הוי כלל יש לו מתירין והרמ"א גופיה בתורת חטאת פוסק כדעה זו ועיין בסי' ק"ב ובש"ך שם אם כן ודאי אין להחמיר בספק ספיקא ועיין בישועות יעקב שם שכתב דאם לא נסמוך על הספק ספיקא גם להשהותו יהיה אסור ולא הוי דבר שיש לו מתירין ולכן גם באכילה מותר מטעם ספק ספיקא ודבריו נאמנו מאד לכן יפה כתב הרב ט"ז דבמקום הפסד או מניעת שמחת יום טוב יש להתיר באכילה לכולי עלמא והסכים עמו החק יעקב ושאר אחרונים עכ"ל ועיין בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב שהבאתי לקמן סי' ג' אות כ"א: וידידי הרה"ג אברהם הכהן אבד"ק חארסן יצ"ו כתב לי בענין זה שהשיב על דברי הרב חק יעקב שכתב הטעם דספק פלוגתא עדיף הא יש לומר דהא דלמר עוקבא אסורין אפילו לא נתבקעו הוא משום ספק שמא נתחמצו אף שלא נתבקעו עיין חק יעקב סק"ז ומג"א ס"ק י"ב ואם כן הוי ספק ספיקא בגוף המעשה עכ"ד יצ"ו וכיוונה דעתו לדברי הגאון שאילת שלום הנ"ל:

עתה קבלתי מכתב מידידי הרה"ג מוהר"מ קאצנילבוגין מעיר מעזריטש מח"ס אהל משה יצ"ו וכתב לי בענין זה וז"ל ראיתי בספרו סי' צ"ח משדד מערכה על חמץ שיש בו ספק ספיקא אי שרי באכילה והביא על זה דברי הגאון מאור עיני הגולה מהי"א נ"י דמפרש טעם הרמ"א משום דסבר כהרמב"ם דחמץ הוי דבר שיש לו מתירין דלא מהני ספק ספיקא ושוב הקשה על זה מסי' תמ"ז דקיימא לן דבערב פסח בטל בששים ונכנס בישובים דחוקים ושמעתי ולא אבין הלא דינא דדבר שיש לו מתירין הוא דוקא במינו כמבואר בכל הראשונים ובשלחן ערוך סימן ק"ב ולהכי שם בסי' תלז דדברי הרמ"א סובב והולך על דגן שהיה מונח בעליה וירדו גשמים דרך אגג דהוה מין במינו מתיר הרמ"א מכח ספק ספיקא והואיל דדבר שיש לו מתירין הוא לכן אסור באכילה ולהשהותן מותר דלדבר זה הוא דבר שאין לו מתירים אבל בסי' תמ"ז דנתערב חמץ עם מצה דהוה מין בשאינו מינו בזה לא אמרינן דבר שיש לו מתירין לא בטיל לכן פסקינן שם דבטל בששים וזה אמת ברור עכ"ד יצ"ו: ובעיקר הדין אם על ידי ספק ספיקא מותר באכילה כתב בשו"ת חיים של שלום להגאון אבד"ק באטישאן יצ"ו בסי' ס"ט [על נדונו שכתב להתיר באכילה על ידי ספק ספיקא] אף על גב שדעת הרמ"א דלאכילה לא מהני ספק ספיקא והטעם כתב בכנסת הגדולה שם סק"ה כיון דספק אחד אינו אלא במציאות והשני בפלוגתא לכן לא מהני לענין אכילה אבל כששני הספיקות הם במציאות מהני ספק ספיקא גם לענין אכילה והכא נמי ספק אחד הוא בפלוגתא ולא מהני כבר הובא חילוק זה בחק יעקב סי' תס"ז סק"י בשם הש"ך ודחאו בשתי ידיו ועיקר כמסקנת הטורי זהב שם סק"ד דדוקא בחטים דאין פסידא בשהייה קאמר הרמ"א לא כן במקום הפסד מהני ספק ספיקא גם לענין אכילה ועיין מגן אברהם שם סקכ"ה עכ"ד יצ"ו [בד"ה אע"ג] וסיים שם דאף לפי דברי הרמ"א דלא מהני ספק ספיקא להתיר באכילה מכל מקום היכא דאיכא תלתא ספיקי מודה דמותר גם באכילה:

ושם בסי' ז"ך [בתוך ד"ה לתשובת] כתב לנדונו ולא מבעיא לדעת הרב חק יעקב סי' תס"ז דבמניעת שמחת יום טוב מהני ספק ספיקא אף להיתר אכילה דשרי אף לדעת רמ"א דספק ספיקא לא מהני רק לשהיה ולא לענין אכילה עי"ש בטורי זהב סק"ד ובמגן אברהם ס"ק ט"ז וכ"ה בנדון דידן יש לומר שגם רמ"א מודה שמותר באכילה חדא כיון דמאי דלא מהני בחמץ הוא משום חומר האיסור אפשר דהיינו בחמץ גמור ולא בחמץ דמי פירות עם מים דאינו אלא נוקשה ואף אם נאמר דחמץ נוקשה הוא מן התורה וכדעת הנודע ביהודה שכתב דאי אפשר לתפוס החבל בשני ראשון לומר דמי פירות עם מים הם חמץ נוקשה ונוקשה הוא מדרבנן מכל מקום אינו אלא בלא תעשה ובכי האי גוונא מהני ספק ספיקא לענין אכילה כמו דמהני ביטול ואף להמגן אברהם סי' תמ"ז סק"ה דלמאן דסובר חמץ נוקשה אסור מן התורה יש לומר דלא מהני ביה ביטול ששים כמו בחמץ גמור אכתי יש לומר דכי מחמיר הרמ"א היינו כששני הספיקות שקולים וכו' אלו תורף דב"ק:

ב) חמץ נוקשה נסתפק מוהרא"י אי בטיל בששים ומוהרש"ל פשט להקל מחמץ גמור אחר חצות שאסור מן התורה ובטיל בששים כל שכן נוקשה שאינו אלא מדרבנן וראיה זו אליבא דהרמב"ם [נראה דטעות סופר הוא וצריך להיות אינה ראיה אליבא דהרמב"ם] שסובר דאחר חצות אינו בטיל בששים מכל מקום לדידן דקי"ל דאחר חצות בטיל בס' ראוי לפסוק כמוהרש"ל להקל במילתא דרבנן כן כתב הרב חכמה ומוסר ד' קע"א אות ץ' ועיין להרב מגן אברהם סי' תמ"ז סק"ה והחונים לשם ובנודע ביהודה מהדורא קמא סי' כ"ב והרב כתב סופר סי' פ"ה נשאל בזה לחוות דעתו במחלוקת זו דלהמגן אברהם המיקל להתיר באכילה לא הפסיד ורב אחד מורה ובא כסברת המג"א באומרו שכך מקובל מרבותיו והאריך בזה ומסיק כהמג"א עי"ש והרב עונג יום טוב בסי' ח"ל שקיל וטרי אי נוקשה דמי פירות עם מים בטל בששים ומסיק דבטל בששים וכן דעת הרב מוהרש"ז בש"ע שלו סי' תמ"ז אות ח"י וכן דעת הרב חק יעקב בסי' תנ"א ס"ק נ"א אף שבסי' תמ"ז סקי"א נראה דאינו מכריע ואדרבה משמע קצת שדעתו כהט"ז בס"ק י"ט שהזכיר שם ועיין אפי זוטרי ד' ח"ן ע"א דנראה גם כן דמסכים לזה וכן נראה דעת הרב נהר שלום שם אות ב' והרב חיי אדם כלל ק"ך אות י"ג ובשו"ת תפארת יוסף סוף סי' ל"ב הביא מה שכתב המג"א סי' תמ"ז דחמץ נוקשה כיון דהוא מדרבנן בטל בפסח בששים ואף שכתב הנודע ביהודה דזה בזה תלוי דאי חמץ נוקשה מדרבנן ממילא מי פירות עם מים דאורייתא כמה אחרונים חלקו עליו ע"כ והרב בית שלמה סי' צ"ד כתב וז"ל ומ"ש כ"ת כיון דמ"פ עם מים לא הוי רק חמץ נוקשה בטל בס' ואף שבנו"ב מהדו"ק האריך ומסיק דנוקשה זה במשהו הנה הוא עצמו הביא במת"ן דברי המחבר מראה כהן שהקשה עליו מדברי הטור וגם בספר מקור חיים הקשה על דבריו וכן העלו האחרונים לדחות דבריועכ"ד כ"ת ודבריו תמוהים וכי הנו"ב במ"ת לא דחה השואל המחבר מ"כ הנ"ל ואמנם אף שדברי הנו"ב הנ"ל באמת אית להו פירכא וכבר השיגו עליו מכל מקום בדין מי פירות עם מים שאוסר במשהו הוא מוסכם מהכל כמ"ש הנו"ב במסקנתו ראיה מדברי הרשב"א וכן בש"ע עצמו ס"ו מבואר דאוסר במשהו גם המק"ח וכל האחרונים מודים בזה ואדרבה הם כתבו דלכולי עלמא נוקשה דמי פירות עם מים הוא מן התורה רק שאין בו כרת והמק"ח כתב דברוב מים הוא בכרת וכל זה בתערובת תוך הפסח אבל כשאופין קודם הפסח ודאי מיקרי לח בלח לכולי עלמא אינו חוזר וניעור כשנתבטל בששים עכ"ל והרב בית מאיר סי' תס"ב ס"ב אחר שהאריך דמי פירות עם מים אינו אלא נוקשה כתב דמה שכתב מורה אחד בשו"ת נודע ביהודה סי' כ"ב דמי פירות עם מים הוי נוקשה ובטל בס' כמ"ש המג"א תס"ז סק"ח כבר הסכים הפ"ח רס"י תמ"ז דנוקשה במשהו ובתס"ז ס"ט כתב שהוא מחלוקת בין הרמב"ם ומוהרא"י וכו' ונ"ל דכל הפוסקים המחמירים בנמצא חטה במליחת בשר לאסור במשהו ס"ל כהפר"ח וכן יש לדייק מדברי הטור וכו' וכן בם בשמים ראש סי' של"ג אוסר נוקשה במשהו וכן מוכח בתשו' הרשב"ץ סי' ג"ן בשם הגאונים שאסרו יין שנפל בו חטה או שעורים אם יש בו מים לכן מהאי טעמא לחוד אי אפשר להתיר ע"כ ובספר אפי זוטרי שם כתב דדעת הרב מטה יהודה דחמץ נוקשה אוסר במשהו ולא מיבעיא כשיש שם ממשו של איסור אלא אפילו נסתלק ממשו ולא נשאר אלא טעמו אוסר במשהו ובשו"ת מנחת משה לידידי הגאבד"ק קאמינקא יצ"ו בסי' ט"ו אות ח"ל כתב דמדברי הד"מ שהביא בזכור לאברהם ריש סי' תס"ג מוכח דסובר דחמץ נוקשה במשהו ואינו מוסכם עי"ש ובמה שתמה הרב מגן אברהם על הרב תרומת הדשן במה שהביא ראיה מחמץ על די תערובת עיין פלפלת נאה בספר יוסף אומץ [לרב גדול מרבני אשכנז] בדף ס"ג ע"א:

והג' ישועות יעקב בסי' תס"ב סק"א מחלק בזה בין שאר חמץ נוקשה לחמץ דמי פירות עם מים דשאר חמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה מותר להשהותו ואם כן חשיב דבר שיש לו מתירין ולא בטיל אבל חמץ דמי פירות עם מים דראוי לאכילה ואסור להשהותו דילמא אתו למיכל מיניה ואם כן לא הוי דבר שיש לו מתירין ובטל בששים עי"ש.

ובסי' תמ"ז סק"ז ובס' תורת חסד א"ח הנדפס חדש ממש, לגאון בדורנו יצ"ו שקיל וטרי בסי' כ' במחלוקת הפוסקים אי חמץ בפסח חשיב דשיל"מ היכי נקיטינן לדינא ושם באות ב' כתב לבאר איזה נפקותות לדינא, בין אם חמץ במשהו הוא משום דשיל"מ לאם הוא משום חומרא דחמץ וכתב בנפקותא ב' לענין חמץ נוקשה דהסכים המג"א דבטל בששים כיון שאין בו כרת וכל שכן למאי דקיימא לן דנוקשה מדרבנן דכל זה הוא להסוברים דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין אבל להסוברים דהוי דשיל"מ אף חמ"ן אוסר במשהו דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל ולפי משמעות סוף דברי המג"א דלא החליט דבטיל אלא משום דנוקשה דרבנן ואם כן בחמץ נוקשה דמי פירות עם מים דראוי לאכילה אסור מן התורה ואם כן אינו בטל בששים דמה שכתב המגן אברהם דקיימא לן נוקשה מדרבנן מדברי הטור וש"ע לא מוכח זה אלא בנוקשה שאינו ראוי לאכילה והנודע ביהודה בסי' כ"ב שקיל וטרי במי פירות עם מים אם אוסר במשהו ולהנ"ל בלאו הכי אוסר במשהו עכ"ד: ואם הוא משהו ונותן טעם לפגם אפילו למאן דאמר נותן טעם לפגם אסור בפסח בהא מודה דשרי כן כתב הרב חכמה ומוסר ד' קע"א אות פ"א: ואם חמץ נוקשה אסור באכילה מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן ואם יש חילוק בין שאר חמץ נוקשה לחמ"ן דמי פירות עם מים רשמתי בקונטריס הכללים מערכת ואם החי"ת אות ק"ב: ואם חמץ נוקשה אסור בערב פסח אחר חצות או לא עמד בזה בשו"ת הרב מוהר"ן יפה בסי' י"ג עי"ש:

ג) מצאתי כתוב מן שקורין מאגנה [ובלשון טורקי קורין אותו קודריט אילבאסי] נראה שמותר לאוכלה בפסח כפי מה שהעיד הרב אבע"ז בפרשת בשלח שעוד היום יורדת מן השמים ברדת הטל בערי עראביסטאן ואינה עשויה בידי אדם וכן כתב הרב אבראבאניל שמעתי בשם הרב מוהר"ח מודעי ועיין בשו"ת שדה הארץ ח"ג חיו"ד סי' א' כן כתב הרב קמח סולת ד' ק"ב ע"ד והנה דברי הרב שדה הארץ הם על בהמה וחיה שברא חכם מקובל על ידי ספר יצירה אי בעו שחיטה ואם יש בהן איסר חלב ודם ואם חייב בכיסוי והביא מה שכתב בספר טור ברקת בהלכות יום טוב ד' קמ"ג ע"ג דבשר היורד מן השמים אין צריך ניקור ואין בו משום גיד הנשה ושבשל"ה פרשת וישב ד' ע' כתב דאינו טעון שחיטה וספרים הנ"ל אין מצויים אצלי ויש להבין אמאי לא ניחוש שהעבים בלעו בשר או בהמה והביאו לכאן ויצטרך שחיטה וניקור וכו' ומצינו דעבים בלעו ספינה מים אוקינוס מלאה חטים עיין רש"י במנחות ד' ס"ט ע"ב ובעי הש"ס חטים שירדו בעבים וכו' עי"ש ולא נפלאת לומר שיבלעו ויפלטו בהמה וחיה ובסנהדרין ד' ט"ן ע"ב בעובדא דרבי שמעון בן חלפתא דאחיתו ליה תרי אטמתא ושאל בבית המדרש אם הוא טמא ואמרו אין דבר טמא יורד מן השמים וכן בירדה לו דמות חמור עי"ש אין להוכיח אלא דדבר טמא אינו יורד מן השמים אבל שלא יצטרך ניקור וכיוצא לבשר היורד מן השמים אין לנו כח ללמוד משם ומה שציין הקמח סולת לתשובת הרב שדה הארץ הנ"ל נראה שכונתו ללמוד משם דכי היכי דמצינו דבדבר היורד מן השמים אין שייך דיני וחקי התורה איסור חלב ודם וכיוצא כמו כן יש לומר דאין שייך דין חמץ בדבר היורד מן השמים הנה לדעתי העניה יש ללמוד כן מש"ס דמנחות הנ"ל דאמרינן [על הבעיא דחטים שירדו בעבים] למאי אי למנחות אמאי לא ולפי דברי התוס' שם החטים ירדו מן השמים דרך נס [לא כמו שכתב רש"י שבלעו מאוקינוס] ומדאמרינן בסתמא למנחות אמאי לא משמע דלכל המנחות כשר עיין במרדכי פסחים סי' תקס"ט והיאך כשרים לכל המנחות הא החטים ירדו עם המטר כמו שכתב רש"י [ובזה לא חלקו עליו התוס' כיע"ש] ונתחמצו אלא ודאי מוכח דבדבר היורד מן השמים לא שייך חימוץ ואין להוכיח בהיפך מדברי התוס' שם שהקשו על פירוש רש"י דאי מחוצה לארץ היאך כשרים הא בעינן ממושבותיכם ומאי קושיא נימא דביורד מן השמים לא נאמרו דיני וחקי התורה דיש לומר דבשלמא לענין איסורין כמו חלב ודם וכיוצא יש להכשיר דבר היורד מן השמים דנאמר דהתורה אסרה דם וחלב ואין זה מיקרי דם וחלב וכן נלמוד לחימוץ דאין בזה חימוץ דאף דנראה לעינים דמתחמצין אין זו חימוץ אלא סרחון כמו שאנו אומרין כן בכמה דברים שאין בהם דין חימוץ אף שנראה לנו שמתחמצים אבל במצות עשה שציוה הבורא יתברך לקיימה באיזה אופן הנה כל שאינו כפי האופן האמור בתורה מה יושיעינו מה שיורד מן השמים או עולה מן התהום הרי סוף סוף אינו כפי האופן שציותה עליו התורה ומצאתי בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא א"ח סי' ס"ז שכתב הרב השואל דמאי דאמרינן גבי חטים שירדו בעבים אי למנחות אמאי לא היינו לחמץ שבתודה דאם לא כן הרי הם מתחמצים מהמטר וכו' והגאון המחבר כתב דאין זה מוכרח דהרי לפירש"י שבלעו חטים מים אוקינוס יש לומר שהיו החטים תוך מרצופים וכיוצא ולא נתחמצו ולפירוש התוס' שירדו דרך נס מי זה אמר שירדו עם המטר שמא ירדו רק חטים לבד וכו' עי"ש דמתברר שסובר דגם בדבר היורד מן השמים דרך נס שייך חימוץ אלא דמכל מקום לענין מן הנ"ל נראה החוש"ה אל העי"ן דאינו דבר ששייך בו חימוץ כלל והוא כמו שרף הנוטף מהאילנות ואין בו חשש חימוץ כלל:

ועל היינ"י בא"ר כתב בס' רוח חיים סי' תמ"ז אות ז דהעידו בשם הרב תהלה לדוד דהורה דמותר לאכול בפסח ואין חשש כלל [ועיין לקמן סי' ו' אות ח' מה שרשמתי על אכילת קלאו"ו וקנילה היינו נגעליך וקנמון] וחידוש הואשלא זכר דברי הרב זכור לאברהם בסי' תנ"ג שכתב שנשאל על יינ"י באא"ר אי מותר והשיב דמותר כמו פלפלין: ד) אי שרי לשתות חלב בפסח מבהמות של עכומ"ז שמאכילם חמץ כתב מרן חיד"א בשירי ברכה ריש סי' חת"ם וז"ל עיין מ"ש במחב"ר יו"ד סי' ס' על העוף האוכלת תדיר דברים האסורים וכו' וגם הבהמה אוכלת עשבים גם כן וצריך לעיין בדין זה וזה גורם וצריך להתיישב למעשה עכ"ל ותורף דבריו שבמחזיק ברכה הוא דאחר שהאריך על ענין העוף הנ"ל מסיק וז"ל סוף דבר דבהמה או עוף שאכלה תדיר דברים האסורים לאכילה שרי לאוכלה וכן הסכימו הרבנים פר"ח ומנח"י כלל ס"ה וקצת אחרונים וכו' והמחמיר תע"ב וקדוש יאמר לו עכ"ל והמעיין בגוף דב"ק שם יראה דדעתו לחלק בזה בין אוכלת דברים האסורים באכילה לאוכלת דברים האסורים בהנאה ולפי זה בחמץ בפסח דאסור בהנאה יש לאסור ומה שכתב דצריך להתיישב הוא לפי שכתב שהבהמה אוכלת גם עשבים והוי זה וזה גורם וצריך לעיין בדין זה וזה גורם כלומר אם זה וזה גורם אסור בפסח דאם נאמר דפסח שוה לשאר איסורין דזה וזה גורם מותר אף דנקיטינן בעלמא דזה וזה גורם אסור לכתחלה הכא דיעבד הוא שהרי הזוז"ג כבר נעשה ביד עכומ"ז ולא באנו אלא להתיר החלב והרב חיי אדם בקונטריס נשמת אדם סי' ט' כתב לא ראיתי בזה שום דבר באיזה ראשון או אחרון [שיש להחמיר שלא לאכול חלב בפסח מבהמות שאוכלות חמץ] ושמע שמקום חומרא זו היא ממ"ש המג"א סי' תמ"ה דזוז"ג אסור בפסח ודחה זה דלא כתב המג"א אלא לענין שבח עצים וכו' אבל בשאר דברים שאינם בעין זוז"ג מותר וכ"כ המג"א בסי' תמ"ב סק"ט וכו' והאריך בדבר ונראה מדבריו דאין מקום להחמיר כלל עי"ש והרב שערי תשובה בסוף סי' תמ"ח כתב בשם שו"ת בית אפרים דמותר לשתות החלב דלא דמי לנתפטם באיסורי הנאה כיון שהחמץ של עכומ"ז מותר לו והוא מאכילה בהיתר ודמי לחרכו קודם זמנו ועיין זית רענן ח"א דף ז' ע"ב מ"ש להשיג על זה.

ובפרי מגדים סוף סי' תמ"ז באשל אברהם [בד"ה דגים] כתב בתוך דבריו מידי דהוה בהמת נכרי אוכלין חמץ ושותין החלב ושם בסי' חת"ם סק"י כתב וז"ל ולשתות החלב בפסח עיין מ"ש בפר"מ ליו"ד סי' ס' בש"ך דלאחר מעל"ע י"ל דשרי החלב וכו' ובד"ה נשאלתי כתב מה שאין כן פרה לשתות החלב תוך מעת לעת אם אכלה ג"כ תבן יש לומר דהוי זה וזה גורם וכו' עי"ש וביו"ד שם כתב באריכות לבאר דברי הש"ך שם סק"ה והביא מה שכתב הכנה"ג להתיר בשהיית מעל"ע ותמה עליו ושוב כתב דהיה נראה דמה שכתב הש"ך לחלק דבאכלה דברים האסורים בהנאה אסור היינו דוקא בטעונים קבורה אבל לא בנשרפין וצדד להקל בזה לגבי פרה האוכלת חמץ וכו' וכתב דיש סתירה לזה וכו' ומכל מקום בלאחר שהיית מעת לעת נראה מדבריו דשרי עי"ש ועמ"ש בענין החלב בזית רענן ח"א דף ל"ב ע"ג עיש"ה דברי חמידות: והרב ישועות יעקב סי' תמ"ח סק"ט [בד"ה והנה בענין] שקיל וטרי בענין זה והביא מה שכתב הכנה"ג דלאחר שהיית מעל"ע שרי והוקשה לו מדאמרינן בע"ז ד' מ"ט פרה תרזה דמשמע דלא מהני שהיית מעל"ע ותירץ דיש לחלק בין איסור אכילה לאיסורי הנאה [בפרי מגדים הקשה כן וכתב דאין לחלק בין איסור אכילה לאיסורי הנאה דהא הכנה"ג לא סבר לחלק בהכי וספר כנסת הגדולה הנ"ל אין מצוי אצלי וממה שהובא בשמו בקיצור במחזיק ברכה נראה כמו שכתב הפרי מגדים עי"ש] ונשא ונתן והעלה אני מורה ובא להתיר החלב רק שתאכל שחרית וערבית דברים המותרים ואם אפשר להמתין מעל"ע מה טוב עכ"ל והרב מגן האלף בסי' תמ"ח סק"י האריך במה שכתב הרב תבואת שור בענין מכירת הבהמות והעכומ"ז מאכילן חמץ ודעתו דמהני כמו דמהני מכירת חמץ והאריך לחלוק על התב"ש ושוב כתב ולענין החלב שנחלב בפסח והבהמות אוכלות חמץ אצל עכומ"ז נראה דמדינא שרי דהוי זה וזה גורם דשרי באיסורי הנאה כדאיתא בע"ז ד' מ"ט נתפטמה באיסור הנאה תשחט ופירש"י שאף היא היתה גדילה קודם לכן משאר דברים וכן בתמורה ד' ל"א פירש"י וכו' ועיין ביו"ד סי' ס' ומ"ש שם ואפשר דמכל מקום לכתחלה אין לקנות וכו' דזוז"ג לכתחלה אסור מיהו בחדש יותץ כתב רש"י למאן דאמר זה וזה גורם מותר לית לית חדש יותץ ולכתחלה שרי להסיק בעצי היתר מיהו שם יש לומר שלא יפסיד התנור מכל מקום בהא דפרה שנתפטמה באיסורי הנאה תשחט ומסתמא ישראל לא פטמה ואפילו הכי תשחט משמע דהישראל יכול לקנותה לשחיטה דדוקא לעשות זוז"ג לכתחלה אסור אבל אם כבר נעשה הזוז"ג שרי אפילו לכתחלה לקנות וצ"ע עכ"ל [ועיין מה שרשמתי בקונטריס הכללים במערכת האל"ף אות ש"ס] בשדי חמד ח"א:

והנה נזדמן לידי ס' רינון יצחק [פי' ההגדה] וראיתי שם בד' ו' ע"ב שנשאל בבהמות ששותות מים חמוצים שקורין ברייא קודם הפסח וגם בבהמות עכומ"ז שאוכלות חמץ בפסח אם מותר לשתות החלב בפסח והביא מה שכתב הרב פרי מגדים בא"ח ויו"ד הנ"ל וכתב שבספר מחוקק יהודה סי' חת"ם נמשך אחר הפרמ"ג וז"ל והחלב מבהמה שאכלה חמץ שרי בדיעבד מיהו יש להמתין לכתחלה מעת לעת שיעור עיכול והיינו אם אכלה שיעור שיכולה לעמוד מעת לעת בלא אכילה אחרת אבל משום דבר מועט אין צריך להמתין כלל כמו שכתב בשו"ת ב"י סי' א' וכל זה במאכילה חמץ בפסח אבל קודם פסח פשיטא דשרי לכתחלה להאכילה חמץ עד זמן איסורו והחלב מותר לכתחלה בפסח ואין צריך להמתין כלל דהא היתרא אכלה דלא כמי שטעה בזה עכ"ל המחוקק יהודה וכתב על זה הרינון יצחק דדבריהם הוא היפך הש"ס והפוסקים ותורף דבריו הוא דהפמ"ג אזיל לשיטתיה שכתב בסי' תצ"ד [על דברי המג"א סק"ו דדם נעכר ונעשה חלב] דצ"ע דהא קי"ל דאבריה מתפרקין ומשמע ליה דלרבנן דסברי אבריה מתפרקין לית להו דם נעכר ונעשה חלב והאריך להוכיח דאינו כן אלא פלוגתא דר' מאיר ורבנן היא דלר"מ דם נדות נעכר ונעשה חלב ולרבנן דם נדות אינו נעכר אבל דם שבגופה נעכר ונעשה חלב וכיון דלכולי עלמא אמרינן דם נעכר ונעשה חלב וזה ידוע דהדם בא ממאכל חמץ [דבכל בעל חי הדם בא מאכילה ושתיה כמ"ש בא"ח סי' ט"ף] דאסור בהנאה אם כן אין להתיר לשתות החלב בפסח מבהמות עכומ"ז שאוכלת ושותה חמץ בפסח אף אחר מעת לעת דהוא שיעור עיכול והוי כשרוף דהא מבואר בסי' תמ"ה דדוקא כששרפו קודם שעה ששית אבל משם והלאה לא יסיק וכו' ואם אפה אסור בהנאה וכו' ואין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח וכן למוכרו לעכומ"ז חוץ מדמי איסור שבו לדעת המ"א שם ואפי' הפחמין ואפרן אסורין בהנאה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה עי"ש הרי מבואר שם דאסור ליהנות אפילו היכא שאינו נהנה מגוף האיסור ואינו דבר של אכילה כגון לחמם מים לחוף ראשו דכי האי גוונא בבשר וחלב שאסור בהנאה מותר אפילו הכי החמירו בחמץ שהוא במשהו כל שכן כאן שנהנה מגוף האיסור שהדם שנעשה ממאכל חמץ נעכר ונעשה חלב שחמור יותר וכמו שכתב הש"ך יו"ד סי' פ"ז ס"ק כ' חילוק זה דיש להחמיר ומשום הכי נראה דלא מבעיא כשאכלה שיעור שיכולה לעמוד מעת לעת בלא אכילה אחרת דיש להחמיר אלא אפילו אכלה דבר מועט יש להחמיר בחמץ שאסור במשהו וגם ברור דלכתחלה צריך לפסוק מלהאכילה חמץ מעת לעת קודם זמן איסורו של חמץ דשיעור עיכול בבהמה לא פחות ממעת לעת וכו' ואם נתנו החלב שנחלב קודם מעת לעת לפסח לתוך כלים חדשים מותר לשתות אותו החלב כיון דבשעת אכילה היתר אכלו והוי כשרפו קודם שעה ששית דמותר ליהנות מפחמין ואפר שלו אבל אי אתרמי שהאכילם חמץ עד זמן איסורו אין לשתות חלב מבהמה זו בפסח רק אותו חלב שנחלב אחר מעת לעת אבל החלב שנחלב תוך מעת לעת אסור לשתות בפסח וקודם זמן איסורו ימכור לעכומ"ז אותו החלבשיחלוב ממנה תוך מעת לעת כנ"ל ברור אלה תורף דברי הרינון יצחק הנ"ל:

ויש לפקפק במה שכתב דאם נתנו החלב של קודם מעת לעת בכלים חדשים מותר לשתותו בפסח דהוי כחרכו קודם זמן איסורו וכו' דלפי שיטתו דמחשיב שתיית החלב כאכילת החמץ ממש משום דדם נעכר וכו' אם כן הרי בחרכו קודם זמן איסורו לא שרי אלא בהנאה ולא באכילה כמו שכתב הרא"ש בפרק כל שעה בדין האלמודי עיין במג"א סי' תמ"ב ס"ק י"ד דכשאוכל דבר הנחרך מחשיבו לאכילה ואסור וכן כתב הגאון פני יאושע בח"ב בשו"ת שבסוף הספר [הנעתקות מספר בית אפרים] סי' ט' על פי דברי הרא"ש ודקדק מלשון מרן בש"ע שכתב מותר לקיימו דפוסק כן דאסור באכילה עי"ש ועיין בשו"ת הרב רמ"ץ א"ח סי' כ"ח שכתב בשם שו"ת בית אפרים בטעם היתר החלב בפסק דכיון דהחמץ הוא של נכרי שהוא מותר לו הוי כחרכו בזמן היתר דמותר אחר זמן איסורו וכתב דאין להקשות דסוף סוף אסור באכילה כמו שכתב הרא"ש וכו' דשאני התם כשאוכל דבר הנחרך מחשיבו לאכילה אבל בנדון דידן אינו אוכל דבר הנחרך רק החלב ע"כ.

ולדברי הרינון יצחק דמחשיב ליה כאוכל דבר הנחרך ממש יש לאסור באכילה ועי"ש בשו"ת רמ"ץ דהאריך מאד בדין זה ומסיק דמנהג ישראל תורה דאין לאכול החלב מבהמות שאוכלות חמץ בפסח כי אם כשאוכלות גם שאר דברים שחת וכיוצא שחרית וערבית דמה שכתב הבית אפרים דהוי כחרכו קודם זמנו כיון שהנכרי עשה בשעה שמותר לו לא מסתבר כלל לדמותו לחרכו דהתם בשעת ביאת האיסור חמץ אינו חמץ אלא גחלים ואפר וזה לא אסרה תורה אבל לאחר זמן איסורו כיון דחמץ של נכרי אסור לישראל מדלא כתיב לך באכילה אם כן כמה שאסור חלב שנתהוה מחמץ של ישראל כן אסור מחמץ של נכרי כיון דגם חמצו של נכרי אסור באכילה ובהנאה ואף אי הוי שלא כדרך הנעשה אסור ויש לומר דאסור מן התורה עיין משנה למלך פרק ה' מיסודי התורה [עיין מה שרשמתי אני הדל בקונטריס הכללים במערכת הכ"ף אות כ"ב] ודחה ראית הבי"א ושקיל וטרי בזה ושוב כתב דיש היתר מטעם זה וזה גורם והאריך בחילוקי דינים בזה ומסיק כנז"ל: ובספר כרם שלמה [חאאס] ליו"ד בסי' ס' על מה שכתב הרמ"א בהמה שפטמה וכו' כתב דמדין זה היה אוסר הג' מוהרר"ד אפענהיים לשתות החלב בפסח ובפליתי מתירו דאין לך שלא כדרך הנאתן יותר מזה ועיין ת"מ ח"ג שמיישב דעת מוהרד"א עכ"ל והרב בישועות יעקב ביו"ד סי ס' שקיל וטרי בדין בהמה שנתפטמה בדברים האסורים ובסוף דבריו כתב יש לי מקום עיון במה שנהגו למכור בפסח הבהמות להאכילן חמץ כמו שכתב בסי' תמ"ח עי"ש שהסכמתי עם המתירים בתנאי שהבהמות ימכרו לנכרי אחד והחמץ לאחר שלא יהיה הערמה ניכרת ומה שנוהגין לקנות החלב מן העכומ"ז מטעם דלא נתפטמה כל ימיה באיסור ולפמ"ש יש בזה מקום עיון כיון דבחמץ אף זוז"ג אסור משום דלא מהני ביטול דיש לו מתירין אחר זמנו או חומרא דחמץ אם כן מהראוי לאסור החלב בחג הפסח אף שאין כל מאכלה רק חמץ עכ"ל ומרן החבי"ף כתב בס' רוח חיים סי' תמ"ח וז"ל לשתות חלב מבהמות עכומ"ז בפסח נראה לאסור שמא מאכילה חמץ בתוך הפסח ועיין פנים מאירות סי' יו"ד וכו' עי"ש והנה ס' פנים מאירות אין אתי והרב זכור לאברהם בסי' תמ"ח הזכיר תשובת הפנים מאירות לענין איסור אכילת הבהמה חמץ ולא הובא שם לענין החלב עי"ש:

הנה הבאתי מערכה מול מערכה הללו אוסרין ואלו מתירין ובודאי דראוי ונכון הדבר להחמיר מהחלב שאוכלת הבהמות חמץ בפסח אבל מה שהפריז בספר רינון יצחק הנ"ל לאסור אף החלב מן הבהמה שאכלה עד זמן איסור חמץ אין נראה שיהיה כן דעת שאר פוסקים האוסרים הנ"ל דלא אסרו אלא אם הבהמות אוכלות חמץ בזמן איסורו וכל כי הא ודאי אם איתא דהכי סברי לא הוי שתקי מלאשמועינן דאם אכלה חמץ קודם איסורו גם כן אסור ולכן נראה דשפיר דמי להורות היתר בזה כמשמעות דברי הפוסקים הנז"ל ובס' ימי שלמה בד' כ"א ע"א כתב בשם ס' מועד לכל חי ד' ט' לא ישתה חלב מבהמת עכומ"ז תוך הפסח כמ"ש בלב חיים ח"ג וברוח חיים וכן נראה דסובר הרב עיני דוד שהביא שם ועי"ש מאי דשקלו וטרו הוא ומר תלמידו ידי"ן הרב המגיה נר"ו בכונת מרן חיד"א בס' שיורי ברכה שהבאתי בראש האות במה שכתב וצריך להתיישב ודבריהם דחוקים ואין להאריך: אחר זמן רב הגיע לידי ס' קיצור שולחן ערוך להרה"ג מוהר"ש גאנצפריד נר"ו וראיתי שבסי' קי"ז אות י"ג הזכיר מחלוקת הפוסקים דיש אוסרין ויש מתירין וסיים ושומר נפשו יחמיר ובפרט במקום שנהגו לאסור חלילה להתיר ושם בהגהה הזכיר מה שכתב בתשובה מאהבה ח"ג [שרמז בכרם שלמה] וגם דברי הפרמ"ג ופרי תואר בסי' ס' וחיי אדם ופקפק על מה שכתב שם בשם הפליתי דהוי שלא כדרך הנאתן דמלבד מה שדחה זה בשו"ת תש"מ הנ"ל דעל כל פנים מדרבנן אסור ועוד דאמאי לא יחשב כדרך הנאתן הלא אדעתא דהכי זורעין התבואות לעשות מהן יי"ש ובמותר לפטם הבהמות וכתב דבתועפות ראם סי' י"ג כתב להתיר ומכל מקום לא מלאו לבו להקל והביא גם מה שכתב הרב ישועות יעקב בא"ח הנ"ל וגם בא לידי ספר שבילי דוד על יו"ד וראיתי בסי' רי"ו אות ד ציין למה שכתב בספרו בא"ח סי' תמ"ח ואינו מצוי אצלי וגם במה שכתב עוד ביו"ד שם לא פניתי כעת לעיין בדבריו עי"ש: ועל מה שכתב בתשובה מאהבה הנ"ל לפקפק דעל כל פנים מדרבנן אסור הנה לכאורה היה אפשר להליץ בעדו דאולי כוונתו לסמוך אדעת התוס' בקידושין ד' נ"ו ע"ב ד"ה המקדש דשלא כדרך הנאה מותר גמור הוא וכמו שהוכיח מדבריהם רבינו המשנה למלך בפרק ה' מהלכות יסודי התורה דין ח' [ד"ה וראיתי להתוס' בפ"ב דקידושין] עי"ש וכן דעת הראבי"ה שהביא המרדכי בפרק כל שעה סי' תקמ"ה דהא דאמרינן האוכל חלב חי פטור הוא פטור ומותר משום דהוי שלא כדרך הנאה אלא דבאמת אין זו סמיכה עיין במה שרשמתי בקונטריס הכללים במערכת הכף אות כ"ב [והיא ל"ו נדפסה בס"ד בספרי שדי חמד ח"א בחלק דברי חכמים סי' כ"ב עי"ש] ועיניך תחזנה דנחלקו רבנן קמאי ובתראי בהא דאמרינן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן דמשמע דאיסורא מיהא איכא אם היינו איסור דאוריתא כחצי שיעור וכיוצא או אינו אלא איסור דרבנן ועל הוכחת הרב משנה למלך מדברי התוס' הנ"ל רשמתי שם שו"ת הרב כתב סופר א"ח סי' קי"א אות ב' שדחה הוכחתו וגם כתב דסברת ראבי"ה שבמרדכי הנ"ל יחידאה היא ולא סמכינן עלה עי"ש.

הנה כי כן תמיהת הרב תשובה מאהבה הנ"ל תמיהה קיימת היא דודאי מידי איסורא לא פליט וכן מצאתי בשו"ת הרב רמ"ץ חיו"ד סי' ל"ח שהביא בשם חכם אחד שתמה על דברי הרב הפליתי דמכל מקום אסור מדרבנן והגאון המחבר רצה ליישב על פי דברי התוס' בקידושין והמשנה למלך הנ"ל ולא נתקררה דעתו דהא ודאי איכא איסורא וכו' עי"ש שהחכם הנ"ל השיג עוד דאף אי נימא דשלא כדרך הנאתן מותר תינח בלחם חמץ חשיב שלא כדה"ן לתת החמץ למזון בהמות אבל הבריי"א שהוא הנשאר ממה שעושים יי"ש מתבואה דרך הנאתו הוא ואסור וכדברי הקיצור ש"ע הנ"ל וצדד הג' רמ"ץ לומר דגם לחם חמץ חשיב דרך הנאתן לדעת הסוברים דלוקין אהנאה דאף דעומד לאכילה חשיב הנאה כדרך הנאתן:

והן עתה בא לידי שו"ת תורת חסד חלק א"ח הנד"מ לגאון בדורנו יצ"ו וראיתי בסי' כ"א שעמד בזה אם מותר לאכול בפסח חלב מבהמות נכרים שמאכילים אותן חמץ שהפרי מגדים אוסר לכתחלה דזה וזה גורם אסור לכתחלה והבית אפרים מיקל בזה ונשאל להורות הלכה למעשה ובתשובתו העמיק הרחיב בחריפות ובקיאות ואכתוב תמצית דב"ק בזה ראשון תחלה כתב דלכאורה אין להתיר לקנות החלב מן הנכרים מדין זו"זגורם חדא דלא שרי זוז"ג לכתחילה והקנין יש לומר דחשיב לכתחילה ועוד דזוז"ג לא מהני לאיסור חמץ כמו שכתב המג"א סי' תמ"ה סק"ה וסתר הטעם הראשון [דהקנין לא חשיב לכתחילה] כיון שכבר נעשה ביד נכרי הזוז"ג ולטעם השני כתב דיש לומר דתלי בעיקר טעם ההיתר דזוז"ג דלשיטת הר"ן בסוף פרק שלישי דע"ז דהוא מדין ביטול דהוי כאילו נתבטל האיסור יש לומר דבחמץ בפסח דלא מהני ביטול דאיסורו במשהו הכי נמי לא מהני ביה זה וזה גורם ולשיטת התוס' בכמה דוכתי דלאו מדין ביטול הוא יש לומר דגם באיסורי משהו שרי זוז"ג ופלפל בטעמים אלו ושוב כתב באות ב' דיש לומר דגם לטעם הר"ן דהוא משום ביטול מותר בנדון דידן חדא דאף בנתפטמה מאיסור לבד לא חשיב אוכל את האיסור אלא נהנה מן האיסור כמו שכתבו הפרי חדש ושפתי כהן ביו"ד סי' ס' דנתפטמה רק מאיסור אינו אסור אלא באיסורי הנאה ולא באיסורי אכילה ובריש סי' תמ"ז מבואר מחלוקת הפוסקים אי חמץ בפסח אוסר במשהו גם בהנאה או דוקא באכילה ודעת הראב"ד וכן נראה דעת הר"ן שלהי ע"ז דבהנאה אינו אוסר במשהו ולדעתם יש לומר דבחמץ יש להתיר בזה וזה גורם בנדון זה דאינו אוכל האיסור אלא נהנה ובהנאה איכא ביטול ועוד דבהכרח לומר דהר"ן מעולם לא עלה על דעתו לומר דבדין זוז"ג אין היתר אלא על פי אופני ביטול איסור שנתערב דאם כן היה צריך להיות כח ההיתר רובא והרי אפילו בשכחן שוה אמרינן זה וזה גורם מותר וכו' אלא ודאי דהסברא בזה הוא דכיון דאם הגורם הוא האיסור לבד אינו אלא הנאה ולא אכילה כמו שכתבו הש"ך ופ"ח כשגורמים שניהם האיסור וההיתר יחד אף שכחן שוה קליש איסוריה ולא חל על הנגרם שם איסור מאחר שלא האיסור לבדו פעל גורם זה ולכן גם בחמץ דאסור במשהו יש לומר דלא החמירו חכמים בזה וזה גורם ובאות ג' כתב דנראה לסייע סברת המג"א דבחמץ זוז"ג אסור ממה שאמרו בירושלמי בפרק ב' דערלה הלכה ז' ופרק ה' דע"ז הלכה י"א והאריך לדחות זה: ובאות ד' הביא מה שכתב הפליתי דבהמה שנתפטמה בחמץ בפסח אף דאסור בהנאה הוי שלא כדרך הנאתן והאריך לתמוה עליו דמכל מקום אסור מדרבנן [כתמיהת התש"מ הנ"ל וגם דחה הוכחת המשל"מ מדברי התוס' דקידושין אך לא הזכיר סברת ראבי"ה שבמרדכי פרק כל שעה הנ"ל עי"ש] וכתב דאולי כונתו דכיון דאסור רק מדרבנן יש לסמוך בזה על צדדים וטעמים אחרים להתיר בזה [ולא הזכיר כלל דעת רבנן קדישי שהבאתי בקונטריס הכללים הנ"ל דסברי דאיכא איסור תורה בחצי שיעור וכו' עי"ש] וכתב באות ה' דאף אם נאמר דלקנות מנכרים הוי לכתחלה דאסור בזה וזה גורם [שהוא עיקר ההיתר בנדון דידן] אהני לן סברת הפליתי דהוי שלא כדרך הנאה לומר דלא אסרו רבנן שלא כדרך הנאה לאסור לכתחלה מדרבנן בזה וזה גורם ושוב שקיל וטרי באיסורין דרבנן אי אמרינן זה וזה גורם אסור לכתחלה ומסיק דאף אם נאמר דגם באיסורין דרבנן אסרו לכתחלה זה וזה גורם מכל מקום בשלא כדרך הנאה אפשר דזוז"ג שרי לכתחלה אלא שאם מפטמין הבהמות מפסולת הבריי"א הוי"ז שמיוחד תמיד למאכל בהמה אם כן הוי דרך הנאתן וליתא להיתר הכו"פ בזה.

ובאות ו' כתב דיש לדון בחלב המתהוה ממאכל חמץ שיצא מתורת אוכל ונשתנה עניינו וצורתו והפרי מגדים כתב דתלי זה באם חמץ בפסח מנשרפין או מהנקברין דאפרן אסור והבית אפרים מדמה לחרכו קודם זמנו והאריך לדחות סברתם ובאות ז כתב דיש לדון במה שנחלקו הפוסקים אי באיסורין אזלינן בתר השתא או בתר מעיקרא [עיין מה שרשמתי בקונטריס הכללים ונדפס בשדי חמד ח"א במערכת האל"ף אות שמ"ט] וחילק בכמה פנים וכתב דאף הסוברים דאזלינן בתר מעיקרא יודו להתיר בחלב דחידוש הוא דשרי רחמנא איסור אבר מן החי הואיל ואישתרי אישתרי נמי איסור ושוב כתב לצדד עוד ומסיק ועל כל פנים לדעת הסוברים דאזלינן בתר השתא יש צירוף היתר בנדון זה ולכן יש להקל לצורך גדול לסמוך על כל היתרים הנ"ל: אחר שנים רבות השגתי ספר יקר גילוי דעת לידידי הגאון אישי כהן גדול שלום מרדכי אבד"ק ברעזאן יצ"ו וראיתי שם בדף רי"ח ע"ב אות י"ב אשר דבר בקדשו בענין זה ולפי שספר הזה לא נתפשט במקומות אלו ראיתי להעתיק תורף דב"ק והוא זה בשפתי דעת סי' ס' סק"ה חקר בדין בהמות נכרים שאוכלות חמץ בפסח אם החלב מותר ואחר מעת לעת ודאי מותר ועיין בשו"ת ספ"י [אולי הוא ספר יהושע שמביאים האחרונים ואינו מצוי אצלי]

תוכן העניינים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה