שבלי הלקט· רבנו צדקיה הרופא
הלכות מילה
סימן א
דין הנימולין בין בזמנן בין שלא בזמנן.
תנן בפרק ארבעה נדרים התירו חכמים. ר' ישמעאל אומר גדולה היא המילה ששלש עשרה בריתות נכרתו עליה ר' יוסי אומר גדולה היא מילה שהיא דוחה את השבת החמורה. ר' יהושע בן קרחה אומר גדולה היא מילה שלא ניתלה למשה הצדיק עליה מלא שעה. ר' נחמיה אומר גדולה היא מילה שהיא דוחה את הנגעים. ר' אומר גדלה היא מילה שכל מצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים. ואומר ואתנה בריתי ביני וביניך. ד"א גדולה מילה שאילולא היא לא ברא הקב"ה את עולמו שנאמר כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. ובברייתא תניא ד"א גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שנאמר כי על פי שדברים האלה כרתי אתך ברית. ובבראשית רבא דורש ברי"ת הרי תרי"ב והמצוה עצמה הרי תרי"ג.
מצאתי מי יעלה לנו השמימה בתחילתו רמוז מילה ובסופו שם של ארבע אותיות. לומר כמה גדולה מילה שהיא כביכול למעלה משמו. ועוד מצאתי אמרינן במס' תענית עולם אחד מששים בגן. העולם היא כמלא זרת שנאמר ושמים בזרת תכן נמצא שהגן ששים זרתות הזרת היא ג' טפחים נמצא שהגן הוא מאה ושמונים טפחים מילה במילוי מ"ם יו"ד למ"ד ה"א יעלה מאה ושמונים לומר המקיים מצות מילה זוכה לגן. בקידושין פרק קמא תנו רבנן האב חייב בבנו למולו ולפדותו. למולו מנלן דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו ואי לא מהליה אבוהי מחייבי בי דינא למימהליה דכתיב המול לכם כל זכר והיכא דלא מהלוה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו. אשכחן מיד לדורות מנין תנא דבי ישמעאל כל מקום שנאמר צוואה אינו אלא זירוז מיד ולדורות והכא כתיב צווה דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים ואם לא מל עצמו ענוש כרת דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא וגו' אבל אביו ובית דין לא קיימין עליה בכרת:
ומצות מילה ביום שמיני ללידתו ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם וכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שכל היום כשר למילה אלא הזריזין מקדימין למצוה דכתיב וישכם אברהם בבוקר. ובפ"ב דמגילה גרסינן אין קורין את המגילה ולא מוהלין ולא טובלין [אלא ביום] וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר (כשר) [יצאו]. ומילה בין בזמנה בין שלא בזמנה לא מהלינן אלא ביממא דתניא אין לי אלא הנימול לשמונה שיהא נימול ביום מנין לרבות תשיעי ועשירי ואחד עשר ושנים עשר וכן כל שאר הנימולים [שאין נימולין אלא ביום] ת"ל וביום השמיני ימול ותנן קטן נימול לשמונה לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר לא פחות ולא יותר. כדרכו לשמונה נולד בין השמשות בשבת נימול לתשעה. בין השמשות בערב שבת נימול לעשרה י"ט לאחר שבת נימול לי"א שני ימים טובים של ראש השנה נימול לי"ב:
תשובות רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל על בן הנולד סמוך לחשיכה אך היה נראה יום אבל היו כוכבים קטנים נראין מאד נראה לי כי יש לסמוך על כוכבים לספק לכל הפחות ולמול למחרת כיון שלא יהיה יום המחרת לא שבת ולא יום טוב ואע"פ שהיה הרקיע מנהיר כעין אור היום פעמים שאין מתחיל להחשיך מהר כל כך אע"פ שהוא כבר לילה אפי' כשאין אור הלבנה כלל בתחילה הלילה כ"ש כשיש אור הלבנה ואע"פ שפעמים שמשתנין סדרי בראשית כדאיתא במועד קטן כי נח נפשיה דפלוני איתחמייא כוכבי ביממא זהו שעדיין היה ידוע וברור שעדיין היה יום גדול. אבל סמוך לחשיכה אין לתלות אלא בחמה ואפי' למחרתו שבת הדעת נוטה ומכרעת לסמוך על הכוכבים שכתבת שהיו נראין קטנין מאד אע"פ שיש לומר שאם היה לילה היו נראין גדולים ביותר כי מתוך ההלכה משמע שמשעת ראייתן יסמכו עליהן לענין איסור מלאכת שבת אפי' אם אינן נראין כקטנים מאד לחשוב לילה עליהן בפחות מג' לכל הפחות נחשוב אותן כבינונים ובשלשה מהם לילה ואין לומר דכוכבים קטנים דקאמר לסמוך עליהן לענין מלאכה בין לקולא בין לחומרא היינו כוכבים הידועים שכשיהיה לילה יהיו גדולים ודווקא לבקיאין בשמות הכוכבים הקטנים ויודעים מקום קביעתן מהני אבל לשאינן מכירין לא ועוד שהגדולים שהיו נראין גדולים בשעת לידת הנולד מוכחין על הקטנים הנראין קטנים מאד שאינן מן הקטנים הנראין ביום ויום סמוך לאלתר ואם להוצאת ראש הנולד חוץ לפרוזדור ראו הכוכבים נראה לי כיון שראוי לחלל עליו את השבת כ"ש כאן שאין כאן חילול שבת אבל אם לאחר הוצאת הראש נשתהא שעור מרובה טרם ראות הכוכבים אז אין לסמוך על הכוכבים ואם לפי שיעור המשערין דומה להם בבירור שהיה יום בהוצאת הראש אין להם אלא מה שעיניהן רואות ויהיה נימול לשמונה אפי' אירע בשבת אפי' החזיר ראשו ונשתהא לחזור ולהוציאו עד הלילה ואם יש שום ספק יהא נימול לתשעה ואפי' יהא בחול עד כאן תשובתו.
ירושלמי בראש השנה פרק אם אינן מכירין אותו אמר עד אחד נולד לאיש פלוני בשבת מלין אותו על פיו חשיכה מוצאי שבת מטלטלין על פיו ר' אמי מטלטל על פומא דמלויתה ר' מתניה מטלטל על אבריתיה דזהרא ר' אמי מל על פי נשים דאמרן שמשא הוה על סוסיתה. תנו רבנן ערלתו ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק דוחה את השבת פי' כגון ספק בן שבעה ספק בן שמונה ומילה גופא דדחיא שבת יליף לה מקרא אמר רבי יוחנן וביום השמיני ימול אפילו בשבת וכל שכן דדחיא יום טוב. ובטעמיה הר"ר שמחה מאישפירא ז"ל מצאתי מילה בגימטריא פ"ה ואמרינן בפרק כל כתבי ספר תורה שיש בו ללקט פ"ה [אותיות] מצילין אותו מפני הדליקה בשבת מיכן שניתנה שבת לידחות אצל מילה. נחזור לברייתא ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת ר' יהודה אומר אנדרוגינוס דוחה את השבת וענוש כרת פי' אם לא מל:
ונולד כשהוא מהול פסק רבינו תם דאין צריך להטיף ממנו דם ברית דקיי"ל כת"ק דאמר אינו צריך אבל הגאונים פסקו דאין מחללין עליו את השבת אבל בחול ודאי צריך להטיף ממנו דם ברית וכן השיב רבינו האי גאון ז"ל. כללו של דבר רבנן קמאי הכין אסכימו שצריך להטיף ממנו דם ברית [בחול אבל לא בשבת] אבל מיהו בנחת דצריכא מילתא למיבדקיה יפה יפה בידים ובמראית העין ולא בפרזלא דלא לעייק ליה ואין מברכין על המילה אלא אם כן נראית לו ערלה כבושה ורואין ונזהרין היאך מלין אותו אם נראית לו ערלה וממתינין לו הרבה ואין חוששין לשמיני שלא יבא לידי סכנה. ובאנדרוגינוס כתב רבינו יצחק פאסי ז"ל איכא מאן דאמר מדקא מפרש רב חסדא לטעמיה דר' יהודה שמע מינה דהלכתא כוותיה וגאון קאמר דאין הלכתא כוותיה:
וגר אע"ג דאימהול בארמילתיה צריך להטיף ממנו דם ברית ועד דמיתפח לא מטבילינן ליה כך פסק רבינו [יצחק פאסי] ז"ל וכתב עלה רבינו ישעיה ז"ל אינו נראה לי דאפי' לר' שמעון בן אלעזר דאמר לא נחלקו על הנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית ועל מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שבית שמאי אומרים שצריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אינו צריך והלכה כבית הלל ובית שמאי במקום בית הלל אינו משנה הלכך אינו צריך אלא טבילה אחת בלבד.
ורבינו חננאל ז"ל כתב שאין לו תקנה אבל בניו הם נימולים ונכנסין בקהל דהא איגייר בטבילה וכגר הוא חשיב להכשיר זרעו אבל הוא עצמו לא.
ובעל הדברות ז"ל כתב דגר שנתגייר כשהוא מהול דידעינן [ביה] שמל בגיותו כגון ערבי מהול וגבעוני מהול ואח"כ נתגייר צריך להטיף ממנו דם ברית כיון שמתחלה לא מל לשם מצוה. אבל גר שנתגייר כשהוא מהול ונודע שנולד כשהוא מהול כיון דגדול הוא ליכא ערלה כבושה ואין צריך להטיף ממנו דם ברת ובטבילה לחודא סגיא והרי הוא כאשה וסריס. בתשובות ישראל שהמיר דתו ויש לו אשה ישראלית ונולד לו בן בשבת מותר לו למולו בשבת ואין אנו מחזיקין אותו שיצא מכלל ישראל. ולא עוד [אלא] שאמו ישראלית ואפשר שהולד [הולך] אחריה. אמר ר' אבא אמר רב אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול. כתב רבינו ישעיה ז"ל כל שאין אמו טמאה לידה כגון יוצא דופן ונכרית שילדה ולבסוף נתגיירה אין בנה ממתין עד יום שמיני אלא נימול מיד.
ורבינו חננאל ז"ל כתב שלא בא אלא למעוטי בן הנכרית שאין אמו טמאה לידה ואם קנהו אינו נימול לשמונה אבל בן בת ישראל ובן הגיורת ובן השפחה בין שהיא משוחררת ובין אינה משוחררת אמו טמאה לידה דתניא בתורת כהנים [דבר אל] בני ישראל [לאמר] אשה כי תזריע בני ישראל בענין הזה ואין הגוים בענין הזה אי בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את הגיורת והשפחה בין שהיא משוחררת בין שאינה משוחררת תלמוד לומר אשה כי תזריע הא למדת שאפי' שפחה טמאה לידה ומקשינן איני והא אתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות רב הונא ור' חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין עד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמונה ודאי מהלינן ליה הא בהא תליא מאן דאמר ודאי מחללין עליו את השבת סבר נימול לשמונה ומאן דאמר אין מחללין סבר אין נימול לשמונה ודברי רב אסי אתיא כתנאי:
רבינו יצחק פאסי ז"ל לא פסק [מידי] ביוצא דופן ובמי שיש לו שתי ערלות אי מחללינן עליה שבתא אי לא ובעל הדברות ז"ל פסק דספיקא הוא ולא דחי שבת:
שאל הר"ר אליעזר מטול מהרב אם מחללין שבת על תינוק טריפה למולו והשיב לו דמחללין דהא אמרינן בפרק בתרא דיומא לא נצרכה אלא לחיי שעה והתם ילפינן פיקוח נפש ממילה:
ותינוק בן שמונה חדשים אסור לטלטלו בשבת פי' משום דלא חי והרי הוא כאבן אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה פי' סכנת אמו שמא יתקשה החלב בדדיה.
וכתב בעל הדברות ז"ל שאם הגיע זמנו למול בשבת דדחינן ליה עד למחר ומהלינן ליה בלא ברכה. ועוד כתב בשם גאון ינוקא דמית דלא הויא ליה תמניא יומי נהגי גבן דמהלי ליה בבית הקברות. קטן חולה אין מוהלין ליה עד שיבריא. אמר שמואל חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברותו. והני שבעה בעינן מעת לעת והיכא דכאיב ליה אחד מאברוהי לא מהלינן ליה עד דאברי ואי אישתכח כחישותא בגופיה אי נמי דסומק דאכתי לא איבלע ביה דמיה דחינן ליה עד דמיברי אי נמי עד דנפיל ביה דמיה כדתניא אמר רבי נתן פעם אחד הלכתי לכרכי הים ובאתה לפני אשה שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהוא אדום (הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית) אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיבלע בו דמו המתינה לו ומלה אותו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי. שוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא ובאתה אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהוא ירוק הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיפול בו דמו המתינה אותו ומלה אותו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי.
וכן כתב גאון ז"ל כל תינוק שהוא מצטער בין מחמת חולי בין מחמת דבר אחר אין מוהלין אותו עד שיבריא ואם מחמת חולי כבר שנינו אפי' חלצתו חמה נותנין לו שבעת ימים להברותו. אם מחמת דבר אחר כתניא אמר ר' נתן פעם אחת הלכת לכרכי הים כו'. הלכך כל קטן שהוא בצער או כחוש בעצמו ממתינין לו עד שיבריא. ומילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה דתנו רבנן ימול בשר ערלתו ואע"פ שיש שם בהרת פי' במקום מילה ומה אני מקיים השמר בנגע צרעת פירוש שאסור לקוץ בהרתו. בשאר מקומות פי' כשיש לו צרעת בגופו שלא במקום מילה אז אסור לקוץ בהרתו אבל במקום מילה אתי עשה דמילה ודחי לא תעשה דצרעת:
סימן ב
דין מכשירי מילה שדוחין את השבת.
עושין כל צרכי מילה בשבת מלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה אספלנית וכמון ואם לא שחק כמון מערב שבת לועס בשיניו ונותן. אם לא טרף יין ושמן נותן זה לעצמו וזה לעצמו. ואין עושין לה חלוק בתחלה אבל כורך עליה סמרטוט אם לא התקין מערב שבת כורך על אצבעו ומביא אפילו מחצר אחרת. תנו רבנן דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה ביום טוב שוחקין לה כמון וטורפין לו יין ושמן. מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי ר' אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים אמר רב אבהו אמר ר' יוחנן הלכה כר' אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת בין הרחצת כל גופו בין הרחצת המילה מפני שסכנה היא לו. כתב רבינו ישעיה ז"ל הכי משמע כל סוגיא דשמעתא שלא התירו אלא לרוחצו בשבת ואפילו בחמין שהוחמו על ידי ארמאי בשבת או כגון ששכח חמין על גבי כירה מפני שהתינוק הוא מסוכן אצל הרחיצה וצריך הוא לה ודוקא הרחיצה התירו לו מה שאין כן בגדול אבל לחלל עליו את השבת שנחמם חמין בשבת לא התירו לו שאין זו סכנת נפש דמכת המילה אינה מכה של חלל ולא דחיא שבת.
ורבינו חננאל ז"ל כתב כיון דסכנה היא לו מחמין לו חמין לכתחלה אפי' על ידי ישראל ביום השלישי וכ"ש ביום ראשון לאחר מילה אבל לפני מילה לא מחללינן עליה שבתא אלא על ידי נכרי.
ורבינו יצחק פאסי ז"ל כתב משמא דרבוותא שהלכה כר' אלעזר בן עזריה ביום השלישי וכ"ש ביום ראשון שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת. עוד כתב והיכא דאישתפיך חמימיה דתינוק ישראל ואיתבדיר סממניה בתר דאימהיל עבדינן ליה בשבתא [משום סכנה] ויש אומרים (הכי) [היכא] דאיבדור סממניה אי נמי לא שחיק להו מאתמול עביד להו ע"י שינוי כדתנן לא שחק כמון מערב שבת לועס בשיניו ונותן לא טרף יין ושמן נותן זה בעצמו וזה בעצמו:
ת"ר מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת דברי ר' אליעזר וליתא הא דר' אליעזר דקיימא לן כר' עקיבה דתנן כלל אמר ר' עקיבה כל מלאכה שאיפשר ליה לעשות מערב שבת אינה דוחה את השבת מילה שאי איפשר לעשות מערב שבת דוחה את השבת:
אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת והביאוהו בשבת שלא ברצון ר' אליעזר ומחלוקותו פי' שלא ברצון ר' אליעזר דר' אליעזר היה מתיר להביאו אפי' דרך רשות הרבים ולא ברצון חכמים שהיו אסורין להביאו אפי' דרך גגות דרך חצירות דרך קרפיפות אלא ברצון ר' שמעון דתנן ר' שמעון אומר אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות כולן רשות אחד הכן לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית ופסקי רבוותא דלית הלכתא כר' שמעון לגבי איזמל ואע"ג דבפרק כל [גגות] העיר איפסיקא הלכתא כר' שמעון דהא איפסקא הלכתא כר' עקיבה והבאת איזמל כיון שאפשר להביאו מערב שבת אין הבאתו דוחה שבת ואפי' דרך גגות ודרך חצרות ודרך קרפיפות אסור. ותו דאמר רבא בפסחים בפרק האשה ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת. ועוד מסתייעי מתלמוד ארץ ישראל דגרסינן התם ר' שמואל בר אבדימי הוה ליה עובדא למיגזר בר ששינא בריה אנשיון מייתי איזמל שאיל לר' מונה אמר ליה ידחה למחר שאל לר' יצחק בן אלעזר אמר לו משחק קונדיטון לא אנשיתון ומייתי איזמל אנשיתון ידחה למחר וכן פסק רבינו חננאל ז"ל. ומסתייעו נמי מההוא עובדא דתלמוד ארץ ישראל דאמרינן בכל מקום מעשה רב וגמרינן מינה.
ורבינו יצחק פאסי ז"ל כתב דהני ראיות דגמרי מינייהו רבוותא דלא מייתינן ליה דרך גגות ודרך חצרות ודרך קרפיפות איכא פירכא לכל חדא מינייהו וליכא למיגמר מינייהו דהא דאיפסיקא הלכתא כר' עקיבה דאמר כל מלאכה שאיפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת ליכא למיגמר מינה אלא דלא מייתינן ליה דרך רשות הרבים בלבד כר' אליעזר אבל לאייתויי דרך גגות דרך חצירות ודרך קרפיפות לא שייכא בהא מילתא כלל אלא פלוגתא דר"ש ורבנן היא דרבנן סברי דרך גגות ודרך חצירות ודרך קרפיפות אית בהו איסורא אפי' במקום מצוה ור' שמעון סבר כולן רשות אחת הן ומותר לטלטל בכולן אפילו במידי דרשות וכ"ש במילי דמצוה וכבר איפסקא הלכה כר' שמעון והא דאמר רבא ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת לא סברא דידיה קאמר ולאו הלכה קא פסיק אלא סברא דרבנן קא מדכר דאית להו דהבאת איזמל דרך גגות יש בו משום שבות ואסרי לה במקום כרת וחשיב לה בהדי ערל והזאה ר' שמעון חלק באיזמל על רבנן ואמר דלית בה איסורא דרך גגות ור' שמעון נמי אית ליה הא דרבא דלא פליג ר' שמעון עלייהו דרבנן אלא בכלים ששבתו בחצר אבל בכלים ששבתו בתוך הבית אית ליה לר' שמעון דאסיר ומהאי מעשה נמי דאשכחן בתלמוד ארץ ישראל ליכא למיגמר מינה דאסור לאתויי דרך גגות דהאי דאמר ידחה למחר משום דלא הוי איפשר להו לאייתויי דרך גגות אי נמי משום דלא הווה להו איזמל בשבת בחצר הלכך לאו לאפוקי מדר' שמעון אתא אלא לאפוקי מדר' אליעזר אתא ואפי' איתימא דלאפוקי מדר' שמעון אתא לא סמכינן אלא אתלמודא דידן דפסק הלכה כר' שמעון:
סימן ג
דין המוהל.
איתמר מניין למילה בנכרי שהיא פסולה דראו בר פפא משמיה דרבא אמר ואתה את בריתי תשמור. ור' יוחנן אמר המול ימול קרי ביה המל ימול מאי בינייהו איכא בינייהו אשה למאן דאמר ואתה את בריתי תשמור אשה כיון דלא מיפקדא לא מהלא למאן דאמר המול ימול כיון דלישראל איפקוד איתתא כמאן דמהילא דמיא דהא אפי' ערלי ישראל כמאן דמהילי דמי דתנן קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם הלכך אשה מהלא במקום דליכא גברא דידע למימהל דקיי"ל כר' יוחנן וכן ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ולא מהליה לדידיה כמהול דמי. ונכרי. אע"פ שהוא מהול פסול למול:
ומצות מילה היא כדאמרינן מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה אספלנית. מוהלין פי' חותך הערלה ופורעין מגלה ראש העטרה דהיינו שקורע העור שמכסה את ראש הגיד:
תנו רבנן מהלקטין את המילה פי' מגלין את העטרה וחותכין ציצין המעכבין ואם לא הילקט ענוש כרת. פירוש האומן דהיינו המוהל היכי דמי כגון דאתא בין השמשות במוצאי שבת ואמרו ליה לא מספקת פי' לא תוכל לגמור המילה כהלכתא ותעשה חבורה בלא מצוה ומיהו מיתה ליכא דלא איתרו ביה למיתה ולא קיבל עליו התראה אבל כרת איכא דמעיקרא לא ברשות התחיל דלא ניתנה שבת לידחות אצלו בשעה זו ואמר איהו מספיקנא ועבד ולא אספיק ואשתכח דחבורה הוא דעבד:
תנו רבנן המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה בין על ציצין שאינן מעכבין. [ואם] פירש. על ציצין המעכבין את המילה חוזר פי' המל בשבת ועל ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר ואלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את רוב גובהה של עטרה ואם היה בעל בשר מתקנן מפני מראית העין. אמר שמואל קטן המסורבל בבשר פי' שהוא שמן ועב רואין אותו כל זמן שהוא מתקשה ונראה מהול אינו צריך למולו ואם לאו צריך למולו במתניתא תנא רבן שמעון בן גמליאל אומר רואין אותו כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למולו ואם לאו אינו צריך למולו מאי בינייהו איכא בינייהו נראה ואינו נראה לתנא קמא נראה מהול אינו צריך למולו הא נראה ואינו נראה צריך למולו לברייתא אינו נראה צריך הא נראה ואינו נראה אינו צריך ופסק בעל הדברות ז"ל מסתברא לן דשמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן ולא לאפלוגי אברייתא אתא והלכך צריך:
מל ולא פרע כאילו לא מל. ירושלמי המול ימול מיכן לשתי מילות אחת למילה ואחת לפריעה אחת למילה ואחת לציצין. ומוצצין את הדם. אמר רב פפא האי אומנה דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינן ליה פי' המוהל שאינו מוצץ את הדם סכנת התינוק היא שאין הדם יוצא אלא על ידי מציצה הלכך מעבירין אותן שלא ימול ומזלפין עליו יין ונותנין עליה אספלנית וכל דבר שהיא לרפואה. ומניין למילה שהוא באותו מקום נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן גביה נטיעה ערלתו מה להלן דבר שהוא עושה פרי אף כאן דבר שהוא עושה פרי דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר וערל זכר אשר לא ימול מקום שניכר בין זכרות לנקבות. ומנהג למול על העפר דהיינו לאחר שנחתך המילה מכסה אותה בעפר. אגדה. וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו אמר ר' שמעון וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה בהר סיני אלא נימולים היו שלא כתיקונן והיו חותכין הערלה ולא היו פורעין ולכך אמר הכתוב לא מלו וכשבאו לארץ צוה הקב"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים וכן עשה וקבץ כל הערלות ועשה מהן גבעה לכך נאמר אל גבעת הערלות והיו ישראל מכסין הדם והערלה בעפר המדבר וכשבא בלעם ראה המדבר מלא ערלת של ישראל אמר מי יוכל לעמוד בזכות דם המילה המכוסה בעפר הארץ שנא' מי מנה עפר יעקב מיכן התקינו שיהיו מכסין הדם עם הערלה בעפר הארץ שנמשלו כעפר הארץ שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ:
בדברים שבין בני מזרח לבין בני מערב. [בני מזרח] מוהלין על המים ונותנין על פניהן ובני מערב מוהלין בעפר מן הדא [הוא] דכתיב גם את בדם בריתך שילחתי אסיריך מבור אין מים בו. נשאל לרב יהודאי גאון ז"ל מהו למול על גבי עפר ואמר שפיר דמי ובלבד שלא יעשה כן בשבת גזירה שמא יביא עפר מחוץ. ובישיבת רב כהן צדק גאון ז"ל במתא מחסיא מנהג למול במים שלוקים ובהם הדס ומיני בשמים ונופל דם המילה על המים ורוחצין בהם כל הנועדים כלומר הנה דם הברית שבין המקום לאברהם אבינו:
סימן ד
דין ברכת המילה ופירושה.
תנו רבנן המל אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על המילה אבי הבן אומר בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. העומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים ולאחר המילה ופריעה נוטל המברך כוס של יין ומברך בורא פרי הגפן ואחר כך נוטל ההדס ומברך [בורא] עצי בשמים ואח"כ אומר בא"י אמ"ה אשר קדש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש על כן בשכר זאת אל חי חלקינו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא"י כורת הברית ובעוד שהוא מברך נוטל מן היין באצבעו ונותן בפי התינוק ואח"כ אומר אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו ויקרא שמו פלוני ישמח האיש ביוצאי חלציו ותגל האשה בפרי בטנה כאמור ישמח אביך ואמך ותגל יולדתיך ונאמר וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים ונאמר ויעמידיה ליעקב לחוק לישראל ברית עולם הודו לה' כי טוב והקהל אומרים כי לעולם חסדו פלוני הקטן גדול יהיה יחי הילד ולאביו ולאמו יהא אח לשבעה ואב לשמונה ויש אומרים וגם לשמונה כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים ושותה מן הכוס מעט והשאר שותה אמו של תינוק. ומה שאמר המל אומר המברך אומר לפי שפעמים אין המוהל מברך.
ובעל הדברות ז"ל כתב לפי שהמוהל (והמוצץ) [מוצץ ו]ידיו ופיו מלוכלכות בדם [ברית] היה מנהג שאחד מוהל ואחר מברך. ומה שאין מברכין שהחיינו על המילה כתב בעל הדברות ז"ל מסתברא לן משום שהיא מצוה דרמיא אבי דינא. ובתוס' מצאתי אמאי לא מברכינן שהחיינו על המילה יש לומר כיון שיש צער לבן לא מתקני ביה רבנן שהחיינו אי נמי שיעור חכמים כן הוא דלא מברכינן שהחיינו אפחות משלשים יום ומילה איתא לפחות משלשים יום אבל פדיון הבן אינו לפחות מל' יום דיצא מכלל נפל בעינן ובברכות פרק הרואה אמרינן הרואה את חבירו לאחר ל' יום מברך שהחיינו.
ורבינו שמחה ז"ל פי' משום דאיכא שותפות בהדיה כדאמרינן בהרואה קצרו של דבר על שלו מברך שהחיינו על שלו ושל חבירו מברך הטוב והמטיב והכא נמי איכא אשתו בהדיה דניחא לה בבן זכר:
המל את הגרים אומר בא"י אמ"ה אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנא' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. המל את העבדים אומר בא"י אמ"ה אקב"ו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית שאילמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. כתב רב צמח גאון ז"ל מצות מילה בעשרה היכא דאפשר ואי לא אפשר מברכינן בפחות מעשרה. מעתה נפרש הכל. צריך המוהל לברך על המילה קודם שימול דקיימא לן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן.
כתב בעל הדברות ז"ל שאם היה הנימול גדול צריך לכסוייה ערותיה כשמברך על המילה אבל קטן כתב הרב לא בריר לן מילתא שפיר דאיכא דמדמיה ליה לצואה דלא מפרשינן מינה עד שיאכל כזית דגן ולא צריך למיכסייה ומסתברא דלא הוי ערוה עד שיהא ראוי לביאה כדגרסינן בקרית שמע היה ישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו לא יקרא קרית שמע אלא אם כן טלית מפסקת ביניהן ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר:
עוד כתב צריך לברך על המילה מעומד (כדי שיברכו) [כדרך שברכוהו] העומדים שם כדגרסינן העומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית כו'. וכן כתב רבינו טוביה ז"ל דילפינן מספירת העומר שהוא מעומד דילפינן מבקמה ובספירת העומר כתיב לכם וספרתם לכם וכן במילה כתיב המול לכם עד כאן דבריו. [ויש סומכים מדכתיב ויעמוד כל העם בברית].
ולי נראה שאין טעם בדבר אלא לפי שאינו יכול לימול יפה מיושב כמו מעומד לפיכך נהגו לברך מעומד א"נ מפני כבוד צבור א"נ כדי שישמעו כל העומדין שם הברכה ויענו אמן. עוד כתב בעל הדברות ז"ל מנהג שאבי התינוק עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו כדאמרינן בתענית אפשר קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו לפיכך התקינו הנביאים הראשונים שיהא מעמד בירושלים [כהנים לוים וישראלים] להודיעם שהן שלוחים [של] כל ישראל:
ומברכין על המילה בין אם מל אביו של תינוק בין אם מל איש אחר ואין צריך לברך למול אם מל אביו של תינוק:
כתב רב שר שלום גאון ז"ל אבי של תינוק כשמברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו אינו מברך אלא לאחר המילה ואע"פ שאמרו חכמים כל מצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן שאני מילה דחיישינן שמא יתקלקל המילה ומוציא אבי הבן שם שמים לבטלה ולא תקשי מילה עצמה שמברך על המילה קודם שיחתוך. שאינו יכול לחתוך קודם שיברך דבמצוה קא עסיק ואם תאמר א"כ שחיטה ותקיעה ניחוש. לא דמיין הנך תרתי דהנך תרתי בידו ואיכא למימר מצי מקיים להו אבל מילה שהוא ביד אחר מי יימר דמקיים להו הלכך מברך לאחר המילה.
וכן מנהג בשתי ישיבות וכן כתב רב יהודאי גאון ז"ל וכל כתב בעל הדברות ז"ל כרב [שר] שלום גאון ז"ל ולא מטעמיה דאי משום דלמא מיקלקלא המילה על המילה היכי מברך עובר לעשייתה אלא כל מצוה שהיא תלויה בדבר אחר לא מברכינן אלא לאחר עשייתן כגון מילה שהיא ביד אחר. ואבי הבן מברך וכגון אירוסין שהוא תלוי ביד האשה אינו מברך אלא אחר אירוסין. וכן כתב רבינו יעקב במילה וכן עמא דבר ורבינו יצחק פאסי ז"ל השיב על ברכת אירוסין צריך לברך קודם קדושין וכן המילה מברך אבי הבן קודם המילה שכל המצות כולן מברך עליהן קודם עשייתן חוץ מן הטבילה ומי שאמר שקודם הפריעה יכול לברך שעובר לעשייתו הוא דקיימא לן מל ולא פרע כאילו לא מל ההיא לאו דוקא דפריעה שירי מצוה הוא ואינו עובר לעשייתה. ואם אבי התינוק הוא המוהל מברך על המילה ומברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.
ולרב יהודאי גאון ז"ל נשאל בית דין שמלו במקום אב מי מברך להכניסו ואמר הכל מברכין. וקטן שהוא נולד כשהוא מהול אמרי רבוותא דלא מברכינן על המילה אלא א"כ נראית לו ערלה כבושה דשמא [לאו] ערלה כבושה היא ואין מברכין על הספק אלא להכניסו ואשר קדש מברכינן ובעל הדברות ז"ל כתב דודאי ערלה כבושה היא ומברכין על המילה ואפי' לסברא דרבוותא כיון דקיימא לן דצריך להטיף ממנו דם ברית ליבריך על המילה או להטיף. תשובה לגאון ממזר אע"פ שהורתו באיסור מטיפה כשרה הוא והרי הוא כישראל לענין ירושה ולכל דבר כדתנן מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום וחייב על קללתו ועל הכאתו והרי הוא כישראל לכל דבר ואמרינן מכל מקום לאתויי מאי לאתויי ממזר. והלכך מברכין עליו ברכת מילה עד כורת הברית אבל רחמים לא.
ומה שנהגו לברך על הבשמים לא ידעתי טעם בדבר אלא לפי שמנהג להוליך הדס בכל בתי כנסיות להודיע לעם כי יש שם מילה לעשות הואיל ויש להם הדס מזומן מברכין עליו. ובבראשית רבה פרשה מ"ח אמרינן אמר ר' אייבו בשעה שמל אברהם ילידי ביתו העמידן גבעת הערלות וזרחה השמש עליהן והתליעו ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטורת הסמים וכעולה שכולה לאישים אמר הקב"ה בשעה שיהיו בניו של שזה באין לידי עבירות אני נזכר להם אותו הריח ומתמלא עליהן רחמים:
וכתב ר' בנימין אחי ז"ל נראה שעל כן נהגו לברך על הבשמים בברית מילה:
עוד נראה בעיני טעם אחר שעל כן נהגו להוליך הדס לברית מילה ולברך עליו שסמכו על הא דאמרינן בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות קול ריחיים בבורני שבוע הבן שבוע הבן פי' בשעת השמד היו עושין סימן זה להודיע שיש שם ברית מילה והוא סימן לשחיקת סממנין לכך היו מוליכין הדס שהוא עצי בשמים ומברכין עליו:
אשר קדש ידיד מבטן. רבינו שלמה ז"ל פי' זה יצחק וידיד קרי ליה על שם אשר אהבת. מבטן. קודם שנולד נתקדש למצוה זו. כדכתיב ואת בריתי אקים את יצחק והיינו מילה:
בשארו שם. בבשרו שם חוק של מילה וצאצאיו אחריו חתם באות זה של ברית קודש ויש נותנין סמך לדבר אשר קדש ידיד מבטן ר"ת אקים על שם ואת בריתי אקים את יצחק מפי ר' אלחנן ב"ר שלמה ז"ל. ויש מפרשים קדש ידיד מבטן זה יעקב דכתיב ואוהב את יעקב והוא מקודש מבטן דכתיב ושני לאומים ממעיך יפרדו זה לצדקו וזה לרשעו וכשבאנו לברך על קדושת השאר וחתימת צאצאים באות ברית קודש לא תמצא זה לא באברהם ולא ביצחק אלא ביעקב. ויש מפרשים שנולד כשהוא מהול. ובפסיקתא דריש ליה על אברהם אבינו והקב"ה קדשו מבטן דאתיא ידיעה [ידיעה] מגזירה שוה מירמיה. דבירמיה כתיב בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובאברהם כתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו מה ירמיה קדשו מבטן כדכתיב ובטרם תצא מרחם הקדשתיך אף אברהם נתקדש בטרם צאתו מרחם:
להציל ידידות שארנו משחת. גהינם דכתיב גם את בדם בריתך שילחתי אסיריך מבור אין מים בו:
בא"י כורת הברית. פי' רבינו שלמה ז"ל אע"ג שבירך על המילה חוזר ומברך כורת הברית מפני שניתנה מצוה זו לאבות מה שאין כן בכל המצות:
יהא אח לשבעה ואב לשמונה. יש מפרשין יהא אח לשבעה זה אפרים דכתיב ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגם לשמונה זה מנשה דכתיב ביום השמיני נשיא לבני מנשה וכן הוא אומר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה. ואימתי יברך ישראל את הברכה זו בברכת המילה:
ובאגדה אמר ר' זעירא שיחתן של בני ארץ ישראל תורה הוא שהן אומרין תהא אח לשבעה ואב לשמונה ר' יהושע בן לוי אומר זה אברהם שהוא אב לשמונה ליצחק ולישמעאל ובני קטורה זמרן ויקשן ומדן ומדין וישבק ושוח. אח לשבעה זה יצחק שהוא אח לישמעאל ולבני קטורה ר' ישמעאל אומר זה ישי [ולו שמונה בנים] שהוא אב לשמונה שנאמר ודוד בן איש אפרתי הזה מבית לחם יהודה ושמו ישי ולו שמונה בנים יהי אח לשבעה זה דוד שהוא אח לשבעה:
והיכי דאית ליה תרי ינוקא למימהל בחדא בי כנישתא כיון דלא אפשר לממלינהו כחדא גופין מוחלקין נינהו וצריכה ברכה אכל חדא וחדא ולא דמי לשחיטה דמברך חדא ברכה על כמה בהמות דהתם אפשר למישחט תרווייהו כחדא כדתנן השוחט והתיז שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה אבל הכא לא אפשר כן כתב בעל הדברות ז"ל וסברא הוא שהרי כל אחד [ואחד] מצוה בפני עצמה זה מצותו על אביו וזה מצותו על אביו אם כן תרתי מצות נינהו ואין עושין מצות חבילות [חבילות] ואין מברכין שתי ברכות על כוס אחד הלכך אפי' אם שניהן תאומים מאב אחד הואיל ואי אפשר למול שניהן כאחד צריך לברך על זה וחוזר ומברך על זה. והיכי דמיקלע יום מילה ביום הכיפורים אמרי רבוותא קמאי ז"ל מברך על הכוס ומנהגנו הוא להניחו עד מוצאי יום הכיפורים ואמו של תינוק שותה אותו ואע"ג דאיכא למימר ליטעמיה לינוקא שלא הגיע לחינוך וטפי דטפי איכא למימר דלא צריך אלא מיהו הכי מנהגא מאי אית למימר דילמא משתפיך אין מבטלין מנהג בכך.
ובעל הדברות ז"ל כתב דלא סבירא ליה דאטו במקום איסורא כי נהגו מנהגא מי שבקינן [להו] והכא דאיכא איסורא דכיון דפסק דמשתעי ביני ביני מקמי דלטעום בעי לברוכי (זימנא) [ברכה] אחריתא דהא קמייתא ברכה שאינה צריכה היא דהא עובר משום לא תשא ומסתבר לן ביום הכפורים ובט' באב לא מברכינן כלל אכסא ועבדינן כדוכתא דלא שכיחי חמרא ולא מצינן למימר ליטעמיה לינוקא דלית הלכתא כרב אחא בר יעקב דלמא אתי למיסרך כדאיתא בעירובין אבל בשאר תעניות דקיי"ל רצו אין מתענין מברכינן אכסא דאע"ג דאמרינן המברך צריך שיטעום הני מילי היכא דאפשר אבל הכא דלא אפשר יהבינן לינוקא דלטעמיה ונפיק כדגרסינן בפרק ראוהו בית דין לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אא"כ אוכל עמהן אבל פורס [אדם] לבניו ובני ביתו כדי לחנכן במצות ואע"פ שהוא אינו אוכל אלא בניו אוכלין מותר ש"מ (תחלה) [לכתחלה] צריך שיטעום אבל במקום חינוך אי נמי במקום דלא אפשר שרי וכן כתב ר' שמעון קיירא ז"ל בהלכות גדולות. וכד מהלין ביום הכיפורים לא בעי כוס אבל בשאר תעניות אי בעי מייתי ואי לא בעי לא מייתי לית לן בה.
ורבינו יצחק ב"ר יהודה ז"ל השיב על יום המילה שחל בתענית צבור שמברך על היין ואינו טועמו והמנהג תורה הוא שאינו צריך לטועמו ולא למיתבי לינוקא דאתי למיסרך אלא לישהי עד לאורתא ולישתייה אימיה דינוקא כי בעי למיתב בתעניתא דאמרינן המברך צריך שיטעום וכי טעים ליה אחריני שפיר דמי מדמקשינן ביום הכיפורים לימרו זמן על הכוס וליתביה לינוקא ומפרקינן דאתי למיסרך טעמא דאתי למסרך הא ליכא למיחש למסרך כי טעים ליה אחריני שפיר דמי. וששאלת כמה שיעור טעימה גבי מקדש הוא דבעינן מלא לוגמיו ואפילו הכי ביומא דתעניתא אסור למיטעם ואע"ג דאמרינן היושבת בתענית טועמת את תבשיליה ואין בכך כלום הני מילי טעימה בעלמא בלא בליעה ואם בולעת קימעא אין בכך כלום אבל למברך בעינן מלא לוגמיו לשתות דבמלא לוגמיו מייתבא דעתיה כדאמרינן גבי יום הכיפורים שתה מלא לוגמיו חייב:
ואם חל מילה בתשעה באב נוהגין בוורמישא מחצות היום מוהלין דקודם ו' שעות עדיין שעת אבילות ומצות מילה קיבלו ישראל בשמחה כמו תורה שנא' שש אנכי על אמרתך. וביום הכיפורים יוצאין לאחר קריאת ספר תורה קודם שמתחילין מוסף ומוהלין ואח"כ נכנסין לבית הכנסת ומתפללין תפלת מוסף עד כאן תשובתו.
ור' בנימין אחי כתב דאפי' על היין מצינן למימהל ויהבינן ליה לינוקא וליכא למיחש דלמא אתי למיסרך לפי שאינו דומה לקידוש על הכוס בלילי יום הכיפורים דהתם מילתא דקביעא הוא וכיון דחזו דכל שתא ושתא יהבא ליה כסא דקדושה בההיא יומא מימר אמר דינא הכי כשאר ימים טובים דמקדשין בהן על הכוס ואתי למיסרך אבל הכא דאתא למיקלע זימנא וזימנין לא איקלע ליכא למיסרך מידי ותו דהכא לאו כל שעתא ושעתא לחד ינוקא יהיב ליה אבל התם לגבי קדוש כל חד וחד יהיב ליה לינוקיה דכולהו בעי לקדושי הלכך אתי למסרך ואי משום טעימת תינוק הנימול אינו כלום שאין בה שיעור טעימה מכל מקום אם מלו בלא יין אין בכך כלום:
סימן ה
דין תפלה בבית הכנסת שיש בה מילה.
וכנסת שיש בה ברית מילה אין נופלין שם על פניהן ואם הוא יום שני או יום חמישי אין אומרים ועתה אל (תכרתנו) [הוריתנו] ולא הוידוי ולא אבינו הרחמן ובתענית צבור אומרים סליחות וי"ג מדות אבל אין נופלין על פניהן ואין אומרים תחנה וזכור ברית.
ורבינו יצחק ב"ר יהודה ז"ל נשאל מילה שחלה בתענית צבור כגון שבעה עשר בתמוז וצום גדליה מהו להתפלל פסוקי דרחמי וסליחות ולומר וידוי ואל ארך אפים. והשיב על יום מילה כך נוהגין במקומנו שמתפללין סליחות ואומרים וידוי ואין אומרים והוא רחום ותחנונים ומנהג אבותינו תורה היא ומצות מילה קבלו ישראל בשמחה דכתיב שש אנכי על אמרתך לפיכך אין נוהגין לומר והוא רחום ותחנונים ודאי שמניחין במקצת ואין צריכין להפסיק לגמרי סליחות ווידוי ואל ארך אפים:
סימן ו
דין למה נהגו לתקן כסא כבוד.
מצאתי בהלכות גדולות של ר' שמעון קיירא ז"ל ונהוג רבנן למעבד כסא כבוד בברית מילה משום כבודו של אליהו דמיתקרי מלאך הברית כדתניא בברייתא דר' אליעזר [פכ"ט] בענין שנאמר קנא קנאתי לה' צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל וגו' אמר לו הקב"ה לאליהו בשיטים אתה מקנא לי על גילוי עריות שנאמר פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי וגו' וכאן אתה מקנא לי על עסק הברית חייך אני אכרות עמך ברית שלום וברית כהונה ולא עוד אלא שאין ישראל עושין ברית עד שאתה רואה בעיניך ומיכן נהוג רבנן למעבד כסא כבוד למלאך הברית דהוא אליהו זכור לטוב דכתיב ומלאך הברית אשר אתם חפצים:
סימן ז
דין למה נהגו להדליק נרות בבית הכנסת שיש בה מילה.
ומנהג להדליק נרות בבית הכנסת שיש בה ברית מילה ונראה לי על שם כי נר מצוה ותורה אור והוא דרך שמחה וכבוד. עוד נראה לי טעם אחר שסמכו על האגדה או על הירושלמי שכך היו נוהגין בימי הגזרה להדליק נרות בבית שיש בו ברית מילה לאות ולסימן לעוברין דרך שם שיכירו וידעו ישראל שיש שם ברית מילה וילכו שם לשמוע הברכות. כמו שייסד הקלירי בשמונה עשרה של חנוכה באור הנר בברור חיל אום ברית מגנבת. ואע"פ שבתלמודא דידן בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות לא משמע הכי דהכי גרסינן התם קול ריחים בבורני שבוע הבן שבוע הבן. אור הנר בברור חיל משתה שם משתה שם. יש לומר דהתם תנא איפכא דרוב פיוטים של הקלירי על פי הירושלמי ועל פי האגדות.
עוד מצאתי מה שעושין נר גדול בבית הכנסת ביום המילה סימן למשתה כדאמרינן באחד דיני ממונות אור נר בברור חיל משתה שם. וגם מה שנותנין מפה על פתח בית הכנסת כשמלין אותו סימן משתה כדאמרינן בבא בתרא בפרק המוכר פירות לחבירו כל זמן שמפה פרוסה אורחין נכנסין ואמרינן לקמן שצריך לעשות סעודה ביום המילה עד כאן מצאתי.
ואינו נ"ל מה שפי' שהנר סימן למשתה של מילה. דההוא דאמרינן אור נר בברור חיל משתה שם היינו משתה של חופה או יש לומר דהכי קאמר הנר סימן למשתה של מילה כמו שמצינו במקום אחר שהוא סימן למשתה כדאמרינן אור נר בברור חיל משתה שם:
סימן ח
דין הבאת תינוק לבהכ"נ וכריתות ברית עם בעלי ברית וכל סדר המילה.
המכניס בנו למילה אומר ברוכים היושבים והצבור עונין ברוך הבא. ושמעתי טעם בדבר כי הב"א בגי' ח' ותינוק נימול לח' ימים לפיכך עונין ברוך הבא כנגד התינוק ברוך הנימול לח' ימים. ומקרוב נהגו לומר ברוכים הבאים כנגד אבי התינוק והתינוק משום גזלת העני בבתיכם דהיינו גזלת הענייה ונראה לי דדקדוק של הבל הוא דמהיכן בא אבי התינוק שהוצרך לומר ברוכים היושבים והלא ביניהם עמד ועמהם ישב אלא הוא אומר ברוכים היושבים במקום התינוק שהוא בא אצלם והן עונין ברוך הבא כנגד התינוק ועוד ניחא ליה לאבוה דינוקא מה שהן מברכין התינוק ואין כאן גזלת הענייה כלל. נחזור לענין. נותן אבי התינוק [את התינוק] בידי בעל בריתו הגדול הנותן נותן בימין והמקבל מקבל בימין ויושב בעל הברית והתינוק בחיקו והמוהל עומד ואומר סברו מוריי או סברו רבותיי והן עונין לחיים ומברך על המילה וחותך הערלה ונותן אותה בכלי שיש בו עפר ופורע הערלה ומוצץ המילה בפיו להוציא הדם. ומברך אבי הבן להכניסו והעומדין שם אומרים כשם שנכנס לברית כמו שכתבנו למעלה בדין ד' דין ברכות ולאחר מילה ופריעה מקבל המוהל את התינוק מיד בעל הברית ונותנו לאביו ואביו חוזר ונותנו לבעל ברית אחר ומקבל התינוק בחיקו בעוד שהמברך גומר הברכות ואם ח"ו נפטר אבי התינוק או אין שם אלא בעל ברית אחד והוא מקבל התינוק עד שיגמור הברכות וכן במקום שנוהגין לכרות ברית עם אחד ולא יותר.
שאלו לפני הר"ר אליעזר ז"ל אם אבל מותר להיות בעל ברית והתיר. אבל ליכנוס לסעודה אסור. אחר כן נוטל המוהל או המברך אם הוא אדם אחר כוס של יין ומברך בורא פרי הגפן ונוטל הדס ומברך עצי בשמים אשר קדש ידיד מבטן כו' קיים את הילד הזה לאביו ולאמו כו' כמו שכתבנו למעלה ואם ח"ו נפטר אביו או אמו של תינוק מדלג מן הברכה איזהו שהוא ואמר קיים את הילד הזה לאביו או לאמו כמו שהוא [ואומר] הודו לה' כו':
סימן ט
דין שצריך אבי התינוק לעשות משתה ביום המילה.
וחייב אדם לעשות משתה ושמחה ביום שזכה למול את בנו כדתניא בברייתא של ר' אליעזר פכ"ט כשנולד יצחק בן ח' ימים הגיש את בנו למילה שנאמר וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים וכל מי שהוא מגיש את בנו למילה ככהן שהוא מגיש מנחה על גבי המזבח מיכן אמרו חכמים חייב אדם לעשות משתה ושמחה באותו היום שזכה למול את בנו. כאברהם שנאמר וימל אברהם את יצחק בנו. ובפרק ר' אליעזר דמילה תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מצוה שקבלו עליהן ישראל בשמחה כגון מילה דכתיב שש אנכי על אמרתך עדיין עושין אותה בשמחה ופי' רבינו שלמה ז"ל שעושין סעודה.
והחבר ר' בנימין ב"ר שלמה ז"ל הביא ראיה מהא דאמרינן בכתובות פרק קמא רב חביבא איקלע לבי מהלא ובריך שהשמחה במעונו ולית הלכתא כוותיה משום צערא דינוקא. מכל מקום אע"ג דלית הלכתא כוותיה לברך שהשמחה במעונו נפקא מינה שעושין סעודה גדולה כמו בבית החופה.
עוד מצאתי מה שרגילין לעשות משתה ביום ברית מילה דכתיב ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ביום ה"ג בגי' ח' דהיינו ביום ח' מל את יצחק שמעינן מכל הני שחובה הוא לעשות משתה ושמחה בברית מילה:
נשלמו הלכות מילה והם ט' דינין וסימנם בו"א ברוך ה'. וסימן אחר וב"א לציון גואל:
צוית צדק עדותיך האל הנשגב והנעלה
דם הברית להזות כקרבן כליל ועולה
קרנינו להרים בכבודה ברדת רשעים לשאולה
יעמוד מליץ בעדנו איתן האזרחי בתפלה
הכר נא למי החותמת הזאת המסוגלה
חנון תחנן לקול זעקו צאצאיו לחומלה
זה חלקנו כי פקודיך זכרנו להתהלה
קדשתנו לשמך מבטן להיותנו לך לנחלה
ואני בתומי תמכתני לחזק ימיני הדלה
אשר שאלתי מעמך למלאות שאלה
משירי אהודך תמיד ואברך שמך סלה
צדק ושלום השקתני בסדר הלכות מילה