אור ברסלב
שבלי הלקט הלכות שמחות

שבלי הלקט· רבנו צדקיה הרופא

הלכות שמחות

סימן שעב

סימן א

דין החי יתן אל לבו להבין אחריתו וענין גוסס.

תנן התם ר' אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך שאלו תלמידיו את ר' אליעזר וכי אדם יודע איזה יום ימות ויעשה תשובה אמר להן כל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ישוב למחרת ונמצא כל ימיו בתשובה ואף שלמה אמרה בחכמתו בכל עת יהיה בגדיך לבנים.

תניא בשמחות זוטרתא דר' חייא משאדם עולה למטה נכנסין אצלו ואומרים לו לא דברים מחיים ולא דברים ממתים (אומרים לו) שמא הלויתה לאדם או שמא אדם הלוה לך או שמא הפקדת אצל אדם או אדם הפקיד אצלך או שמא יש לך פירות שאינן מעושרין איזהו מעשר ראשון איזהו מעשר שני אם היה כהן אומרין לו איזהו תרומה טמאה ואיזהו תרומה טהורה. אין נכנסין אצלו לא ביום ראשון ולא ביום שני ואם היה מטורף נכנסין אצלו אפי' ביום ראשון. אבל הקרובין נכנסין אצלו בכל שעה שירצו שביקור חולים אין לו שיעור. אם היה לו אח [ולא היה לחולה בנים] אומרין לו כתוב גט לאשתך ואל ירע בעיניך שאמרנו לך כתוב גט לאשתך הרבה בני אדם כתבו ולא מתו והרבה שלא כתבו ומתו הרבה שכתבו ועמדו וקרעו. נטה למות אומרין לו התוודה עד שלא תמות הרבה שנתוודו ולא מתו והרבה שלא התוודו ומתו והרבה שהיו מהלכין בשוק ומתוודים שמא בזכות שאתה מתודה אתה חיה ואם היה יכול להתוודות בפיו הוא מתודה בפיו ואם לאו מתוודה בלבו אחד המתודה בפיו ואחד המתודה בלבו ובלבד שיהא לבו מכוין [לאביו שבשמים]. כל הדברים האלו אין אומרין אותן לא בפני עם הארץ ולא בפני קטנים ולא בפני נשים שלא יבכו וישברו את לבו. ומנין שהחולין צריכין להתוודות ת"ל אוילים מדרך פשעם וגו' כל אוכל תתעב נפשם וגו' ויצעקו אל ה' וגו' יודו לה' חסדו וגו'. תנו רבנן מי שחלה ונטה למות אומרין לו התוודה שכן דרך כל המומתין מתוודין וכל המתוודה יש לו חלק לעוה"ב שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני ויען עכן אל יהושע ויאמר אמנם חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי ומנין שכיפר לו וידויו שנאמר ויאמר לו יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' היום הזה היום הזה (הוא) [אתה] עכור ואינך עכור לעולם הבא. ואם אינו יודע להתוודות אומר תהא מיתתי כפרה לכל עוונותי.

תניא היה ר' מאיר אומר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו מאי והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספיד יספדוניה ודיקבר יקברוניה דיטען יטעוניה דידל ידלוניה. תניא באבל רבתי הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. אין קושרין לו לחיו ואין פוקקין את נקביו ואין מניחין כלי מתכות וכלי מיקר על טיבורו עד שעת שימות שנאמר עד אשר לא ירתק חבל הכסף ותרוץ גולת הזהב [וגו']. ואין סכין ואין מדיחין אותו ואין מטילין אותו על החול ולא על גבי המלח עד שעה שימות. ואין מאמצין את עיניו והנוגע בו הרי זה כשופך דמים למה הדבר הזה דומה לנר המטפטף שכיון שנוגע אדם בו נכבה ואין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו ואין מכניסין עמו ארון בבית עד שעה שימות:

סימן ב

דין קריעת בגדים על כל המתים והקורע על המת עד שלא ימות.

אבל חייב בקריעה פי' בקריעת בגדיו מדכתיב בבני אהרן ובגדיכם אל תפרומו מכלל דכולי עלמא מיחייבו. תניא מי שהיה לו חולה בתוך ביתו ונתעלף [החולה] וכמדומה לו שמת וקרע ואח"כ מת לא יצא ידי קריעה פי' דצריך לקרוע פעם שניה אמר ר' יהושע בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא לא שנו אלא לאחר כדי דיבור אבל בתוך כדי דיבור אינו חוזר וקורע ותוך כדי דיבור הוא כדי שאילת שלום תלמיד לרב [דהיינו] שלום עליך רבי וכן הלכה:

אין קורעין ואין חולצין אלא קרובין הראוין להתאבל עליו והוא דליתא אדם חכם וליתיה אדם כשר ולא קאי עליה בשעת יציאת נשמה אבל אי קאי עליה בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע אפי' אשאר אנשי. דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע למה זה הדבר דומה לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע פי' לפי שאין אדם ריק בישראל שאין בידו מצות. ויש מפרשים שהתורה קרואה נר דכתיב כי נר מצוה ותורה אור והנשמה קרויה נר דכתיב נר אלהים נשמת אדם:

ועל חכם הכל חייבין לקרוע דתניא חכם שמת הכל כקרוביו הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו הכל מברין עליו ברחבה:

תנו רבנן חולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמא תטרוף דעתו ואין מקרעין לו ומשתקין את הנשים מפניו. ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש פי' אם מת לו מת וקורע על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו. אמר רב תהליפא אמר שמואל אבל שלא פירע ושלא איפרם חייב מיתה. תנו רבנן היוצא בבגד קרוע לפני המתים [ה"ז] גוזל את החיים ואת המתים. רבן שמעון בן גמליאל אומר האומר לחבירו השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו מת קורעו ומאחו וכשיבוא לביתו מחזיר לו ונותן לו דמי קרעו ואם לא הודיעו הרי זה לא יגע בו. על כל המתים כולן קורע בכלי פי' בסכין וכיוצא בו ועל אביו ואמו ביד:

על כל המתים כולן קורע מבפנים פי' תחת המקטורן ויש מפרשין בחדר על אביו ועל אמו קורע מבחוץ. אמר רב חסדא וכן לנשיא. על כל המתים כולן קורע טפח פי' לפי דאין קריעה פחות מטפח דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח. על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו:

ירושלמי ר' ישמעאל בר אבדימי בר תנחום מפני שבטלה ממנו מצות כבד. על כל המתים כולן רצה מבדיל (קמה) קמי שפה שלו רצה אינו מבדיל. על אביו ועל אמו מבדיל. על כל המתים כולן אפי' לבוש עשרה בגדים אינו קורע אלא העליון על אביו ועל אמו קורע את כולן ואפיקרוסותו אינו מעכבת. פי' אפיקרוסותו שבראשו אינו חייב לקרוע. אחד האיש ואחד האשכה חייבין לקרוע כל בגדיהם על האב ועל האם. ר' שמעון בן אלעזר אומר האשה קורעת את התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את העליון:

תנו רבנן הקורע מתוך השלל מתוך המלל מתוך הליקוט מתוך הסולמות לא יצא מתוך האיחוי יצא. אמר רב חסדא ובאיחוי אלכסנדרי תניא ר' יוסי אומר תחלת קריעה טפח ותוספת כל שהוא פי' אם קרע על מת צריך לקרוע טפח ואם הוסיף לקרוע על מת אחר די לו קריעה כל שהוא על אותה קריעה וקיימא לן כוותיה:

גרסינן בסוף נדרים תניא אמרו לו מת אביך וקרע ואח"כ נמצא בנו לא יצא ידי קריעה ופריק רב אשי לאחר כדי דיבור אבל תוך כדי דיבור יצא:

תנו רבנן אמרו לו מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו קורע קרע אחד על כולן. ר' יהודה בן בתירה אומר על כולן קורע קרע אחד ועל אביו ועל אמו קורע קרע אחר לפי שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו מאי טעמא אמר ר' נחמן בר יצחק לפי שאינו בתוספת פי' אינו בדין שיוסיף על קרע אביו ואמו שהרי צריך לגלות את לבו אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירה. נתמלא הבגד קרעים לפניו קורע לאחריו נתמלא מלמעלה הופכו מלמטה וקורע מלמטה ומן הצדדין לא יצא פי' אם קרע מלמטה דהיינו מן השוליים של בגד ומן הצדדין לא יצא ידי קריעה. כל שבעה פי' כל שבעת ימים שמת לו מת אם הוצרך לקרוע על מת אחר קורע קרע אחר ואינו קורע על אותה קורע לאחר שבעה מוסיף פי' קורע על אותה קריעה ואינו צריך לקרוע קרע אחר. תניא כל שבעה קרעו לפניו ואם בא להחליף מחליף וקורע ודוקא על אביו ועל אמו אבל על שאר קרובים אפי' תוך שבעה מחליף ואינו קורע שכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. ועל חכם שמת יום שמועה כיום חימום דמי וחייב לקרוע.

ורבינו יצחק פאסי ז"ל כתב לענין שמועה רחוקה דאינה נוהגת אלא יום אחד. איבעיא להו קורע או אינו קורע ומסקנא דאינו קורע דליכא קריעה בלא שבעה אלא בכבוד אביו ואמו אבל בחמשה מיתי מצוה לא. והקורע על מתו בשבת אע"פ שחלל את השבת יצא ידי קריעה והקובר מתו בחולו של מועד פסק בעל הלכות גדולות שצריך לקרוע בחולו של מועד וכן הורה ה"ר אליעזר בר יואל הלוי ז"ל הלכה למעשה וכן מצאתי בספר השכם אבל הר"ר שמחה מאישפריא ז"ל היה מעשה שנקברה אשתו בחולו של מועד וקרע במוצאי יום טוב אחרון. וצריך לקרוע מעומד דכתיב ויקם המלך ויקרע את מעילו ואם קרע מיושב לא יצא:

סימן ג

דין יום שמת בו תלמיד חכם שראוי להתענות בו.

ירושלמי הרואה תלמיד חכם שמת כרואה ספר תורה שנשרף אמר רב אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום ר' יונה הוה בצור שמע דדמך בריה דר' אבהו ואע"ג דאכל גוביא ושתא מיא אסקיא צום כל ההוא יומא נראה להוכיח מיכן שיום שנפטר בו ת"ח ראוי להתענות בו ביום:

סימן ד

דין צרכי המת אם מותר לעשותם בשבת.

עושין כל צרכי המת [בשבת] פי' אם נפטר בשבת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיז בו אבר ושומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל שימתין פי' שלא יסריח וקושרין את לחיו לא שיעלה אלא שלא יוסיף ותניא מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו כדי שלא תפוח ופוקקין את נקביו שלא יכנס בהן את הרוח ואין מעצמין עיניו של מת בשבת לא בחול עם יציאת הנפש. תניא אמר ר' יהודה שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה בשבת וכן הלכתא. אמר רב הונא עושין מחיצה למת בשביל [החי ואין עושין מחיצה למת בשביל] המת מאי הוא דאמר רב שמואל בר רב יהודה וכן תני שילא מרי מת המוטל בחמה באין שני בני אדם ויושבין בצדו חם להם מלמטה זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא מטה ויושב עליה חם להם מלמעלה מביאין מחצלת ופורשין עליהם זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מיטתו ונשמט והולך לו ונמצא מחיצה עשויה מאליה ואם אין שם לעשות מחיצה מניחין עליו ככר או תינוק ומטלטלין אותו דאמר מר לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת בשבת ואומר לו אם לא מצאת במקום פלוני הבא ממקום פלוני לא מצאת במנה הבא במאתים ר' יוסי בר' יהודה אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח פי' דוקא מחשיכין בשבת להביא בחול אבל להביא בשבת אסור ואפי' על ידי נכרים.

ובהדיא שנינו לגבי קבר ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמות וה"ה לארון ותכריכין ומסתברא אם היה המת מוטל בבזיון ברשות הרבים או במקום מפולת שמותר להוליכו על יד נכרים דרך רשות הרבים ואם היה בכרמלית אפי' על ידי ישראל מותר משום כבוד הבריות:

סימן ה

דין מי שמת לו מת מהו בק"ש ותפלה כ"ז שלא נקבר וכן העם העוסקים בהספד ונושאי המטה מה הן בק"ש ותפלה ומהו לספר בדברי תורה לפני המת.

מי שמתו מוטל לפניו פטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה ואמרינן עלה במס' שמחות ואם רצה להחמיר על עצמו לא יחמיר מפני כבוד המת ועוד נראה בעיני טעם אחר דמשום הכי לא יחמיר על עצמו לפי שאין דעתו מיושבת עליו מחמת אבלותו. ותנן אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד הראש כו' משום דתפלה בעי כוונה ואנן סהדי דלא יכול לכווני דעתיה והוא הדין לקריאת שמע ולשאר המצות לא יחמיר ועוד מפני שאינו נראה כאבל וגם רבינו שלמה ז"ל פי' בפרק מי שמתו שלפיכך פטור לפי שאין דעתו מיושבת עליו ונראה כברכה לבטלה ועוד דאם בא לברך נראה כמי ששכח צערו והוה ליה כלועג לרש כל זה פי' רבינו שלמה זצ"ל ובבראשית רבה פרשת ויהיו חיי שרה מצאתי אמר ר' יוחנן מניין הא דתניא מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע וכו' דכתיב ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר וגו' ואם הוא שבת מותר בקריאת שמע ובתפלה והאי מוטל דאמרינן אוקמה רב אשי דכל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי. תנו רבנן העם העסוקים בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהן נשמטין אחד אחד וקורין אין המת מוטל לפניהן הן יושבין וקורין והוא יושב ודומם פי' האבל הן עומדין ומתפללים והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתגדור פרצתי ופרצות כל עמך ישראל לחיים:

תנו רבנן המשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה ואם היו שנים זה משמר וזה קורא. נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המטה שלפני המטה צורך בהן פטורין פי' אם צריכין הם לשאותו פטורין ושלאחר המטה אפי' אם צורך בהן חייבין פי' הואיל וכבר יצא ידי המת ואלו ואלו פטורין מן התפלה דלאו דאוריתא היא כן פי' רבינו שלמה ז"ל. ירושלמי תני הכתפין אסורין בנעילת הסנדל שמא יפסוק סנדלו של אחד מהן ונמצא מתבטל מן המצוה. קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור אפי' פרק אחד אפי' פסוק אחד יתחילו ואם לאו לא יתחילו:

העומדים בשורה הפנימיים פטורין והחיצונים חייבים:

תנו רבנן שורה הרואה את הפנים פטורין ושאינה רואה את הפנים חייבים ר' יהודה אומר הבאין מחמת האבל פטורין הבאים מחמת הכבוד חייבין ואמר ר' זריקה אמר רב אמי אמר ר' שמעון בן לקיש אין אומרין לפני המת אלא דברים של מת אמר רב אבא בר כהנא לא נצרכה אלא לדברי תורה אבל מילי דעלמא לא ואיכא דאמרי אמר רב (אמי) [אבא] בר כהנא לא נצרכה אלא לדברי תורה וכ"ש במילי דעלמא.

כתב רבינו יצחק פאסי זצ"ל בשם רבינו האיי גאון ז"ל משמא דקמאי דכלישנא קמא עבדינן דאין אומרין דברי התורה בפני המת אלא דבריו [של מת] לבד. אבל מילי דעלמא אמרינן. ובירושלמי דמסכת כלאים בפרק אינו אסור גרסינן תנא אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש ר' יוסי הוה יתיב מתני והוי תמן מתא מן דנפק לא אמר ליה כלום פי' רבינו שמשון ז"ל אין מדקדקין להחמיר במת לענין דברי תורה שאסור לדבר לפני המת בדברי תורה כדקאמר ר' יוסי הוה יתיב ומתני ולא הודיעוהו שהיה שם מת עד שיצא:

סימן ו

דין מי שמתו מוטל לפניו שאסור לאכול בשר ולשתות יין.

תנו רבנן מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו אין לו בית לחבירו עושה מחיצה ואוכל אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל רבינו שלמה ז"ל פירש דרך המסובין בחשיבות על צדו השמאל ובמטה עכ"ל ועכשיו שאין המנהג כך להסב על המטה נראה לפרש ואינו מיסב על השלחן וכן מצאתי שפירש רבינו שלמה ז"ל ואינו אוכל בשר ושותה יין ונראה לי דמותר לאכול בשר מליח ולשתות יין מגתו כדאשכחן בערב ט' באב. ואמרינן התם בשר מליח עד כמה פי' עד כמה הוי בשר גמור דלא הוי מליח ואסור לאוכלו רב חנינא בר כהנא אמר כל זמן שהוא כשלמים פי' שלא שהא במלח אלא כשיעור אכילת שלמים דהיינו שני ימים ולילה אחד (אלא) [אבל] מיכן ואילך הטעם נפסלת פי' רבינו שלמה ז"ל ולהכי נקט כשלמים דבזמן אכילת שלמים אשכחן דאיקרי בשר דכתיב והנותר מבשר זבח השלמים טפי לא אשכחן דאיקרי בשר. יין מגיתו עד כמה כל זמן שהוא תוסס וכמה תסיסתו שלשה ימים:

ואינו מברך פי' המוציא ואינו מזמן פי' ברכת המזון ואין מברכין ואין מזמנין עליו פי' אינו צריך שיברכו לו אחרים ברכת המוציא ואינו מצטרף עם שלשה לזימון לפי שאין דעתו מיושבת עליו ונראה כברכה לבטלה ועוד אם בא לברך נראה כמי ששכח צערו והוה ליה כלועג לרש זה פי' רבינו שלמה ז"ל. והר' שמשון ז"ל פי' אינו מברך ואינו מזמן לפטור אחרים אבל לעצמו צריך לברך וכן אין אחרים מברכין לו ולא מזמנין עליו לפוטרו ואסתייע מן הירושלמי דתני ואם ברך אין עונין אחריו אמן ואחרים שברכו אין עונה אחריהן אמן דמשמע שהוא אינו פוטר אחרים ואחרים אין פוטרין אותו אבל לעצמו מברך ומזמן מדלא קתני פטור מלברך ומלזמן כדקתני בהנך פטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה ובשבת מיסב ואוכל ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו ולמוצאי שבת יבדיל על הפת ולא על היין ולדברי הגאונים שאוסרין להבדיל על הפת ימתין עד למחר לאחר קבורת המת ויבדיל על היין ולפי פי' זה אסור לוכל במוצאי שבת מאחר שאינו יכול להבדיל על הפת אלא על היין:

סימן ז

דין מי שמתו מוטל לפניו בשבת אם מותר בתשמיש המטה.

והא דתנו רבנן מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר וכו' ובשבת אוכל בשר ושותה יין כו' עד וחייב בכל המצות האמורות בתורה רבן שמעון בן גמליאל אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן ואמר ר' יוחנן תשמיש המטה איכא בינייהו פי' רבינו יצחק פאסי ז"ל תנא קמא סבר חייב בכל המצוות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המטה דאסור ור"ש בן גמליאל סבר חייב נמי בתשמיש המטה וקיימא לן כתנא קמא וה"ר זרחיה בעל המאור ז"ל כתב דליתא להא דרבינו יצחק פאסי דמדיוקא דברייתא לאו הכי משמע אלא דרשב"ג מחייב בתשמיש המטה מתוך שחייב בכל המצוות [האמורות בתורה] ותנא קמא פטר ליה אבל איסורא ליכא מאן דאמר בהדיא דהא לא שמעינן מהא ברייתא כלל אם יש אבילות בשבת או אין אבילות בשבת ומההיא דגרסינן בכתובות הרי שהיתה פיתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג כו' ושמעת מינה דמי שמתו מוטל לפניו בשבת ובכל יום שאינו נוהג בו אבילות אינו אסור בתשמיש המטה דקתני מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ואע"פ שנאסר בתשמיש בכל שבעת ימי משתה כדקתני כל אותן הימים הוא ישן בין אנשים והיא ישינה בין הנשים מסייע לה לר' יוחנן דאמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו אין אבילות (בשבת) [במועד] דברים שבצינעה נוהג אעפ"כ לא אסרוהו קודם קבורת המת כדקתני מכניסין את המת בחדר וכו' מ"מ אין לנו [ראיה] לאסור בתשמיש המטה מי שמתו מוטל לפניו בשבת ובירושלמי מצאתי אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו אוכל אצל חבירו כו' ובשבת מיסב ואוכל וכו' ואם בירך עונין אחריו אמן ואחרים שברכו עונה אמן אחריהן אמר רשב"ג הואיל והיתרת לו את כל אלה יחייבהו כשאר מצוותיה של תורה חיי שעה התרת לו חיי עולם לא כל שכן ר' יהודה בן פזי בשם ר' יהושע בן לוי [אמר] הילכתא כרשב"ג.

והר”ר אביגדור כהן צדק ז"ל השיב לי כי רבינו יצחק פירש דטעמא דתנא קמא הוי פן יסיח דעתו מן המת ויתרשל בעסק קבורתו דבשבת נמי מוטל עליו לשומרו ולדבר על עסק קבורתו כדתנן בפרק שואל מחשיכין על התחום וכו' והביא זה הירושלמי שכתבנו שפוסק הלכתא כרשב"ג וגם ההיא דכתובות כתב שמוכיח כן מדברי בעל המאור:

סימן ח

דין ענין תכריכי המת ומהו ליתן ציצית בטליתו.

בראשונה היתה יציאתו של מת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו מניחין אותו ובורחין עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו לצאת בכלי פשתן [ונהגו כל העם אחריו לצאת בכלי פשתן] אמר רב פפא והאידנא נהוג עלמא אפי' בצררה בר זוזא ומה שנוהגין לשום חוטי ציצית בטלית של מת ואע"פ שאינו רגיל להתעטף בחייו מצאתי בשם ר' אביגדור כהן צדק ז"ל שאינו טוב לעשות כן כי הואיל ואין עושין כן בחייהן הוא מוליך עדות שקר עליו אבל יש מקומות שקוצצין אותן כדי להרבות בהספד ובעל המאור ז"ל כתב אבא שאול [בן בטנית] היה אומר לבניו קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מטליתי ואיכא דקשיא ליה הא דגרסינן במנחות פרק התכלת אמר רב טוביא בר קיסנא אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית אמר רבא ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מאי טעמא אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאיכסויי עבידא. והאי שעתא ודאי רמינן ליה משום דכתיב לועג לרש חרף עושהו. יש מפרשין רמינין ליה מטילין בו ציצית ויש מפרשין משליכין אותו ממנה ומסתברא כמאן דאמר מטילין מדקאמר רמינן ליה ולא קאמר רמינן מיניה.

אלא שיש להקשות עליה מזו ששנויה במס' שמחות שציוה אבא שאול [בן בטנית] את בניו התירו תכלת מטליתי ושמעתי עליה בשם הר"ר יצחק בר' מלכי צדק ז"ל הלכה למעשה כשנושאין את המת לבית הקברות מוציאין טליתו שהצניע לתכריכין מן הקופסא והיא אין לה ציצית מפני שעשויה לכבוד ולא לכסות בה וכורכין בה את המת ואותה שעה מטילין לה ציצית שלא יהיו נושאי המטה מעוטפין בטלתותיהן מצוייצין בציצית והוא הולך בלא ציצית ונראה כעובר משום לועג לרש חרף עושהו וכשגונזין אותו בקברו מתירין לו את הציצית לקיים דברי ר' יוחנן דאמר מצות בטילות לעתיד לבא.

ובשם רבינו תם ז"ל מצאתי שפירש והאי שעתא ודאי רמינן ליה וכו' ודאי אינון מצווים בשום מצוה כדאמר במתים חפשי ומכל מקום ציצית רמינן ליה מפני שהיא שקולה כנגד כל המצוות ובזמן הזה שמסירין הציצית מן הטלית סמכו על זה שיש במדרש על כנפי בגדיהם לדורותם לדור תם שאין עושין אלא לדור תם ועוד סמכו על הא דתניא במס' שמחות אבא שאול בן בטנית צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאנפילוני.

והר' ר' יצחק מדנפיר אומר דאין זה סמך מפני כמה תשובות חדא דבמס' שמחות כתוב והטילו תכלת באנפיליוני ועוד איבעי ליה למימר בטליתי ועוד דאין אנפיליון טלית אלא סדין משום הכי נראה לפרש והטילו תכלת באנפיליוני זהו סדין וקאמר להו בשעת מיתה הטילו תכלת בסדיני דבחייו היה פטור לשום בו ציצית דהוי סדין בציצית ופטור משום כסות לילה ואפי' לבית הלל דמחייבי הני מילי מדאורייתא אבל מדרבנן מיהו פטור משום כסות לילה אבל במותו לא שייך כסות לילה וצוה להם לתת בו ציצית ועוד משמע שצריך שיהיה למתים ציצית דהכי משמע למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר לך שהמתים חייבין בציצית:

סימן ט

דין הלנת המת.

מתניתין בפרק נגמר הדין ולא זו בלבד אמרו אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו וכו' והכי אמרינן במס' שמחות ואם לחפור לו קבר או להביא לו ארון ותכריכין או שיבואו קרוביו ממקום אחר מלינו ואין בכך כלום א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה ת"ל כי קבור מה ת"ל תקברנו מיכן למלין את מתו שעובר בלא תעשה:

סימן י

דין הספד על המת.

גרסינן בשבת פרק ר' אליעזר אומר האורג אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך. תניא מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה לו. אמר ר' ירמיה אמר רב כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקוברו בחייו שנאמר ויקברו אותו בגבול נחלתו וגו' עד מצפון להר געש מלמד שגעש עליהן ההר להורגן אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה אמר רבה בר בר חנה אין מועד בפני תלמיד חכם וכל שכן חנוכה ופורים פי' אפי' בחולו של מועד מותר לספדו וכ"ש חנוכה ופורים והני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא אמר רב פפא ויום שמועה כפניו דמי. גרסינן פרק קמא דברכות אמר רב פפא אגרא דהספידה דלויי פי' להרים קולו בבכי כדי שיבכו השומעים. גרסינן בפרק נגמר הדין איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוא או יקרא דשכבא הוא למאי נפקא מינה דאי אמר לא ליספדוהו לההוא גברא וליפקיה בזילותא אי נמי לאפוקי מיורשין ולמיעבד ארזינקא להספידא אי אמרת יקרא דחיי הוא לאו כל כמיניה אלא אי אמרת יקרא דשכבי הוא הא קא מחיל על יקריה ופשטינן יקרא דשכבא הוא:

על כל המתים כולן רצה חולץ רצה אינו חולץ על אביו ועל אמו חולץ פי' חולץ כתפיו ומוציא זרועו מן הקרע וכתפיו מגולין על חכם חולץ מימין ועל אב בית דין משמאל ועל נשיא מיכן ומיכן. אמר רב יהודה כל המתקשה על מיתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה. אל תבכו למת ואל תנודו לו ואל תבכו יותר מדאי ואל תנודו יותר מכשיעור הא כיצד שלשה ימים לבכי שבעה להספד שלשים לגיהוץ ולתספורת מיכן ואילך אמר הקב"ה אין אתם מרחמים עליו יותר ממני:

סימן יא

דין ביטול מלאכה לבני העיר וביטול תורה להוצאת המת לקבורה.

אמר רב יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה והני מילי דלא מיפלגא מתא בצבורא ובחבורתא אבל מיפלגא מתא הנך דרמי עלייהו לעסוקי ביה הוא דאסירי אבל הנך דאתי לכבוד בעלמא לא. כתב רבינו יצחק פאסי ז"ל על הא דרב יהודה ואי אית ליה מאן דקאים בצרכיה שפיר דמי עד כאן לשונו:

ונראה לי אם נפטר המת סמוך לשקיעת החמה שאין שהות ביום לקברו שאין לאסור לעשות מלאכה בלילה לבני העיר שכל טעמו של דבר שאסור לעשות מלאכה קודם קבורת המת כדי שיעסקו לצרכי המת אבל עכשיו למה יהיו אסורין במלאכה והלא אין צורך להתעסק בו. וכן היה דעת מר יהודה אחי שני ז"ל להיתר אלא שיש לחוש להתיר פן יבואו להקל אף בעת שצריך להתעסק במת. אמר רחבה אמר ר' יהודה כל הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עשהו ואם לוהו מה שכרו אמר רב אסי עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו. תנו רבנן מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה אמרו עליו על ר' יהודה ב"ר אילעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה בד"א כשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין וכמה כל צרכו אמר שמואל בר אינייא משמיה דרב תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שפורי עולא אמר כגון דחייצי גברי מאבולא עד סיכרא ר' ששת ואיתימא ר' יוחנן אמר כנתינתה כך נטילתה מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בס' רבוא והני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא. כתב רבינו שלמה ז"ל בשם ר' אחאי גאון ז"ל בעל השאלתות ומינה למאן דלא קרי ולא תני אי איכא מתעסקין כדי קבורה בעלמא אין מבטלין.

ונראה בעיני שכן יש לומר שאין מבטלין תלמוד תורה לא על הנשים ולא על הקטנים.

והר”ר יום טוב מיואני ז"ל פירש דתינוקת של בית רבן אין מבטלין אפי' למאן דקרי ומתני דאמרינן בפרק כל כתבי הקדש אין מבטלין תינוקת של בית רבן אפי' לבנין בית המקדש דאינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא וכן בירושלמי אבוה דשמואל שלח שמואל לנציבין שמע דהוה עביד גמילות חסדים אמר המבלי אין קברים [כאן] שלחתיך לנציבין הדא אמרה אין מבטלין תינוקות [של בית רבן] כו' ואני מצאתי בפסחים ירושלמי פרק ואלו עוברין בפסח ר' אבהו שלח לר' חנינא בריה דיזכי בטיבריא אתון ואמרין ליה גמל חסד הוא שלח ואמר המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטיבריא שכבר נמנו בעליית בית (מרים) [אריס] בלוד שהתלמוד קודם למעשה:

רבנן דקסרי אמרין הדה דתימא כשיש שם מי שיעשה אבל אין שם מי שיעשה מעשה קודם:

במס' תענית גרסינן בפרק סדר תעניות האלו האמור בסורא הות דברא בשבובותיה דרב לא הוה דברתא סבור מיניה משום זכותי דרב דנפישי איתחזי להו בחלמא האי זוטר ליה לרב דזכוותיה נפישי טובא אלא משום ההוא גברא דמשאיל מרא וזבילא לקבורה:

ובפרקים דר' אליעזר שנינו גמילות חסדים לחתנים ולאבלים מנין אנו למידין מאיזבל בת אתבעל שהיתה ביתה סמוך לשוק וכל חתן וחתן שהיה [יוצא] ועובר בשוק היתה יוצאה ומצלצלת בכפיה ומקלסת בפיה ומהלכות עשר צעדות וכל מת שהיה עובר בשוק היתה יוצאה מביתה וממחה בכפי ידיה ומקוננת בפיה ומהלכת עשר צעדות ניבא עליה אליהו זכור לטוב הכלבים יאכלו את איזבל בחלק יזרעאל והאברים שהיו גומלין חסד לא שלטו בהן הכלבים שנאמר וילכו לקברה ולא מצאו בה כי אם הגלגולת והידים וכפות הרגלים למדנו מיכן כמה גדול גמילות חסדים שעושין עם המתים:

סימן יב

דין הוצאת המת לקבורה וארון העובר ממקום למקום וליקוט עצמות.

גרסינן בפרק ואלו מגלחין במועד בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליבה והיו עניים מתביישין התקינו שיהו הכל מוציאין בכליבה מפני כבודן של עניים עוד גרסינן התם כי נח נפשיה דרב הונא סבור לאותוביה ספר תורה אפורייה וכו' לא הוה נפיק פורייא מבבא סבור לשלשולי דרך גגות אמר להו רב חסדא הכי גמירנא מיניה חכם כבודו דרך פתחים סבור לאישנויי מפורייא לפורייא. פי' רבינו גרשום ז"ל להוציאו מן הבית בלא מטה ויניחוהו במטה בחוץ אמר להו רב חסדא הכי גמירנא מיניה חכם כבודו במטה ראשונה פרוס בבא ואפקוהי' לפי פירוש זה נראה שאינו טוב לנהוג זה המנהג להוציא המת מן הבית בלא מטה ואע"פ שלא נאמר דבר זה אלא על חכם יש לומר דהוא הדין באדם כשר ואדם יראה לעינים וה' יראה ללבב:

הלכך אין לנהוג זה המנהג לשום אדם וכ"ש באדם ידוע ומופלג בדורו שהיה יכול המפרש לפרש לאשנוייה מפורייא לפורייא מאותה המטה למטה אחרת שקטנה ממנה ומדמפרש הכי משמע להוציאו מן הבית בלא מטה והמטה בלא הוא ויניחוהו באותה מטה בחוץ מכל מקום להוציאו בלא מטה אינו דרך כבוד. תנו רבנן על כל המתים כולן המדחה מטתו הרי זה משובח על אביו ועל אמו הרי זה מגונה היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על מטתו הרי זה משובח שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו. אין מניחין המטה ברחוב מפני שמרגלת את ההספד פי' בחולו של מועד. ולא של נשים לעולם מפני הכבוד ולא שנא חיה ולא שנא שאר נשים דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה. תנו רבנן [תינוק] כל שלשים יום יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ובשני אנשים אבל לא באיש אחד ושתי נשים ואין עומדים עליהם בשורה ואין אומרין עליהם ברכת אבלים ותנחומי אבלים בן שלשים יוצא בדלוסקומא [ר' יהודה אומר לא בדלוסקומא הניטלת על הכתף אלא בדלוסקומא] הניטלת באגפיים בן שנים עשר חודש יוצא במטה ר' עקיבה אומר הוא בן שנה ואבריו כבן שתים הוא בן שתים ואבריו כבן שנה יוצא במטה ר' שמעון בן אלעזר אומר היוצא במטה רבים מצהיבין עליו ושאינו יוצא במטה אין רבים מצהיבים עליו ר' אלעזר בן עזריה אומר ניכר לרבים רבים מתעסקין בו ושאינו ניכר לרבים אין רבים מתעסקין בו. ומה הן בהספד ר' מאיר אומר משום ר' ישמעאל עניים בני שלש עשירים בני חמש ר' יהודה אומר משמו עניים בני חמש עשירים בני שש ובני זקנים כבני עניים. אמר גידל בן מנשיא אמר שמואל הלכה כרבי יהודה שאמר משום ר' ישמעאל. תניא ארון העובר ממקום למקום אין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ותניא אידך ארון העובר ממקום למקום עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים קשיין אהדדי לא קשיא כאן בששלדו קיימת וכאן בשאין שלדו קיימת פי' בששלדו קיימת יוצאין. שלדו יש מפרשין גופו ויש מפרשין שדרתו. ת"ר המלקט עצמות אביו ואמו [ממקום שהן קבורין כדי לקוברן בקברי אבותיו] הרי זה מתאבל עליהן כל היום כולו ולערב אין מתאבל עליהן אמר רב חסדא אפי' צרורין לו בסדינו פי' מתאבל עליהן כל היום.

ירושלמי תני ליקוט עצמות אין אומרים עליהם קינים ונהי ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אלו הן ברכת אבלים שאומרים בבית האבל ואלו הן תנחומי אבלים שאומרים בשורה. תני אבל אומרים עליהם דברים מאי הן דברים רבנן דקיסרין אמרין קילוסין. תנו רבנן המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדיסקיא ויניחם על גבי חמור וירכב עליהם מפני שנוהג בהם מנהג בזיון ואם היה מתיירא מפני הגנבים או מן הלסטים מותר:

סימן יג

דין צידוק הדין שאומרים על המת וימים הראוים לאומרו.

מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל מנהג לומר צידוק הדין בשעת יציאת נשמה (או) וממתינין לכבוד הדבר ואומרים אותו בחצר בית הקברות או על פי המערה בשלום תשכב. פעם אחד קברו מת בחולו של מועד ולא רצו לומר [עליו] צידוק הדין ולא קדיש שהקדיש אינו בא אלא בשביל הפסוקים של צידוק הדין ועמד רבי ואמר עליו צידוק הדין וקדיש שאין זה לא הספד ולא קינה ואין כאן חילול מועד אלא הוא הודאה וקבלת דין שמים והורה ר' ואמר דאפי' בשבת ויו"ט אם יאמרו על המת [צדוק הדין] נאה הדבר לפי שאין זה לא הספד ולא קינה מ"מ אין אומרים אותו בשבת ויום טוב מפני עגמת נפש וממעט בעונג היום ולברך ברוך דיין האמת מברכין מפני שאין בברכת דיין האמת אורך דברים. ויש שמחמירים דאפי' ערב שבת מחצות ואילך אין אומרין צדוק הדין. ואיני יודע [מה] מקום לחומרא זו וישראל חכמים בני חכמים הם ואם אינם נביאים בני נביאים הם ומנהגם שלמדו מן האבות תורה היא שאין להוסיף ואין לגרוע עיקר הדבר אינה אלא הברכה ומצותה בזמנה ואפי' בשבת. וצידוק הדין כל שבעת ימי אבלותו מצות אמירתו הלכך אין אומרין [אותו] במקום שאין מנהג לאומרו בשבת ויום טוב. וקשה לר' לישב כמחריש כי מה תנחומין [יש] לשתיקה ופותח ומדבר לאבל דברי תנחומין כזה ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וכי מה חסד הוא זה שמשלם לאיש כמעשהו פורענות הוא זה אלא כמעשהו מעיסקי גופו ומעמלו אתה משלם גמולו ונוטל בניו וגידוליו כדי לכפר לו והוא פדיונו וזה חסד גדול שאתה גומל לבריות עד כאן דברי רבינו שלמה ז"ל ורבינו משולם ז"ל השיב לר' נחמיה ז"ל מה ששאלת אם אומרים צדוק הדין בראש חודש אמנם שאין אומרין צדוק הדין לא בראשי חדשים ולא בחולו של מועד שהרי אין אומרין אותו בפורים שכן שנינו את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר יומי פוריא אינון דלא למספד בהון ומסקנא לא נצרכה אלא לאסור את של זה בזה ואת של זה בזה וכיון שבפורים אסור כ"ש בראש חדש וחולו של מועד שהן מן התורה ואם נפשך לומר יאמרו צידוק הדין ולא יספידו שנינו אין מניחין את המטה ברחוב בחולו של מועד מפני שמרגלת את ההספד וכיון שאין אומרים צדוק הדין על מה יאמרו קדיש אלא על דברי תורה ועל קריאת פסוקין וכל נבון יודע שאין אומרים [קדיש] וצדוק הדין בחולו של מועד אבל על איזה אדם מספידין על שיודעין עליו שהוא מופלג בדורו ויודעין הכל שהן שלו הן ולאו שלא לאו בהוריותיו:

ולרב נטרונאי [גאון] ז"ל מצאתי וששאלתם היכא דאין מספידין בראש חדש מהו שיאמרו צדוק הדין. לא שאלתם אם לפני המטה אם לאחר שנקבר המת כך שנינו נשים במועד מענות אבל לא מטפחות ר' ישמעאל אומר הסמוכות למטה מטפחות ובראשי חדשים ובחנוכה ובפורים מענות ומטפחות ([אבל לא מקוננות]) ובזה ובזה לא מקוננות ודוקא לפני המת אבל לאחר שנקבר המת כלל כלל לא. דקתני נקבר המת לא מענות ולא מטפחות וכ"ש שאין מקוננות איזהו עינוי שכולן עונות כאחת קינה אחת מדברת וכולן עונות אחריה ומשנה זו הלכה היא שאין חולקין עליה חכמים הלכך צדוק הדין אם עונין כאחד מותר ואם אחד מדבר והכל עונין אחריו אסור ע"כ תשובתו. ואסור לספוד על מת בשמונת ימי חנוכה דתניא במגילת תענית אילין יומיא די לא להתענאה בהון ומקצתהון די לא למספד בהון ותניא התם בעשרים וחמשה ביה פי' בכסליו חנוכתא תמניא יומי דלא למספד. ובמנהגות הגאונים ז"ל מצאתי בחנוכה לא הצדיקו ולא הספידו ואמרו שכבר ר' ליאונטין הכהן נ"ע הספיד על חכם.

ורבינו ישעיה ז"ל השיב בתשובותיו מה שכתבת אלי על ענין צדוק הדין אם מותר לאומרו בימי חנוכה אם לאו כך נראה בעיני אע"פ שרבינו שלמה ז"ל כתב בפרדס כי רבו עשה מעשה ואמר צדוק הדין בחולו של מועד מפני שאין זה לא הספד ולא קינה ואין כאן חילול מועד אלא הודאה וקבלת דין שמים והורה לאומרו אפי' בשבת ויום טוב. אינו נכון לאומרו מפני שאם לא היה בו אלא הודאה וקבלת דין שמים בודאי כי היה מותר אבל כמה דברים של עגמת נפש אומרים בו שאין קינה בעולם גדולה מהן וכולו הוא מלא דברים המעציבים לבו של אדם ועיקר הצדקת הדין אינו אלא לברך ברוך דיין האמת כדתנן פרק הרואה אבל כל הפסוקין והחיזונין שאנו מאריכים בצדוק הדין אינו אלא לשבר לבו של אדם ולהזכיר לו יום המיתה לפניו להכניע את יצרו והלכך אין לאומרו בשום יום שאמרו חכמים שאסור להספיד בו וכך השיב רבינו משולם ז"ל ואסור לאומרו בחנוכה ופורים וכ"ש בראשי חדשים וחולו של מועד וכך השיב ר' נטרונאי גאון ז"ל בתשובותיו ונראין דבריהן גם רבינו שלמה ז"ל שהתיר בשם רבו אמר בסוף דבריו ומנהגם שנהגו מאבותיהם תורה היא שאין להוסיף עליו ושאין לגרוע הלכך אין לפקפק בדבר זה לעקור מנהג שנהגו בעולם שלא לאומרו עד כאן דברי רבינו ישעיה ז"ל

והאריך הרבה הרב בזה ונוסח תשובתו כתבתי בספר שבלי הלקט הלכה קצ"ב ובכלל דבריו כתב ודוקא שמונת ימים של חנוכה עצמן אסור לאומרו מפני שאסור לספוד בהן אבל ביום שלפני חנוכה וביום שאחר חנוכה ופורים מותר ואפי' אם תרצה לדחוק ולומר דכיון דלא בטלו חנוכה ופורים הרי הן עומדין בכל דיניהם לאסור של לפניהם ושל אחריהן עדיין אני אומר דוקא ימים שלפניהם אסורין אבל ימים של אחריהן מותרים וראיותיו כתבתי בשבלי הלקט. וכשם שאסור לומר צידוק הדין בחנוכה הוא הדין שאסור לאמרו בפורים דתניא במגילת תענית בארבעה עשר בו ובחמשה עשר בו פי' באדר יומא פוריא אילין דלא למספד ואמר רבא לא נצרכה אלא לאסור את של זה בזה ואת של זה בזה פי' לאסור לבני הכרכים הספד' ביום ארבעה עשר שהוא פורים לבני עיירות ולאסור לבני עיירות הספד ביום חמשה עשר שהוא פורים לבני כרכים ואם היתה שנה מעוברת אסור בהספד גם ביום ארבעה עשר ויום חמשה עשר של אדר ראשון דגרסינן במגילה תניא קראו את המגילה באדר ראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר שני ר' אליעזר ב"ר יוסי אומר משום ר' זכריה בן הקצב אין קורין אותה באדר שני שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון ורבן שמעון בן גמליאל משום ר' יוסי אומר אף קורין אותה באדר שני שכל מצות שנוהגת בשני אין נוהגות בראשון ושווין בהספד ותענית שאסורין בזה ובזה. רבינו שלמה ז"ל פי' ביום ארבעה עשר ויום חמשה עשר של שני אדרים.

ורבינו ישעיה ז"ל פי' ארבעה עשר וחמשה עשר של אדר הראשון וי"ד וט"ו של אדר שני אסורים העיירות בי"ד והכרכין בט"ו אבל לאסור את של זה בזה לא נאמר אלא באדר שני ודוקא בהספד אסור בחנוכה ופורים אבל אבלות נוהגת בהן ואם נפטר מת בט' באב כתב ר' בנימין אחי ז"ל שאומרין עליו צדוק הדין ואע"ג דאיקרי מועד שהרי יום אבלות הוא ואינו צריך למעט בהספד:

סימן יד

דין מה שנהגו לרחוץ ידים במים או לקנחן בעפר לאחר קבורה.

מצאתי בשם רבינו קלונימוס ז"ל לאחר סיום צידוק הדין וקדיש לוקחין עפר ועמו עשב ומשליכין אחרי גיום וטעמו של דבר כדי להפסיק בינם ובין המיתה. והעשב שלוקחין עם העפר כמה דאמרינן ויציצו מעיר כעשב הארץ דהאי קרא בתחיית המתים מדבר ולהכי לוקחין עפר שמזכיר כי עפר אתה דכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב ובהכי מזכירין יום המיתה ומקבלין עליהן דין שמים ובתשובות הגאונים ז"ל מצאתי בתר שקברו שכבא לא נהגו מעולם בבבל (כמו שאמר) לקנח ידיהם בעפר (אך) [כך] אנו רואין דמאן דעבד הכי אין בו כלום אלא שרי למיעבד ודאי כמה דלא קביר שכבא לא רגילי בשאלת שלום אלא אמרי להדדי תנצל מכל צרה אלא כד הדרין איכא דאמרי הכין ואיכא דשאלי בשלמא ולא שמיע לן דאית ביה משום מזיקין אבל נטילת ידים בתר הכין ליכא אלא למי שנשאו המטה בלבד ושמענו אנו טעמא בעלמא קינוח ידים בעפר זכר לאפר פרה שהיו מזין על טמאי מתים וכן נמי רחיצת ידים זכר לטבילת טמאי מתים שלא תשתכח מישראל תורת פרה אדומה ועוד מצאתי מה שנוהגין לרחוץ ידיהם כשחוזרין מלקבור את המת סמכו אהא דאמרינן בנדרים פרק אין בין המודר יצא ר' עקיבה ודרש כל מי שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים. ולהכי רוחצין ידיהן לומר שלא פשעו מלבקרו כראוי והר"ר אברהם בר' שלמה ז"ל כתב אסמכתא על הא דאמרינן אתיא שם שם מעגלה ערופה וכתיב התם ורחצו זקני העדה וגו':

סימן טו

דין האבל לחלוץ בביתו או בבית הקברות.

מצאתי במנהגות הגאונים ז"ל הורה רבינו לר' יהודה נ"ע כשמתה אמו שילך יחף לבית הקברות וכן כשחזר וכן עשה כשנפטר רבינו הלוי נ"ע הלך יחף אחריו לבית הקברות אבל אחרים כשחוזרין מבית הקברות על אביהם ועל אמם בחזירתם באין יחיפין אבל בשאר מתי [מצוה] הולכין וחוזרין במנעליהן ובבית חולצין עד כאן מצאתי

וכן המנהג שלנו ברומא ומאד קשה בעיני זה המנהג דהא קיי"ל משנסתם הגולל חלה עליו אבילות ואסור בנעילת סנדל ולא דמי לאבל שמהלך בדרך שמותר בנעילת הסנדל כדלקמן בהלכה ל"ב שהרי אין קוברין מחוץ לעיר הלכך הנכון הוא לחלוץ מיד לאחר סתימת הגולל על כל מתי מצוה וגם על זה הגאון שהורה לילך יחף לבית הקברות יש לתמוה דאכתי לא חלה עליו אבילות ולא נאסר בנעילת הסנדל אלא יש לומר שרצה להחמיר משום כבוד אביו ואמו וכבוד רבו:

סימן טז

דין מפני מה נהגו לרחוץ הסדינין שהוציאו בהן את המת לקברו.

מה שנהגו לרחוץ הסדינין שפורשין על המת בשעה שמוליכין אותו לבית הקברות נראה לי שסמכו על הא דגרסינן בפרק ואלו מגלחין. בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי זבים מתים והיו זבין חיים מתביישים התקינו שיהו מטבילין על הכל מפני כבודן של זבים חיים:

סימן יז

דיני גזירת שבעה מאימתי מתחילין למנות וחתן וכלה שמת להן מת.

תנו רבנן מאימתי כופין את המטות משיצא מפתח ביתו דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משיסתם הגולל וקיימא לן כר' יהושע מיכן אנו למידין שמתחילין למנות שבעת ימי האבילות משעת סתימת הגולל.

מצאתי בספר השכם ומטה על מת שהוציאוה בין השמשות או מעיר לעיר ולא נסתם הגולל אלא בלילה אותן שהם עם המטה מונין משעה שנסתם הגולל ואותן שבבית מונין משעה שנתכסה מהן שכך אמר רבא לבני מחוזא אתם שאינכם הולכים אחרי המטה משעה שתחזירו פניכם מן המטה מנו לעצמכם. ואני שאלתי שאלה זו מן הר"ר אביגדור כהן צדק ז"ל מעשה שהיה שנפטר בחור אחד והוליכוהו לבית הקברות סמוך לחשיכה ואביו ואמו היו חולים ולא הלכו אחר המטה ועד שלא נסתם הגולל חשיכה אביו ואמו מאימתי מונין מי דמי לההיא דמועד קטן אמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתו בתר ארסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו מנו. ומתחילין למנות יום המיתה ושאר האבלים שהלכו בתר ערסא מונין משעת סתימת הגולל או דילמא אביו ואמו נמי מונין עם אותן שהלכו אחר המיטה. והשיב לי כי מסתמא אותן שלא הלכו בתר ערסא סמכו על אותן שהלכו בתר ערסא ומונין עמהם.

ובתשובות הגאונים ז"ל מצאתי וששאלתם מי שמת והושם בארון ונסתם והושם ארונו בספינה להוליכו לעיר אחרת מהלך שלשה ימים להקבר שם והובא באותה העיר ונקבר בארונו. עתה ימי אבלו מאימתי הן חלין משעת קבורה או משעת סתימת הארון ויציאתו מביתו. כך דעתי נוטה שימי אבלו חלין משעת סתימת הארון ויציאתו מביתו דעד כאן לא פליגי ר' אליעזר ור' יהושע אלא או בהא או בהא. אבל בתרוייהו שניהן מודין דחלה אבילות דידיה דתנו רבנן מאימתי כופין את המטות משיצא מפתח ביתו דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משיסתם הגולל מעשה שמת רבן גמליאל וכיון שיצא מפתח ביתו אמר להם ר' אליעזר כפו מטותיכם וכיון שנסתם הגולל אמר להם ר' יהושע כפו מטותיכם אמרו לו כבר כפינו על פי הזקן אבל היכא דאיתנהו לתרוויהו תו לא צריך ותשובה זו השיב ר' אביגדור כהן צדק ז"ל לר' צדקיה בר' בנימין אחי שני. כתבת קוברין מתיהן בעיר אחרת וחוזרין לעירם מיד מאימתי מתחילין למנות משעת סתימת הגולל או רק משיגיעו לביתם. תשובה אמרינן בגמרא אמר להו רבא לבני מחוזא כגן אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו מנו מכלל דהנך דאזלי בתר ערסא מנו מסתימת הגולל אבל להמתין עד שיגיעו לביתם מהיכי תיתי שיהא להם דין אחר מקברוהו בעירם עד כאן תשובתו. בבא דאבולא פי' רבינו גרשום ז"ל פתח האבל ורבינו שלמה ז"ל פי' שער החיצון של עיר מחוץ לעיר ומגרשיה:

תנו רבנן אבל שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם פי' וכגון שלא ידע במיתת המת עד שבא שאם ידע קודם שבא חל עליו אבילות בשעה ששמע ומונה לעצמו אע"פ שבא וכן כתב רבינו משה בן מיימון זצ"ל וכן תימצא לפנינו בתחילת הלכה מ"ד בא ממקום רחוק מונה לעצמו מיכן ואילך אפי' בא ממקום קרוב מונה לעצמו ר' שמעון אומר אפי' בא ביום השביעי ממקום קרוב מונה האבילות עם האבלים פי' מאחר שהיה עומד בשעת מיתת המת במקום קרוב דהיינו [בתוך] מהלך יום א' שהיו יכולין להודיעו אי נמי שהיה יכול לבא בתחילת האבילות חשוב הוא כאילו בא ודווקא שבא ולא ידע קודם ואפי' הלך גדול הבית ובא בתוך שלשה [ימים] מונה עמהן בא לאחר שלשה ומצא שהלך גדול הבית לבית הקברות אפי' בא ממקום קרוב מונה לעצמו כדאמר להו רבא לבני הצילבוני דאתו בגו תלתא לימני בהדייכו דאתא בתר תלתא לימניה לנפשיה. בא לאחר שלשה ומצא גדול הבית בבית ובא ממקום קרוב אפי' בא ביום השביעי ומצא מנחמין אצל האבילים מונה עמהן אבל [אם] ננערו לעמוד ולא עמדו עלתה בתקו ופסק רבינו משה בן מיימון זצ"ל לקולא ומונה עמהן. ממקום קרוב פירשו הגאונים ז"ל מהלך עשר פרסאות שהוא מהלך יום אחד ואם בא ממקום רחוק אפי' בתוך ג' ימים מונה לעצמו כן פי' רבינו חננאל וכן פירש בעל המאור זצ"ל. וגם הר"ר אביגדור כהן צדק ז"ל פי' דלא פליג ר' שמעון כשבא ממקום רחוק:

וגדול הבית פי' רבינו שלמה. גדול אחי. הלך לבית הקברות שמת דליכא גדול אחי פי' בהלכות גדולות הלך גדול (האחין) [הבית] לבית הקברות כגון שהיו נושאין את המת מחוצה לארץ או לבבל ומקצת מן האבלים מלוין אותו שם ויש שחוזרין לבתיהן מיד ומתחילין למנות ואע"פ שלא נקבר כדאמרי' אתון דלא אזליתו בתר ערסא כו' ובא אחד מן האבלים ממקום קרוב ומצא גדול הבית בבית מונה עמהן וגדול הבית שאמרנו מצא גדול הבית בבית לאו דוקא גדול אחי אלא גדול האבלים בן או בת או אחות וכן מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל. ירושלמי. הרי שבא ומצא אבל בתוך ביתו בשני ובשלישי מונה עמהן ברביעי מונה לעצמו ר"ש אומר אפי' (מששה) [בשביעי] מונה עמהן אר"י בן לוי הלכה כר"ש כשאין הוא גדול משפחה אבל אם הוא גדול משפחה מונה לעצמו כר' מונא שהורה לר' יעקב ארממא מכיון שאתה גדול מונה לעצמך:

גרסי' בכתובות פ"ק הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג [לצורך סעודת החתן] ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין [את] המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש פי' רבינו שלמה ז"ל והתירו להם להכניס את המת לחדר שלא יקברוהו דאם כן חלה האבלות מסתימת הגולל כדלקמן ושוב לא יכול לכנוס עד שיעברו ימי האבל. ופורש ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחיילא. ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. וכל [אותן] הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים פי' כל שבעת ימי המשתה וכל שבעת ימי האבלות הוא ישן בין האנשים והיא [ישנה] בין הנשים לפי שאסור בתשמיש המטה דדברים שבצנעה נוהג ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום פי' כדי שלא תתגנה על בעלה ואע"פ שהן ימי אבלות לשאר בני אדם וכל שכן שאין מונעין ממנה תכשיטין משלשים ואילך שהרי כבר עברו ימי האבל כן פירש רבינו שלמה ז"ל ומכן נראה לי להוכיח דשבעת ימי המשתה עולין לו למנין שלשים ואע"פ שאינו נוהג בהן אבילות מדקאמר ואין מונעין ממנה תכשיטין כל שלשים יום וכ"ש לאחר שלשים שמע מינה דמיום החופה מונין שלשים.

ומורי ר' יהודה אחי שני ז"ל פירש מדמדמי ליה לרגל שמע מינה דשבעת ימי המשתה עולין לו למניין שלשים ואינו נראה לי דרגל עולה למנין שלשים משום דקא נהוג מצות שלשים ברגל אבל הכא מאן לימא לן שיהא אסור בגיהוץ ובתספורת דשבעת ימי המשתה הא לא חיילא עליה אבלות ואדרבה יש לומר שהוא מותר בהא משום כבוד חתנות דעיקר חתנות הוא לשמוח בכל מיני שמחה ולהתנאות בכל מיני יופי. אבל הראיה הראשונה הוא ראיה גמורה. והא דאמרינן דאין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום דווקא כדתניא הרי שהיתה פתו אפויה וכו' שמת לה מת ביום הראשון לחופה אבל אם מת לה מת עשרה ימים אחר החופה או חמשה עשר יום אין מונעין ממנה תכשיטין אלא עד שישלימו לה שלשים יום של נשואין אבל מיכן ואילך מונעין עד שישלימו שלשים יום של אבילות. ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה התירו להכניס את המת לחדר ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג ז' ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות אבל איפכא כגון שמתה אמו של חתן או אביה של כלה לא התירו להכניס את המת לחדר וכו' אלא נוהג ימי אבילות ואסור בנשואין עד שלשים יום. אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא לא שנו אלא שנתן מים על גבי בשר אבל אם לא נתן מים על גבי בשר מזדבן:

סימן יח

דין כפיית המטה

אבל חייב בכפיית המטה דתני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה כפו מטותיכם עליו ובירושלמי מפרש טעם אחר מתוך שהוא ישן על מטה כפויה הוא ניעור בלילה ונזכר שהוא אבל פי' ונמנע מתשמיש המטה שהרי אסור בתשמיש המטה. ומשעת סתימת הגולל חייב בכפיית המטה כמו שכתבנו בתחילת הלכה י"ז. תנו רבנן הכופה את מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה ואפי' הן עשרה מטות בעשרה מקומות כופה את כולן ואפי' חמשה אחין ומת אחד מהן כולן כופין מטותיהן ואם [היתה] מטה מיוחדת לכלבים [ס"א לכלים] אינו צריך לכפותה דרגש אינו צריך לכפותו אלא זוקפו רבן שמעון בן גמליאל אומר מתיר קרביטיו והוא נופל מאליו. אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אמר ר' יעקב בן אחא אמר רב אסי מיטה שנוקליטיה יוצאין ממנה זוקפה ודיו. תנו רבנן היה ישן על גבי מטה על גבי אודייני גדולה מכולם אמרו אפי' ישן על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו אמר ר' יוחנן שלא קיים מצות כפיית המטה.

מצאתי בשם הר"ץ זצ"ל דהאידנא לא מיחייבינן בכפיית המטה מפני שעבדים ושפחות מצויין אצלנו וסבורין שהוא כשוף. והכי איתא בירושלמי ולשון הירושלמי מצאתי בלשון הזה תני הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפות דלא יהוון אמרין חרש הוא. תנו רבנן מאימתי זוקפין את המטות בערב שבת מן המנחה ולמעלה אמר רבה בר רב הונא אעפ"כ לא ישן בהן עד שתחשך ולמוצאי שבת אע"פ שלא נשתייר לו אלא יום אחד חוזר וכופה:

סימן יט

דין המתים שאדם ראוי להתאבל עליהן.

תנו רבנן כל האמור בפרשת כהנים שכהן מטמא להם אבל מתאבל עליהם ואלו הן אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו ואשתו הוסיפו עליהן אחיו ואחותו בתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו וכל מי שמתאבל עליהן מתאבל עמו בבית כי הא דאמר ליה רב לחייא בריה וכן אמר רב הונא לרבה בריה באפה נוהג אבלותה בלא אפה לא תנהג אבלותה כלומר כשמת חמיך או כשתמות חמותך בפני אשתך כשהיא עמך בבית נהוג אבלותה שלא בפני אשתך דהיינו כשאינה עמך בבית לא תנהוג אבלותה ולא אמרו בכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד פי' כשמת לאשתו מה שהיא צריכה להתאבל עליו אינו צריך לנהוג אבלות עמה אפי' היא עמו בביתו אלא על חמיו וחמותו בלבד דתניא מי שמת חמיו או חמותו אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת אלא כופה מטתו ונוהג עמה אבלות וכן היא כשמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת אלא כופה מטתה ונוהגת עמו אבלות. ותניא אידך אע"פ שאמרו אינו רשאה לכוף את אשתו [להיות כוחלת ולהיות פוקסת] באמת אמרו מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו קשיין אהדדי אלא לאו ש"מ כאן בחמיו וחמותו כאן בשאר קרובים. גרסינן בפרק ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי. בריה דרב דימי בר יוסף איתיליד ליה ההוא ינוקא שכיב ליה בגו תלתין יומין יתיב וקא מתאבל עליה אמר ליה אבוה צודנייתא בעית למיכל אמר ליה קים לי בגוויה שכלו לו חדשיו:

שמעינן מהכא דתינוק שנפטר בתוך שלשים יום ללידתו וקים ליה שכלו לו חדשיו דיצא מכלל נפל צריך לנהוג אבלות עליו דקיי"ל כרבן שמעון בן גמליאל דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל ואם מת ביום שלשים ולא קים ליה ביה שכלו לו חדשיו כיום שלפני שלשים דמי ואינו צריך לישב עליו באבלות מכל מקום במקומנו לא נהגו לנהוג אבלות בפחות מבן שנה ולא ידעתי למה נהגו זה המנהג שהרי כל דיני אבילות עליו ואסור בתשמיש המטה כל שבעה ובגיהוץ ותספורת כל שלשים. וכהן אינו מטמא בקרוביו הנפלים דהא אין נוהגין עליהן אבלות.

מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל עבד שהיתה הורתו ולידתו בלא קדושה ונתגייר הוא ואמו ומתה אמו צריך לנהוג אבילות על אמו אי לא. כך דעתי נוטה דלא צריך דעבד ושפחה אין להם ייחס דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. ותניא אין מקבלין תנחומין על העבדים אלמא אבילות נמי לית להו ובשם רבינו תם ז"ל מצאתי אשה שהמירה דתה לעבודת כוכבים ובנה קטן עמה או שנגנב ונאנס להמיר דתו לעבודת כוכבים ומת אין משמרין עליו אבלות וכן פי' הרב ש"ם ז"ל ובשם ר' יצחק בר שמואל ז"ל מצאתי קטן בן שנה או בן שנתים שהמיר דתו לעבודת כוכבים עם אמו ומת אומר ר' שהיה נראה שמתאבלין עליו דודאי גדול אין מתאבלין עליו כדאמרינן בסנהדרין בפרק נגמר הדין ולא היה מתאבלין ואמרינן בגמרא באיבוד רשעים רינה אבל קטן שהוציאוהו מן הדת מה מעלה ומה מוריד והוה ליה כאילו לא המיר דתו ורבינו יעקב אומר כי אין מתאבלין עליו ומייתי ראיה מדמייתי בתוספתא קטני עיר הנדחת שהודחו עמה ר' אליעזר אומר נהרגין וחכמים אומרים אין נהרגין ומדלר' אליעזר נהרגין סברא היא דלרבנן אין מתאבלין עליהן. ולאו ראיה כי מה ענין הודחו ללא הודחו דהתם מיירי שגדולים קצת ועובדין ע"ז אבל קטן שלא עבדה כלל ואינו יודע בין ימינו לשמאלו הוי כשאר ישראל ועוד דחומרא דעיר הנדחת לא שייכא לשאר מקומות דבהנהו הוה מודה ר' אליעזר דאין קטן נהרג אלא חומרא דעיר הנדחת שאני. ועוד היה רבינו נותן טעם לדבריו כי הן שמחים במיתתו יותר מחייו. מיהו אומר ר' כי אם מטעם זה לא יתאבלו עליו קודם שהובא לדת עבודת כוכבים מאחר שהוא בידם ואין יכולין עוד להביאו ולהוציאו מידם ושם אין סברא שלא יתאבלו. ועוד כי לא מצינו להניח אבילות בשביל זה לדון אותו על סופו אך אומר רבינו יעקב כי מנהג הוא שלא להתאבל עליהן אך ששים ושמחים נזכה לאכול מחים ולראות מעשה כוס פרחים:

תניא באבל רבתי המחותך והמסורס והנפלים ובן שמונה חי ובן תשעה מת אין מתעסקין עמהם לכל דבר:

המאבד עצמו בדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר לא קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו אבל עומדין [עליו] בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד לחיים וכל שהוא לכבוד לחיים רבים מתעסקין עמו. ואיזהו המאבד את עצמו בדעת לא שיעלה על ראש הגג ונפל ומת אלא שאמר הריני עולה לראש הגג וראו אותו שעלה לראש הגג ונפל ומת הרי הוא בחזקת המאבד עצמו. אבל אם ראו [אותו] חנוק ותלוי באילן ומושלך על גבי סיפו הרי הוא בחזקת המאבד [את] עצמו שלא מדעת ואין מונעין אותו כל דבר. הרוגי בית דין וכל הפורשים מן הצבור אין מתעסקין עמהם לכל דבר אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים אוכלין ושותין ושמחין שאבדו שונאיו של מקום ועליהם נאמר הכתוב הלא משנאיך ה' אשנא ובמתקוממיך אתקוטט. הרוגי מלכיות אין מונעין מהן כל דבר מאימתי מתחילין למנות להו משנתיאשו הבעלים מלשאול אבל לא מלגנוב. כיוצא בו מי שנפל לים מי שטבע בנהר מי שאכלתו חיה רעה אין מונעין ממנו כל דבר מאימתי מתחילין [למנות להם] משנתיאשו מלבקש מצאוהו אברים אברים אין מונין לו עד שימצאו ראשו ורובו ר' יהודה אומר השדרה והגלגולת הן רובו מי שהיה בעלה צלוב בעיר אשתו צלובה עמו בעיר אביו ואמו צלובין עמו בעיר לא ישרה באותה העיר אלא אם כן היתה גדולה כאנטוכיא ולא ישרה בצד זה [אלא בצד זה] עד מתי אסור עד שיכלה הבשר [כולו] שאין הצורה ניכרת בעצמות:

סימן כ

דין האבל לעמוד בשתיקה באימה ביראה ושלא ינהוג קלות ראש באבלות.

גרסינן בברכות בפרק קמא אמר מר זוטרא אגרא דבי טמא שתיקותא פי' השכר של בית האבל שתיקותא שאסור לו להרבות דברים שאם מרבה דברים נראה כמי ששכח צערו ואינו נראה כאבל ומצינו שכר השתיקה לגבי אבל שכן מצינו באהרן כשמתו נדב ואביהוא דכתיב וידום אהרן וסמיך ליה וידבר ה' אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת וגו':

אמר רבי לוי [אבל] כל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין כתפיו משלשה ועד שבעה כאילו מונחת בקרן זוית מיכן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק. ירושלמי אמר ליה ר' תנחום בר חייא לר' חנינא בר פפא ר' צלי עלן אמר ליה יסוג תורעתך פי' תיגדר פרצתך מלשון סוגה בשושנים שכל אותה השנה הדין מתוח כנגד [אותה] המשפחה דא"ר יוחנן כל שבעה החרב שלופה עד שלשים. ומשלשים יום [ואילך] רופפת ואינה חוזרת לתערה עד י"ב חודש למה הדבר דומה לכיפת אבנים שנתרועעה אחת מהן נתרועעו כולם. אמר ר' אלעזר אם נולד להם בן זכר באותה המשפחה נתרפאת כל המשפחה כולה.

ועוד גרסינן בירושלמי בר קפרא אומר אין תוקפו של אבל אלא עד ג' ימים רב אבא בריה דרב פפא ר' יהושע דסכינן בשם ר' לוי כל תלתא יומין נפשא טיסא על גופא סבירה דהיא חזרה לגביה כיון דאיהי חמיא דאישתניאו זיוהי דאפוהי היא שבקת ליה ואזלי לה לאחר ג' ימים הכרס נבקעת על פניו ואומרת לו הא לך כל מה שגזלת וחמסת ונתת בי. ר' חנא בשם ר' יאשיה מייתי ליה מן הדין וזריתי פרש על פניכם ואפי' פרש חגיכם. באותה שעה אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל אמר רב פפא בר תחליפא תנא באבל רבתי אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות ומנין לאבלות שהיא שבעה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבילות שבעה:

סימן כא

דין מצות המנחמין ומי שאין לו קרוב להתאבל עליו.

אמר ר' יהודה אמר רב אין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע שנאמר וישבו אתו לארץ. ואמר רב יהודה אמר רב אין המנחמין רשאין לדבר עד שיפתח האבל את פיו שנאמר ואין דובר אליו דבר וכתיב אחרי כן פתח איוב את פיהו ויקלל את יומו והדר ויען אליפז התימני. גרסינן בפ' שואל אדם מחבירו אמר רב יהודה מת שאין לו מנחמין באין עשרה בני אדם ויושבין במקומו. ההוא דשכיב בשיבבותיה דרב [יהודה] ולא הוה ליה מנחמין כל יומא הוה מכניף רב יהודה בי עשרה ואזיל ויתיב בדוכתא לבתר שבעה יומין איתחזיה ליה בחילמא אמר ליה תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

מצאתי במנהגות הגאונים ז"ל יש חולקין במגנצא שרבינו שמואל הכהן הוה מכניף בי עשרה כל שבעה אפי' יש לו קרוב למת הראוי להתאבל עליו בארץ רחוקה הואיל והנשמה אוננות עליו כל שבעה במקום שנפטר המת ויש שאין נוהגין כן במקום שיש קרוב בארץ רחוקה. והנכון הוא כדברי רבינו שמואל לפי שטעם הדבר אינו אלא בשביל קורת רוח לנשמה שחוזרת ומתאבלת עליו כל שבעה:

דגרסינן בפ' שואל אדם (כל שבעה) אמר רב חסדא נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה ואינה מתאבלת אלא במקום שנפטרה ממנו עד כאן מצאתי.

ובפרקים דר' אליעזר נמי מצינו שבעת ימי האבל הנפש הולכת וחוזרת מביתו לכוכו ומכוכו לביתו ולאחר שבעת ימי האבל התחיל הגוף להתבקע [ס"א לתלוע] ונמס וחוזר לעפר כשהיה שנאמר וישוב העפר (אל) [על] הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה הלכך לא שנא יש לו מנחמין ולא שנא אין לו מנחמין צריך לילך ולישב שם כההוא מעשה דרב יהודה ובמקומנו נהגו להדליק הנר בכל לילה כל שבעה במקום שרחצו בו המת ע"ג קרקע משום קורת רוח לנשמה שחוזרת ומתאבלת עליו כל שבעה כדאמרינן:

סימן כב

דין סדר התפלה בבית האבל.

וסדר התפלה בבית האבל כך מנהג שלנו. בתפלת שחרית מתחילין הזמירות מברוך שאמר עד ומהללים לשם תפארתך ואין קורין שם השירה והטעם נראה לי כדאמרינן במגילה פ"ק אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר להם הקב"ה מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני. ועומד שליח צבור ומתפלל ואינו מגביה קולו. ולומר ברכת כהנים יש שאין נמנעין ולעיני נראה שאין הגון לאומרו וראיה לדברי תשעה באב שחרית שאין אומרים אותו ותשעה באב ואבל אתקוש להדדי. ובשני ובחמישי אין נופלין שם על פניהם ואין אומרים שם וידוי דאבלות איתקש לחג דכתיב והפכתי חגיכם לאבל ובראש חדש אין קורין שם את ההלל.

מצאתי טעם בדברי הגאונים ז"ל דתניא באבל רבתי אין שואלין שלום זה את זה בתוך העיר במה דברים אמורים בעיר קטנה אבל בעיר גדולה מותר השתא בעיר קטנה אין שאילות שלום ביניהן הלל בבית האבל דכתיב ביה זה עשה ה' נגילה ונשמחה בו לא כ"ש דלא לימרו ותו איכא למילף דאמר ר' אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה.

ונראה לי דוקא בראש חדש אין קורין שם הלל דאפי' בבית הכנסת בצבור אינו אלא מנהג בעלמא דבהדיא מוכח בפ"ב דערכין דאין קורין הלל בראש חדש אבל בחנוכה שחובה לקרות קורין ומברכין לפניו ולאחריו. ובימים שבין ר"ה ליו"כ אומרים שם אבינו מלכנו ובשבת קורין שם הזמירות כדרכן וקורין את השירה ואומר ברכת כהנים הכל כסדר שמתפללים בבית הכנסת [כך מתפללין בבית האבל] וכן במנחה ובמוצאי שבת אומרים שם ויהי נועם ויתן לך. ומצלו ואתו ויתבו במקום אבלים ואיכא נמי בבבל מאן דעבד הכי ובברייתא דר' אליעזר פרק י"ז מצאתי וכשחרב בית המקדש התקינו חכמים שיהו אבלים וחתנים הולכים לבית הכנסת ולמדרשות ואנשי המקום רואין את החתן ושמחים עמו ורואין את האבל ויושבין עמו על הארץ כדי שיצאו כל ישראל בגמילות חסדים. [ועליהם הוא אומר בא"י הנותן שכר טוב לגומלי חסדים]:

סימן כג

דין הסעודה בבית האבל וסדרה וימים הראוין להברותם וסדר הברכה.

אמר רב יהודה אמר רב אבל יום ראשון אסור לוכל לחם משלו מדקאמר [ליה] רחמנא ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל מכלל דכולי עלמא אסירי ומדקאמר יום ראשון ולא אמר סעודה הראשונה שמע מינה אפי' אכל כמה פעמים ביום ראשון אסור לוכל לחם משלו וכן מצאתי למפרש אחר רבה ורב יוסף מחלפי סעודתייהו להדדי פי' כשהיה מת להם מת הראוי להתאבל עליו היו מברין זה לזה. ירושלמי בסוף פרק ואלו מגלחין ר' תנחום בר עילאי דמך בחנוכתא ר' דוסא דמך בריש ירחא דניסן עבדין ליה איבריא סברין מימר כן מן דעתיהון דרבנן בדקון ואשכחון דלא מן דעתיהון דרבנן מהכא משמע שאין להברות האבל בחנוכה והוא הדין יש לומר בפורים דלא בטלו להו בחנוכה ופורים אבל ראש חודש ניסן ושאר ימים הכתובים במגלת תענית בטלו להו כדאיתא פרק קמא ראש השנה.

מצאתי בשם רבינו שמואל בר נטרונאי ז"ל שלא הניח בתעניות שלפני ראש השנה להתענות האבל ביום קבורה דכיון דאין חובה תעניות הללו מוכלינן ליה ומשקינן ליה לפכוחי פחדיה. מצינו במדרש איכה ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן ר' חנה בשם רב יוסף אמר הקב"ה בנותי לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי הא כיצד היה בנה של שכנתה מת והיה לה גלוסקין אחד והיה לה לאוכלו היא ובעלה ובנה ולחיות עליו יום אחד והיתה נוטלתו מפי בעלה ומפי בנה והולכת ומברת עם שכנתה ומנחמת אותה והעלה עליהן הקב"ה כאילו בניהן בשלו לגמילות החסד הה"ד ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן כל כך למה היו לברות למו בשבר בת עמי למדנו מיכן כמה הוא גדול שכר הבראת האבלים ותנחומיהם. אין מוליכין בבית האבל לא בטבלה ולא בסקוטלה ולא בקנון אלא בסלים. פי' אין מוליכין בצרכי סעודה קאמר. תנו רבנן בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של זהב ועניים בכלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישים התקינו שיהו הכל מוליכין בכלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים. בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בכלי זכוכית לבנה ועניים בכלי זכוכית צבועה והיו עניים מתביישים התקינו שיהו הכל משקין בכלי זכוכית צבועה מפני כבודן של עניים. גרסינן בפרק גיד הנשה תנו רבנן לא ילך אדם לבית האבל ובידו לגין המתקשקש ולא ימלאנו מים מפני שמתעהו ואם היה חבר עיר מותר ואין מברין אלא על מטות זקופות פי' רבינו ישעיה ז"ל ולא על מטות כפויות שאין דרך ארץ לישב האבל על מטה כפויה והמברין על מטות זקופות וכדי שלא יצטרכו גם הם לישב על מטות כפויות ישב גם הוא על מטה זקופה ורבינו גרשום ז"ל פי' על [מטה] זקופה יושבין המנחמין. ת"ר ההולך לבית האבל אם היה לבו גס בו יברוהו על מטות כפויות ואם לאו יברוהו על מטות זקופות פי' ר' ישעיה ז"ל אם היה לב המברה גס עם האבל והיה אוהבו ולא היה מקפיד עליו אם ישב עמו על גבי קרקע יברוהו על מטות כפויות כיון שהאבל סומך עליו שלא יקפיד ואם לאו יברוהו על מטת זקופות שלא יעשה להם סימן רע לישב על מטות כפויות וכן פי' רבינו גרשום ז"ל יברוהו לאותו שבא אבל רבינו [שלמה] ז"ל פי' אם היה לבו גס בו שהיה [שמחן ונראה מפירושו שאאבל קאי עוד פירש פירוש אחר גס בו שהיה] רגיל עמו בבית יברוהו על מטות כפויות כדי שישפיל דעתו של אבל. וצריך האבל לישב בראש דאמר ר' אבהו מניין לאבל שמיסב בראש שנא' אבחר דרכם ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם.

ומנהגנו לנחם בביצים לפי שהן עגולין ואין להם פה דומיא דראשונים שהיו מנחמין בעדשים כדאשכחן ביעקב אבינו דכתיב ויזד יעקב נזיד וגו' ותנא אותו היום נפטר אברהם אבינו ובישל יעקב עדשים לנחם את יצחק אביו [ולמה עדשים] מפורש הטעם בבראשית רבא מה עדשה אין לה פה אף אבל אין לו פה פי' להרבות דברים אסור כמו שמצינו באהרן וידם אהרן וכשם שהעדשה מגולגלת אף המיתה גלגל בעולם. גרסינן בכתובות פרק קמא אמר עולא ואמרי לה במתניתא תנא עשרה כוסות תיקנו חכמים בבית האבל פי' כדי להרבות בשתיה משום דכתיב תנו שכר לאובד ויין למרי נפש שלשה לפני הסעודה כדי לפתוח בני מעיים ושלשה בתוך הסעודה כדי לשרות אכילה שבמעים. וארבע אחר הסעודה אחד כנגד הזן ואחד כנגד ברכת הארץ ואחד כנגד בונה ירושלים ואחד כנגד הטוב והמטיב. פי' רבינו שלמה ז"ל בכל ברכה וברכה שותה הכוס הוסיפו עליהן עוד ארבעה אחד כנגד חזני העיר ואחד כנגד פרנסי העיר ואחד כנגד רבן גמליאל ואחד כנגד בית המקדש התחילו שותין ומשתכרין החזירו הדבר ליושנה לעשרה:

וזהו המנהג שנוהגין עכשיו במקומינו. תחילה נוטלין ידיהן האבלים (ומשליכין) [ושופכין] אותן המים שנטלו [האבלים] בהם ידיהן ואחר כך נוטלין ידיהם המנחמים ונוטל אחד מן המנחמין לחם אחד ובוצע ממנו הפרוסה שצריך לבצוע האבל ואינו חותך אותה לגמרי ונותן אותו הלחם ביד אחד מן האבלים ובוצע ומברך המוציא ונותן לשאר האבלים ואחר כך בוצעין המנחמין לעצמן. עוד נוטלין המנחמים הביצים שלפני האבלים ומקלפין אותם וחותכין אותם ונותנים לפני האבלים ואין מקלפין אותן האבלים הן בעצמן וברכת בורא פרי הגפן שבתוך הסעודה מברכים האבלים לעצמם והמנחמין לעצמם. ואין שותין המנחמין בכוס ששותין בו האבלים אלא אם כן ידיחוהו במים תחילה. והנשים אין רגילות להשמר מכל זה. וכשבאין לברך ברכת המזון נוטל ידיו אחד מן המנחמים המזומן לברכה ומברך ברכת המזון על הכוס של אבלים. וכשמגיע לברכת בורא פרי הגפן בהשלמת ברכת המזון מברך בורא פרי הגפן על כוס של המנחמין ויש נוהגין לברך ברכת המזון על כוס של מנחמים. ובכל פעם שמזכיר בנחמת האבל נוטל בידו הכוס של אבלים ובכל אלו הענינים אין להקפיד. ואם הוא שבת אין רגילין להקפיד מלשתות בכוס ששתה בו האבל ולא משום דבר שרגילין להקפיד בחול וכתב רב יהודאי גאון ז"ל שאין מברכין ברכת אבלים בשבת דכיון דמברכינן בתלתא או בעשרה לאו דברים שבצנעה הוא.

וה"ר אביגדור כהן צדק ז"ל השיב לי כי הגאונים כתבו שברכת האבלים נוהגת אף ביחיד אם אוכל האבל לבדו דהוי מעין המאורע הא למה זה דומה ליחיד האוכל ברגל בביתו שאומר מעין המאורע בברכת המזון וטעמא דמלתא משום דכתיב והפכתי חגיכם לאבל:

וזהו סדר ברכת המזון [בבית האבל] בחול אם הם שלשה או עד תשעה נוטל המברך הכוס בידו ואומר נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו והן עונין ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו ובטובו חיינו ואם הם עשרה או יותר אומר המברך נברך אלהינו מנחם אבלים שאכלנו משלו והן עונים ברוך אלהינו מנחם וכו' חוזר המברך ואומר כמו שהן עונין ברוך מנחם וכו' או ברוך אלהינו וכו' ברוך הוא וברוך שמו בא"י אמ"ה הזן את העולם כולו כו' נודה לך ה' אלהינו כו' רחם ה' אלהינו עלינו עד כי בשם קדשך הגדול והנורא בטחנו. ונחם ה' אלהינו את אבילי ציון ואת אבילי ירושלים ואת האבלים המתאבלים באבל הזה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם כאמור כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו בא"י מנחם אבילי ציון בבנין ירושלים אמן בא"י אמ"ה אבינו מלכנו אדירנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב רוענו רועה ישראל המלך החי הטוב והמטיב לכל אל אמת דיין אמת שופט בצדק ושליט במעשיו לוקח במשפט שהכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנו חייבין להודות לו ולברכו הרחמן הגודר פרצות בישראל הוא יגדור את הפרצה הזאת מעלינו ומעל כל עמו ישראל לחיים עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום על כל ישראל ומברך בורא פרי הגפן ונפטרין המנחמים מן האבל בדברי תנחומין:

סימן כד

דין אם מותר לכבד ולרבץ בבית האבל.

תנו רבנן מכבדין ומרביצין בבית האבל ומדיחין קערות וכוסות וקיתונות וצלוחיות ואין מביאין לא את המוגמר ולא את הבשמים בבית האבל. ועוד באו לאבל פנים חדשות שלא באו אצלו עדיין עושין לו גם כן כשאר הימים ואומרים לו דברי נחמות ודברי כיבושין ופותח אחד מהם בשבחו של הקב"ה ומברך כך האל הגדול ברוב גדלו אדיר וחזק ברוב מוראו. מחיה המתים במאמרו עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר ברוך מחיה המתים. ועוד אומר כנגד האבלים. אחינו המיוגעין המדוכאין באבל הזה תנו לבבכם לחקור את זאת זאת היא עומדת לעד לעולם נתיב היא מששת ימי בראשית רבים שתו כמשתה הראשונים אחינו בעל הנחמות ינחם אתכם ברוך מנחם אבלים. ועוד אומר כנגד המנחמים אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקין בבריתו של אברהם אבינו דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם ברוך משלם גמול ועוד אומר כנגד כל ישראל רבון כל העולמים פדה והצל ומלט והושע את עמך [ישראל] מן הדבר ומן החרב [ומן הביזה] ומן הרעב ומן השדפון וירקון ומכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות המתרגשות בעולם טרם נקרא אתה תענה ברוך עוצר המגפה ואין אומרים ברכות הללו אלא בעשרה ואין האבלים מן המנין אבל כשמזמנין בברכת המזון גם האבלים מן המנין כמו שמבואר בכתובות בפרק ראשון:

סימן כה

דין אבל מהו להניח תפילין.

אבל אסור להניח תפילין מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דכולי עלמא אסירי פי' פארך היינו תפילין דהכי מתרגמינן פארך חבוש עליך טוטפתך יהויין עלך. תנו רבנן אבל שלשה ימים הראשונים אסור להניח תפילין משלישי ושלישי בכלל מניח ואם באו פנים חדשות אינו חולץ דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משני ושני בכלל מניח ואם באו פנים חדשות חולץ ומסקנא דאינו אסור אלא יום ראשון בלבד דעיקר מררא חד יומא דכתיב ואחריתה כיום מר וכיון שהניח ביום שני [שוב] אינו חולץ ואפי' באו פנים חדשות:

סימן כו

דין אבל מהו בדברי תורה וחכם שמת שמבטלין בית מדרשו.

אבל אסור בדברי תורה דאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום מכלל דכולי עלמא אסירי. ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובהלכות ובאגדות ואם היו רבים צריכים לו אינו נמנע ומעשה ומתו בניו של ר' יוסי בציפורי ונכנס לבית המדרש ודרש כל היום כולו ובתו של ר' בבית שערים ונכנס לבית המדרש ודרש כל היום כולו. תנא ובלבד שלא יעמוד תורגמן ואלא היכי עביד כי הא דתניא מעשה ומת בנו של ר' יהודה ב"ר אילעאי ונכנס לבית המדרש ונכנס ר' חנניה בן עקביה וישב בצדו ולחש הוא לר' חנניה בן עקביה ור' חנניה לתורגמן ותורגמן השמיע לרבים:

ירושלמי תני אבל שונה הוא במקום שאינו רגיל כהדא ר' יסא הוי ליה עובדא שלח ליה ר' יוחנן תרין תלמידים דיתנין עמיה אין דשרי לא ידעין ואין משום דלא רגיל לא ידעין. ור' יסא לא רגיל. אלא כגון אילין מיליהון דרבנן דבר נש משתאיל בהון וקיים ליה כמאן דלא רגיל. ר' יוסי פיטרם חמוי דר' יהושע בן לוי קדמיא הוה ליה עובדא שלח ליה בר קפרא תרין תלמידין (דיתבין) [דיתנין] עמיה אין דשרי לא ידעין ואין משום שהיה להוט אחר התורה לא ידעין. ותני כן אם היה להוט אחר התורה מותר:

מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל כל יום שאסור לקרות בתורה כגון אבל וט' באב אסור לברך ברכת התורה פי' במאה ברכות. תנו רבנן חכם שמת בית מדרשו בטל [כלומר ביום קבורתו] אב בית דין שמת כל בתי מדרשות [שבעירו] בטילין ובני הכנסת נכנסין [לבית הכנסת] ומשנין את מקומן היו יושבין בצפון יושבים בדרום בדרום יושבים בצפון. נשיא שמת כל בתי מדרשות [שבעירו] בטילין ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת וקורין שבעה ויוצאין ר' יהושע בן קרחה אומר לא שיצאו ויטיילו בשוק אלא יושיבן ודווין ואין אומרים שמועה והגדה בבית האבל אמרו עליו על ר' חנניה בן גמליאל שהיה אומר שמועה והגדה בבית האבל:

סימן כז

דין אבל בעטיפת הראש.

אבל חייב בעטיפת הראש מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל לא תעטה על שפם מכלל דכולי עלמא מיחייבא ואמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה ועד כמה מחוי רב נחמן עד גובי דדיקנא מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל עטיפת הראש לאבלים כל שבעת ימים יומם ולילה אבל הרבה יש שאינן נוהגין מפני שאומות העולם משחקין עליהן ואף בני הבית משחקין עליו ומתוך כך הם באין לידי שחוק ובשחקם מתגנין על הבריות כדאמרינן אבל לא יניח תינוק בחיקו מפני שמביאו לידי שחוק ומתגנה על הבריות [ומנהגנו שלא לעשות עטיפת הראש]:

סימן כח

דין אבל שאסור בתכבוסת.

אבל אסור בתכבוסת דכתיב וישלח יואב תקוע ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן. ת"ר תכפוהו אבליו זה אח"ז מכבס כסותו במים ואמר רב חסדא במים ולא בנתר ולא באהל ולא בחול אמר רב חסדא זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת:

סימן כט

דין אבל שאסור ברחיצה.

אבל אסור ברחיצה דכתיב ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה והלכתא אבל אסור בין בחמין בין בצונן כל שבעה ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור ובצונן מותר. ירושלמי. אבל שבא מדרך והיו רגליו קיהות מותר לרחוץ בצונן שאין רחיצת צונן רחיצה ומי שתכפוהו אבליו רוחץ כל גופו בצונן אבל לא בחמין דגרסינן בתעניות פרק קמא אמר ר' אבא הכהן משום ר' יוסי הכהן מעשה ומתו בניו של ר' יוסי בר חנינא ורחץ בצונן כל שבעה ואוקימנא שתכפוהו אבליו. ואם חל שלישי של אבל להיות ערב הרגל אסור ברחיצה עד הערב ולערב שהוא יום טוב רוחץ בצונן או בחמין שהוחמו מבעוד יום או משהא עד חולו של מועד ורוחץ בחמין כן פי' רבינו שלמה ז"ל והאי דנקט שלישי לאו דוקא אלא אפי' רביעי חמישי וששי דלא אמרינן מקצת היום ככולו אלא ביום שביעי וביום שלשים:

מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל וששאלתם הא דאמר ר' נחמיה בריה דר' יוסף אשכחתינהו לרב פפי ולרב הונא בריה דר' יהושע דיתבי וקאמרי הכל מודין שאם חל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב מאי רחיצה בחמין או בצונן כך ראינו כל רחיצה שאמרו חכמים באבל כולן של חמין הן. ואבל שחל שלישי שלו ערב יום הכיפורים אסור בטבילה מפני שאין אבילות שלו פוקעת אלא בשקיעת החמה וכיון ששקעה החמה חל יום הכיפורים ואסור ברחיצה אפי' בצונן דטבילת יום הכיפורים רשות ולא שחייבין טבילה אלא נקיות בעלמא עד כאן תשובתו:

תוכן העניינים

שבלי הלקט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה