שביבי אש· רבי משה שמואל גלזנר
ספר דברים · סדר ואתחנן
ואתחנן אל ה' בעת ההוא:
רש"י אין חינון אלא לשון מתנת חכם, במדר' אר"י עשרה לשונות נקראת תפלה ומכולן לא התפלל משה אלא בלשון תחנונים דכתיב ואתחנן אר"י מכאן אתה למד שאין לברי' כלום אצל בראו, שהרי משה רבן של נביאים לא בא אלא בלשון תחנונים, הן יפלא המאמר הזה מאוד, הלא נראה כי כל הנביאים וחוזים צדיקי דור ודור שפכו את שיחם לפני ה' בלשונות שונות, כמו ויעתר יצחק לנוכח אשתו. ויעמוד פנחס ויפלל:
ויתפלל שלמה ומשה גם הוא אמר ואתנפל לפני ה':
ומדוע זה טרם מותו בחר לשון ערומים לבקש מתנת חנם ל ומה מאוד נפלאו בזה דרכי ה' אשר התעבר בו כעל ריב והשיבו מענה קשה:
רב לך אל תוסף דבר אלי בדבר הזה האין די במה שהשיבו ריקם מלפניו ולא פנה אל תפילתו אלא שפך כאש חמתו וגער בו בנזיפה מה זה ועל מה זה ומה החרי האף הגדול הזה?
והנה ראה זה כי ביאר זאת רבנו ני' ע"ד נפלא ויאר עינינו, כי זאת ידענו כי אלהי עולם ה' על משמרתו יעמוד ואחרי דברו לא ישנה ואחת דבר בקדשו ואותו אין להשיב כי לא אדם הוא להנחם, והתפלה אשר יתפלל האדם בצר לו, וישפוך את מרי שיחו אף אם יקרא שמים וירקיע שחקים, לא ישוב ה' ממחשבתו אשר דבר עליו לעשות כי לא מחשבות אדם מחשבותיו, ורק זאת היא פעולת התפלה אשר ישא האדם לאלהיו, אם רשע הוא:
יתעורר בתפלתו לשוב אל ה' בכל לבבו ויעזוב את דרכו ובל ישוב עוד לכסלה, ואם צדיק הוא:
יתעורר להוסיף אומץ בתורת ה' ולהתיצב על דרך טוב בעלותו מעלה מעלה, ואז לא תבא אליו הרעה הידוע לו ומשפטו החריץ לא יגע בו לרעה, יען לא זה הוא האיש אשר נגזר עליו כי עתה נתהפך לאחר ע"ד ע"ז נגזר וע"ז לא נגזר,
והנה זה האיש משה באחרית ימיו האלה כבר הגיע אל מרום קצו ויעל בסולם העולה בית אל עד בואו אל המדרגה היותר גבוהה שיוכל בן אדם לעלות אליה ויהי כאחד מצבא מרום במרום "די מדרהון עם בשרא לא איתוהו" ואין מקום לעלות יותר, ידע זאת כי תפלתו אל חיקו תשוב וגם כי יזעק וישוע אין שומע לו יען אין דרך לנטות ממשפטו אשר שתו עליו ולומר:
לא זה הוא אלא אחר, כי אין ביכלתו לעלות במשאת נפשו למעלה עוד יען כבר גדול מאוד ויחסר רק מעט מאלהים, וא"כ לשוא יתפלל וירבה בתחינה כי נצח ישראל לא ישקר ולא איש אל ויכזב,
לכן יצא לקראת האלהים בתחבולה חדשה והתחנן בעת ההוא" ר"ל בעת אשר לא היה ביכלתו לעלות יותר ויאמר:
ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה ומי כמוני יודע כי עושה נפלאות אתה וגדול שמך בגבורה, אם ידך לא תקצר עשה גם את הדבר הזה לשנות לטוב את משפטי להראות כי הוא כול יכול גם לשנות את גזרתו הקדומה, וזהו שפי' רש"י:
אינך דומה למלך בו"ד שיש לו יועצים המוחין בידו אבל אתה מי יאמר לך מה תעשה, ואם אלהים אתה הראה אותותיך אותות כי לך היכולת לכל גם לבטל גזרתך הקדומה, ואם לא, אדעה כי ידך לא בכל משלה וקץ ותכלית יש גם לפעולתך, וזהו מתנת חנם) אשר בקש, כי לא בעבור אשר יהפוך הוא לאיש אחר יעשה עמדו חסד ואמת, רק מתנת חנם יתן לו כמו שהוא "בעת ההוא",
אולם גדול העצה ורב העליליה השמיע גערת מושל וחמתו בערה בו על אדון הנביאים אל אשר הרס לעלות אל ה' ויפצר מאוד לבא עד תכונתו, ובזעם אפו השיב לו:
רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה להשיב מחשבתו כי לא מחשבותי מחשבותיכם ובהדי כבשי דרחמנא למה לך, הלא המה מרזי דמרי עלמ' וממטמוני מסתריו ולמה זה תזידי לעלות, והנה כל הדברים האלה עומדים צפופים ומשתחוים רוחים במדרש אשר הצגנו בראש [שהוא דבר אחד עם מה שכתב רש"י אין חינון אלא מתנת חנם ולא כמו שכתב הוא ז"ל דבר אחר וכו' אר"י מכאן אתה למד שאין לברי' כלום על בראו ר"ל שאין להתפלל על כלום לבקש מתנת חנם שישתנה רצון יוצר כל שהרי משה רבן של נביאים לא בא אלא בלשון תחנונים הוא מתנת חנם להעביר את ה' מחפצו ורצונו אשר כבר גזר עליו למות במדבר והתעבר ה' בו ובשצף קצף הסתיר פניו ממנו רק יתפלל ויתעורר בתשובה ושב ורפא לו, וד"ל.
ונשב בגיא מול בית פעור, ועתה ישראל:
רש"י, ונשב בגיא ונצמדתם לע"ז ואעפי"כ ועתה ישראל שמע אל החקים והכל מחול לך ואני לא זכיתי להמחל לי, והוא פלא מבהיל איך אמר הכל מחול לך הלא מיד בפ' של אחריה מקרא מלא דבר הכתוב:
כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה"א מקרבך?, ונראה לרבנו ני' לומר כי הנה במעשה זמרי התעוררו העם לריב ומצה באמרם כי בשביל פרצה קלה לא יתכן להתגודד עד שפך דם להרוג נשיא מישראל ולהשבית שלום ומנוחה כי גדול השלום ובזה נסע רבנו ני' בארה לבאר המקראות למעלה וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות את בנות מואב וכו' משנה מישראל לעם ומעם לישראל, אולם גם פה כמו במעשה העגל רק הערב רב והאספסוף חטאו בפועל, אבל מי אשר בשם ישראל יכונה לא הלך אחרי בעל פעור, רק חטאו יען שתקו ולא מיחו בהם כדי שלא לעשות מחלוקה, ועי"ז פשתה המספחת ואמרו מדשתקו ש"מ דניחא להו, לכן מעלה עליהם הכתוב כאלו עשאו גם הם ככה [כאשר אמרו פרתו של ר"א יוצאה ברצועה שבין קרניה, אע"ג דשל שכנתו היתה, אבל משום דלא מיחה בה נקראת על שמו] וזהו שאמר:
וישב ישראל בשיטים, שישבו בטל ולא יצאו ללחום נגד עושי רע בעת אשר "ויחל העם" הפשוטים והפחותים בהם החלו ראשית חטאת "לזנות אל בנות מואב" ובעת שהתחילו לפרוץ פרץ ויצאו ממעגלי יושר ישבו בטל וא"כ כה הלכו אלה מדחי אל דחי ותקראנה לעם לזבחו אלהיהן ויאכלו זבחי מתים ואחרי זאת "וישתחו לאלהיהן" ובעבור כי ישראל לא מיחו בהם אומר ויצמד ישראל לבעל פעור כי בשתיקתם הצמידו גם הם לבעל פעור והקולר תלוי בצאורם ולכן ויחר אף ה' בישראל, אבל פנחס רוח אחרת היתה עמו ויקנא לה' והן אמת שבתחילה נראה לפנים כמחלוקה ורעש גדול בעם אכן שלום עשה במרום בין ישראל לאביהם שבשמים ויכפר על ב"י ולכן קבל שכר ברית שלום מדה כנגד מדה ועתה נתנה ראש ונשיבה אל הענין אשר אנחנו פונים אליו, הכלל העולה מדברינו כי ב"י שתקו שלא לעשות מחלוקה וריב לבטל שלום ולטובת ישראל נתכוונו אלא שטעו, והנה משה מה שחטא במי מריבת קדש לפי אשר חכמים הגידו כי מחמת רוב אהבתו את ישראל טעה והטיח דברים כלפי מעלה או שינה מדיבור להכאה, וזהו אמרו ונשב בגיא מול בית פעור ר"ל נגד מעשה העם שעבדו לבעל פעור, ובכל זאת "ועתה ישראל" הכל מחול לך יען לא עשו בפועל רק חטאו באשר לא הוכיחו אותם וע"ז התנצלו כי מחמת אהבת ישראל עשו ככה ואעפ"י שטעו "נמחל להם אבל אני' שטעיתי ג"כ בשביל אהבת ישראל לא זכיתי להמחל לי ולא נתקבל התנצלותו, ומה שאמר אח"כ כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור וכו' מדבר ממי שעבד אותו בפועל ממש כי ע"ז לא שייך מחילה וגם אין לו דמיון לחטא משה, ודו"ק.
ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו וכו' ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וכו':
הנה כל עובר על מקרא זה ישתומם אשר אמריו יאמר:
כי בשמוע עם ועם את החקים אשר צוה ה' לעם ישראל כלם פה אחד יענו ויאמרו כי עם חכם ונבון הוא הלא נהפוך היא כי בשמעם את דברי החקים אשר המה כספר החתום ואין יודע פשר דבר, מדוע צוה ה' לא תלבש שעטנז:
לא תאכל כל טמא וכן כלם עוד ישפכו בוז וקלון על בני ישראל המחזיקים בהם ויכסו פניהם חרפה באמרם עם נבל ולא חכם! מה נועם יש במצוה זו ומה תועלת יש בה? ואין אתנו יודע עד מה להשיב להם חרפתם אל חיקם כאשר אמרו על חקות הפרה שאו"ה מונין בה את ישראל,
והנה רבנו ני' אשר לאורו נסע ונלך אמר בכוונת הכתובים דבר נפלא כי הנה מצות התורה יחד כלם חקותיה ומשפטיה יפרדו והיו לשני עחנות:
המחנה האחת המה כל מצות ה' אשר לא תיעשנה ועלינו להשמר מהן, לכן נביאה אותן תחת סוג השמירה לאמר:
השמר מהן, והמחנה השנית הן המה מצות עשה אשר חפץ ה' לעשותם אותן נקרא בשם עשייה, והנה כאשר נראה כי נפלאו בני האדם איש מרעהו באופני מרכבותם ובתכונת נפשם, אלה יתעוררו חיש מהר לקראת כל דבר ועושים מעשיהם בזריזות כי חם לבם בקרבם, גם ילכו שולל כי כל היום יתאוו תאוה ואין מעצור לרוחם. אלה קרירי המזג המה לא ירדפו אחרי התאוה כי נרפים הם ויש מעצור לרוחם. כן נמצא גוי כלו אשר נפרד הוא מרעהו למקומו וארצו, כי באומה זו אנשיה עזי נפש המה ודמם ירתיח בקרבם ונפשם תשאם לעשות מעשיהם ביד רוצים, ולהם נקל מאוד לקיים בזריזות יתירה את אשר עליהם לעשות, כי אותם כאש צרבת ותשאם לכל דבר לא ייעפו ולא ייגעו, אבל לעומת זה כבד עליהם מאוד להשמר מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה, יען לא יוכלו לשלוט ברוחם כי תבער כאש תאותם ואיכה יחשכו מחטוא ונהפוך היא ממנה האומה אשר אנשיה קרירי המזג המה נשתה גבורתם היו לנשים ונפשם תשאל לנוח, לא נפלאת היא מהם להיות אחור נסוגים מלעשות הרע כי נפשם עליהם תשתוחח ותמס כעש חמודם ולא יפנו אל רהבים, אבל לעומת זה גם את אשר עליהם לעשות יעשו בעצלתים בלי חמדה וירבצו תחת עולם הכבד מהם מנשוא, אולם נפלאות נראה בעם ישראל כי קודש המה לה' ובעשותם את מעשה המצוה תתנשא נפשם ברשפי להבות אש לעשות מעשיהם בלב ונפש חפיצה א"כ נראה כי בעלי נפש המה ותשוקתם כלפיד תבער ובתלמוד אמרו ישראל עזין שבאומות ובכל זאת מכל משמר ישמרו את נפשם מלעשות אחת מכל מצות ה' אשר לא תיעשנה וינוסו מהם בהחפזה הרחק כמטחוי קשת, אין זה כי אם רבתה משאת נפשם ביתר שאת והיא בידם כמו מתג ורסן להישיר דרכם לפני ה', וזאת הנפש אשר עשה אלהים להם פי שנים ברוחה להטות את יצר לבבם לכל אשר יחפוצו כי נשמת שדי חלק אלוה ממעל אשר נופח באפם תבינם את הדרך אשר ילכו בו ותוליכם סדרים:
והנה כל הדברים האלה כאבני נזר מתנוססים באלה המקראות אשר שמנו בראש, "ושמרתם ועשיתם":
עם תשמרו מלעבור על מצות ל"ת ולנגוע בקציהם וגם ועשיתם את מצות עשה בכל לבבכם, תדעו "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים":
אשר ישמעו את החקים האלה כי יהיה בעיניהם כחק ואין מבין איככה יוכל עם אשר נפשו גחלים תלהט לעשות את מעשה המצוה ביתר שאת ויתר עז, להשמר מלעבר את פי ה' ובהגיעו אל אחת מכל מצות ה' אשר לא תיעשנה תמס תאותו כאשר ימס הדונג מפני אש, הלא בעל כרחם יספרו שבחו ואמרו:
רק עם נבון וחכם הגוי הגדול הזה כי חכמתו תאיר פניו להתהלך במשרים ולהטות את יצר לבבו אל הטוב, ומפרש "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו כה' אלהנו בכל קראנו אליו" כי עזה אהבתם אליו לעבדו בלב שלם ליראה אותו ולדבקה בו ובעזוז אהבתם תתנשא נפשם להקרב אליו ולבא עדהו, א"כ עם פחז כמים הוא ותחתיו יקוד כיקוד אש, ובכל זאת:
אומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת":
כי ישמור את נפשו מאוד מלעבור על מצות ה' אשר צוה שלא לעשות ומתהלך בצדק ובמישור, הלא יודו ויאמרו כי עם נבון הוא. וד"ל.
והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך וכו':
רש"י, אשר אנכי מצוך היום:
לא יהיו כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה. ושננתם:
לשון חידוד הוא שיהיו מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם לא תהא צריך לגמגם אלא אמור לו מיד ע"כ, ואמר רבנו ני' כי דבר גדול הורה לנו בזה כי צוה את ישראל לרומם את התורה ולעשותה עטרה לראשו ובאהבתה ישגה תמיד לסלסלה ולעשות לה ציצים ופרחים ואז ימצא בה תמיד טעם נכון וחדש על כל דבר ותהיה בעיניו כחדשה ולא כישנה שעברה כאשר נראה בעין כי על ידי פלפול וסברה יעלו ממנה פנינים יקרים ובכל עת אשר יעיינו בה לירד לעומקה של הלכה ימצאו בה טעם חדש והיא כרכא דכולא בה וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, והנה הלב הוא משכן החכמה וכן כתב הרמב"ן וז"ל:
על דעת המדרש הלב הנזכר כאן הוא הכח המתאוה כענין תאות לבו נתת לו וכו' ע"כ, וז"שא והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ר"ל שיתן תאות לבו עליהן כדבר חדש אשר יתאוה אליו האדם ולא תהיה אצלו דת ישן נושן, ואיך ישיג זאת ע"י "ושננתם לבניך ודברת בם" שיחדד בה את בניו ללמדם לקח וסברה ובכן ימצא בה בכל יום תמיד טעם נכון על הכל. וזה שלא כדברי רש"י, שכתב בסוף, שאם ישאלך אדם אל תגמגם בה כי זאת נשיג אם נשיבה על התורה לחזור אותה פעמים רבות עד שתהיה שגורה על פה, אולם פה מזהיר לחדד שכלו בה כמורג חרוץ בפלפול תלמידים אשר המה מחדדים את רבם ומורם בהלכה, ע"ד הרבה למדתי וכו' ומתלמידי יותר מכולם, לכן אמר "ושננתם לבניך" לתלמידים צעירי הצאן הנקראים בנים כי ע"י פלפול תלמידים תחדש התורה כנשר נעוריה חדשים לבקרים, והבן.