אור ברסלב
שביבי אש ספר בראשית

שביבי אש· רבי משה שמואל גלזנר

ספר בראשית

סמיכת התורה

לסדר בראשית

ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין מים למים וכו' ויהי כן:

הקשה הרמב"ן ז"ל למה כתב כאן ויהי כן כי זה מורה שיצא הציווי אל הפועל, והלא כאן כבר אמר ויעש אחרי אשר אמר ויאמר א ומפרש רבנו נ"י בשם אביו הגאון זצ"ל דרצה כאן להפסיק בין אמירה זו לאמירה שאח"כ "ויאמר אלהים יקוו המים שהרמב"ן ז"ל כתב שמתחלה ברא הקב"ה חומר אחד מאין מוחלט שהי' מוכן לקבל צורת ארבע יסודות שהיא צורה כללית ואח"כ אמר הקב"ה והתפרדו אלו יסודות לדברים רבים כאשר תחזינה עינינו וידוע אצל חכמי הטבע שלפי כוחת ד' היסודות לא הי' אפשר שהארץ יהי' גבוה מעל המים כי יסוד העפר כבד מן יסוד המים והעפר יוצלל במים אדירים והראה הקב"ה דבר חידוש נגד הטבע ואמר יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה עד שהלכו המים למקום נמוך והארץ עומדת על המים.

ובזה פירש מה שאמר דהמע"ה "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" ר"ל אביא לך ראי' שאין העולם קדמון רק נברא מאת ד' כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה היפך טבע היסודות. וזה שאמר ויעש אלקים את הרקיע ויבדל ויהי כן כפי' הרמב"ן ז"ל שהי' כן תמיד מתחילת בריאת חומר הראשון מוכן לקבל צורה כי ההבדלה בן מים למים לא הי' נגד הטבע אבל מאמר אלהים יקוו המים ותראה היבשה זו הי' נגד הטבע כנ"ל ובכל זאת נהיה הכל כמה שגזר כי יד ד' עשתה זאת.

ויאמר ה' אלהים אעשה לו עזר כנגדו:

ודרשו בתלמוד, זכה עזר, לא זכה נעשה לו כנגדו:

ונראה לרבנו ני' לומר כי הנה האיש אשר בגפו הוא ואין אשה עמו, עליו לעשות במלאכה כל היום בבית ובחוץ עד בלתי השאיר לו שריד בעת לתורה ותושיה כמו שאמרו בתלמוד, ר' יוסי קרא לאתתי' ביתי, ואשה במה עזרתו כלום כותת אדם חטין ולובש פשתן וכו'. אמנם אם בעל אשה הוא, נקי הוא לביתו לא יעבוד עבודת בית לא יהי' טוחן ברחים ולא יארוג בפשתן ויוכל לעשות לה'. ומעתה אם כן יעשה כי יקדיש עתותיו אלו בלתי לה' לבדו, אז האשה אשר נתן אלהים עמדו לעזר תחשב לו, כי יזכה את אורחו לשמור כדברו. אמנם אם בעתים האלה יתהלך ברחובות את נערים ועם לצים ילוץ, אז לקללה תחשב לו ונעשה לו כנגדו, כי טוב היה לו אלו היה עושה בצרכי ביתו מלעסוק בדברים בטלים, ודו"ק.

אמנם אם כבר ביארו חמז"ל את המקרא הראשון מה יענו לקול המקרא האחרון אשר יאמר, ויקרא האדם שמות וכו' ולאדם לא מצא עזר כנגדו? ונראה לרבנו ני' כי דבר גדול רמזה לנו התורה בזה, להיות שיש חכמי אומות האומרים כי האדם באשר הוא אדם עיר פרא נולד וראשית בואו מן הקוף ומן הדומה לו אולם מה חשכו עיניהם מראות, הלא אמרו (בכורות דף ח' ע"א) שלשה משמשין פנים כנגד פנים, דג, נחש ואדם. וזולת שלשה אלה כולם משמשין פנים כנגד אחור וגם הקוף הוא כאחד מהם ונראה לרבנו נ"י כי גם הנחש טרם נקצצו רגליה עשתה את דרכה ככל חית הארץ ותהי לאחור ולא לפנים כמובן ולא נשאר בארץ זולתי האדם אשר ידע את דרכו פנים אל פנים ודג בימים כי כל מה שיש ביבשה יש כנגדו בים וזה מן הנמנע היא כי ישתנה הקוף ויתהפך כולו לאחר עד היותו כאיש בבואו אל אשתו פנים אל פנים, ועל זה יצאה תורתינו להורות לנו! באמרה כי לכל חית הארץ לא מצה האדם עזר "כנגדו" שיהי' משמש כנגד פנים לכן אעשה לו עזר כנגדו. וד"ל.

ואיבה אשית וכו' הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב ופי' רבנו נ"י דרך רמז ע"פ מה שאמרו במדרש על המקרא "למה אירה בימי רע עון עקבי יסובני" כי מדבר על ימי המשפט והדין המה ר"ה ויוה"כ אשר מלכינו דוד ע"ה לא ירא לנפשו מן העונות אשר גדלו מאוד יען כופר ימצא בעדם עת עשותו תשובה וישוב עליהם בכל לב, אולם פחד ופחת היו לו על עבירות שאדם דש בעקביו ואין איש שם על לב לשוב עליהם וזש"א "הוא ישופך ראש" ר"ל האדם עת אשר ישוב בר"ה מחטאיו הגדולים ישוף את הנחש הוא השטן המסית ומדיח, ולשוא כל עמלו, אבל "ואתה תשופנו עקב" כי תתפוש אותו בעבירות שהוא דש בעקביו אשר קשה מאוד לשוב עליהם וכיון דדש כהיתירא דמיין לו. ודו"ק.

ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים:

רש"י עצבונך, זה צער גידול בנים והרונך, צער העיבור:

בעצב תלדי בנים, צער הלידה:

והסדר מהופך כאשר יראה כל רואה, והאבן עזרא באמת נשמר מזה ופי' עצבונך צער העינוי בדם בתולים ונראה לרבנו ני' לומר כי כל אחד מן המבארים הגדולים האלה לשיטתו הולך והיא כי על פסוק והאדם ידע את חוה אשתו מפרש רש"י כדעת האומר ידע כבר קודם החטא, ואז הרתה גם ילדה, אבל האב"ע מפרש כדעת האומר, ידע אחרי אשר ראה כי אינו קיים באיש כדי להתקיים במין ומעתה גם רש"י לפי דבריו מצא את הסדר נכון לפניו, עצבונך:

צער גידול בנים אשר היו לה מקדם הלא המה קין והבל אשר שכלה גם שניהם יום אחד כי את הבל הרגו קין, וקין גם הוא נסע ממנה ונגלה וילך נע ונד, ואח"כ מפרש הרונך ובעצב תילדי:

בבנים אשר תלד אחרי כן ועיין בתלמוד עירובין כי דורש שניהם מריבוי דהרבה ארבה עיי"ש. ודו"ק.

לסדר נח

אלה תולדות נח נח איש צדיק:

רש"י, יש מרבותינו דורשין אותו לשבח כש"כ אלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, וי"ד לגנאי לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכולם ויש לשאול מדוע בראשונה אמר "אלו היה בדור צדיקים" ובאחרונה אמר אלו היה בדורו של אברהם ולא אמר ג"כ בדור צדיקים? ונראה לרבנו כי' לבאר בזה, כי הנה במדרש אמרו כי זה נחשב לנח לפחיתות יען אשר לא הוכיח את בני דורו להשיבם מדרכם הרעה וזאת היתה לו על אשר מקטני אמנה היה ואמונתו ירושה לו מאבותיו צדיקי דור ודור ולא השיג את האלהים מדעתו ושכלו, לכן לא הרהיב בנפשו עוז להיותו נצב לריב עם עמו אודות האמונה כי ירא היה לנפשו פן ינתקו המה את מותרות אמונתו ויהפך גם היא להיות כמוהם איש דמים ומרמה. לא כן היה אבינו הראשון אברהם אבינו ע"ה בן שלש שנים הכיר את בראו, הוא הגבר אשר חזה את ה' במחזה וידע ידיעה ברורה כי יש אלהים שופטים בארץ ולא ירא פן יכשל גם הוא בדעותיהם הנפסדות לכן יצא לריב את ריב ה' ביד רמה ונפש עשה בחרן ובכל מדרך כף רגלו קרא בשם ה' אל עולם.

ולזה כיונו שני דורשים האלה, האחד הו אומר לשבח כי בדורותיו היה צדיק ואילו היה בדור צדיקים המאמינים בד' היה צדיק יותר והיה לוחם מלחמות ה' נגד הרשעים ביד חזקה ואין פחד לנגד עיניו פן ילכד גם הוא ברשתותם הלא צדיקי הדור וכל קדושיו עמו, אולם השני דורש הוא לגנאי, באמרו כדברך כן היא כי בדור צדיקים היה צדיק יותר, אבל בדורו של אברהם אשר כלו סג יחדיו נאלחו אין עושה טוב גם אחד, במה נחשב הוא נח נגד אברהם אשר יצא למלחמה לקראת הרשעים ונפשו בכפו להשיבם מרשעתם ולהורות להם המעשה אשר יעשון. ודוק.

את האלהים התהלך נח:

רש"י, ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו, נח היה צריך סעד לתמכו, אבל אברהם היה מתחזק והולך בצדקו מאליו:

ונראה לרבנו ע"פ המדרש אשר אמריו יאמר כי בדורות האלה, החטאים בנפשותם, מאדם עד אברהם היתה שכינת ה' הולכת ומתרחקת עד קצה האחרון הוא הרקיע השביעי מפני חמת המציקים אשר מלאו את הארץ חמס ועלתה לגור במדורה העליון כי רבה רעת האדם על פני האדמה, ומאברהם עד משה היתה הולכת וקרבה אל בני האדם וירדה לגור בארץ עד אשר ירד אלהים על הר סיני.

ולפי"ז נאמר כי זאת השמיענו הכתוב "את האלהים התהלך נח" ר"ל כמו שהשכינה היתה מתרחקת מן הארץ ועלתה מעלה מעלה, כן התרחק גם כח מבני דורו וישב בדד כי ירא להתערב עמהם שלא ילמד ממעשיהם, אבל באברהם הוא אומר:

"אשר התהלכתי לפניו" כי היה מתפאר לאמר אני הלכתי לפני ה' להתערב עם בני אדם מורדי אור להוכיחם ולנהלם על מבועי האמונה עד שבאה גם השכינה אחרי לשכון בארץ. ודו"ק כי יקר הוא מפנינים.

כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה:

במדרש ילקוט מזכירין מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו פי' דלעיל כתיב צדיק תמים וכאן רק צדיק ופירוש לנו רבנו בשם אביו הגאון זצ"ל הכוונה כי האדם משותף מחלק אלהי ממעל וחלק אביו ואמו מתחת ולעומת חלקו ממעל לעולם לא יכונה בשם תמים כי הן השמים לא זכו בעיניו ואם נדון האדם כפי דמיונו של מעלה לעולם תמצה בו חסרון השלמות אבל אם נדינהו לעומת חומרו ותולדתו מצי להקרא תמים במעשיו וזה שאמר המדרש "מזכירן מקצת שבחו של אדם בפניו" דלעומתו ית' אינו רק מקצת ממה שהי' ראוי' להיות "וכולו שלא בפניו" ר"ל דלעיל דכתיב אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו" זה היה לעומת תולדתו ודורותיו לגבי תולדותיו היה תמים במעשיו. ודו"ק.

לסדר לך

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וכו', הסדר הפוך, ונראה לרבנו ני' כי על זה כונן המדרש את דבריו, זשה"כ שמעו בת וראי ושכחי עמך ובית אביך:

כי נקל לו לאדם לשכוח את ארצו ותהלוכות מדינתו טרם ישכח את בית אביו, וזהו שאמר! לך לך כי יעזוב וישכח כסדר השכחה מקודם ארצך, ואח"כ מולדתך, וכו'

אולם לדעת רש"י שפירש כי מארצו כבר יצה אלא שצוה לו ה' שיתרחק עוד ויצא מבית אביו, נכון הסדר מאוד, יען מארצו כבר יצא ויבוא עד חרן ושם צוה לו ה' אשר יתרחק עוד מארצו וממולדתו, במה שיצא מבית אביו וילך לו ואביו ישב בחרן, ועיין רמב"ן ודוק.

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך:

מה שמהפך הסדר כנ"ל שמענו מרבינו ני' שפירש בשם אביו הגאון זצ"ל כי רוצה ליתן טעם למה צוה לו השם לעזוב את ארצו מאחר שכל מעשה תקפו וגבורתו הי' לקרא בשם ד' ולקרב הנפשות לאמונת היחוד ית' הלא ביתר שאת הי' המקום אתו שם במקום מולדתו אשר כבר נעשה לו נס בכבשן האש כפי קבלת חכמינו ז"ל אבל הענין הוא כי מי ששלחו ד' להוכיח את בני דורו צריך לראות תחלה שאנשי ביתו ובני משפחתו יהי' סרים למשמעתו וילכו בעקבותיו כי אם גבהו דרכם מדרכיו והמה בגדו בו ולא ישמעו לתוכחתו מה יאמרו הבריות מסתמא רמיה תחת לשונו ואחד בפה ואחד בלב כי לולי זאת איך בני ביתו ומשפחתו ישליכו דבריו אחרי גיוום, והנה ידוע כי בית אביו של אברהם רשעים היו והרן אחיו עמד מן הצד בעת לחמו עם אנשי דורו כאשר דרשו רז"ל, ולכן אמר "לך לך מארצך" והטעם וממולדתך ומבית אביך' כי צריך אתה לברוח משם משום מולדתך ובית אביך אשר המה בעוכרך שדבריך אינם עושים רושם הצריך אצל הרחוקים ממך, ודו"ק.

ולאברם היטיב בעבורה ואמרו חז"ל מכאן שאין ברכה מצויה בתוך בית של אדם אלא בשביל אשתו, ויש להבין הכי לברכה כזו מצפה האיש שיתנו לו מתנות בשביל שגוזלין אשתו ממנו אתמהה? ופירוש לנו רבנו בשם אביו הגאון זצ"ל, דיל"ד עוד מה זה ויהי לו וכו' ולא קאמר ויתן לו פרעה. עוד זאת הלא אין מדרך המלך ליתן מתנות בצאן ובקר רק בכסף וזהב אשר נמצא בחצר המלך אבל צאן ובקר מנין לו וכן מצינו גם באבימלך שנתן אלף כסף לכסות עינים וכן אמרו חכמינו ז"ל "זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך הרי דגם אז לא התעסקו המלכים בעבודת האדמה להיות להם עבודה רבה אבל הענין היא כן דודאי פרעה נתן לאברהם כיד המלך זהב וכסף, והוא מסר מתנת המלך ליד אשתו עקרת הבית ובפרט זאת המעות אשר בא לו על ידה. לעשות עמו כטוב בעיניה ואם שרה אמנו היתה אוהבת הבל וריק בגדי משי ורקמה וכלים מכלים שונים כמעט רגע הי' נאבד הונו אבל היא היתה עקרת הבית ולקחה עבור הכסף עבודה רבה צאן ובקר המעשרות את בעליהן וזה שאמר ולאברם היטיב בעבורה" ר"ל בעבורה ועל ידה הוטב לאברם והי' לו לטובה ולברכת בית זה שקיבל מפרעה ומפרש "ויהי לו צאן ובקר" ר"ל דמה שקיבל דהיינו כסף וזהב הי' לו לצאן ובקר כי היא לא פזרה את רכושו לדברים לא מועילים רק לקחה צאן ובקר, ולכן יפה דרשו חמז"ל דמכאן שאין ברכה מצוי' בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, כי ראינו שגם מתנת נדיב כמלך לא הי' מעשיר את אברהם אם לא בעבורה כנ"ל, ודו"ק.

ויעתק משם וכו' ויט אהלה:

ברש"י אהלה כתיב, בתחילה נטה אהל אשתו ואח"כ את שלו והקשה בש"ח מנין לו כי נטה אוהל אשתו ראשונה ונראה לרבינו ני' כי יען "הכתיב" קודם "לקרי" לכן דורש ראשונה את הכתיב ואחרי כן את הקרי והטעם למה הקדים אהלה ראשונה הוא כמש"כ הש"ח יען כבד את אשתו יותר מגופו, וצ"ל כי אע"פ שעד שבנה אהלה מסתמא ישב גם הוא באהל אשתו מ"מ כיבדה יותר מגופו יען היא נשארה יושבת באהלה והוא נגלה מאוהל לאוהל, ודוק.

ואברם בן שמונים ושש שנים בלדת הגר את ישמאל לאברם:

ברשי", לשבחו של ישמעאל נכתב, שהיה בן י"ג שנה כשנמול ולא עכב:

ורבים ראו כן תמהו הלא כתוב מפורש, וישמעאל בנו בן שלוש עשרה שנה בהמולו את בשר ערלתו ומה לו להשמיענו זאת גם פה? והנה בש"ח יישב זאת בשתי אופנים, א'. כי ע"י השנות הדבר פעמים, אנו למדין כי ישמעאל עשה זאת יען צוה ה' על ככה ולא בעבור אשר פחד מאביו, ב'. כי רוצה הוא להשמיענו שהיה בן י"ג שנה מעל"ע היא זמן גדלות לנערי בני ישראל.

אולם רבנו ני' השיב את דבריו ואמר כי ע"ז להשמיענו שהיה בן י"ג שלמות לא היה לו לכפול הלא די במה שכתוב פעם אחת, ועוד כי אצל ב"נ אין תלוי הגדלות בשנים, כי לא נתנו שיעורין לב"נ, אלא מחשבין אנו את דעתו אם הגיע לפלגות גדולים חקרי לב, וכן מש"כ כי עשה למען המצוה אשר צוה ה' גם זה אינו יען ישמעאל ועשו יצאו מכלל זרע אברהם כאמרם בתלמוד (בסנהדרין נ"ט ע"ב) ולא ציוה עליו ה' למולו, ואף גם לא נחשב כיליד בית ומקנת כסף הגם שהיה בן שפחה יען אברהם טרם המולו בשר ערלתו דין ב"נ היה לו לכ"ע ולב"נ אין לו קנין הגוף בעבדים לכן בנו הבא מן השפחה כבנו יחשב ולא נעבדו כאשר ביאר זאת רבנו נ"י היטב בקונטרסו "חקור דבר". ואף שאר עבדיו הגדולים אין ביכלתו להעבירם על דעתם למולם רק אם יחפוצו הם ברצון טוב, כמו עבד הנקח מן הנכרי אשר אינו רוצה למול שמטפל עמו שנים עשר חודש כמבואר ביבמות, ורק ילידי ביתו ומקנת כספו הקטנים היה יכול למולם ברצון אמותיהם בבי"ד דגר קטן מטבילין אותו ע"ד בי"ד,

אמנם אומר רבנו ני' דהא גופא אתא להשמיענו במה שכופל מספר שנותיו לאמר, כי לא לבד שהיה בן י"ג במספר השנים אלא כ בא ג"כ לכלל דעת ולפלגות חקקי לב והיה ברשות עצמו ואין פוקד עליו ואעפי"כ נתרצה שימולו אותו בלב ונפש חפיצה וזהו שנאמר ויקח אברהם' וכו' לקחם בדברים כמו שאמרו, ויקח קרח לקחם בדברים:

דברי רצוי ופיוס עד שנתרצו לבא בברית בין הבתרים, כל זכר "באנשי" בית אברהם:

המה הגדולים דאין איש אלא גדול, ודו"ק.

לסדר וירא

ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עוגות:

ודרשו בתלמוד, הוא אמר קמח והיא אמרה סולת מכאן שאשה עיניה צרה באורחים, וההרגש מבואר הלא אם סולת לקחה טובת עין היתה, והרואה בתלמוד יראה שם כתוב להיפך "הוא" אמר סולת "והיא" אמרה קמח, אבל אומר רבנו ני' כי איזו תלמיד טועה הגיה זאת באשר רצה לתקן, אולם קלקולו רבה על תיקונו, יען בקרא כתיב ויאמר וכו' קמח סולת, ואם נחלק זאת לשנים אשר אחד אמר קמח ואחד אמר סולת, הלא ע"כ נאמר כי אברהם אמר קמח יען הוא המדבר וקמח כתיב ראשונה ואיככה נוכל לומר כי קמח שרה אמרה ותיבת סולת הכתוב אח"כ נשובה אל אברהם,

אבל שפתים ישק רבנו ני' משיב דברים נכוחים, כי הנה יותר מזה יפלא על אברהם כי נדיב לב כמוהו, אשר שחט שלשה פרים כדי להאכילם שלשה לשונות בחרדל מה נאה על ככה לקפוץ עת ידו מתת מעט סולת וצוה ללוש קמח, ומה גם כי אמר עשי עוגות עוגות מאי בעי התם אצל בשר חמאה וחלב הנאכלין לכל אדם בכל מקום עם לחם? אולם רוח אחרת היתה עמו:

בזה יען כבר בשר אותו ה' לאמור! אבל שרה אשתך יולדת בן למועד הזה, לכן מורא עלתה על ראשו אולי תשוב אז לנעוריה בהיות לה אורח נשים ויטמא הבצק וכאשר באמת כן היה שפירסה נדה לזאת צוה לה לקחת קמח ולא סולת כי סולת אמרו בתלמוד א"א בלא לתיתה והוכשר לקבל טומאה, ואמר לה עשי עוגות ללוש אותן במי פירות שאינן מכשירן, וכל זאת עשה למען אל יחסר גם לחם בסעודה,

אולם שרה לא נתנה אוזן קשבת לדבריו ותקח סולת, ומדוע זה שנתה מדברי אברהם ואם הוא צוה קמח הלא דבר היא, ואיך מלאה לבה לשנות? אלא מכאן שאשה עיני' צרה באורחים, והיא גם היא ידעה בנפשה כי יבא לה כדרך נשים שהרגישה איבריה כבדין וחשבה אולי תטמא העיסה, ודו"ק

בן בקר רך וטוב:

רשי" ג' פרים כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל ונראה לרבנו ני' לרמז זאת בקרא כי נתן לפניהם לשונות ע"פ מה שהביאו במדרש איכה מחכמת הילדים בירושלים שאמרו לאחד מהם כי יבוא בעד פרוטה דבר מאכל היותר טוב הלך והביא לשון, ואח"כ אמרו לו להביא מאכל היותר רע והביא ג"כ לשון ומענה בפיו כי הלשון אם נתבשלה היטב ורכה היא לית טב ממנה ואם קשה היא לית ביש ממנה. והנה פה כתוב רך וטוב, משמע שהיה טוב יען היה רך והיא היא הלשון וליכא מדי דלא רמיזא באורייתא

ויאמרו אליו איה שרה:

רש"י נקוד על איו שבאליו וכו' לומר לך שאף לשרה שאלו איו אברהם. ונראה לרבנו כי' לרמז זאת כי שאלו לשרה איו, כי אם נקח אות למד הנשארת בתיבת אליו בלי נקודה ונשליכנה לתוך תיבת איה יעלה בידינו "אליה" כלומר "ויאמרו אליה איו ודו"ק.

ויאמר אל תשלח ידך אל הנער וכו') כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בכך את יחידך ממני:

הנה בנסיון העקידה הראה אאע"ה אותותיו שתים:

ראשונה כי הוציא לטבח את בנו יחידו מחמד נפשו וילד שעשועיו היקר לו מכל חמדה רצה לשפוך דמו כמים המוגרים, בזה הראה מה עזה אהבתו את ה' רשפיה רשפי אש ושש הוא על אמרותיו כמוצא שלל רב, שנית עת אשר קרא אליו מלאך האלהים אל תשלח ידך אל הנער, הפליא לעשות בהיותו אז נכסף מאוד לעשותו כלה ואהבתו יתברך בערה בו כלבת אש, אעפי"כ השיב אחור ימינו מלעשות לו מאומה, וזה מורה מה רבה יראתו את ה' ועצומה היא מאוד כי חשך ידו מלשחטו אף כי התאוה תאוה עד מאוד לעשותו כליל, כאשר אמרו בתלמוד כי אמר אעשה לו עכ"פ חבלה, והמלאך השיבו אל תעש לו מאומה, והוא יראת התרוממת אשר גדלה למעלה מן האהבה בבחינת והחיות רצו ושוב. להיות נסוג אחור בעת התלהבות הגדולה וזהו שאמר כי עתה ידעתי כי "ירא אלהים" אתה, כי הגעת למדרגת יראה עלאה באשר "ולא חשכת את בנך את יחידך" מה שנמנעת ולשוחטו היה רק "ממני" מפני פחד הדר גאונו ולולא כן לא היה מעצור לרוחך מעשות מעשה, ודו"ק,

לסדר חיי שרה

ויהיו חיי שרה וכו' רש"י ז"ל לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל וכו' ובת כ' כבת ז' ליופי ורבים תמהו היפה בנשים יתר שאת לה בחן ויופי בהיותה בת עשרים מהיותה בת שבעה, ונראה לרבינו כי כבר כתבו חכמי הטבע כי היופי המופלגת ביותר עד שמשתומם האדם עליה כמשתומם על חידוש היוצא מגדר הטבע אינה מעוררת התאוה כי חושיו והרגשותיו נלכדו בראיה נפלאה הלזו עד שלא נשאר לו פנאי ומקום להרהורי תאוה גשמיי,

והנה שרה אמנו היתה מאותה היפיפיות המופלגות ביופי ביתר שאת עיין במגילה דף כ"ב ובמהרש"א שם ר והנה אברהם אבינו לא השיג גודל הפלגת היופי של אשת חיקו וחשש ואמר "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את והי' כי יראו אותך המצריים ואמרו אשתי זאת והרגו אותי ואותך יחיו" אבל התורה סיפרה לנו כבא אברהם מצרימה "ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאוד" ר"ל לא כמו שחשב אברהם שהיא אשה יפת תואר בינונית אשר עליה יש לחוש שכל רואיה יתאוו לה רק האשה יפה מאוד מופלגת ביופי לא כדרך שאר נשים היפות ולכן לא ענו דבר רק השתכלו ביפיה המופלגה וסיפרה לנו חידוש יותר "ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה" ר"ל כי גם שרי פרעה לא התאוו לה מחמת הפלגת יפיה רק הללוהו אותה אל פרעה כפרש"י ז"ל הללוה ביניהם לומר הגונה זו למלך וידוע כי המלך הי' בעיניהם מבני אלקים יוצא מגדר ילוד אשה וכאשר אמר פרעה לי יאורי ואני עשותני ואמרו השרים כי אשה כזו אינה מיועדת רק למלך איש אלקים אבל לא לילודי אשה כמנו וזה שהעידתה התורה עליה בת כ' כבת ז' ליופי כמו שבת ז' אינה מעוררת תאוה חומריית באדם כך היא כשהיתה כ' לא עוררה התאוה מחמת גודל הפלגת יופיה, ודו"ק.

ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך וכל טוב אדוניו בידו ויקם וילך אל ארם נהרים:

יש לשאול למה כתב שני פעמים וילך, ונראה לרבינו כ"י לפרש ע"פ מה שאמרו שקפצה לא הארץ ובטח השתמש בשם משמות הקדושים, והנה כאשר הדין כי אין מורין הלכה בפני רבו כן אין להשתמש בשמות לפני רבו והשל"ה ז"ל כתב כי טוב בחולם היא כינוי לתורה שבנגלה וטוב במלופם לתורה ע"ד נסתר, וז"ש ויקח העבד וכו' וילך:

כדרך כל הולכי דרכים ואף כי כל טוב אדוניו בידו שגם סתרי תורה מסר לו אדוניו והי' לאל ידו להזכיר את השם בעודינו עומד לפני אברהם רבו, לא כן עשה, אלא הלך מאתו כאיש נוסע לפי תומו ויהי כי הרחיק ממנו, "ויקם וילך":

בקומה זקופה והזכיר את השם ומיד היה שם. ועיין עוד בזה לפנינו על פסוק ואבא היום אל העין, ודו"ק.

ואמר אל אדוני אלי לא תלך האשה אחרי:

רש"י אלי כתיב בת היתה לו לאליעזר וכו' אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מדבק בברוך, בזה יש לשאול הרבה, א' הלא זאת היה לו לרמז לאברהם בדברו אתו שיש לו בת כדי להתחתן עמו, ומאי בעי הכא בזה בבית לבן צ ב' מאין לנו מה שהשיב לו אברהם? ג' מדוע בדברו עם אברהם אמר "לא תאבה האשה ללכת" ופה אמר "לא תלך האשה" ובספא אפיקי יהודה יצא לתרץ, קושי' א' כי כבר רמז זאת לאברהם באמרו אולי לא תאבה "ואולי" בכל מקום "הלואי" וכמו שדרשו על "אולי חטאו בני" (איוב א') יען במקום אשר אין רצונו שיהי' כן אומר לשון "פן" כמו פן יפתה לבבכם פן תשא עיניך וכדומה, והצדק אתו בזה, אכן לפי"ז יותר יפלא מדוע לא העמיד רש"י דבריו אלו למעלה על "אולי"? "ואלי" הכתוב פה מה מלמדינו, ובספר אוהל יעקב פתח במשל פיו [עיין המשל בספרו) ודרך דרך אחר ויאמר כי עד שלא אמר בבית לבן אולי לא תלך אחרי לא היה ניכר כי רצונו להתחתן עם אברהם, אבל בזה שסיפר זאת ללבן ובתואל גלה את כל לבו, כי מה היה לא לספר כזאת שמה הלא השפיל בזה את השידך באמרו שיש לחוש שלא תלך רבקה אחריו, וגם דברים אלו נאמרים בהשכל ודעת, אבל בזה באנו במבוכה יותר גדולה, כי לפי"ז לא ידע אברהם מאומה ממחשבת אליעזר אשר חשב להתחתן עמו, רק אנו ידענו זאת ממה שאמר אל לבן אולי, וא"כ איך אפשר שאברהם הישיב לו על מה שלא ידע ולא שמע? ואם נאמר כי מסתמא דבר אודות הדבר הזה גם עם אברהם והוא מסתמא השיב לו אין ארור מדבק בברוך, א"כ היא, מדוע באמת דבר כדברים האלה בבית לבן אחרי אשר ראה ושמע כי אברהם לא יקח את בתו לבנו אף אם לא תאבה רבקה ללכת אחריו רק יקח לו מבנות ענר, אשכול וממרא כאשר כתב רש"י, ונראה לרבינו ני' לחבר שתי הקדמות אלה אשה אל אחותה ויהיה נדרש כמין חומר, והיא, כי באמור אליעזר לאברהם אולי לשון הלואי ולא אמר פן, הבין אברהם את מחשבתו היטב הדק, ואם נאמר כי אברהם לא השיב לו מאומה ואליעזר עודנו עומד על משמרתו ורצה לקלקל בבית לבן היה שם לשנות לומר בלשון פן ולא בלשון אולי, הלא בלשון אולי יבינו גם הם את מחשבתו אלא ודאי אברהם כבר השיב לו אין ארור וכו' וידע כי תוחלתו נכזבה, לכן רצה פה בדברו אל לבן ובתואל לתת חשק בלבבם באמרו להם כי גם הוא היה חפץ מאוד להתחתן באברהם ואליו תשוקתו אבל אברהם שפך לו קיתון על פניו ואמר לו אתה ארור ואני ובני ברוכים, ולכן כתיב "אלי" חסר ויו לרמז לנו שסיפר להם את כל המאורע מפורש באר היטב ולא ברמיזה ואף מה שהשיב לו אברהם ג"כ הגיד להם, יען כי בזה שיש לו לעבד חשק להתחתן עם אדוניו בזה לא פעל כלום הכי בשביל זה יאבו גם הם ל אלא שסיפר להם גם תשובת אברהם שהוא מחזיק את עצמו וזרעו לברוך, ובזה הגיע למטרת חפצו, ולפי"ז מה שהעמיד רש"י ז"ל דבריו באלי השני כי פה מרומז גם תשובת אברהם לאליעזר אבל למעלה באולי אינו מרומז רק זאת כי בת היה לו לאליעזר,

ובזה מדוקדק נמי הטיב מה שאמר לאברהם "אולי לא תאבה האשה ללכת" דמשמע שיש מקום לחוש שלא תתרצה ללכת ובבית לבן שינה לשונו ואמר "אלי לא תלך האשה אחרי" דהיינו הלואי שלא תלך אחרי מאיזה סיבה שיהיה ולא הזכיר שיש חשש שתמאן ללכת עמו, ודו"ק כי היא דבר נאה ומתקבל:

ואבא היום אל העין:

ש"י היום יצאתי היום באתי מכאן שקפצה לו הארץ, א"ר אחא יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה וכו' ורבים תמהו למה הביא מאמרו של ר' אחא כאן הלא אין לו שום שייכות עם מה שלפניו, עוד יש לראות מה ראה לדרוש מן ואבא היום, כי באותו יום יצא ובאותו יום הגיע שמה, ונראה לרבינו ני לישב שתי שאלות הללו אשה ברעותה, כי הנה למעלה סיפר לנו דרכי הליכתו, ויקם וילך, ומיד כתיב ויברך הגמלים אבל מן ביאתו שמה לא הגיד מאומה, ופה נהפוך הוא כי שתק מלהגיד דבר מה מן יציאתו, ורק הודיע את ביאתו, הלא דבר הוא, לכן מה מאוד נמלצו לחיך אשר חכמים הגידו כי היציאה והביאה דבר אחד הוא יען קפצה לו הארץ כי ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן אולם עוד היה מקום לבעל דין לחלוק ולומר כי דברה תורה בלשון קצרה וכתבה למעלה היציאה וכאן הביאה אבל לא מפני שקפצה הארץ לקראתו, לזאת הביא דברי ר"א כי יפה שיחתן וכו' הלא מזה נראה כי לא קמצה התורה את דבריה וכפלה פעמים את המעשה מתחילתה ועד סופה ואיך יתכן כי רק ביציאה וביאה נקטה דרך קצרה אלא כי בא להורות לנו כי קפצה לו הארץ, כ ודו"ק כי נכון הוא מאוד.

ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש ויקח. העבד את רבקה וילך:

ויש לשאול מה זה ויקח העבד הלא כבר אמר ותלכנה אחרי האיש עיין ברמב"ן וא"ע, שנדחקו בזה, ונראה לרבינו ני' כי הנה מן מקרא זה ותלכנה אחרי האיש דרשו בתלמוד (ברכות ס"א) אחורי ארי ולא אחורי אשה הלא תראה כי אליעזר לא רצה ללכת אחורי רבקה והלך לפניה, אולם כל זאת היה טרם מסרו שלוחי האב את רבקה לשלוחי הבעל יען עד אז לא היתה רבקה נחשבת לאליעזר כגבורתו והוא לא עבדה ועיין במשנה כתובות מ"ח ע"ב כיון שמסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל נכנסה לרשות הבעל) אבל אחרי שובם מלשלחה נעשית רבקה גבירתו והוא עבדה ואין זה דרך ארץ שילך העבד מלפנים וגבירתו מלאחריו, לכן מה עשה אליעזר, לקח את רבקה מבין נערותיה והעמידה על צדו שילכו זה אצל זו יחדיו, וכשתדקדק תראה כי קודם מסירתה לאליעזר קראו הכתוב איש ואח"כ קראו עבד, וזהו שאמר, ותלכנה אחרי האיש טרם חזרו שלוחי האב שהיה איש אבל אחר שהלכו להם שלוחי האב, ויקח העבד כיון שנעשה לה עבד לקחה וילך עמה שוה בשוה, ודו"ק.

לסדר תולדות

ואלה תולדות יצחק בן אברהם במ"ר זשה"כ גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו, גילה אחר גילה, ונראה לרבנו ני' לומר, כי הנה שם צדיק מורה על מי שהוא צדיק וישר מראשיתו וכן נולד, וזה בא מכח קדושת הזיווג של אבותיו ושם חכם מורה על מי שנתעלה מדעתו ושכלו ולא מתולדתו ולכן נקרא נח צדיק ואברהם חכם כמבואר במ"א, והנה דרשו ויעתר לו, ולא לה שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, ובזה מפרשים, אברהם הוליד את יצחק כי ע"י שהיה יצחק בן אברהם הצדיק נתקבלה תפילתו והוליד בנים וזהו מה שאמר המדרש גיל יגיל אבי צדיק מי שזוכה לבן הנקרא צדיק הרי הוא עכ"פ חכם כי הוליד בן כזה שהוא צדיק ומוכשר לטהרה מיום הולדו איש כזה גיל יגיל בכפלים עם בנו ובן בנו העתיד להולד יען תפילת בנו, תקובל כי הוא צדיק בן צדיק, אבל ויולד חכם א"כ אביו אינו צדיק ולא חכם הלא בנו עלה מעצמו להיות חכם כמו רבקה, בזה, ישמח "בו", ולא בזרעו (כדדרשינן בגמרא כן בכמה מקומות) כי מי יודע אם יזכה לבני בנים, ודו"ק.

ויאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשיו וכו' ויברכהו:

ונראה לרבנו ני' כי הנה רש"י כתב, הקול קול יעקב שמדבר בלשון בקשה ותחנונים וע"כ צ"ל כן יען קולן הטבעי מסתמא שוה היה, דאל"כ היה לו ליעקב לפחוד כי יכיריהו בטב"ע דקלא, והנה יעקב מקיים היה מצות מורא ביתר שאת ודבר תמיד בלשון תחנונים, אבל מצות כיבד לא קיים כדבעי למהוי כאשר ידענו כי נענש ע"ז, ועשו נהפוך היה כי עבר חוק ודבר בלשון קנטורי' יקום אבי באין מורא אולם מצות כיבוד קיים בכל יכלתו והביא ציד לאביו תמיד וכאשר דרשו בתלמוד יכרסמנה חזיר מיער זה עשו אשר נמשל לחזיר מראה טלפיו כי הוא מפריס פרסה על שם פתוח תפתח את ידך והיה נותן בעין יפה ולכן אוהבו אביו ועתה כאשר הביא יעקב לאביו מטעמים כאשר אהב וטעם בו טעם מצות כיבוד וגם דבר בלשון רכה וד"א א"כ שלם היה בשתיהם בכיבוד ובמורא וראוי לברכה, וזהו שאמר הקול קול יעקב, מדבר במורא כיעקב והידים ידי עשו כי נותן ביד נדיבה כעשו, לכן ויברכהו, ודו"ק.

ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד וכו' גם ברוך יהיה:

עיין רש"י ורמב"ן כי שניהם נדחקו לישב הקרא על כנו איך נתהפך יצחק מן החרדה הגדולה וחמה שפוכה כחומר חותם עד שברכו בלב שלם ויאמר גם ברוך יהיה שנית, קשה לקמן שאמר בא אחיך במרמה שידוע דכל מרמה של איסור ורש"י ז"ל נדחק לפרש במרמה בחכמה, ונראה לרבנו ני' בדרך פשוט לומר כי מקרא זה כללא כייל כל המעשה מה שהיה, כי חרד יצחק חרדה גדולה ובזעם אפו אמר מי אפוא הצד ציד ולבסוף שכח כעסו והסכים לברכו, ואח"כ מפרש הכל דבר דבור על אפניו איך נעשתה הדבר הזה ואומר, "כשמוע עשו ויצעק ויאמר אביו בא אחיך במרמה" כל הדברים האלה דבר בחרי אף, ואמר במרמה שהיא און ולא בערמה שהיא בהיתר, ורצה בזה להפיס דעתו של עשו כי מעשי יעקב לא אהני ליה כלום יען בא במרמה ולא יעשה רמיה צדו, וע"ז השיב עשו ויאמר "הכי קרא שמו יעקב ויעקבנו זה פעמים את "בכורתי" לקח" בדבריו אלה האחרונים זרה מלח על פצעי עצמו כי חמת יצחק שככה ויאמר אכן נודע הדבר כי יעקב הוא הבכור ובדין נטל הברכות וא"כ לך אפוא מה אעשה בני הן גביר שמתיו לך וכו', וכל הדברים האלה המה ביאור דברי המקרא של ויחרד יצחק עד גם ברוך יהיה ואחד מתלמידי רבנו שיחי' הביא לו ראיה ברורה לזה כי לא כתיב "ויהי כשמוע עשו" רק "כשמוע עשו" משמע שהיא חוזר לפרש מה שאמר בתחילה ולא שמספר והולך המעשה וזה נכון מאוד, ודו"ק.

לסדר ויצא

והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי בית אלקים עיין ברש"י ורמב"ן ז"ל שכל אחד פונה לדרכו לפרש האי יהיה בית אלקים ובכל אחד מפירושים אלו יש לסבול דוחק כאשר יראה המעיין ועיין בפ' שופטים על הקרא דלא תקום לך מצבה אשר שנא ד' א' מה שכתבו רש"י ורמב"ן והאב"ע ז"ל איך היקם יעקב מצבה.

אבל לרבנו ני' נראה דבר חדש והוא דיעקב אבינו התנצל את עצמו כאן על הקמת מצבה זו באמרו כי זאת המצבה אינה מצבה אשר שנא ד' כי כן יהיה בית אלקים כי החילוק בין מצבה למזבח עיין כאן ברמב"ן שמצבה הוא אבן אחת אבל מזבח הוא מאבנים הרבה, והנה מצבה זו שהעמיד יעקב הי' ג"כ מאבנים הרבה כי לקח מאבני המקום ונעשו כולם אבן אחת כאשר דרשו חז"ל ומובא ברש"י כאן, ולכן אמר כי האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים, ולא ישנאהו ה' כי נעשה מאבנים הרבה והבן כי נכון היא,

ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה ראה ה' בעניי:

רש"י רבותינו פירשו, אמרה ראו מה בין בני לבין חמי וכו', ויש לראות מה ראו לדרוש ככה ומדוע לא הוטב בעיניהם מה שכתוב מפורש כי קראה שמו ראובן יען ראה ה' בעניה ונראה לרבנו ני' לומר כי בכל בני יעקב כתוב ראשונה השם אשר קראו להם ואח"כ הטעם למה קראו אותם ככה ורק פה בראובן שינה לכתוב קודם את השם ואח"כ הטעם הלא דבר היא, אלא ודאי שהיה לה עוד טעם אחר כמוס אתה ולא רצתה לגלותו והיא שאמרה מה בין בני לבן חמי וכו' וזאת לא היתה רשאי לגלותו כאשר גם ליצחק לא נתן רשות לגלות זאת ליעקב ומשו"ה אמרה טעם אחר כי ראה ה' וכו', ודו"ק.

ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי:

יש לשאול למה אמר כאן אביכם לשון זכר ובכל מקום אמר אביכן לשון נקיבה כראוי', ונראה לרבנו ני' לפימ"ש לקמן, העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו ופירש רש"י כלום אנו מיחלות לירש מנכסי אבינו כלום בין הזכרים. ולכאורה קשה הלא דין היא כי הבנות אינן יורשות במקום בנים וא"כ מדוע התרעמו אבל י"ל עפ"י שאמרו כי ללבן לא היו לו בנים מתחילה והוא לא מצא מי שירעה צאנו כמו שפירשו "שלום לו ורחל בתו באה אם הצאן" כי להיות בשלום עם לבן היה צריך לפרוש ממנו מכל וכל לבל יהיה שום התקשרות עונו, כקדירה זו שעושית שלום בין אש למים ע"י שמפרדת ביניהם לבל יגעו זה בזה כן היה שלומו של לבן והראיה לזה שרחל בתו באה עם הצאן אף שאין זה דרך הבנות להיות רועי צאן, כי לא רצה שום איש לבא עמו בברית לרעות צאנו, וא"כ היה כי בנותיו עבדו לו עבודת בנים לרעות בצאן אביהם מגיע להם עכ"פ חלק ונחלה כמו לבנים שהיו לו אח"כ אשר לא עמלו מאומה לעשות הון, וזה שאמר יעקב ויצל ה' את מקנה "אביכם" ויתן לי כי לעומת המקנה אשר נתן לי נחשבתם כזכרים עד שנאמר שהוא "אביכם" ולא "אביכן" כי אתן עמלתם בהן כזכרים ולכן ויתן לי, ודו"ק.

לסדר וישלח

עם לבן גרתי ואחר עד עתה:

רש"י עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, ורבים תמהו הלא לא קיים מצות כיבוד או"א כאשר באמת נענש ע"ז וא"כ חסר אחד ממנין תרי"ג, ואומר רבנו כי' כי כיבוד או"א באמת הוציא מן הכלל באמרו "ואחר עד עתה" ר"ל תרי"ג מצות שמרתי חוץ מזה מה שאחרתי עד כה ובטלתי כיבוד או"א ואף אל זה תשוב אשמתי בראשי לעת מצוא ע"י "ויהי לו שור" הוא מעשה יוסף אשר נקרא שור, "וחמור" זה שכם בן חמור שענה את דינה ולכן עתה ה' לי לא אירא ממך, ודו"ק.

ותגשנה השפחות הנה וילדיהן ותשתחווינה ותגש גם לאה וילדיה וישתחוו ואחר נגש יוסף ורחל וישחוו:

ופירש רבנו ני' כי לכן כתב אצל השפחות ותשתחוינה לשון נקבה יען שתים היו ונופל עליהן לשון רבים לכן נתן אותם לעיקר והילדים טפלים להם, אבל בלאה אשר עליה לבדה לא יפול לשון רבים רק על ילדים שרבים היו כתיב וישתחוו לשון זכר, אבל ביוסף ורחל שיחידים המה כל אחד לבדו היה ראוי' לכתוב ותשתחוינה כמו אצל השפחות כי האמות המה העיקר, אולם יען יוסף נגש לפני רחל באמרו אמי יפת תואר וכו' כמו שפי' רש"י אשר על כן הקדים אותו לפני אמו כתב וישתחוו לעשות יוסף לעיקר, והיא פשוט, ודו"ק.

ויבא יעקב שלם עיר שכם וכו' ויחן את פני העיר:

ואמרו בגמ'

(שבת

ד' ל"ג) מרחצאות תיקן להם, שווקים תיקן להם, מטבע תיקן להם, וכתב בשל"ה הקדוש כי כוונת הגמ' על שלשה השלמות אשר בהן יהיה האדם שלם:

שלמות הגוף היא המעשה, שלמות העיון היא הלמוד, ושלמות הממון, והנה יעקב אבינו בא בשלש אלה שלם לעיר שכם ולימד דעת את העם והמעשה אשר יעשון אשר יגיעו בהמה לשלמות אלו, ולרבנו ני' נראה לומר עפ"י מה שכתבו חכמי האמת כי אם הצדיק נהנה מדבר מה אזי יתוקן אותו דבר והגיע לתכלית' הנרצה וגם מי שפעל ותיקן ענינים למלאות תאותו אם אח"כ הצדיק בא ונהנה ממה שפעל ועשה יתוקן האי גברא דלא טרח בחנם כידוע ואסמכוה אקרא יכין רשע וצדיק ילבש ולפי"ז נאמר כי לאנשי שכם היה להם גם מלפנים מרחצאות שווקים ומטבעות אשר עשו המה להם, אבל אחרי בא יעקב שמה ונהנה מכל אלה עשה להם חנינה כי נתקן הכל על ידו, ודו"ק.

לסדר וישב

הבוא נבוא אני ואמך להשתחות לך ופי' רש"י הלא אמך כבר מתה והוא לא ידע שהדברים מגיעים לבלהה שגדלתו כאמו, ורבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים ויעקב נתכוון להוציא מלב בניו וכו', ורבים תמהו למה בפי' הראשון אמר כי יעקב לא ידע שהדברים מגיעים לבלהה הלא אפשר כי ידע אלא להוציא מלב בניו אמר כן, וכמו שאמרו לדעת רבותינו ואומר רבנו ני' לישב בטוב טעם ודעת כי זה שאמרו כי להוציא מלב בניו אמר כן, היא מפני שכתב אח"כ ואביו שמר את הדבר מזה נראה כי האמין בדברי החלום, אולם הרואה במדר' אשר ממנו לוקח פי' הראשון אשר הביא רש"י, יראה כי מפרש ואביו שמר את הדבר רוח הקודש אומרת שמור את הדברים שעתידין ליגע' וכתב שם בפירוש מהר"ז כי דורש כן יען כתוב "את הדבר" ולא כתב "את החלום" נראה כי שמר את הדיבור דבר ה' אשר הודיע אותו, וא"כ אין צורך לומר כי להוציא מלב בניו אמר כן יען לכן שמר את הדבר באשר רוה"ק אמר לו אח"כ כי יבאו הדברים ואדרבה הוצרכנו לתקן את החלום שלא יהיה בו דבר בטל יען כי רוה"ק הסכים עמו ואמר כי כן יהיה, אבל רבותינו אשר אמרו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים ע"כ מפרשין, ואביו שמר את הדבר כפשוטו דאם נאמר כי רוה"ק אומרת כן אז לאו חלום בלחוד הוי וא"כ איך שמר אם לא ידע כי אין חלום בלא דברים בטלים אלא ודאי ידע ורק להוציא מלב בניו אמר כן:

ודו"ק.

וימצאהו איש והנה תועה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש:

וכ' רש"י זה גבריאל שנ' והאיש גבריאל ועיין בש"ח מה שהכריח להוציא האי איש ממשמעותי' ולומר כי מלאך היה ולרבנו ני' נראה פשוט יען יוסף היה מחזיר אחר אחיו ועיניו משוטטות אנה ואנה איפה הם רועים א"כ עליו היה לחזור אחר האיש ולשאלו והיה לו לכתוב וימצא יוסף איש וישאלהו על אחיו אבל כאן כתוב שהאיש מצא את יוסף ונכנס עמו בדברים לאמר מה תבקש ורק אז שאל לו יוסף הגידה נא לי איפה הם רועים מזה מוכח כי מלאך היה, רואה ואינו נראה והוא מצא את יוסף אבל יוסף לא מצאו עד שנגלה אליו ושאל אותו מה תבקש ודו"ק.

והבור ריק אין בו מים:

ב' במסורה כי לא דבר ריק הוא מכם ונראה לרבנו ני' לפרש ע"פ מה שדרשו כי לא דבר ריק הוא מכם אם ריק, ריק הוא מכם, כי אתם לא תבינו כי מופת הוא וה' הוא העושה נפלאות גדולות לבדו ואין איש יודע עד מה כי הרבה פעמים אין בעל הנס מכיר בנסו אבל צריך להאמין כי מה' כל מצעדי גבר כוננו והכל נעשה בהשגחה עליונה, וזהו שאמר, כי לא דבר ריק הוא ואם אמנם נראה לעינים כי ריק אין זה אלא מכם, כי אתם לא תראו בחוש אולם ידו בכל משלה, והנה ראובן הוא שנתן עצה להשליך את יוסף הבורה ורצה בזה להצילו מיד אחיו ולהשיבו אל אביו בחשבו כי הבור ריק ושמה לא יקראנו אסון ופגע, אולם לא' כן היה כי בקצותיו הי' חורי פתנים ומאורת צפעונים אשר עיני ראובן לא ראו וה' הציל אותו מיד כל אלה והם לא ידעו כי נעשה לו נס בסתר, וזהו שאמרה המסורה כי לא דבר ריק הוא מה' ואף אם ריק הוא מכם ולא תראו בעיני בשר תדעו כי יד ה' עשתה זאת, והראי' והבור ריק אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו ודו"ק.

לסדר מקץ

ויהי מקץ שנתים ימים:

הנה שנתים ימים אלה נמנים מיום צאת שר המשקים מבית הסהר ומאז נתוספו לו שתי שנים יען כי שם בשר זרועו ובטח בשר המשקים כי יזכירהו לטובה לפני המלך, כי היה יום הולדת פרעה יום מוגבל אשר נשא את ראש עבדיו אם לשבט אם לחסד כאשר עשה עם שר המשקים ושר האופים לכן אמר לו יוסף "כי אם זכרתני והזכרתני" ר"ל שאם ישמור אותו בזכרונו עד השנה הבא אז יוכל להזכירו לטובה אבל ולא זכר שר המשקים את יוסף ומפני מה "וישכחהו" בתוך השנה שעברה ותקות יוסף היתה חזק כי בהגיע יום הולדת פרעה בעבור השנה ידבר עליו שר המשקים. טובות לפני המלך ויען אשר שם אדם מבטחו נשכח כמת מלב שר המשקים ולא הזכירו, וישאר עוד שנה במשמר וכאשר נכזבה תוחלתו משר המשקים לגמרי אז סיבב השי"ת להזכירו בשנה השנית ביום הולדת ולא לטובת יוסף כי אם לטובת המלך כי רוחו תבלה על חלומו, וכל זאת כדי שיאלף יוסף בינה ויבטח בד' לבדו ואל יחזיר אחר סיבות שונות וזה מספר שנתיים ימים

אבל יפלא מדוע יחשוב לו ה' לעון על אשר פעל ועשה השתדלות להוציא ממסגר נפשו הלא חכמה תקרא וברכתיך בכל אשר תעשה ואם אמנם לה' הישועה לנו בני אדם הפעולה לעשות מעשינו, אולם שאני יוסף הצדיק אשר מאז מלומד בניסים היה ומושגח מאת ה' לבדו חוץ מגדרי הטבע:

בהשלכתו לבור ובבית אדוניו המצרי כי ה' עמו בכל אשר הוא עושה ובכל אשר יפנה בבית הסוהר ה' מצליח בידו הוא הגבר אשר היה לו להשליך על ה' לבדו יהבו גם לעת הזאת בצר לו לכן לו לבדו יחשב לחטא כי בטח על משענת קנה הרצוץ. וזהו ג"כ כוונת המד' ויהי מקץ שנתים ימים זשה"כ אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים מתוך שאמר כי אם זכרתני והזכרתני נתוספו לו שתי שנים והוא פלאי אבל ר"ל כי כל אדם צריך לבטוח בד' אבל יוכל גם הוא לבקש לו עזר בכל אשר ימצא כי בד' מורה על אמצעות אבל אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו בלתי אמצעות כזה האיש יוסף והוא לא היה לו לפנות אל רהבים ושטי כזב ודו"ק.

וטבוח טבח והכן:

רש"י כמו לטבוח טבח ולהכן ואין לטבוח לשון צווי שהיה לו לומר וטבח, והרואה יראה בתוס' (חולין דף צ"א ע"א ד"ה כמ"ד גה"נ) ובמהרש"א שם כי והכן צווי היה אבל וטבוח אינו צווי, ונראה לרבינו ני' כי יען אשר קיימו מצות שחיטה א"כ לא אכלו משחיטת ב"נ יען שחיטת נכרי נבלה ועל כן לא צוה יוסף לנכרי אשר על ביתו וטבח רק אמר לו וטבוח כי יתקן ויפרע להם את בית השחיטה היא הצאור באשר ישחטו המה בעצמם אבל צוה והכן כי יטול הוא בעצמו את גיד הנשה, והבן,

והנה מקום אתנו פה להציע מה שהתפלא רבינו ני' על הרמב"ם בפי' המשניות (חולין דף ק') שפי' שם כי זה שאמרו רבנן לר"י בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו היינו כי מה שאנו מקיימין עתה במצות היא רק מפני שנצטוינו עליהם בסיני אבל לא מפני שנצטוו קודם לכן וא"כ הרי גם לרבנן דר"י נאסרו בני יעקב בגיד הנשה, ומה זה שאמרו והכן, טול גיד הנשה בפניהם כמ"ד גה"נ נאסר לב"נ הלא לדעת הרמב"ם ליכא מאן דפליג ע"ז, וצע"ג.

לסדר ויגש

ויגש אליו יהודא במדר' זש"ה והחכמה תעוז לחכם יותר מעשרה שליטים אשר בעיר כיון שראה יוסף סימנים של יהודה שהוא כועס בעט בכסאו ונעשה גל של צרורות בקש יהודא להוציא חרבו מתערה ולא הוי מצי אמר דין ודאי ירא שמים הוא, ופלא להבן מה עניין גבורה לחכמה, ופי' לנו רבנו ני' בשם אביו הגאון זצ"ל, כי יוסף הצדיק באשר ראה סימנים של יהודה שהוא כועס והטיח נגדו דברים כאשר אמרו ז"ל כי כמוך כפרעה גוזר ואינו קיים ואהרג אותך ואת אדוניך הי' לו להשיב לו בחמת המלך מלאכי מות כי איך מלאו לבו לבזותו עמו בבית והוא יושב על הכסא אבל מרוב חכמתו וענותנותו לא ענהו כאולתו וקיבל חירופיו וגידופיו ובעט בכסאו עד שנחשב בעיני עצמו כאלו יושב על גל צרורות עד שכעס יהודה שככה על כרחו כי מי יוכל לכעוס עוד אם רואה שהמלך יושב על הכסא שותק לבזיונו ויהי כמחריש ובחכמה זו גבר את אחיו אשר עמדו להחריב את כל העיר כקבלת חז"ל. ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו:

במדר' אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין וכו', יוסף קטנן של שבטים לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל או"א לפי מה שהוא שנאמר "אוכיחך ואערכה לעינך" עאכו"כ, ונראה לרבנו ני' כי הנה התוכחה היותר גדולה היא אם יכיר האדם את גדולת ה' ויתבונן ברוממותו אז עד מהרה תכסה בושה פניו וירץ להיות נחבא אל הכלים בחשבו איך עפר ואפר כמוהו יציר אדמה יחטא לפני אדון כל היצורים ממ"ה הקב"ה ולא יצטרך לשים חטאיו נגד פניו כדי להוכיחו וזאת ראינו אצל יוסף כאשר התודע אל אחיו ואמר אני יוסף וראו אותו פנים אל פנים הורידו לארץ ראשם ואין מלה בפיהם לענות אותו דבר, כי נבהלו מפניו ולכן דן ק"ו על אכו"כ אם יבא הקב"ה עם כל כבודו כליל בהודו והדרו ויוכיח כל או"א לפי מה שהוא, ר"ל כי ע"י שיתגלה לכל או"א לפי מדרגתו שיכיר גדולתו יתברך בזה עצמו יוכיחנו כמו שנאמר "אוכיחך" באשר "אערכה" "לעיניך" כבודי והדרי ובזה תתוכח וד"ל.

אל תרגזו בדרך:

רש"י, אל תתעסקו בדבר הלכה, ד"א אל תפסיעו פסיעה גסה ותכנסו בחמה לעיר, ואמר רבנו ני' דרך רמז, כי הנה אמרו חמז"ל, לעולם ירגיז אדם יצה"ט על היצ"ה נצחו מוטב וא"ל משכהו לבה"מ וא"ל יקרא ק"ש וא"ל יזכיר לו יום המיתה, והנה הראשונה והאחרונה מסגולות האלה אשר בהמה נוכל להכניע היצה"ר, לכל אחת יש מקום וזמן להשתמש בה ולאו כל אנפין שווין ולמשל לשכך כעס וחימה לא יועיל מה שילמוד תורה, כי עוד יעורר חמתו כמה שאמרו אורייתא הוא דמרתח ביה, וכן למי שהוא עצוב ריח אם יזכיר לו יום המיתה יוסיף עצב ויגון כמובן אולם ק"ש הוא דבר השוה לכל תסיח דאגה מלב איש ותסיר קנאה גם תשכך כעס וחרון אף יען כי הוא תעורר את האדם לירא את ה' ולקבל הכל באהבה והכנעה למען לא ימרה את פי ד'

והנה למעלה כתוב כי אמר להם יוסף "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי למחיה שלחני אלהים לפניכם", ולכאורה יפלא הלא עצב וחרון מתנגדים המה זל"ז וכמדומה לרבנו ני' כי ראה מפרשים כי באשר יוסף היה נבוך במחשבתו, אם אחיו כבר מודים לו שהוא ראוי להיות מלך עליהם יען כי הוא עומד במעלה גבוה מהם ולו יתר שאת וגם כי הוא בן רחל עקרת הבית ולו נאוה מלוכה, וא"כ הלא יתעצבו האנשים האלה מאוד על אשר עשו לו ככה למכרו ממכרת עבד, או אולי עודם במרדם יעמדו באמרם כי אין לו למשול עליהם, ואז הלא עוד יחרה אפם כי מדויל ידיהם משתלם להם יען ע"י מה שעשו המה עמו ומכרוהו לעבד עלה לגדולה להיות שליט הארץ גם חשב יוסף אולי מקצת אחיו אוחזים בשיטה הראשונה ומתעצבים מאוד ומקצתם אוחזים בשיטה אחרונה וישאו בשרם בשניהם, ולכן אמר להם אל תעצבו וגם אל יחר בעיניכם ולעומת העצבים אמר כי למחיה וא"כ הגיעה לכם מזה טובה גדולה ולכן אל תעצבו ולעומת אל יחר בעיניכם אמר שלחני אלהים והוא עשה לי את כל הכבוד הזה ומי ישובנו,

והנה התורה נקראת דרך כאמרם (קידושין ב') יען כתוב והודעתם את הדרך ילכו בה, ומיתה ג"כ נקראת דרך ככתוב הנני הולך בדרך כל הארץ החמה היא רומזת ליראת ה' כאמרם יראוך עם שמש כמו שהשמש משתחוה לקונה בשקיעתה, וזה שאמר להם יוסף "אל תרגזו" ר"ל אל תרגזו את יצריכם הרע "בדרך" לא בתורה ולא בהזכרת יום המיתה אשר המה נקראים דרך כי נגד עצבות או חרון לא יועילו וזה שאמרו אל תתעסקו בדבר הלכה זו תורה, ואל תפסיעו פסיעה גסה היא הזכרת יום המיתה שהיא פסיעה גסה היום כאן ומחר בקבר אבל תכנסו בחמה היינו ק"ש שהיא תעורר יראה ונמשלת לחמה ששוקעת במעריב כדי ליתן שלום לקונה בזה תכנסו לעיר ואז אשריכם וטוב לכם, ודו"ק.

סדר ויחי

ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים:

במדרש שלא יפדו בי המצרים שנאמר ופטר חמור תפדה בשה, והמה חמור שנ' בשר חמורים בשרם ואני שה שנאמר שה פזורה ישראל ונ' לרבנו ני' לפרש כי הנה מדת החסד הוי אלי' וקוץ בה יען כי כמו שתטה את האדם להטיב לאחרים ולגמול עמהם חסד כן תטהו גם לתאוה רעה להיות רץ לזנות ועם מנאפים חלקו כי מקור החסד היא ההתעוררת אשר אין בו כח לעצור בעדו כמובן וזהו מה שכתבה תורה בפרשת עריות, כי חסד הוא, והנה אנחנו ב"י גמ"ח הננו רחמנים בני רחמנים, אולם בכל זאת גדורים אנחנו מאוד בעריות ונסים אנו מהם אל קצה האחרון ע"י התורה הנקראת אמת, וזאת היתה מדת יעקב אשר לבן פ"ד שנה התהלל ויאמר כחי וראשית אוני, והנה המצרים שטופי זימה היו ורודפים אחר בולמוס של עריות ולעומת זה גם טובי לב היו ורב חסד מטה כלפי חסד עד כי אמרה תורה לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו ר"ל לא תתעבנו מכל וכל על אשר זנה יזנה כי יש בו גם צד הטוב והוא שעמדה לאבותינו שהיו גרים בארצו והיו להם אכסני' בשעת הדחק,

והנה יעקב ירא לנפשו באשר ב"י ומצרים מדה אחת להם היא מדת החסד ואולי יטו גם הם מדרך האמת מדת יעקב להיותם כמצרים פרוצים בעריות ואז ח"ו יפלו ולא יוסיפו קום הלא רק בעבור כי היו גדורים בערוה נגאלו ממצרים, וזה שאמר אל יוסף:

ועשית נא עמדי חסד ואמת ר"ל עם מדתי עשה חסד עפ"י התורה אשר היא אמת, ואל נא תקבריני במצרים ר"ל מדתי מדת האמת אל תאבד במצרים שינאפו איש את אשת רעהו כאשר המה עושים כי אז ח"ו אבדה תוחלתי כי מה נשתנו אלו מאלו כי גם המה חסד עושים טובים ומטיבים וזה שאמר במדרש שלא יפדו בי המצרים באשר יאמרו כמוני כמוהם כלם מנאפים בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם שטופים בזמה. "ואני שה" ואמרו במדרש כי לכן נמשלו ישראל לשה יען כמו שה הזה אם יגע אדם באחד מאבריו יזדעזע כלו, כן ישראל. אם פגע הדין באחד מהן יתעוררו כלם הרי זה מדת החסד שהיא קל להתעורר אבל גם פזורה ר"ל כי במקום אשר צריך להיות עומד מרחוק ולסוג אחור יש להם כח המעצר היא מדת גבורה וצימצום ולכן נקראים שה פזורה אבל אם הם ח"ו שה לבד אז ופטר חמור תפדה בשה כי מה נשתנו אלו מאלו ודו"ק, כי הוא כפתור ופרח.

ברש"י: חסד ואמת חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול, וכתב שם בש"ח דמה שנקט רש"י שעושין עם המתים לאו דוקא אלא כל היכא דאינו מצפה לגמול הוי חסד של אמת דהא גם אליעזר אמר עם ישכם עושים חסד ואמת עם אדוני וביקש שיתנו לו את רבקה בחנם ואל יצפו לשום גמול, והנה לפי הנראה דעת רש"י ז"ל לומר חסד שכלו חסד ואינו מצפה לגמול הוא חסד אמתי, אבל קשה הלא דרשו בנדרים פ"ג ע"ב והחי יתן אל לבו דיקבור יקבריני' דיספיד יספדיני' א"כ נותן הוא לב לתשלום גמול ואין לחלק בין מצפה שהמקבל ישוב לו גמולו או אחרים ישלמו לו דסוף כל סוף הרי מצפה לגמול ואינו חסד אמיתי. והרי יוסף בא למדה זו וביקש מאחיו כמו כן להעלות את עצמותיו ונראה לרבנו כי' כי לולי דברי רש"י נוכל לומר להיפך כי חסד הוא דבר שכלו חסד שאינו מצפה לתשלום גמול כי אם יצפה לאיזו גמול אינו חסד רק אמת יעשה אתו בעבור התשלום:

ולכן אמר יעקב דהאי חסד שתעשה עמדי הוא אינו חסד גמור כי גם אמת הוא שגם עתה סופך לבקש כמו כן מאחיך ודיקבור יקברינהו, והוא תשלום גמול וזהו "חסד" שהוא עתה חסד אבל גם "ואמת" שישוב גמולו, ואליעזר ג"כ אמר אם ישכם עושים "חסד" עם אברהם, הוא חסד אשר חפצו היה להתחתן עמהם אבל גם "ואמת" כי אין לך תשלום גדול מזה להתחתן באברהם אשר ברכו ה' בכל, ודו"ק.

בנימין זאב יטרוף:

רש"י, הוא זאב אשר יטרוף נבא על שעתידין להיות חטפנין כמ"ש וחטפתם לכם איש אשתו בפלגש בגבעה (שופטים כ"א), וכתב בש"ח שם כי לפי"ז יטרוף אינו דבוק לזאב יען כל זאב טורף הוא אלא יטרוף קאי על בנימין, וזהו דעת רש"י שכתוב הוא זאב אשר יטרוף, ויותר מזה היה לו לומר כי אם דבוק הוא היה לו לכתוב זאב טורף ולא יטרוף, ואמר רבינו ני' רמז נפלא במקרא הזה כי הנה ידענו זאת אשר במעשה פלגש בגבעה התאספו כל ישראל יחדיו להביא עצה ותושיה מה לעשות לארבעה מאות איש מבנימין, לבל יכרת שבט מישראל וגמרו אומר כי יחטפו להם נשים במחולות הכרמים מבנות אפרים, והנה מה שהקדישו לזה את שבט אפרים, היה יען כי הוא עקרו של יוסף אחי בנימין, אולם יש עוד טעם כמוס בזה והיא, כי יוסף היה לו להוציא י"ב שבטים כמו יעקב, אבל מאשר כי ותשב באיתן קשתו ויפזו זרעי ידיו מבין עשרה אצבעות ידו אשר שחת ארצה בבית פוטיפר, אבד כל אלה ואותן נפשות הערטלאות החזיר בנימין לאתר קדישא בלידת עשרת בניו אשר לכלם בשם יקרא על שם יוסף אחיו, כמבואר היטב נכון במדרש ובספרי חן. והיה זה כעין יבום לקרא את בן הנולד על שם אחיו המת ולכן כאשר השיב בנימין את אבדת יוסף באשר קרא את בניו בשמו, כן עתה כאשר הגיע העת כי ילך שבט בנימין לאבדון, בדין הוא שיטול שכרו מאפרים בן יוסף לחטוף לו נשים משבטו וזהו שאמר יעקב ברוח קדשו, בנימין זאב הוא, יען טרף הני עשר נפשות מיד הסט"א מקום עיפתה וצלמות והחזירם למקום קדושה בהולידו עשרה בנים על שם אחיו ומה גם כי זאב נוטריקון עשר אבל "יטרוף" לעתיד במעשה פלגש בגבעה שמה יבא על שכרו משלם.

ועפ"י הדברים האלה נבין היטב דברי האה"ח הק' אשר כתב על המקרא ותאמר רחל אסף אלהים את חרפתי ותקרא שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר, וז"ל:

אות אלף יש בה ויו ושני יודין ולקחה יוד אחת ממנה ונשאר יוד ויו לכן קראתו יוסף ולא אסף ואותו יוד שלקחה מיוסף נתנה לבנימין שנכתב מלא יוד ועפ"י האמור כן דברה רחל! אסף אלהים את חרפתי כי יוסף עתיד להעמיד י"ב שבטים כיעקב אבל שוב ראתה ברוה"ק כי עשרה ילכו לאבדון לכן לקחה היוד ממנה וגנזה לבנימין, וזהו ותקרא שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר אשר יחזיר את העשר אשר נאבדו, ודו"ק.

תוכן העניינים

שביבי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה