שביבי אש· רבי משה שמואל גלזנר
חגים וזמנים · לר"ה ויה"כ
ר"ה ד"ף כ"ו במשנה כל השופרות כשרים חוץ משל פרה מפני שהוא קרן, אר"י והלא כל השופרות נקראו קרן שנ' במשוך בקרן היובל, בגמרא שפיר קאמר לי' ר"י ורבנן כל השופרות אקרי קרן ואקרי שופר, דפרה קרן אקרי, שופר לא אקרי עיי"ש.
ונראה למצוא תוכן המשנה בדרך אגדה לפי"מ דאיתא בתנחומא וירא וז"ל:
כשם שהי' בלבי מה להשיבך ש ולומר לך, אתמול אמרתי כי ביצחק יקרא לך זרע, עכשיו אתה א"ל העלהו שם לעולה, וכבשתי את יצרי ולא השבתיך, כך כשיהיו בניו של יצחק חוטאים ונכנסין לצרה, תהא נזכר להם עקדתו ותחשב לפניך כאלו עפרו צבור ע"ג המזבח ותסלח להם ותפדם מצרתן, א"ל הקב"ה אתה אמרת את שלך ואומר אני את שלי, עתידין בניו של יצחק לחטוא לפני ואני דן אותם בר"ה אלא אם מבקשין שאחפש להן זכות, ואזכור להם עקדת יצחק יהיו תוקעין לפני בשופר של זה, א"ל ומה הוא השופר א"ל חזור לאחוריך, מיד וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, עכ"ל המדרש.
וביאר רבנו ני' כוונת הוויכוח הזה כשנקדים לעמוד על ענין וירא והנה איל, ופלא מאוד, אחרי כי כל ענין הקרבת הקרבן הוא נפש תחת נפש עם ההתעוררות לתשובה המגיע מזה לאדם המקריב, מעתה, אין שום תכלית נודע ונראה בהקרבת האיל אחר העקידה שכבר הי' אברהם אבינו מוכן ומזומן עם בנו בכל נפשו, זה לעקוד וזה להיעקד, וכבר הי' בם ביתר שאת, זה ההרגש הקודש, המתהווה באדם זולתם ע"י ההקרבה והי' לבאר, כאשר נתבונן כי א"א ע"י מעשה העקידה זיכך וטיהר את מקור מחצבתו והטביע בזרעו עד סוף כל הדורות, עד שנהי' להם כטבע ממש, לעמוד כעמוד ברזל נגד הרוצים להדיחם מאמונת ד' עד כי גם קלי הדעת מבני עמנו לא חדלו מלמסור נפשם ולעלות עלי מוקדה גם נשים וטף פשטו צוארם בשביל קדושת השם ולא המרו דתם. וכשרון הרגש קודש הזה, בא להם מדור דור ויסודת במעשה העקידה, אולם עיקר הנסיון אינו במעשה העקידה בעצמה, כי כבר נשלך א"א לכבשן האש ולא סיפרה התורה מגודל קדושתו בזה, אכן קדושתו הנפלאה וצדקתו נראה, מאשר לא הרהר אחר מדותיו יתברך אף שהי' לו מקום להרהר ולהקשות סתירה עצומה שאין עלי' תשובה, וזאת היא תמימות נפלאה שלא יוטבע בנפש האדם כי אם בסיגול מעשים טובים הרבה מאוד, ולהיות נקי מכל שמץ וחלאה, כאשר באמת היה אברהם אבינו, אולם על כל או"א מישראל מוטל, שלא להסתפק באשר יודע בעצמו שיעמוד בנסיון למסור נפשו לעת הצורך, כי אם עיקר השתדלותו יהי' לקדש עצמו כל ימי חייו בעבודתו ביראת ד'
מעתה מובן הויכוח הטיב נכון כי אברהם אבינו ביקש מהקב"ה שיסלח הקב"ה לדורות הבאים בשביל מדה זאת הבאה להם לסיבת מעשה העקידה, אשר יהיו מוכנים למסור נפשם, ועל זה השיבו השם יתברך אתה אמרת את שלך וכו' אלא כשיהיו תוקעין לפני בשופר של זה, ותמה א"א ומה השופר, מה הוא הענין היותר גבוה, ואיזה זכות נמצא שיהא גדול ממדת מסירת הנפש, א"ל הקב"ה חזור לאחוריך, רצונו בזה, ראה נא מעשיך הטובים ותמידיים מעת היותך עד היום הזה, שזככת עצמך להיות כקרבן ממש, וירא והנה איל כמו הקרבן להיות נקי מכל מום בבחינת הקריבהו נא לפחתך, ואך אז הוא מוכשר ונרצה להקרבה, ועפי"ז י"ל כי מלת "קרן" מורא על עיקר עצם, וכח היוצא לפעולה ונראה (עיין רמב"ן על קרן ואשם) וזהו הכח המוטבע בלב הישראל, למסור נפשו על קדושת השם ומובן בזה מה שאמרו בשעת הגזירה, כתבו לכם על קרן השור וכו' כלומר לעקור חלילה הכח הנפלא והגבורה המוכרח למס"נ, אמנם מלת "שופר" מורה על המעשים טובים התמידיים ע"ש שפרו מעשיכם ולפי האמור הלא על הישראל להשתדל. בהשגת שתיהם, ולכך המליצו רבנן במשנה שהתחלנו (דפסקינין כותיהו) דבעינן תרתי, קרן ושופר כאמור, ובזכות זה ימחלו עונותיהם של ישראל אמן.
בבני יששכר מאמר יום תרועה הביא ירושלמי וזה תוארה:
א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וכו' ר"ח ור' אושיעא איזה אומה כאומה זאת, בנוהג שבעולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע האיך דינו יוצא, אבל ישראל אינו כן אלא לובש לבינים וכו' אוכלים ושותים ושמחים, יודעים שהקב"ה עושה להם ניסים ע"כ, וכתב בבני יששכר כי מפרשי הירושלמי נלאו למצוא פשר דבר מה ענין דרש זה אצל מקרא זה ולכן רצו לשבש הגירס' ולהגיה מאמר זה על מקרא שלפניו "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו", ובב"י שם מקיים הגירס' כמו שהיא עיי"ש בדברי קדשו. והנה רבנו ני' גם הוא ענה חלקו לפרש הירושלמי לפי הגירס' שלפננו באופן יקר ונעלה.
אמרו בתלמיד (ר"ה ד' כ') כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן ר"י אומר הלא כל השופרות נקראו קרן שנאמר במשוך בקרן היובל, ופי' בגמ' כי לרבנן כל השופרות אקרי שופר ואקרי קרן אבל של פרה קרן אקרי שופר לא אקרי. ויש לפרש עפ"י דרך מליצה כי ידוע שהשופר ירמז על התשובה ויעורר את האדם עליה, כאשר האריך בזה השל"ה הקדוש, כי תקיעה הוא קול פשוט, ירמוז על האדם טרם יחטא ואין בו נפתל ועקש, ותרועה ילול תילל קולות קצרים, ושברים גנוחי גנח קולות שבורים ירמזו על החטא אשר ישבר את האדם ויכוף כאגמון ראשו, ותקיעה אחרונה תרמז על התשובה אשר ישוב האדם אל ה' ויפלס מעגלי רגליו והיה העקוב למישור אמנם לא על דרך אחד ישיבו בני אדם יש אשר ישוב מדרכו הרעה, יען ירא מחמת ה' כי לו נקם ושלם, והיא תשובה תתאי, ואם אמנם יצא נקי מחטאו כעמר חיור כאשר היה בתחלה, אבל לא ירויח מאומה כי לא יחשוב ה' לו את הזדונות כזכיות, לא כן הוא האיש יקר רוח אשר ישוב אל ה' בכל לבבו וחלקי ה' אמרה נפשו לאהבה אותו ולדבקה בו, והיא תשובה מאהבה תשובה עלאי! כי לזה חטאיו עוד יעשו פרי קודש והיו בתבואות, כי זדונות נעשו לו כזכיות, ולפי"ז נבין למה יקרא השופר בשני שמות, שופר וקרן, כי הנה בלשון התלמוד יאמרו על עצם הדבר בלא ריוח קרן כמו קרן וחומש ועיין בתיו"ט ריש מס' פאה וברמב"ן על בעצם היום הזה כי עקרו וגופו של דבר נקרא קרן וזה נרמז בתקיעת קרן על תשובה מיראה כי אם מפאת היראה ישוב, אז יחזור לקרן להיות כבראשונה טרם חטא והיה בעצם תומו אכן על השופר דרשו בתלמוד שפרו מעשיכם ר"ל כי אם ישוב מאהבה ישפר אשמתו ותהיה כמצות ה' ברה (כמו שדרשו על שפרה שמשפרת את הולד)
ובזה נפלגו החכמים ור' יוסי לפלגות דעותיהם לדעת החכמים אין כשר רק זה אשר יקרא בשתי שמותיו, שופר וקרן לרמז בו על שני דרכי התשובה האלה מיראה ומאהבה, אולם לדעת ר"י אף זה אשר נקרא בשם קרן לבדו ג"כ כשר כי די אם ישובו מיראה ופחד והלואי שבנו.
ובר"ה דף ל"ב ע"ב נחלקו ר' יוסי ור' יהודה על תרועה שאין עמה ולא כלום, כי יוסי אומר אמרה עם השופרות ור"י אומר אינה אמרה כל עיקר, ולפי האמור לשיטתם אזלי יען מתרועה שאין עמה שופר נראה כי די בקרן, אם ישוב מיראה, לכן אינו אמרה לרבנן דר' יוסי, אבל לדעת ר' יוסי אמרה כי לדעתו אף של פרה כשר הנקרא רק קרן לבד.
ובזה יש לפרש "תקעו בחודש שופר" רק בשופר אבל לא בקרן "בכסא ליום חגנו" ר"ל כי לכן כסתה התורה את שמו ולא אמרה מפורש לא קרן ולא שופר באשר נדע כי שתי מיני תשובות מרומזים בשופר אשר נתקע ביום חגנו הלזה, ומפרש "כי חוק לישראל הוא" ישראל נקראים אותן העומדים במעלה גבוה, ואלה הלא יעשו תשובה מאהבה וישובו אל ה' בכל נפשם ולהם יחשוב ה' כל הזדונות כזכיות וזהו חוק עד להפליא ואין יודע פשר דבר כי נעלה הוא מדרכי המשפט ונשגב משכל בני אדם איך יהא חוטא נשכר, ולא די כי נתכפר עונו אלא שמקבל שכר על כל חטאיו כקטון כגדול, אבל:
"משפט לאלהי יעקב" כי לאותן העומדים בסתר המדרגה המכונים בשם יעקב ע"ש כי קטן יעקב ודל מאוד אשר ישובו רק באשר ייראו מה' פן ישוב להם כפעלם ויעשו תשובה מיראה לאלה כמשפט יעשה להם ה' לסלוח להם עונם כי אלהי משפט הוא, וזה נקרא משפט כי כן הדין נותן. וא"כ בר"ה בו יעשה חוק לישראל ומשפט ליעקב.
ועתה נבין את הירושלמי אשר אליו תליות עינינו, א"ר סימון כתיב "כי מי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום" ובזוה"ק כתב על ויהי היום:
דא ר"ה ועל זה כונן גם הירושלמי דבריו כי "היום" הכתוב פה הוא ר"ה, וז"ש כי מי גוי גדול אשר לו "חקים ומשפטים וכו"' כי לשבים מאהבה חוק הוא כי יהפוך להם העבירות לזכיות ולשבים מיראה יעשה עמהם כמשפט לסלוח להם. "אשר אנכי נותן לפניכם היום" דא ר"ה, ולכן לובשין לבנים בגדי מחלצות ואוכלין ושותין מעדנים וממתקים ושמחים כי חדות ה' מעוזם כי לא לבד שיכפר בעד חטאתם אלא יחשוב להם זדונות כזכיות כמצות ומע"ט, וזהו שמסיים:
שיודעין שהקב"ה יעשה להם ניסים ר"ל כמו נס שאין השכל משיגו כן הוא חוק זה כמוס מאתנו,
משנה סוף פ' יוה"כ האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה ומקשה בגמרה למה לי למימר תרי זימנא ותי' כדר"ה דאר"ה א"ר כל שעבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר, פירש"י כיון שחטא שני פעמים שוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה לפי שהעבירה דומה עליו כהיתר ע"כ, והוא פלא כי אם חטא בפועל לעשות הרע מה לי אם אמר מה לי אם לא אמר בין כה או כה כהתיר' דמי' ליה ועוד קשה מה זה שאמר אין מספיקין בידו לעשות תשובה הלא הוא גם הוא לא ישוב יען כהתיר' דמי' ליה, ולולא דברי רש"י נ' לרבנו ני' בכוונת הגמ' כי הש"ס היה סובר בפי' המשנה כפשוטו שחטא ב' פעמים על דעת לשוב ואז אין מספיקין בידו לעשות תשובה והיה קשה לו מ"ש מיוה"כ דתנן האומר אחטא ויוה"כ מכפר אין יוה"כ מכפר אפי' על פעם אחת ולכן פריך למה לי למימר תרי זימנא, אבל באמת חילוק גדול יש בין זה לזה כי הנה יוה"כ בא מאיליו ואם נאמר כי הסומך עליו בפעם ראשונה מכפר א"כ הותרה הרצועה כי כל אחד יעשה מה שלבו חפץ על סמך זה אכן בחוטא ע"מ לשוב הלא התשובה לא באה מאליה רק אם הוא יתן אל לבו לשוב ויתחרט באמת ומי יודע אם ישוב ולכן לא ירהב כל אחד לחטא ע"מ לשוב, אלא דא"כ מה בין אם חטא ע"מ לשוב פעם אחד או פעמים הרבה ולמה אין מספיקין בידו לעשות תשובה. לכן מסיק הש"ס דמתני' מיירי ברוצה להערים, יען יודע הוא כי העובר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר ולעולם לא ישוב עליה, לכן מתחכם ואומר כי הוא לא יחטא ב' פעמים בזא"ז בלא תשובה בנתיים כי אז נעשית לו כהיתר רק יחטא וישוב עליה והוי כאלו לא חטא, ואח"כ יחטא שנית ואז לא נעשית לו כהיתר כי לא שנה בה, יען הראשונה כבר אזלא לה, ואח"כ ישוב ג"כ ויחטא עוד, ולזה אין מספיקין בידו לעשות תשובה על הראשונה יען אם ישוב עליה הלא יחטא שנית, אבל אם לא יזכה לשוב ינצל מן החטא. וזהו שמתרץ הש"ס כדר"ה דאר"ה א"ר כיון שעבר וכו' ר"ל כי מתני' לא מיירי כסברת המקשן שחטא ב' פעמים ע"מ לשוב רק מיירי ברוצה להערים על דברי ר"ה שלא תיעשה לו כהיתר אם יעבור עליה ב"פ לכן אומר אחטא ואשוב מקודם ואח"כ אחטא וג"כ אשוב אז אין מספיקין בחטא הראשון שישוב. וזה ברור בדברי הגמ' ודו"ק.
ע"ש האומר אחטא ויה"כ מכפר אין יוה"כ מכפר ופריך בגמר' לימא מתני' דלא כרבי דס"ל שיוה"כ מכפר לשבים ולשאינם שבים ותי' אפי' תימא רבי אגב שאני פרש"י מאחר שעליו הוא סומך לחטוא אינו מכפר, וכבר הקשה לרבנו ני' חכם אחד דלפי"ז למה לא משני במס' שבועות (דף י"ג) דפריך שם לרבי כרת ביוה"כ היכי משכחת לה ונדחק לתרץ ולמה לא תי' בפשיטות דמשכחת לה באומר אחטא ויוה"כ מכפר והשיב לו רבנו ני' דברים נכוחים דלק"מ יען אם נאמר דלא משכחת כרת רק באומר אחטא ואשוב א"כ לישתוק קרא מכל וכל ולא תחרוץ משפט כרת לנפש אשר לא תעונה ביום הזה רק תכתוב העשה דועניתם ואם לא ידע האדם שחייב כרת לא יבא לידי כך לומר אחטא ויוה"כ מכפר הכרת וא"כ ממילא לא יתחייב כרת, יען יוה"כ מכפר, וזה ודאי לא נוכל לומר כי הודיענו כרת רק כדי לחייבו כי זה לא ניתן להאמר, ודו"ק.
משנה סוף יומא אר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנ' וזרקתי עליכם מים טהורים וכו' הנה ר"ע אחרי אשר שמם מקדש ונשרף היכל ה' יצא לנחם את ישראל על דבר כפרת יוה"כ אשר יכפר בפר החטאת ושני שעירים כמשפטם ועתה חסרנו כל אלה,
הנה שנים הנם בעוכרי נפשינו לעשות הרע ויתיצבו כנחש עלי דרך ה', א'. התאוה היא ראשית חטאת והיא תוליכנו שולל לעשות הרע, ב'. ריא מחית נפשנו אשר עולה כבד מנשוא ותכריענו להטות מדרך ה' והנה בהיות ישראל על אדמתו אדמת הקודש אשר עיני ה' בה תמיד אז לא התעוררה תאותו למעלה ראש ולא היה היצה"ר שולט בשתי ידים להדיחו מעל ה' כי הוא מקום מוקטר ומוקדש לה' ואוירא דארעא מחכים ראשית חכמה יראת ה', גם מצאה ידו די מחית נפשו והותר בלי עמל וכעש כי שאנן היה ושוקט על שמריו איש תחת גפנו ואיש תחת תאינתו, אז חטאתם כבדה מאוד אם הטו מדרך ה' ויתיצבו על דרך לא טוב לכן דרוש היה להם מאוד לעשות ביום הצום את החטאת ואת האשם לכפר בעד אשמתם הגדולה, אולם בעת צאת ישראל מעל אדמתו והגלה עם הגולה בארץ לא להם, נצב היצה"ר כצר להדיחו מדרך ה' כי שם עז כחו ואין מידו מציל, כאשר אמרו כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה גם מחיתו תשביעהו מרורים כי בנפשו יביא לחמו וכבד ממנו מאוד לשמור את מצות ה' הן על פת לחם יפשע גבר לחטוא באלהים לחלל שבתות ומועדי ה' ויכחש בעמיתו כי חרפת רעב מי יוכל שאתה ולכן לא יגדל עונו מנשוא וה' הטוב יסלח להם בשובם אליו, ואם אין לנו לא כהן ולא מזבח לכפר על מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים והוא יעשה עמנו חסד ואמת,
וזש"א ר"ע "אשריכם ישראל' אף אם חרבה עירנו ושמם מקדשנו בכל זאת יש לנו על מי להשען על "אבינו שבשמים" ר"ל כי כופר נמצא על חטאינו באשר נאמר כי רחק ממנו משיב נפשנו ועלה לשמים ולא יערה את רוחו עלינו ברכת שמים מעל להבין ולהשכיל, גם את ברכתינו לקח ברכת תהום רובצת תחת כי לא נשאר לנו בלתי אם גויותינו ובזעת אפים נאכל לחם וזה הוא התנצלות גדול לכפר על כל חטאתינו כמו עבודת יוה"כ, וליתן עוז ותעצומות לדבריו אלה הביא את דברי הנביא יחזקאל אשר הוא מדבר שם מימי הגלות המר ואומר "וזרקתי וכו' כי הנה ההבדל בין טומאה לגלל הוא, כי הטומאה אינה נראת לעינים, וגלל הוא דבר מאוס הניכר לעין כל רואה ושנים אלה ירמזו לשתי מיני עבירות אשר זכרנו כי המפגל את נפשו במאכל טמא לנפש אדם ואיסורי עריות מגואל יקרא בגופו ונפשו כאשר כתבו בתוס' חולין כי גנאי הוא ביותר לאכול דבר איסור כי זאת יעשה רושם בגופו עד שאמרו בהמה שנתפטמה מדבר איסור פסולה לקרבן וכן איסורי עריות כידוע ולכן נקראו אלה העבירות בשם גלל, אולם אשר יעשה האדם בעניו ודחקו בחילול שבת להונות את עמיתו וכדומה יתרון להם מן הראשונים כי לא יעשו את גופו מגואל כפגר מובס ואלה נקראים בשם טומאה שאין רישומה ניכרת כל כך וז"ש וזרקתי עליכם וכו' אזרוק מרחוק ממקום גבוה כי אני בשמים ואתם בארץ אויביכם וזה בעצמו הוא לכם התנצלות ולכן וטהרתם מכל "טומאותיכם" ומכל "גילוליכם" אטהר אתכם.
ומוסיף עוד מעלה אשר בגלות מה שלא היה בזמן המקדש "ואומר מקוה ישראל ה' מושיע בעת צרה" מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל, כי זה בעצמו שאין לנו על מי להשען רק על אבינו שבשמים זה יחדש רוח נכון בקרבנו ויכין את לבבנו אליו לעבדו וכל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה משתעבדין לבם לשמים, והנה טהרת המקוה היא כי יבא תחת המים ויבדל מכל וכל רק המים מכסים אותו מכל עבר וכן ישראל אם אין להם על מי להשען ואין מחזיק בידו ומכל עבר אל ה' עיניו שיחנהו, זאת יטהר אותו וירחץ בנקיון נפשו יותר מפר החטאת ושעיר המשתלח, כי רחמנא לבא בעי, ובזה יש לפרש "ישראל נושע בה' תשועת עולמים" ר"ל תשועת עולם לדור ודור אף בימים אשר הר ציון שמם מבלי באי מועד להקריב שם אז נושע בה' והוא תשועת עולמים, וז"ש מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר כי תוכה יכניס את כל גופו וסביביו מים רבים כן הקב"ה מטהר את ישראל בזמן שהן מסתכלין כלפי מעלה ואליו לבדו עיניהם תליות, והבן.