אור ברסלב
שבט יהודה חלום המלך ונסיון פקחות היהודים

שבט יהודה· רבי שלמה אבן־וירגה

חלום המלך ונסיון פקחות היהודים

ויכוח היה בין המלך דון אלפונשו מפורטוגאל ודון יוסף ן' יחיא

בשנה השלישית למלך אלפונשו מספרד חלם חלום, ושלח וקרא לשריו ולמשנהו דון פידרו ולחכם הגדול טומאש וספר להם חלומו, וכך אמר: נראה לי בחלומי, שהייתי עומד בשדה ורועה את הצאן, והנה לנגדי כת של זאבים, ואמרו לי: אתה הרועה! דע לך כי אלה הצאן פשעו בנו מאד, לכן אם תענישם כראוי – נסלק מלחמתנו, ואם לא – תדע נאמנה כי אנחנו נשמיד את הצאן! השיבותי להם: לכו אל מעונותיכם, ואני אשמידם, לא תשאר פרסה! אז הייתי מקבץ כל הרועים והייתי שואל עצה, וכלם הסכימו שהדין הוא להשמיד את הצאן. ובהיותי בזה, והנה גור בן אריה יוצא ממעונות אריות, והיה טוען טענות אשר שכחתי מן החלום, ומתוך טענותיו היה מציל את הצאן. אחר ימיט הייתי רואה איך הזאבים חוטפים כמה שיות, ועולות להר גבוה. ואתם, שרי ונאמני חצרותי, אם תודיעו לי פתרון החלום?

השיבו השרים דרך כלל ואמרו: אדוננו המלך! חכמת הפתרון אינה שלנו, ואין בכיוצא בזה שיודע האמת כי אם הזמן.

ענה טומאש ואמר: אינה חשובה חכמה מה שהזמן יספיק להוצאת האמת, אבל החכמה היא שיגזור ויודיע השכל אימות הדברים קודם בא זמנם.

אמרו השרים: אמור אתה, טומאש, כי לך יאתה!

השיב טומאש: אין אני גוזר שאומר כל פרטי החלום באמת, אבל אומר כללות ענינו. אתה המלך הרועה את עמו כמו שיעשה הרועה את צאנו, ובימיך יקומו זאבים, והם השרים החזקים נגד העם, והם כמו הצאן, ותמשך מחלוקת ביניהם, ויבאו לדין לפניך, ואתה תגזור שהדין עם השרים, ומה שחלמת שיקום גור בן אריה, הלא הוא בנך או יוצא מחלציך, ויציל את העם. וענין חזרת הזאבים, אפשר כי לא יאותו למשפט יוצא מחלציך, ויעשו איזה נזק בעם, ויברחו אל ההר.

אמר המלך: אף על פי שיש קצת ישוב בדבריך, טומאש, מכל מקום לבי נבהל, לכן נלכה נא אל הפרדס הגדול, ונטייל, ונשמח, ויעברו מעלי מחשבות ודברי חלומות.

אז קמו כל השרים, והכינו כל צרכם, והלכו עם המלך אל הפרדס, ובהיותם שם אמר המלך לטומאש: תמה אני, טומאש! כי הנה מצינו שנשלמו החכמות בהמשך הזמנים, כי לא מצינו בזמנים החולפים קודם בא ארסטו מי שידע כמוהו, ולא רופא כאבן סיני, ולמה נמצאו פותרים בזמן נבוכדנצר ובזמן פרעה ולא נמצאו היום?

תשובת טומאש: אדוני המלך! שתי תשובות בדבר. האחת – כי החלום הוא ענף אחד מן הנבואה, ובעת שנמצאת נבואה נמצאת ידיעת פתרון החלום, ולא נמצאת נבואה כי אם בעם היהודים לבקשת משה מלכם אשר שאל יתרון זה לעמו. שנית – כי שלמה היה חכם מכל החכמים וידע בטבע ובמהות האדם מה שלא ידע שום חכם, והוא מסר לעמו סימנים שבהם יוכלו לפתור חלום.

אמר המלך: כיון שכן הוא – נבקש איזה יהודי חכם, אולי יגיד לנו ענין החלום.

אז צוה למשרתיו, ויביאו לפניו לבינבינישטי הזקן. וכשבא לפניו, אמר לו המלך: הידעת, החכם, בפתרון החלומות כמו שידעו בני עמך בימי קדם?

והשיב היהודי: אדוננו המלך! מיום שגלינו מארצנו פרחה ממנו כל חכמה, ואיך נדע לפתור חלום?

השיב המלך: זה שקר, ואני שמעתי מפראי פול אשר בא משלאמאנקא, ואמר לי שבהחבא היה הוא ורעיו לומד עם חכם אנוס חכמת התלמוד, ואמר שאחר ימים ושנים שלמד ראה כי חכמה עמוקה היא מכל החכמות, ואם הגלות מאבידה החכמה – הנה בבבל גולים היו, ואיך ידעו אותה חכמה?

תשובת היהודי: אף על פי שהיו גולים עדין היה בהם לחלוחית, כי קרובים היו לחכמים הגדולים אנשי הקבלה, אבל אנחנו נתרחקנו מאד מאותו שרש, לכן כבה נרנו ואור תורתנו היום ונגששה כעורים כלנו.

אמר המלך: ואיה סכלות כזו, כי תאמרו שמצד שגליתם מארצכם אבדתם החכמה, וכי הידיעה תלויה היא בארץ או בשכל האדם?

השיב היהודי החכם: לא, אדוננו, מצד גלות מן הארץ, כי אם מצד גלות שכלנו אשר הוא משועבד לגלות וצורך פרנסתנו והמסים וחוקי המלוכה, איך ישאר פנוי לעניני החכמה? וכבר אמר הנביא (ירמיה מ"ח י"א): "שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא על שמריו לא הורק מכלי אל כלי על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר".

ואמר המלך לטומאש: הראית טומאש דחית היהודי?

אמר טומאש: לפי מחשבתי אינה דחיה אבל האמת, מאשר ראינו בנסיון גודל חכמתם כשהיו בני חורין, והשמעוני נצח לאפלטון (לאריסטו) בכמה דברים, ואלו היום נתדלדלה חכמתם מאוד. ואני ממשיל ענינם למי שמדליק מן המדורה, ולמי שמדליק מהכאת אבן לאבן. ובימים הקדמונים היו כמדליקים ממדורה, והוא השפעת הנבואה והקבלה, והיום הם טורחים הרבה ומוציאים מעט, ואותו מעט בלתי מאומה, כמו המכה באבן ויצאו נצוצות, פעמים פורחים והגבהתם הוא אבדתם, ופעמים יפלו לארץ ומיד כבים, וכן הם עיוני היהודים היום, כמו שראיתי בישיבתם אשר שאלתי מהם מסקנת הדברים ואין גם אחד שידע להשיב.

אמר המלך: גם אני שמעתי שכשהם מתוכחים פוגעים זה עם זה כמו שעושים השורים כשמתקוטטים.

אמר טומאש: אולי יש להם חולי הכבשים, כי אמרו קצת מן הטבעים שיש להם תולעת במוחם, וכדי להמיתה מכים במצחם זה עם זה. והאמת אמיתת דבר הוא, כי היא עלילה שמעלילים עליהם כמו שהוא טבע השונא.

אמר המלך: הם הגורמים שישנאו אותם, כי לא רצו לבא לדתנו.

אמר טומאש: הנה היהודים כמו האבוקה הדולקת ששורפת ומכלה את עצמה ומאירה לאחרים, כי כאשר יש לנו איזה ספק הם מאירים אותנו באשר ידעו לשון העברית וטבעה, והם הולכים וכלים מעצמם לבלתי שמוע, וסוף כל סוף צרת הגלות תצר חכמתם ויבזוה בהחלט. וכבר נמצא בספרי הערב, איך מלך ערב אמר לו חכם אחז כי הגלות מקטינה לב הגולה, והמלך רצה לנסות הענין וצוה שיביאו לפניו שני גורי אריות, לפי שהאריות אמיצי הלב, וצוה שיקיפו שדה אחד וישימו שם שני הגורים אשר לוקחו שניהם מלידה כדי שיהיו שוים, וצוה שיקשרו האחד, והאחד ילך בתוך אותו שדה חפשי, ויתנו להם מזון שוה, ואחר ימים צוה לשחוט הגורים, ונמצא לב הקשור אחד מעשרה חלקים מלב החפשי.

אז אמר המלך: עתה איני תמה למה נאמר ביהודים (ויקרא כ"ו ל"ו): "ורדף אותם קול עלה נדף", כי לפי דרכך אין להם לב. וממקום אחר אני תמה שיש להם אומץ הלב לשיקבלו השריפה ולא ישנו דתם.

אמר טומאש: כל הדברים חוזרים בטבע אל השרש. יראה אדוננו, שהנער בן החכם מיד שידע לקרא אבי ואמי הוא רומז רמזים כמי שקורא בספר, ואם יראו לו חרב – יברח, לפי שלא נשרש בטבע אביו, והפרש – בנו עושה להפך, כי מיד יבקש לחגור חרב ולברוח מן הספר. ובן האופה – מיד עושה תנורים, והנער בן הנגר – מיד יבקש כלי נגרות, וכן אלו, כאשר אברהם עמד על אמונתו, וסבל יסורים במדינת כותא ארבעים שנה, והפילו אותר בכבשן האש, הנמשכים מזרעו ואמונתו יש להם האומץ ההוא.

אמר המלך: כבה יחשב זה להם לחשיבות ומעלה בהדמות הענף או הפרי לשרשו, ואפילו יזקינו בגלות יותר ראוי שידמו לערשם, כי כן מצינו האילן הזקן שאינו מגלה שרשו על פני הארץ אלא כאשר יזקין!

אחר זה השיב המלך פניו לבינבינישטי, ואמר לו: תמה אני מאד מכם, היהודים, כי כמו שהגלות אבדה חכמתכם, למה לא אבדה גאותכם? ולמה לא הוקטן לבבכם אצל השררה ותלבשו בגדי בני חורין ואתם משועבדים? ואתם ידעתם כי אין הגאוה מצויה אלא בפחותים!

אמר היהודי: היא הנותנת, כי הפחות יבקש להתנשא בלבוש כבוד כדי שלא יפול לגמרי, כל שכן אדוננו שלא ילבשו בגדי יקר כי אם הבחורים והנשים, ובקשת השכל בבחורים ובנשים כבקשת שועלים בים ודגים ביבשה. הראית מלכנו אני עבדך וכל עסקי קאשטיליא בידי אם לבשתי משי?

ענה המלך: כי יראת שאומר כי מאשר לי עשית את כל הכבוד הזה.

אמר טומאש: כאשר ילבשו אלו בגדי יקר כבוד הוא למלכנו, מפני שאנשי קאשטיליא מזרע מלוכה הם, והאריה עם הקדחת הרביעית שלו עדין הוא אריה ושאוג ישאג כמוהו, וזה שכתב ספר הבריביא (במדבר כ"ד ט'): "כרע שכב כארי".

אחר הדברים האלה באו אל פתח הפרדס עם רב, וצעקו: הושיע המלך! צוה המלך ופתחו שערים, ויבוא עם רב וכבד, ואמרו: אי אדוננו! והנה נפלנו נפילה שאין אחריה נפילה אחרת, והנה אנחנו עולים במסילה בפרוסיסיון (procesion) על הבצורת, וההגמון הגדול לפנינו עם הקאליס בידו, והנה יהודים נשקפו בעד החלון ושפכו כר של שתן על הקאליס.

אמר המלך: דבר יוצא מהקש השכל אתם אומרים.

ענו העם ואמרו: מה יעיל שיוצא מן השכל – ויש אלף אנשים מעידים מה שראו בעיניהם!

אמר המלך: אדבר עם יועצי, אם אכריתם או אגרשם בלילה.

בדברו עם יועציו, אמרו: הגדול הוא מוכרח להצילם מיותר רע, כי ודאי, יקומו העם וחרב בידם לכבוד האלוה, ומי יעכב בידם? כי המעכב יקרא כופר.

אמר המשנה: אף על פי שיוצא מהקש השכל, ומי יודע אם האל הניע לבבם לזה כדי להנקם ממה שחטאו לבנו ומאתו היתה נסיבה?

אמר המלך: יכתב ויחתם שבעוד שלשה חדשים יצאו ממלכיות שלי.

ונכתב ונחתם.

אחר זה אמר המלך לטומאש: ולמה אתה שותק?

ענה הוא: אין אחר חתימה כלום. ועוד שיראה לי כי הם הם דברי החלום אשר חלמת.

אמר המלך: האלהים כן יראה! לכן לא תצא הגזרה חוצה עד נדע.

עודם מדברים, והנה בן המלך, יוצא והוא כבן שמונה עשרה שנה, נבון וחכם ואמיץ ויפה תאר מאד ואמר: אבי המלך! אם תרשני אומר דבר.

ענה המלך: דבר בני שתחיה!

אמר בן המלך: מי ראה כאלה כי מפני המיית פתאים תגזור גזרה על עם אחד בלי שום חקירה, כי אפשר שאחד מהנכרים שונאיהם עשה וימסור הדבר ליהודים, או שמא יש לו ליהודי בנים קטנים והם עשו והעני לא ידע, וכבר נמצא בזמן המלך דון פידרו איש נוצרי שהטיל גוף מושיענו בבית הכסא של איש יהודי כדי להפילם, וכאשר נניח כי היהודי עשהו – מעולם לא מצינו רועה שכאשר יצא מעט הצאן מן הגדר שישמיד את כלם, אבל מישרם אל העדר ונהנה מצמרם ושותה חלביהם ואוכל הגדאים והטלאים והצאן לא יעדרו.

אז שלח המלך לקרוא ליהודי ואמר לו: המעט מכם היהודים הלאות את עמי כי תלאו גם את אלהי?

ענה היהודי: עם אשר תמצא את אלהיך אשר עשה לו כזה לא יחיה, ואיך ימצא בשכל אדם שבפני אלף אנשים נעשה נבלה כזו אשר דינה שיעשו גופותינו ככברה?

אמר בן המלך: היש לך בנים?

אמר: לא.

אמר לו: מי הם שכניך?

אמר: לצד אחד איש נוצרי.

אז שלח המלך בעדו, ובא הוא ובנו. והנוצרי הזקן נשבע שלא ידע מזה מאומה.

אמר בן המלך לנער: אם תגיד לי מה שאתה יודע הנני נשבע שאעשך פרש.

או ענה הנער: ירא אנכי מבוא בדמים, אך לעשות רצונך אודיע לאדוני, כי אני עשיתי הרע, לא במרד ולא במעל, כי נוצרי אנכי, אלא חלון קטן יש לאבי יורד למרפסת היהודי, וקפצתי שם, כי המקום יותר מרווח לראות, ונכשלתי בכד ומים טהורים היו, והאומר דבר אחר חוטא בנפשו.

קם המלך על כסאו כשמעו, ואמר: ברוך האל שנתן לי בן יושב על כסאי ראוי יותר ממני!

אמרו הנוצרים: אולי היהודים שחדו לנער שיאמר הדברים ההם?

ענם המלך: לכן האל הגדול הודיעני בחלום כל הדבר הזה, ואיך בן אריה יציל את הצאן ואין צאן אובדות בין זאבים אלא העניים האלה, ומעתה צאו מיד מעלי, פן תצא כאש חמתי עליכם, כי כל השרים עדים כי כל זה נגלה אלי בחלום.

אחר זה אמר המלך לשריו: מה השנאה הגדולה הזאת שהנוצרים שונאים ליהודים? ואם מצד שהרגו את מושיענו – הנה הערביים שונאים את היהודים יותר ולא הרגו לנביאיהם, כי שמעתי שלא יניחום לעלות במסלה אלא באמצע הדרך בסוסים וקורים אותם זירבון.

אמר טומאש: לדעתי הלא הוא שלא ישתתפו עם שום אומה, והצרות יעשו שיברחו לקיים דתם. משל לאש הפחמי כי כאשר ירצה הפחמי שיתלהב מיד ישליך עליו מים, והטעם הוא מפני שבטבע יתחזק האש בהרגש המנגד.

אחר שלשה ימים באו מקאריאון העיר שני יהודים שלוחים, ואמרו איך קמו נוצרים כנגדם להמיתם על דבר הקאליס, והמיתו מהם שנים, וכל היהודים ברחו לבית השר, ולא היה שם. ולשר חצר גדול, לו פתח קטן אשר ידעו היהודים, והנוצרים רדפו אחריהם, ובאו בשער הגדול אשר לחצר, ובערמה יצאו היהודים מן הפתח הקטן, וסבבו אל השער הגדול, וסגרו אותו על הנוצרים אחר שסגרו הקטן, ונשארו הנוצרים תפושים. אמר המלך: יחזק בחכם כי יפה עשיתם! אז צוה המלך חוקר, ועשרה מן הנוצרים תלו אשר נמצאו כי הם הקמים ראשונה, והשאר נגזרה עליהם תפישה תשעה חדשים.

אז אמר המלך: ישתבח האל! והנה עתה כל החלום נשלם, כי זהו הזאבים שיחזרו ויקומו.

אחר זה צוה המלך, ויביאו ספר הזכרונות לפניו, כדי שיכתב ענין היהודים ובהתחלתו נמצא ספור אשר אמר שמונה עשר דברים שנבחרו: האחד – יעקב באבות, השני – דוד במלכים, השלישי – יהושע בכובשים, הרביעי – ארץ הערבים לזכות האויר, החמישי – ירושלם לקדושה, הששי – היהודים לפקחים וקשי עורף, השביעי – ארץ כשדים לעושר, השמיני – ארץ מצרים לסחורה, התשיעי – ארץ יון לחכמות, העשירי – ארץ רומי למלחמות, האחד עשר – נאפוליש לתפארת, השנים עשר – ארץ טושקנא למליצה, השלשה עשר – ספרד למוסר וכבוד, הארבעה עשר – פורטוגאל להנהיג על הים, החמשה עשר – ויניציא להנהגה ועצה, הששה עשר – פרנסיה לנאמנות ואהבה, השבעה עשר – אלימניא ליופי וגבורה, השמונה עשר – מושיענו לרחמן, ובנשים – אביגיל בהשכלה, ואסתר – לחן, וחנה – לתפלה, ומרים אמנו – לצניעות.

אמר המלך: ואיך אמר המספר כי נבחרו היהודים לקשי עורף – והיא המדה הפחותה שבמדות, ולא יאהב הקשה עורף כי אם קשה עורף אחר כמוהו?

השיב המשנה: צריכה היא אל הדתות, כי עם קשה עורף ההוא תורתם קיימת, ואולי לזה נבחרו, ולפי שהיו קשי עורף לקבל דת גרם שתיו קשי עורף לאבדה, ואמרו חכמי ספרד: הממהר באהבה ממהר בשנאה.

אמר טומאש: דברי הפילוסוף הם שמי שמקבל אוהב בנקל יאבדנו בנקל.

אמר המלך: דרך אחרת ששמעתי, והוא שמי שמקבל אוהב בלי נסיון ישנאהו בלי נסיון, עוד אמר המספר שנבחרו לפקחים – מנין להם פקחות זו?

השיב המשנה: פקחות שלהם היא ערמות, וזה נמשך משרשם, הוא יעקב אביהם.

אמר המלך: הנה נאמר (בראשית כ"ה כ"ז): "ויעקב איש תם".

אמר טומאש: בהתחלתו היה תם, ובסופו נעשה ערום, כי כן אמר הטבעי, שהנער התם בסופו יהיה ערום, וכן להפך. עוד נמשכה להם הערמה ממה שיש להם מהצורך יותר מכל עם, לכן צריכים לחשוב מחשבות וערמות להרויח.

אמר המלך: בעקר הענין יש להקשות, כי במה נראה מהם שהם פקחים?

אמר טומאש: יוכל אדוננו לנסותו, יקראו לפניו שלשה מהם מהיותם טפשים, ויראה תשובתם מתישבת בכל דבר.

אז שלח המלך שיקראו לפניו מן השוק שלשה היותר מזומנים ראשונה, והנה באו. שאל המלך: מה מלאכתכם? אמרו: אחד תופר, ואחד גרדי, ואחד סנדלר.

אמר המלך: הנני שואל מכם דברים, ולא תפחדו כלל, כי אין רצוני אלא לנסות שכל היהודים, ואם לא תשיבו כהוגן – מלאכתכם היא התנצלותכם.

השיבו היהודים: אנחנו לא למדנו ספר כמפורסם – ואיך נשיב לאדוננו?

השיב המלך: זה אני מבקש, לכן על כל פנים תשיבו לי, ראשונה, הנה כלנו וכל שכן אתם חייבים לדעת למי אתם עובדים, כמו שאמר (ירמיה ל"א ל"ד): "אך דעו את ה' ", תודיעו לי מהות האדון הזה מהי?

השיב היהודי הראשון: אני אשיב, אבל ראשונה אשאל מאת אדוני: כשישב על כסאו ואחר כך קם – מי הוא העצם שהוצרך להניע והעצם שהוצרך שינוח? ומי הם העורקים שהוצרכו שיתפשו? וכן מה שאמרו שיש באדם אברים מבשלים ואברים מחלקים ואברים מוליכים המזון – מי הן כתות אלו? ענה המלך: אי שוטה! ואם שיני שהן קצת מגולות איני יודע – ואיך אוכל לדעת פנימיות גופי ועור ובשר מכסים?

השיב היהודי: וישמעו אזנך! ויפה אמרת, שכן אמר דוד (תהלים קל"ט ב'): "אתה ידעת שבתי וקומי", ואם זה לא ידעת – איך תדע מי שהוא למעלה מעשרה רקיעים? ונאמר (תהלים צ"ז ב'): "ענן וערפל סביביו".

השיב השני: הבורא הוא מלך רם, ורגליו מגיעות עד הארץ.

אמר המלך: כמה יצא זה הטפש מן הדעת, וכמה נתגשם האל במוחו המזוהם הגשמה מוחלטת, גם לדבריו צריך שנאמר שהאל הולך יחף, כי כל צמר הבהמות לא יספיק לשוקיו, ועורותם לא יספיקו למנעלים.

ובהיותם בזה, הנה בא דון יוסף הנשיא, אמר לו המלך: הראית טפש זה שאמר שרגלי האל נוגעות בארץ?

אמר הנשיא: אל יתמה אדננו, והוא לא למד מעולם, ונמשך העני אחר פשט הפסוק אשר אמר (ישעיה ס"ו א'): "והארץ הדום רגלי".

אז אמר היהודי: הכל תלוי במזל, והנה כל הנוצרים מאמינים הגשמה גמורה הגשמת בשר.

אמר המלך: אי טפש! אנו מאמינים בזה, לפי שהאל היה צריך לכפר עון הבשר, ולכן נתלבש בבשר כדי שהבשר יקבל עונש, ואז יתכפרו כל העם החוטאים, אבל הבורא פשוט הוא תכלית הפשיטות.

השיב היהודי: הבורא הוא חי ולא כחיותנו, חכם ולא כחכמתנו, יכול ולא כיכלתנו.

השיב המלך: בזה לא אמרת דבר רמוז.

השיב היהודי: ואיך אומר מה שלא יכלו הנביאים? משה אמר (דברים ג' כ"ד): "מי אל בשמים אשר יעשה כמעשיך", וירמיהו אמר (י' ז'): "בכל חכמי הגוים מאין כמוך", הנה שכלם לא אמרו אלא לשון שלילה, לא חיוב, ואלו היית שואל על אלהיך במה שראיתיו מצוייר ועיניו חדות מורות על השכל, ותוארו דק מורה החכמה, וזקנו מחולק מורה על המחשבה והתחבולה, הייתי אומר תוארו.

אמר משנה המלך: זה חייב שרפה, במה שאמר שאלהינו תחבלן וערום.

השיב המלך: ראוי לכבוד, כי האמת אמר, והנה מושיענו אמו יהודית היתה, ומשם נמשכה לו התחבולה, אלא שהחלק האלהי שבו גבר על חומרו והיה מה שהיה.

שאלה שניה: אמרו חכמיכם שמן הארץ ועד לרקיע מהלך חמש מאות שנה – מנין להם?

תשובת היהודי: שמעתי לחכם טומאש שאמר, שיש בשנים עשר מזלות

מזל שגופו גדול מגוף הארץ מאה ושבעים פעם, ומי שמדד בשעלו הגוף ההוא מדד ברגליו מהלך מן הארץ עד לרקיע.

אמר המלך: ישיב השני.

אמר: חכמתי בזה אינה אלא במהלך בגרדי לבד.

אמר לשלישי שישיב, ואמר: אין לי פה להשיב באשר שגיתי ראשונה ולא לקחתי עצת דוד, שאמר (תהליט ל"ט ב'): "אשמרה לפי מחסום".

אמר המשנה: זו קשה מן הראשונה.

שאלה שלישית: איך נמשך מהשמש חום גדול והוא אין בו חום? הנתת מימיך דבר שאין בך?

תשובה: שמעתי, כי אינו מן השמש, אלא שהוא מסבב גלגל האש, ומשם נמשך החום, והוא חום משוער לחיים, והוא חיותנו.

אמר המלך: ומנין לך שהוא חיותך?

תשובת היהודי: אני רואה שכל חולה בבקר יקל חוליו מפני שבא השמש, ובערב יכבד עליו החולי.

אמר המלך: כמדומה לי שאתה רופא.

ענה המשנה: שמעתי כי הוא מתלמידי גאלינוס.

השיב היהודי: לא אדוני, אבל אמי הזקנה כשטווה לאור הלבנה אומרת, ואני כותב על הספר דברים נפלאים, גם אשתי יודעת.

השיב המלך: כמה מההשכלה יהיה לאדם שיוצא מחיק אמו ובא אל חיק אשתו.

שאלה רביעית: כיון שהחלב והדם נאסרו לכם מפני שהוא קרבן אלהיכם – למה לא תאכלו אותם היום?

השיב היהודי הראשון: כי מחר יבנה בית המקדש, ואחר שהורגלנו נשגה בו.

אמר המלך: והלואי יבוא בסוף השנה, וכמת שקע שכלכם בתקוה זו! והנביא אומר (עמוס ח' ב'): "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל"!

השיב היהודי: פירושו הוא שלא תהא עוד בתולה שלא נבעלה ולא נכבשה לשום אדם, ואנחנו כבר כבשונו מלכים, וזהו שאמר הנביא (ישעיה כ"ו י"ג): "בעלונו אדונים זולתך".

אמר המלך: היה ראוי שתציירו בפתח ירושלם כמו שציירו אנשי נאפוליש, כי קודם שנכבשו ציירו בפתח צורת בתולה, ואחר שנכבשו ציירו צורת מרדעת, לומר שנכבשו כחמור.

ענה היהודי: כבר שבו הנאפוליטאנוס לממשלתם.

שאלה חמישית: למה מתחזקת השינה בלילה?

השיב היהודי: מפני שהקור מתחזק, והחום בורח מפניו אל הלב, מפני שהוא מנגד שלו, וגורם השינה.

אמר טומאש: כן הוא, ולכן בקיץ החום יוצא מן הלב ומתקרב אל החום הנכרי, ונשאר הלב פנוי ולא ישן. ואחד מיסורי מלכי פורטגאל שישימו המורד סמוך למדורה של אש ולא יניחו אותו לישן.

שאלה ששית: הנשמה תמות או לא?

תשובה: לא תמות, כי אינה מיסודות שיגבר האחד על חברו וימות, אבל תקבל עונש מר.

אמר המלך: אי שוטה! והלא כל העולם מסכימים שאין בלתי בעל תכלית אלא האל, ולדעתך גם הנשמה?

השיב היהודי: מההתחלה היא בעלת תכלית שהרי נבראת והיתה לה התחלה.

אמר המלך: והלא חכמיכם אמרו "הילודים למות"?

אמר היהודי: רצונם לומר אפשרים למות, אם ירצה האל, כי לא אמר "הילודים ימותו".

אמר המלך: די זה למה שרצינו לנסות, וברוך שבחר באלה! ומכל מקום אני תמה, איך ישיבו בחלוקים שיש בהם קצת מן החכמה והם לא למדו?

אמר טומאש: הם נוטים אוזן מאד אל השמיעה, והם כמו הנערים, כי למה הנער יזכור יותר מהזקן? מפני שיפלא מכל דבר, והדבר הנפלא עושה רושם בזכירה.

אחר זה שאל המלך: למה נבחר דוד למלך ולא נבחר שאול אשר ראינו בו חסידות נפלאה כי לא רצה להמית הקטנים מעמלק? וכן ראינו בו קדושה כי אמר לו שמואל ביום המחרת ימות הוא ובניו ועל כל זה לא נמנע מללכת כמי שהולך לחופה?

ענה טומאש: אם היה שואל ומתחנן – האל היה משיבו, אבל דוד מיד היה בוכה והאל מכפר לו.

אמר המלך: עתה נודע אצלי למה היהודים נענים בעצירת הגשמים!

ענה המשנה: אני לא כן אחשוב, אלא שהאל שונא אותם כדי שלא ישובו אליו לעמוד לפניו נותן שאלתם.

תוכן העניינים

שבט יהודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה