אור ברסלב
שבט יהודה השמד השביעי

שבט יהודה· רבי שלמה אבן־וירגה

השמד השביעי

השמד הששי

ענין ויכוח היה בין המלך האדיר והחסיד מלך אלפונסו מספרד עם טומאש החכם המהודר.

אמר המלך לטומאש: בואך לשלום לחצרות גדולתנו! ובעצתך תנחני ותצילני מבא בדמים או להזיק לעם היהודים! כי זה ששת ימים בא אל מקומינו משרת מושיענו הגמון אחד, ודרש לרבים כי היהודים לא יוכלו לחוג חג נקרא בלשון העברית פסח כי אם בדם נוצרי, ואף על פי שראיתי באיש ההוא סימני שטות יותר מסימני חכמה, מה אעשה כי העם האמינו דבריו ובאו לבקש משפט ורמסו חצרי? וכמעט שנחשבתי בעיניהם לאיש נכרי או יהודי, כאשר לא עשיתי נקמה ביהודים, כאשר נתאמת במוחם המזוהם השבוש ההוא, ואף על פי שדבר זה רחוק הוא מן השכל בתכלית, חפץ הייתי שאדע מה להשיב לשוטים, כי הם עם רב, ולא אוכל לדחותם על נקלה, וידעתי שידעת בדת היהודים בקבלתם ובמנהגם, ואתה תדע אם יש שרש בדתם מענין זה או בחבור הנקרא אצלם תלמוד, והוא פירוש הבריביא (בלשון ספרד נקראים הכ"ד ספרי קודש bribia או brivia), ואתה נכנסת בחדריו כפי המסופר ממך, ועיניך ראו, ואם יש בהם עון כזה – אגרשם מארצי, ואם שקר – אשים נפשי להצילם, כי עבדי הם.

– שנית, הודיעני סבת נפילת היהודים מימי קדם, ולא תאמר כי מה לי בעניני היהודים? ויש לי בזה סוד, באחד מן הימים אודיענו אליך. והנה לא מצאתי נפילתם לא בדרך טבע ולא בדרך עונש, כי ראינו ושמענו עמים רבים שפשעו וחטאו יותר מהם ולא נענשו, אבל להפך כי הצליחו הצלחה גדולה! והנה בזמן המלך לטינו היו עובדים למזל שבתאי, והמלך לטינו הרס היכלו, ובנה היכל ללוציפיר, ולקח כהני שבתאי, ושרפם על מזבח לוציפיר, ולוציפיר הוא ככב נגה, והצליח לאטינו ועמו הצלחה. ועוד היום כתבו המספרים האמתיים, שיש באיי הים הרחוקים עבודת נוגה, ושם היכל בנוי, וצלם מוטל, ופניו למעלה, ובו כצורת גיד, ומביאים בתולה ושוכבת על אותו צלם, ומקבצים טיפי הדם היורדות, ולשים בהן עיסה, והאוכל ממנה קדוש יאמר לו, והנערה ההיא לא תנשא עוד לאיש, אבל נשכרת היא לזנות לכל הבא, וכל מה שתרויח הנערה חציו למזונותיה וחציו למשרתים בהיכל ההוא, ונשכרת בדמים יקרים, מפני שכל הבא עליה נתקדש לעולם! וסמוך לאי ההוא יש עבודה זרה אשר קרבנה שבעה עכברים ושבעה עטלפים, ושמענו כי העם ההוא אוכל את דשן הארץ, ומעולם לא כבשם מלך ושר! ואחר המלך לאטינו בא מלך אחר ברומי, והרס מזבח לוציפיר, והרים היכלו למזל שבתאי, ומצינו שהרומיים משלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, וכבשו מקומות שלא כבשם אדם מעולם, והם יושבי אלימאנייה ובורגונייא הם הגבורים אשר מעולם. וכן מצינו תושבי ריניש שהיו עובדים ללבנה, וכן כל עם קארווטי, ועם כורומין ובושמין היו עובדים לשמש, ואנשי כשדים היו עובדים לאש. ויש באיי הים משתחוים ליסוד הארץ, ומן הדין היה שישימו אותם תחת הארץ לשיעלה אלהיהם עליהם. ובזמן קדום מקומות היו בארץ כשדים משתחוים לתרנגולת, ומהם לצורת תיש, ומהם לצורת חמור פרד וסוס יחדיו, ויש שמשתחוים למי שיפגעו בבקר בצאתם מפתח ביתם, וכלם מוצלחים הצלחה עצומה. ובעיר הגדולה רומי אשר אנשיה פקחים קם מלך אחר שמו יאנוס, והצליח במלחמותיו, והעם חשבוהו לאלוה, וקראוהו: אלהי האלהים! והצליחו הצלחה לרוב. וכאשר האמת שהיהודים על עונם נענשו, למה היה עונש גירוש? כי לא מצינו אב שבנו חטא לו וגרשו, אבל הוכיח והוא בביתו וארמונו, והנה היהודים נקראו בנים לאל, כמו שכתוב בספר הבריבייא עד שבא מושיענו אשר עליו אמר דוד (תהלים ב' ז'): "ה' אמר אלי בני אתה".

עוד אשאלך ותודיעני, אם היהודים חטאו – מה חטא המקום הקדוש אשר בירושלם? ומוסכם לכל הכתות, כי הוא הקדוש. היהודים אומרים כי הוא המקום אשר התחיל האל בריאת העולם, ושם קבלת התפלות לכל חי. והישמעאלים קורים אותו שער השמים, והנוצרים אומרים כי משם עלית הנשמות לגן עדן, ושם מקום הנבואה לנביאים, ושם נולד מושיענו, כמו שאמר דוד (תהלים ק"י ב' וג'): "מטה עזך ישלח ה' מציון מרחם משחר".

וכאשר נאמר כי לא על צד העונש נפלו, אלא בסבה טבעית, נדעה בינינו הדברים הצריכים למלחמות, והם ארבעה: ראשונה – הפקחות והתבונה לתחבולות והמצאות תכוניות, ומוסכם לכל הכתות כי היהודים פקחים וערומים מכל האומות, אם כן לא נפלו במלחמות להעדרם. שנית – הגבורה והכח, וטיטוס אויביהם ספר עליהם מגבורותם, ומכללם אמר כי שלשה בחורים אחים העמידו שער אחד משערי ירושלם שלשה ימים פתוח יומם ולילה נגד כל מחנהו להכעיס, עד שנתבייש וקבץ כל עמו, והוכיח אותם, ונאספו כלם, והתאזרו, ועם כל זה נפלו ממחנהו רבים אין מספר, ובאו הבחורים תוך השער, וסגרו הדלתות, ואין בכל מחנהו מי שיעכב ההסגר. שלישית – העושר להכין מזונות אל המחנה, והיה מן היהודים מי שהתנדב לתת חטים למחנה היהודים שתי שנים, ואשר אני רואה מגדולת עשרם שכאשר בא עליהם מלך ורצו להשלים עמו, היו נותנים לו כל כסף וזהב שבהיכל שיסלק מלחמתו מעליהם, ובשנה השנית בא מלך אחר, ואומר הכתוב שהיו נותנים לו כל כסף וזהב שבהיכל, כי לא אמר שהיו נותנים השאר, וזה מבואר בספרי מלכיהם, אשר נראה כי בשנה אחת היו משלימים כל מה שחסרו בשנה הקדומה, ואילו יקרה כזה בספרד לא היה העם יכול להרים ראש שבע שנים. רביעית – רבוי העם, וכתב ניקולאו די לירה, שהיו ביהודים שולפי חרב מיהודה שש מאות אלף, ומאנשי ישראל מושכי קשת ומחזיקי רומח שמונה מאות אלף, ולא ימצא רבוי כזה בכל מלכי הגוים יחד. ולעם אשר כזה לא מצאתי בדרך הטבע סבת הנפילה.

תשובת טומאש: מלך אדיר וקדוש! דברים מתמיהים אני שומע היום, ונפלאתי מאד איך נכנס בלב נבון וחכם כמוך דבר רחוק מן השכל, עד שאין זר יותר ממנו, שאף על פי שאומר שהוא אינו מאמין, למה הוצרך אדוננו השאלה עליו? גם תושבי העיר, והם ספרדים נבונים ופקחים שבאומות האמינו הבלי זקנות משיחות כשטוות לאור הלבנה ועלילות עריצים, יבקשו עילה למלא חסרונם בעמל אחרים, ולא מצאתי להם התנצלות אלא כי גם יש בזה שנאת הדת, לכן יבקשו להפיל היהודים העם השפל מאשר ימצאו, ולא יאמינו מה שבפיהם, אבל יקחוהו למה שבלבם, ואין בהם תבונה בבקשה זו, כי גואלם של אלו חזק הוא, ולא מפני אהבתו אותם כימי קדם, אבל מפני שטבע האל המשגיח להשגיח ביותר שפל, ויותר משגיח בו ממה שישגיח בדבר הגבוה. וטעמו של דבר מבואר, כי הדבר השפל והנמוך קרוב מאד אל ההפסד, ורחמי האל על כל מעשיו, אינו רוצה שיאבד אחד ממיני ברואיו, אפילו מין הנמלה או הזבוב, וכל שכן היהודים בעלי דת.

ועל שאלת מלכנו אומר, כל מאכל שלא הורגל בו האדם כאשר יביאוהו לפניו ימאסנו וטבעו ישקצנו, שאם יאמרו לנוצרי שיאכל מבשר הכלב או החתול – ירוק ויברח משם, כמו שבורח היהודי מאכילת החזיר או החלב, והנה בשר החזיר נאות הוא למזג האדם וטבעו, ולמה יברח? ואם מפני שהוא משוקץ ומטונף במאכלו – למה יאכל התרנגולת האוכלת התולעים שבאשפות וכל מין שקץ? והחלב הוא המשובח שבחי, אלא מפני שלא הורגל לאוכלו! וכן מפני שחל עליו מאמר האל. וכל שכן זרות אחרת, והוא שיהא ליהודי אומץ לב שירצה אדם לקחת דמו, והוא בתוך עירו וממשלתו, אשר אם ימצא יעשוהו חתיכות. וכל שכן זרות אחרת, שענין הרציחה הוזהרו היהודים מאד בדתם. ומה נאמר ממורך לבבם, שאם ימצאו ברחוב מאה יהודים ויבא נער קטן נכרי ויאמר: קום על היהודי! יברחו כלם. ואם יוציאו שופטיך אדם להריגה במשפט ודין – יברחו כלם משם, כי אין טבעם סובל ראות הריגה אפילו משונאיהם, וזה מפני שקללם האל, כמו שאמר הבריבייא (ויקרא כ"ו ל"ו): "והבאתי מורך בלבבם ורדף אותם קול עלה נדף". והנה היהודי ראינו שאינו אוכל דם משום חי, ואפילו מן הדגים שאמרו התלמודיים שלא יקרא דם אסרוהו לשתות, והוא מאוס בעיניהם מאד, מפני שלא הורגלו בו, ואפילו שראה כמה עמים אוכלים הדם, וכל שכן שימאס דם האדם, שלא ראה שום אומה שתאכלנו. ויראה מלכנו דבר זה, שאם יאכל יהודי מן הכבד ויצא מן השנים דם עליו, לא יאכלנו עד שיגררנו. וידוע שיותר נמאס לאדם דם אחרים מדמו, ואפילו דמו ימאסנו מפני שלא הורגל בו. ומה שנצטוו היהודים שלא לשחוט בסכין פגום, אינו אלא להצילם מאכילת דם, מפני שחרדת הפגימה גורמת שהדם הולך להציל את הלב, כי הוא המלך, ושוב אינו יוצא, ולכן יותר מהרה יתעפש החי ששחט הנכרי ממה שישחוט היהודי, מפני ששחיטת הנכרי לא הוציאה כל הדם שבחי והעפוש נמשך מן הדם. ודבר זה מבואר, וכן נסיתי.

השיב המלך: חמתי עליך, טומאש, כי הבנת ממני שאני מאמין מה שמעלילים על היהודים, ולחרפה נחשב לי הדבר כזה, ומה ששאלתי ממך הוא מפני שאדע הטענות אשר אמרת להשיב את העם הסכל ולישב דעתם. ועל מה שאמרת איך אסורה להם הריגת אדם, יש להשיב כי זה הוא יהודי ליהודי, אבל יהודי ההורג את הנוצרי לא נחשב לו לאדם, סמך לזה ממה ששמעתי שאומרים התלמודיים, שאם שור של ישראל הרג של נכרי פטור.

תשובת טומאש: אדוני ומלכי: ויכוח היה לי בזה עם שר אחד מבני אברבאניל, בא משבילייא ארץ מולדתו ואמר, כי המכיר בלשון עברית אל יקשה לזה, כי הבדל יש ללשון נכרי או לשון נוצרי או גוי, כי הנכרי הוא שהתנכר ליוצרו ואינו מאמין בעיקרי הדת, אבל הנוצרי כיון שמאמין בחדוש העולם והפלאות וההשגחה לא יקרא נכרי.

אמר המלך: ואם אנו מאמינים השלוש איך לא נחשב נכרים בעיני היהודים?

אמר טומאש: כבר הראני החכם הגדול ההוא פירוש מגדולי הקדמונים ביותר משש מאות שנה, וזה לשונו: המאמין במציאות האל והחדוש והנבואה ושכר ועונש הרי הוא בעל דת, והנוצרים מאמינים בכל אלה, ואם יאמינו בשילוש אינו מפּני כפירת האחדות, כי אם מפני שאמרו כי הוא האחדות, ולכן יקראו בעלי דת, ואין לנו רשות כפי הדת להרגם ולא להזיק ממונם כל זמן שאין לנו מלכות וממשלה ואינם כבושים תחת ידינו, ואם אינם עושים המצות אין להם אשם, כי לא נצטוו בהם אלא העם אשר יצא ממצרים, ורב המצות תלויות בזה השרש.

עוד אמר לי אותו האברבנאיל, כי כאשר נאמר שאין הבדל בין נוצרי לנכרי עדיין יש תשובה מפורשת, כי הנה התלמודים אומרים: גזל הגוי אסור! והחמירו עליו יותר מגזל הישראל, ואם כן איך נאמר כי שור של ישראל שהרג של נכרי פטור? לכן על כרחינו צריך שנאמר אחד משני דברים: או שיש הבדל בין נכרי לגוי, או שבענין השורים הוא שאמרו פטור מפני שהוא נזק מממון לממון, והיהודי אינו יודע בטיב השמירה כמו הגוי שהוא בעל מקנה תמידי. ועוד שאפילו נאמר שנזק שורו של ישראל מותר, לא התיר שיזיקנו בידו או יגזול ממנו, כל שכן שיהיה מותר להרגו, שאם גם בזה היה מותר היה לו לאומרו, כיון שהוא החדוש הגדול.

אמר המלך: שמחתי מאד בדבריך, ויותר בדברי האברבנאיל, ומה מאד תשמחני אם תמשכהו שיבא אצלנו לחצרות גדולתינו. ומעתה תרעומת יש לי נגד עמנו, שכיון שיש ליהודים חקים ומשפטים צדיקים ומדות חשובות, כמו הנדיבות והצדקה והרחמנות והיותם עם פקח – למה ישנאו אותם? וכן לא יעשה מי שאוהב את האמת! ועל הרחמנות דרש לפני הגמון גדול ואמר, כי הקורא ליהודי כלב טועה, אבל יקראנו חזיר, לפי שיש בו מדת החזיר ולא מדת הכלב, וראינו בנסיון שכאשר יכה אדם כלב אחד כל הכלבים רודפים אחריו לנשכו נוסף על מה שהכה, ואילו החזיר כאשר יטילו צרור לאחד מהם וצועק כל החזירים צועקים עמו. והן היהודי אם יבוא בבית תפלתנו ויגנוב הקאלים (הגביע. נוסח אחר: גם אם יעשה דבר שיחויב מיתה.) מיד כל היהודים ימהרו להצילו, החייט הולך לשר פלוני אוהבו, והצורף אל הדוכוס, וכן כלם: אלו במהר ומתן, ואלו בתחנונים, ולא ינוחו עד שיוציאו היהודי מצרתו, וראוי להחשיב זה בין המדות המעולות.

תשובת טומאש: לא ראיתי מעולם בעל שכל שיהיה לו שנאה עם היהודי, ואין מי שישנא אותם כי

אם כללות העם, ויש להם בזה טעם האחד, כי היהודי הוא בעל גאוה ומבקש תמיד ההשתרר ולא יחשבו שהם גולים ועבדים דחופים מגוי אל גוי, אבל להפך שיבקשו להראות עצמם אדונים ושרים, לכן העם מקנא בהם. ואמר החכם, שהשנאה הנמשכת מצד קנאה אין לה תקנה כל ימי עולם. ויראה אדוננו הנסיון בזה, כי כאשר באו היהודים למלכות אדוננו, היו באים כעבדים וגולים לובשי בלויי הסחבות, ועמדו שנים רבות שלא לבשו בגד יקר, ולא הראו שום התנשאות, ובימים ההם אם שמעת אדוננו שהיו מעלילים עליהם אכילת הדם, שאילו קרה בזמנים ההם היה נכתב בספר דברי הימים למלכי ספרד כדרכם הישר והטוב לקחת ראיה למה שיבא, אלא ודאי שבזמן שלא נתנו מקום לקנא בהם אהובים היו, ועתה היהודי משתרר, ואם יש לו מאתים זהובים מיד לובש בגדי משי ולבניו רקמה, מה שלא יעשו השרים אשר להם הכנסת אלף כפולות לשנה, לכן מעלילים עליהם, אולי ימשך לגרשם מן המלכות. ומגאות היהודים באו בעיר טולידו לשררה כל כך, עד שהם היו מכים בנוצרים ומכריזים הגדולים שבהם, שמי שיכה לנוצרי יוסר בדיניהם, ועליהם אמר שלמה (משלי ל' כ"א וכ"ב): "תחת שלש רגזה ארץ – תחת עבד כי ימלוך". טעם שני לשנאתם, כי היהודים כשבאו למלכות אדוננו היו עניים והנוצרים עשירים, ועתה הוא להפך, לפי שהיהודי הוא פקח ובעל תחבולות לקרב תועלתו, ועוד שעל דבר הרבית נתעשרו מאד, ויראה אדוננו שלושה חלקי הקרקעות והנחלות אשר בספרד כלם הם הום ביד היהודים.

אמר המלך: טעמים אלו של טעם הם לקרב השנאה, אף על פי שיש ליהודי התנצלות מה, כי מי הכריחו לנוצרי שיקח מיהודי ברבית? וגם אני חשבתי טענה אחרת, והוא התרחקם מלאכול ומלשתות עם הנוצרי, ואין דבר מקרב הלבבות הרחוקים כהרגל האכילה אלו עם אלו, עד שיש מקום באיים שאין שבועתם אלא על הלחם שאכלו יחדו. נשבע אני במושיענו אשר המליכני, שפעם אחת עלה חרוני להכרית זרע היהודים או לגרשם, מפני ששמעתי שאם יפול שרץ בכוס של יין שהיהודי שותה שישליכו השרץ וישתו היין, ואילו נגע אחד ממנו באותו כוס ישפכו היין, כנראה שבעיניהם נחשבנו לעם טמא.

תשובת טומאש: אין ליהודים בזה אשמה אלא על התלמודיים, ששמו כבלי ברזל לרגליהם והחמירו בענינים עד שלא השאירו מחיה האמת, שהבריבייא אומרת (דברים ל"ב ל"ח): "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם", ולא הבינו שזה מדבר על הזבחים והנסכים שהיו עושים לשמש ולירח קודם שבא ישו לעולם, באו התלמודיים ואמרו, כי כל יין שנתנסך לאיזו עבודה חוץ ממקום מקדשם אסור, והחמירו עוד שאף על פי שלא ידעו שנתנסך שעל הספק יהא אסור.

אמר המלך: אתה אמרת שהאשם על התלמודיים, ואני אומר שאינו אלא לשומעים דבריהם, מכל מקום נודע אצלי עתה כי היהודים בענין היין מצד דתם באו.

אמר טומאש: כן הוא בלי ספק, וכבר קרה לפני המלך אביך שאמר לרופא יהודי אשר לו: שמעתי שאנו בעיניכם טמאים, לכן נשמרתם מנגיעתנו ביינכם, יהי כן האל עמכם! השיב הרופא: אתה אדוננו חולה ואין לי עסק אחר אלא בקשת בריאותך, יביאו מים לרחוץ רגלי אדוני כי הוא מועיל, ואחר כך אבוא אל השאלה! אחרי שרחץ הרופא רגלי המלך שתה מן המים ההם. אמר המלך: כבר השבת על שאלתי! אמרו השרים: ואין אנו מבינים! אמר הרופא: איזה יותר טמא מה שרחצו בו רגלי אדם או שנגע בידו או בפיו? אם הדבר מצד טומאה – איך שתיתי מי הרחיצה?

אמר המלך אלפונשו: הטיב הרופא, ובלי ספק מפקח היהודים היה!

אמר המלך לטומאש: מה עצתך לבקש על היהודים שלא יאבדו בין עמי?

השיב טומאש: עצתי שתכריז במלכותך שכל הנחות שבאו ליהודים מכל הרבית שיחזרו לבעליהם, וזה כפי ראות שופטי הארץ, ועוד ששום יהודי לא ילבש משי, ועוד שישאו חותם אדום לשיכירו שהם יהודים.

השיב המלך: עצתך היא הנכונה, ואין אני תמה, אלא איך התירה להם תורתם גזל בענין הרבית?

השיב טומאש: חלילה שתורתם התירה להם, אבל היהודים בעלי חמדה ועשו פירוש להנאתם, כי הבריבייא אומרת (דברים כ"ג כ"א): "לנכרי תשיך", והנכרי רוצה לומר מי שאינו מאמין שום אמונה, ואומר "ולאחיך לא תשיך" ואנו עם היהודים אחים אנחנו, שכן אמר הנביא (מלאכי א' ב'): "הלא אח עשו ליעקב", והם הודו האחוה ואמרו (במדבר כ' י"ד): "כה אמר אחיך ישראל".

אמר המלך: כמה רחוק פירוש זה ממה ששמעתי שיש בין היהודים כת אחת במצרים שאומרים ש"לנכרי תשיך" רוצה לומר שאפילו ליהודי, "ולאחיך לא" רוצה לומר אחיו ממש. ובהיות המלך בענין זה באו אנשים לפני המלך ואמרו שמצאו הרוג בבית איש יהודי ושלהוציא דמו הרגוהו. אמר המלך לטומאש: אתה תשיב לאלו הטפשים כי ירא אנכי שמא תעלה חמתי עליהם. אז השיב טומאש ככל מה שאמר למלך, וגער בהם תכלית הגערה, ובסוף דבריו אמר: כבר ידע המלך החולי המגיע אתכם, ושהדין עמכם, שהיהודים הארורים לקחו ממונכם ונחלתכם, והוא כבר צוה שיחזרו נחלתכם לכם, ומי שהכביד הרבית עליכם שיחזירה, ולא ילבשו משי ולא לבושכם, ודי לכם בתועלתכם, ולא תבקשו מה שהוא קלון לכם, ולא תלכו אחרי ההבל ותהבלו.

אז העם כולו נפלו על פניהם ואמרו: יחי אדוננו המלך אוהב משפט!

אמר המלך: עמי אתם! בני אתם! הנני נשבע בזבח מושיענו, שלא תקבלו שום נזק בלבד שתאמרו לי ענין ההרוג!

אמרו העם: מה נדבר ונצטדק ואדוננו חכם כמלאך אלהים ויודע מכאובינו, כי היהודים אכלונו הממונו, ובעד הרבית לקחו אפילו את בקרינו, עד שלא נשאר במה לחרוש את שדותינו, ובקשנו אולי יגרשם אדוננו ממלכותו!

אמר המלך: כפי זה היהודי לא הרג את הנוצרי, אבל אתם הרגתם אותו, וראוי שתוסרו במשפט.

אמרו העם: חלילה לאדוננו! אבל מצאנוהו הרוג ברחוב העיר בלילה, ואמרנו לרואים שכונתנו להוליכו לבית הקברות, והשלכנו אותו בבית היהודי, ושלשה חשובי העיר יש לנו לעדים.

ובאו העדים לפני המלך, ופטרם מפני שבועתו. והמלך שמח מאד, כי ראה בחוש מה שמעלילים על היהודים הוא שקר גמור, וצוה שיכתב בדברי הימים. וגם טומאש שמח מאד כי נפל שכלו באמיתת הדברים.

אמר המלך לטומאש: הנה באת להאיר עיני ושכר גדול תטול מאת האלהים בעולם הבא!

אמר טומאש: והלואי אקבלנו ממך בעולם הזה!

אמר המלך: מהר נשוב לשאר השאלות, ואולי תטול גם ממני, ובתנאי שתביא לפני האברבנאיל ההוא אם הוא בתוך עירנו, ואם אינו במקומנו – תכתוב אליו בשמנו.

השיב טומאש: ישמח אדוננו בדברו עמו, ומה גם עתה כי הוא מזרע מלוכה.

השיב המלך: זה שקר, כי את אשר ראינו כל זרע מלכות יהודה נכרת כאשר בא נבוכדנצר עליהם, כי ירא שמא יתעצם העם עם זרע המלוכה.

השיב טומאש: יודע לאדוננו, כי כאשר בא נבוכדנצר על ירושלם מלכים אדירים באו שם לעזרו מיראתם אותו, כי משל בכחו על יצורי עולם, ואם משנאת היהודים בדתם, ובראשם עלה המלך אשפיאן, אשר מלכות ספרד נקראת על שמו אישפאנייה, וחתנו עמו הנקרא פירוס ממלכי יון, ופירוס זה ואשפיאן השחיתו והכניעו עדת היהודים עם כל תקפם וגבורתם, והם אשר לכדו את ירושלם. והמלך נבוכדנצר כאשר ראה עזרתם נתן להם חלק בשלל ובשביה כחקי המלכים. עוד ידע אדוננו, כי בירושלם שלש מחיצות היו, מצפון לדרום, ומן חומת העיר שכלפי המערב עד המחיצה הראשונה היו יושבים כל בעלי מלאכה, ובראשם שוחקי הסמנים מפני שהיו צריכים לעבודת המקדש, ואמר הנביא עליהם (צפניה א' י"א): "הלילו יושבי המכתש"; ומן המחיצה הראשונה לשניה היו יושבים כל לומדי ספר והסוחרים, כי החכמים צריכים לסוחרים יותר ממה שהסוחרים צריכים אליהם, וזה אינו אלא כי אם מפני שהסוחר אינו מבין בחסרון החכמה, ואילו החכם מבין בחסרון המעות; ומן המחיצה השניה לשלישית היו יושבים כל זרע המלוכה, משפחת דוד והכהנים משרתי מזבח. וכאשר נחלקה ירושלם בין המלכים האלה, לקח נבוכדנצר השתי מחיצות וכל עם שבסביבות ושאר המדינות והוליכם לפרס ומדי, והמחיצה השלישית נתן לפירוס ואישפיאן. ופירוס זה לקח ספינות, והוליך את כל השביה לספרד הישנה, היא אנדאלוזיאה, ולעיר טולידו, ומשם נתפזרו, כי רבים היו ולא יכלה אותם הארץ, והלכו קצת מזרע המלוכה לשבילייא, וגם משם הלכו לגראנדה. ובחרבן הבית השני היה קיסר ברומי שהיה מושל בכל העולם, לקח מירושלם ארבעים אלף בתים משבט יהודה מירושלים ומן העיירות, ועשרת אלפים משבט בנימין ומן הכהנים, ושלחם לספרד אשר תחת ממשלתו בימים ההם, ורוב שבט בנימין והכהנים הלכו לצרפת ומעטים מבני יהודה, באופן שכל היהודים אשר במלכותך הם מזרע מלוכה, ולפחות רובם משבט יהודה! ואיך יפלא אדוננו אם ימצא משפחה מיוחסת לדוד?

השיב המלך: דברים אשר לא שמעתי הודעתני, ולולי כי מכיר אני את משפחתך הייתי אומר כי מזרע יהודים אתה, באשר ראיתי שאתה מליץ בעדם.

השיב טומאש: מלך גדול וקדוש! מה מאד חרפתני חרפה שאין עליה חרפה.

השיב המלך: כבר אמרתי שאינך מהם, ואילו אמרתי שאתה מהם וכעת נוצרי אתה – מה מאד חרפתיך? ונודע לעולם, כי אין בכל העמים מי שיוכל להגיד התחלתו וגזעו ושרשו הטהור כמו היהודים העניים האלה. והנה אבותינו המלכים האדירים התפארו כי הם מזרע גודוש, וקצת מהספרדים אמרו כי הגודוש הם מזרע גד בן הפאטריארקה יעקב, אשר בא אחד מן הזרע ההוא לרומי, וקבל דת ישו, והצליח מאד, והשיג להיות ראש כל היועצים הנקראים קונשולוש, אחר זה הצליח למלוכה, וממנו משפחת גודוש. וכאשר תחקור בשאר העם לא תמצא מאי זה שרש נמשכו. והנה רומי אשר משלה בכל העולם עד הרי חשך כי לא יכלו עבור עוד, נפל ספק מאי זה זרע או עם הם, שלושטייו כתב שהם ממשפחת טוריאנוש, וירגיליו כתב שהם מבני יון, ואחרים כתבו שהם מבני רומולו. ומיום שבאו הקסרים לעולם, התבלבלו המשפחות, כי ראשונה היתה הקיסרות ברומי ומשם נעתק לקושטאנטינא, והם מבני רומה, ובאו לישיב שם על ידי הקיסר קושטאנטין, ועוד היום אנשי יון נקראים רומיים על שם רומי. אחר זה באו הצרפתים ואמרו, כי לא נודע לרומיים שרש, וכי הצרפתים הם מזרע המלך אליפס, והביאו הקסירות לצרפת על ידי המלך הגדול קארלו מאגנו. באו האשכנזים ואמרו, כי לא נמצא שרש אמת כי אם בהם, ועשו מלחמה, והביאו הקיסרות לאשכנז על ידי הקיסר אנטונייו, ואלו ואלו אין יודעים אמתת שרשם, ואיך נפלא? כי הנה באמונתנו לא נודעה משפחת מושיענו, כי הנה מאטיאו מייחד אותו לבעלה של מרים הנקרא יוסף, כי יוסף מזרע דוד היה, ולוקא אמר כי הוא לא היה מזרע המלוכה, רוצה לומר יוסף הנזכר, ואנו מאמינים שלא ידע יוסף את מרים לא קודם לידת ישו ולא אחר כך, לבד רוח אלהים, אם כן איך ניחסו לדוד ואמרנו עובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד ודוד הוליד את ישו?

השיב טומאש: אדוננו המלך! מרים היא נתיחסה לדוד, כל שכן שאינו פגם באמונתנו באשר נאמר שאין לו יחס עם בשר ודם אלא עם האל הגדול ורוחו!

אמר המלך: כן אני מאמין, ואליו אני אפקיד רוחי, ואין הכונה אלא לומר, כי אין שרש מפורסם במשפחות, ואילו אלו העניים היהודים עמד שרשם בם. ומה שאמר הנביא הגדול בלעם (במדבר כ"ג ט'): "ובגוים לא יתחשב" וחשבנוהו לבזיון, הלא הוא לכבוד, כי לפי שלא נתערבו עם הגוים נודע שרשם וגזעם, כמו שאמר (במדבר כ"ג י'): "מי מנה עפר יעקב".

השיב טומאש פניו לשרים ואמר: אין כתר ככתרי המלכים! הנה אדוננו המלך הליץ על היהודים כפלים ממה שהלצתי, ואין מי שיאמר לו מה שאמר הוא עלי.

אמר המלך: הדברים אשר אמרתי לך דרך אמת ושמחה, למה תהפוך אותם לשמימות (לסמי מות)? וראוי שנעזוב הדברים האלה ונבוא לדברים היותר עצמיים, ואשאלך, כי אמרת בדבריך שלא נתנו המצות כי אם לעם אשר יצא ממצרים, וזה נאות לאותן מצות התלויות ביציאת מצרים, אבל שאר המצות, והם חקים ותורות אמת, למה לא נתנו לנוצרים?

השיב טומאש: אמרו היהודים, כי אין שאלה, כמו שאינה שאלה: למה לא עשה החמור פילוסוף והפרד נביא? או כמו שלא נתן ללבנה האור שנתן לשמש?

אמר המלך: אני לא שאלתי ממה מה שאומרים הטפשים, אבל שאלתי ממך מה דעתך אם אינך טפש כמותם?

אמר טומאש: גם בזה היה לי ויכוח עם האברבנאיל, ועליהם שנאתיו ימים הרבה עם היות כי חכם גדול הוא.

אמר המלך: לא יפה אמרת, כי אין שנאה בענין הויכוח, והרשות נתונה לך, לכן אמור מה שאמר לך.

השיב טומאש: אמר, כי האלמוג הוא אמצעי בין הדומם והצומח, והאספוג הוא אמצעי בין הצומח והחי, שהרי יש לו חוש ההרגש, והקוף הוא אמצעי בין החי והאדם, והאדם הוא אמצעי בין החי ליהודי, והיהודי הוא אמצעי בין השמים והארץ, והשמים הם אמצעיים בין המלאכים והיהודים. ולכן מזון היהודי נבדל, כי הצומח ניזון מן העפר, והחי ניזון מן הצומח, וכל צמח יערב אל החי, והאדם שהוא במדרגה יותר מן החי אינו ניזון מן העשבים, כי אם מן הנאותים למזגו, וכן ניזון מן החי ולא מכל חי, כי לא יזון מן הסוס ומן הפרד, והיהודי שהוא למעלה ממדרגת האדם אינו ניזון מן החי כי אם מבעלי חיים מיוחדים, ואפילו מאלה אחר תיקונים רבים, כמליחה והדחה והסרת חלבו ודמו, עד שישתנה הבשר ההוא ויהיה כאילו אינו בשר אלא מאכל אחר, כדי שלא יאמר שאוכל בשר בהמות. אבל הנוצרי אוכל כל חי בלי שום השתנות, לכן אמר הנביא על ענין המאכלים (ויקרא כ' כ"ו): "ואבדיל אתכם מן העמים". וכן בענין המצות לא נתנו אלא למי שהוא למעלה ממדרגת האדם, לכן אמר עליהם (שמות י"ט ה'): "והייתם לי סגולה מכל העמים", ולכן לא נתנו אותן מצות לכם.

אמר המלך: ומה תשובתך אליו?

אמר לו טומאש: השיבותי לו האמת, כי כל המצות ההן לא נתנו אלינו מפני חשיבותנו ושלמותנו, כי הנה החלב והדם מחזיקים התאוה, וכן בשר החזיר ושאר בעלי חיים, אבל היהודים הרודפים הזנות, כמו שהעיד היוצר עליהם (יחזקאל ט"ז ל"ה): "לכן זונה שמעי דבר ה'", הוכרח להזהירם ולמנעם מן הדברים העוזרים אל התאוה, אבל הנוצרים לטוב מזגם ושלמותם מהפכים כל דבר למזגם, כמו שהדבש מהפך מרירות קליפת הנאראנגה (בלשון ספרד naranja היא תפוח זהב.) למתיקות.

אמר לו המלך: יכול היה להכות על ראשך מכל שאר המצות שאינן ממין המאכל.

אמר טומאש: גם זה מפני חשיבותנו וטוב מזגנו, כי דבר מועט יספיק לשנבוא אל השלמות, כמו שראינו אנשים חזקי הבריאות, כי כאשר יבואו לחולי במעט תרופה יחזרו אל הבריאות, מפני שהבריאות הוא טבעית להם, ויש אנשים חלושי ההרכבה צריכים כמה תרופות להשיבם, והם הם היהודים אשר לא הועילו כל תרי"ג מצות לעשותם טובים. והנני מדמה הנוצרים לגלגל היומי, והיהודי – לגלגל הירח, וכמו שכתב הפילוסוף, כי המלאכים, לפי שהם כלם שכל, לא יצטרכו לשלמותם לעשות שום פועל בעצמם, כי אם ההנעה לגלגלים, והגלגל היומי, לפי שהוא סוף בעל חומר, צריך שיעשה פועל בעצמו, והיא התנועה, אבל יספיק תנועה אחת, והגלגל שאחריו שהוא רחוק יותר מהשלמות עושה לשלמותו שתי תנועות, וגלגל הירח ימצא לו תנועות רבות לרוב ריחוקה מהמעלה.

אמר המלך: היטבת מאד בתשובתך! ודברי החכם ההוא לא מפניהם תפר אהבתך. ומוסכם לכל, כי הדתות אינן מתקיימות כי אם עם הדמיון. היהודי יחשוב בכח המדמה אשר לו, כי אין דת אחרת ולא אמונה כי אם אמונתו, והמאמין בדבר אחר הוא בעיניו כדמות בהמה. ושמעתי שאומרים כשעוברים בבתי קברות שלנו "בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם" (ירמיה נ' י"ב) והנוצרי מדמה, כי היהודי אינו אלא בהמה בצורת אדם ונפשו במדור התחתון של גיהנם. ואם תשאל לישמעאל, יאמר על שנינו כי הגיהנם מלא ממנו. ובאיי הים הרחוקים יש משתחוים לצורת פרד ונושאים על דגליהם צורת הפרד, וגדול המגיע שם נושקו, וכשהולכים שם הנוצרים לועגים עליהם לאמר שאנו משתחוים לצורת אדם, אפילו כשהיא צורה נכבדת שבצורות, עד שעל כסא האל אמר "דמות כמראה אדם" (יחזקאל א' כ"ו), ובחיות אמר "דמות פניהם פני אדם" (יחזקאל א' י'), והאל שהרחיק מן היהודים כל הצורות צוה לעשות כרובים במקדש, והם צורת אדם.

אחר זה אמר המלך: יספיק דבורנו היום, כי השמש שוקע, ומחר תשוב, כי נמלצו לחכי אמריך.

ויום המחרת בא טומאש ואמר לו המלך: נמשכו הדברים בינינו, ובסבת נפילת היהודים לא ראיתי תשובה.

השיב טומאש: אשאל ממך ראשונה מה ששמעתי עליך המלך.

אמר המלך: מה עשיתי רעה – יבוא המגיד.

אמר טומאש: כי שלחת שר אחד למלחמה, וכאשר טעה במה שעשה גזרת עליו שלא יוסיף עוד ראות פניך, אחר זה הלך לשם שר אחר וטעה, ולא נתת לו שום עונש, ואיה מלך המשפט שהושוו שניהם בחטא וזה נענש וזה לא נענש?

השיב המלך: מי שאמר לך דבר זה אינו ממבקשי האמת, כי הראשון הזהרתיו בכל עוצם המלחמה ובכל פרטיה ובכל עשה להפך, ואילו השר השני אפילו שליחות למלחמה לא שלחתיו והוא חשב שעשה רצוני, והלך לשם ועשה כפי שכלו, ולמה ימות מהמעשה?!

השיב טומאש: ישמעו אזניך אדוננו מה שיצא מפיך, כי השר הראשון הם היהודים אשר נצטוו על מניעת עבודת צורות השמים, ובאו להם ארבעים נביאים אחר משה להזהירם, והם עשו להפך, לכן לא רצה האל שיראו פניו עוד, וכמו שאמר בספר הבריבייא (דברים ל"א י"ח): "ואנכי הסתר אסתיר פני", ונאמר (דברים כ"ט כ"ז): "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה", אבל כל העמים העובדים עבודה זרה לא קראם האל ולא נצטוו, והם משכלם ראו לכבד צבא השמים כמי שמכבד לשרים מפני כבוד המלך, ולכן אמר על היהודים (עמוס ג' ב'): "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם". ועוד נענשו, מפני שכל אותם העמים אין גם אחד שיעבוד שתי אלוהות, והמודה בשנים כופר באחד, והיהודים עבדו הרבוי, עד שנאמר עליהם שהיו בשומרון עיר המלוכה שלש מאות ששים וחמשה בתים של עבודה זרה כמנין ימות החמה, והיו עובדים בכל אחד מהם יום אחד, ובסוף השנה לכלם יחד. והוא הדבר השנוי לאל, כי הריבוי הפכי לאחדות, אבל השלוש אינו רבוי, כי אם אחדות פשוטה למבין. ושלשה גדולים מחכמי אשכנז ראיתי ולמדתי מהם מספרי הקבלה, וראיתי כי משם מתבאר איך השלוש הוא האחדות, ובתוך הדברים שאלתי מהם: מי הם טובים יותר? הם או אבותיהם? והשיבו: ודאי, כי אבותינו קטנם עבה ממתנינו, והמקדש יוכיח, שחזר עליהם לסוף שבעים שנה! אמרתי להם: ואם הם טובים מכם ועבדו הרבוי – אתם למה לא תאמינו השלוש? כל שכן כי מספר קבלתכם יראה שהוא האחדות הגמורה! השיבו לי: אדרבא! מאבותינו קבלנו תוכחה שלא לעבוד רבוי, כי מכל הנביאים הוזהרו, שאם יעבדו עבודה זרה יפלו נפילה עצומה.

אמר המלך: יותר טוב השיבו לך ממה שאתה שאלת?

אמר טומאש: ואם השלוש הוא האחדות אין טענה מעונש אבותיהם.

אמר המלך: אומר לך, טומאש, כי אני רחוק מדעת המלכים שקדמוני אשר בקשו להכריח היהודים באמונת ישו ולבסוף לא עלתה בידם, כי בחדרי משכיתם הם יהודים בכל תנאיהם. וכבר אמרו, כי שלשה מימות אבודים הם: מי הבאבטישמו (בלשון ספרד baptism, והוא מי התנצרות.) על איש יהודי, והמים הנופלים בים והמים שעל היין. והטעם אשר לי הוא זה, כי היהודים אשר ראו אותם המעמדות הנוראים והקדושים ואותם הפלאות ואש מן השמים בנתינת דתם נתחזקה אותה צורה ושבה אליהם טבעית, ולכן שיפשטו אותה צורה הקדומה שבלבם וילבשו צורה חדשה כמעט שהוא להם הפך הטבע, אבל הנוצרים כשלבשו צורת אמונת ישו לא היתה להם מקודם צורה אחרת מן השמים, כי אם דברים שהוציאו משכלם, והיא עבודת הצורות, ומי שאין לו צורה קיימת מוכן לקבל כל צורה.

אמר טומאש: לכן אני אומר שאי אפשר להוציא מלב היהודים את דתם אם לא באש כמו שניתנה באש.

אמר המלך: יפה דברת! אבל יאמרו לך, שהאל שנתנה באש ראוי שיוציאנה באש, ולא אתה. וכן שמעתי על שלחן אבי מפי שני שלוחים, דון גושפי בן בנבנישתי ודון שולימאן בן יעיש, הם שלוחים מן האלגאמאש (בלשון ספרד aljama היא כנסת זקני ישראל.) אשר מקאשטילייא, וכאשר אמרו לפני אבי לאותם אנשים שיבואו לדת ישו, אמרו כי נתינת תורתם בששים רבוא ופלאים והגלות שכינה ואש מן השמים ונטילתה ראוי שתהיה כנתינתה, לכן יבוא האל הגדול, ויקרבנו אל הר אחד, ויראנו גדלו, ויאמר לנו שנעזוב דת משה ונקח דת ישו, ותראה המלך אם נפציר בדבר! ולכן אמרתי, כי אין להאשימם בהפצר זה, וכל שכן כי עניני מושיענו אף על פי שאינם חוץ לשכל אינם קרובים אל השכל, ולכן נקראת אמונתנו פירוש ולא דת, ובה אני חי, ובה אמות, ועמה אקבר, והיא תושיענו, ותושיבני בגן עדן עם המלכים אשר היו לפני. ולא אמרתי זה להליץ בעדם, כי אם לומר שאין לנו כח להעבירם על דתם.

אמר טומאש: וכמה דברים יוצאים מן השכל אני רואה שהם מאמינים.

אמר המלך: אמור קצתם!

אמר טומאש: אמרו, שכשעמדו בסיני קרע להם האל כל השמים ממעל, והנה השמים לא יקבלו שום הפסד ולא קריעה. ואמרו, שהאל היה יושב באהל משה, ולפי זה האל הוא גוף, והם בורחים מאמונת משיחנו מפני שהיה לו גוף, ואמרו, כי בבית השני לא ירדה אש מן השמים, אבל מצאו בהר חפירה מלאה שמן, ולקחו ממנו, ונתנו על עצי המערכה שבמזבח, ונהפך השמן לאש. ואמרו, כי חבקוק היה הולך אל השדה לתת מאכל לקוצרים, ובא מלאך, והוליכו כמה פרסאות לגוב האריות אשר שם דניאל, ואכלו ושתו שניהם, וחזר חבקוק אל הקוצרים ועדיין שעת אכילה לא הגיעה. ואמרו, כי צדיק מהם העזים שלו היו קמים על הזאבים ואוכלים אותם, ואחר אמר, ששם חומץ בנר והדליק במקום שמן.

אמר המלך: גם אני שמעתי משטות היהודים כאלה. אמרו, שעוף אחד הטיל ביצה אשר החריבה ששים כרכים. ואמרו שבמקום אחד מן הים ירד ברזל, ועבר שבע שנים ולא הגיע לקרקע הים. ותמה אני מאד, כי אותם שאמרו הדברים האלה נבונים וחכמים היו, אם לא שרומזים בדבריהם סודות, או שבא סכל ורשע והכניס אותם הדברים בתלמוד להטיל דופי בכל דבריהם. ואיך שיהיה אין מזה כח או שאלה לומר שיאמינו השילוש, לפי שאותם דברים מחזיקים האמונה בלב ההמון, כי הם מראים יכולת האל ואיך משגיח על הצדיקים שמשנה הטבע בעבורם, ואולי לזה כונת מי שאמרם. אבל השילוש מפסיד אמונחם, מפני שהם מאמינים האחדות, ואין בהמון העם כח ועיון לאמת איך הם שלשה והם אחד, ולכן יאמרו לך כי יאמינו בדברים המחזיקים אמונתם ולא במה שיבטלנה.

אמר טומאש: דברים אלו ראוים ליכתב ולדרוש אותם לפני חכם לב, ונשוב לענין ואומר סבת נפילת היהודים בדרך טבע, אם לא יראה לדמותו דרך העונש. אמר אדוננו: מעשרם יותר ויותר היה להם, והנה שלמה הוציא במקדש אלף ושמונה ככרי זהב ושבעת אלפים ככרי כסף, ומרבוים יותר ויותר היה, ויביאו דברי הימים הארוך וימצא כתוב [דברי הימים א' כ"א ה'] שהיו ישראל אלף אלפים ומאה אלף שולפי חרב, ומבני המלוכה ארבע מאות אלף ושבעים אלף.

השיב המלך: על שני דברים נפלאתי: האחד – מנין לו לשלמה כל העושר ההוא? השני – איך נתמעטו אלה היהודים תחת היותם כל הרבוי אשר אמרת?

השיב טומאש: באניות אופיר היו מביאלם לו בכל שנה דבר מפליא, ואביו הניח לו הון עצום אשר גזל מן העמים, ולכן לא רצה שלמה לבנות ממנו המקדש.

אמר המלך: ראוי אתה לעונש גדול אשר חרפת לנו ולכל המלכים, וכי מה שלוקח המלך בחרבו גזל יקרא? אבל חכמתך תכפר היום עונך, ומה תשיב על ענין המעוט שנתמעטו?

השיב טומאש: נתמעטו במלחמות העצומות, וכמו שאספר, והנשארים אשר באו למלכותך באותה שנה עלה עליהם דבר כבד, כי הם אשר הביאו הדבר לעולם, שכן אמר הבריבייא [דברים כ"ח כ"א]: "ידבק ה' בך את הדבר", בך ולא באומה אחרת, וזה כשהיו עומדים בארצם, אבל אחר שיצאו נדבק בנו משום "אוי לרשע ואוי לשכנו".

השיב המלך: אילו היה האומר איש אחר הייתי חושב כי מוח חתול אכל, והנה טוביו (טוליו) גדול ממך, ואמר כי חמשים שנה קודם שבאו היהודים לספרד היה דבר כבד כל כך עצום, עד שננעלו שערי המדינות הגדולות, ובפרט קורדובא טולידו שבילייא, גם בזמני ראיתי מגפה גדולה, והיו נופלים מן הנוצרים מאה בכל יום, ומן היהודים לא מת אחד, עד שבלילות היו הנוצרים מוליכים בניהם לבית היהודים אולי ינצלו. ובעיר הגדולה רומא וכל גלילותיה היה דבר שלש שנים רצופות, עד שחשבו כי האלוהות כעסו עליהם ורצום להכריתם כלם, לכן די מה שיש ליהודים מהגנות, ולא תטיל עליהם מה שאין בהם, וכמעט אומר כי לא הלצת בעדם בתחלה אלא להטיל סם זה באחרונה. ונשוב אל הענין, כי עדיין אין תשובה איך נפלו בסבה טבעית.

השיב טומאש: אומר לאדוני, כי גדולתם ונשיאותם היא היתה סיבת נפילתם. משל לאילן, כי כאשר תגבה קומתו היא סבת נפילתו, לפי שהאויר שולט בו יותר, וכן היהודים עבר עליהם רוח גאוה, ושונא הגאים השפילם, ואמר עליהם הנביא [איכה א' ב']: "השליך משמים ארץ", אשר כיון למה שאמרנו, כי עלייתם לשמים היא סבת נפילתם, כי נתגאו אלו על אלה עד שנפרדו הלבבות מאד, וידועם שכל הדברים שבעולם יש להם חבר, חוץ מן הגאוה שאין לה חבר. ומן הגאוה נמשכה ביניהם השנאה, ומן השנאה – הפירוד, וכל אחד מהם היה אומר, כי לו יאתה השררה ומלכות, וכדי להשתרר אלו על אלו שמו ביניהם נכריים. וכאשר ידעו מסתוריהם ופרוד לבבם הוסרה מעליהם אימתם ולא חשבום, ובאו עליהם והפילום, כי קודם זה היה נאמר עליהם מה שאמר הבריבייא [איכה ז' י"ב]: "לא האמינו מלכי ארץ כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלם", ולא עמדו כנגד אויביהם, כי הרבוי עם הפרוד שב למיעוט, וכל אחד היה פונה לדרכו כדי להכעיס את חבירו, ובזה הדרך נחלש כחם, והיה רבוים רבוי היתושים, לא לעזר ולא להועיל, ואמר עליהם הנביא [ישעיה נ"ג ו']: "כלנו כצאן תעינו". ואמרו הטבעיים, כי אין במין החי יותר סכל ממין הצאן, ולכן אמר הנביא "כצאן תעינו", ולא היה להם טוביות הצאן שהן אוהבות הקבוץ, אבל להפך, שכל אחד פנה לדרכו, ולכן אמר "איש לדרכו פנינו". ומזה נמשכו המחלוקות בין היהודים כפי רוע מזגם. ומה יפה פירוש ניקולאו די לירא, והוא יודע ענינם, אמר כי מה שאמר הכתוב [שמות ל"ה ג']: "לא תבערו אש בכל מושבותיבם ביום השבת", כי לא על האש נאמר, כי איסורו כבר נודע, כמה שאמר [שמות כ' י']: "לא תעשה כל מלאכה", אבל אמר על המחלוקת שלא יבערו אותה בשבתותיהם כמנהג היהודי כשיושב בטל.

אמר המלך: יפה פירש, והוא כמו הגנב אשר הוא מבני הבית, אבל בענין השבת תרעומת יש לי על ישו, למה לא צונו השבת? והוא הוראה למעשה בראשית אשר אנו מסכימים באותה אמונה! ואם תאמר שיום ראשון נכנס במקומו, זהו אם הנוצרים היו שומרים אותו בבטול המלאכות, אבל אין שמירתם אלא באכילה וטיול, ואלו היהודים שומרים אותו בבטול מלאכה והקריאה בדת האלהים, וגן הישמעאלים ביום הששי קורים אלגומעה (אלגומעה בלשון ערבית ספר הקודש, והערביים קורים ליום הששי יום אלגומעה, מפני שנקבצים בו לבית תפלתם לעבודת הבורא) שלהם, ובזה יש יתרון להם עלינו.

השיב טומאש: אין הנוצרים חייבים בבטול מלאכה, לפי ששמירת השבת יש בו שתי כונות: אחת – זכר החדוש, והשנית – זכר שהיו עבדים במצרים, כמו שנאמר [דברים ח' ט"ו]: "וזכרת כי עבד היית", והנוצרים שלא באו ולא יצאו ממצרים אין להם זכר בטול המלאכה.

אמר המלך: כיון שנמשכו הדברים אשאלך: מדוע בחר משה ביום השבת, ונביא הישמעאל ביום ששי, וישו ביום ראשון?

תשובת טומאש: משה אמר שראוי לתת כבוד ליום המנוחה, כי בו שבת האל, ושלימותו תראה במנוחתו ולא בעשות דברים אשר יראה כי הוא צריך להם ושמהם שלמותו. ונביא הישמעאל אמר, כי האדם ישמח ביום גמר מלאכתו, לכן צוה יום הששי שבו נגמרו מעשה בראשית, וישו בחר ביום ראשון, כי ראוי לתת כבוד להתחלת המעשה, לפי שכל אחד יראה לאל שהוא ראשון.

ואבוא לגמר הסבה הטבעית ואומר שהם בידם הביאו עליהם הרעה בכמה זמנים.

ראשונה – בזמן בן נבט אשר באו היהודים ללבקש מבן שלמה שיקל עולם, והוא השיב שיכביד עולם ממה שהיה, וכן לא היה ראוי להשיבם, כי ראוי למשוח מלך לתת לעמו ועבדיו חן וכבוד, כי לא ידע מה יולד יום, והמלך בעצם הוא העם, והמלך הוא מלך בשמם. והם גם כן ברוע מזגם ופחזותם מאסו מיד במלכות בית דוד, כי כאשר בחרו אלהים חדשים כן בחרו מלכים, והיה להם לשית עצות ולהמתין עד יתרצה לשאלתם, ונמשכו מלחמות חזקות והיו מתמעטים והולכים, כי הרע מפסיד את עצמו, ומה היתה מועילה פקחותם אשר אמר אדוננו – אם חכמתם להרע את עצמם אלו לאלו ולא לחוק מלחמותם נגד האויב? אז הלך בן נבט למצרים, והביא את שישק עליהם, וגלה לו מצפוני היהודים, ובאיזה דבר העיר נוחה ליכבש, והעומדים בתוך העיר מכת בן נבט היו שולחים כתבים לשישק איך יעשה, וכאשר נודע לכת בן שלמה, ערכו מלחמה בתוך העיר, והרגו אלו לאלו, באופן שהם היו עושים מה שהאויב לא היה יכול. ואביך המרומם כעס פעם אחת על היהודים, ורצה לאבדם, אמר לו יועץ אחד: הזהר, אדוננו! כי לא קם מלך במחשבה זו שלא נפל, ואם תרצה להנקם מהם צוה שיכנסו כלם בעיר אחת ואין זר בתוכה, ושישימו ראשים עליהם, ותראה כי לעולם לא יסכימו בהסכמה אחת, ועל זה יהרגו אלו לאלו, וידך לא תהיה בהם!

הנפילה השניה – בזמן מלך, נקרא אביה, הוא דבר עליהם טובות, והשיבו לו כי אין עוד להם חלק בבית דוד, ונמשכו מלחמות, ונפלו באותן מלחמות ארבע מאות אלף, ועליהם חמש מאות אלף גבורי חיל כל תפארת ישראל.

השלישית – בזמן מלך ממלכי יהודה אשר שלח למלך מצרים תשורה כל כלי בית האלהים לשיעזרהו, וגם זה סבה לנפילתם, כי היו מחללים כלי הקדש, ונתנו אותם ביך זרים, ובא מלך מצרים עליהם, והכה בהם מכה רבה, ואמר כי הגיע יום לקחת נקמה ממה שהיו עושים היהודים לאבותיו על הים.

הרביעית – בזמן מלחמות שני מלכים, אחד מיהודה ואחד מישראל, והעליל מלך ישראל כי יד הכהנים במעל, והרגו ביום אחד עשרים אלף כהנים.

החמישית – בזמן מלך אחר, נקרא מנחם, אשר השחית מיהודים השחתה גדולה, וכי שמע סנחריב פירוד לבבם, בא עליהם בחיל עצום, נתן לו מנחם אלף ככרי כסף לשיחזיק הממלכה בידו ויהיה לו לעבד, והוא לא רצה לתת הסך מאוצרותיו, והטילו על העם, והוצרכו למכור את בניהם להביא הסך ההוא.

הששית – בזמן שעלה נבוזראדן עליהם, וכתבו התלמודיים שנהרגו באותן מלחמות כפלים כיוצאי מצרים, ואז נשרף המקום הקדוש, וברעב מתו מאתים אלף. כן כתוב בדברי הימים הישן.

השביעית – נפילת אלכסנדריאה, אשר במלחמות שעל ירושלם הלכו שם יהודים רבים כחול ושם הצליחו מאד, ועשו מקדש, והתחילו להשתרר אלו על אלו, וכת אחת שלחה שליח לטרוגינוס קיסר שיבא עליהם, אז בא טרוגינוס, והיתה המלחמה מבפנים ומבחוץ, ועברו על ידי חרב חמש מאות אלף.

השמינית – היתה ביד שני אחים, נקראו הורקנוס ואריסטובלוס, כי לא רצה הקטן להודות המלוכה לגדול, ושלח אריסטובלוס דורון לפונפיאו שר רומי כדי שיעזרהו, והדורון היה גפן זהב משקלה חמש מאות ככר זהב עם אבנים טובות ומרגליות, ואז בא פונפיאו בחיל גדול, ונלחמו האחים מבפנים ופונפיאו מחוץ, ונפלו איש בחרב אחיו עם רב, ונשארה המלכות להורקינוס, ואריסטובלוס הובא אסור בזיקים לרומא.

התשיעית – בזמן מלחמת הורדוס, וגם היא מפירוד לבבם.

העשירית – נפילת הבית השני כאשר בא עליהם טיטוס, כי מן הרעב מתו ארבע מאות אלף, וספר מעזותם שהיה שואל טיטוס מהם לבד שישימו דגל הרומיים בשער ירושלם שלש פעמים בשנה, שיראה שיש לרומיים עליהם ממשלה, ולא רצו, שאם עם אחיהם היה להם ההפצר והעזות – כל שכן עם זרים. ואספר לאדוני, כי איש יהודי היה נקרא מנשה, ולו אשה מואבית נגד הסכמת עזרא, שגזר לגרש כל הנשים המואביות כפי הדת שלהם, ומנשה לא רצה, ונאספו כל הכהנים וגרשוהו מעבודת המקדש, אז מנשה בעזר חתנו סנבלט קבץ כל ראשי הכהנים, ואמר להם שאם ירשוהו לעבודה – הרי טוב, ואם לאו – הוא יעשה דבר שכלם יתחרטו, שלא יוכלו לתקן עד עולם, והכהנים לעגו מדבריו. אז הלך וקבץ אליו רבים על ידי מתנות רבות, כי עשיר גדול היה, ובקש לבנות מקדש בהר גריזים, והלך הוא וסנבלט המלך לאלכסנדר המלך בעושר גדול לשוחד כדי שיתן להם רשות, ונתן, וכל העיירות הקרובות שמחו מאד מפני טורח עליתם לירושלם, וכן מפני ההנאה מן העולים שם לחוג. ומנשה ערום היה, ושלח כרוז לכל הסביבות, שכל מי שיבוא אל מקדשו לא יתן מן התרומות והמעשרות כי אם מתנת ידו ורצונו, כי אין חפץ האל בדברים שהם על צד ההכרח, כי אם בנדבה, ומשך לב העניים אליו, ובנה מקדש, וכל הסביבות עזבו המקדש אשר בירושלם אשר בחר האל, כי אין ליהודים דת בדבר שיש בו תועלת, ומזה נמשכו מלחמות בין היהודים העולים לירושלם ליהודים העולים אל המקדש החדש, והיו נופלים משתי הכתות עם רב, וכן הכהנים האמתיים היו יוצאים נגד הכהנים החדשים אשר עשה מנשה, ובזמן עלית החגים היו נופלים מהם לאלפים. ונמשך המקדש ההוא קרוב למאתים שנה, עד שקם מלך אחד, נקרא הורקנוס, ומלך חסיד היה ואוהב הדת, ויצא ונתץ המקדש ההוא והחריבו, ועשה הרג רב ושפטים גדולים, ושבו היהודים לירושלם, אבל נפלו במלחמות ההן השליש מן היהודים, עוד אודיע לאדוני עזותם של אלו, כי נמצאו בהם שני אחים, בני הצדיק שביהודים, והגדול לא היה יודע בעבודת המקדש כמו הקטן, וצוה אביהם שיתמנה הקטן לכהן גדול, והקטן לא רצה ואמר שיהא אחיו הגדול כהן גדול, וכן היה לימים. נתחרט הקטן ובקש תחבולה להכשיל לגדול ולהוציאו מכהן גדול, ואמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה? והלבישו בגד שאין הכהנים רגילים בו, וחגר אותו המיין שאינו לבוש עבודה, והוא צורת בגד והמיין שלובשות הנשים, והגישו אל המזבח, וירד אל הכהנים שבמקדש, ואמר להם: ראו כי אחי יש לו חשוקה שהוא מזנה עמה, ווה הבגד וההמיין הוא שלה, כי נשבע לה שביום שיתמנה כהן גדול שילבש בגדיה לסימן אהבתו! אז קמו כל הכהנים להרגו, והוא בקש מהם רחמים שישמעו דבריו ראשונה, וספר להם תחבולות אחיו, ונמצא כי אמת אתו, ורצו אחריו להרגו, ונמלט בבית המלך, ומשם בקשוהו, והלך לאלכסנדריא של מצרים, ובנה מקדש שם, ונתמנה לכהן גדול באותו מקדש, ועמד הבית קרוב למאתים שנה.

אמר המלך: נפלאתי איך כל פרטי היהודים נמצאים בזכירתך.

אמר טומאש: שמא גם מזה יאמר אדוננו שאני מהם, והענין הוא שאני דורש לנוצרים דברי תוכחות, ואני מביא ראיה מרעות היהודים וסבת נפילתם. עוד אודיע לאדוני שתי סבות אחרות. האחת – כי היהודים בתחלה כאשר נשאו חן בעיני האל היה לוחם מלחמותם, כמו שזה מפורסם בכל ספר הבריבייא, ולכן לא למדו תחבולות המלחמה כל לא הוצרכו, וכן נאמר עליהם (שופטים ח' ח'): "מגן אם יראה ורומח", וכאשר חטאו הסתיר האל פניו מהם ונשארו קרחים מכאן ומכאן, כלי מלחמה והמצאתה לא היו יודעים, ורצון האל לא היה עמם, ונשארו מופשטים, והיו נופלים כצאן בלי רועה, השנית – כי לא היו להם הסוללות להפיל החומות אשר המציאו הרומיים והיונים, וכן אילי הברזל הנוראים, וכן פילים עם מגדלים עליהם, וכי לא נסו היהודים ולא ראום מעולם לא ידעו להשמר מנזקם, והיו אומרים אלו לאלו: ראו חיות נוראות אשר לא שמענו! כי חשבו שהם חיות השדה.

השיב המלך ואמר: ידוע הוא שהדבר שאדם לא ראהו מעולם לא יוכל לצייר אמתת צורתו, ומצינו בימים הקדומים שהיו יורדים מן הר אחד אל הבקעה אנשים רוכבים על הסוסים, וחוטפים וגוזלים מאנשי הבקעה, והם כאשר לא ראו בעולם רוכב סוס נדמה להם שהיא צורת חיה אשר מחציה ולמעלה צורת אדם, ושהאדם והבהמת גוף אחד, והיו קורים אותם סינטאריוש, עד שעבר דרך שם הירקוליש הגבור, וראה הסינטאריוש, ושחק על אנשי הבקעה, ורדף אחריהם, והראה להם שהם אנשים רוכבים על סוסים, ובמלחמה אהת היתה לנו עגלה עם סוללה גדולה, ושמו אותה נגד פתח העיר, ורצנו עמה, וחשבו העניים שבעיר שהיא חיה, וברחו, ונכנסנו אצל העיר, וכבשנו אותה. אבל מה שאמרת, שהיהודים לא ידעו מה הוא – הוא שקר, שהרי כתב גושיפוש הגדול, שכאשר צוה טיטוש שיקרבו אל החומה כלי הברזל, יצא בחור אחד, וחפר תחת אופני העגלות, ושם שם גפרית וזפת, והדליק אש, ונשרפו אילי הברזל וכל האנשים השוטרים. אחר זה הקריבו שלשה אילי ברזל שנשארו, ואמר טיטוס כי יצאו ארבעה בחורים מירושלם, ונקראו: טפטיוס הגלילי, ומגנוס חברוני, ויורמינוס שומרוני ואריוס ירושלמי, ויצאו אליהם, ויהרגו כל השומרים, והכו במחנה הרומיים מכה עצומה, והיו באים אליהם כאדם בא אל שפחתו, ועד שנתרחק החיל, ואז הציתו אש באילים. ואיך תאמר שלא היו יודעים, ושנדמה להם לחיה, – ובמלחמת אנטיוכוס יצא נער אחד, ותקע חרב בבטן הפיל הגדול, לפי שאמר מתתיה, שאם ימצא הורג את הפיל שיפול המגדל שעליו, הנה שידעו כי מגדל היה. אבל הטענה הקודמת לזה היא טענה שאין עליה ספק, אבל נשאר שנדע למה גרשם מביתו.

השיב טומאש: הטעם הוא, שהם הביאו אל נכר בבית אלהיהם, לכן היה שכרם באותה מדה שילכו באדמת נכר ויעבדוהו שם, וזה מדברי ירמיה נודע, וכן התורה אמרה (דברים כ"ח ס"ד): "ועבדתם שם אלהים אחרים", אז הלכו לבבל, וישבו שם שבעים שנה. וחשבתי בזה מחשבה דקה, למה היו שבעים שנה? וזה לפי שהשפעת המזלות הוא בסך זה, ואחר כך חוזרים חלילה: שנות שבתאי אחת עשרה שנה, שנות צדק שתים עשרה שנה, מאדים שבע שנה, השמש עשר שנה, נוגה תשע שנה, כוכב שתים עשרה שנה, הלבנה תשע, ולכן ישבו בגולה שנות כל אחד מהם לפי שהם עובדים לכלם.

אמר המלך: ועתה שאין להם עבודה זרה?מה נענשו כל כך זמן ארוך?

אמר טומאש: יודע לאדוננו, כי העבירות שבין אדם לחבירו הן יותר חמורות מאד ממה שבין אדם למקום, לפי שהן תקון המדינות ושלום העולם, והנה הנוצרי נזהר מאד מגזל ואונאה ורבית וכיוצא, ובמה שבינם למקום לא נזהרו, ויש גוי שאינו מתפלל אלא פעם אחת בשנה, ויהודי להפך, כי מי מן היהודים יאבד תפלה אחת, ואילו בגנבה ואונאה וגזל אינם נזהרים, לכן הענישם האל שונא גזל, ונתארך קיצם, ואין להם משיח, והבוערים קוראים אותו בכל מוצאי שבת.

אמר לו: ולמה קוראים אותו על היין?

אמר טומאש: אין לי בזה טעם, אלא אולי יתפתה מיינם. וטעם למה נחרב המקדש – אומר לאדוני, כי הוא קרה לו מה שקרה למושיענו, כי ישו בא לכפר עון אדם הראשון וקבל עליו המות, וכן המקדש בא לכפר על עון ישראל ונשרף עליהם.

אמר המלך: באת להשיב דבר זר עם דבר אחר זר כמוהו, כי מי ראה המלך שחטאו לו עבדיו והרג את בנו לכפר חטאם או שרף את ביתו?

השיב טומאש: אין ענין המושיע דומה, שאם הוא קבל המות לא קבל אלא הבשר, והוא הלך מיד אל אביו שבשמים, ונשאר חי וקיים לפניו לעולם, וכאשר מת לא מת ולא נהרג אלא לפי ראות האנשים.

אמר המלך: די בזה במה שדברנו בעניני היהודים. ומה שאמרת הוא דבר נכון גם בענין המקדש, ואני חושב עוד טענה אחרת, כי היה מפני שעדיין אפילו ביום זעם ותוכחה זכר אהבתם, וכיון שכונתו היתה לגרשם כפי המחייב טבע עונם כמו שאמרת, לא רצה שישאר המקדש ביד נכרים, כל שכן אם אותן עבודות לא היו נכונות אלא אל העם אשר יצא ממצרים, וישתבח אל אמת היודע על כל האמת, ואנחנו מדברים בענינים על דרך ההשכלה, לא על דרך אמיתת העצם, ומכל מקום שמח אני בהגלות שאין ליהודים מה שמעלילים עליהם, והמבקש הרעה למי שאין לו חטא רעה תבוא עליו, נאם האל!

תוכן העניינים

שבט יהודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה