שבט יהודה· רבי שלמה אבן־וירגה
השמד הארבעים וארבעה
בספרד היה כומר שונא מאד את היהודים, וכל המצר לישראל נעשה ראש, והיה קונפישור למלכה, והסית למלכה להכריח היהודים להמיר דתם, ואם לא – שיעברו בחרב. והמלכה התחננה לפני המלך ובקשה מלפניו דבר זה. ואחר ימים גזר המלך בעצת אשתו לשימירו דת, ואם לא – שיצאו ויתגרשו כלם ממלכותו. ונכתבו הכתבים בגזרת המלך.
והיהודים כשמעם הלכו לאחד משרי המלך, כי אוהב היה להם מאד, כמו שהיו בספרד היהודים נאהבים מן המלכים ומן השרים ומכל החכמים והיודעים שלהם ומכובדים מהם מאד. ולא נמשכו הגרושים כי אם בסבת קצת מעמי הארץ, באמרם כי מצד היהודים ובואם למלכות נתיקרו מזונותיהם, וכן כשנכנסו במלאכותיהם, גם נמשכו הגרושים מצד הכומרים, כדי להראות קדושה ולהראות לעם שהם מבקשים לכבד ולרומם דת ישו הנוצרי, היו דורשים נגד היהודים דברים מרים בכל יום, אבל משאר כתות הנוצרים היו היהודים מכובדים מהם, כאילו ישבו על אדמתם, ונאהבים מאד מהם, כמו שנודע לזקני ספרד. והשר ההוא אמר ליהודים: המלכה אוהבת זהב וכסף מאד, לכן קבצו מהרה חמשים אלפים זהובים, ושימו אותם בבית סמוך למלכה אשר אראה לכם, ואני אעשה שתעבור המלכה דרך שם, ואומר לה מה שיראה לי לתקן עניניכם!
והיהודים כן עשו. והשר ההוא העביר המלכה לאותו בית. ואמר לה: גבירתנו המלכה! כרם הנותן פרי כזה – האם ראוי לקצצו?
באותו יום עבר דרך שם למודי גדול מזרענו, נקרא מאישטרי מרטין די לוסינא, ואמר ליהודים: לא יהיה דבר המלכה, כי מחר יתלו הכומר, ומנהג המלכים שכאשר יהרגו האיש ההוא שעל ידו נגזר דבר שיבטלו הגזרה ההיא! באותו לילה העידו עבדי המלך, כי ראו הכומר מדבר למלכה דברי עגבים, וקראו למלכה, ואמרה שכן הוא, וצוה המלך שיתלו אותו על עץ, וצוה והביאו הכתובים, ונקראו, כי ידע המלך כי הוא הסית למלכה לבקש הדבר ההוא, והמלך שלא כרצונו הודה, ושבו המעות ליהודים.
ויש בזה נוסח אחר בעל פה, אבל זה מצאתי כתוב.