שבחי הבן איש חי-הנהגתו בקדושה · נז. קדושת מרגלותיו
מספרים, כי בכל יום אחר תפילתו, רגיל היה הבן איש חי זיע"א, לחלוץ את נעליו קודם שנכנס לבית המדרש ולהניחם בכניסה. אחר כך היה נכנס, מקפל את רגליו ויושב על השטיח. סביבו יושבים היו רבנים ושאר חנוונים ולומדים 'עין יעקב' כשלוש שעות, והיה הבן איש חי מסביר, מרחיב ומשלב בזה גם דברי הלכה. ואחר כך, כל אדם היה הולך לדרכו. ומספרים, כי יום אחד בעוד ישב הבן איש חי ולימד, הגיעה אשה אלמנה אל שער בית המדרש כשהיא בוכה. פנתה אשה זו לשמש בית המדרש בדמעות ואמרה לו שברצונה לשאול את הרב שאלה. אמר לה השמש: "המתיני עד שהרב יסיים". אמרה לו האשה: "אם כן, אני אצטרך להמתין הרבה זמן, ואין לי כח", והוסיפה את הפסוק: "כל אלמנה ויתום לא תענון"! שמע הבן איש חי את הדברים, יצא לפתח הדלת והשיב לאלמנה על שאלתה. באותו הזמן שיצא, ניגש חכם רבי אפרים כהן זיע"א אל הכניסה, לקח את נעליו של הבן איש חי והחל לנשקם, אך לא שם לבו לעת בה סיים הבן איש חי לדבר עם האלמנה ושב ונכנס לבית המדרש. כשהבחין הבן איש חי שרבי אפרים עומד בכניסה ומנשק את נעליו, שאלו: "אפרים מה אתה עושה"? שכן אין זה מדרך כבוד שתלמיד חכם כמוהו אפילו יגע בנעלי רבו, וכל שכן שלא לנשקם. מתוך הדברים רעדו ידיו של רבי אפרים ונפלו הנעליים על הרצפה. ומספרים, כי לימים היה אומר רבי אפריים הכהן: 'תדעו לכם, כשנשקתי אני את נעליו של החכם, בלי גוזמא – כמו שאני מנשק ציצית ותפילין!'.